א
וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃
ב
אָמְנָם כִּי אַתֶּם־עָם וְעִמָּכֶם תָּמוּת חָכְמָה׃
רַשִׁ״י
מענה איוב: תמות חכמה. כשתמותו תמות עמכם כל חכמה כי כל חכמה בכם, אבל:
אִבְּן עֶזְרָא
אמנם כי אתם עם תמות החכמה - עמכם בעבור כסילותכם כעניין: נסרחה חכמתם.
מְצוּדַת דָּוִד
אמנם. האמת כי אתם הרבים ולמולי תחשבו לעם כי נשארתי לבדי ואין מי יחזיק בידי אבל וכי בעבור כי אתם הרבים למולי תמות החכמה עמכם ר״ל וכי כל החכמה היא בכם עד שאם תמותו תמות גם היא ולא תשאר בעולם:
ג
גַּם־לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם לֹא־נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם וְאֶת־מִי־אֵין כְּמוֹ־אֵלֶּה׃
רַשִׁ״י
גם לי לבב כמוכם. ואת מי אין כמו אלה, שהקב"ה שליט לעשות רצונו ולהאריך שלוות רשעים אינכם אלא כמשחקים בי, ואני הוא (ההוה) שחוק לרעהו:
מְצוּדַת דָּוִד
גם לי לבב. הנה לא כן היא כי גם לי יש לב מבין כמו לכם ואינני נופל במעלה להיות גרוע ופחות מכם: ואת מי. ועם מי מהאנשים אין לב מבין כמו שיש עם אלה הריעים וכי חכמה גדולה יש בכם אשר לא תמצא בשאר האנשים:
ד
שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים׃
רַשִׁ״י
אהיה קורא. להקב"ה ויענהו מצער הקנטתכם ומה יענהו לתת לו שחוק לצדיק ותמים. שלם: שחוק צדיק תמים. היא הענייה אשר יענהו ידעתי אני כאשר אמרתם, כי:
אִבְּן עֶזְרָא
שחוק לרעהו - שבתי כאדם שהיה שחוק לרעהו והוא כשחוק לרעהו, והתימה שהיה זה ששב לשחוק, קורא לאלוה ויענהו.
מְצוּדַת דָּוִד
שחוק לרעהו. על כן הרבה צופר לבזותו אמר הנה אני אהיה לשחוק וללעג למחשבתו אשר בעבור גודל הצלחתו אשר ישיג כל תאותו כאלו בכל אשר יקרא לשאול מאלוה יענה וישיב לו למלאות שאלתו לזה גבה לבו עד כי ישחוק עלי אשר אני באמת צדיק תמים:
ה
לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל׃
רַשִׁ״י
לפיד בוז. אש של גיהנם עומד למי ששאנן בעשתותו לומר שלום יהיה לי: נכון. מזומן הוא העשתות שאנן להיות במועדי רגל שרגלם מועדת:
אִבְּן עֶזְרָא
לפיד בוז - הלמ"ד נופל והוא מן: אם בפידו להם שוע, בעבור הפיד שבא לו שב בוז, כמו: ובוז משפחות במחשבת השאנן. לעשתות - כמו: אולי יתעשת האלהים. אבדו עשתנותיו. נכון למועדי רגל - וזה דבר יביא האדם שתמעד רגלו, כענין: ואני כמעט נטיו רגלי.
רַלְבַּ״ג
לפיד. מעניין לפידים ויהיה אומרו לפיד בוז כמו לפיד ובוז: לעשתות. למחשבות מענין עשתונותיו ואיפשר שתהיה למ"ד לפיד משמש' ויהיה עניינו מי שהוא נכון לפיד ואיד הוא נבזה למחשבו' השאנן וכן מי שהו' נכון למועדי רגל וכפל הענין במלו' שונו':
מְצוּדַת דָּוִד
לפיד בוז וגו׳. כי כן הדרך אשר למחשבות איש שאנן ושקט מרוב כל יחשב כלפיד הבזוי את מי אשר הוא נכון שימעדו רגליו לפול ולזה הרבה צופר לשחק בי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לפיד. הוא העץ שמנדנדים בו האש ונשרף גם הוא כמו כלפיד יבער (ישעיהו ס״ב:א׳) ועל כי לא יצלח למלאכה ובזוי הוא מאד אמר לפיד בוז: לעשתות. למחשבות כמו אבדו עשתונותיו (תהלים קמו): שאנן. שוקט ובוטח כמו שאנן מואב (ירמיה מח): למועדי. ענין החלקה והשמטה לנפול כמו ולא מעדו קרסולי (תהילים י״ח:ל״ז):
ו
יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל לַאֲשֶׁר הֵבִיא אֱלוֹהַּ בְּיָדוֹ׃
רַשִׁ״י
ישליו. ידעתי אני כי ימי ישליו אוהלים לבני קדר השוכנים באהלים המדברה, והם שודדים שנאמר פרא אדם ידו בכל (בראשית ט״ז:י״ב): ובטוחות. שלימות יש למרגיזי אל, לכל אשר הביא לו הצור השלום בידו אם טוב ואם רע:
אִבְּן עֶזְרָא
ישליו - כי יראה שהם השודדים העושים החמס בפרהסיא בשלוה. וישליו – ישמש עצמו ואחר עמו, כמו: יחי ראובן ואל ימות, שענינו ואל יהי מתיו מספר, מתיו כעניין: ואני מתי מספר: בטוחות - ענינו משכנות בטוחות מן בטח. לאשר הביא אלוה בידו - עובדי כו"ם שיעשה אלוהו בידו.
רַלְבַּ״ג
לשודדים. לעושים חמס ושודדים האנשים: ובטוחות. חסר מלת משכנות והרצון בזה שכבר ימצאו משכנות למרגיזי אל שיבטחו בהיותם בהם ולא יפחדו משום דבר: לאשר הביא אלוה בידו. ר"ל לעובדי כו"ם שיביאו הכו"ם בידיה' וישתחוו להם או ירצה בזה שבידו הביא והמציא אלוה ר"ל שידיו עשו הפסל ואחר יסגוד לו וישתחוה ולא יפקח עיניו כי הפסל ההוא הוא מעשה ידיו כדרך אמרו למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו:
מְצוּדַת דָּוִד
ישליו. אבל לא מרוב חכמה ויושר לבב רבה הצלחתו כי הלא ראינו אשר אהלי השודדים המה בשלוה ומשכנות בטוחות נמצאים למרגיזי אל לאשר יעבוד הכו״ם אשר לא ימוש ממקומו ומביא אותו בידו ועכ״ז אליו ישתחוה ולו יעבוד וא״כ אף מהצלחת צופר אין ראיה על החכמה ויושר הלבב:
ז
וְאוּלָם שְׁאַל־נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד־לָךְ׃
מְצוּדַת דָּוִד
ואולם. אבל חכמת מה לך ואם בהודעת העלמת חקר אלוה לא צריכנא לך כי באמת שאל אל הבהמות וכ״א תלמדך העלם חקר אלוה רצה לומר משלימות יצירת היצורים ומהחכמה אשר בהם יתחלפו אלה מאלה מכל זה נוכל להשכיל שלא נמצא חקר אלוה וכאלו הם יורו ויגידו את זאת:
ח
אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם׃
מְצוּדַת דָּוִד
ותורך. ר״ל מטבעי ארבעה היסודות וכל הדברים הנמצאים בארץ המורכבים מהם מאלה תוכל להבין העלם חקר אלוה:
ט
מִי לֹא־יָדַע בְּכָל־אֵלֶּה כִּי יַד־יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת׃
מְצוּדַת דָּוִד
מי לא ידע בכל אלה. מי הוא הסכל אשר לא ישכיל לדעת העלמות חקר אלוה באמצעית אלה הדברים זולת מאמריך: כי יד ה׳ וגו׳. כי הלא יד ה׳ עשתה כל זאת ומהם הלא יוקח ראיה על עומק חכמתו שאין חקר לה:
י
אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל־חָי וְרוּחַ כָּל־בְּשַׂר־אִישׁ׃
מְצוּדַת דָּוִד
אשר בידו וגו׳. מוסב למקרא שלפניו לומר הוא האלהים אשר בידו וגו׳: וריח וגו׳. זכר לעצמו רוח האדם על כי היא העולה על כלנה:
יא
הֲלֹא־אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם־לוֹ׃
רַשִׁ״י
הלא אזן מילין תבחן. ולמה לא ידעו זאת השומעים פעלו כאשר החיך יטעם לאכול:
מְצוּדַת דָּוִד
הלא אזן. האוזן השומעת תבחן הדברים ממי נאמרו והחיך הטועם הוא יטעם לו טעם המאכל המר הוא אם מתוק כי בו ניתן ההרגש הזה ויובן א״כ הרבה מן הדברים ע״פ החוש:
יב
בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה׃
רַשִׁ״י
בישישים חכמה וגו'. לדעת כי עמו חכמה וגו':
אִבְּן עֶזְרָא
ואורך ימים - טעמו ובארך ימים. בי"ת בישישים – ישרת עצמו ואחר עמו כמו: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי.
מְצוּדַת דָּוִד
בישישים חכמה. ובעבור זה ימצא הרבה מן החכמה בלב הישישים כי בעבור רוב הימים ראו הרבה בחוש ומהם יקחו התחלה להבין דבר מתוך דבר: ואורך. הבי״ת מן בישישים משמשת בשתים כאלו אמר ובאורך ימים תבונה והוא כפל ענין במ״ש ועל כי צופר היה צעיר ממנו לימים אמר איך תתפאר בחכמה למולי ואני ישיש וזקן ממך:
מְצוּדַת צִיּוֹן
בישישים. הזקן הרבה יקרא ישיש והוא מלשון יש כי עמדה בו הישות ימים דבים:
יג
עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה לוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה׃
מְצוּדַת דָּוִד
עמו. ובעבור רוב השנים ידעתי א״כ בלעדך שעם ה׳ תכלית החכמה והגבורה: לו עצה. הוא המשכיל לתת עצה ובידו התבונה:
יד
הֵן יַהֲרוֹס וְלֹא יִבָּנֶה יִסְגֹּר עַל־אִישׁ וְלֹא יִפָּתֵחַ׃
רַלְבַּ״ג
יסגור על איש. ר"ל כבר ישים איש במסגר ולא יצא ממאסרו לעולם:
מְצוּדַת דָּוִד
הן יהרוס. כאשר יחפוץ להשגיח הלא ישדד המערכה וכשהוא מהרס דבר מה הנה לא יבנה בזולת רצונו: יסגור. כאשר יסגור המאסר על איש הנה לא יפתח בזולת חפצו:
טו
הֵן יַעְצֹר בַּמַּיִם וְיִבָשׁוּ וִישַׁלְּחֵם וְיַהַפְכוּ אָרֶץ׃
רַשִׁ״י
וישלחם ויהפכו ארץ. בשליחותו כאשר עשה לדור אנוש שהציף שלישו של עולם:
מְצוּדַת דָּוִד
הן יעצור. ימנע הנביעה במים ונעשה המקום יבש: וישלחם. ופעם ירבה מימיהם וישלחם לשטוף פני האדמה ומהפכים הארץ כי מאבדים הרבה:
טז
עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה׃
רַשִׁ״י
לו שוגג. האדם השוגג: ומשגה. שטן המשגהו:
אִבְּן עֶזְרָא
לו שוגג - הוא ידע שגגתו של האדם, או שישגה אחרים והם לא ידעו.
מְצוּדַת דָּוִד
עמו עוז. בידו החוזק והתשות את מי לחזק ואת מי להתיש כח זרועו: לו שוגג. יודע הוא שגגת האדם עם כי לא ידע האדם בנפשו: ומשגה. יודע הוא הדבר אשר האדם משגה בו את הזולת עם כי לא ידעו הזולת:
יז
מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל׃
רַשִׁ״י
שולל. שם דבר הוא שטות, מוליכם בשטות כשהוא רוצה לערבב ולבלע חכמתם כמו וסר מרע משתולל (ישעיהו נ״ט:ט״ו) אשתוללו אבירי לב (תהילים ע״ו:ו׳) ותי"ו אשר במשתולל ואשתוללו כן דרך לשון עברית בתיבה שיסודה שי"ן או סמ"ך והוא בא לדבר בלשון נעשה ונפעל או מתפעל נותן תי"ו אחר אות ראשונה של יסוד כמו וישתכחו בעיר (קהלת ח׳:י׳) וישתמר חוקות עמרי (מיכה ו׳:ט״ז) מסתולל בעמי (שמות ט׳:י״ז) ויסתבל החגב (קהלת יב): יהולל. ישוטה לשון הוללות וסכלות:
אִבְּן עֶזְרָא
שולל - כל אחד מהם יוליכם שולל מדעת כטעם וסר מרע משתולל.
רַלְבַּ״ג
מוליך יועצים שולל. ר"ל שהוא מוליך שלל כל אחד מהיועצים כאשר ירצה ואף על פי שהם טובי העצה לא יועיל להם טוב עצתם: יהולל. מענין הוללות וסכלות:
מְצוּדַת דָּוִד
מוליך. חכמי לב בעלי עצה מוליך בדרך שולל ויסכל דעת השופטים עם כי מאד חכמו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
שולל. ענין שטות כמו אשתוללו אבירי לב (שם עז): יהולל. ענין סכלות וכן וקוסמים יהולל (ישעיה מד):
יח
מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ וַיֶּאְסֹר אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
מוסר מלכים פתח. להסיר מוסר סבלם מעל אחרים ומעבירם ממלוכה: ויאסור אזור במתניהם. בתחילתם כשהוא חפץ בהם חוגר חלציהם ומזרזם כח למלוכה:
מְצוּדַת דָּוִד
פתח. מתיר קשר השרים ר״ל מסיר קשרי רצועות העול אשר שמו על העם: ויאסור. וכאשר יחפוץ יקשור האזור במתניהם ר״ל יאמץ כוחם כי האזור במתניו הוא מחוזק ומזורז:
מְצוּדַת צִיּוֹן
מוסר. קשרי רצועות העול כמו מוסרי צואריך (שם כב): פתח. מתיר: ויאסור. קושר כמו הסוס אסור (מלכים ב ז): אזור. חגורה כמו ואזור עור (שם א):
יט
מוֹלִיךְ כֹּהֲנִים שׁוֹלָל וְאֵתָנִים יְסַלֵּף׃
רַשִׁ״י
כהנים. שרים כמו כהן מדין (שמות ג׳:א׳) כהן און (בראשית מא):
רַלְבַּ״ג
כהנים. שרים וכמוהו ובני דוד כהנים היו: ואיתנים. חזקים: יסלף. יעות:
מְצוּדַת דָּוִד
מוליך כהנים. השרים מוליך בדרך שולל ויעוות החזקים בעלי הכח לבל ילחמו בדרך הנימוס והראוי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כהנים. שרים כמו ובני דוד כהנים (שמואל ב ח׳:י״ח): ואיתנים. וחזקים כמו איתן מושביך (במדבר כד): יסלף. יעות כמו ויסלף דברי צדיקים (שמות כ״ג:ח׳):
כ
מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח׃
רַשִׁ״י
לנאמנים. אף לנאמנים כי פעמים שפתיו נבללים לדבר סרה כגון אברהם והאמין בה' וסוף נכשל במה אדע:
רַלְבַּ״ג
לנאמנים. הם האנשים הממהרים לדבר צחות או ירצה בזה האנשים הנאמנים בדבריהם לטוב טעמם וחכמתם: זקנים. חכמים:
מְצוּדַת דָּוִד
לנאמנים. להמדברים בעלי המליצה יסיר מאמר שפתותם עד לא יכינו לדבר מה בלבבם ומהזקנים בעלי המדע יקח מיטב תוכן האמרים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
לנאמנים. הוא מלשון וינאמו נאום (ירמיה כג) שהוא ענין דבור והנו״ן האחרונה נוספת לסימן שם תואר כמו רחמן והצחים בלשונם היודעים חכמת הדבור יקראו נאמנים: וטעם. ענין תוכן הדבור כמו בשנותו את טעמו (תהלים לד):
כא
שׁוֹפֵךְ בּוּז עַל־נְדִיבִים וּמְזִיחַ אֲפִיקִים רִפָּה׃
רַשִׁ״י
ומזיח אפיקים רפה. וחגור החזקים מרפה ומפתח חגורם להתיש כחם כמו (תהלים קט) ולמזח תמיד יחגרה: אפיקים. חזקים כמו אפיקי נחושה (לקמן מ) אפיקי מגינים (שם מא):
רַלְבַּ״ג
ומזיח אפיקים רפה. וחוזק חזקים החליש או ירצה בזה ואזור חזקים התיר מענין ולמזח תמיד יחגרה:
מְצוּדַת דָּוִד
שופך. פעם יביא בוז הרבה על נדיבים כמים הנשפכים ומרפה חגורת החזקים ר״ל יתיש כוחם כי החגור הוא מזורז ונחלש כשנרפה החגור:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ומזיח. חגורה וכן ולמזח תמיד יחגרה (שם קט): אפיקים. חזקים כמו אפיקי נחושה (לקמן מ): רפה. מלשון רפיון:
כב
מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת מִנִּי־חֹשֶׁךְ וַיֹּצֵא לָאוֹר צַלְמָוֶת׃
מְצוּדַת דָּוִד
מגלה. ר״ל מלמד האדם דעת להשכיל דברים עמוקים קשה ההבנה: צלמות. ר״ל דברים הנעלמים ביותר מוציא לאור כי יחנן האדם דעה ויאיר עיניו להבין דבר מתוך דבר:
כג
מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם שֹׁטֵחַ לַגּוֹיִם וַיַּנְחֵם׃
רַשִׁ״י
משגיא לגוים ויאבדם. יש אומרים כאשר עשה למצרים בהשיגם את ישראל לפני בעל צפון (שמות יד) שגו ואמרו תדעו שהסכים עמנו לטבעם בים כאשר גזרנו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שם א) וקשה יראתו של בעל צפון שלא נעשו בו שפטים ככל אלהי מצרים וגרם המקום להשגותם כדי לטבעם וזה הלשון אינו עיקר דאם כן היה לו לומר בצד ימין משגיא כמו שוגה אבל זה עיקר מגדיל לשון שגיא כח משגיא את הגוים ומצליחם ולבם מתגאה בהצלחת' והוא היה אבדן שלהן מה שהצליחו: שוטח. מרבה אותם להשטיח בארץ ולכסותם:
אִבְּן עֶזְרָא
משגיא - מן אל שגיא. ויאבדם - הפך משגיא. שוטח - מן: וישטחו להם כמו פורש והעניין מפיץ ומפזר. וינחם - הפך הענין.
מְצוּדַת דָּוִד
משגיא. הוא מגדיל את האנשים בממשלה רב והוא מאבדם: שוטח. הוא יפרשם ע״פ האדמה במרחב רב והוא ינהיגם מארצם ללכת גולה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
משגיא. מגדיל כמו כארז בלבנון ישגה (תהלים לב): שוטח. פורש כמו וישטחו להם שטוח (במדבר י״א:ל״ב): וינחם. וינהיגם כמו לך נחה (שמות לב):
כד
מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם־הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא־דָרֶךְ׃
רַשִׁ״י
בתוהו לא דרך. בתוהו שאינו דרך:
מְצוּדַת דָּוִד
מסיר. פעם מסיר חכמת לב ראשי העם המנהיגים אותם והמה יתעו את העם ללכת בעצת תוהו לא בדרך ישר ועצה נכונה:
כה
יְמַשְׁשׁוּ־חֹשֶׁךְ וְלֹא־אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר׃
מְצוּדַת דָּוִד
ימששו. והמה ממששים בידיהם במקום החשך אשר ילכו בה ולא ילכו במקום אורה ר״ל שוגים ללכת בעצת תוהו ולא יפנו אל מול העצה הנכונה: ויתעם. ה׳ מתעה אותם להיות מבולבלים בדעתם כמו השכור:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ימששו. ענין החפוש בידים הנה והנה להשמר ממכשול כמו כאשר ימשש העור (דברים כה):
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.