א יִרְחַץ יָדָיו וִיבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדָיִם: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם אֲשֶׁר יָצַר וַאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה צְרָכָיו וְכֵן נָהֲגוּ (אַבּוּדַרְהַם) מַיִם הַפְּסוּלִים לִנְטִילַת יָדַיִם לִסְעֻדָּה לְקַמָּן סִימָן ק"ס, כְּשֵׁרִים לִנְטִילַת יָדַיִם לִתְפִלָּה, מִיהוּ יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלֹא מְבָרֵךְ עֲלַיְיהוּ.
ב יְדַקְדֵּק לְעָרוֹת עֲלֵיהֶם מַיִם ג' פְּעָמִים לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁשּׁוֹרָה עֲלֵיהֶן.
ג לֹא יִגַּע בְּיָדוֹ קֹדֶם נְטִילָה לַפֶּה, וְלֹא לַחֹטֶם, וְלֹא לָאָזְנַיִם, וְלֹא לָעֵינַיִם.
ד אֲפִלּוּ מִי שֶׁנָּטַל יָדָיו, לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת תָּמִיד, מִפְּנֵי שֶׁמְּבִיאָתוֹ לִידֵי תַּחְתּוֹנִיּוּת. וְלֹא יִגַּע בִּמְקוֹם הַקָּזָה, שֶׁמִּשְׁמוּשׁ הַיָּד מַזִּיק לַחַבּוּרָה.
ה לֹא יִגַּע בְּגִיגִית שֵׁכָר, שֶׁמִּשְׁמוּשׁ הַיָּד מַפְסִיד הַשֵּׁכָר.
ו אֵין צָרִיךְ רְבִיעִית לִנְטִילַת יָדַיִם לִתְפִלָּה.
ז טוֹב לְהַקְפִּיד בִּנְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית בְּכָל הַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִים בִּנְטִילַת יָדַיִם לִסְעֻדָּה הַגָּה: מִיהוּ אֵינוֹ מְעַכֵּב לֹא כְּלִי וְלֹא כֹּחַ גַּבְרָא וּשְׁאָר דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בִּנְטִילַת הַסְּעֻדָּה (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' אֵלּוּ דְּבָרִים תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן קצ"א).
ח נְטִילַת יָדַיִם שַׁחֲרִית אֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אֶלָּא לְתוֹךְ כְּלִי.
ט מַיִם שֶׁל נְטִילַת יָדָיִם שַׁחֲרִית, אָסוּר לֵיהָנוֹת מֵהֶם, וְלֹא יִשְׁפְּכֵם בַּבַּיִת, וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁעוֹבְרִים שָׁם בְּנֵי אָדָם.
י נוֹטֵל כְּלִי שֶׁל מַיִם בְּיַד יְמִינוֹ, וְנוֹתְנוֹ לְיַד שְׂמֹאלוֹ כְּדֵי שֶׁיָּרִיק מַיִם עַל יְמִינוֹ תְּחִלָּה.
יא לֹא יִטֹּל מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו שַׁחֲרִית.
יב אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁל מַיִם, עָלְתָה לוֹ נְטִילָה לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה, אֲבָל לֹא לְרוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶם. אִם שִׁכְשֵׁךְ יָדָיו בְּשָׁלֹשׁ מֵימוֹת מְחֻלָּפִים, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם עָלְתָה לוֹ לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶם.
יג אִם הָיָה נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו שַׁחֲרִית לְהִתְפַּלֵּל וּלְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה מִיָּדָיו: הַגָּה: וְיִטְּלֵם בְּלֹא בְּרָכָה (הָרֹא"שׁ כְּלָל ד' וְרַשְׁבָּ"א סי' קצ"א).
יד הִשְׁכִּים קֹדֶם עַמּוּד הַשַּׁחַר וְנָטַל יָדָיו, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לִטֹּל יָדָיו פַּעַם אַחֶרֶת כְּשֶׁיֵּאוֹר הַיּוֹם, לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה הַשּׁוֹרָה עַל הַיָּדַיִם: הַגָּה: וְיִטְּלֵם בְּלֹא בְּרָכָה.
טו יָשַׁן בַּיּוֹם, יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם צָרִיךְ לְעָרוֹת מַיִם עֲלֵיהֶן ג' פְּעָמִים וְיִטְּלֵם בְּלֹא בְּרָכָה.
טז דָּוִד הָיָה נִזְהָר שֶׁלֹּא לִישַׁן שִׁתִּין נִשְׁמִין (פֵּרוּשׁ שִׁשִּׁים נְשִׁימוֹת), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעֹם טַעַם מִיתָה: הַגָּה: וּבַגְּמָרָא פ' הַיָּשֵׁן מַשְׁמָע דְּדַוְקָא בַּיּוֹם הָיָה נִזְהָר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וְעַיֵּן בְּבֵית יוֹסֵף).
יז יֵשׁ נוֹהֲגִין לִרְחֹץ פִּיהֶם שַׁחֲרִית מִפְּנֵי הָרִירִין שֶׁבְּתוֹךְ הַפֶּה.
יח אֵלּוּ דְּבָרִים צָרִיךְ נְטִילָה בְּמַיִם. הַקָּם מֵהַמִּטָּה וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵא. וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ. וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו. וְהַחוֹלֵץ מִנְעָלָיו. וְהַנּוֹגֵעַ בְּרַגְלָיו. וְהַחוֹפֵף רֹאשׁוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף הַהוֹלֵךְ בֵּין הַמֵּתִים. וּמִי שֶׁנָּגַע בְּמֵת. וּמִי שֶׁמְּפַלֵּא כֵּלָיו. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. וְהַנּוֹגֵעַ בְּכִנָּה. וְהַנּוֹגֵעַ בְּגוּפוֹ בְּיָדוֹ. וּמִי שֶׁעָשָׂה אַחַת מִכָּל אֵלּוּ וְלֹא נָטַל, אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא תַּלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ. וְאִם אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם יוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ.
יט הַמַּקִּיז דָּם מֵהַכְּתֵפַיִם וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד שִׁבְעָה יָמִים. הַמְגַלֵּחַ וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד ג' יָמִים. הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְלֹא נָטַל יָדָיו מְפַחֵד יוֹם אֶחָד, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמָּה מְפַחֵד.
כ הָרוֹחֵץ פָּנָיו וְלֹא נִגְּבָם יָפֶה, פָּנָיו מִתְבַּקְּעוֹת אוֹ עוֹלֶה בָּהֶן שְׁחִין, וּרְפוּאָתוֹ לִרְחֹץ הַרְבֵּה בְּמֵי סִלְקָא.
כא צָרִיךְ לִזָּהֵר בִּתְפִלָּה אוֹ בַּאֲכִילָה וְע"ל סִי' קס"ד (וְע"ל סִי' צ"ב ס"ז) שֶׁלֹּא לִגַּע בְּשׁוֹק וְיָרֵךְ וּבִמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִים בָּאָדָם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִלְמוּלֵי זֵעָה. (מִלְמוּלֵי זֵעָה פי' זוֹהֲמָא כְּעֵין שְׂעוֹרִים קְטַנִּים) וְכֵן שֶׁלֹּא לְחַכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ אֲבָל מְקוֹמוֹת הַמְגֻלִּים בְּרֹאשׁוֹ וּבְפָנָיו וּמָקוֹם הַמְגֻלֶּה שֶׁבִּזְרוֹעוֹתָיו אֵין לְהַקְפִּיד.
כב אִם אֵין לוֹ מַיִם יְקַנַּח יָדָיו בִּצְרוֹר אוֹ בְּעָפָר, אוֹ בְּכָל מִדֵּי דִּמְנַקֵּי, וִיבָרֵךְ עַל נְקִיּוּת יָדַיִם, וְיוֹעִיל לִתְפִלָּה אֲבָל לֹא לְהַעֲבִיר רוּחַ רָעָה שֶׁעֲלֵיהֶן.
כג לֹא תִּקְּנוּ נְטִילַת יָדַיִם אֶלָּא לִקְרִיאַת שְׁמַע וְלִתְפִלָּה, אֲבָל בְּרָכוֹת דְּשַׁחֲרִית יָכוֹל לְבָרֵךְ קֹדֶם נְטִילָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא יָשֵׁן עַל מִטָּתוֹ עָרֹם, שֶׁאָז אָסוּר לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם עַד שֶׁיְּנַקֶּה אוֹתָם:
א סָעִיף א (א) ירחץ ידיו וכו' - יש ע"ז שני טעמים הרא"ש כתב לפי שידים של אדם עסקניות הן וא"א שלא יגע בבשר המטונף בלילה לזה תקנו חז"ל ברכה על הנטילה לק"ש ולתפלה והרשב"א כתב לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכין אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ולהלכה אנו תופסים כשני הטעמים לחומרא לענין נטילה וכדלקמן בזה הסימן. ואם לא בירך ענט"י קודם התפלה שוב לא יברך אחר התפלה לכו"ע [ח"א]:
ב סָעִיף א (ב) ויברך - ומיד אחר הנטילה יברך וא"צ להמתין על הניגוב וגם הניגוב אין מעכב. ויש מחמירין שלא יברך עד אחר שינגב ידיו דס"ל דאין רוח רעה סר מהידים עד אחר הניגוב וס"ל דאסור לברך בידים שר"ר שורה עליהם אבל דעת הפוסקים אין כן [ארה"ח]. כתב בסדר היום שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובגמרא לא משמע כן [מ"א] איתא בברכות דף נ"א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש משום סכנת מזיקין אלא יטלהו בעצמו ממקום שהוא שם. ואפילו אותו השמש כבר נטל ידיו. אמרינן בגמרא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום משום כבוד קונו. ובמדינותינו שאין אנו הולכים יחפים א"צ לרחוץ רגליו שחרית [פמ"ג]:
ג סָעִיף א (ג) גם אשר יצר - הטעם משום דבבוקר נעשה כבריה חדשה וצריכין אנו להודות לו וניתקן ברכת אלקי נשמה ואשר יצר על יצירת הגוף ויש עוד טעמים אחרים עיין באחרונים וכתב הפמ"ג דלפי הטעם דבריה חדשה אם היה ניעור כל הלילה דאז לא נעשה בריה חדשה בבוקר אין יכול לברך אשר יצר אם לא עשה צרכיו. יש אומרים דאם השתין בלילה יוכל לסמוך לענין ברכת אשר יצר על אשר יצר דשחרית וצ"ע לדינא גם פעמים רבות יקרה שבבוקר משתוקק עוד הפעם להטלת מי רגלים ולא יוכל לחול עוד הברכת אשר יצר דבבוקר ע"ז הטלה דלילה וכדלקמן בסי' ז' במ"ב ס"ק א'. וי"ש יחמיר על עצמו ויטול ידיו וילבוש מכנסים או יחגור בשאר דבר להפסיק בין לבו לערוה ויברך אשר יצר. אך יראה בעת הברכה להרחיק מהעביט של המי רגלים ד' אמות אם הוא עומד בחדרו ואם לא היה העביט מיוחד לזה די בהטלת רביעית מים לתוך המי רגלים בכל פעם ופעם שמשתין:
ד סָעִיף א (ד) ואפילו וכו' - והרוצה להסתלק מן הספק יזהר לעשות צרכיו תיכף אחר שעירה מים על ידיו ג"פ וכשיצא מבהכ"ס יטול ידיו פעם שניה ויברך אשר יצר ויצא ידי חובה לכו"ע. וטוב יותר שלא יברך אפילו ברכת נט"י עד לאחר נטילה שניה שנוטל אחר יציאתו מבהכ"ס ובפרט אם היה צריך לנקביו בעת נטילה ראשונה שאז בודאי אינו רשאי לברך. והח"א כתב דנכון להמתין מלברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל עי"ש טעמו אח"כ מצאתי בספר מעשה רב שכן היה נוהג הגר"א ז"ל ועיין בבה"ל:
ה סָעִיף א (ה) סימן ק"ס - דהיינו מים שנשתנו מראיהן או נעשו בהם מלאכה או מלוחים או סרוחים שאין הכלב יכול לשתות מהם ומשו"ה ראוים לתפלה דכאן לא צריך רק משום נקיות בעלמא:
ו סָעִיף א (ו) דלא מברך - ר"ל על נטילת ידים רק על נקיות ידים:
ז סָעִיף א (ז) עלייהו - והאחרונים הכריעו דיוכל לברך על נטילת ידים ועיין לקמן בסעיף ז' ובמ"ב ס"ק ט"ז:
ח סָעִיף ב (ח) ידקדק - כי חוץ מהטעמים הנזכרים בסק"א שצריך ליטול ידיו לתפלה צריך ליטול גם משום רוח רעה השורה על הידים אך היכא דהנטילה הוא משום רוח רעה לבד לא היו מתקנים ע"ז ברכה לכן אנו צריכים גם לטעמים הנ"ל:
ט סָעִיף ב (ט) לערות עליהן - ויטלם לכתחילה עד פרק הזרוע ואם אין לו מים די עד קשרי אצבעותיו. וצריך לפשוט הכפות כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם כנגד הראש. גם טוב להדיח פיו ובתענית צבור לא ידיח:
י סָעִיף ב (י) ג"פ - ואפילו שופך הרבה בפעם אחד אינו מועיל כי אין הרוח הולך אלא בג' פעמים דהיינו פ"א על יד ימין ואח"כ על יד שמאל עד ג"פ בסירוגין ובספר מעשה רב כתב ד' פעמים ג"פ להעביר רוח רעה והד' להעביר המים שנטמאו. צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנט"י ג"פ בסירוגין כמו האנשים וגם כי הם מתקנות המאכלים שלא יטמאום בידיהם גם יש ליזהר שהקטנים יטלו ידיהם בשחרית כי נוגעים במאכל. ובנגיעת עכו"ם במאכלים בלא נט"י אין לחוש דלא מקבלי טומאה:
יא סָעִיף ג (יא) קודם נטילה - מפני שהרוח רעה השורה על הידים יוכל להזיק לאלו האיברים:
יב סָעִיף ג (יב) ולא לעינים - ויש ליזהר אפילו ע"ג עיניו מבחוץ אם אפשר לו:
יג סָעִיף ד (יג) אפילו וכו' - וקודם נטילה יש אוסרין מליגע בפי הטבעת אפילו במקרה וכן לאמה במקום הנקב אפילו אם הוא נשוי וכן כה"ג במקום נקב הקזה כי אז יוכל הרוח רעה להזיק לכל נקב שבגוף:
יד סָעִיף ה (יד) מפסיד השכר - ואם נגע במאכל קודם שנטל ידיו אין לאסור המאכל עי"ז אבל לכתחילה מאוד יש ליזהר שלא ליגע אז בשום מאכל ואם נגע באוכל ידיחנו ג"פ. וכן אין לשתות עשן טבא"ק קודם נט"י:
טו סָעִיף ו (טו) אין צריך - ר"ל דיעבד אין מעכב הברכה ומברך על נטילת ידים אבל לכתחילה טוב להקפיד שיהיה לו ג"כ רביעית וכמו שכתב בסעיף שאחר זה דקאי גם על שיהיה לו רביעית וכמו שכתבו האחרונים:
טז סָעִיף ז (טז) אינו מעכב - ר"ל דיעבד לענין הברכה ויוכל לברך ענט"י או אפילו לכתחלה היכא דאי אפשר בענין אחר אבל היכא דאפשר טוב להקפיד:
יז סָעִיף ז (יז) לא כלי וכו' - ר"ל דמהני אף להעביר רוח רעה ולכן אם אין לו כלי שלם מותר ליטול מכלי נקוב וכן מפלו"מף אף שאין כאן כח גברא כמבואר לקמן בהלכות נט"י אבל אם שכשך ידיו במים לא מהני לרוח רעה וכדלקמן:
יח סָעִיף ח (יח) קרקע - ואפילו ע"ג קיסמים אסור מפני שרוח רעה שורה עליהם:
יט סָעִיף ח (יט) כלי - וטוב שיניח שני כלים מראשותיו אחד מלא ואחד ריקן:
כ סָעִיף ט (כ) מהם - ע"כ לא יתנם לפני בהמתו:
כא סָעִיף ט (כא) בני אדם - כי יוכלו להנזק ע"י הרוח רעה. וישפכם במקום מדרון או בעפר תיחוח:
כב סָעִיף י (כב) ונותנו - כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין. וגם באיטר אזלינן בתר ימין דעלמא:
כג סָעִיף יא (כג) לא יטול - ר"ל לשפוך לו על ידיו אבל להביא לו מים מותר:
כד סָעִיף יא (כד) ממי שלא וכו' - ובנטילה לאכילה רשאי ליטול ממי שלא נטל ידיו:
כה סָעִיף יב (כה) לק"ש ולתפלה - ויוכל לברך על נטילת ידים דאמרינן בכיור ורחצו ממנו ולא בתוכו הא בעלמא אפילו בתוכו אבל להעביר הרוח רעה בעי עירוי ג"פ דוקא ושכשוך בכלי אפילו ק' פעמים לא חשיב אלא אחד שמיד נטמאו המים והויין כמו שופכין ומשום הכי נסתפק אח"כ במימות מחולפים דאפשר דלאו דוקא עירוי בעינן להעביר רוח רעה ואפילו רחיצה סגי או דבעינן דוקא עירוי מכלי על ידיו. וכתב הפמ"ג דלפ"ז אם תחב ידו בנהר ג"פ או בשלג המונח על הארץ בשלשה מקומות מחולפים אפ"ה לא מהני רק לתפלה ויוכל לברך ענט"י אבל ספק אם מהני להעביר רוח רעה דאולי בעינן לזה עירוי מכלי והארה"ח ולבושי שרד פסקו דבנהר וכן בשלג ובמי מקוה מהני אף להעביר רוח רעה ואפילו אין בהם ארבעים סאה ועי"ש עוד בארה"ח:
כו סָעִיף יב (כו) אבל לא וכו' - ע"כ יראה ליטול פעם שנית מן כלי אפילו אחר התפלה:
כז סָעִיף יג (כז) כל הלילה - ואם ישן במקצתה לכו"ע צריך ליטול ידיו בבוקר כדין והוא שישן שינת קבע על מיטתו ומשום דסתם ידים עסקניות הן ובודאי נגע במקום מטונף אבל אם ישן שינת ארעי להרא"ש דינו בזה כאלו לא ישן כלל:
כח סָעִיף יג (כח) להתפלל ולהעביר - דהיינו לתפלה יש ספק אם הטעם של נט"י שחרית כהרשב"א לעיל במ"ב סק"א וא"כ אע"ג דהשתא לא נעשה בריה חדשה לא פלוג רבנן וצריך נטילה או שמא עיקר הטעם כהרא"ש שם ובניעור ולא נגע במקום מטונף א"צ נטילה. ולהעביר הרוח רעה יש ג"כ ספק אם בעלמא השינה גורם הרוח רעה וא"כ אפילו ישן ביום שורה ר"ר וצריך ליטול ידיו וניעור בלילה א"צ ליטול ידיו או הלילה גורם הרוח רעה וא"כ יהיה הדין בהיפוך:
כט סָעִיף יג (כט) ויטלם - ר"ל ג"פ מחמת ספק וכן בשני הסעיפים שאחר זה:
ל סָעִיף יג (ל) בלא ברכה - יש מהאחרונים שחולקין על הכרעת הרמ"א בזה וסוברים דצריך לברך ויש שמסכימים עמו וכ"ז בלא עשה צרכיו אבל אם עשה צרכיו קודם התפלה הסכמת אחרונים דבזה צריך ליטול ידיו ולברך. וכן נכון לעשות לכתחילה במי שניעור כל הלילה כגון בליל שבועות יעשה צרכיו או יטיל מים וישפשף שאז לכו"ע יתחייב לברך ויברך ענט"י ואשר יצר:
לא סָעִיף יד (לא) כשיאור היום - כי י"א דבעמוד השחר חוזר הר"ר לשרות פעם שנית:
לב סָעִיף יד (לב) להעביר וכו' - הכא לא נקט להתפלל כמש"כ סעיף י"ג דודאי משום תפלה אין צריך בזה עוד הפעם ליטול ידים ואפילו אם חזר וישן פעם שנית קודם עמוד השחר דבזה בודאי צריך משום רוח רעה עוד הפעם ליטול ידים מ"מ אין יכול לברך ענט"י ואפילו אם השינה היתה שינת קבע דאנו חוששין לשיטת הרשב"א דס"ל דטעם הנטילה משום דבבוקר נעשה בריה חדשה ופ"א נעשה האדם בריה חדשה ולא שתי פעמים ומשום רוח רעה בלבד לא תקנו ברכה:
לג סָעִיף יד (לג) בלא ברכה - הנה נראה דאפילו אם בפעם הראשון כשנטל ידיו לא בירך ענט"י מ"מ לא יברך עתה דאיך יאמר וציונו ענט"י הלא כבר יצא ידי חובת הנטילה לתפלה לדעת הרא"ש כמבואר בב"י וכה"ג כתב לעיל בשערי תשובה סק"ד ומ"מ הנכון שיביא עצמו לידי חיוב ברכה דהיינו שיעשה צרכיו קודם התפלה ויתחייב לברך ענט"י וכנ"ל בסק"ד בשם הח"א:
לד סָעִיף טו (לד) יש להסתפק - אי לילה גורם לרוח הטומאה או שינה גורם ודוקא הישן שיתין נשמי אבל פחות מזה אין רו"ר שורה ואפי' בלילה:
לה סָעִיף טז (לה) שיתין נשמי - ר"ל רצופין אלא היה מתנמנם כמה פעמים פחות משיתין נשמי עד חצות לילה ומחצות ואילך היה מתגבר כארי:
לו סָעִיף טז (לו) דדוקא ביום - השיגו עליו האחרונים דלא נמצא שם כן בגמרא רק על האמוראים אבל דוד בעצמו גם בלילה היה נזהר ונ"מ כ"ז לדידן שבעל נפש יחמיר עכ"פ ביום. ואין שבת בכלל זה. ועיין לקמן בסימן רל"א ס"א דאם א"א לו ללמוד בלא שינת הצהרים מותר לישן מעט אבל לא יאריך בה עיי"ש ועיי"ש עוד שגם זה לא תהיה כונתו להנאת עצמו רק לעבודתו יתברך. ועיין במחצית השקל שכתב דענין השינה ביום תלוי לפי מה שהוא אדם וכפי הצורך לעבודתו ית':
לז סָעִיף יז (לז) מפני הרירים - כי צריך להזכיר את השם הגדול בקדושה ובטהרה [ב"י] ואם הוא איסטניס ואינו רוצה להכניס המים לפיו מפני שאינם זכים וצחים אין מעכב מלברך [לבוש]:
לח סָעִיף יח (לח) צריכים נטילה - להסיר רוח רעה השורה עי"ז ע"כ ימהר ליטול תיכף. והנטילה תהיה עד הפרק ועכ"פ עד סוף קשרי אצבעותיו אבל אם ליכלך ידו בטיט וברפש דאין בו משום רוח רעה א"צ רק לקנח מקום המלוכלך בלבד ודי. ולענין תפלה יבואר לקמן בסימן צ"ב עי"ש בבה"ל:
לט סָעִיף יח (לט) במים - אף דלתפלה וכ"ש לתורה די אחר כל אלו בנקיון בעלמא וכדלקמן בסעיף כ"ב דמיירי בקם מן המטה וכ"ש באינך מ"מ להסתלק רוח רעה צריך דוקא מים ועיין לקמן בס"ק מ"א. וא"צ ג' פעמים כ"א בקם מן המטה ויש מחמירין בהולך בין המתים ומשמש מיטתו דבעינן ג"כ ג"פ. ובספר היכל הקודש מחמיר ביוצא מבהכ"ס ג"פ ובמ"א סימן ז' סתר דבריו:
מ סָעִיף יח (מ) והיוצא מבהכ"ס - אפילו לא עשה צרכיו וכן מבית המרחץ אפילו לא רחץ שם ומשום רו"ר ששורה באלו המקומות:
מא סָעִיף יח (מא) מנעליו - משום שנוגע בידיו בעת החליצה אבל בלא נגע בהם א"צ נטילה והחולץ מנעליו ונוגע ברגליו וחופף ראשו אינו משום רוח רעה רק משום נקיות ע"כ א"צ למהר ליטול ידיו תיכף משא"כ באינך דמשום רו"ר וכנ"ל בס"ק ל"ח:
מב סָעִיף יח (מב) בין המתים - בבית הקברות וכתב מהרי"ל סי' כ"ג שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות ורוחצין שנית בשובו לחצר בה"ק שרוחות רעות מלוין החוזרין. ויש נוהגין אז לרחוץ גם הפנים:
מג סָעִיף יח (מג) במת - ואפילו מי שנכנס אצל מת אחד או שהלך ללותו נוהגין בנטילה. ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ ומנהג אבותינו תורה היא [רמ"א יו"ד שע"ו]:
מד סָעִיף יח (מד) כליו - אפילו לא נגע בכנה שלא מצא:
מה סָעִיף יח (מה) בכנה - ובפרעוש אפשר דדי בנקיון בעלמא:
מו סָעִיף יח (מו) בידו - במקומות המטונפות שיש בהם מלמולי זיעה:
מז סָעִיף יח (מז) יוצא מדעתו - עיין בא"ר דר"ל דנתלבש בו רוח שטות ועי"ז יוכל לבוא אח"כ לעבירה וכמאמרם דאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות:
מח סָעִיף יט (מח) דם מהכתפים - ואפשר עלוקה [שקורין פייווקע"ס] או ביינקע"ס ג"כ צריך ליטול וטוב להחמיר:
מט סָעִיף כא (מט) בתפילה - וה"ה בשעה שהוא עוסק בתורה [בסימן צ"ב ס"ז בהג"ה]:
נ סָעִיף כא (נ) סימן צ"ב סעיף ו' - דנתבאר שם שאם עומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף די בנקיון עפר או שמחכך ידיו בכותל דמה יעשה באמצע תפלה. ומיהו אם עומד עדיין בק"ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו:
נא סָעִיף כא (נא) וסי' קס"ד - דשם נתבאר שאם עבר ונגע בתוך הסעודה צריך ליטול ידיו שנית כדין אך לענין ברכת ענט"י הסכמת רוב האחרונים שלא לחזור ולברך ע"ש במ"ב:
נב סָעִיף כא (נב) מלמולי זיעה - עיין ביו"ד סי' קי"ו דצריך ליזהר מזיעה דכל זיעה סם המות חוץ מזיעת הפנים וסימן לדבר בזיעת אפיך תאכל לחם:
נג סָעִיף כא (נג) ובפניו - וכן בצוארו עד החזה [ב"י] וכתב במחצית השקל דזה תלוי לפי מנהג המקומות אם הדרך להיות מגולה שם:
נד סָעִיף כא (נד) שבזרועותיו - עד הפרק הנקרא (איילי"ן בויגי"ן). וכן אם הולך יחף ברגליו אפשר דהוי בכלל המקומות המגולין [פמ"ג בסי' צ"ב]:
נה סָעִיף כב (נה) אם אין וכו' - ואם יש לו מים צריך ליטול אפילו לתפלת מנחה וערבית אפילו אם אינו יודע להן שום לכלוך. והנטילה יהיה בלא ברכה כי לא תקנו ברכה כ"א בשחרית וכדאיתא בסימן ז' ס"א. ואם אין לו מים י"א דדינו כהכא דינקה בכל מידי דמנקי פן מודבק בהם איזה דבר מאוס או זוהמא ועיין לקמן בסי' צ"ב וברל"ג במשנה ברורה:
נו סָעִיף כב (נו) יקנח ידיו - ואפילו היו מלוכלכים בודאי כגון שעשה צרכיו וקינח ג"כ מהני ועיין לקמן בסי' צ"ב כמה צריך לחזור אחר מים:
נז סָעִיף כב (נז) בעפר - או שישפשף בטלית יבש. ודע דנקיון כיון שהוא עומד במקום מים צריך לנקות כל היד בין גבו ובין תוכו עד הפרק ובדיעבד די עד סוף קשרי אצבעותיו אבל לא כמו שנוהגין איזה אנשים שמנקין רק ראשי אצבעותיהן:
נח סָעִיף כב (נח) נקיות ידים - י"א דגם בזה מברכין ענט"י ומ"מ כל האחרונים לא זזו מפסק השו"ע:
נט סָעִיף כג (נט) קודם נטילה - דסתם ידים דהיינו שאינו יודע אם הם מלוכלכים אינן פסולות לברכה וכ"ש לד"ת דהרי מברכין על הפירות וא"צ נט"י:
ס סָעִיף כג (ס) ערום - שאז מסתמא ידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים. ומלבושים שלנו שבית הצואר פתוח אפילו אם ישן במלבושים מסתמא ידיו מטונפות כי דרכו לחכך בגופו במקום זיעה. ודוקא אם ישן שינת קבע אבל בשינת עראי אין חזקתו שנגע ודינן כסתם ידים דכשרים לת"ת ולברכה רק לתפלה:
סא סָעִיף כג (סא) שינקה אותם - בצרורות ובכל מידי דמנקי. וה"ה לתורה אסור בלא נקיון. ועיין בפמ"ג שכתב דאפילו אם יש לו מים מ"מ די לברכות ולתורה בניקיון בעלמא וכן משמע בביאורי הגר"א ורק משום כדי להעביר רוח רעה בעינן מים ובשע"ת בשם הזוהר כתב דלא יברך בלי נט"י וראוי להחמיר ביש לו מים. ועיין לקמן בסימן ס"ב סק"ח במשנה ברורה:
א סָעִיף א ויברך ענט"י. לפי מאי דקי"ל אפי' עשה צרכיו ועומד להתפלל אינו מברך ענט"י ובשחרית מברכין צ"ל הטעם כמ"ש הרשב"א דבבוקר נעשה כבריה חדשה וצריכים אנו להודות לו ועד"ז תקנו כל ברכות השחר לפיכך צריכין אנו להתקדש בקדושתו וליטול ידיו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו: כתב ב"ח בשם תולעת יעקב כל ההולך ד"א בלא נט"י שחרית חייב מיתה ובסדה"י כתוב שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובג' לא משמע כן עסי' מ"ו ובברכות דף נ"א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש, ומשמע בכתבי' שיברך נ"י תיכף ואח"כ יעשה צרכיו ויאמר אשר יצר ול"נ דטוב לעשות צרכיו תחלה כדי לברך א"י תיכף כדי לצאת מן הספק די"א דמברך א"י בלא עשיית צרכיו ומכ"ש אם צריך לנקביו שאסור לו לברך, אמרי' בגמ' רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום משום כבוד קונו כ"כ הרמב"ם פ"ד מה' תפלה וכ"כ בהגמ"נ:
ב סָעִיף א ואפי'. הטעם הואיל וקודם נט"י אסור ליגע בנקבי' לסותמן ולפותחן ועכשיו מותר ליגע מברך אשר יצר (ד"מ) ול"נ משום דנעשה כבריה חדשה כמש"ל:
ג סָעִיף א סי' ק"ס. כוונת רמ"א דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכ' המוזכרים בסי' ק"ס:
ד סָעִיף א כשרים. ואפי' כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ"ש ס"ז:
ה סָעִיף א דלא מברך. ולבוש כ' לברך על נקיות ידים וכמ"ש סכ"ב עמש"ש ואפשר דמיירי כאן שאין רוצה להתפלל עתה וב"ח פסק דלעולם מברך ענ"י:
ו סָעִיף א לא כלי. פי' בדיעבד היכא דא"א בע"א אבל היכא דאפשר טוב להקפיד עמ"ש ס"א וניגוב ג"כ אינו מעכב (ברכת אברהם ח"ב) וע"ש ח"ט מסי' רפ"ח עד סי' רצ"ה:
ז סָעִיף ח כלי. אבל ע"ג קסמין אסור עסי' קפ"א ס"ב, כתב בסדה"י שטוב שיהא כלי התחתון מאוס ואין צריך ליטול אלא האצבעות ויגביהם למעלה ובכתבים אי' לא ישפוך על יד אחד ג' פעמים רצופי' אלא פ"א ע"י ימין ופ"א ע"י שמאל ויטלם עד הפרק הזרוע, וצריך לפשוט הכפות לקבל הטהרה כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם כנגד הראש ועסי' תרי"ג:
ח סָעִיף יא לא יטול. פי' שלא ישפוך לו על ידיו אבל להביא לו מים מותר וכ"מ בב"י בשם הזוהר שהטעם משום והזה הטהור על הטמא:
ט סָעִיף יב ולתפלה. ויברך ענ"י כמ"ש סכ"ב ועמש"ש:
י סָעִיף יב בשלש מימות. וה"ה בנהר דקמא קמא אזדי להו והני אחריני נינהו, וכ"מ בחולין דף כ"ה ובע"א דף מ"ו: ופשוט דלא בעי מ' סאה דלא גרע מצרור בסכ"ב ועסי' קנ"ט דלא כע"ת וסי' ק"ס ס"ז:
יא סָעִיף יג ולהעביר. דבניעור לא חיישינן שנגע במקום מטונף וגם לא נעשה בריה חדשה:
יב סָעִיף יג בלא ברכה. וב"ח כתב דיברך משום דלא פלוג רבנן והוכיח כן מתשובת הרא"ש ומ"מ אינה ראיה כ"כ דהרא"ש סובר דאף לתפלת המנחה צריך לברך בנטיל' וא"כ ה"נ אף ע"פ שלא הגיע זמן תפלה כיון שסופו להתפלל מברך אבל לדידן עיקר הטעם משום בריה חדשה וזה אינו אלא בישן:
יג סָעִיף יג רוח רעה. הכא לא נקט להתפלל כמ"ש סעי' י"ג דודאי כיון שקידש ידיו פ"א שוב א"צ לקדש ידיו שנית אפי' ישן שנית דפעם א' נעשה בריה חדשה ולא ב"פ אלא הספק הוא משום ר"ר ולכן אפי' ישן שנית א"צ ברכה דלר"ר א"צ ברכה:
יד סָעִיף טו ישן ביום. דוקא ס' נשמין (לבוש וסדה"י):
טו סָעִיף טז שלא לישן. ובכתבים אי' שלא לישן ביום, ועסי' רל"א ס"א ובעמק המלך מביא שבשבת יש לישן ביום ועסי' ר"צ:
טז סָעִיף טז פ' הישן. וצ"ע דלא נמצא שם כן אלא על האמוראים וגם לכ"ע אסור לישן ביום יותר כמ"ש סי' רל"א אבל דוד אפי' בלילה היה נזהר כמ"ש הרב"י בשם הזוהר ובברכות דף ג' אי' בהדיא עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס והוא ס' נשמי והא דאמרי' דהיה לו כנור לאתעורי' משנתי' היינו אם הגיע חצו' תוך הס' נשמי דבאמ' היה ישן כמה פעמים ס' נשמי בחצות לילה הראשון וצ"ל דק"ל לרמ"א למאי נ"מ כ' הרב"י דוד היה נזהר וכו' אלא שבעל נפש יחמיר לעצמו וע"ז קאמר ובגמ' פ' הישן וכו' פי' דלא יחמיר בעל נפש אלא ביום:
יז סָעִיף יח במים. ולא במידי דמנקי (מרדכי) וא"צ ג"פ (סדה"י):
יח סָעִיף יח מבית הכסא. ירחץ תכף כמו בשחרית [שם]:
יט סָעִיף יח מנעליו. פי' בידיו:
כ סָעִיף יח בין המתים. היינו בית הקברות (תשובת מהרי"ל סי' כ"ג) וכתב שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות ורוחצין שנית בשובו לחצר בה"ק שהשדים מלוין החוזרים ויש לרחוץ גם הפנים עכ"ל ע"ש:
כא סָעִיף יח שנגע במת. משמע דאם הלך אצל מת א' א"צ נטילה מיהו נהגו ליטול אפי' נכנס למת א' וה"ה המלוין אותו:
כב סָעִיף יח שמפליא כליו. אפי' לא נגע בכנה שלא מצא:
כג סָעִיף כא אין להקפיד. מותר ליגע בידו עד הפרק הנקרא קובד"ו ובצוארו עד החזה (ב"י סי' צ"ב בשם כל בו וס' היראים):
כד סָעִיף כב או בעפר. או בקורה (ס"ח) בין שהם מלוכלים בין שהם בהיסח הדעת (טור סי' צ"ב):
כה סָעִיף א על נקיות ידים. צ"ע דבס"ס קנ"ט פסק דלעולם מברך על נט"י וכ"מ בתשוב' רשב"א סי' קצ"א ובסי' תשנ"ד ע"ש דעיקר הציווי ליטול מן הכלי ולכן אין אנו מברכין ענ"י לתפלת מנח' משום דדי בנקיון עפר וא"כ למה פסק כאן על נקיות ידים עמ"ש ס"א ועסי' קכ"ח ס"ו:
כו סָעִיף כג קודם נטילה. דסתם ידים אינן פסולות לברכה דהרי מברכין על הפירות וא"צ נ"י:
כז סָעִיף כא ערום. שמסתמא ידיו מטונפות בנגיעו' בית הסתרים כמ"ש סעיף כ"א:
כח סָעִיף כג שינקה אותם. בצרורות ובכל מידי דמנקי (כ"ז ברשב"י סי' קנ"ג) ומ"מ בקומו יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמל' רבה אמונתך שאין בזה לא שם ולא כינוי (סדה"י):
א סָעִיף א ויברך ענ"י. לפי שידים עסקניות הן וא"א שלא נגעו בליל' בבשר המטונף לכך תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל כ"כ הרא"ש והרשב"א נתן טעם דבשחרית נעש' כבריה חדשה שנאמר חדשים לבקרים ע"כ תקנו נטילה בעת ההיא ואע"ג דנטיל' היא מל' אנטיל דהיינו כלי ובאמת א"צ כאן כלי אלא לאכיל' מ"מ לא ישנה את הברכה כ"כ ב"י ועס"ו אי צריך לברך מיד אחר הנטילה או להמתין עד שיבא לב"ה:
ב סָעִיף א כשרים. לנט"י דכאן א"צ רק משום נקיות בעלמא:
ג סָעִיף ב להעביר ר"ר דמקפיד אותו רוח עד שיטול ידיו ג"פ:
ד סָעִיף ד במקום הקזה. משמע אפי' אחר הנטילה כל היום וכן בגיגית שאח"כ וכ"כ בב"י בהדיא ולמדו מדאמרי' בגמ' יד לעין תקצץ כו' יד מסמא כו' ופירש"י דהנהו כלהו קאי אקודם נטילת שחרית ול"נ דיד לאמה לאו משום שחרית נקטי' אלא משום קרי וכו' עכ"ל ופי' ב"י דטעמו דרש"י מדלא אמר בגמ' גבי יד מסמא כו' ההיזק שבא מיד לאמה וטבעת ולפ"ז לחסודה וגיגית נמי אפי' כל היום מזקת מקום הנגיעה ותימה לי לפ"ז אמאי לא נקט רש"י יד לחסודה דמיירי אפי' כל היום דהוא נזכר בגמ' קודם אמה ונ"ל דודאי כולן מיירי קודם נטילת שחרית זולת באמה וטבעת הוכחת רש"י דקאי אכל היום משום דמצינו בהו במקום אחר איסור כל היום מחמת קרי ותחתוניות הוא בשבת דף פ"א ע"כ נקט רש"י הני תרתי דוקא אבל השאר כולן דוקא בשחרית והטעם בחסודה וגיגית נרא' ג"כ משום סכנה והיא בכלל מסמא ומחרשת דנקט בגמר' דכשישתה אחר כך השכר הוי כאלו מגיע מיד לפיו ולחוטם ותמהתי על פי' ב"י וש"ע דגיגי' הוא משום הפסד השכר וכי בשביל זה יאמרו חכמים תקצץ והא דלא חשיב הטור חסוד' וגיגית נראה דלא נקט רק מידי דמצוי בכל יום דאטו כי רוכלי ליחשב כל מילי דסכנתא כנ"ל שוב ראיתי שגם מו"ח ז"ל כ' כן:
ה סָעִיף ח ע"ג קרקע. לפי שר"ר שורה עליהן:
ו סָעִיף י כדי שיריק כו'. כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין:
ז סָעִיף יא ממי שלא נטל כו'. דכתיב והזה הטהור על הטמא ונ"ל דה"ה בנטילה לאכיל' וכ"ש הוא שהרי התם עיקר החיוב משום טומאה דסרך תרומה:
ח סָעִיף יב לקריאת שמע ולתפל' דאמרי' בכיור ורחצו ממנו ולא בתוכו הא בעלמא אפי' בתוכו אבל לר"ר בעי עירוי ג"פ דוקא ושכשוך בכלי אפי' ק' פעמים לא חשיב אלא א' שמיד נטמאו המים והויין כמי שופכין מ"ה נסתפק אחר כך במימות מחולפים דאפשר דלאו דוקא עירוי בעי' להעביר ר"ר ואפי' רחיצ' סגי אלא שמדברי הזוהר נראה דבעי' כלי:
ט סָעִיף יג אם היה נעור כו' בב"י כתב לטעם הרשב"א בנטיל' שחרית שהוא משום שנעש' כברי' חדשה ואם ניעור כל הלילה אינו נעשה כבריה חדשה ואפשר שאפי' בניעור צריך ליטול ידיו שחרית דכיון דתקנו ליטול ידיו שחרית לא פלוג רבנן אבל להרא"ש שא"צ ליטול אלא מפני שנגע במקום המטונף היכא דלא נגע משמע דלא תקון עכ"ל וצ"ל דבריו דאמאי לא אמר גם לטעם הרא"ש משום לא פלוג ונ"ל דדוקא להרשב"א שהטעם משום דצריך אדם ליתן שבח והודיה על חסדי הש"י שמחזיר נשמותיהם של אחרים שהיו ישנים דוגמא לדבר בברכת לשכוי בינה דאי' לקמן על מנהגו של עולם מברך מה שא"כ לטעם הרא"ש שאין זה חוק ליתן הודיה אלא להציל אדם מעבירה שלא יתפלל בידים מזוהמות וכיון שזה א"צ לזה לא בעי נטילה זהו מקום הספק ע"כ פסקו כאן ש"ע ורמ"א דיטלו בלא ברכה כנ"ל:
י סָעִיף יד כשיאור היום. די"ל דבת מלך היא שורה עד אור היום ע"כ צריך נטילה באור היום:
יא סָעִיף טו ישן ביום כו'. דיש להסתפק אי לילה גורם לרוח טומאה או שינה גורם:
יב סָעִיף טז שלא יטעום כו'. דהזוהר כתב דעד ס' נשימות הוי מסטרא אחרא:
יג סָעִיף יח צריכים נטילה. פי' במים דוקא ולא נקיון בעלמא.
יד סָעִיף כא וסי' קס"ד. דשם נתבאר אם עבר ונגע צריך ליטול שנית ולחזור ולברך ענ"י לאכילה:
טו סָעִיף כא מלמולי זיעה. פי' זוהמא כעין שעורים קטנים.
א סָעִיף א נטילת ידים. בתוספות דסוטה פרק א"נ ד"ה ק"ש ותפלה מבואר דברכות של מצות נאמרין בכל לשון ועיין ספר ברכת אברהם ח"ט מסי' רפ"ח עד סי' רצ"ה. כתב בסדר היום דמיד אחר הנטילה יברך ולא ימתין על הניגוב וכ"כ ברכת אברהם ח"ג ועיין לעיל סי' א' סק"ב מש"ש בשם תולעת יעקב כתב בסדה"י שלא יגע במלבושיו עד שיטול ובגמ' לא משמע כן עיין סי' מ"ו ואיתא בברכות דף נ"א אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש. (כתב בס' עמק ברכה יכוין בברכת נטילת ידים שיש בו י"ג תיבות נגד י"ג מדות):
ב סָעִיף א צרכיו. משום דנעשה בריה חדשה בכתבים משמע שיברך על נ"י תיכף ואחר כך יעשה צרכיו ויאמר אשר יצר. ומגן אברהם כתב שטוב לעשות צרכיו תחילה ויברך על נטילת ידים ואשר יצר ומכל שכן אם צריך לנקביו שאסור לו לברך עיין שם:
ג סָעִיף א לקמן. כוונת רמ"א דדוקא מים שנשתנו מראיהן או נעשה בהם מלאכה המוזכרים בסי' ק"ס אבל כלי וכח גברא אינו מעכב ומברך כמ"ש סעיף ז':
ד סָעִיף א לתפלה. דכאן לא צריך רק משום נקיות בעלמא:
ה סָעִיף א עלייהו. וב"ח פסק דיברך עליהם על נטילת ידים. וכך כתב רש"ל ודמש"א:
ו סָעִיף ב ג"פ. אפי' שופך הרבה בפעם אחת אינו מועיל כי אין הרוח הולך אלא בג' פעמים דהיינו פעם אחת על יד ימין ואחר כך על יד שמאל עד ג"פ בסירוגין כשנותן מים על יד ימינו בכל פעם יאמר היד הגדולה וביד שמאל היד החזקה וכשמשפשף הידים יחד יאמר ג' פעמים יד הרמה וכשימלא ידיו לרחוץ פניו יאמר ידיו גלילי זהב וגו'. כשרוחץ פניו יאמר ראשו כתם פז וגו' וכשרוחץ את עיניו יאמר עיניו כיונים וגו' כשרוחץ לחייו יאמר לחייו כערוגת הבשם וגו' כשרוחץ שפתותיו יאמר שפתותיו שושנים וגו' וכשמנגב פניו יאמר ופניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתן ובזה ימצא חן בעיני כל רואיו. צריך להזהיר לנשים שיזהרו בנטילת ידים ג' פעמים בסירוגין. שלא יטמאו המאכלים וצריך ליטלם עד פרק הזרוע: וצריך לפשוט הכפות לקבל הטהרה כמי שרוצה לקבל דבר ויגביהם כנגד הראש גם ידיח פיו חוץ בתענית ציבור:
ז סָעִיף ז כח גברא. ר"ל בדיעבד אבל היכא דאפשר טוב להקפיד. מגן אברהם:
ח סָעִיף ח ע"ג קרקע. לפי שרוח רעה שורה עליהן. אפי' על גבי קסמין אסור אלא דוקא בכלי:
ט סָעִיף יא נטל. דכתיב והזה הטהור על הטמא וכתב הט"ז ונ"ל דה"ה בנטילה דאכילה וכל שכן הוא עיין שם. וס"ה ובעל יד אהרן וע"ת כתבו דבנטילה לאכילה אין להקפיד בזה כלל עיין שם וכל זה שלא ישפוך לו על ידיו אבל להביא לו מים מותר אפילו בנטילה דשחרית. מגן אברהם:
י סָעִיף יב ולתפלה. ויברך כמו שכתבתי סעיף כ"ב ועיין מה שכתבתי שם:
יא סָעִיף יב רעה. דלרוח רעה בעי עירוי ג' פעמים דוקא ושכשוך בכלי אפילו ק' פעמים לא חשיב אלא אחד שמיד נטמאו המים. מש"ה נסתפק אחר כך במימות מחולפים דאפשר דלאו דוקא עירוי בעי להעביר רוח רעה ואפי' רחיצה סגי או דבעינן דוקא עירוי מכלי:
יב סָעִיף יב מחולפים. וה"ה בנהר דקמא קמא אזדו להו והני אחרינא נינהו. ונראה לי דה"ה במקוה דהטעם הוא מפני שמיד נטמאו המים וזה לא שייך במקוה. ואם תוחב ידיו לתוך השלג בג' מקומות נמי מהני עיין עטרת זקנים ובע"ת ובמגן אברהם ס"ק י':
יג סָעִיף יג נעור. ובניעור לא חיישינן שנגע במקום מטונף וגם לא נעשה בריה חדשה:
יד סָעִיף יג בלא ברכה. ב"ח האריך להוכיח דיטול ויברך. והמגן אברהם סותר ראייתו עיין שם ועיין יד אהרן:
טו סָעִיף יג רוח רעה. הכא לא נקט להתפלל כמ"ש סעיף י"ג דודאי כיון שקידש ידיו פעם אחת שוב אין צריך לקדש ידיו שנית אפי' ישן שנית דפעם א' נעשה בריה חדשה ולא ש"פ אלא הטעם הוא משום רוח רעה ולכן אפי' ישן שנית אין צריך ברכה דלרוח רעה אינו צריך ברכה. מג"א:
טז סָעִיף יד בלא ברכה. ודע הא דקאמר יטלם בלא ברכה היינו ג' פעמים כמו בתחלת נטילה. ע"ת יד אהרן:
יז סָעִיף טו ישן ביום. דוקא שיתין נשמין. לבוש. סדה"י:
יח סָעִיף טז נזהר. עיין מה שכתב המגן אברהם ס"ק ט"ז. ולשון היה נזהר לא משמע כן אלא דדוד עצמו היה נזהר והמחבר יד אהרן תמה על המגן אברהם וכתב דמדברי רש"י שם משמע דדוד היה נזהר ביום שכן אמרו שם שנתיה דמר כדרב ודרבינו כדוד וכו' וכתב רש"י שם כך קבל מרבותיו שזו היתה שינת דוד שיתין נשמי הוי ניים ביום עכ"ל הרי להדיא מדברי רש"י שדוד נמי היה נזהר לישן ביום יותר משיתין נשמי עכ"ל יד אהרן ע"ש. וטעה שגיאה גדולה דשיתין נשמי (אלנ"ש) הוי ניים ביום המה שני דיבורי רש"י. הוה ניים ביום קאי לקמיה על אביי הוה ניים כדמעייל מפומבדיתא וגו' וע"ז כתב רש"י דהוה ניים ביום וע"ש בסוכה דף כ"ו ע"ב ועיין בשיירי כנה"ג סעיף ט': (ועיין בס' אליהו רבה ס"ק י"א פלפול ארוך בזה ומשוה דעת הזוהר עם הש"ס ומישב קושיות המגן אברהם על רמ"א עיין שם):
יט סָעִיף יח במים. וא"צ ג' פעמים. סדה"י:
כ סָעִיף יח מבית הכסא. ירחוץ תיכף כמו בשחרית. סדה"י:
כא סָעִיף יח מנעליו. בידיו:
כב סָעִיף יח המתים. היינו בבית הקברות תשובת מהרי"ל סי' כ"ג. וכתב שיש ליטול קודם שיתפלל על הקברות ורוחצין שנית בשובו לחצר בה"ק שהשדים מלוין החוזרין ויש לרחוץ גם הפנים עיין שם:
כג סָעִיף יח במת. וה"ה המלוין אותו מגן אברהם. ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ ומנהג אבותינו תורה היא רמ"א בי"ד סי' שע"ו:
כד סָעִיף יח שמפליא כליו. אפילו לא מצא כנה. מגן אברהם:
כה סָעִיף כא סי' קס"ד. דשם נתבאר אם עבר ונגע צריך ליטול שנית ולחזור ולברך על נט"י לאכילה:
כו סָעִיף כא מלמולי זיעה. ובזיעה יש סכנה דכל זיעה סם המות חוץ מזיעת הפנים וסי' לדבר בזעת אפך תאכל לחם י"ד סי' קי"ו:
כז סָעִיף כא שבזרועותיו. הנקרא עלי"ן בוגי"ן ובצוארו עד החזה ב"י סי' צ"ב. מ"א:
כח סָעִיף כב בצרור. או בקורה בין שהם מלוכלכים בין שהם בהיסח הדעת טור סי' צ"ב מ"א. וצריך לקנח ג"פ דומיא דמים ברכת אברהם סי' פ'. וע"ת חולק עליו כיון דלא מהני לרוח רעה ל"ל ג"פ בנקיון בעלמא סגיא ע"ש:
כט סָעִיף כב נקיות ידים. הקשה המ"א צ"ע דבס"ס קנ"ט פסק דלעולם מברך על נט"י ע"ש. והיד אהרן מיישבו ע"ש:
ל סָעִיף כג ערום. שמסתמא ידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים:
א סָעִיף א ס"ק א ויברך ענ"י. לפי מאי דקי"ל כו' והוא דהרא"ש נתן טעם דמה"ט צריך נטיל' וברכה דא"א שבלילה לא נגע בשינה במקום הטינופת והיינו הרא"ש לשיטתיה דס"ל גם בתפלת מנחה אם עשה צרכיו ורוצה להתפלל צריך רחיצה ולברך ענ"י אבל לפי מאי דקי"ל אפילו עשה צרכיו כו' צ"ל הטעם כמ"ש הרשב"א כו': לפיכך צריכין אנו להתקדש כו' ר"ל דתפלת שחרית יותר מתפלת מנחה לפי שנעשנו כבריה חדשה שהחזיר ית' נשמות לפגרים מתים ולכן יותר צריך לעשות לתפלת שחרית דמיון לעבודת קרבנות שהכהן היה צריך קידוש אף שהכהן היה צריך לקדש גם רגליו מכ"מ עשוהו רק לדמיון אבל אינו שוה בכל הצדדים לקידוש: כ' הב"ח בשם ת"י כו' חייב מיתה ותמה הב"ח על הרב"י שהשמיטו ואולי משום מוטב יהיו שוגגים כו'. ובס' א"ר סי' א' הביא בשם גיסו ה"ה מהרר"י בעל מנחת יעקב שאמר ליישב מנהג העולם שסומכים ע"ד המרדכי שהביא ש"ך י"ד סימן שד"מ בהא דאמרינן אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת. וכ' רב האי גאון דוקא תוך ד' אמות של מת וכ' המרדכי דכל תחתיו נחשב כד"א וא"כ ה"ה כאן מותר לילך בכל החדר קודם נטילה. ובעל א"ר דחה דהא קי"ל בכל דוכתי גם לענין צואה בבית דאין כל החדר נחשב לד' אמות א"כ קשיין דברי המרדכי אעכצ"ל דהמרדכי לא אמרה אלא לגבי מת דלא הוזכר בפי' בגמ' שיעור ד' אמות אלא רב האי וכיון דהטעם הוא שהוא בזיון למת דנראה כאלו מתייאש לקוברו הואיל ומדבר דברים אחרים לכן להאי טעמא מסתבר למרדכי דכל החדר נחשב לענין זה כד"א אבל במקום שהוזכר ד' להדיא אמות מודה מרדכי דהוא דוקא ולא אמרינן דכל החדר נחשב לד"א וא"כ אין לעולם על מה לסמוך והאריך. ואח"ז כ' שמצא בס' דמשק אליעזר שכ' שאפשר בזה"ז אין כחו של רוח רעה כל כך חזק שיזיק להולך ד"א בלי נטילה כמו שיבתא ויתר ענינים שנשתנו בזה"ז ואעפ"כ סיים בספר א"ר שירא שמים יחמיר על עצמו בלי לילך ד"א בלי נטילה ויכין סמוך למטתו כלי אחד עם מים וכלי א' ריקן ליטול לתוכו: ובסדה"י כ' כו' ובגמרא לא משמע כן ועסי' מ"ו. ר"ל דשם מסודרים ס' ברכות השחר וכן הוא בש"ס. וכ' כשלובש יברך מלביש ערומים כו' כשנועל מנעליו מברך כו' כשחוגר כו' כשמשים כובע בראשו כו' כשיטול ידיו יברך כו' הרי דנטילה מסודר בסוף אחר לבישת כל בגדיו. די"א דמברך כו' כמ"ש רמ"א שאסור לו לברך כמ"ש סימן צ"ב אמרינן בגמרא שבת דף מ"ט ע"ב. כך כת' הרמב"ם אך הראב"ד השיגו דמאי בעי רחיצת רגליו לתפלה. ובעל מ"ע כתב דאשתמיט להראב"ד דברי הש"ס דמסכת שבת הנ"ל. והכ"מ הליץ בעד הראב"ד וזה לשונו שהוא מפרש דלא לענין תפלה איתניי' האי ברייתא אלא לענין אי מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו כדי לייפות את עצמו וכפרש"י עכ"ל:
ב סָעִיף א (ס"ק ד') כשרים כו' אינו מעכב ר"ל ודאי לכתחלה יש לחזור גם על כלי וכ"ג כמ"ש סק"ו אלא דהיכי דא"א לו אינו מעכב הברכה:
ג סָעִיף א (ס"ק ה') דלא כו' כמ"ש סכ"ב ועמש"ש ר"ל דלבוש הקשה והביא ראי' דמברך דהא בסכ"ב דאפילו מנקה בצרור מברך והני מיא לא גרע מצרור: אלא שכ' הלבוש שי"ל על נקיות ידים כמ"ש סכ"ב וע"ז רמז מ"א לעיין מ"ש שם דראוי לברך ענט"י וכ"ש הכא לפ"ד הלבוש די"ל ענט"י: ואפשר דמיירי כו' רצונו ליישב דעת י"א שלא יברך ותקשי קושיית הלבוש דמי גרע מצרור וע"ז כ' דמיירי שאינו רוצה עתה להתפלל ואינו נוטל כי אם להעביר רוח רעה וכיון דמספק להו אי הני מיא מהני להעביר רוח רעה דגם צרור בסכ"ב לא מהני כ"א לענין תפלה וכיון דאינו רוצה עתה להתפלל לא יברך משמע אבל אי הוי מהני להעביר ר"ר היה מברך אף שלהעביר ר"ר א"צ לברך וכמ"ש מ"א סקי"ג מ"מ כיון שאחר זמן יתפלל היה מברך עתה כיון שעכ"פ נעשה עתה קצת תכלית בנטילה זו להעביר ר"ר משא"כ אי אינו מהני להעביר ר"ר וגם אין דעתו להתפלל עכשיו ואין עכשיו תכלית כלל בנטילה לא יברך:
ד סָעִיף ז (ס"ק ו') לא כו' וניגוב ג"כ אינו מעכב אע"ג דבנטילה לאכילה ניגוב מעכב כדלקמן סי' קנ"ח סעיף י"ב:
ה סָעִיף ח (סק"ז) כלי כו' אבל ע"ג קסמים אסור עסי' קפ"א ס"ב דמים אחרונים אף שאין נוטלים ע"ג קרק' דרוח רעה שורה עליהן מ"מ ע"ג קסמים מותר התם ה"ט דטעם הנטילה הוא משום מלח סדומית או ט"א ע"ש בב"י א"כ המים מצד עצמן ע"י הנטילה עדיין אין ר"ר שורה עליהן אלא בהגיען לארץ אז רוח רעה שורה עליהן וכיון שיש דבר מפסיק בין המים לארץ אין רשות לר"ר לשרות עליהן כמ"ש מ"א לקמן לכן שרי על גבי קסמים משא"כ כאן דהרוח רעה שורה על הידים וע"י הנטילה מעביר הר"ר מן הידים ושורה הר"ר על מי הרחיצה וא"כ מאי מהני ע"ג קסמים ניהו שיש הפסק בינם לקרקע הא כבר שורה עליהן ר"ר ולכן צריך כלי ליטול לתוכן ולשופכן במקום שאין אנשים עוברים ומה"ט כתב הרב"י בשם הזוהר שאין ליתן אותם המים למכשפות והב"ח כ' דאפילו לכל אדם השואל אותן המים אין ליתן דודאי דעתו לכישוף: עד פרק הזרוע. דהיינו מקום חיבור היד לזרוע עסי' תרי"ג לענין נטילה ביוה"כ דאין ליטול כי אם עד סוף קשרי האצבעות וכן בט"ב:
ו סָעִיף יא (ס"ק ח') לא כו' פי' שלא ישפוך כו' וכ' הט"ז ס"ק ג' דכ"ש בנט"י לאכילה דאסור לשפוך ע"י מי שלא נטל עדיין וס' א"ר הביא הרבה פוסקים שחולקים על הט"ז וס"ל דוקא בנט"י שחרית הדין כן:
ז סָעִיף יב (ס"ק י') ג' מימות וה"ה בנהר כו' דהא טעם ג' מימות מחולפים הוא דאי משכשך בכלי א' ג' פעמים ודאי לא מהני דבשכשך ראשון כבר נטמאו המים ואז לא מהני השכשוך שאח"ז משא"כ בג' מימות מחולפים בג' כלים דל"ל הכי אלא שאעפ"כ נסתפק הכי שמא אין הר"ר סרה כ"א בבאו המים ע"י עירוי ולא ע"י שכשוך וא"כ ה"ה בנהר שזוחל והולך אפילו משכשך במקום אחד בנהר יש לו דין ג' מימות מחולפים דקמא קמא אזדי ובלא"ה המ"ל דבנהר שהוא מחובר לקרק' ל"ל נטמאו המים ע"י שכשוך א' דמים מחוברים אין מקבלין טומאה: פשוט כו' דלא גרע מצרור והיינו לתפלה דוקא דגם צרור ל"מ רק לענין תפלה: ועסי' קנ"ט (כצ"ל) דלא כע"ת וסימן ק"ס סעיף י"ב ור"ל דהט"ת כ' וז"ל מיהו הטובל ידיו במים מכונסים בארץ אם טבל ג"פ מהני גם להעביר ר"ר כו' מיהו אם אין בהם שיעור מקוה (דהיינו מ"ם סאה) יש להסתפק כו' ואם תחב ידיו לתוך שלג בג' מקומות מחולפים והוא שטוח על הארץ מהני בשעת הדחק כו' עכ"ל. ובס' א"ר הבין דכוונת מ"א להשיג על הע"ת במ"ש תחלה ופשוט דל"ב מ"ם סאה דל"ג מצרור והע"ת נסתפק באין בהם מ"ם סאה וע"ז כ' בס' א"ר דאין מזה השגה דצרור ל"מ כ"א לענין תפלה והע"ת מיירי להעביר ר"ר אבל לענ"ד אין זה כוונת מ"א. אלא מ"ש ועסי' קנ"ט דלא כע"ת היא ענין בפ"ע ולא קאי אדלעיל וכוונות מ"א דלדעת ע"ת דטבילה מהני להעביר ר"ר כמו עירוי דהא טבילה עדיפא כ"מ מנטילה וכדקי"ל גם לענין נטילה לאכילה א"כ אין להסתפק במים מכונסים בקרקע והם מכונסים בקרקע והם פחות ממ"ם סאה דיש בזה מחלוקת הפוסקים לקמן סימן קנ"ט סעיף י"ד ופסק הרב"י שם להקל אלא במקום דאפשר כ' רמ"א שם דיש להחמיר וציין עוד לעיין סי' ק"ס סי"ב. דהיינו מ"ש הע"ת דשלג שטוח ע"ג ארץ מהני. ע"ז רמז לעיין מ"ש מ"א שם ס"ק ט"ז אי בעי' שיהיה השלג מפושר ומרוסק. אך בגוף הדין של הע"ת דפשיטא ליה דטבילה מהני להעביר ר"ר חולק בספר א"ר דאפשר בעינן דוקא עירוי כמ"ש הרב"י ולא מהני טבילה:
ח סָעִיף יג ס"ק י"א ולהעביר כו' מקום מטונף היינו טעם הרא"ש המוזכר בסק"א וגם לא נעשה ב"ח היינו טעם הרשב"א דשם:
ט סָעִיף יג ס"ק י"ב בלא ברכה. וב"ח כתב דיברך משום ל"פ. ר"ל דהרב"י כ' דלטעם הרשב"א דנעשה ב"ח אם ניער אע"ג דנא נעשה ב"ח מ"מ אפשר משום לא פלוג צריך נטילה וברכה. משא"כ לטעם הרא"ש היכי דניעור ולא נגע וודאי דלא תקנו. והטעם לענ"ד לחלק בין טעם הרא"ש לטעם הרשב"א בשלמא לטעם רשב"א דנטילה שחרית היא תקנה חדשה על ידי שנעשה ב"ח א"כ אפשר אפילו לא נעשה ב"ח משום לא פלוג צריך נטילה וברכה. משא"כ לטעם הרא"ש שמא נגע במקום מטונף אין זה תקנה בנטילת שחרית הא גם בתפלת מנחה אי עשה צרכיו צריך נטילה וברכה א"כ ל"ל שחרית אפי' ניעור ולא נגע אפ"ה צריך נטילה וברכה משום לא פלוג. א"כ כל היום ובתפלת מנחה אפילו לא עשה צרכיו יהיה צריך נטילה וברכה והא ודאי ליתא (ועיין בט"ז מ"ש) והב"ח חלק דע"כ גם להרא"ש משום לא פלוג צריך נטילה וברכה דהא שאלו להרא"ש המשכים קודם אור היום ללמוד אי צריך נטילה וברכה והשיב דצריך נטילה וברכה וא"כ קשיין דברי הרא"ש אהדדי דהא הרא"ש ס"ל דאי עשה צרכיו ורוצה אחר כך ללמוד א"צ ברכה אע"כ דמ"ש המשכים ללמוד הוא לאו דוקא אלא שהמעשה כך היה וה"ה אי עמד לעשות מלאכתו ג"כ ס"ל להרא"ש דצריך נטילה וברכה וה"ט כיון דאם עומד ורוצה להתפלל מיד צריך נטילה וברכה משום התפלה ולכן אפילו עמד ואינו רוצה עדיין להתפלל אע"פ כן צריך נטילה וברכה משום לא פלוג וכיון דאמרינן לא פלוג א"כ אפילו נעור דוודאי לא נגע במ"מ מ"מ צריך נטילה וברכה משום לא פלוג. ומ"מ אינו ראיה כ"כ דהרא"ש כו' ר"ל לעולם להרא"ש ל"א לא פלוג והא דפסק בהשכים ללמוד שיברך אין הטעם משום לימוד כמ"ש הב"ח דלאו דוקא אלא משום שסופו להתפלל ויהיה אז צריך לברך לכן מברך מיד עכשיו אבל בנעור אפי' התפלל לא יברך דהא ודאי לא נגע ואין כאן ספק והא דנסתפק הרב"י אי יברך משום דלדידן עיקר טעם הרשב"א כמו שכתב ס"ק א' דנעשה בריה חדשה ואף שזה אינו כ"א בישן אבל מכל מקום צריך נטילה וברכה משום לא פלוג:
י סָעִיף יד (ס"ק י"ג) רוח כו' אלא הספק הוא משום ר"ר ר"ל דהספק הוא אי שינה גורמת לר"ר וא"כ כיון דכבר רחץ אחר שקם מהשינה ושוב לא ישן אע"פ שהיה לילה בשעת הנטיל' מ"מ אין ר"ר שורה שוב או הלילה בלי שינה גורמת לר"ר וצריך רחיצה שניה כשיאיר היום. ולכן אפי' ישן שנית דודאי שוב שרה הר"ר דבין הלילה גורמת ובין השינה גורמת הא איכא תרתי לילה ושינה וצריך רחיצה אבל לא יברך דלר"ר א"צ ברכה:
יא סָעִיף טו (ס"ק י"ד) ישן כו' ס' נשמי דקודם ס' נשמי לא טעם טעם מיתה ואין ר"ר שורה עליו כדאי' בב"י:
יב סָעִיף טז (ס"ק ט"ו) שלא כו' ועסי' רל"א דשם ג"כ התיר פחות מס' נשמי ביום אלא שלא תהיה כוונתו להנאת עצמו רק שיהי' בריא לעבודתו ית' ולענ"ד הכל לפי מה שהוא אדם וכפי הצורך לעבודתו ית':
יג סָעִיף טז (ס"ק ט"ז) פרק כו' על האמוראי'. דאביי אמר שינתי' דמר (היינו רבה) ביום כדרב ר"ל שנהג את עצמו בשינת היום כרב ורב כרבי ורבי כדוד ור"ל דהני אמוראים נהגו בשינת היום כשיעור שינת דוד אבל לא הוזכר בשינת דוד אי היה ביום [או] אפילו בלילה וי"ל דדוד החמיר אפילו בלילה אבל האמוראים לא החמירו על עצמם כ"א ביום כדוד בלילה מתנמנם כסוס ואחר חצות לילה היה מתגבר כארי וקם ולא היה ישן כלל: ובגמרא כו' פי' דלא יחמיר כו' ולפ"ז אינו מדוקדק לשון רמ"א היה נזהר:
יד סָעִיף יח (ס"ק י"ז) במים ולא במידי דמנקי לאו כללא הוא דבנוגע בגופו במקום מטונף בידו אפי' רוצה ללמוד אפילו לכתחלה א"צ מים ודי בנקיון עפר כמ"ש מ"א סי' צ"ב ס"ק ה': וא"צ ג"פ. ובספר א"ר הביא בשם ס' מקור חיים ניהו דכלי א"צ בכלם מ"מ ביוצא מבה"כ (גם במ"א בסי' ז' הביא בשם ספר היכל הקדש ביוצא מבה"כ שצריך ג"פ ומ"א חלק עליו ע"ש) והולך בין המתים ומשמש מטתו צריך ג"פ אף שא"צ כלי:
טו סָעִיף יח (ס"ק כ"א) שנגע כו' א"צ נטילה מדנקט כאן במת אחד נגע דוקא ובהולך נקט בין המתים לשון רבים: (ס"א כ"ג) אין כו' עד החזה. ולענ"ד דהכל לפי המדינה ודרך לבושיהן דבמקום שי"ל כתונת שרחב בית היד וכן' אין כורכין סביב הצואר א"כ נשאר עד השיעור שכ' מ"א ע"פ הרוב מגולה וליכא שם מלמולי זיעה אבל במקום שכורכים מטפחת סביב צווארם ובית יד של כתונת שלהם קצר א"כ גם אלו מקומות על פי הרוב מכוסים ויש גם שם מלמולי זיעה:
טז סָעִיף כב (ס"ק כ"ה) על כו' דלעולם כו' ר"ל אפי' מטביל ידיו לצורך אכילה מברך על נטילת ידים אף שטובל ידיו מ"מ איך יברך וצונו על טבילת ידים הא לא נצטוינו על הטבילה וא"כ ה"ה הכא דעיקר הציווי היה ליטול מן הכלי ולכן מברכים על נטילת ידים ע"ש הכלי שקבעוהו חכמים לשיעור נטילת ידים והיה שמו נטלא ואם כן ה"ה הכא אף דבאין לו מים דסגי בצרור מכל מקום האיך יברך וצונו על נקיות הא לא נצטוה על נקיות גרידא אלא נצטוו' תחלה על הנטילה ועסי' קכ"ח ס"ו כצ"ל:
א סָעִיף א סעי' א ירחץ ידיו. לתפלה ברכות ט"ו א' וכן סידר בסוף סימן ב' ויבדוק עצמו כו'. ופירש בסי' ג' הלכותיו וכאן ירחץ ואח"כ הלכות ק"ש ותפלה: ויברך כו'. שם סי' ב'. ובשביל תפלה: וי"א. כשיטת הרשב"א בסימן קצ"א שכ' דנשתנה שחרית ממנחה וערבית מפני שנעשה כבריה חדשה כמ"ש במדרש על פסוק חדשים לבקרים כו' וצריכין להודות לו ולשרתו ותיקנו אלהי נשמה וזהו על הנשמה ואשר יצר על הגוף ולכן נוסחת כל הראשוני' אלהי נשמה תיכף אחר אשר יצר וכ"ה סדור הטור וש"ע בסי' ו' וברכת התורה אחר כל ברכות השחר קודם פ' התמיד וכן סדר הטור וש"ע סי' מ"ו מ"ז מ"ח אלא שהרב שינה הסדר בסוף סי' מ"ו וכ' ונהגו כו' והטעם מפני שמתחילין בבהכ"נ מאלהי נשמה ועמ"א סי' ו' ס"ק ח' ואין מברכין בביתו אלא ענט"י ואשר יצר כמ"ש הטור שם ופעמים קורין פסוקים ותחנונים קודם הליכתו לבהכ"נ וז"ש בסוף סי' מ"ו לא יקרא כו' אבל המנהג כו' ונהגו כו' ר"ל לצאת ידי ס' ראשונה והוא כסברא שניה בטור סי' ו' שא"צ לסמוך אשר יצר לאלהי נשמה אבל סברא ראשורה שם דצריך לסמוך כמ"ש הרא"ש בריש כלל ד': מים הפסולים כו'. דלא גרע מצרור וקיס' וכל מידי דמנקי. שם: מיהו כו'. ר"ל שיאמר על נקיות ידים כמ"ש בסעיף כ"ב אלא דרא"ה לא ס"ל הא דס' כ"ב כמש"ש דלא אתקין הברכה אלא על הנטילה ועמש"ש:
ב סָעִיף ד ד אפי' כו'. רש"י שם באמה ופי הטבע' וכ' ב"י שהכריחו לרש"י מדלא מפרש גמ' ההיזק בהן כמו בעין אכו' ומזה למד ב"י לחסודה וגיגית וז"ש רש"י אחר יד מסמא כו' מעלה פוליפוס ול"נ כו' אבל קשה לאומרו מפני הפסד שכר תיקצץ. ומפני שמשרה רוח רעה ומזיק לבריות ניחא וכ"כ ב"ח וט"ז וגם דברי רש"י אין מוכרחין די"ל במקום דמותר כגון נשוי או מעטרה ולמטה וכן *לאמה פי' במקום הנקב דקודם נטילה מזיק לכל נקב שבגוף:
ג סָעִיף ו ס"ו אין צריך כו'. דלא גרע מכל מידי דמנקי ומיהו לדעת הרא"ה בס"א י"ל גם כאן דלא מברך וכמ"ש בס"ז:
ד סָעִיף ז ס"ז טוב להקפיד כו'. ממ"ש בפרק כ"ה נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום מדקאמר שחרית משמע באותה נטילה שנוטל לתפלה בה מתנה אלמא נוטל כדין נטילה ובברכות שם ויטול ידיו כו' וכן אמרו שם כל הנפנה ונוטל ידיו ול"ק רוחץ כמ"ש רוחץ אדם פניו כו' ובכמה מקומות אלמא נטילה כדינה בעינן והטעם ככהן המקדש לשרת כצ"ל: מיהו כו'. ר"ל בדיעבד אבל לכתחלה צריך להקפיד כנ"ל וכ"כ ב"י בשם רד"א וצריך כח גברא ובשם זוהר ח"א קפ"ד ב' וחד כלי מלעילא כו' אלא דדעת כל הפוסקי' דא"צ כנ"ל ס"א רק הרשב"א ומ"מ אין מעכב בדיעבד דלא גרע מצרור כו' כנ"ל וז"ש מיהו כו' ר"ל אע"ג דלכתחילה צריך כמ"ש זוהר ורד"א וכ"כ בש"ע טוב להקפיד אבל לדעת הרא"ה בס"א לא יברך ולכתחילה מעכב דהא דמערבא מי שאין לו מים וגם ור"ח דלייט בעידן צלותא וכ"ש לפי הגי' אבל לתפלה מהדר:
ה סָעִיף י סעיף י נוטל כו'. שם קצ"ח ב' דבעי לי' לב"נ לנטלא ימינא בשמאלא אלא דבח"ב קנ"ד ב' אמר מאן דנטיל מיא בידא ימינא במנא קדמאה לארקא מיא בשמאלא כו' ופי' ב"י דר"ל ליתן הכלי מימין לשמאל:
ו סָעִיף יא ס"יא לא יטול כו'. ח"א שם ושם וברכות נ"א א':
ז סָעִיף יב ס"יב אם שכשך כו'. ז"ל הרשב"א שם וישכשך ידיו בתוך הכלי וש"ד בין בשחר בין בשעת אכילה מדאמרינן בכיור ממנו ולא בתוכו הא בעלמא אפי' בתוכו והוא כשיטת בה"ג בתו' דפ' כ"ה ק"ז א' ד"ה דלא וע' סי' קנ"ט ס"ח אבל הרד"א כ' דגם כאן בעי כח גברא וכנ"ל ס"ז בהג"ה ע"ש: אבל לא כו'. דבפ"א נטמאו (הידים) [המים] ונעשו כשופכין ובעינן ג"פ וז"ש ואם שכשך כו' דבגמ' משמע דסגי בהכי דקאמרינן ומקפדת עד שירחוץ כו' אבל בזוהר שם קאמר דבעי עירוי מן הכלי:
ח סָעִיף יג ס"יג אם היה כו' להתפלל. דהרא"ש ריש כלל ד' כ' טעם הנטילה דשחרית משום שבשינתו נוגע במקום המטונף דידי' עסקניות כמ"ש בפ"ב דסוכה וכמ"ש בברכות שם כל כו' דכתיב ארחץ בנקיון כו' אלמא משום נקיון הוא ולפ"ז כאן א"צ ולפי' הרשב"א לכאורה ג"כ א"צ דלא שייך בריה חדשה בניעור כמ"ש במדרש ב"ו נותן פקדון כו' אלא די"ל דלא פלוג רבנן כיון דתקנה קבועה היא לפי' הרשב"א: ולהעביר כו'. דא"ח כ' השכים קודם אור היום י"א כשיאיר היום שצריך לחזור וליטול שבת מלך שורה כל הלילה עד היום על הידיה אבל בזוהר קפ"ד כ' בהדיא משום שינה דנשמתא נפקת כו' וכן שם קס"ט ב' וז"ש השכים כו'. ולהעביר אבל לתפלה ודאי א"צ ועמ"א:
ט סָעִיף טו ס"טו ישן כו'. דלא"ח א"צ כנ"ל וכן בזוהר קס"ט ב' קפ"ד ב' משמע ג"כ דוקא בלילה אלא די"ל דל"ד ואורחא דמילתא נקט ועמ"ש בסי"ח והטעם משום שינה וכמ"ש שם ס"ז א' דיותר משתין נשמי טעים טעמא דמותא וכן משמע בגמרא דפ"ב דסוכה אסור לישן ביום כו' משום האי טעמא:
י סָעִיף טז סעי' טז דוד כו'. שם: ובגמ' כו'. עמ"א ומ"ש מ"א והא דאמרינן דה"ל כנור כו'. עיין זוהר שם ר"ו ב' הא תנינן דדוד מלכא כו' א"ל בשעתא כו' אדהכי אמר כו':
יא סָעִיף יז יז יש נוהגין כו'. כדי להתפלל בנקיות הפה שם וכמ"ש הרא"ש בפ"ג סל"ט בשם הירושלמי רי"א אפי' רוקק כדי שיהא פיהו נקי:
יב סָעִיף יח סעי' יח במים. במרדכי מסתפק בזה וכ' שיש לעשות לחומרא משום ספק סכנתא כמ"ש בפ"א דחולין ובפ"ב דע"ז אמרו פירוקא לסכנתא: הקם. שבת שם וזוהר שם ושם: והיוצא מבהכ"ס. גמרא פ"ק דב"ק ופ"ד דסוכה מ"ו א' וזוהר שם יו"ד ב' ושם משמע דישן אפי' ביום צריך דקאמר אי הכי ביממא דלא נאים כו': והנוטל צפרניו. פ' ע"פ: והחולץ מנעליו. למדו מברכת כהנים וכדעת הרמב"ם שכ' הנטילה שם משום טומאת ידים וע' בב"י ס' קכ"ח ומ"ש בגמ' שנאמר שאו ידיכם כו' ר"ל שצריכין להיות נקיות בשעת הברכה: וי"א אף כו'. כמו בשחרית משום רוח רעה כמ"ש בפ"ק דחגיגה ובפ"ד מיתות ודורש אל המתים זה הלן בבה"ק כדי כו' ועמ"א ומהרי"ל סכ"ג: והמשמש מטתו. בפ"ב דסוכה שכח ושמש כו': והנוגע בכנה והנוגע כו'. דלדעת הרא"ש להכי תקינו נטילה בשחרית וגם לתרומה בפ"א דשבת וכן כל הני דחשיב שהן מקום הטנופת ובכלל מ"ש ידים עסקניות הן וע' רש"י דנזיר נ"ט א' ד"ה א"ד וד"ה א"ל כו' וז"ש בסכ"א צריך כו': ומי שעשה א' כו'. בברייתא דמעשה תורה של רבי ח' דברים כו' ויש שם ג' חלוקות וע' בכלבו ובר"ח:
יג סָעִיף כ ס"כ פניו כו'. או כו'. שני פירושים ברש"י ע"ש:
יד סָעִיף כא סעי' כא צריך ליזהר כו'. כנ"ל סי"ח וע' רש"י בשבת י"ד א' ד"ה עסקניות כו' ופי' הרשב"א דכ"ז נקרא מקום הטינופת וכמ"ש בסי"ח והנוגע כו' ומה"ט ג"כ במשמש מטתו כנ"ל וכמ"ש בסוכה כ"ו ב' ת"ר שכח כו' עד שיטול ידיו מפני כו':
טו סָעִיף כב ס"כב ויברך כו'. כ"כ הרא"ש והוא כשיטת מרדכי וסמ"ג שכ' דאין מברכין ענט"י אלא כשנוטל מן הכלי וכמ"ש בס"ס קנ"ט ס"כ בהג"ה אבל הרשב"א והר"י כ' שם שמברך לעולם ענט"י שמחמת הנטילה שצונו עליה ובכלל מאתים מנה וכ"כ בש"ע שם: אבל לא כו'. כמ"ש בשבת שם ומקפדת כו' וזוהר שם ושם:
טז סָעִיף כג ס"כג לא תקנו כו'. כמ"ש בברכית ט"ו א' וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר כו': אבל ברכות כו'. דכולהו נתקנו קודם הנטילה כמש"ש ס"ב ואמרינן בחגיגה י"ח ב' הנוטל ידיו לפירות כו' והא דאמרי' בברכית מ"ג אורחין כו' התם כשאין ידו נקי וכמ"ש תוס' שם בחגיגה ולקמן סי' קנ"ח ס"ה בהג"ה וז"ש שם אלא א"כ כו' וההיא דברכות ס"ב דמסתמא ישן ערום ע' ברשב"א וכ"ש לשיטת הרא"ש שכתב דסתם ידים בשינה אינן נקיות וצ"ל ההיא דברכות הנ"ל שא"צ לברכות אלא נקיון וז"ש עד כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.