א
וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ סַבָּל וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף אִישׁ חֹצֵב בָּהָר וּמְנַצְּחִים עֲלֵיהֶם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃
רַלְבַּ״ג
ויספר שלמה שבעים אלף איש סבל וגו'. כבר בארנו בפ' מלכים כי לא יסתור מה שכתוב בזה המקום ומנצחים עליהם שלשת אלפים ושש מאות מה שכתוב שם (ה' ל') שלשת אלפים ושלש מאות הרודים בעם העושים במלאכה וזה כי השלש מאות הנשארים היו מנצחים על שלשת האלפים ושלש מאות והיו אחד עשר תחת כל אחד מהם באופן שהיו הוא ואשר תחתיו שנים עשר:
מְצוּדַת דָּוִד
ומנצחים עליהם. רודים ונוגשים עליהם לבל ירפו ידיהם מן המלאכה:
מְצוּדַת צִיּוֹן
סבל. נושא משא כמו והנושא בסבל (נחמיה ד): חוצב. כן יקרא כריתת האבן: ומנצחים. מל׳ נצחון ונגישה:
ב
וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל־חוּרָם מֶלֶךְ־צֹר לֵאמֹר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִם־דָּוִיד אָבִי וַתִּשְׁלַח־לוֹ אֲרָזִים לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת לָשֶׁבֶת בּוֹ׃
רַלְבַּ״ג
כאשר עשית עם דוד אבי וגו'. הנה בזה הספור קצר מאד בס' מלכים ולזה ראינו לבארו הנה כמו שעשית חסד עם דוד ששלחת לו ארזים לבנות לו בית לשב' בו כן אשאל ממך שתעשה לי חסד:
ג
הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה־בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת־סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל־יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
להקדיש לו. לצורך מה: להקטיר לפניו קטורת. שהוא דרך כבוד וגם מכפיל כי אם להקטיר לפניו: לעולם זאת על ישראל. לכך אני מבקשך לשלוח אלי בנין טוב וחזק לפי שלעולם זקוק על ישראל להקריב קרבנם בבית זו אשר אני בונה:
רַלְבַּ״ג
כי אני בונה בית לשם ה' אלהי. שיפרסם קדושת ה' ית' לאנשים ושם יהיה מקום להקטיר לפניו קטורת תמיד והוא מזבח הזהב אשר הוא מקום להקטיר לפניו קטורת תמיד והוא מזבח הזהב אשר הוא בקודש ולערוך שם תמיד נרות המנורה ולחם הפנים על שלחן הזהב ועולות תמיד לבוקר ולערב ולשבתות עולות נוספות ולחדשים והם המוספין אשר בראשי חדשים ובמוספי המועדים הנה זאת על ישראל תמיד כי כבר נצטוו על זה בתורה:
מְצוּדַת דָּוִד
להקדיש לו. נדרי קרבנות: ומערכת תמיד. הם לחם הפנים: ועולות. להעלות לו עולות תמיד בבקר ובערב: לשבתות וכו׳. הם המוספין: לעולם זאת. הדבר הזה קבוע הוא לעולם על ישראל וכאומר בעבור זה מהצורך לבנות בית חזק ומתקיים:
ד
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר־אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי־גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכָּל־הָאֱלֹהִים׃
רַשִׁ״י
והבית אשר אני בונה גדול. לפיכך צריך אני שתשלח לי מבניינך וא"ת תקטין את הבית כדי שלא תצטרך לאחרים איני יכול כי גדול אלהינו מכל האלהים ולכך איני יכול להקטינו ולהמעיטו:
רַלְבַּ״ג
והנה הבית אשר אני בונה הוא גדול כי גדול אלהינו מכל האלהים אשר בשמים ובארץ כי הוא שליט על הכל והם עלולים ממנו ולפי גדולתו ראוי שיהיה גם כן הבית הנעשה לו גדול ונכבד מאד בדרך שיהיה עדות קצת על גדולתו:
ה
וּמִי יַעֲצָר־כֹּחַ לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה־לּוֹ בַיִת כִּי אִם־לְהַקְטִיר לְפָנָיו׃
רַשִׁ״י
ומי יעצר כח לבנות לו בית. לפי שאמר והבית אשר אני בונה גדול שמא יהא משמע לך גדול כל סיפוקו ואין זה כי מי יעצור כח מי יכול לדחוק ולעצור כח עצמו כל כך לבנות לו בית הראוי לו ודוגמא למעלה (כט) כי נעצור כח להתנדב: כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו. ולכך הוא אומר ומי אני אשר אבנה לו בית ומה שאני בונה לו לא כלום כי אם להקטיר בו לפניו:
רַלְבַּ״ג
ומי הוא שימנע כח לבנות לו בית. ר"ל כי אין ראוי לאדם שיבנה לו בית שיעצר מכחו בזה הבנין אבל יחויב לו שישתדל בכל מאמצי כחו לבנות הבית באופן שיהיה היותר גדול והיותר נכבד שיוכל לעשותו כי עם כל מה שיעש' בו מההגדל' וההדור לא יהיה נחשב למאומה למעלת ה' ית' וזה כי השמים ושמי השמי' לא יכילו שעור מעלת ה' ית, וחכמתו כי הנמצא בהם ובחלקיהם כלם מנימוס הנמצאות המושכל לה' ית' וסדרם וישרם הוא רחוק מאד לאין שעור משלמות הנימוס המושכל אצל ה' ית' עד שאין יחס אליו כלל כמו שבארנו זה בבאור שלם בחמישי מס' מלחמות ה'. ובהיות הענין כן מי אני שאבנה לו בית יעוד בשלמות על קדושתו ורוממותו והנה היה המציאות כלו קצר בזה אך יהיה זה להקטיר לפניו להעיר על קצת הערות מסודות המציאות הרוחני. כמו שבארנו בבאורונו לדברי התורה:
מְצוּדַת דָּוִד
ומי וכו׳. כאומר הנה עם כל גודל הבית אל תחשוב שתהיה לשבתו כי מי יעצר כח וכו׳: ושמי וכו׳. הם השמים העליונים אשר ממעל השמים הנראים: לא וכו׳. לא יחזיקו אותו כי הוא מקום העולם ואין העולם מקומו: ומי אני. עם כי אני מלך מי אני נגדו הלא כמוני כאין: כי וכו׳. אינה עשויה כ״א להקטיר בה לפניו:
מְצוּדַת צִיּוֹן
יעצר. ענין עכבה וכן נעצר כח (דה״א כט): יכלכלהו. ענין החזקה כמו אלפים בת יכיל (מ״א ז):
ו
וְעַתָּה שְׁלַח־לִי אִישׁ־חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים עִם־הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי׃
רַשִׁ״י
ובארגון. זה ארגמן: וכרמיל. זו תולעת שני תדע שהרי לא נזכר כאן תולעת שני: ויודע לפתח פתוחים. דוגמת פתוחי חותם שיודע לחתום ולצייר באבנים גראבי"ר בל"א:
רַלְבַּ״ג
ובארגון. ר"ל ארגמן בעבור הפרוכת: וכרמיל. הוא תולעת שני: ויודע לפתח פתיחים. היא עשיית הציורים בעצים או באבנים או במתכות בדרך שיהיו בולטים או שוקעים בדרך המכוון בהם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ובארגון. הוא ארגמן וכן תרגומו: וכרמיל. הוא תולעת שני: לפתח פתוחים. ענין חתירת הצורות באבנים כמו פתוחי חותם (שמות כח):
ז
וּשְׁלַח־לִי עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים מֵהַלְּבָנוֹן כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר עֲבָדֶיךָ יוֹדְעִים לִכְרוֹת עֲצֵי לְבָנוֹן וְהִנֵּה עֲבָדַי עִם־עֲבָדֶיךָ׃
רַלְבַּ״ג
ואלגומים מהלבנון. הנה אמרו מהלבנון שב אל עצי ארזים והברושים כי האלגומים ילקחו בים כי הוא עץ צומח בקרקע הים קוראלי"י בלע"ז:
מְצוּדַת דָּוִד
מהלבנון. אשר בארצך: יודעים לכרות וכו׳. לפי הקצב הנראה למלאכת הבנין: עם עבדיך. יהיו עם עבדיך לסייע להם:
מְצוּדַת צִיּוֹן
ואלגומים. הוא הפוך מן אלמוגים האמור במ״א והוא מין עץ יקר וחשוב:
ח
וּלְהָכִין לִי עֵצִים לָרֹב כִּי הַבַּיִת אֲשֶׁר־אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל וְהַפְלֵא׃
מְצוּדַת דָּוִד
ולהכין. צוה להכין לי וכו׳: והפלא. ברוב הגודל ומהצורך א״כ לעצים מרובים:
ט
וְהִנֵּה לַחֹטְבִים לְכֹרְתֵי הָעֵצִים נָתַתִּי חִטִּים מַכּוֹת לַעֲבָדֶיךָ כֹּרִים עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׂעֹרִים כֹּרִים עֶשְׂרִים אָלֶף וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף׃
רַשִׁ״י
נתתי חטים מכות. בל"א (פול אויף) ויש אומרים מכות כתותין להוציא חטים מן השבולת: ויין בתים. לשון בת מדה בלח כור ביבש:
רַלְבַּ״ג
חטים מכות. ר"ל חטים טחונים גם והם חטין כתותין: בתים עשרים אלף. בת היא שלש סאין כמו האיפה והנה בס' מלכים לא זכר מה שהיה נותן שלמה לעבדי חורם שנה בשנה אך זכר מה שהיה נותן שלמה לחורם ללחם ביתו בעבור מה שהיה עוזר לו בזאת המלאכה:
מְצוּדַת דָּוִד
לחוטבים. ולתוספת ביאור אמר לכורתי העצים: נתתי. כמו אתן: מכות. כתות וטחון, או הוא מלשון נכת והוא תרגום של נשך ור״ל לנשוך בשיניהם ולאכלם ויהיה כמש״כ במ״א מכולת שהוא כמו מאכולת:
מְצוּדַת צִיּוֹן
כורים. שם מדה של שלשים סאין: בתים. בת היא מדת הלח מחזקת שלשה סאין:
י
וַיֹּאמֶר חוּרָם מֶלֶךְ־צֹר בִּכְתָב וַיִּשְׁלַח אֶל־שְׁלֹמֹה בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת־עַמּוֹ נְתָנְךָ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ׃
מְצוּדַת דָּוִד
באהבת. בעבור שה׳ אוהב את עמו לזה העמיד אותך עליהם למלך להיות להם לפאר ולעזר:
יא
וַיֹּאמֶר חוּרָם בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִיד הַמֶּלֶךְ בֵּן חָכָם יוֹדֵעַ שֵׂכֶל וּבִינָה אֲשֶׁר יִבְנֶה־בַּיִת לַיהוָה וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ׃
רַלְבַּ״ג
אשר יבנה בית לה' ובית למלכותו. ידמה שהודיע אותו שלמה כי רצונו גם כן לבנות בית למלכותו:
מְצוּדַת דָּוִד
אשר יבנה. אשר יהיה בונה בית ה׳ ובית ההגון למלכות ישראל וכאומר אם הוא יהיה הבונה אז יהיה בתכלית הפאר והיופי:
יב
וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ־חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה לְחוּרָם אָבִי׃
רַשִׁ״י
יודע בינה לחורם אבי. אומן חכם של אבי היה גם שלי הוא:
רַלְבַּ״ג
שלחתי איש חכם. הנה הוא היה בן ישראלית ואביו היה מעם צור:
מְצוּדַת דָּוִד
ועתה וכו׳. גם זה מדברי הכתב ששלח אל שלמה ועל שהתחיל בה לומר באהבת וכו׳ לזה הפסיק וסמך לו שאמר אז להעומדים לפניו ברוך ה׳ וכו׳ וחוזר לדברי הכתב: לחורם אבי. כמו לחורם ולאבי ור״ל יודע בינה ואומן מובהק שלי ומאז היה אומן מובהק של אבי, או הלמד היא במקום את ועל האומן אמר כי גם שמו היה חירם כמ״ש במ״א וקראו אבי בלשון חשיבות על רוב חכמתו כי אב הוא ענין שר וחשוב:
יג
בֶּן־אִשָּׁה מִן־בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ־צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב־וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כָּל־פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כָּל־מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן־לוֹ עִם־חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ׃
רַשִׁ״י
בן אשה. אלמנה היתה: מן בנות דן. משבט דן: ואביו איש צורי. יהודי היה יושב בצור דוגמא עובד אדום הגתי (שמואל ב ו׳:י׳-י״א) שהיה יושב בגת ולוי היה ובמלכים (א ז) כתיב ובן אשה אלמנה ממטה נפתלי ואביו איש צורי אלא אמו מדן ואביו מנפתלי ומה צריך לייחס מאיזה שבט היה אביו ואמו זהו שכתוב (ראשית ל') דנני אלהים וגם נפתולי אלהים וגו' (שם) אמרה רחל מעתה עקמתי פתולים עקמומיות עשיתי עד שאני יכולה לדמות עצמי ללאה אחותי אם לאה תתפאר בבצלאל בנה שיעשה המשכן יצטרך להשתתף במלאכתו אחד מבני דן שנא ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן ואם שלמה בן אחותי יבנה ב"ה צריך להשתתף עמו מבני דן ונפתלי: ואביו איש צרי. ללמדך אע"פ שאמו אלמנה צריך אדם לתפוש אומנות אביו (ולהחיות אמו סא"א) (כך שמעתי מפי רבינו שלמה בר לוי ממנטויל"א בן אחותו של רבינו משה הדרשן):
מְצוּדַת דָּוִד
איש צורי. ר״ל מאז התגורר בצור: ולחשוב. להמציא מלאכות יקרות הבאה ממחשבת הלב וכן מעשה חושב (שמות כ״ו:א׳) ויאמר על מעשה האריגה מחולף הצורות בהעבר מזה מן העבר מזה: אשר ינתן לו. לעשות אותם עם חכמיך:
יד
וְעַתָּה הַחִטִּים וְהַשְּׂעֹרִים הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן אֲשֶׁר אָמַר אֲדֹנִי יִשְׁלַח לַעֲבָדָיו׃
טו
וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן־הַלְּבָנוֹן כְּכָל־צָרְכֶּךָ וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת עַל־יָם יָפוֹ וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם יְרוּשָׁלִָם׃
רַשִׁ״י
רפסדות. (ובמלכים א' ה') דוברות בל"א פלייצי"ץ: על ים יפו. פי' על חוף הים כמו וירד יפו דיונה:
מְצוּדַת דָּוִד
ואנחנו. ר״ל עבדי: על ים יפו. היו קרוב אל הלבנון ועל הים ההוא השיטו את העצים: ואתה. ר״ל עבדיך יעלו אותם מן המים לשאתם ירושלים:
מְצוּדַת צִיּוֹן
רפסדות. הם דוברות האמור במלכים א׳ והם הקורות הקשורות יחד להשיטם במים אל מקומם הנרצה ולשון רפסודות הוזכר בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק ד׳):
טז
וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל־הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃
רַשִׁ״י
ויספר שלמה כל האנשים הגירים. מלא בב' יודי"ן ומתחילה כשספרם דוד נקראו שם גרים ביו"ד אחת אבל שלמה ספרם בשעת מעשה כשבנה ולכך כתיב מלא ודוגמא והעליתם את עצמותי מזה חסר אתכם בפ' ויחי בשעת מעשה כשלקחן (בפ' בשלח) כתיב אתכם: ויספר וכו'. אחרי הספר למעלה דכתיב (לעיל כ"ב) ויאמר דוד לכנוס את הגרים:
רַלְבַּ״ג
אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו. ר"ל אחרי המספר מנה אותם דוד אביו וידמה מזה המקום כי כאשר כנס דוד את הגרים לעשות את בית המקדש אז מנה אותם:
יז
וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת־הָעָם׃
רַשִׁ״י
ויעש מהם שבעים אלף וגו'. מה שחזר ומזכירן ומזכיר המספר בשביל שהפסיק הענין לכך הוצרך לומר אף עתה ולא יפסוק עד שיכלה כל הבנין ואומר מיד ויחל שלמה לבנות וגו' ואפילו בפסוק א' מנהגו שיפסיק הענין ומתחיל לדברי הראשון כמו זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וגו' (מדבר טו), ולמחרתו כתיב (שם) ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וגו' וחוזר ואמר וקחו איש מחתתו וגו' אלא לפי שהפסיק בכמה פסוקים הוצרך שנית להכתב וכ"ש כאן:
מְצוּדַת דָּוִד
ויעש מהם וכו׳. עם כי כבר נאמר למעלה חזר ואמר לסמכו לספור הבנין: מנצחים. רודים ונוגשים את העם לעשות העבודה ולא ירפו ידיהם מן מלאכה:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.