Sign In

Lamentations 1 — אֵיכָה א

גודל הטקסט
Commentaries - Mefarshim (click to show or hide) English Summary

א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַּבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס׃

רַשִׁ״י איכה ישבה בדד. ירמיה כתב ספר קינות היא המגלה אשר שרף יהויקים על האח אשר על האש והיו בה שלש אל"ף ביתו"ת איכה ישבה איכה יעיב איכה יועם שוב הוסיף עליו אני הגבר שהוא שלש אל"ף בית"ות שנ' (ירמיה לו) ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה שלש כנגד שלש: בדד. גלמוד מיושביה: רבתי עם. יו"ד יתירה כמו רבת עם שהיתה עמה רב יש מדרשי אגדה הרבה ואני באתי לפרש לשון המקרא כמשמעו: היתה כאלמנה. ולא אלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אצלה:
אִבְּן עֶזְרָא בדד – שם נופל על זכר ועל נקבה, עם למ"ד ובחסרונו, וכן מלת "בטח": רבתי, שרתי – מלעיל, להבדיל בין היו"ד הנוסף ובין יודי"ן סימן המדבר, כמו: "אויבתי לי" (מיכה ז ח), "אהבתי לדוש" (הושע י יא). ועמדה מלת "גנובתי יום" מלרע, בעבור השתנות הבי"ת: רבתי בגוים – איננה כראשונה, רק בלשון גדולה, כמו: "ורבי המלך" (ירמיהו מא א), "על כל רב ביתו" (אסתר א ח). ונפתחה למד "למס" להורות על ה"א הדעת הנעדר. ולא נדגש המ"ם להקל על הלשון:

ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין־לָהּ מְנַחֵם מִכָּל־אֹהֲבֶיהָ כָּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים׃

רַשִׁ״י בכו תבכה. שתי בכיות על שתי חורבנין: בלילה. שהמקדש נשרף בלילה דאמר מר לעת ערב הציתו בו את האור, דבר אחר בלילה לילה של בכיית מרגלים בתשעה באב גרמה להם, דבר אחר בלילה שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה עמו: ודמעתה על לחיה. מתוך שהיא בוכה תמיד: כל רעיה. אוהביה:
אִבְּן עֶזְרָא וי"ו בכו תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפות, כמו: "הסכלת עשו":

ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל־רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים׃

רַשִׁ״י גלתה יהודה. מארצה: מעני. מחמת עוני: ומרוב עבודה. שהכבידו עליה כשדים: היא ישבה בגוים. ובמקום שגלתה וישבה שם לא מצאה מנוח: בין המצרים. שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס: המצרים. גבולים של שדה וכרם ומדרש אגדה בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב:
אִבְּן עֶזְרָא יהודה – זכר ונקבה, כישראל ומצרים, "ותחזק מצרים". ויש מפרשים המצרים מדברי מעתיקי הדת ז"ל: "דינא דבר מצרא". והישר בעיני "מן המצר", ואם הוא משונה מעט, והרי"ש ראוי להדגש. נמצא דרך זכר ונקבה כ"בית" ו"מקום":

ד דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כָּל־שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר־לָהּ׃

רַשִׁ״י באי מועד. עולי רגלים: נוגות. לשון יגון ואין שורש בתיבה אלא הגימ"ל לבדה:
אִבְּן עֶזְרָא באי מועד – שהיו באים במועדים. והטוב בעיני שהוא המקדש, ונקרא מועד בעבור היות כל ישראל נועדים שם, וכן: "בקרב מועדיך", "שרפו כל מועדי אל בארץ": שוממין – נו"ן תמורת מ"ם, וכן: "קח לך חטין", "לקץ הימין". כי הנו"ן והמ"ם משרתים בסוף המלה, סימן רבים ורבות: נוגות – מבנין נפעל, וכן: "נוגי ממועד", שהם מלשון "תוגה" ו"יגון". והתי"ו והנו"ן נוספים:

ה הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי־יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב־פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי־צָר׃

רַשִׁ״י שלו. יושבים בשלוה: הוגה. הדאיבה והוא לשון יגון:
אִבְּן עֶזְרָא היו צריה – כל אחד לראש, וכן: "בנות צעדה עלי שור" – כל אחת מהן: שלו – מגזרת "שלוה": הוגה – מן הבנין הכבד הנוסף מיגון, וכן: "תגיון נפשי": הלכו שבי – בחסרון בי"ת, כמו "הנמצא בית ה'":

ו וַיֵּצֵא מן־בת־[מִבַּת־] צִיּוֹן כָּל־הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא־מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא־כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף׃

רַשִׁ״י כאילים לא מצאו מרעה. כאילים אשר לא מצאו מרעה שאין להם כח לברוח שהוחלש כחם ברעב: לפני רודף. כל רודף שבמקרא חסר וזה מלא שנרדפו רדיפה שלימה על כן יסד הפייט מלא רודפתי וחסרה שנת גאולי, שנת גאלי באה חסר כתיב:
אִבְּן עֶזְרָא יחסר מקום "אשר" אחר כאילים, וכן: "כמים לים מכסים":

ז זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד־צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ׃

רַשִׁ״י זכרה ירושלם בגלותה: ימי עניה. ימי חורבנה שהביאה לידי עוני: ומרודיה. הוא לשון צער כמו (שופטים יא) וירדתי על ההרים (תהלים נה) אריד בשיחי ואהומה: כל מחמדיה. וזכרה כל טוב מחמדיה שמימי קדם: שחקו על משבתיה. שמחו על שביתת משושה חגה חדשה ושבתה ומ"א דורשו בלשון אחר שהיו שובתין בגולה בשבתות וימים טובים ושומטים בשביעיות והיו האומות משחקים עליהם ואומרים שוטים בארצכם לא שמרתם ועכשיו בגולה תשמרון:
אִבְּן עֶזְרָא ימי עניה – כמו "כי ששת ימים עשה ה'": ומרודיה – בגלות. והמי"ם שרש:

ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל־כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל־מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי־רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם־הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר׃

רַשִׁ״י לנידה. לגולה לשון נע ונד אישמוב"ר בלע"ז: ערותה. קלונה: נאנחה. לשון נפעלה שושפי"דר בלע"ז. שמעו כי נאנחה אני הוא שם דבר שושפורי"דא:
אִבְּן עֶזְרָא לנידה – ללעג, כמו "מנוד ראש", ו"נוד שפתי", והוא מגזרת "נע ונד": הזילוה – הפך הכבוד, כמו: "להוציא יקר מזולל", רק הוא משורש אחר. או טעמו: הורידוה, או עשו שתזל דמעתה:

ט טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ רְאֵה יְהוָה אֶת־עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב׃

רַשִׁ״י טומאתה בשוליה. לשון גנאי הוא דם נדותה ניכר בשולי בגדיה כלומר חטאותיה גלויין, הרבה עשאתן בגלוי: לא זכרה אחריתה. כשהיו חוטאין לא נתנו לב מה תהיה אחריתם לפיכך ותרד פלאים ירידתם נפלאת פלאים הרבה שהכל פליאים שאירע לה מה שלא אירע לכל עיר:
אִבְּן עֶזְרָא פלאים – ירדה ירידה:

י יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל־מַחֲמַדֶּיהָ כִּי־רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא־יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ׃

רַשִׁ״י ידו פרש צר - עמון ומואב על כל מחמדיה - ספרי תורות שנאמר בהם (תהילים יט) הנחמדים מזהב הכל נפנו לבוז כסף וזהב והם נפנים על ספרי תורות כדי לשורפם לפי שכתוב בהם (דברים כג) לא יבא עמוני וגו' אשר צויתה לא יבאו בקהל לך - אלו עמון ומואב
אִבְּן עֶזְרָא כי ראתה גוים – על "ירושלים" (פסוק ח) שבה:

יא כָּל־עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ מחמודיהם [מַחֲמַדֵּיהֶם] בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה׃

אִבְּן עֶזְרָא זוללה – כמו: "זולל וסובא":

יב לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ׃

רַשִׁ״י לא אליכם. לא תהא כצרה הזאת עוד לכל עוברי על דת אמרו חכמים מכאן לקובלנא מן התורה ראו מה עשה לי הביטו וראו וגומר: אשר עולל. אשר נעשה לי: אשר הוגה ה'. אותי ביום חרון אפו גם זה לשון יגון:
אִבְּן עֶזְרָא לוא – יש אומרים מלשון "אלה", ולא מצאנוה בלא אל"ף. וטעמו: לא יגיע אליכם, מה שהגיע אלי: עולל – נעשה לי. והוא מהבנין הכבד שלא נקרא שם פועלו, בעבור שאיננו בקמץ קטן, כמו: "כונן אשורי": הוגה – כמו: "הרה":

יג מִמָּרוֹם שָׁלַח־אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל־הַיּוֹם דָּוָה׃

רַשִׁ״י וירדנה. וירדה אותה וישבר אותה ע"י רידוי ויסורין לכן הנו"ן דגושה לפותרו בלשון יחידית כמו יעשנה יכרסמנה ירענה שהעצם ל' נקבה כמו דאת אומר (יחזקאל לו) העצמות היבשות שבר כל אחת ואחת, ד"א וירדנה כמו (שופטים יד) וירדהו אל כפיו הריק את המוח גורר ורודה המוח מתוכו:
אִבְּן עֶזְרָא וירדנה – שב אל האש, כי ימצא לשון זכר, כמו: "תאכלנו אש לא נופח". וטעמו כמו: "לא ירדנו בפרך":

יד נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל־צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא־אוּכַל קוּם׃

רַשִׁ״י נשקד עול פשעי בידו. אין לתיבה זו דמיון במקרא ובלשון ארמי של פסיקתא קורין לדרבן מסקדא מלמד הבקר ואומר אני נשקד פויינט"רינט בלעז נקודים מנומרים ומסומני' היו פשעי בידו של הקב"ה לזכרון לא נשכח מניינם ותשלומיהם: ישתרגו נעשו קליעות קליעות ועלו על צוארי לשון משנה אין משרגין את המטות:
אִבְּן עֶזְרָא ומלת נשקד – אין לה אב ואם, והטעם כמו "נמשך" כמו "נמהר": והיה ישתרגו – מבנין התפעל, ממשפחת השריגים: הכשיל – שב אל עול פשעי, ויחסר "אשר" אחר בידי. גם אחר קום: "עמו" או "מפניו":

טו סִלָּה כָל־אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת־יְהוּדָה׃

רַשִׁ״י סלה. רמס ורפס לשון (ישעיה סב) סולו סולו המסילה: קרא עלי מועד. יעידת גייסות לבא עלי ורבותינו דרשו מה שדרשו תמוז דההוא שתא מלוי' מלאה של שנה שנייה לצאתם ממצרים לכך אירע חזרתן של רגלים ליל תשעה באב שעליה הוקבעה בכייתן לדורות: גת דרך. לשון הריגה כמו (ישעיה סב) פורה דרכתי לבדי כדורך ענבי' להוציא יינם כך רמס הנשים להוציא דמם:
אִבְּן עֶזְרָא סלה – מגזרת "מסלה", וכן: "גת דרך ה'" מגזרת "דרך", רק "סלה" שרש אחר הוא: גת – יקב: בתולת – הסמוכה אל בת. ובת יהודה – כל השבט, וה"בתולה" – ירושלים:

טז עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי־רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב׃

רַשִׁ״י עיני עיני. כלומר תמיד עיני יורדה מים כפל הלשון מלמד שאין הפוגות:
אִבְּן עֶזְרָא בוכיה – כמו: "פוריה": עיני עיני יורדה מים – עין אנוש דומה ל"עין המים", והעין יורד, וכן: "יזלו מים". ושניהם פעלים עומדים:

יז פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה יְהוָה לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם׃

רַשִׁ״י פרשה ציון בידיה. כמו (ישעיה כה) ופירש ידיו בקרבו כאדם המוליך ידיו מוליכם ומביאם ומצטער בהם, דבר אחר פרשה ציון לשון שבירה כמו (איכה ד) ופורש אין להם לקבל לנחמו על מת כך חברו מנחם ובלשון משנה פירושו קיימת ומשמעו כאדם המצטער שחובק את ידיו ומשברם, תוספת מצאתי: צוה ה' ליעקב סביביו צריו. צוה על יעקב שיהיו צריו סביביו אף כשגלו לבבל ולאשור הגלה סנחריב את אויביהם עמון ומואב והושיבם אצליהם והם מקנתרים אותם כמ"ש במסכת קדושין הומניא איכא בבבל כולה דעמונאי: לנדה. לריחוק לבוז:
אִבְּן עֶזְרָא פירשה – בי"ת "בידיה" נוסף, כמו: "ותשקמו בדמעות שליש":

יח צַדִּיק הוּא יְהוָה כִּי פִיהוּ מָרִיתִי שִׁמְעוּ־נָא כָל־עמים [הָעַמִּים] וּרְאוּ מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי׃

אִבְּן עֶזְרָא כל "נא" בלשון "עתה", וכן: "אוי נא לנו כי חטאנו". גם: "אל נא רפא נא לה", על כן השיב השם: "הלא תכלם שבעת ימים". "יומת נא", "דבר נא", "שמע נא". ועם תוספת אל"ף – לשון בקשה. ובלשון ישמעאל הפוך, והוא כמו "עתה":

יט קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ כִּי־בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת־נַפְשָׁם׃

רַשִׁ״י קראתי למאהבי. לאותם שמראים עצמם כאוהבים: המה רמוני. כגון בני ישמעאל שהיו יוצאים לקראת הגולים כשהיו השבאים מוליכים אותם דרך עליהם ומראים את עצמם כאילו מרחמים עליהם והיו מוציאים להם מיני מלוחים נודות נפוחים כסבורים שהוא יין ואוכלים וצמאים ורוצים לשתות וכשמתיר הנוד בשיניו היתה הרוח נכנסת במעיו והוא מת והוא שאמר הכתוב (ישעיה כא) ביער בערב תלינו וגו' (שם) לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד: וישיבו את נפשם. כדי שישיבו את נפשם:
אִבְּן עֶזְרָא למאהבי – איננו כמו: "אוהבי". וכן טעמו: למבקשים שאוהב אותם:

כ רְאֵה יְהוָה כִּי־צַר־לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי מִחוּץ שִׁכְּלָה־חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת׃

רַשִׁ״י חמרמרו. כווצו ויש בלשון משנה נפלה לאור ונחמרו בני מעיה: בבית כמות. בתוך הבית היתה אימת שדים ומזיקים ומלאכי מות ומחוץ חרב האויב משכלת:
אִבְּן עֶזְרָא חמרמרו – כפול העי"ן והלמ"ד, וטעמו כמו: "עכורים". וכן: "פני חמרמרו", והוא מגזרת "חומר", כי הבכי כמים, וכן: "יין חמר":

כא שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל־אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ הֵבֵאתָ יוֹם־קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמוֹנִי׃

רַשִׁ״י כי אתה עשית. אתה יגרמת לי שהם שונאים אותי שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם ומהתחתן בם אם נתחתנתי בהם היו מרחמים עלי ועל בני בנותיהם: הבאת יום קראת. הלואי והבאת עליהם יום המועד שקראת עלי: ויהיו כמוני. ברעה:
אִבְּן עֶזְרָא הבאת יום קראת – תחסר מלת "לו" טרם "הבאת", כאילו הוא מתאוה. ויתכן להיות כמשמעו:

כב תָּבֹא כָל־רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל־פְּשָׁעָי כִּי־רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי׃

רַשִׁ״י תבא כל רעתם לפניך. יזכרו ויפקדו עונותם לפניך: ועולל למו. ופעול למו כמו (משלי כ) גם במעלליו יתנכר (ירמיה כא) וכפרי מעלליו:
אִבְּן עֶזְרָא ועולל – עשה מגזרת "עלילותיו". והנכון שטעמו כמו "סבה", וכן: "ולו נתכנו עלילות":

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.