Ecclesiastes 5 — קֹהֶלֶת ה

גודל הטקסט

Commentaries - Mefarshim (click to show or hide)

א אַל־תְּבַהֵל עַל־פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל־יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל־הָאָרֶץ עַל־כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים׃

רַשִׁ״י להוציא דבר לפני האלהים. לדבר קשה כלפי מעלה: כי האלהים בשמים ואתה על הארץ. ואפילו חלש מלמעלה וגבור מלמטה אימת חלש על הגבור וכל שכן גבור למעלה וחלש למטה:

אִבְּן עֶזְרָא אל תבהל. אל יוציא פיך מלין לפניו בביתו בבהלה, ולבך אל ימהר, כי אם תביננו, כי הלב כמו אובד ותועה בעסקי העולם. על כן אמר משיח ה' "מצא עבדך את לבו" (שמואל ב ז, כז). ודע, כי האלהים נצב עליך ורואה אותך ושומע דבריך, כי הוא בשמים בגבהי מרום הגבוהים, ואתה על הארץ ואין למטה ממך. על כן יהיו דבריך מעטים, שלא תסתכן; כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפלה קצרה ויוצא. אמר אברהם המחבר הנה נא הואלתי לדבר, כי בעבור היות כבוד המקום מלא כל מקום, ולא יוכל האדם להשמר בכל מקום, הוכן לו מקום שיהיה לו קבוע לתפילתו, והוא חייב לכבדו. גם חייב הוא האדם להודות ולשבח לאלהיו בכל רגע, כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע, שיחיינו ויתענג בהרגשות. רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי העולם, הושם לו זמן שיתפלל בו, והם עתים ידועים ערב ובקר וצהרים; כי כל מי שיש לו עינים ידע עת צאת השמש ועת נטותו ועת בואו. על כן חייב אדם שיתפלל, שישמור פתחי פיו ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך, בידו להחיות ולהמית. על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפילתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם, ולא יסמוך על המחבר ברצונו הראשון, כי אין אדם אשר לא יחטא, או המעתיקים חטאו. וכלל אומר יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר, מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים. הדבר האחד, כי רובי פיוטיו חידות ומשלים. ואזכיר מפיוטיו אחד, והוא "ליראי יקפיל, וחדשים יכפיל, ליום זה פור הפיל, ומציון ימלוך". יש מפרשים כי "ליראי" הוא ביו"ד, וענינו הוא המשיח יקפיל הארץ לפניו וחדשים יכפיל, שיכפול חדשי השנים וימהר ביאתו. ויש אומרים כי הוא בלא יו"ד, וענינו יעביר, כמלת "ראי דרכך בגי" (ירמיהו ב, כג). "וחדשים יכפיל", יסתיר. והם העצבים החדשים מקרוב באו. וחכמי הדור יפרשו: "ליראי יקפיל", שיעביר אלה השמים הנמשלים לראי מוצק. "וחדשים יכפיל", הם השמים החדשים. גם זה איננו נכון, כי אין משמע לשונו כי אם – יעביר ראי ויכפיל חדשים; אולי עבותים הם ויכפילם, כדי שתהיה המכה בהם קשה? היתכן שיאמר אדם: "אין בכל החיים חכם כעַיִר", ויאמר כי ענינו אדם, שנאמר: "ועיר פרא אדם יולד" (איוב יא, יב)? או יאמר: "אשרי העם עובדי אש ומשתחוים לשמש", ויאמר כי "אש" הוא השם הנכבד והנורא, שנאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא" (דברים ד, כד); גם הוא "שמש", שנאמר: "כי שמש ומגן ה'"? אף כי אלה בלי כ"ף דמות, כראי חזקים. ולא דמה הכתוב השחקים לראי כי אם בחוזק; היתפלל אדם: "ברוך אתה אריה", בעבור שנמצא על המקום "כאריה ישאג" (הושע יא, י)? הייטיב בעיני ה'? ולמה לא נלמד משלמה, שלא היה חכם אחריו כמוהו; והנה תפילתו שהתפלל – מודעת, וכל יודע לשון הקדש יבין אותה, ואיננה חידות ומשלים. וכן תפילתו של דניאל, שהיה משרא קטרין. והנה אלה לא התפללו כי אם בדברים מבוארים, שהיו חכמים. אף כי המתפלל על אנשים רבים, וכולם אינימו חכמים. וכן כל תפילה לחול ולקודש שתיקנו הראשונים – אין בה חידות ומשלים. ומה ענין יש שיכפיל השמים החדשים? היהיו שנַיִם ויכפילם? ולאמר על המקום: "ליום זה פור הפיל" – איננו נכון; כי המשליך גורל לא ידע מה יהיה. והיה ראוי שיברח ממלת "פור הפיל", כי לא תמצא כי אם במקום הצורר. ועוד, אחר שיעביר אלה השמים והארץ, איך ימלוך מציון? והיא חלק מהארץ. ענה אחד מחכמי הדור ואמר, כי חרוז "יקפיל" הצריכו שיאמר "פור הפיל". השיבותיו, כי לא מצאנו הנביאים בכל תפילתם שיעסקו בחרוז. ועוד, כי היה לו לעשות על חרוז אחר; ולמה רכב על פיל? ואותו לארץ יפיל! ואם ראה בחלום שיעשה חרוז על פיל, והוצרך בהקיץ לפתור חלומו – יהיה אומר: "לוחץ יעפיל, להתנשא יפיל, ורמי לב ישפיל, ומציון ימלוך". והדבר השני, שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד. וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד, ואינימו לשון הקודש. וכן אמרו: "לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד" (עבודה זרה נח, ב). ומי הביאנו בצרה הזאת, להתפלל בלשונות נכריות? הלא נחמיה הוכיח המדברים לשון אשדודית! ואף כי בעת התפילה. ולמה לא נלמד מן התפילה הקבועה, שהיא כולה דברי צחות בלשון הקודש? ולמה נתפלל בלשון מדי ופרס ואדום וישמעאל? והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקדש – יש בהם טעויות גדולות, כמו "אנסיכה מלכי לפניו". והנמצא מזה הענין: "ואני נסכתי מלכי" (תהלים ב, ו), והוא מן הבנין הקל, על משקל "נפלתי" ו"נדרתי", והעתיד "אסוך" או "אנסוך", כמו "אפול" ו"אדור". ומן הבנין הכבד יאמר "הפיל", והעתיד "אפיל"; וכן מן "הסיך" יאמר "אסיך", או "אנסיך" בהראות הנו"ן, כמו "ולנפיל ירך" (במדבר ה, כב). והנה יהיה פירוש "אנסיכה מלכי" – "אעשה ממנו נסוך", כמו: "בל אסיך נסכיהם מדם" (תהלים טז, ד). ויש מפרשים "נסכתי מלכי" כמו "משחתי". ואם היה הפירוש אמת, תהיה טעות. שנית, ולמה לא אמר "ארומם מלכי" או "אשבח ואודה", או "אקדש"? רק בקש מלה להראות חכמתו לשומעים. ואנחנו חייבים לדעת דקדוק הלשון היטב שלא נטעה, כמו המברכים ברכת המזון, שיאמרו "זְננו", ולא ידעו כי "זננו" היא מן "זנה" כמו "עננו" מן "ענה"; ולא יאמר מן "זן" כי אם "זוּננו", כמו "שובנו אלהי ישענו". ופעם יאמר "צו" לשון עבר, והוא לשון ציווי, כאשר יאמרו רבים בתענית: "שֶחָל עניו פניך". וידוע שהשי"ן במקום "אשר", כמו "מה שהיה הוא שיהיה"; ו"חל" הוא לשון ציווי לעתיד, כמו: "חל נא את פני ה'". והנכון לומר "שֶחִלָּה", כמו "ובהכנעו חלה את פני ה'". ועוד, כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר נ"ע עיר פרוצה אין חומה, שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר. ואמר: "שושן עמק אויימה". וידוע כי ה"א "שושנה" לשון נקבה, וישוב הה"א תי"ו כשיהיה סמוך: "שושנת העמקים". ובסור הה"א או התי"ו – יהיה לשון זכר, כמו "צדקה" ו"צדק". ואיך יאמר על "שושן" "אויימה"? ולמה ברח מן הפסוק ולא אמר: "שושנת עמק אויימה"? ועוד, מה ענין לשושנה שיתארנה באימה? התפחד השושנה? ואין תואר השושנה כי אם קטופה או רעננה או יבשה. אמר אחד מחכמי הדור: הוצרך לומר "אויימה", בעבור שתהיה חרוזתו עשירה. השיבותי: אם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים; שחיבר "הר" עם "נבחר". אם בעבור היות שניהם מאותיות הגרון, אם כן יחבר עמה אל"ף ועי"ן. ועם הבי"ת והוי"ו, שהוא גם מחבר "לוי" עם "נביא", יחבר עמם מ"ם ופ"ה, ויהיו כל החרוזים חמשה כמספר מוצאי האותיות. ואם סיבת חיבור ה"א עם חי"ת בעבור היות דמותם קרובות במכתב, אם כן יחבר רי"ש עם דל"ת. ואף כי מצאנו "דעואל" "רעואל", "דודנים" "רודנים". וכן יחבר "משפטים" עם "פתים", כי הם ממוצא אחד, ונמצא הטי"ת תמורת תי"ו במלת "נצטדק", "הצטיידנו", "ויצטירו". וכן חבר "ויום" עם "פדיון" ו"עליון", גם זה איננו נכון, אע"פ שנמצא מ"ם במקום נו"ן, כמו "חיין" ו"חטין", איך יחליף מ"ם "יום" שהוא שורש עם נו"ן "עליון" "פדיון", שהוא מן "עלה" ו"פדה", והוא איננו שורש? ועוד, מה ענין החרוז? רק שיהיה ערב לאוזן, ותרגיש כי סוף זה כסוף זה. ואולי היתה לו הרגשה ששית שירגיש בה כי המ"ם כמו הנו"ן, ואינימו ממוצא אחד. ועוד חיבר "עושר" עם "עשר תעשר"; גם זה איננו נכון, רק אם היה המתפלל אפרתי. יש אומרים: אין משיבין את הארי אחר מותו. התשובה: רוח אל עשתנו כולנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן. וכולנו נדע כי דניאל היה נביא ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה; והנה אמרו חכמים ז"ל: טעה דניאל בחשבונו; והחשבון הוא דבר קל. ועוד, כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה. ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו, האמור יאמר להם: אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו? ואחרים אמרו: רחמנא ליבא בעי. אם כן, למה נצטרך לדבר? כי הוא יודע תעלומות לב. והלא תיקנו הקדמונים לאמר בצום כיפור: "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל ואל יכשלו בלשונם". והדבר הרביעי, שכל פיוטיו מלאים מדרשות ואגדות; וחכמינו אמרו: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אם כן אין ראוי להתפלל אלא על דרך פשט, ולא על דרך שיש לו סוד, או הוא על דרך משל, או הוא כעניין שאין הלכה כמותו, או שיתפרש לעניינים רבים. הלא ידענו ממדרש שיר השירים שכל "שלמה" האמור שם הוא קודש, ועניינו – המלך שהשלום שלו. הנכון שיאמר אדם בתפילתו: "הושיעני המלך שלמה"? והנה מצאנו במקרא האומרים: "מה משא ה'", וידעו כי יש משא כמו נבואה, והמדברים לירמיה הנביא "מה משא ה'" לא ידע הנביא סודם, שלא היו אומרים כי אם מעניין "איש איש על משאו". ואמר היודע הנסתרות לנביא שיאמר להם, כי המשא יהיה לאיש דברו, והפכתם את דברי וגו', "אכן תאמרו מה דבר ה' ומה ענה ה'", שאין במלה ספק בעניין. וכן "לא תקראו לי עוד בעלי", והלא הוא "בעל נעורים" כמו "אישי". לכן בעבור היות שם בעל ספק עם הבעל, שהוא צלם, אמר הנביא: אפילו מלה שיש בה ספק כעניין צלם לא תאמרי לי, כי אם "אישי". והגאון רב סעדיה נשמר מאלה הארבעה דברים בבקשותיו השתים, שלא חיבר מחבר כמו הם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון באין חידות ומשלים ולא דרש. וחכם היה בצרפת, גם הוא חיבר בקשה תחילתה "אמרי האזינה ה'", ויש בה דברים אינימו נכונים. מהם שאמר: "הרחבת עולמות אין להם גבול", ומה שאין לו גבול איננו נברא. ואמר: "כי שמך בך ובך שמך"; ואילו ידע מה פירוש "שֵם", לא היה זה הדיבור עולה על לבו. ועוד, אחר שאמר "כי שמך בך", הלא הוא בעצמו "בך שמך", כי מה הפרש בין "שלום עליך" או "עליך שלום", "ראובן אתה" או "אתה ראובן", "תפשום חיים" או "חיים תפשום", "יברכך ה' וישמרך" "ה' ישמרך מכל רע"? ואין זה דרך תפילה אלא דרך שחוק. וחכם אחד שחיבר שתי מלות והיו לאחדים בפיו, כמו "אברמל" – פירוש: "אבאר מלה" או "אברר מלה". והנה עשה הפך מה שאמר, כי לא באר המלה ולא דבר ברור, רק בלל בשפתו שפת הקודש. ולא אוכל לבאר אחד מני אלף מטעות הפייטנים. והטוב בעיני שלא יתפלל אדם בהם, כי אם התפילה הקבועה, ויהי דברינו מעטים ולא נענש בדין:

מְצוּדַת דָּוִד אל תבהל על פיך. אל תמהר לדבר בפיך ואפילו לבך אל ימהר לפתותך להוציא מפיך דבר תלונה כלפי מעלה להתרעם על מדותיו: כי האלהים בשמים. המקום ברוך הוא הוא בשמים ממעל ואתה על הארץ מתחת ואפילו חלש מלמעלה וגבור מלמטה, אימת החלש על הגבור, וכל שכן גבור למעלה וחלש למטה: על כן וגו׳. כי במרבית דברים תבוא להתלונן ולהתרעם מול גזירת המקום:

מְצוּדַת צִיּוֹן תבהל. מלשון בהלה ומהירות: על פיך. מלת על באה במקום הבי״ת כמו וסגרו על מסגר (ישעיה כד כב):

ב כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים׃

רַשִׁ״י כי בא החלום ברוב ענין. כי דרך החלום לבוא ברוב הרהורים שאדם מעיין ומהרהר ביום ודרך קול כסיל לבוא ברוב דברים כי בהרבותו דברים מוציא קול של כסילות מפיו כי לא יחדל פשע לכך אני אומר יהיו דבריך מעטים:

אִבְּן עֶזְרָא בא החלום. כשיהיה החלום מעורב מעניינים רבים, ידוע שהוא מתערובת המאכלים, והתגבר אחת מן הארבעה שרשים, לא יהיה לו פתרון ולא יורה על טוב או רע כי הבל הוא. כן ידמה הכסיל שירבה דברים, וכל המרבה דברים בכל מקום מביא חטא, אף כי במקום המוכן להזכיר שם הגבוה בו תמיד:

מְצוּדַת דָּוִד כי בא. כי כמו שדרך החלום לבוא במי שמהרהר בהרבה ענינים, כן בא קול כסילות מתלונה ותרעומות במי שמרבה דברים:

ג כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל־תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר־תִּדֹּר שַׁלֵּם׃

רַשִׁ״י אין חפץ בכסילים. אין חפץ לפני הקב"ה ברשעים הנודרים ואין משלמים:

אִבְּן עֶזְרָא כאשר תדור. כאשר צויתיך שתשמור בבית האלהים בדבריך גם כן אתה חייב להשמר בכל מקום וכל עת שתזכור השם או תדור נדר לו תשמור מוצא שפתיך ולא תהיה מן הכסילים כי אין חפץ בם:

מְצוּדַת דָּוִד נדר לאלהים. לעשות צדקה: כי אין חפץ בכסילים. אין הרצון מתקיים בכסילים, כי פעם יחפוץ בדבר מה ולאחר זמן לא יחפוץ עוד בו והנודר הלא לכסיל יחשב, כי יותר טוב לתת צדקה מבלי נדר. והואיל וכן אל תאחר לשלמו, כי בהאריך הזמן פן לא תחפוץ עוד בהנדר ותמנע לשלמו, לכן את אשר תדור שלם, רוצה לומר שלם מיד בלי איחור:

ד טוֹב אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר מִשֶׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם׃

אִבְּן עֶזְרָא טוב. כענין וכי תחדל לנדור:

מְצוּדַת דָּוִד טוב. יותר טוב שלא תדור כלום משתדור ולא תשלם רוצה לומר ולא תשלם מיד כי פן בהאריך הזמן תתחרט:

ה אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ וְאַל־תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל־קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ׃

רַשִׁ״י אל תתן את פיך. בנדר: לחטיא את בשרך. שיפקוד העון על בניך: ואל תאמר לפני המלאך. שליח הבא לתובעך צדקה שפסקת ברבים: כי שגגה היא. בשגגה פסקתיה כסבור הייתי שהיה יכולת בידי ליתן: וחבל את מעשה ידיך. מצות שהיו בידיך שעשית כבר אבדתם כך נדרש במדרש: על קולך. בשביל קולך:

אִבְּן עֶזְרָא אל תתן. למה יהיה פיך מוליד חטא ורע על בשרך שהוא גוף אם לא תשלם אשר דברת בפיך ודע כי נכח עיני נ׳ דרכי איש וכל צעדיו יספור ומלאך ממשרתיו ממונה לכתוב בספר כל הדבורים היוצאים מפי האדם ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היה הנדר שנדרת: וחבל את מעשה ידיך. כמו והשחית וכמוהו מחבלים כרמים ויש חבל מלשון לידה כמו יחבל און חבלתך אמך שמה חבלה ילדתך ויתכן היותו מן צירים וחבלים בעבור חבלי יולדה וחבל שלישי וכשוכב בראש חבל והוא התורן אשר בספינה שכל החבלים תלויים בו הוא שם התואר כמו איש אטר יד ימינו:

מְצוּדַת דָּוִד אל תתן. אל תעזוב את פיך לנדור נדר כי זה יהיה סבה להחסיר את בניך מן העולם, כי פן לא תשלם וימותו בניך בזה העון, כן דרשו רבותינו ז״ל בשבת: המלאך. הגזבר של ההקדש הבא לתובעך הצדקה שנדרת ופסקת ברבים: כי שגגה היא. אשר בשוגג היתה הפסיקה כסבור הייתי שאוכל לשלם ועתה אין בידי מאומה: למה יקצוף. למה תעשה מתחלה את זאת אשר יחרה אף האלהים על קול הנדר שנדרת בפרסום, וישחית את מעשה ידיך ולא תצליח בהם כי בגלל הצדקה מתברך האדם במעשה ידיו ולכן כשידור ברבים ולא ישלם ישחת מעשה ידיו כי כן המדה:

מְצוּדַת צִיּוֹן אל תתן. אל תעזוב כמו ולא נתן סיחון (במדבר כא כג): לחטיא. ענין חסרון כמו ולא יחטיא (שופטים כ טז): בשרך. כן יקראו הבנים כמו שנאמר והיו לבשר אחד (בראשית ג כד), ורוצה לומר בשר האב והאם נעשה אחד בהבנים: המלאך. שליח: וחיבל. ענין השחתה כמו וחובל עול מפני שמן (ישעיה י כז):

ו כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא׃

רַשִׁ״י כי ברוב חלומות וגו'. אשר כל מה שיאמרו לך חלומות ונביאי הבל ודברים הרבה לפרוש מאת המקום: כי את האלהים ירא. הרי כי משמש בלשון אלא אל תשמע אל החלומות אלא את האלהים ירא:

אִבְּן עֶזְרָא כי ברב. כמו כי בא החלום ברוב ענין אך את האליהם ירא בכל דבר או ענינו ראה אתה חלומו׳ רבים ודבר הבלים והרבה לדבר רק ירא האלהים והענין שכל דבור מותר לך חוץ אם היה בו זכר לשם:

מְצוּדַת דָּוִד כי ברוב חלומות. אשר עם רוב חלומות ועם אמרי הבל ועם מרבית שאר ענינים לא תחשוש עליהם אלא ירא את האלהים והוא ישמרך מכל רע ומקרא קצר הוא ומאליו יובן החסרון:

מְצוּדַת צִיּוֹן ודברים. ענינים כמו על דבר הכסף (בראשית מג יח): כי. אלא:

ז אִם־עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל־תִּתְמַהּ עַל־הַחֵפֶץ כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם׃

רַשִׁ״י אם עשק רש וגזל משפט וצדק וגו'. אם תראה במדינה שהם עושקים את הרשים וגוזלים את המשפט ואת הצדק: אל תתמה. על חפצו של מקום כשיביא עליהם רעה: כי גבוה מעל גבוה שומר. ורואה את מעשיהם וגבוהים יש עליהם העושים שליחותו של מקום וידם תקיפה ליפרע מהם: וגזל משפט. גזל של משפט לפי שהוא דבוק הוא נקוד גזל פתח קטן שאם לא היה דבוק היה נקוד גזל קמץ, עניין אחר אם תראה שהם עושקים רשים וגוזלים משפט ורואה אתה צדק בא לעיר שהקב"ה משפיע להם טובה ואינו נפרע מהם אל תתמה על חפצו של מקום כי כן דרכו להאריך אפו: כי גבוה מעל גבוה שומר. ממתין עד שתתמלא סאתם: וגבוהים. יש לו עליהם ליפרע מהם בבא עת פקודתם כמו (איוב יד) ולא תשמור על חטאתי (ישעיה כז) שומר אמונים (בראשית לז) שמר את הדבר:

אִבְּן עֶזְרָא אם עושק. שמא תחשוב כי אין שומר על דבורך בעבור שתראה חמס בפרהסיא ואין מושיע: וזכר רש. בעבור שחייב אדם לעזרו והנה הוא עשוק: וגזל משפט. סמוך כמו וגדר אבניו ובמוכרת כענין גדל מזה או בגזל: וזכר במדינ׳. לעיני הכל ולא במדבר: אל תתמה על החפץ. שתאמר מה חפץ יש למקום שלא יושיע דע כי יש שומר שרואה זה החמס ואיננו אחד רק הם רבים וכל א׳ גבוה מעל גבוה ושומרים רבים לא ידע איש מספרם כי הם גבוהים על אלה שמעלתם איננה שוה והיודע סוד השם ידע כי גבוה מעל גבוה הם חמשים וחמשה ולא אוכל לפרש:

מְצוּדַת דָּוִד אם עושק רש. אם יש במדינה בפרסום עשיקת הרש וגזלת המשפט כי אינם עושים משפט ורואה אתה אשר הצדק בא שמה, רוצה לומר שהקב״ה עשה עמהם צדקה, אל תתמה על חפצו של המקום מה שמאריך אף ואינו משלם גמול המפעל: כי גבוה. כי המקום ברוך הוא הגבוה למעלה מעל כל הגבוהים למשול עליהם בכל עת ממתין הוא עד שתתמלא הסאה ואז ישלם הגמול: וגבוהים עליהם. יש לו שלוחים הרבה הגבוהים על אנשי המדינה ההיא למשול עליהם, ועל ידם ישלם להם גמול המפעל:

מְצוּדַת צִיּוֹן עושק. גזל: שומר. ממתין כמו ואביו שמר את הדבר (שם לז יא):

ח וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא [הוּא] מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד׃

רַשִׁ״י ויתרון ארץ בכל היא. ויתרון של יושבי הארץ שהם מתגאים ומכעיסים למקום: בכל הוא. בכל דבר הוא עושה שליחותו ליפרע ואפילו על ידי יתושין כדרך שעשה לטיטוס: מלך לשדה נעבד. הקב"ה נעשה פועל לציון ליתבע עלבונה ממחריבה ולשלם שכרה לבוניה:

אִבְּן עֶזְרָא ויתרון. כאשר השלים לצוות על יראת אלהים שב להורות לו בדברי העולם איזו מלאכה טובה שיחיה ממנה ולא יהיה בה חטא ואמר כי יתרון עבודת הארץ בכל דבר הוא אפי׳ המלך שאין למעלה ממנו נעבד לשדה בעבור צרכו כי ממנו מחיתו:

מְצוּדַת דָּוִד ויתרון ארץ. יתרון הטובה שהיה בכל אנשי הארץ איש לא נעדר אף בין הפחותים והשפלים כשתתמלא הסאה יקבלו אז הגמול משלם ויתהפך הדבר מן ההפך אל ההפך, שאפילו המלך יחסר לחמו עד שיהיה נעבד לבעל שדה לעשות מלאכתו למען יכלכלו מתבואת שדהו:

ט אֹהֵב כֶּסֶף לֹא־יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי־אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם־זֶה הָבֶל׃

רַשִׁ״י אוהב כסף לא ישבע כסף. אוהב מצות לא ישבע מהם: ומי אוהב בהמון. מצות רבות: לא תבואה. ואין באחד מהם מצוה מסויימ' וניכרת כגון בנין בית המקדש ובית הכנסת וספר תורה נאה: גם זה הבל. כך נדרשים שני מקראות הללו במדרש ועוד פנים אחרים הגונים אך זה הקדמתי לפי שהוא מענין וגבוהים עליהם שסמכן הכתוב יחד. ד"א ויתרון ארץ בכל היא, שכר עבודת האדמה חשוב הוא על הכל שאפי' הוא מלך צריך הוא להיות נעבד לשדה אם עשתה הארץ פירות יש לו מה יאכל ואם לאו מת ברעב: אוהב כסף לא ישבע כסף. לא יאכל כסף: ומי אוהב בהמון. בממון: לא תבואה. שאינו אוסף לו פירות גם זה הבל. דבר אחר ויתרון ארץ בכל הוא, שכרן של ישראל בכל דברי תורה הוא בין במקרא בין במשנה בין בגמרא: מלך לשדה נעבד. מלך במקרא ובמשנה עודנו צריך להיות נעבד לבעל גמרא שהוא מסדר לפניו הוראות איסור והיתר טומאה וטהרה ודינין: אוהב כסף. אוהב תורה אינו שבע בה: והאוהב בהמון. תורה: לא תבואה. שיש לו מקרא ומשנה ואין לו גמרא מה הנאה יש לו, כל אלו בויקרא רבה:

אִבְּן עֶזְרָא אוהב כסף. נפשו לא תשבע: ומי אוהב בהמון לא תבואה. יש מי שאוהב לקבץ ממון בבגדים ומיני סחורות ולא יאהב תבואה גם זה הבל וגם ישוב על אוהב כסף והוא המקבץ כסף וזהב בלבד וי״א מי שאוהב בהמון לא תבואה לו ויפרש המון קנות עבדים ושפחות ושמשים רבים והענין שיאהב להיות המון לפניו:

מְצוּדַת דָּוִד אוהב כסף. מי שאוהב לאסוף כסף לא ישבע ממנו, כי לעולם אין די לו במה שקבץ ורוצה להרבות עוד: ומי אוהב בהמון. מי שאוהב להרבות המון עם מעבדים ושפחות ובני בית, לא יהיה לו תבואה לכלכל עצמו, כי צרכי ההמון מרובים ואוכלים את הכל: גם זה הבל. עם כי מטיב הוא לאחרים בתת להם די הספוק, עם כל זה להבל יחשב, כי אין מהראוי לבזבז ביותר:

מְצוּדַת צִיּוֹן בהמון. מלשון המיה ורוצה לומר מרבית אנשים שגדלה קול המייתם. וכן על ההמון הזה (דה״ב יד י):

י בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם־ראית [רְאוּת] עֵינָיו׃

רַשִׁ״י ברבות הטובה. כשישראל מטיבין מעשיהם: רבו אוכליה. מתן שכר המצות: ומה כשרון לבעליה. להקב"ה בכל הטבת מעשיהם: כי אם ראות. עיניו שרואה שהם כפופים לו ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו וכן לעניין הקרבנות: ברבות הטובה רבו אוכליה. שמביאים נדבות הרבה רבו הכהנים אוכליה: ומה כשרון לבעליה. לפני הקב"ה: כי אם ראות עיניו. שאמר ונעשה רצונו:

אִבְּן עֶזְרָא ברבות הטובה רבו אוכליה. מפעלי הכפל והוא פעל עבר ויאמר מן הפעלים שהלמ״ד שלהם איננו שלם לשון ציווי לרבים כמו רבה צבאך וצאה: כשרון. כמו טוב וכשר הדבר אחר שהטובה שלו יאכלוה רבים לפניו מה טוב לו בטובה רק מראה עיניו:

מְצוּדַת דָּוִד ברבות הטובה. בעת שהטובה מתרבה בבן אדם והצלחתו מרובה, הדרך הוא אשר רבים באים לאכול מן הטובה ההיא ונשאר אם כן חסר טובה כשהיה: ומה כשרון לבעליה. ומהו הטובה הבאה לבעל הטובה המוצלח, רק מראה עיניו אשר ראה את הטובה ולא עוד, הואיל ולא נשאר בידו:

מְצוּדַת צִיּוֹן כשרון. מלשון כשר וטוב:

יא מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם־מְעַט וְאִם־הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן׃

רַשִׁ״י מתוקה שנת העובד. עובד האדמה ישן וערבה שנתו עליו בין שהוא אוכל מעט ובין שהוא אוכל הרבה כי כבר הורגל בכך: והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. ושובע נכסים של עשיר בעל פרקמטיאות הרבה אינו מניח לו לישון כל הלילה מהרהר בהן, דבר אחר מתוקה שנת העובד את האלהים, אם מעט ימי שניו ואם הרבה ימי שניו יאכל שכרו המועט כמרובה, משה פירנס את ישראל מ' שנה ושמואל הנביא פירנסם עשר שנים ושקלן הכתוב זה כזה שנאמר (תהלים צט) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו' כך נדרש בתנחומא: והשבע לעשיר. בעל שמועות: איננו מניח לו לישון. בקבר שנאמר (שיר ז) דובב שפתי ישנים כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר:

אִבְּן עֶזְרָא מתוקה. ידוע כי העשיר יפחד ביום ובלילה על עשרו מן המלך וחומסים וגנבים וענין שבע רוב ממון שיחשב בלילה מחשבו׳ איך תשבע נפשו מעושר או יהיה שבע שב אל המאכל כענין פן תשבענו והקאתו ושנת העובד פתוח כדרך כל סמוך ואם אתן שנת לעיני קמוץ כי הלמ״ד הכרית הסמיכה ומאת רבי משה הכהן הספרדי נ״ע כי ענין שנת הקמוץ שנתי וכמוהו אף נחלת שפרה עלי עזי וזמרת יה גם הם קמוצין:

מְצוּדַת דָּוִד מתוקה שנת העובד. עובד האדמה הוא ישן וערבה שנתו עליו בין אכל מעט בין אכל הרבה, רוצה לומר אף אם מעט יאכל ישן הוא כאלו אכל הרבה המביא בטבע את השינה וזהו לפי שאין לו כי אם מלאכת השדה ולא עוד, לזה אין לו במה לחשוב להרהר לנדד השינה מעיניו: והשבע. רוצה לומר שביעת רוב העושר אין מניח לבעליו לישון, כי עסקיו מרובים ובכל עת יחשוב להרהר בהם ונגזלה שנתו:

יב יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ׃

רַשִׁ״י עושר שמור לבעליו לרעתו. כעשרו של קרח שעל ידי כן נתגאה וירד לשאול:

אִבְּן עֶזְרָא יש רעה חולה. יתכן היות חולה מן נחלה מכתי מהפעלים שהלמ״ד שלהם איננו שלם והענין רעה בחלי רע כענין וחלי רע הוא או תהיה מלת חולה על משקל טובה מן הפעלים שהעי״ן שלהם איננו שלם מן על ראש רשעים יחול עודנו בענין הראשון שעבודת האדמה טובה מכל ממון:

רַלְבַּ״ג חולה. הוא מענין ולא חלו בה ידים.

מְצוּדַת דָּוִד יש רעה חולה. נמצא רעה כאובה ביותר אשר ראיתי בעולם: עושר וגו׳. העושר היה שמור לבעליו ולא יצא מתחת ידו, אולם לא לטובתו היה שמור ליהנות ממנו באחרית הימים ולרשת לבניו אחריו, כי אם לרעתו היה שמור, על כי בעבור רוב העושר העלילו עליו המלשינים והיה מיוסר ביסורים:

יג וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה׃

רַשִׁ״י ואין בידו מאומה. אף זכות אבות:

אִבְּן עֶזְרָא ואבד העושר בענין רע. שהביא על בעליו והענין אילו אבד לבדו ולא הוליד רע היה החצי רע:

מְצוּדַת דָּוִד ואבד. גם העושר נאבד ממנו אז בהענין הרע שהביא על בעליו הוא דבר העלילה, כי פזר הון בתת שוחד להציל עצמו מן הרעה אשר הדבקתהו: והוליד בן. עוד העושר בידו לא היה לו בן להנהותו מן העושר, ואחר אבדן העושר הוליד בן, ואז אין בידו מאומה להנהותו ולרשת אותו:

יד כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא־יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ׃

רַשִׁ״י ומאומה לא ישא בעמלו. כשימות לא ישא בידו שום זכות צדקה שעשה בממונו בחייו כל עומת שבא אותו הממון כן הלך:

אִבְּן עֶזְרָא כאשר. בי״ת בעמלו במקום מ״ם כמו והנותר בבשר ובלחם:

מְצוּדַת דָּוִד כאשר. כמו שיצא ערום מבטן אמו כן ישוב ללכת אל המקום הידוע הוא הקבר, וכמו שבא מן הבטן: ומאומה וגו׳. בזה יפרש לומר לא ישוב ערום ממש כמו שבא, כי אם מאומה לא יקח מן העושר אשר קבץ בעמל להוליך עמו בידו:

מְצוּדַת צִיּוֹן לא ישא. לא יקח כמו ובתים ונשאו (מיכה ב ב): בעמלו. הבי״ת הוא במקום מ״ם כמו והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח לב):

טו וְגַם־זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל־עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה־יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ׃

אִבְּן עֶזְרָא וגם זה רעה חולה. היא לכל באי עולם כי ערומים באו וערומים ילכו כלם ומה יתרון לו שעמל לרוח:

רַלְבַּ״ג שיעמול לרוח. ר״ל שיעמול לריק והבל.

מְצוּדַת דָּוִד וגם זה וגו׳. למעלה אמר שזה רעה חולה מה שראה אשר העושר שמור לבעליו לרעתו, ובזה אמר וגם זה רעה חולה שלא נשאר העושר בידו, כנגד שבא כן ילך, כמו שקבץ העושה בעמל כן הלך ממנו בעמל ובענין רע: ומה יתרון. מהו אם כן היתרון הבא לו בדבר אשר עמל לרוח מבלי תועלת:

מְצוּדַת צִיּוֹן כל עומת. ענינו כמו כנגד, רוצה לומר שוה ודומה וכן לעומת קלעי החצר (שמות לח כא):

טז גַּם כָּל־יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף׃

רַשִׁ״י וחליו. כמו וחולי והו"יו יתירה כמו וי"ו של (תהלים קד) חיתו יער:

אִבְּן עֶזְרָא גם. ביום שהוא אור לא יאכל כי אם בחשך והענין מרוב עסקיו ועמלו לקבץ ממון לא יאכל עד בוא הלילה והוא מלא כעס וחלי הנפש שהוא הפחד:

רַלְבַּ״ג וחליו. הוי״ו נוספת כוי״ו וחיתו ארץ.

מְצוּדַת דָּוִד גם כל ימיו. גם זאת היה בו אשר כל ימיו היה מוטרד בעסקיו ולא היה לו פנאי לאכול ביום, ולא אכל עד כי בא חשכת הלילה: וכעס הרבה. היה מלא מהרבה כעס הבא מרוב העסק, כי אי אפשר שיהיה הכל לפי רצונו הואיל ומרובים היו: וחליו. היה מלא מהחלי הבא מהרבה כעס, ובזה יצא הקצף והראה לרבים:

מְצוּדַת צִיּוֹן וקצף. הוא הראות הכעס אל החוץ:

יז הִנֵּה אֲשֶׁר־רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר־יָפֶה לֶאֶכוֹל־וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת־הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי־חיו [חַיָּיו] אֲשֶׁר־נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים כִּי־הוּא חֶלְקוֹ׃

רַשִׁ״י לאכול ולשתות ולראות טובה. לעסוק בתורה שהיא לקח טוב ואל יקבץ הון רב אלא בחלק הניתן לו ישמח כי הוא חלקו:

אִבְּן עֶזְרָא הנה. זה פסוק שלישי והענין בעבור שהאדם ילד עומת שבא כנגד שבא ראיתי אני שאין טוב לאדם המתעסק לקבץ ממון רק שיאכל וישמח:

מְצוּדַת דָּוִד ראיתי. בהבנת הלב ראיתי כי טוב לבן אדם ולתוספת באור אמר עוד אשר יפה וגו׳: ולראות טובה. רוצה לומר לעשות צדקה וחסד: בכל עמלו. בכל העושר שקבץ בעמל תחת השמש: מספר ימי חייו. כן יעשה בכל מספר ימיו חייו אשר החיה אותו האלהים: כי הוא חלקו. כי כל העושר הוא חלקו אשר חלק לו אלוה ממעל, ואם כן מהראוי שהוא יהנה בו והוא יעשה עמו צדקה וחסד:

יח גַּם כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת־חֶלְקוֹ וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא׃

רַשִׁ״י והשליטו לאכל ממנו. בחייו: לשאת את חלקו. במותו שיזכהו לעסוק בתורה ובמצות בחייו כדי שיקבל שכר:

אִבְּן עֶזְרָא ולשאת את חלקו. זה החלק שישא עמו:

מְצוּדַת דָּוִד גם כל האדם. מוסב על סוף המקרא, זה מתת אלהים היא לומר גם ההשלטה לאכול וכו׳ יחשב מתנה מאת המקום כמו העושר עצמו: והשליטו. המשיל את לבו ורצונו ליהנות מן העושר: ולשאת. לקחת עמו לקבר את החלק אשר חלק לו אלוה ממעל, רוצה לומר לעשות עם העושר צדקה וחסד לקחת עמו זה הזכות אל הקבר: ולשמוח בעמלו. רוצה לומר שלא ירע לבבו בתתו מן העושר שקבץ בעמל:

מְצוּדַת צִיּוֹן ונכסים. בה כלול זהב וכסף וכלים ומקנה וכו׳ וכן בנכסים רבים שובו (יהושע כב ח): והשליטו. ענין ממשלה ויכולת: ולשאת. ולקחת: מתת. מלשון נתינה כמו ביום תת ה׳ (שם י יב):

יט כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת־יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ׃

רַשִׁ״י כי לא הרבה. שאין אורך ימים בעולם הזה: יזכר את ימי חייו. כי מעט הם ולא הרבה ולמה יטרח לאסוף הון יטרח בדבר העומד לו לעולם הבא בחייו: כי האלהים מענה וגו'. הקב"ה עדות קבועה לזה לעולם: בשמחת לבו. ששמח לעשות טוב בחייו וראיתי במדרש זה אלקנה שמדריך את ישראל לעלות לשילה ברגלים ובדרך שמעלה אותן לשנה זו לא היה מעלה אותן לשנה האחרת כדי לפרסם הדבר ולהרגילם לפיכך יחסו הכתוב ועלה האיש ההוא מעירו וגומר, ואומר אני שהמדרש הזה סוף המקרא הוא כי האלהים מענה בשמחת לבו זה אלקנה שקבע לו הקב"ה בכתובים והעיד עליו (שמואל א יא) ועלה האיש ההוא מעירו: מענה. נקוד פתח קטן לכך אני מפרשו שם דבר כמו (איוב לב) כי אין מענה בפי שלשת האנשים: בשמחת לבו. שהיה שמח ברגל:

אִבְּן עֶזְרָא כי לא. יש מפרש אם לא יעמוד לו הטוב הרבה יזכור את ימי חייו שהתענג בהם ויש לו בזכירתם שמחת לבב והנכון בעיני שהוא כן יזכור כי לא הרבה ימי חייו ואת נוסף כמו ובא הארי ואת הדוב: כי האלהים מענה. ענינו ממציא כמו אענה את השמים והם יענו את הארץ וי״א שהוא מלשון ענה וענינו יענה השואל והמבקש כפי שאלתו ווכן יענה את הכל ומענה מן הבנין הכבד הנוסף על משקל מעלה נשיאים והענין שהמקום מסייע לו בשמחתו כי הוא נתן לו והשליטו לאכול ממנו וענין ממנו שאין ראוי שיאכל ממנו יותר מדאי:

רַלְבַּ״ג מענה בשמחת לבו. הוא מענין לענות בו והרצון בו שה׳ יתברך נותן לו עסק וענין במה שישמח לבו.

מְצוּדַת דָּוִד כי לא הרבה וגו׳. הוא מקרא מסורס, והראוי יזכור את ימי חייו כי לא הרבה, רוצה לומר יחשוב בלבבו את ימי חייו אשר אינם מרובים, לכן ימהר ליהנות מן העושר ולעשות צדקה וחסד בשמחת הלבב עודו חי: כי האלהים. כאומר פן מי יחשוב מי יודע תעלומות לב אם עשיתי בשמחת הלב, לזה אמר כי האלהים היודע מחשבות הוא לו לעד אם עשה בשמחת לבו:

מְצוּדַת צִיּוֹן מענה. ענין עדות כמו לא תענה (שמות כא יד):

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.