א
וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר׃
רַלְבַּ״ג
ביאור מלות המענה ויוסף איוב שאת משלו ויאמר:
מְצוּדַת דָּוִד
ויוסף. בראותו כי עד כה אין מי יענה לו הוסיף עוד להרים קול בדברי משל ואמר דבריו והמשל הוא בהלו נרו וגו׳ ורבים כמוהו:
ב
מִי־יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי־קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי׃
רַשִׁ״י
(מענה איוב): מי יתנני כירחי קדם. כימים קדמונים שהייתי בגדולתי:
מְצוּדַת דָּוִד
מי יתנני. מי יתן אותי להיות עתה כמו שהייתי בהחדשים הקודמים כמו הימים אשר שמרני אלוהי:
ג
בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ׃
רַשִׁ״י
בהלו נרו. לשון אור ושמחה: לאורו. הייתי הולך בכל חשך וצרה שהיתה באה לעולם לי היה אור:
מְצוּדַת דָּוִד
בהלו נרו. כשזרחה אור השפעתו על ראשי וכשהיה חשך בעולם הלכתי אני לאור הנשפע עלי מאת המקום:
ד
כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי׃
רַשִׁ״י
בימי חרפי. בימי קדמותי לשון ארמי הוא חרפי ואפלי: בסוד אלוה עלי אהלי. כשהיו כשרי הדור באים לאהלי להווסד בדברי הקב"ה בתורה ובגדר סייג לשעה:
אִבְּן עֶזְרָא
חרפי - גדולתי בלי דומה, כי אם לפי העניין. ויש אומרים: שהוא מן: בחרפם בפלשתים שערכו מלחמה. ויש אומרים: שהוא מן חורף, ששם יחל הזרע.
רַלְבַּ״ג
חרפי. נערותי והוא מענין חורף כי אז יחל זמן הזריעה:
מְצוּדַת דָּוִד
כאשר. מוסב על מי יתנני לומר מי יתן אותי להיות כאשר הייתי בימי קדמותי בעת התאספו כולם אל אהלי להמתיק סוד בדבר מצות אלוה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
חרפי. קדמותי ובדרז״ל חרפי ואפלי (נדה סה): בסוד. ענין עצה על כי נעשה בסוד, או שהעצה למעשה היא כיסוד לבנין: עלי אהלי. אל אהלי:
ה
בְּעוֹד שַׁדַּי עִמָּדִי סְבִיבוֹתַי נְעָרָי׃
מְצוּדַת דָּוִד
בעוד. בעת היה עוד שדי עמדי להטיב לי ונערי היו סביבותי לשמש אותי:
ו
בִּרְחֹץ הֲלִיכַי בְּחֵמָה וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי־שָׁמֶן׃
רַשִׁ״י
הליכי. רגלי: בחמה. כמו בחמאה: וצור יצוק עמדי פלגי שמן. כלומר נחת רוח וכל תאות לב הנוחים כנחלי שמן: יצוק. כמו ויצקת:
אִבְּן עֶזְרָא
בחמה - חסר אל"ף והוא בחמאה, כמו בית שן ובמקום אחר בית שאן וזה על דרך משל.
רַלְבַּ״ג
בחמה. בחמאה: יצוק. יהיו נובעים ממנו:
מְצוּדַת דָּוִד
ברחוץ. בעת רחצו מקומות מהלכי בחמאה והוא מדרך גוזמא והפלגה ולומר כ״כ גדולה השפע עד כי היה החמאה נשפך בארץ ואין מי מאסף כי בוז יבוזו לו מרוב כל: וצור. הצור אשר היה עמדי היה יוצק ושופך נחלי שמן והוא משל על מרבית השפע וגודל ההצלחה:
ז
בְּצֵאתִי שַׁעַר עֲלֵי־קָרֶת בָּרְחוֹב אָכִין מוֹשָׁבִי׃
רַשִׁ״י
קרת. תקרה גבוה מוכנת ככסא לשבת לזקני העיר: ברחוב וגו'. וכאשר ברחוב הייתי מכין מושבי:
רַלְבַּ״ג
שער עלי קרת. בשער העיר אל הקריה ר"ל על העיר:
מְצוּדַת דָּוִד
בצאתי. בעת יצאתי אל השער אצל העיר לשבת במושב הזקנים שדרכם לשבת בשער העיר כמ״ש אל זקני העיר השערה (דברים כ״ב:ט״ו): ברחוב. בעת הכנתי מושבי ברחוב העיר:
ח
רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ׃
רַשִׁ״י
היו נערים. אים אותי ונחבאים וישישים עמדו מפני:
מְצוּדַת דָּוִד
ראוני. כאשר ראו אותי הנערים אז נחבאו לבשתם להתראות לפני: קמו עמדו. קמו מפני ונשארה עומדים ולא מלאה לבם לשבת עמדי:
ט
שָׂרִים עָצְרוּ בְמִלִּים וְכַף יָשִׂימוּ לְפִיהֶם׃
רַשִׁ״י
שרים עצרו במילים. ומצפים שאפתח אני תחלה:
מְצוּדַת דָּוִד
עצרו. מנעו בדברים ולא השלימו אמריהם בעבור בואו וסתמו פיהם בכפם ולא דברו עוד:
י
קוֹל־נְגִידִים נֶחְבָּאוּ וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה׃
רַלְבַּ״ג
קול נגידים נחבאו. גם הנגידים שתקו לבשתם ממני:
מְצוּדַת דָּוִד
נחבאו. נסתרה קולם ולא היה נשמע וכאלו דבקה לשונם אל חכם לבל יוכלו לדבר:
יא
כִּי אֹזֶן שָׁמְעָה וַתְּאַשְּׁרֵנִי וְעַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידֵנִי׃
רַשִׁ״י
כי אזן. אשר שמעה מלתי ותאשרני: ועין ראתה. בכל מקום בגודלי וכושר מידתי:
רַלְבַּ״ג
ועין ראתה ותעידני. העין אשר ראתה היתה מגדלת ומנשאת אותי ויהיה ותעידני מענין עד לאומים או יהיה פירו' שהעין אשר ראתה אותי העידה על צדקתי ותם לבבי:
מְצוּדַת דָּוִד
כי אוזן. וכל זה בא לי בעבור יושר דרכי כי האוזן אשר שמעה כשרון מפעלי היתה משבחת אותי והעין אשר ראתה מיטב דרכי היתה מעידה על צדקתי:
יב
כִּי־אֲמַלֵּט עָנִי מְשַׁוֵּעַ וְיָתוֹם וְלֹא־עֹזֵר לוֹ׃
מְצוּדַת דָּוִד
כי אמלט. כי דרכי היה אשר אמלט בכל עת את העני מצעקתו אשר יצעק מפני נוגשיו ואף את היתום ואף את כל מי שאין לו עוזר שחלפה עזרתו מקושי המזל את כולם הייתי ממלט:
יג
בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן׃
רַשִׁ״י
ברכת אובד. אדם מת בעונו ונטרד: עלי תבא. כי הייתי זן את בניו ואת אשתו ורבותינו אמרו שהיה גוזל שדה יתומים ומשביחה ומחזירה להם ופשטיה דקרא אינו נראה כך שאין קרוי אובד אלא דבר שהוא עצמו אובד כמו ככלי אובד (תהילים ל״א:י״ג) וכן תעיתי כשה אובד (שם קיט) צאן אובדות (ירמיה כ): ולב אלמנה ארנין. שהיה מטיל שמו על אלמנות לאמר קרובתי היא או אני אשיאנה כדי שיקפצו עליה תובעים:
רַלְבַּ״ג
ארנין. אעמיד בשמחה וברננה: מתלעות. הם השינים אשר יטרפו בהם הבעלי חיים בעלי המתלעות והנה אמר זה דרך משל להורות כי הוא היה מכניע הרשע ומכריחו להשיב מה שהיה חומס:
מְצוּדַת דָּוִד
ברכת אובד. באה עלי ברכת האיש האובד בעניו כי חננתיו והוא ברך אותו: ארנן. העמדתי ברינה ושמחה כי הטבתי חסדי עמה:
יד
צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי׃
רַשִׁ״י
צדק לבשתי וילבשני. רדפתי אחרי הצדק והוא נמצא לי כמעיל וצניף שהם תכשיטים נאים כן היה משפטי נאה וטהור:
אִבְּן עֶזְרָא
כמעיל - שהוא על הבגדים נראה לעין. וכן הצניף כן היה משפטי.
מְצוּדַת דָּוִד
צדק לבשתי. מרבה הייתי בצדק עד כי הייתי מעוטף בה: וילבשני. הצדק עצמה באה אלי להלביש אותי ר״ל כ״כ הייתי רגיל בצדק עד שבכל עת באו אלי עניים מרודים לחננם כי כן דרך העניים לחלות פני איש מתן: כמעיל. כמו המעיל שהוא לבוש העליון וכמו המצנפת הנתונה על הראש ממעל אשר בעבור זה מדרכם להיות זכים ונקיים כן היתה משפטי זכה ונקיה מבלי הטיה מה:
טו
עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי׃
מְצוּדַת דָּוִד
עינים וגו׳. ר״ל מי שהיה עור או פסח ולא היה יכול לעשות צרכיו בעבור זה אני הייתי עושה לו והרי הוא כאלו הייתי לו לעינים ורגלים:
טז
אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִב לֹא־יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ׃
מְצוּדַת דָּוִד
אב אנכי. הייתי לאביונים כאב להושיעם מכף חומסיהם: וריב וגו׳. כאשר לא ידעתי אמיתת דבר הריב הייתי חוקר לדעתם:
יז
וָאֲשַׁבְּרָה מְתַלְּעוֹת עַוָּל וּמִשִּׁנָּיו אַשְׁלִיךְ טָרֶף׃
מְצוּדַת דָּוִד
ואשברה. שברתי שיני העול אשר יאכל בהם את האביונים והוצאתי את הטרף מבין שיניו ר״ל התשתי כחם והוצאתי את הגזלה מתחת ידם:
יח
וָאֹמַר עִם־קִנִּי אֶגְוָע וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים׃
רַשִׁ״י
ואומר עם קני אגוע. בשביל כושר מדתי הייתי אומר בלבי כשאמות יהיה קני וביתי נכון עמי: וכחול ארבה ימים. עוף ושמו חול ולא נקנסה עליו מיתה שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחד' וחוזר לנערותו:
מְצוּדַת דָּוִד
ואומר. בעבור יושר דרכי אמרתי כאשר אגוע ואמות אהיה עם קני ר״ל לא תחרב ביתי עד כי אמות אף אמרתי אשר ארבה ימים כמספר חול הים והוא מל׳ גוזמא:
יט
שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי׃
רַשִׁ״י
שרשי פתוח וגו'. כל זה הייתי אומר בלבי שלא יבש שרשי ולא ימות קצירי כמו ועשה קציר (לעיל יד) והן יונקות ענפים רכים של אילן, ואמרתי:
מְצוּדַת דָּוִד
שרשי פתוח. שרשי יהיה פתוח אל המים ויהיה רטוב ומלוחלח והטל יתמיד בענפי, ר״ל חשבתי שלא תסור הצלחתי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ילין. ענין התמדה כמו תלן עיני (לעיל יז): בקצירי. בענפי כמו ועשה קציר (לעיל יד):
כ
כְּבוֹדִי חָדָשׁ עִמָּדִי וְקַשְׁתִּי בְּיָדִי תַחֲלִיף׃
רַשִׁ״י
שכבודי. יתחדש עמדי תמיד: וקשתי. ואיתני תחליף תמיד לטובה:
אִבְּן עֶזְרָא
וקשתי בידי תחליף - יש אומרים: כי אחליפנו מיד אל יד ולא תסור ממני. ויש אומרים: תחלוף, כמו: כל בני חלוף שהייתי מורה בה חצי ולא אחטיא. ואחרים אומרים: כי אני בידי הייתי מחליף הקשת ולא הוצרכתי לאחר. ויש אומרים: בידי תחליף ולא תכרת בכח ידי.
מְצוּדַת דָּוִד
כבודי. הכבוד אשר עמדי חתחדש בכל עת: וקשתי. החוזק והתוקף אשר בידי היא תחליף את כבודי כי בעבורה יחליפו לי כל העם בכל פעם כבוד חדש:
כא
לִי־שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ וְיִדְּמוּ לְמוֹ עֲצָתִי׃
רַשִׁ״י
לי שמעו ויחלו. השומעים דברי היו מיחלים שיתקיימו והיו מתקיימות כי מסורת חכמה היה בידי:
רַלְבַּ״ג
ויחלו. וימתינו ויקוו: וידמו. וישתקו:
מְצוּדַת דָּוִד
לי שמעו. כ״כ חזקה ידי עליהם עד אשר שמעו לי לכל אמרי וטרם דברי היו מייחלים ומתאוים שאדבר דברי: וידמו. והמה שתקו אל עצתי ולא ערבה לבם להשיב אמרים עליה:
כב
אַחֲרֵי דְבָרִי לֹא יִשְׁנוּ וְעָלֵימוֹ תִּטֹּף מִלָּתִי׃
רַשִׁ״י
תטוף מלתי. ל' נבואה וכן לא תטיף על בית ישחק (עמוס ז׳:ט״ז) כלומר כנבואה היה דברי:
רַלְבַּ״ג
לא ישנו. לא ישתדלו לקחת עצה אחרת: תטוף מלתי. תזל אמרתי והטעם שישאלו קצתם לקצת מה אמר איוב ויאמרו קצתם לקצת מאמרי:
מְצוּדַת דָּוִד
אחרי דברי. אחר שדברתי את דברי לא השתדלו לקחת עצה פעם שנית אל הדבר ההיא: ועלימו. אמרי פי היה מדובר ביניהם כי יספרום זה לזה על כי למאד יחבבו אמרי:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ישנו. מלשון שנוי: תטוף. ענין הזלה והוא מושאל לדבור וכן אל תטיפו יטיפון (מיכה ב׳:ו׳):
כג
וְיִחֲלוּ כַמָּטָר לִי וּפִיהֶם פָּעֲרוּ לְמַלְקוֹשׁ׃
רַשִׁ״י
למלקוש. לזמן ארוך היו מדברים כי רוב שעותיהם שתיקה שהיו תאיבים לשמוע דברי:
רַלְבַּ״ג
ופיהם פערו למלקוש. ופיהם פתחו לשאול עצתי כמו שיקוה אדם למלקוש ויבקשנו:
מְצוּדַת דָּוִד
ויחלו. היו מייחלים ומקוים לשמוע אמרי כאשר יקוו אנשים למטר השמים ולאחר זמן באיחור רב פתחו פיהם לדבר דבריהם כי המתינו עד אשר אדבר אני כל דברי תחילה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
פערו. פתחו כמו פערו עלי בפיהם (לעיל טז): למלקוש. ענין איחור וכן וכרם רשע ילקשו (לעיל כד) וכן יקרא גשם המאוחר מלקוש:
כד
אֶשְׂחַק אֲלֵהֶם לֹא יַאֲמִינוּ וְאוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן׃
רַשִׁ״י
לא יאמינו. שאני משחק עמהם מפני חשיבותי: ואור פני לא יפילון. היו יראים להתקרב אלי ולהגיס לבם בי:
אִבְּן עֶזְרָא
ואור פני לא יפילון - ידוע כי השחוק יסיר אור פני המושל ואני הייתי משחק ומרוב פחדם לא היו מאמינים, כי אשחק ולא יפילו אור פני.
רַלְבַּ״ג
לא יפילון. לא יחסרו אור פני ר"ל שלא יקלו בי מפני שחקי אליהם ולא תסו' יראתי מעל פניהם:
מְצוּדַת דָּוִד
אשחק. כאשר הייתי משחק אליהם לא האמינו בעצמם שאני שוחק אליהם כי היה הדבר זר להם לגודל חשיבותי: ואור פני. ועם כי שחקתי אליהם עם כ״ז לא היו מגרעין ומחסרין זוהר פני להגיס דעתם עמדי להקל בכבודי להכות מאור פני:
כה
אֶבֲחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵׁב רֹאשׁ וְאֶשְׁכּוֹן כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד כַּאֲשֶׁר אֲבֵלִים יְנַחֵם׃
רַשִׁ״י
אבחר דרכם. כל דרכיהם ועצתם אני הייתי בוחר להם שהיו שואלים לי איזה דרך נלך ומה נעשה: ואשב ראש. אם היו מסובים אני הייתי מסב בראש המסובים:
אִבְּן עֶזְרָא
אבחר דרכם - למעלה מדרכם כחכם שינחם אבלים. ולמה יראו לי עתה כח ידיהם והם חסרי כח.
מְצוּדַת דָּוִד
אבחר. אני הייתי בוחר דרכם אשר ילכו בה וישבתי בראש כולם ושכנתי ביניהם במקום המעולה כאשר ישכון המלך בתוך הגדוד: כאשר אבלים ינחם. הייתי להם כאיש אשר ינחם את האבלי׳ ר״ל כמו שכולם יתנו לב לשמוע דברי המנחם להסיר מעליהם את היגון כן כולם נתנו לב לשמוע אמרי וחוזר לראשית אמריו לומר בעבור גודל חזקת היד כזה הבאה מיושר לכת ומחיבה יתירה הנה חשבתי שהיא תחליף כבודי לתת לי כבוד חדש בכל פעם:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.