Niddah 26a — נדה כו.

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים תּוֹסָפוֹת Tosafot

א גבי בכורות למאי הלכתא

רַשִׁ״י גבי בכורות דקתני (בכורות דף מו.) המפלת סנדל הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן למאי הלכתא קס"ד לבא אחריו לסוף שנה או לסוף שנתיים קמיירי ול"ל סנדל והלא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו ומשני לבא אחריו כלומר לכך הוזכר סנדל אם יצא ולד שעמו אחריו הוי בכור לנחלה ולא בכור לכהן למאי הלכתא תיפוק ליה דמשום ולד שעמו תביא קרבן ולד יוצא דרך דופן ע"י סם לא מיחייבה קרבן דכתיב גבי קרבן (ויקרא יב) אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת ולר' שמעון כו' לקמן בפ' יוצא דופן (נדה דף מ.) גבי בכורות דבעינן שיצא הסנדל תחילה כגון שיצאו דרך ראשיהן כו'

ב לבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן

ג סנדל דתנן גבי כריתות למאי הלכתא

רַשִׁ״י גבי כריתות בפ"ק (כריתות דף ז: ) לענין חיוב קרבן

ד שאם תלד ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם דמייתא קרבן אסנדל

ה ולרבי שמעון דאמר יוצא דרך דופן ולד מעליא הוא מאי איכא למימר

ו אמר רבי ירמיה שאם תלד ולד בהיותה עובדת כוכבים וסנדל לאחר שנתגיירה דמייתא קרבן אסנדל

ז אמרוה רבנן קמיה דרב פפא ומי איתנהו להני שינויי והא תניא כשהן יוצאין אין יוצאין אלא כרוכין

רַשִׁ״י כשהן יוצאין סנדל וולד שעמו כרוכין דבוקין זה בזה ולא דבוקין ממש ומדיוצאין יחד אי אפשר שתתגייר בינתיים

ח אמר רב פפא שמע מינה מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה ומשלחיף ליה כלפי רישיה גבי בכורות כגון שיצאו דרך ראשיהם דסנדל קדים ונפיק גבי כריתות שיצאו דרך מרגלותיהם דולד קדים ונפיק

רַשִׁ״י שמע מינה מדהוזכר סנדל גבי כריתות משום גירות וכגון שיצא ולד תחלה ואחר כן סנדל וגבי בכורות כגון שיצא סנדל תחלה כדאוקמינן לעיל דפוטר ולד מחמש סלעים ותניא דבבת אחת יוצאין שמע מינה אין שוכבין זה אצל זה דא"כ לא משכחת לה שיצא זה קודם זה אלא האי כרוכין דקתני הכי הוא מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה דראש הולד תחוב כנגד טיבורו של סנדל ומשלחיף ליה כלפי רישיה כלומר דחפו ולד בראשו לסנדל כלפי חוץ

ט רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר אפילו תימא מצומצמין ואיפוך שמעתתא גבי בכורות שיצאו דרך מרגלותיהם ולד דאית ביה חיותא סריך ולא נפיק סנדל דלית ביה חיותא שריק ונפיק גבי כריתות שיצאו דרך ראשיהן ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רישיה הויא לידה סנדל עד דנפיק רוביה

רַשִׁ״י מצומצמין שוכבין זה אצל זה ואיפוך שמעתתא מימרא דרב פפא דאמר בבכורות שיצאו דרך ראשיהן סריך אוחז בידיו למעלה ואינו ממהר לצאת וסנדל מחליק ויוצא קודם שריק מחליק הויא לידה דקיימא לן בהאי פירקא (דף כח.) יצא ראשו הרי הוא כילוד אבל סנדל עד דנפיק רובא דאין ראש נפל חשוב דהכי אמרינן בבכורות (דף מו: ) אין הראש פוטר בנפלים ואדנפיק סנדל נתגיירה וטבלה

י מתני׳ שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד

רַשִׁ״י מתני' הבית טמא משום אהל המת דולד הוה בה ומת

יא רבי שמעון אומר נימוק הולד עד שלא יצא

רַשִׁ״י נימוק הולד ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב

יב גמ׳ תנו רבנן שליא תחלתה דומה לחוט של ערב וסופה דומה כתורמוס וחלולה כחצוצרת ואין שליא פחותה מטפח רבי שמעון בן גמליאל אומר שליא דומה לקורקבן של תרנגולין שהדקין יוצאין ממנה

רַשִׁ״י גמ' וסופה כשהיא הולכת ורווחת הויא רחב כתורמוס. לישנא אחרינא גרסינן בתוספתא וראשה דומה כתורמוס

יג תניא רבי אושעיא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורן טפח ואלו הן שליא שופר שדרה דופן סוכה והאזוב

יד שליא הא דאמרן שופר דתניא כמה יהא שיעור שופר פירש רבי שמעון בן גמליאל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח

רַשִׁ״י שיאחזנו בידו אחיזה אית בה טפח שהטפח ארבע אצבעות בגודל

טו שדרה מה היא דא"ר פרנך אמר רבי יוחנן שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח דופן סוכה דתניא שתים כהלכתן שלישית אפילו טפח אזוב דתני רבי חייא אזוב טפח

רַשִׁ״י שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח לבד אורך העלין. שדרה קרי כל זמן שהעלין הולכין ומתחברין ומוסיפין ואחר שכלתה השדרה גבוהין אורך העלין למעלה

טז אמר רבי חנינא בר פפא דריש שילא איש כפר תמרתא תלת מתניתא ותרתי שמעתתא שיעורא טפח תרתי חדא היא אמר אביי אימא אמר רבי חייא אזוב טפח

רַשִׁ״י חדא היא דליכא שמעתתא אלא האי דשדרה דאמר ר' יוחנן אמר אביי לא תימא תני ר' חייא אזוב טפח דמשמע מתני' היא אלא אימא אמר רבי חייא ומנפשיה קאמרה ורבי חייא תנא ואמורא הוא והיכא דאמר מנפשיה בלשון מימרא הויא שמעתא

יז ותו ליכא והאיכא טפח על טפח על רום טפח מרובע מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה

רַשִׁ״י טפח על טפח על רום טפח אהל קטן שהוא טפח אורך וטפח רוחב ורום חללו טפח מביא הטומאה אם כזית מן המת בצד זה וכלי בצד זה הוה טמא כלי מחמת אהל המת וחוצץ בפני הטומאה אם טומאה תחתיו וכלי על גביו הכלי טהור. ולהכי נקט על רום טפח דאי הוה חלל רומו פחות מטפח הויא טומאה רצוצה וכנגדו למעלה עד לרקיע טמא כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין קכו.) ולענין אתויי טומאה נמי לא מייתי דלאו אהל הוא

יח טפח קאמרינן טפח על טפח לא קאמרינן

יט והא איכא אבן היוצא מן התנור טפח ומן הכירה שלש אצבעות חבור

רַשִׁ״י תנור מקום שפיתת שתי קדרות. כירה מקום שפיתת קדרה אחת חבור וכתנור דמי מפני שצריכה לתנור להיות לו יד שאם נטמא התנור פת שעליה טמא שהתנור אע"פ שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא את אחרים מגבו כדאמר בתורת כהנים הלכך ידו אע"ג דלית ליה אויר מטמא אבל יותר מטפח עומדת לינטל שהיא גדולה יותר מדאי ולא הויא יד

כ כי קאמרינן היכא דבציר מטפח לא חזי אבל הכא כ"ש דבציר מטפח יד תנור הוא

כא והאיכא

מְפָרְשִׁים Commentaries

תּוֹסָפוֹת Tosafot

א סנדל. דלית ליה חיותא עד שיצא רובו אבל ראשו לא אע"ג דשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים איתותב בפ' יש בכור (בכורות דף מו: ) נפל דאית ליה צורת פנים עדיף מסנדל והא דקאמר ולד דאית ליה חיותא מדנפיק רישיה לאו דוקא דאית ביה חיותא דהא אפי' לית ביה חיותא כיון דאיתותב שמואל ועוד דמשמע בירושלמי דולד שעם הסנדל אינו מתקיים אלא כלומר שראוי לחיות דהיינו שנגמר בצורת פנים ור"ח גריס ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רובי' סנדל דלית ביה חיותא מדנפיק כוליה פי' רוביה רוב הראש כוליה כל הראש אבל כל הגוף פשיטא דלא צריך דרובו ככולו

ב שדרה טפח. וא"ת תקשי הך ברייתא לרב יהודה אמר שמואל דאמר צריך שיצא לולב מן ההדס טפח ולא מצריך שדרה ופליג על ר' פרנך וי"ל דלא מתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא אי נמי בברייתא לא תני שדרה אלא שהש"ס קבע בברייתא שדרה משום דקים לן הכי ואם תאמר דטפח זה קטן דמפרש התם אמה בת ה' טפחים עשה אותה בת ו' צא מהם ג' להדס ואחד ללולב ויש לומר דמכל מקום כיון דאיכא שם טפח עליה חשיב ליה הכא עם שאר טפחים אי נמי טפח דלולב לא קאי אטפחים קטנים ולא קאי קטנים כ"א אטפחים של הדס

ג ותו ליכא. ואם תאמר והא איתא בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פט.) קנה של מאזנים טפח ובהעור והרוטב (חולין דף קכג.) בכדי אחיזה טפח גם בטרפות יש דשיעורו טפח ולפי המסקנא דלא איירי בדרבנן אלא בדכתיב ולא מפורש שיעורייהו אתי שפיר

ד מן התנור טפח. היינו להוציא הטומאה שאם נטמא התנור מתוכו נטמא היד דחשיב כגוף התנור דאף על גב דאין התנור מקבל טומאה מגבו אם נטמא תוכו גבו נמי טמא כדאמר פ' אלו דברים (ברכות דף נב: ) דנטמא תוכו כולן טמאין ובת"כ נמי אמר מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא שמטמא אחרים מגבו ואינו מיטמא מגבו ויד דין גב יש לה ואם נגע השרץ ליד לא נטמא התנור כדאמרינן בתוספתא (ב"ק דכלים פ"ו) אין טומאה לכלי חרס אלא מתוכו והיסטו בלבד ולא קתני על ידו ובהעור והרוטב (חולין דף קיח.) דבעי למימר יד להכניס יעמיד התוספתא בתנור שאין לו יד

Hebrew text: Wikisource Talmud Bavli, CC-BY-SA 3.0.

↑ חֲזָרָה לְמַעְלָה · back to top