Shulchan Aruch, Orach Chayim 3 — שולחן ערוך, אורח חיים ג
א כְּשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵא יֹאמְרוּ הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים וְכו'. וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ לְאָמְרוֹ.
ב יְהֵא צָנוּעַ בְּבֵית הַכִּסֵא וְלֹא יְגַלֶּה עַצְמוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב: הַגָּה: וְלֹא יֵלְכוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּיַחַד, גַּם לֹא יְדַבֵּר שָׁם, וְיִסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדוֹ מִשּׁוּם צְנִיעוּת. (אוֹר זָרוּעַ).
ג אִם רוֹצֶה לְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת בִּצְרוֹר אוֹ בְּקֵיסָם לִפְתֹּחַ נְקָבָיו, יְמַשְׁמֵשׁ קֹדֶם שֶׁיֵּשֵׁב וְלֹא יְמַשְׁמֵשׁ אַחַר שֶׁיֵּשֵׁב, מִפְּנֵי שֶׁקָּשֶׁה לִכְשָׁפִים.
ד לֹא יְגַלֶּה עַצְמוֹ כִּי אִם מִלְּאַחֲרָיו טֶפַח, וּמִלְּפָנָיו טְפָחַיִם, וְאִשָּׁה, מֵאַחֲרֶיהָ טֶפַח, וּמִלְּפָנֶיהָ וְלֹא כְלוּם.
ה אִם נִפְנֶה בְּמָקוֹם מְגֻלֶּה שֶׁאֵין בּוֹ מְחִצּוֹת יְכַוֵּן שֶׁיִּהְיוּ פָּנָיו לְדָרוֹם וַאֲחוֹרָיו לְצָפוֹן אוֹ אִיפְּכָא, אֲבָל בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב אָסוּר: וּלְהָטִיל מַיִם בְּכָל עִנְיָן שָׁרֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַרַמְבַּ"ם).
ו וְכֵן אָסוּר לִישַׁן בֵּין מִזְרָח לְמַעֲרָב אִם אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, וְנָכוֹן לְהִזָּהֵר אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
ז הַמֵּטִיל מַיִם מִן הַצּוֹפִים וּלְפָנִים (פי' מָקוֹם שֶׁיְּכוֹלִים מִשָּׁם לִרְאוֹת הַר הַבַּיִת וּמִשָּׁם וְהָלְאָה אֵין יְכוֹלִים לִרְאוֹת רַשִׁ"י) ( לֹא) יֵשֵׁב וּפָנָיו כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ, (אֶלָּא לְצָפוֹן אוֹ לְדָרוֹם) אוֹ יְסַלֵּק הַקֹּדֶשׁ לַצְּדָדִין.
ח כְּשֶׁנִּפְנֶה בַּשָּׂדֶה אִם הוּא אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, יִפְנֶה מִיָּד, וּבְבִקְעָה יִתְרַחֵק, עַד מָקוֹם שֶׁלֹּא יוּכַל חֲבֵרוֹ לִרְאוֹת פֵּרוּעוֹ.
ט לֹא יֵשֵׁב בִּמְהֵרָה וּבְחֹזֶק, וְלֹא יֶאֱנֹס לִדְחֹק עַצְמוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁלֹּא יְנַתֵּק שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא.
י לֹא יְקַנַּח בְּיָד יָמִין.
יא לֹא יְקַנַּח בְּחֶרֶס מִשּׁוּם כְּשָׁפִים, וְלֹא בַּעֲשָׂבִים יְבֵשִׁים, שֶׁהַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ, שִׁנָּיו הַתַּחְתּוֹנוֹת נוֹשְׁרוֹת. וְלֹא בִּצְרוֹר שֶׁקִּנַּח בּוֹ חֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי תַּחְתּוֹנִיּוּת: הַגָּה: וְעַכְשָׁו שֶׁבָּתֵּי כִּסְאוֹת שֶׁלָּנוּ אֵינָן בַּשָּׂדֶה נָהֲגוּ לְקַנֵּחַ (בְּחֶרֶס וְכֵן נָהֲגוּ לְקַנֵּחַ) בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ, וְאֵינוֹ מַזִּיק, וּפוּק חָזֵי מַאי עַמָּא דַּבָּר. (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק הַמּוֹצִיא).
יב יִפְנֶה בִּצְנִיעוּת בַּלַּיְלָה כְּמוֹ בַּיּוֹם.
יג לֹא יַשְׁתִּין מְעֻמָּד מִפְּנֵי נִיצוֹצוֹת הַנִּתָּזִין עַל רַגְלָיו, אִם לֹא שֶׁיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, אוֹ שֶׁיַּשְׁתִּין לְתוֹךְ עָפָר תָּחוּחַ (פֵּרוּשׁ קַרְקַע שֶׁאֵינָהּ בְּתוּלָה אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁל אֶרֶץ חֲרוּשָׁה).
יד יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֶאֱחֹז בָּאַמָּה וְיַשְׁתִּין, אִם לֹא מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא נָשׂוּי. וּמִדַּת חֲסִידוּת לִזָּהֵר אֲפִלּוּ הַנָּשׂוּי.
טו אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי מֻתָּר לְסַיֵּעַ בַּבֵּיצִים.
טז לֹא הֻתַּר לְנָשׂוּי לֶאֱחֹז בָּאַמָּה אֶלָּא לְהַשְׁתִּין, אֲבָל לְהִתְחַכֵּךְ לֹא.
יז הַמַּשְׁהֶה נְקָבָיו עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל תְּשַׁקְּצוּ:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Conduct in the beit hakisei (the bathroom): modesty, which direction to face, how to wipe, and not holding oneself back.
seif 1 The Mechaber writes that on entering the beit hakisei a person once said "hitkabdu mechubadim" (be honored, honored ones), a request to the angels who accompany him. He adds that in his time (about 500 years ago) the custom was already not to say it. The Taz and the Mishnah Berurah explain that we are not established as people of such yirat shamayim (fear of Heaven) that angels accompany us and can be asked to wait until we come out.
seifim 2–4 The Mechaber writes that one is modest in the beit hakisei and waits until he is seated before uncovering himself. The Rema adds, for modesty, that two people do not go in together, that one does not speak there, and that one closes the door. The Mechaber writes that one who wants to loosen the bowels by probing with a pebble or a sliver of wood does so before he sits, not after, because doing it after sitting leaves him open to harm from kishuf (sorcery). A man uncovers no more than one tefach (a handbreadth) behind and two in front, and a woman one tefach behind and nothing in front. The Taz and the Mishnah Berurah explain that the tefach behind is for modesty, and two are needed in front for the stream of urine.
seifim 5–7 The Mechaber writes that one who relieves himself in the open, where there are no walls, sits facing south with his back toward the north, or the other way around, and that facing east or west is forbidden. He follows Rabbi Akiva, as the Gra notes. The Mishnah Berurah explains that the Shechinah (Hashem's Presence) rests in the west, and the east, opposite it, also has holiness. The Rema adds that for urinating alone, any direction is permitted. The Mishnah Berurah and the Aruch HaShulchan write that where there is a wall, even one, with one's back toward it (the Mishnah Berurah: sitting close beside it), east-west is permitted, though the Mishnah Berurah adds that some are stringent and it is good to be stringent where possible. The Mechaber writes that it is forbidden to sleep with the bed placed between east and west when one's wife is with him (following Tosafot, as the Gra notes), and proper to be careful even when she is not (following the Rambam, as the Taz notes). The Aruch HaShulchan writes that we are not careful in this and follow the Tur, who treats it only as extra care. For one who urinates in the area from which the Har HaBayit (the Temple Mount) could be seen, the Taz and the Mishnah Berurah read the seif as the Mechaber himself later corrected it. He does not face the holy place there, but faces north or south, or turns so that the holy place is to his side.
seifim 8–9, 12 The Mechaber writes that in a field, one behind a fence may relieve himself at once. In an open valley he goes far enough that another person cannot see him uncovered. One does not sit down quickly and forcefully or strain too hard, so as not to tear the muscle at the opening of the rectum. At night one is as modest as by day, though the Mishnah Berurah explains that he need not go as far away. The Mishnah Berurah and the Aruch HaShulchan add that urinating is permitted even by day in front of many people when one has no other place, because holding it in is a danger.
seifim 10–11 The Mechaber writes that the right hand is not used for wiping. The Mishnah Berurah gives the reason that one ties the tefillin with it, and the Aruch HaShulchan adds that the Torah was given from Hashem's right hand. The Mechaber writes that one does not wipe with a potsherd, because of sorcery, nor with dry grass, since wiping with something that fire burns makes the lower teeth fall out. Nor does one use a stone another person has wiped with, since it brings on hemorrhoids. The Rema writes that now that our toilets are not in the field, the custom is to wipe with a potsherd and with things fire burns, and no harm comes of it. The Mishnah Berurah explains that sorcery is not common today, and he permits the potsherd only when it is smooth. (seifim 13–16) The Mechaber writes that a man does not urinate standing, because drops splash on his feet, unless he stands on a high place or urinates into loose soil (such as plowed earth). The Mishnah Berurah and the Aruch HaShulchan explain that people would then say he cannot father children and would cast doubt on his children. The Mechaber writes that a man takes care not to hold the organ while urinating, except below the corona, because it can lead to wasting seed. A married man is permitted, though it is middat chasidut (a pious practice) to be careful even then. The Mishnah Berurah adds that a married man whose wife is niddah, or who is traveling, may not hold it. The Mechaber permits even an unmarried man to support the organ from the testicles. A married man may hold the organ only to urinate, not to scratch.
seif 17 The Mechaber writes that one who holds back from relieving himself transgresses bal teshaktzu (the prohibition against making oneself loathsome). The Taz, the Mishnah Berurah and the Aruch HaShulchan add that holding back urine also transgresses the command that no one among you be barren. The Mishnah Berurah writes that this prohibition gives way to kevod habriyot (human dignity), as when one waits until he finds a private place. He adds that one must wipe well, and the Aruch HaShulchan explains that one may not say Kriyat Shema while waste remains in its place.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/3 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ועכשיו וכו' - כי אין אנו מוחזקין ליראי שמים שמלאכים מלוין אותנו שנבקשם שימתינו עלינו עד שנצא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב (ב) עד שישב - וה"ה שלא יקום כשהוא מגולה: ש"ע סָעִיף ב
ג (ג) ולא ילכו - ואם מפחד יכול אחד להניח ידו על ראשו דרך החלון ובלבד שלא יראה פירועו וכדלקמן בס"ח וליכנס שם להדיא אסור אפילו עם אשתו אך עם קטן שאין בו דעת מותר ליכנס [ארה"ח]: ש"ע סָעִיף ב
ד (ד) לא ידבר - ואם הוא לצורך גדול אפשר דמותר לדבר כ"ז שאין נפנה עדיין אבל בעת שנפנה אף לצורך גדול אסור ואם א"א לסגור הדלת ואיש אחר רוצה לכנוס ינחרו זה לזה ולא ידברו רק הנשים כשהולכות לבית הכסא הקבוע לרבים כמו בהכ"ס שבשדה בימיהם או בחצר בהכנ"ס במדינות אלו התקינו חכמים שיהיו מספרות זו עם זו כדי שישמע קולן מבחוץ ולא יכנוס איש לשם ויתיחד עמהן [סנהדרין י"ט] ומשמע קצת שם דנכנסות ג"כ בשתים בבהכ"ס: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (ה) למשמש - אם אינו יכול לפנות ילך ד"א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה או יסיח דעתו מדברים אחרים. ולא יפנה בעמידה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו (ו) טפח - ולא יותר משום צניעות ומלפניו טפחיים דמתוך שהוא דוחק א"ע לגדולים הוא בא לידי קטנים וצריך טפחיים משום קלוח מי רגלים הנתזין למרחוק והב"ח כתב דנכון להחמיר שיהיה גם מלפניו רק טפח ולא הסכימו עמו הרבה מהאחרונים. ויזהר שלא ילכלך שם בגדיו וגופו ומנעליו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ז (ז) מגולה - אבל בחצר בכל ענין שרי כ"כ הב"י והמ"א אבל הט"ז הסכים עם מהר"י אבוהב דבחצר ג"כ אסור באמצע החצר בין מזרח למערב דהלא מגולה הוא באותו מקום אם לא שמקרב עצמו לצד אחד מהכתלים וכ"כ הדרישה וש"א: ש"ע סָעִיף ה
ח (ח) שאין בו מחיצות - אבל אם יש בו מחיצות ואפילו רק מחיצה אחת לצד מערב ישב בצד המחיצה בסמוך לה [דהיינו עכ"פ בתוך ד' אמות] ואחוריו למערב כלפי המחיצה ונפנה שם וכן אם הכותל במזרח יושב בסמוך לה ואחוריו למזרח ויש מחמירין בזה מפני שפירועו שלפניו הוא לצד מערב והשכינה במערב ובמקום שאפשר טוב להחמיר. כתב הפמ"ג דאין שיעור לגובה המחיצה רק כל שאין פירועו מגולה עי"ז שרי: ש"ע סָעִיף ה
ט (ט) או איפכא - וי"א דאיפכא לא וטוב ליזהר בזה: ש"ע סָעִיף ה
י (י) בין מזרח וכו' - משום דהשכינה שורה במערב ואפילו אם מחזיר פניו למערב אסור דמזרח שהוא נגד מערב יש לו ג"כ קדושה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יא (יא) בין מזרח וכו' - רק יכוין שיהא ראשה של המטה לצפון ומרגלותיה לדרום. ובתשובת מנחם עזריה פסק כמו שכתב הזוהר פרשה במדבר שיהא ראשה ומרגלותיה של המטה זה למזרח וזה למערב והסכים שם שיהא הראש למערב וכ"כ בארצות החיים בשם כמה אחרונים ומ"מ טוב יותר לכתחילה לנהוג כהשו"ע כי בתשובת בנין של שמחה כתב בשם הגר"א שאמר שגם כוונת הזוהר הוא כהגמרא ולא כפירוש הרמ"ע הנ"ל: ש"ע סָעִיף ו
יב (יב) אפילו כשאין וכו' - עיין בארה"ח דבזה אין להחמיר רק בשוכב ערום ובאין קלעים סביב המטה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יג (יג) לא ישב ופניו וכו' - כצ"ל. ט"ז וש"א: ש"ע סָעִיף ז
יד (יד) אלא לצפון וכו' - וה"ה אם אחוריו כלפי הקודש שרי בהטלת מי רגלים ועיין בביאור הגר"א שהסכים דאפילו מן הצופים ולחוץ אם פניו כלפי הקודש אסור בהטלת מי רגלים. אסור לעמוד לפנות להדיא נגד בהכ"נ או בהמ"ד דלא יהא מכלל מי שנאמר עליהם ואחוריהם אל היכל ד' וכן לא יעשה בהכ"ס מכוון כנגד בהכ"נ או בהמ"ד שלא יהא הפי הטבעת מגולה נגדם [ס"ח סי' תתי"ד והעתיקו בא"ר והגהות רעק"א] ואם בונה כותל באמצע להפסיק בין מחיצת בהכ"ס לבית הכנסת לכאורה אין להחמיר ועיין בארה"ח: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו (טו) יפנה מיד - דהא אין חבירו רואה את פירועו וכן בחצר אחורי כותל הבית ואע"פ שחבירו שומע קול עיטושו שלמטה אין בכך כלום שבהשמעת קול עיטוש שלמטה אין בו איסור משום צניעות אלא שהיא חרפה ובושה לבנ"א ומי שאינו מקפיד אינו מקפיד: ש"ע סָעִיף ח
טז (טז) פירועו - ר"ל גילויו מה שמגלה מבשרו מלפניו או מלאחריו ואע"פ שרואה את גופו ושומע קול עיטוש שלו שרי: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
יז (יז) ביד ימין - מפני שקושר בה תפילין על זרוע השמאלי ועוד טעמים אחרים עיין בגמרא וטוב ליזהר מלקנח באצבע האמצעי שכורך עליו הרצועה וכתבו האחרונים דאיטר יד שכל עניניו עושה בשמאל מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין כל אדם ואם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין או להיפך עיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יח (יח) בחרס - ואפילו היא חלקה ואינה מקרע הבשר דאם אינה חלקה ויש בה חדודים קטנים יש בזה ג"כ מפני הסכנה שלא ינתק שיני הכרכשתא: ש"ע סָעִיף יא
יט (יט) חבירו - אבל אם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה: ש"ע סָעִיף יא
כ (כ) אינן בשדה - ולא שכיחי כשפים לכן מותר בחרס ודוקא אם הוא חלק וכנ"ל: ש"ע סָעִיף יא
כא (כא) בדבר שהאור וכו' - אפשר דוקא לענין שאר דברים אבל לענין עשבים יבישים גם לההג"ה יש להחמיר דהם מחתכים את הבשר וכדלקמן בסי' שי"ב ס"ה עיין בפמ"ג. כתב בהגהות ר"ע איגר בשם הס"ח כשיוצא מבהכ"ס יראה המקום שישב עליו שלא יהיה טינופות שמא יבוא חבירו פתאום או בלילה וישב עליו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כב (כב) בצניעות בלילה - ר"ל שלא יגלה עצמו יותר מביום ולא יגלה עצמו עד שישב וכה"ג כי לפניו ית' חשיכה כאורה אבל א"צ להתרחק ואם אין שם אדם מפנה ברחוב ורק שיזהר שלא יהיה במקום הילוך ב"א כדי שלא יטנפו בני אדם על ידו אבל אם יש שם אדם אפילו נכרי אסור לפנות בפניו. וכ"ז לפנות אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים אם צריך לכך שאין לו מקום ואפילו בפני אשה משום דאיכא סכנתא אם יעמיד עצמו. ואשה לא תעמוד להשתין אפילו נגד פניו של תינוק משום דאיכא חציפותא אבל לצדדין שאינה משתנת ממש נגד פניו לית לן בה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
כג (כג) על רגליו - ויאמרו שהוא כרות שפכה שאין מימי רגליו מקלחין אלא שותתין וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינם שלו: ש"ע סָעִיף יג
כד (כד) אם לא וכו' - ואם אין לו עצות אלו וגם שם א"א בישיבה יוכל לעשות עצה אחרת שלא יבוא לידי נצוצות שיסייע בבצים להגביה הגיד קצת או ע"י מטלית עבה ואם איתרמי שנפלו ניצוצות על רגליו מצוה לשפשפם: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
כה (כה) ולמטה - ואפילו אם האבר בקישוי מותר מעטרה ולמטה: ש"ע סָעִיף יד
כו (כו) מפני שמוציא - ר"ל שע"י נגיעתו בגיד בא לידי חמום והרהור ויבא לזה וחומר עון הזה עיין באה"ע סימן כ"ג: ש"ע סָעִיף יד
כז (כז) הוא נשוי - דיש לו פת בסלו ואין יצרו תוקפו כ"כ ואם היא נדה או שהוא בדרך אסור. ועיין בא"ע סימן כ"ג ס"ד דאפילו נשוי אינו מותר להושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו: ש"ע סָעִיף יד
כח (כח) הנשוי - ואם עומד במקום שיש לו פחד שלא יפול אין להחמיר בנשוי כלל. [ארה"ח]: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טו
כט (כט) בביצים - שאינו מתחמם ע"י כך. ולפעמים מותר לאחוז באמה להשתין כגון ע"י מטלית עבה שאינו מחמם אבל ע"י החלוק אסור ויש מפקפקין גם ע"י מטלית עבה משום דלא ידעינן שיעורו: ש"ע סָעִיף טו
סָעִיף טז
ל (ל) להתחכך לא - לפי שהחיכוך מביא לידי חמום ובקל יבוא לידי ש"ז ועיין בח"א שמתיר ע"י בגד עב. ומותר לסרוק זקן התחתון אך שלא יגע אז באמה בידו ועיין בבה"ל: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
לא (לא) בל תשקצו - ואם משהא עצמו לקטנים עובר משום בל תשקצו ומשום שלא יהיה עקר. והמשהא מלהפיח אינו עובר על בל תשקצו. גם האיסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד הבריות כגון המשהא נקביו עד שימצא מקום צנוע וכה"ג. יזהר מאוד לקנח היטיב כי צואה במקומה במשהו כמו שכתב בסימן ע"ו ס"ה. וטוב לרחוץ פי הטבעת במים או ברוק: ש"ע סָעִיף יז
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף ב
א ולא ילכו. ואם מפחד יכול אחד להניח ידו על ראשו דרך חלון (גמרא): ש"ע סָעִיף ב
ב לא ידבר. איתא בסנה' התקינו שיהיו נשים מספרות בבית הכסא משום יחוד ועיין בא"ע סימן כ"ב ס"ו ובמקום שהן בעיר אין לחוש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג למשמש. אם אינו יכול לפנות ילך ד"א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה או יסיח דעתו מדברים אחרים (גמרא שבת): ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד טפחים. דמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים וצריך טפחיים משום קילוח של מי רגלים הבא למרחוק בספרי פ' כי תצא איתא שלא יפנה בעמידה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה מגולה. אבל בחצר בכל ענין שרי (ב"י) ומ"מ נ"ל דעיר המוקפת חומ' לא מקרי מחיצו' לענין זה בב"י ולבוש כתב דמחיצה א' לצד מערב סגי ע"כ ומדנקט בש"ע מחיצות משמע דב' מחיצות בעי דהא י"א גם למזרח אסור שהוא רוח שכנגד מערב עב"י ובגמרא דב"ב פ"ק אמרינן דמזרח נקרא אויר יה ומ"מ לפי מ"ש בהג"ה דלהטיל מים שרי א"כ לא חיישינן בפירועו לפניו וא"כ שרי במחיצה שלאחריו: ש"ע סָעִיף ה
ו לדרום. דוקא פניו לדרום ואחוריו לצפון אבל איפכא לא (היכל הקדש) ע"ש הטעם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף א
ז בין מזרח למערב. פירש"י יכוין שיהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום וכ"כ ס"ס ר"מ ובמ"ע סימן ג' פסק כמ"ש הזוהר פ' במדבר שיהא ראשה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב ותהא מטה בין צפון לדרום וכתב שיהא הראש למערב והטעם ע"פ סוד ע"כ: וכתב הלבוש אף על גב דישן במקום מחיצות אסור דגנאי גדול הוא ע"כ וצ"ע דאטו מי איכא גנאי טפי בשינה מב"ה ול"נ דבשינה ליכא הכירא במחיצות דדרכו בכך משא"כ בב"ה דדרך לפנות בשדה ואי איכא מחיצות איכא היכרא ועי"ל דבחדר ששוכב שם ג"כ מקום השראת שכינה ולאפוקי בב"ה שאפילו מלאכים אין נכנסין שם כמ"ש ס"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף י
ח ביד ימין. מפני שבימין מראה טעמי התורה ועוד ט"א בגמרא ולכולהו טעמא איטר יד מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין דעלמא אך רבא אמר מפני שהתור' נתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למו א"כ לפ"ז אפילו איטר אין לקנח בימין דעלמא וצ"ע אי הלכה כמותו דהוא בתרא או שמא כיון דכולהו תנאי דלא כוותיה לית הלכתא כוותיה וכנ"ל, ומ"ש הט"ז דאיטר מקנח בשמאל דעלמא כמ"ש הב"י סימן מ"ג ליתא דלא הוזכר שם איטר ועוד נ"ל דאם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין דיש לקנח בימין דאיכא תרי טעמי שכותב בשמאל וקושר בה תפילין, וכתב בשל"ה שלא יקנח באצבע אמצעי שכורך עליה רצועה של תפילין כמ"ש סי' כ"ז ס"ח: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ט בעשבים. ואפי' האידנ' דלא חיישי' לכשפי' אסור מפני שמחתכים הבשר ועסי' שי"ב ס"ד: ש"ע סָעִיף יא
י תחתוניות. ואם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה (הג"א) עסי' שי"ב ס"א: ש"ע סָעִיף יא
יא וכן נהגו. וטעמא ע"ז לא ידענא וכיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה', (ד"מ) ול"נ דטעמא משום שעושין בו כישוף ששיניו נושרות. והאידנא לא חיישינן שיבא הדבר לידי המכשפים: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב בלילה. פי' שלא יגלה עצמו יותר מביום אבל א"צ להתרחק ואם אין שם אדם מפנה ברחוב אבל לא בפני עכו"ם (ע"א דף מ"ז) וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנה ואיתתא לא תקום להדי' בפני תינוק אבל לצדדין לית לן בה (בכורות מ"ד): ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג ניצוצות. ואף על גב דמצו' לשפשף הניצוצו' דכשעומד ואין אוחז באמה איכא רוב ניצוצות ולא סגי בשפשף (תוס'): ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יד נשוי. נ"ל דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה אסור וכ' התוס' והא דקאמר דקרי ליה רבינו הקדוש שלא הניח ידיו למט' מאבנטו היינו רבות' שהי' נשוי והיה מחמיר על עצמו עכ"ל משמע דס"ל דלמטה מאבנטו לאו דוק' אלא ר"ל שלא היה מניח ידיו על אמתו דאי ס"ל למטה מאבנטו ממש היינו רבותא דרבי אלא ע"כ כמ"ש (ומדברי הט"ז שם בי"ד סי' קפ"ב משמע שלא ראה דברי התוס' אלו) וכ"מ שם ע"ב דקאמר יד לאמה תקצץ על שהניח ידו למטה מטיבורו א"ל ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנה והלא כריסו נבקעת וכתבו התוס' אם לא יסיר הקוץ תבקע מילתו ע"כ. משמע דס"ל דכריסו ר"ל מילתו וכ"מ בגמ' דפתח באמה וסיים בכריסו אבל בא"ע סי' כ"ג פסק כהרמב"ם ע"ש: אמרי' בגמ' היכא דבעית מותר לאחוז כיון דבעית לא אתי להרהורי והפוסקים השמיטוהו דלא בקיאי בהי ביעתותי לא אתי' להרהורי דהכל לפי מה שהוא אדם (ב"י) וצ"ע דבי"ד סי' קפ"ד ס"ה /ס"ח/ פסק דחרדה מסלקת הדמים ולא אמרי' דלא בקיאי בהי ביעתותי ודוחק לחלק בין פחדא לביעתותא וצ"ל דווסתות דרבנן מקילין משא"כ הכא דעון חמור הוא וע' שבת דף מ"א: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
טו להשתין. אי' בנדה דף י"ג ומ"ג במטלית עבה מותר לאחוז באמ' שאינו מחמם והביאו הרי"ף פי"ד דשבת ועבי"ד סי' קפ"ב ס"ג דלא כל"ח פ"ב דנדה שכתב דדוקא לתרומה אתמר דלפי זה לא הוה ליה להרי"ף להביאו: ש"ע סָעִיף טז
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף ב
א ולא עמ״א גמרא ברכות מ״ב א׳ בת רב חסדא מנחא ידה דרך חלון על רבא ומשמע דוקא דרך חלון הא לכנוס שם אסור אפילו אשתו דבת ר״ח אשתו דרכת הוה. ובד״מ משמע דכל אלו משום צניעות לבד ובלבד שלא יראה פירועו או שומע עיטושו והראה מקום לסעיף ח׳ ושם נאמר בשדה הקילו בשומע עיטוש שאין מצויין ב״א הא בבית שומע עיטוש אסור וא״י מנא ליה הא דבגמרא ברכות ס״ב א׳ פסקינן כעולא אחורי הגדר לא חיישי׳ לעיטוש ומנלן לחלק בין שדה לעיר וכן לא ידבר עם חבירו הא שומע עיטוש אין להקפיד: ש"ע סָעִיף ב
א ולא ידבר עמ״א בסנהדרין י״ט א׳ התקינו שיהיו נשים מספרות בב״ה ופירש״י בעיר אין לחוש וכ״ה באה״ע סי׳ כ״ב סי״ג יע״ש (ט״ס ס״ו) ומשמע קצת דנכנסין שתי נשים בב״ה יע״ש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג למשמש עמ״א. ומלשון הש״ע אם רוצה למשמש משמע שאין חיוב וכ״כ הפרישה יע״ש וכ״ה בשבת פ״א א׳ וברש״י שם דמי שאין יכול לפנות רפואתו שימשמש בפי הטבעת וכ״ה בש״ע לקמן סי׳ שי״ב ס״ז וכתב בלבוש שם מי שאין יכול לפנות שרפואתו למשמש וכאן כתב בלבוש מפני הסכנה צריך למשמש משמע דחוב הוא וצ״ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד טפחיים עמ״א דאף לגדולים לחוד מגלה לפניו מתוך שדוחק כו׳ ה״א בגמרא ברכות כ״ג ב׳ וממילא אם רק לקטנים אין מגלה כ״א לפניו טפחיים ועמ״ש בט״ז אות ב׳: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה מגולה עמ״א לדעתי הם דברים פשוטים וכמו שאגיד. בטור כתב לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום ודוקא במקום מגולה אבל ביש מחיצה שרי ע״ש דוקא מגולה הא מחיצה א׳ סגי אבל המחבר דכתב במקום מגולה ומחיצות דברים סתורים לכאורה ע״כ תי׳ דבא לומר מגולה הא חצר שרי ומה שהקשה הט״ז בקו״א א״כ עיר מוקפת נמי תי׳ דל״ד לעיר מוקפת (וכדומה ראיה דירושלים אי לאו דלתותיה ננעלות חייב חטאת אלמא רבים מבטלים רה״י לפעטים לגמרי) עוד כתב דמחיצות בש״ע ב׳ משמע. והנה אבאר דבריו כי בב״י צידד דרק מערב מקודש ומר״מ פ״ז מה׳ בית הבחירה מבואר דגם מזרח מקודש ויש סיוע מב״ב (עמ״ש בט״ז ב׳) והנה אם נאמר דמזרח מקודש יש ברירה לומר פירועו שלפניו אין חשש או יש חשש ואם נאמר מזרח אין מקודש בהכרח פירועו שלפניו אסור דא״כ אמאי דוקא צפון ודרום יפנה אחוריו למזרח ומינה אם נאמר דפירועו שלפניו אין חשש בהכרח דמזרח מקודש. ולפ״ז אין נ״מ בין אי מזרח מקודש או לאו סוף סוף שרי במחיצה א׳ למערב דאי אין מזרח מקודש שרי ואי מקודש י״ל דפירועו שלפניו אין חשש ואחוריו למערב למחיצה שרי אלא דמ״מ נ״מ דאי מזרח מקודש במחיצה למערב אחוריו למערב דוקא ואי מזרח אין מקודש אין לדקדק ואחוריו למזרח נמי שרי וע״ז כתב דהר״ב כתב משתין מותר ש״מ פירועו שלפניו אין חשש א״כ אין נ״מ וסגי במחיצה א׳ ובלבד אחוריו למערב ולי העני י״ל דחילוק יש בין נפנה לגדולים פירועו שלפניו ג״כ גנאי משא״כ מטיל מים אין גנאי כ״כ והעד מדת״ק דנפנה ביהודה אסור מזרח ומערב ושם רק נגד ירושלים אסור ואמאי דוקא צפון ודרום ובהכרח פירועו שלפניו בפירוש רש״י שם ד״ה הנפנה ה״ה לר״ע וכדכתיבנא. עוד רגע אדבר לכאורה המחבר השמיט מטיל מים והר״ב הביאו הפוך הוא כי המחבר ס״ו הביא דברי הר״מ ז״ל פ״ז מה׳ בית הבחירה ה״ט בלא הג״ה ישב ופניו כלפי קודש כ״ש מטיל מים בח״ל שרי והר״ב הגיה ל״א ישב מנלן דמטיל מים בכ״ע שרי ולזה י״ל הר״ב הוציא מירושלמי דאמר המיסך דוקא וכן בגמרא נפנה דוקא גדולים הא מטיל מים בכל ענין שרי והמחבר א״צ להביאו דכ״ש הוא מסעיף ז׳ לפי מה שהביא ישב ופניו כלפי הקודש. והבן זה: ש"ע סָעִיף ה
ו לדרום עמ״א ועב״י צידד בפירוש הירושלמי אי ראוי לחלוק כבוד לימין ובש״ע כתב תחלה למדקדק או איפכא לכל אדם ובהיכל הקודש כתב דוקא פניו לדרום ואין בידי ס׳ ההוא לעיין ביה. עיין קו״א בט״ז החמיר בחצר כרחב המחיצות ואם מכוסה בתקרה שרי ומינה אכסדרה ע״ג ד׳ עמודים וגג ע״ג אסור מזרח ומערב דל״ש כאן פי תקרה יורד וסותם: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף א
ז בין עמ״א ובחדושינו ברכות ה׳ ב׳ כי מלת בין יורה כזוהר בין צפון לדרום ואשה למזרח וכו׳ ורש״י ציין שם צפון לא על מלת בין ובש״ע א״א לפרש כזוהר שהרי בד״מ סעיף י״ז כתב בביאור (וכפול כי כאן צניעות כתב נכון ליזהר אף אין אשתו עמו ושם עיקר דין תשמיש כתב כשאשתו עמו אסור) ובר״מ פ״ז מבחירה נמי אין ישינים מזרח ומערב כפירש״י ואשתו עמו בבאר הגולה אות ז׳ לפי׳ התוס׳ וברש״י ג״כ שם נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות מ״ש בשם הלבוש אפילו ביש מתיצות ונהנו כו׳ משמע במנהגא תליא ובר״מ ובגמרא מסתמא ישן אדם עם אשתו בבית אפ״ה אסור וב״ח סוף הסי׳ תי׳ תשמיש צריך לקדש יותר. והנה יש סייעתא למ״ש הב״י דר״מ ז״ל פ״ז מח׳ בית הבחירה סובר ביש מחיצות אין נפנין מזרח ומערב מקושיא זו דאם ישן אסור בבית כ״ש לפנות גנאי יותר ועמ״ש בפ״ז אות ב׳ וד׳ מדברי הלבוש וכאן אין להאריך. הא״ד אות ח׳ מחגיגה אדה״ר מסוף עולם ועד סופו כששוכב ראשו למזרח אלמא שרי וי״ל דוקא ישן אסור שכ״כ הר״מ ז״ל אין ישנים אבל לשכוב כך לנוח מיגיעה וכדומה שרי בין מזרח ומערב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף י
ח ביד עמ״א ופירשתיו בט״ז אות ח׳, ומ״ש לט״ז איטר בשמאל דעלמא כפי הנראה מ״מ וצ״ל בשמאל דידיה כי כן מסיק הט״ז אפילו לטעם דרבא מקנה בשאל דידיה ע״ש. ומ״ש בכותב בשמאל יקנח בימין דאיכא תרי טעמי צ״ע דכותב לא מצינו בגמרא כלל ועוד נגד זה יש בימין ב׳ טעמים מראה טעמים ונותנה בפה ואפי׳ תימא טעמא דרבא ליה ליה מאחר שכולם חולקין עליו. ושוב ראיתי בא״ר אות ח׳ הרגיש בזה אם לא שט״ס יש בימין דידיה אע״ג דאיכא תרי טעמי וצ״ע. גידם שאין לו יד שמאלית עסי׳ כ״ז ס״א ומקנח בימין אסור לכנוס לב״ה ותפילין בימינו דהא צריך לקנח בימין עיין סי׳ מ״ג ס״ה. ופשוט הוא. עמ״ש בט״ז אות ח׳ וק״ח מזה: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ט בעשבים עמ״א הראה מקום לסי״ב ס״ד ולכאורה ס״ה צ״ל כי שם נאמר יבישין מחתכין. ומ״א שם ה הקשה דכאן אמר שיניו נושרות ולמ״ש כאן אות י״א דשיניו נושרות שיעשו לו כשפים ובשבת כשפים לא מעלה וצרור עדיף ואוגני כלים יוכיחו שהם עדיפי מצרור וחרס דיש כשפים וסכנה וחמירא סכנתא מאיסורא צרור עדיף כמ״ש הב״ח בשי״ב לתר׳ דברי הטור אהדדי א״כ א״ש דברי המחבר שם. וז״ש ס״ד בחרס סכנה לא כשפים ובהכרח דיבישים סכנה א״כ אף בבית אסור דבזה אין חילוק. ועמ״ש באות י״א ללבוש: ש"ע סָעִיף יא
י תחתוניות עמ״א הג״א הוא גמרא שבת פ״א א׳ בפי, ושם י״ל בשבת אין כ״כ סכנה בצרור שקנח הוא או יבש ולכך עדיף מצרור מוקצה משא״כ בחול עדיף צרור לכן מייתי הג״א כתב לית לן בה משמע דשום מיחוש אין בו: ש"ע סָעִיף יא
יא וכן עמ״א פירשתיו באות ט׳ וסובר דבר שאור שולט עושים לו כשפים שיניו נושרות כו׳ ומש״ה כתב הר״ב חרס והיינו אוגני כ״ח דלית סכנה (עיין שי״ב) ואור שולט לא עשבים ושינה מלשון המחבר אבל בקינח חבירו אפשר גם בבית יש סכנה. אבל שיטת הלבוש בשי״ב משמע דחרס רק משום כשפים ואוגני כ״ח לית ביה כישוף ועא״ר כאן אות ט׳ בזה ולפ״ז כשפים וצרור טוב לקנח בצרור ולפ״ז א״צ שם ביבישים מחתכין דכשפים לחוד נמי. והנה חרס ועשבים יבישים י״ל עשבים גרע. ובזכרונות לטור וב״י רשמתי יותר ועיין ט״ז אות ה׳: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב בלילה עמ״א פסק דלא כרב אשי אפילו קרן זוית א״צ כרבא וכמה אמוראים. ומ״ש בפני עכו״ם אסור ע״ז מ״ז ב׳ פירש״י עע״א רואין אותו. והנה מזרח ומערב נמי אסור בלילה כמו ביום כחשיבה כאורה לפני ה׳ ובגמ׳ ברכות ס״ב א׳ במקום אמאי לא לענין זה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יג עמ״א בתוס׳ ד״ה והלא נדה י״ג א׳ יע״ש עסי׳ מ״ג ס״א דמעומד משפשף אפילו בימין (יקנח בשמאל ושפשוף אפילו בימין רשאי) והלכך אסור לאחוז תפילין שם כשמשתין מעומד יע״ש. ויומא ל׳ א׳ בתוס׳ ד״ה מצוה יעוי׳ שם. והנה מצוה לשפשף היינו בעמידה וכשפסק הקילוח מ״מ איכא קצת ניצוצות וכהאי גוונא כתבו התוס׳ ביומא שם דאוחז באמה אעפ״כ יש מעט ניצוצות וא״כ בעומד ואין אוחז דיש הרבה אעפ״כ מצוה לשפשף מה שיכול. ומיהו מיושב משמע דליכא כלל ניצוצות כדמוכח סי׳ מ״ג ס״א יע״ש. ולפ״ז נשוי דמותר מדינא רק מדות חסידות אפ״ה צריך שפשוף ואסור לרחוץ להשתין ובידו תפילין: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יד נשוי עמ״א כתב כעין מ״ש הט״ז י״ב ומתוס׳ נדה י״ג ד״ה אם שכתבו ורבינו הקדוש כו׳ משמע לכאורה שאר תנאים לא נתנו זה ש״מ דאף מדת חסידות ליכא ומ״ש מרבינו הקדוש ובאה״ע כ״ג פסק כרמב״ם ביאור דבריו דמתוס׳ נדה י״ג א׳ ד״ה אם משמע למטה מאבנטו ל״ד אלא על מילתו והוקשה להם כ״ע אסור ותי׳ דנשוי מותר ורבינו הקדוש החמיר וכ״מ מתוס׳ ע״א לא מצאתיו כעת ד״ה אלמא יע״ש. ומ״ש באה״ע פסק כרמב״ם בסי׳ כ״ג ס״ד והם דברי הר״מ פכ״א מהא״ב דתחת טבורו נמי אסור לכל אדם הביאו הט״ז י״ד קפ״ב אות ג׳ יע״ש והיינו כר״ט וטבורו ממש קאמר. ומ״ש שלא ראה הט״ז התוס׳ בדיבור המתחיל אם יש לומר מכאן אין ראיה כי יש לומר דר״ט תחת טבורו ממש לא על מילתו דוקא א״כ מאי רבותי׳ דרבינו הקדוש אלא דכ״ע אסורים מטבורו ולמטה בלא הטלת מי רגלים הא בהטלת מ״ר שריין בנשוי לאחוז אפילו רבינו הקדוש אף במ״ר לא היה מושיט ועמ״ש התוס׳ במשנה נדה י״ג א׳ ד״ה כל היד יע״ש: והוי יודע דהא דפסק כאן דמעטרה ולמטה או מסייע בביצים שרי השמיטו הר״מ ז״ל וסובר דאסור עכ״פ בעטרה עב״י והנה י״ל מדהקשו רבנן נעשה כרות שפכה לימא יאחוז בעטרה או ביצים מחמת קושיית התוס׳ ריש כל היד דהא מותר לבדוק בעטרה יע״ש ש״מ דאסור ולפ״ז לדידן דמותר בעטרה בהכרח תי׳ התוס׳ דוקא למ״ר שרי הא בלא״ה אסור. ומ״ש הכא עון חמור הוצאת שז״ל מן התורה הוא ומבואר בתורה גבי בני יהודה ומש״ה מחמירין ביה. ועיין שבת לענין ביעתותא דנהרא מ״א א׳: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
טו להשתין עמ״א דבמטלית עבה שרי עש״ך י״ד קפ״ב אות ו׳ כתב כן במטלית עבה שרי. ורבינו הקדוש דלא הניח ידו מאבנטו למטה לאו כשהוא לבוש אלא על בשרו או על כתונת דק אבל על בגדיו לא מסתבר שהיה ידיו אסורות ולא הניחם למטה כלל ואין להאריך בזה: ש"ע סָעִיף טז
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף ב
א ס"ק א ולא כו' גמ'. ברכות דף ס"ב ע"א: ש"ע סָעִיף ב
ב ס"ק ב' לא כו' בסנהדרין דף י"ט כו' משום ייחוד ר"ל שמא יכנס איש לבה"כ שכבר היה שם אשה והוא לא ידע כשנכנס ויתיחד עמה. ועי"ז שמספרות זו עם זו ידע שיש שם אשה ולא יכנס. ובמקום שהן בעיר דליכא משום ייחוד אין לחוש כ"כ רמ"א שם בא"ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ה
ג (ס"ק ה) מגולה אבל בחצר כו' כיון די"ל מחיצות אף שהם רחוקים ממקום שמפנה מ"מ לא מיקרי מגולה ומכל מקום נ"ל דעיר כו' דהם רחוקים יותר מדאי: לצד מערב כיון דהטעם משום כבוד שכינה שעיקרה במערב: שהוא רוח שכנגד מערב. עב"י שם וז"ל הרמב"ם אסור לאדם שיפנה או שישן בין מזרח למערב כו' מפני שההיכל במערב לפיכך לא יפנה לא למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב כו' עכ"ל: גם ד"מ כתב לדידן שאנו יושבים במערב' של א"י א"כ לצד מזרח אסור שהוא נגד היכל ומקדש ובגמ' דב"ב רפ"ק דף כ"ה דמזרח נקרא כו' משמע דעיקר שכינה במזרח ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
ד (ס"ק ו) לדרום דוקא כו' ר"ל ס' היכל הקודש חולק על ש"ע: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ק ז' בין מזרח כו' פרש"י כו' ר"ל דבש"ע אין מבואר כוונת בין מערב למזרח אי ר"ל אורך המטה יהיה בין מערב למזרח או ר"ל הרחב ומפרש"י מבואר שר"ל הרוחב של המטה יהיה בין מערב למזרח: ובמ"ע כו' שיהא ראשה כו' ואפשר גם לפרש דברי הש"ס כן. ור"ל בין מזרח למערב האורך. וכ' הלבוש כו' ועי"ל כו' ג"כ מקום השראת שכינה ואפילו בשעת תשמיש מן המובחר לדבק נפשו בדברים קדושים עליונים כמ"ש ט"ז בשם ס' ר"ח: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף י
ו ס"ק ח' ביד כו' ועוד ט"א כו' בברכות דף ס"ב ע"א תניא ר"א אומר מפני שאוכל בה רבי יהושע אומר מפני שכותב בה רבי עקיבא או' מפני שמראה בה טעמי תורה זה דעת ג' תנאים. ורבא אמר מפני שהתורה ניתנה בימין דכתיב מימינו אש דת למו. ור"ל אמר מפני שקושר בה תפילין. וכנ"ל ר"ל כצד האחרון דלא קי"ל כרבא וא"כ איטר יקנח בשמאל דידיה דהוא ימין כ"א: ומ"ש הט"ז כו' בשמאל דעלמא כמ"ש הב"י סימן מ"ג ליתא כו' ע"כ היה לפני מ"א גרסא אחרת בט"ז ממה שהוא לפנינו. הגם כאשר הוא לפנינו בט"ז ע"כ יש בו ט"ס. אבל העולה מדברי הט"ז אדרבה גם הט"ז מסכים לדעת מגן אברהם דאיטר יקנח בימין דעלמא. ובתחלה כ' דאיטר יקנח בשמאל דעלמא אף דלכלהו טעמי הל"ל דיקנח בימין דעלמא מ"מ חיישינן לטעמא דרבא ולכך יקנח בשמאל דעלמא וא"כ לפ"ז מוכח דאע"ג דשמאל כל אדם מיוחדת לקינוח אף עפ"כ רשאי להראות בו טעמי תורה וראיה איטר דמקנח בשמאל דעלמא אע"ג שמראה טעמי תורה בשמאל דעלמא ועז"כ אלא שהב"י כתב בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין. ע"כ צ"ל דגם איטר יקנח בימין דעלמא דלדידיה הוי שמאל שלו ימין והוי שפיר אפי' לטעם ד' כצ"ל (וטעם ד' ר"ל טעם רבא) ר"ל מקיום אפילו בשמאל דידיה מימינו אש דת למו. אף דקרא נאמר על הקב"ה כ"י וראייתו מסימן מ"ג מסעיף ה' שכתב אם רוצה לכנוס לבה"כ קבוע לעשות צרכיו חולצן בריחוק ד"א וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו וכו' הוי ס"ל לכאורה לט"ז דמהאי טעמא אוחזן דוקא בימינו ולא בשמאל משום דמקנח בשמאל אין ראוי שיאחז התפילין באותו יד. כיון דמיוחדת לקינוח א"כ ה"ה דמה"ט יש לומר דלא יראה טעמי תורה בשמאל וא"כ איך יעשה איטר אלא ע"כ צ"ל דאיטר יקנח בימין דעלמא וא"ש וא"כ אין מחלוקת לדינא בין ט"ז למ"א. אך גם ראיה זו לא הבנתי דהתם ה"ט דלא יאחוז בשמאלו כיון דמקנח בה חיישינן שיקנח בה כשיהא התפילין בידו השמאלית וכ"כ הרב"י לקמן הובא דבריו בקוצר לקמן בט"ז סימן מ"ג סק"ו. וכפי הלשון שהביא ט"ז שם יש לפרש כן דברי הרב"י משום שהשמאל מיוחדת לקינוח אינו ראוי שיאחז התפילין בה. אבל הרואה בדברי הרב"י גופי' יראה שהטעם משום גזירה כנ"ל: ונראה לי דאם כותב כו' די"ל בימין. ר"ל ימין דעלמא כשאר איטר שעושה כל דבר בשמאל: דאיכא כו' וקושר בה תפילין. וה"ט דרמ"א כ' לקמן סימן כ"ז סעיף ו' דהמנהג כשכותב בשמאל ועושה כל דבר בימין שיניח תפילין בימין דעלמא דכתיב וקשרתם וכתבתם דתליא בכתיבה ע"ש. א"כ קושר בשמאל דעלמא על ימין דעלמא. לכן יקנח בימין דעלמא ככל איטר אע"ג דאיכא ג' טעמים שיקנח בשמאל דעלמא דבימין דעלמא אוכל ומראה בה טעמי תורה. וטעמא דרבא שהתורה ניתנה בימין ואע"ג שכתב דלא קי"ל כוותיה כיון דכולהו תנאי דלא כוותיה. הוא הדין על טעם דר"ל מפני שקושר בה תפילין פליגי כולהו תנאי. דהא אין אחד מהתנאים שאומר טעם זה ואפילו הכי חשבו מ"א לא' מתרי טעמי שיקנח בימין דעלמא. לכך צ"ל דעיקר טעמו של מ"א משום לא פלוג בין איטר זה לשאר איטר שעושה הכל בשמאל ואי לא הוי שייך שום טעם מכל החמשה טעמים באיטר זה לא היינו אומרים משום ל"פ שיקנח בימין דעלמא. לכ"כ דעכ"פ שייכים שני טעמים וא"כ שוב אמרינן לא פלוג בינו לשאר איטר: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ז (ס"ק ט') בעשבים כו' דלא חיישינן לכשפים. כמ"ש בס"ק שאח"ז דהטעם משום כשפים עסי' שי"ב שם כתב טעם זה וע"ש במ"א: ש"ע סָעִיף יא
ח (ס"ק י') תחתוניות ואם קנח כו' הג"א עסי' שו"ב ס"א. ר"ל דעל דין המבואר בסי' שי"ב אמר הג"א לדינו. ושם מבואר דמשום כבוד הבריות התירו חז"ל להכניס בשבת לבה"כ אבנים לקנח בהן. אך דוקא כשיש בהן כשיעור המבואר שם. אבל כשיש על האבן עד דהיינו שניכר שכבר קנחו בו מע"ש כיון שניכר שהוכן לקינוח אז בכל ענין שרי. והקשה כיון שכבר קנחו בו פעם א' איך רשאי לקנח בו שוב בשבת הא קשה לתחתוניות כמ"ש כאן. וע"ז כתב בהג"ה דמיירי בחד מהני ג' גווני שכתב מ"א קנח בו הוא עצמו או כו': ש"ע סָעִיף יא
ט (ס"ק י"א.) וכן כו' ול"נ דטעמי' שעושים כו' ר"ל שאין הדבר הזה כן בטבע או בסגולה שגורם לתחתוניות אלא שאם עושים לו כישוף ע"י אותו דבר שאור שולט בו והוא נתקנח בו או ע"י חרס שנתקנח בו הכשפים שולטים בו ומביאים אותו לידי תחתוניות וכיון שעכשיו בה"כ אינן בשדה ל"ל שבא לידי המכשפים לעשות בו כישוף: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
י (ס"ק יב) בליל' כו' מפנה ברחוב. כ"ה במסכת ברכות דף ס"ב ע"א. או לתי' ר"א שם אם יש שם קרן זוית סמוך צריך להסתלק לשם בלילה כביום ולא יפנה בגלוי עכ"ל רש"י שם הובא גם בט"ז: אבל לא ב"ע. ע"ז דף מ"ז. דתנן התם מי שהיה ביתו סמוך לבית ע"ז (והבית נעבד) ונפל (ואותה כותל היא המפסקת ומשמשת לביתו ולבית ע"ז) אסור לבנותו. דמהנה לע"ז. כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד"א ומניח ד"א פנוי ובונה שלו. ופריך והא מרווח לע"ז אותן ד' אמות ומשני דעביד ליה בה"כ ופריך והא בעי צניעותא אם כן צריך לעשות כותל לבה"כ לצד ע"ז. ומשני דהוא בה"כ דלילה ופריך ניהי דבלילה אין צריך להתרחק מיהו צניעותא בעי למיעבד ומשני דעביד בה"כ לתינוקת. ופירש"י אהא דמקש' צניעותא בעי למעבד. וז"ל והכא ליכא צניעות דחזי ליה בני ע"ז עכ"ל: מותר כו' ואם צריך כו' שם בבכורות משמע דמחוייב בדבר כיון שיש סכנה: ואתתא לא תיקום כו' אף שאינה מגלה את עצמה כדרך נשים שאין מגלות א"ע. מ"מ פריצותא איכא כ"ה שם: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
יא ס"ק י"ד נשוי נ"ל דאם אין כו' וכן כתב הט"ז. ובב"ש באה"ע סימן כ"ג חולק. וכתבו התוספות נדה דף י"ג ע"א: מדברי ט"ז בי"ד כו' שהקשה אמאי דאמרינן שם דף י"ג ע"ב תניא ר"ט אומר יד לאמה תקצץ לפי שהניח ידו למטה מטבורו א"ל חכמים ישב לו קוץ בכרסו לדבריך לא יטלנו והרי כרסו נבקעת. והשיב מוטב שיבקע כרסו ואל ירד לבאר שחת. והקשה ט"ז קושית התוספות דמאי רבותא דרבי דלמטה מאבנטו ולמטה מטבורו מסתמא חד שעורא ולכן כ' דהך למטה בטבורו דאמר ר"ט לאו דוקא אלא ר"ל שנוגע באמתו והביא ג"כ ראיה מדברי התוספות שמביא מ"א אח"ז שכתב תבקע מילתו: וכ"מ שם ע"ב. ר"ל קאי ע"ד עצמו שכתב דע"כ התוספות ס"ל דלמטה מאבנטו דרבי ל"ד. דאל"כ היינו רבותא דרבי. ותקשי לך מנ"ל למ"א זה דלמא התוס' ס"ל דלמטה מאבנטו דוקא. אלא דס"ל דגם למטה מטבורו דר"ט הוא דוקא וא"כ שפיר קשיא להו מאי רבותיה דרבי אע"כ דמסתבר ליה למ"א דלמטה מטבורו דר"ט וודאי לאו דוקא. ושפיר הוכיח מ"א. ועז"כ וכ"מ שם דף י"ג ע"ב: וכתבו התוס' כו' תבקע מילתו. אני לא ראיתי כן בתוספת: דפתח באמה כנ"ל יד לאמה תקצץ לפי כו' למטה מטבורו. פסק כרמב"ם דבאינו נשוי אפילו למטה מטבורו לא יכניס ידו ע"ש: אמרינן בגמ' בנדה דף י"ג רב יהודה ושמואל הוי קיימי אאיגרא דבי כנישתא כו' אמר ליה רב יהודה לשמואל צריך אני להשתין. א"ל שיננא אחוז באמתך והשתן לחוץ. ופריך הש"ס והאר"א כל האוחז באמה כו' כאלו מביא מבול לעולם. אמר אביי עשוהו כבולשת. דתנן בולשת (חיל אנשי מלחמה) שנכנס לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות דחיישינן שנסכ' סתומות מותרות. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך אלמא כיון דבעיתי לאו אתי לנסך. הכא נמי כיון דבעית לא אתי להרהר והכא מאי ביעתותא. אב"א דלילה ודאיגרא כו' אב"א נשוי הוי כו' עכת"ד הגמרא והקשה הרב"י על הטור והרא"ש ורמב"ם שלא העתיקו האי דבעית: וצ"ע דבי"ד כו' דחרדה מסלקת כו' אף דקי"ל בהגיע זמן וסתה ולא בדקה טמאה. דחזקה אורח בזמנו בא. אבל אם היתה נחבאת במחבא והגיע זמן וסתה ולא בדקה טהורה. דאמרינן חרדה (דהא מחמת חרדה ואימה היתה נחבא') מסלקת הדמים. פחדא לביעתותא דכן. אמרינן סוף נדה דף ע"א ע"א אהא דתנן בש"א כל הנשים מתות נדות. מאי טעמא אי לימא מדכתיב ותתחלחל המלכה ואמר רב שפרסה נדה. הכי נמי אגב בעתותא דמלאך המות חזיא. והתנן שחרדה מסלקת דמים (והיינו דין מחבואה הנ"ל) הא לא קשיא פחדא צמית (היינו מחבואה) בעתותא (פירש"י בהלה פתאום שאדם רואה או שומע) מרפיא וחזיא עכל"ה. וא"כ תרצה גם כאן לחלק בזה דווקא התם במחבואה דקרי ליה הש"ס פחדא גם אנו בקיאין. מה שאין כן הכא קרי ליה ביעותא בזה אין אנו בקיאים. דזה דוחק לחלק לענין בקיאות בין פחדא לביעותא. דמה הפרש בין זה לזה: וצ"ל כו' וע' בשבת דף מ"א. הוזכר ג"כ האי תירץ דהיכא דבעיא שרי. ומידי דברי אמרתי בע"ה לפרש דבר א' ממשנתי מה שאמרתי בע"ה בחידושי ליישב קושית מ"א. דלכאורה י"ל קושיא הרב"י דהש"ס אזלי לשיטתיה והפוסקים ג"כ אזלי לשיטתייהו. דהא א"ל על תי' הש"ס עשאוהו כבולשת כו' ה"נ כיון דבעית לא אתי להרהר. האמרי' בכתובות דכ"ז ע"ב עיר שכבשוהו כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכ' פסולות מחשש שמא נאנסה ורמי עלה מהאי מתני' דבולש' הנ"ל ומשני ר' מרי לנסך אין פנאי אבל לבעול יש פנאי ופירש"י דתקיף להו יצרייהו. הרי יצרא דעריות כ"כ חזק דאפילו בעיר חיישינן לה א"כ היכי מדמה עובדא דר"י ושמואל דהוא עריות להאי דבולשת אך י"ל דהאמרי' שם ר"י ב"א משמיה דחזקיה אמר כאן בכרכום של אות' מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת. ופירוש התוספות בשם ר"ח ור"ת דחזקיה בא לשנויי דאין חילוק בין לבעול בין לנסך. והא דאמרינן במתני' דכל כהנות אסורות מיירי בכרכום של אותה מלכות שיושבים בטח ואין אחריהם מחנה וליכא בעתותא כאן בכרכום של מלכות אחרת היינו האי מתני' דחביות הרי דלחזקיה אפילו לבעול אין פנאי במקום בעתות' והר"ן שם בכתובות הקשה על הפוסקים דפסקי כרב מרי דהא חזקיה חולק. וגם ר"י ושמואל משמע דס"ל כחזקיה מדשקלו וטרו ליישב תירוצו דפרכינן התם על תי' חזקיה אפי' כרכום של אותה מלכות למה אסורות א"א דלא ערקה חד מהכהנת מספיק' יש להתיר כולן כדתנן התם ומשני רבי יודא אמר שמואל כשמשמורות רואות זה את זה וא"א לברוח כו' הרי לדברי הר"ן ר"י ושמואל ס"ל כתירוצא דחזקיה דאפילו לבעול אין פנאי לכן א"ש תי' אביי דמשני בנדה עשוהו כבולשת כיון דקאי לתירוץ ר' יודא ושמואל ולדידהו אין חילוק בין עריות לניסוך ותרוייהו בבעיתותא לא חיישינן וק"ל: והרא"ש שם בכתובות כ' וז"ל וקיי"ל כשנויי דרב מרי דבמס' ע"ז רמי מתניתין אהדדי ומשני לה כדרב מרי ולא כשנויי אחריני ולכך לא הביא הרי"ף סוגיא זו לפי שאינה מחלק בין אותה מלכות כו' אלא בכל ענין כהנ' אסורות ויין מותר עכ"ל א"כ נתיישב קושי' הרב"י ויפה עשה הרא"ש שלא העתיק תי' דבעי' כיון דפוסק כתי' רב מרי ואמרינן לבעול יש פנאי. אם כן ביצרא דעריות לא מהני ביעתותא וק"ל. אך להרב"י לא הונח בתי' זה דאכתי תקשי לרמב"ם ע"ש. והעיקר דגם תיקשי לפירש"י שם בכתובות דחזקיה לא בא לדחות תי' רב מרי וגם הוא ע"כ ס"ל לחלק בין לבעול בין לנסך כדי ליישב המשניות וחזקיה דינא אמר וכעין לא שנו דאפי' לבעול לפעמי' לא חיישינן כגון בכרכום של אותה מלכות שאין רוצה להשחית עיר הסמוכה לממשלתו כשכובשה ע"ש א"כ דאפילו לחזקיה אמרינן דלבעול יש פנאי והדרא קושייתי לדוכתיה איך אמר אביי עשוהו כבולש' והא הכא איכא יצר' דעריות. וע"כ צריך לחלק ביניהם באיזה חילוק (ואפשר הואיל דעון הוצאת שכבת זרע בעונינו הרבים יש פת בסלו לא תקיף ליה יצרא כ"כ) וא"כ שפיר הקשה הרב"י דאפילו להרא"ש דפוסק כר"מ מ"מ ה"ל להעתיק הא דינא דבעית דלענין עון זה ע"כ צ"ל דהיכי דבעית לא אתי להרהורי והוצרך לומר דלא בקיאים על כל פנים לולי דברי רש"י הנ"ל היינו אומרים דדרב מרי אע"ג דבעית חיישינן להרהורא מ"מ אפילו לדברי רש"י כיון דעון זה עכ"פ דומה לעריות ס"ל להרב"י דבעי' בעתותא יתירא ובזה אין אנו בקיאים משא"כ לענין ווסת נדה לא בעינן בעתותא כ"כ בזה אנו בקיאים וק"ל: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
יב ס"ק ט"ו להשתין איתא בנדה דף י"ג ומ"ג כצ"ל ועי' בי"ד סי' קפ"ב: וע"ש בש"ך ס"ק ו' דדוחה בזה דברי הב"ח שם דדוקא לתרומה אתמר דאהא דתנן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו ואם יצא הקרי יטמא ויצטרך להשליך התרומה שבפיו לחוץ והפסיד לכן התירו לאחוז באמה לבל יצא הקרי ואינו מטמא עד שיצא ובולע התרומה ופריך והא אסור לאחוז באמה ומשני אביי ע"י מטלי' עבה וס"ל לל"ח דדוקא משום הפסד תרומה התירו ולא במקום אחר: ש"ע סָעִיף טז
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ועכשיו וכו'. כי אין אנו מחזיקין ליראת שמים שמלאכין מלוין אותנו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב מלאחריו טפח. משום צניעות ומלפניו משום קילוח מ"ר ובטור כתוב בע"א והסכי' ב"י לגי' זאת: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ג מגול'. שאין בו מחיצות בטור כתב בלשון זה מיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה אבל במקום שיש מחיצות כגון ב"ה שבבית א"צ לדקדק עכ"ל וכת' ב"י בשם אבוהב דמ"ש הטור כגון ב"ה שבבית ר"ל שאין המחיצות רחוקות זו מזו כמו חצר גדול עכ"ל והב"י כ' ע"ז ולא נהירא אלא בכ"מ שיש שם מחיצות אפי' הם רחוקות הרבה שרי והא דאמ' כגון ב"ה שבבית טעמא קא יהיב דכל שיש בו מחיצות דמה לבית דהכי משמע מדכתב תחיל' דווקא כשנפנה במקום מגולה דהיינו מקום שאין בו מחיצות כלל והכי איתא בירושלמי שאמר ובלבד מקום שאין בו כותל וכתב עליו הרא"ש הלכך ב"ה שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד ולא חילק בין קרובות לרחוקות ובהדיא כתב הרשב"א ובלבד מקום שאין שם כותל כלו' בבקעה משמע דלא מפיק מכלל יש שם כותל אלא בקעה בלבד ורבינו עצמו כתב ברמזים ולא יפנה לצד מזרח או מערב וה"מ בשדה שאין בו מחיצות כלל אבל בב"ה שבבית אין להקפיד עכ"ל דמשמע מדבריו דב"ה בשדה לא היו לו מחיצות כלל וכ"כ הוא ז"ל בסי' פ"ג עכ"ל וקשה לי דהא בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו) הוכיחו התוספות דמדאמר לשון כניסה לב"ה משמע דהיה שם מחיצות ועוד מדאמר לשון ב"ה משמע דהיה כמו בית וכו' הביאוה הב"י לקמן סימן שי"ב וה"נ אמר בגמרא פרק הרואה בדינים אלו תניא אר"ע פעם א' נכנסתי אחר ר' לב"ה ולמדתי כו' משמע דביש שם מחיצות מיירי ואפ"ה אמר שאין נפנין מזרח ומערב וכו' ותו קשה לי דלפי דברי ב"י יהיה מותר בכל העיר כיון שיש לו מחיצות חומה או גדר סביב דזה ודאי אינו דהא הצריכו שיהי' שם כותל דהיינו במקום שנפנה וא"כ מה לי חצר גדול ומה לי כל העיר ע"כ נראה עיקר כפי' האבוהב דדוקא צריך שיפנה סמוך למחיצ' ובזה מבואר נמי לשון הירושלמי שאמר ובלבד שאין שם כותל משמע במקום מושבו ממש דהוא נפנה לשם גם לשון הרשב"א שהביא ב"י שכתב פי' בבקעה נראה לי שאדרב' משם ראי' לדברינו דלדברי ב"י קשה מאי קמ"ל הרשב"א וכי לא ידענא לפרש מ"ש הירושלמי מקום שאין שם כותל ואין לומר שבא ללמדנו דלא נפרש כפשוטן של דברים שצריך שיפנה סמוך לכותל ואפי' בחצר יש איסור כל שאינו סמוך לכותל אלא דוקא בבקעה שאין שם כותל כלל אסור א"כ אף עתה נאמר דהאמת הוא כן כפשוטן של דברים דאף בחצר אסור ברחוק מן הכותל שזהו דבר שהסברא נותנת כיון שהוא נפנה במקום מגולה ולא כתב הרשב"א לפרש אלא דוקא בבקעה שאין שם גדר כלל אסור שם בכל מקום משא"כ בחצר שיש שם מחיצות יש היתר אצל המחיצות וע"כ אמר הירושלמי מקום שאין בו שייכות כותל כגון בקעה בזה לא מצינו בו היתר כלל משא"כ ביש כותל כגון חצר מותר אצל הכותל וכן נמי מבואר לשון הרא"ש שהביא ב"י שכתב הלכך ב"ה שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד דקשה למה הוצרך לכתוב שלנו ודי לו לכתוב ב"ה שיש לו מחיצות אלא ברור דנתכוין לאפוקי ב"ה שבשדה כגון אותם שהיו בזמן התלמוד אסור אפי' בכ"מ שיש מחיצות כיון שהיו גדולים כמו חצר יש איסור כיון שמקום שהוא נפנה אינה סמוך למחיצה אבל בשלנו מותר דהמחיצ' סמוכות למקום הפניי' וכן הוא דעת הטור ברמזי' שמביא ב"י שכתב ה"מ בשדה שאין בו מחיצות אבל בב"ה שבבית אין להקפיד כו' וקשה למה ליה להזכיר שדה או בית בזה אלא היה לו לחלק בין שיש מחיצות לאין מחיצות אלא להורות עמ"ש שבשדה שהוא גדול ע"כ אסור אא"כ סמוך לכותל ממש ואז הוי כמו בבית וזהו מבואר מל' הטור כאן שכתב דוקא כשנפנה במקום מגולה פי' שאותו מקום הוא מגולה אע"פ שיש לו מחיצות אלא שהן רחוקות ממנו ואין היתר אלא כמו בבית וכן נראה לענ"ד דבעינן שיהי' נפנה סמוך לכותל אם הוא בחצר כיון שיש שם היקף גדול תוך המחיצות וג"כ אינו מקורה למעל' אבל אם הוא מקורה למעל' אין איסור כלל אפילו הוא גדול כנ"ל וכתב ב"י אפי' בכותל א' כמשמעות לשון הירושלמי וכן עיקר והוא שישב סמוך לה דוקא: ש"ע סָעִיף ה
ד אבל וכו' הטעם מפני שהשכינ' במערב ע"כ אסור שיה' פניו או אחוריו לשם ויש עוד טעם לפי שהוא נגד ירושלים ובגמרא איתא פ' הרוא' דף ס"א ת"ר הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב פי' אחוריו או פניו לא' מהם מפני שירושלים בארץ יהודה בצפונה של יהודה וארץ יהודה היא ע"פ אורך א"י ממזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה ואם יפנה ממזרח למערב יפנה נגד ירושלים אבל צ"ו יפנה ובלבד שלא יפנה ממש נגד ירושלים בדרומ' של יהודה ובגליל שהיא בצפון א"י לא יחזיר פניו צ"ו אלא מזרח ומערב ר' יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה פי' במקום שיכול לראות הר הבית וחכמים אוסרין חכמים היינו ת"ק איכא בינייהו זויות דיהודה וגליל שאין נגד ירושלים לת"ק מותר לחכמים אסור ואח"כ איתא ברייתא אחרת כה"ג רק במקום חכמים אחרונים איתא שם ר"ע אוסר בכ"מ ר"ע היינו ת"ק איכא בינייהו ח"ל דר"ע אוסר וקי"ל כר"ע והקשה ב"י דאמאי כתב הטור סתם בין מזרח למערב אסור דזה אינו אלא בארץ שהיא במזרח של א"י כמו בבל או בארץ שהיא במערב של א"י כמו אלו הארצות ע"כ אסור בין מזרח למערב אבל בארץ שהיא בדרום של א"י כמו יהודה או בצפונה כמו גליל הוי איפכא דבין מזרח למערב מותר ובין צפון לדרום אסור כמ"ש הת"ק דהא ר"ע לא פליג אלא אח"ל ותי' דאה"נ דלר"ע אה"נ דאין איסור אלא בין מזרח למערב לפי שהשכינ' במערב כדאיתא בירושלמי אבל בין צפון לדרום מותר בכ"מ והוי מצי למעבד איכא בינייהו בזה אלא דעביד חדא מתרתי ולעד"נ דדברי הטור מוכרחים דהאי במאי דפליגי חכמים אחרונים עם הת"ק בברייתא ראשונה לענין הצדדים דיהודה ואסר להו הת"ק ומזרח ומערב דוקא אסור ומ"ט שרי בצ"ו ביהודה מ"ש מהנהו צדדין דהא אינהו נמי לאו נגד ירושלים נינהו וה"ה בצ"ו יש עכ"פ חלק נגד ירושלים אלא ע"כ דבאותה ארץ כיון דאין ארץ רבה שלא כנגד ירושלים אלא צדדין לחוד ע"כ הצדדים נגררים אחר הרוב משא"כ בצ"ו דהמיעוט הוא נגד ירושלים ואם כן אם נימא דר"ע סבירא ליה בחוץ לארץ אסור ג"כ משום נגד ירושלים תקשה לך הא ח"ל הוא רוב העולם שלא כנגד ירושלים הן ממזרח למערב הן מצפון לדרום ואמאי נאסר שם מזרח ומערב טפי מצ"ו וא"ל אם כן בגליל אמאי נאסור לת"ק צ"ו טפי ממזרח ומערב דשם יש לומר דכל צד דרום של גליל הוא א"י שהרי הגליל הוא בצפון ע"כ אסור מצפון לדרום משום כבוד כל א"י אבל בהא דלעיל קשה אליבא דר"מ אע"כ דלאו טעמא הוא משום ירושלים אלא משום כבוד השכינה שהיא במערבו של עולם ומ"ה בכל ח"ל שוה דאין איסור רק בין מזרח למערב וא"כ ל"ק אמאי לא עביד איכא בנייהו לענין צ"ו דמותר לר"ע דהיא היא והאי הוא באמת הנ"מ ביניהם וזה תלוי במה שר"ע אוסר בח"ל בזה הורה לנו שאין איסור רק משום שכינה והיינו בין מזרח למערב דוקא בכל העולם ונ"ל שלזה כיוונו התוס' שם שכתבו ר"ע אוסר בכ"מ מזרח אחוריו ופניו למערב ומסקי' אפי' בח"ל עכ"ל דקשה מאי קמ"ל אפי' בח"ל הא בהדיא א"ל בגמרא אחר מילתא דר"ע ומאי מסקנא שייך כאן ולפי מ"ש א"ש דפי' דר"ע תלוי במסקנא במה שאוסר בח"ל והיינו כמ"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה אפילו כשאין אשתו עמו. זה למד מדברי רמב"ם ובב"י בשם התוס' משמע אפי' באשתו עמו שרי בלא תשמיש שכ"כ שהשכינ' שרויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב עם אשתו מפני התשמיש עכ"ל וקשה לי אמאי לא הזכיר הטור איסור שינה עם אשתו בין מזרח למערב כמ"ש הרמב"ם תו מצינו בפ"ק דברכות אבא בנימין אמר כל ימי הייתי מצטער שתהא מטתי נתונה בין צפון לדרום משמע מצוה בעלמא היא מן המובחר ולא איסור וכבר הרגיש בזה ב"י ותי' דהי' מצטער על איסור שיש בדבר והוא רחוק ונ"ל ליישב הכל ואדרב' דברי הש"ע כאן צ"ע דהא פסק הטור כשיש מחיצות שרי אפי' לפנות מזרח ומערב והוא ע"פ הירושלמי שהביאו התוס' שסיים שם בדברי ר"ע ובלבד שאין שם כותל וא"כ ה"ה תשמיש המטה דזה פשוט דלא חמיר תשמיש מעשיי' צרכיו דהא בבה"כ אסור להרהר בדבר קדושה ובשעת תשמיש מן המובחר להדבק מחשבתו בדברים קדושים עליונים כמ"ש בזה בר"ח שער הקדושה פ"ו בשם הרמב"ן ומ"ה כיון שתשמיש אין שייך במקום מגולה ע"כ לא הוצרך הטור להזכיר איסור בדבר זה מצד מזרח ומערב ומדברי רמב"ם אין ראי' שהוא אינו מחלק בין יש שם כותל או לא כמ"ש ב"י בסימן זה דס"ל דתלמודא דידן חולק על הירו' וס"ל דהתיר' דכותל הוא לר"י דוקא ולא קי"ל כר"י אלא כר"ע מ"ה השוה הוא תשמיש לעשיי' צרכיו דבתרוייהו אסור בין מזרח למערב אפי' ביש מחיצות ועכשיו מתורץ ההיא דאבא בנימין דלדברי הטור פשיטא דלק"מ דזהירות בעלמא הוא וכ"מ לשון רש"י שכ' שם ונרא' בעיני שהשכינ' היא במערב או במזרח ולפיכך נכון להסב תשמישו לרוחות אחרות עכ"ל הרי שכתב לישנא דנכון וגם כתב דרך עצה שיסוב התשמיש לרוח אחר ולא אמר שאין נכון לשמש בין מזרח למערב דודאי אין איסור בדבר אלא דכל שאפשר בקלות להסב תשמישו לרוח אחר כ"ה נכון וע"ז מיושב שפיר ל' א"ב שאמר שהי' מצטער ע"ז דהענין היה שראה ב"ב נוהגים שלא ליזהר בזה ע"כ היה מתקוטט עמהם לתוספת זהירות וכ"ה כוונת התוספת שזכרנו שגנאי הדבר לשכב אצל אשתו כו' לפרש מילתא דאבא בנימין שאין איסור רק דרך גנאי הוא וזה מיושב אפי' להרמב"ם דאוסר תשמיש אפי' בחדר בין מזרח למערב דס"ל דא"ב ס"ל כר"י דמתיר במקום גדר ואפ"ה היה נזהר מצד זהירות דשמא הלכה כר"ע דלא מחלק בזה ונמצא לדידן דס"ל כר"ע ודאי יש איסור להרמב"ם אבל לענין הלכה דקי"ל דיש היתר אפי' לעשות צרכיו בב"ה מחמת מחיצות כמ"ש הש"ע כ"ש תשמיש דמותר במקום מחיצות ודברי הש"ע כאן צ"ע דמתיר במקום מחיצות לצרכיו דלא כהרמב"ם אלא כהטור ואוסר בתשמיש כהרמב"ם: אח"ז ראיתי למו"ח ז"ל שכתב גם צריך טעם מ"ש בב"ה שיכול לישב כו' אפי' בין מזרח למערב וגבי תשמיש המטה אסור וי"ל שבתשמיש המטה צריך לקדש עצמו יותר ע"כ צריך להזהר יותר עכ"ל ותמוה הוא דגבי דבר מטונף ומאוס ביותר יהיה היתר ולא ליחוש לכבוד השכינ' ובדבר שאינו מאוס כ"כ אלא אדרב' דבוק לקדוש' כמ"ש בזה ירחיק מכבוד השכינ' ע"כ נלע"ד דלדעת הטור היתר גמור הוא ע"כ לא זכרו לאיסור ומי שא"א לו בקלות להסב מטתו בין צפון לדרום אין עליו איסור בין מזרח למערב מצורף לזה מ"ש המו"ח ז"ל בשם הזוהר פ' במדבר פי' דבריהם הנותן מטתו בין צפון לדרום ה"ל בנים זכרים היינו ראשו למזרח ומרגלותיו למערב וכן צריך לישן עם אשתו דלא כמשמעות הש"ע א"כ ממ"נ לכל הפחות אין איסור בדבר כנלע"ד נכון: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו מן הצופים. פי' מקום היה שיכולים לראות משם הר הבית ומשם ואילך אין יכולין לראות ומ"ש כאן ישב ופניו כלפי הקדש והוא מדברי רמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה אלא דהכ"מ כתב שם שט"ס הוא וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכ"כ בספרי רבינו המוגהים עכ"ל ותימה על הש"ע שלא כתב כאן כמו שהגיה הוא עצמו בכ"מ ואפשר שכתב דברים אלו קודם שכ' אותו בכ"מ וכ"מ שם בכ"מ שכ' וז"ל וכל הדברים האלו ביארתי היטב בספר א"ח בב"י עיין עליו ויש כאן ט"ס וצריך להגיה כו' עכ"ל. והנה לפניך בב"י שכתב ופי' הנוסח' כמ"ש בש"ע בלי ט"ס אלא פשוט שבסוף ימיו חזר בו אחר שמצא ספרי רמב"ם המוגהי' ואז כ' כאן ויש כאן ט"ס כו' וע"כ צריך להגיה גם כאן וכ"כ מו"ח ז"ל שיש להגיה בש"ע כן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז לראות פירועו פי' גילוי שלו ומוכח בגמ' דאם אינו רואה פירועו אפי' שומע קול עיטוש שלו שרי: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח שלא ינתק. לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשתא: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט ביד ימין. הרבה טעמים נאמרו בגמר' הא' מפני שקושר בה תפילין הב' שרגילין להושיט בה לפה הג' מפני שמראה בה טעמי תורה ולאלו הטעמים אם הוא איטר ימין יקנח בימין אבל יש טעם ד' בגמר' לפי שנתנ' תור' בימין ולפ"ז אפי' באיטר הולכין אחר ימין של כל אדם וצריך לקנח בשמאל (פי' של כל אדם) וצ"ל אפי' לטעם הג' מ"מ מותר להראות טעמי תורה בשמאל אף שמיוחד לקנח שהרי איטר מקנח בשמאל כמ"ש אע"פ שהוא מראה בה טעמי תורה כנ"ל אלא שהב"י כתב בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין ע"כ צ"ל דגם איטר יקנח בימין (פי' של כל אדם) דלדידיה הוי השמאל שלו ימין והוי שפיר אפי' לטעם ד': ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
י בצרור שקנח בו חבירו. אמרי' בגמ' אבל הוא עצמו לית לן בה: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא כמו ביום. פי' רש"י לענין פירועו טפח וטפחיים מיושב עכ"ל בא למעט לענין ריחוק מקום כההיא דאי' שם רבא ביממא הוה אזיל עד מיל ובליל' אמר לשמעי' פנו לי דוכתא ברחובה דמתא רב אשי אמר אפי' תימא במקו' צריך להתרחק בלילה כגון בקרן זוית פירש"י אם יש קרן זוית סמוך צריך להסתלק שם אף בלילה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יב מפני ניצוצו'. פי' כשמגיע הקילוח קרוב לפסוק הוא דואג שלא יפלו ניצוצו' על רגליו ומפסיק אבל במקום גבוה או בעפר תיחוח ליכא ניצוצות עכ"ל רש"י בכיצד מברכין משמע מלשונו הטעם שיהיה מוכרח להפסיק והוא סכנ' וקשה דאמרינן במי שמתו דמי שיש לו תפילין בראשו ושכח ונכנס לב"ה ממתין עד שיגמור סילון הראשון ואח"כ אין סכנה ונרא' דמשום זה הוצרך הטור לומר דחוששין שמא יפלו ניצוצו' על רגליו ויראה ככרות שפכה ויוציאו לעז על בניו פי' כשעומד אין מימי רגליו עושין כיפה וכרות שפכה נמי אין עושה כיפה ודעת הטור שמא יגמור להשתין אף שהוא עומד ולא יחוש לטינוף רגליו מ"מ חוששין מצד אחר ויש לישב גם דעת רש"י שלא נתכוין לומר דחיישי' שמא יפסיק אלא מפרש דברי רבי חייא שאמר אין מי רגלים כלין אלא בישיבה דקמ"ל באמת מי שירצה להשתין מעומד ורוצה להפסיק כשיהיה סמוך לגמר הקילוח אין עבירה בידו רק מי שרוצה להוציא כל מי רגליו אין לו תיקון אלא מיושב אך ק"ל מפ' כל היד שמביא ב"י אם אין לו עפר תיחוח מאי אמר ליה מוטב שיוציאו לעז על בניו ואל יעשה עצמו שעה א' רשע לפני המקום דהיינו אם יאחז באמה הא יש לו תיקון להפסיק סמוך לגמר ואמאי הרשו לו לגרום להוציא לעז וי"ל דהם שאלו על מי שאין לו עפר תיחוח ואינו יכול לסבול בטבעו להפסיק קודם הגמר כנ"ל: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יג אא"כ הוא נשוי. הטור כתב ואף אם היה נשוי פי' ב"י דמדת חסידות קאמר ול"מ כן בע"א שמביא ב"י וצ"ל דהטור מפרש מ"ש בגמ' נשוי מותר פי' דוקא שהוא באותו שעה מצוי עם אשתו באופן שיש לו פת בסלו ויש קצת הוכחה לזה מיתור ל' אם היה נשוי ול"ק נשוי מותר דזה פשוט דכל שהיה פ"א נשוי לא הותר לעולם אף אם הוא בלא אשה ימים רבים אלא ודאי קמ"ל דצריך שיהיה לו אשה באותה שעה וע"ז מורה ל' אם היה נשוי כלומר באותו פעם וזהו מדוקדק ג"כ ממש בגמ' ר"י נשוי הוי דל' הוי מורה כאלו אינו פשוט עד שיצטרך לומר שהיה כן וזה פשוט דר"י לא היה שרוי בלא אשה אלא הכי קאמר באותה שעה היה נשוי שהיה מצוי אצל אשתו וכיון שכן יש לפסוק להחמיר מי הוא שקרוי מצוי אצל אשתו כ"כ שיהיה בכלל ההיתר דלפעמים שאדם הולך מאשתו איזה זמן רב או מעט וע"כ כלל הטור להחמיר בכל נשוי כמו שהחמיר בשאר תי' שבגמ'. כגון מחמת ביעתותא מחמת שלא נתברר לנו שיעור ביעתותא כמ"ש ב"י וא"כ דינא אמר רבינו וס' היראה ולא ממדת חסידות כפירוש הב"י וש"ע כנ"ל: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
יד המשהה נקביו כו'. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהיה עקר: ש"ע סָעִיף יז
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א ועכשיו עט״ז ועב״י וב״ח ובש״ע כתב ולא נהגו לאומרו ובלבוש משמע דאסור לאומרו כי מיחזי כיוהרא ועיין ב״י כתב ג״כ בשם אבודרהם דמיחזי כיוהרא. פי׳ התכבדו מכוכדים עיין פרישה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
ב מלאחריו עט״ז עב״ח מביא גירסא להיפוך לפניו טפח ואחריו טפחיים ואשה לאחריה טפח ולפניה ולא כלום והטעם דא״צ ליזהר מלפניה ודי לאחריה טפח משא״כ איש צריך ליזהר לפניו ג״כ מש״ה לאחריו טפחיים והעלת דיש לחוש לב׳ גירסאו׳ ושלפניו ואחריו רק טפח יע״ש ואנן פסקינן כהמחבר והר״ב שתיק ליה אודויי אודי ליה ומיהו לדידן לקטנים טפחיים אף בלא גדולים כי לגירסת הב״י לק״מ קושיית הב״ח וא״צ לחלק בין צריך ליזהר מב׳ צדדין או לאו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד אבל עט״ז מוכרח אני להאריך בכאן. עיין גמרא ברכות ס״א ב׳ וכפי דעתי ההדיוטית יש בכאן ג׳ פירושים א׳ כפי פשוטו לר״ע מזרח ומערב בח״ל אסור בבל שיושב במזרח א״י ומינה מדינת היושבת בצפון ודרום הוה איפכא. הפי׳ הב׳ כמ״ש מהרש״א ז״ל שם בציור יע״ש היטב וסובר דרש״י ותוס׳ ד״ה ר״ע כחדא הווין אלא לר״ע בח״ל דוקא מזרח ומערב אסור בבל שיש ב׳ טעמים א׳ קדושת א״י שנית מערב שכינה שם ומש״ה אסור הא בהעדר חד מנהון שרי ומש״ה צפון ודרום ביושב נגד א״י שרי מאחר דח״ל רוב העול׳ וגם רחוק מירושלים הרבה. וה״ה לת״ח ביהודה ובגליל אין איסור כ״א בהצטרף ב׳ יחד ומש״ה ביהודה במזרח ומערב שם רוב ארץ יהודה אסור אפי׳ מצדדין בין מזרח ומערב מפני שיש ב׳ טעמים א׳ קדושת מערב שני׳ שרצועה מירושלים נתקדשה עד סוף משא״כ צפון ודרום דליכא כ״א חד טעם והבן זה שם. ולפ״ז מ״ש רש״י ס״ב א׳ ד״ה אמר ר״י וביהודה הוה דאי בח״ל איך אמר אין מפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום במדינה שיושבת צפון ודרום ופנה בין מזרח ומערב ובין צפון ודרום שאין שם צירוף ב׳ הסיבות ולפי׳ א׳ א״ש כפשוטו ביהודה דאי בח״ל לפעמים איפכא ביושבת צפון ודרום. הפי׳ הג׳ הוא שיטת הר״מ ז״ל וטור כאן דר״ע אוסר בכ״מ בח״ל מזרח ומערב בין יושבת צפון ודרום מזרח ומערב אסור וצפון ודרום שרי: והנה מ״ש התוס׳ ד״ה ר״ע מזרח אחוריו ופניו למערב ומסקינן אפי׳ בח״ל יש בו קושיא א, למה נקטו מזרח ומערב דוקא וזה תי׳ מהרש״א ז״ל וכפי פי׳ הב׳ שכתבנו אבל מ״ש ומסקי׳ אפי׳ בח״ל מיותר הוא הרגיש בו הט״ז כאן וי״ל שפירשו כטור ור״מ ז״ל דבח״ל לאו דווקא בבל כפירש״י ד״ה הוה שדיין דבב״ל כו׳ אלא כל ח״ל הדין כן וזה מדתניא אח״כ שנכנס אחר ר״י ולא כרש״י דביהודה הוה משמע דבא לומר אף בח״ל וז״ש ומסקינן כו׳: ומ״ש לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב ולא קצרו לא יפנה בין מזרח ומערב יש ב׳ בחינות או פירועו שלפניו אין חשש כ״א פירוע״ו שלאחריו אלא דזה א״א דא״כ אמאי דוקא צפון ודרום ה״ה מזרח ומערב אחוריו למזרח. השנית רבותא קאמרי אפילו פירועו שלאחריו טפח אסור למערב כ״ש טפחיים ומיהו לפירועו נגד מזרח לית לן בה רק שלא יהא פירועו נגד המערב. ועב״י במה שפלפל בירושלמי במסיך ואין מקומו פה: והנה בדברי הט״ז יש בהם מקושי ההבנה כמו שאגיד. כתב הטעם מפני ששכינה במערב כו׳ לשם משמע דאין קפידא רק משום מערב לא משום מזרח וא״כ אשה דמלפניה ולא כלום באפשר משום לא פלוג ואמאי לא נימא כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ז מה׳ בית הבחירה ה״ט הביאו הב״י כאן דלא יפנה בין מזרח ומערב לא למערב ולא למזרח שהוא כנגד המערב אלמא גם במזרח איכא קדושה (ע׳ ב״ב מזה) דדוחק לומר שהוא אאדם קאי כנגד המערב אחוריו בלא פירוע נמי אסור עב״י דזה דוחק גדול. ויש נ״מ טובא אי מזרח מקודש או לאו ועמ״ש במ״א אות ה׳ ומ״ש ויש עוד טעם שהוא נגד ירושלים אין לו ביאור לכאורה כי זה דעת ת״ק וביהודה דווקא וי״ל שכיון בזה למ״ש רש״י אהא דברכות ס״ב א׳ דר״ע שלמד מר״י שאין מפנין מזרח ומערב ביהודה היה והוא נגד ירושלים הא בח״ל אין ראיה דלא כטור ור״מ וכפירוש הב״י אליבייהו דאין מפנין מזרח ומערב בכ״מ קאמר שמשם הוציא דין שלהם ועב״ח והבן זה: ומ״ש דברי הטור מוכרחים לענ״ד כך הוא מ״ש תניא כו׳ למדתי שאין מפנין מזרח ומערב בהכרח הטעם שכינה במערב דאי לא״ה א״כ הא דר״ע חולק את״ק ואוסר בכל מקום בחוץ לארץ במזרח ומערב אפי׳ צדדין דהא ת״ק נמי אוסר צדדין ביהודה ואהא קאי ר״ע אוסר בח״ל מזרח ומערב צדדין של א״י (מ״ש נגד ירושלים ל״ד אלא נגד א״י) ואמאי הא צדדין הם רוב ולמה יהיו נגררים אחר המיעוט ונהי מה שכנגד א״י אין נגרר אחר הרוב דהוא להדיא נגד א״י עכ״פ צדדי הרוב אין נגררין אחר המיעוט והעד דביהודה בין צפון לדרום שרי אעפ״י שיש צדדי צפון ודרום שכנגד ירושלים והציור כזה [] ועיין במהרש״א ברכות ותבין זה כי הוא ז״ל תי׳ דב׳ סיבות מצטרפות הביאותיו לעיל. וש״מ דלר״ע אין הטעם כנגד א״י אלא שהשכינה במערב. וא״ש מ״ש התוס׳ שם ס״א ב׳ ד״ה ר״ע אומר דה״פ דכתבו מזרח מערב אסור לא צפון ודרום כשיטת הטור ור״מ ז״ל וקשה אמאי לא אמר א״ב הא ותירצו דבמסקנא דמסיק דר״ע אוסר ח״ל ממילא כן הוא ועיין מהרש״א ועמ״ש בזה ואין להאריך ועמ״ש במ״א אות ה׳ ואות ו׳. הא״ר אות ג׳ בשם נ״ץ דעיר שעומדת בצפון ירושלים צפון אסור ומזרח מותר והנה מדלא הביא הר״מ ז״ל בה׳ בית הבחירה פ״ז זה רק מזרח ומערב ש״מ סובר דלר״ע רק מזרח אסור בכ״מ וצפון ודרום מותר דעיקר הוא שהשכינה במערב גם מ״ש מזרח ומערב מותר היינו דאין ברירה ואי משום הא אפשר במחיצות ובמ״א אות ז׳ יבואר עוד ובד״מ ב׳ משמע כנ״ץ: דברי הלבוש ס״ה לכאורה ירעו קדקוד כתב מזרח נמי מקודש וסיים במחיצה א׳ סגי שאין קפידא רק במערב שוב ראיתי שדבריו כנים ובנוים על אדני פז כי וודאי פירועו שלפניו נמי אסור כדמוכח דרום מת״ק וכפירש״י לשם והר״מ בה׳ בית הבחירה שנתן טעם דמזרח מקודש הוא לאשה או מי שאין מגלה מלפניו שאין בא לידי קטנים (דלאו ודאי הוא בדוחק לגדולים בא לקטנים עב״י ד׳) ואפ״ה מחיצה א׳ סגי אף להר״מ ז״ל כב״ח דר״מ לא פליג אירושלמי והטעם דמזרח רואה פני השכינה משא״כ מחיצה למערב תו אין מקום ההוא שבמזרח רואה פני מערב במקום ההוא ושרי ואין חילוק אפילו פירועו שלאחריו למזרח. ובס״ז נתן טעם למטיל מים לחוד שאין מגלה כ״כ (עמ״ש באות ב׳ בט״ז וד׳ במ״א) ויפה כתב הלבוש ולבושיה כתלג חיור: בקצרה כמה הוא שיעור מחיצה אם גובה עשרה ורחב ד׳ טפחים (עיין שמ״ה ושאר דוכתי ור״י בזה) וכמה יהא מותר להתרחק ממקום המחיצה. הנה מדלא נתנו שיעור משמע כל שאין פירועו מגולה שרי. ויראה דהפרש יש כי בחצר גדול רחוק כמה שרי לכמה דיעות אבל מחיצה א׳ וודאי כל שרחוק הרבה לא מהני ומיהו תוך ד״א יראה דשרי: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה אפי׳ עט״ז האריך ותוכן כוונתו דהר״מ ז״ל לא מאבא בנימין למד כב״י דא״כ רק זהירות כמ״ש הייתי מצטער ור״מ ז״ל מן הדין קאמר אלא למד מדין נפנה סובר ה״ה לישן אסור ג״כ גנאי ולשיטתיה דאף במחיצות אסור לפנות ה״ה לישן (כמ״ש הב״י בעצמו דלהר״ם במחיצה נמי אסור וכ״מ דכתב שם אסור לפנות או לישן בין מזרח למערב ואצ״ל שאין קובעין ביה״כ כו׳ מיותר אלא לומר אף לקבוע במחיצות כדרך בתי כסאות וכן לישנא נכנסתי אחר רבי יהושע משמע במחיצות ואבא בנימין דמצטער לחוד סובר כרבי יוסי בברכות דבגדר שרי ואנן כת״ק וכר״ע ס״ל אפי׳ במחיצה אסור לכן כתב הר״מ ז״ל שפיר משא״כ הש״ע שפסק במחיצה שרי כ״ש תשמיש: וכבר כתבו הב״ח ולבוש ומ״א אות ז׳ לתרץ זה: ומ״ש מצטער משמע זהירות יתירה לא מדינא הנה ב׳ דברים א׳ שתהא תפילתו סמוך למטתו שלא יעשה מלאכה וזה מדינא אסור ואם נאמר סמוך למטתו ללמוד כרש״י ז״ל זהירות יתירה ואם נאמר לאחר שאמר קצת שירות ותשבחות שרי א״ש אבל המחבר בסי׳ פ״ט לשיטתיה ס״ג וס״ו א״ש ובחידושי הארכתי: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו מן הצופים עט״ז. הנה בב״י מבואר שפי׳ הנוסחא בר״מ וכמ״ש בש״ע המטיל מן הצופים ולפנים ישב ויחזיר פניו לקודש או יסלק הקודש לצדדין ומלת ישב ד״א הוא שאין מי רגלים כלים בעמידה כ״א בישיבה: ואו יסלק כו׳ כפי׳ הב׳ בב״י א״ש דווקא פניו לקודש לא לאחוריו בלא פירוע נמי אסור בצופים כו׳ או יסלק ושרי בכ״ע אלא שבכ״מ בה׳ בית הבחירה הגי׳ לא ישב כו׳ ולפ״ז צ״ל כאן לא ישב כו׳: ונראה דהגה״ה זו בש״ע לאו מדברי הר״ב המה כ״א הוגה כפי דעת הט״ז וב״ח ושם בב״ח כ׳ דבזמן שאין ביהמ״ק שרי כרבי יוחנן ברכות ס״א ב׳ בלא יקל ראשו וסובר דמשם למד הר״מ ז״ל במטיל מים ולא אבין א״כ טוב שלא להגיה בש״ע ואדרבה הנוסחא ישב ופניו כלפי הקודש שרי (רבותא קאמר) בזמן הזה שרי בכ״ע ור״מ ז״ל מיירי בזמן שביהמ״ק קיים. ומירושלמי הוציאו כמ״ש הכ״מ. והלבוש ס״ז כ״כ במטיל מים אפי׳ מצופים ולפנים א״צ להחזיר פניו וכפי׳ א׳ בב״י ולכן השמיט שם או יסלק הקודש לצדדין: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז לראות עט״ז. כ״מ בגמרא ברכות ס״ב א׳. איסי בר נתן אמר אחורי גדר שאין שומע עיטוש ובקעה כ״ז שאין רואה פירוע כדמסיק ר״א הרי בקעה צריך ריחוק עיטוש וגם אין רואה פירוע ועולא אמר אחורי גדר מיד ובקעה די שאין שומע עיטוש ופסקו הרי״ף והרא״ש כעולא בגדר מיד ובקעה כאיסי דרב אשי סובר כן דלא מהני בהרחקת עיטוש כ״א שאין רואה פירועו ואיך כתב דבשומע עיטוש שרי וכ״כ הלבוש בהדיא דשומע עיטוש שרי אמנם הבנתי מלבוש ממ״ש הלכך אחורי הגדר מיד דה״פ מדחזינן לעולא אחורי הגדר מיד ובעיטוש איזו חילוק בין גדר או לאו אלא ש״מ דכל שאין רואה פירועו לא איכפת בעיטוש ובקעה דאיכא תרתי עיטוש ופירוע היקל עולא די בשאין שומע עיטוש סגי ואיסי מחמיר דתרתי בעינן אין שומע עיטוש ולא רואה פירועו וכיון דכעולא קיי״ל באחורי גדר דלא איכפת בעיטוש כיון דאין רואה פירוע ובשדה כרב אשי בהא דאפירוע קפיד הא כשאין רואה פירוע אעפ״י ששומע מתעטש א״צ יותר דבמאי דלא גלי ר״א כעולא קיי״ל (עב״י) והנך רואה כמה גדולים דברי אדונינו ט״ז ז״ל דבזה מתיישב מ״ש הב״י בשם ר״י דבגדר מיד ובקעה שאין שומע עיטוש או אין רואה פירועו דכעולא לגמרי ס״ל וכשאין רואה פירועו מהני ולא חיישינן לעיטוש כמו בגדר וא״י למה כתב הב״י דמספקא ליה וי״ל יע״ש באופן שלש מחלוקות בדבר כי הר״מ ז״ל פ״ה מה׳ דיעות פסק כאיסי ממש בגדר שאין שומע ובקעה שאין רואה (תרתי בעינן) ורי״ף ורא״ש פסקו כעולא בגדר רק בבקעה בעינן שאין רואה וסגי בחד דבמאי דלא גלי לא גלי ורי״ו פוסק לגמרי כעולא ובקעה די בחד מינייהו ובאין שומע עיטוש נמי די. ואפשר זה שיטת רש״י ברכות ס״ב א׳ ד״ה רב אשי אמר ל״ג עד לקמן דמוקי לדאיסי בר נתן בהכי כי גי׳ רי״ף ורא״ש י״ל הכי עולא אמר בגדר מיד ובקעה כ״ז שאין שומע רב אשי אמר כ״ז שאין רואה בבקעה בעי שאין רואה וסגי בכך ואיסי מתני בגדר שאין שומע עיתוש ובקעה תרתי בעי (וא״צ למ״ש הכ״מ וב״י דמאי דגלי כו׳) ופסקו כרב אשי וכ״נ ברי״ף ורא״ש שכן היה גירסתם דהשמיטו הכל רק רב אשי אמר יע״ש והבן. ורש״י סובר כרי״ו ומש״ה כתב דר״א לאיסי מוקי הכי וליה לא ס״ל ואין להאריך יותר. ומ״ש הלבוש וכן עט״ז דבשדה הא בבית צריך שאין שומע עיטוש אין נראה כן מהפוסקים וכ״כ בב״ח דמביא הא דבת ר״ח מנחא ידה ארישא ומיהו ללבוש אין קושיא י״ל אשתו כגופו ואפי׳ שומעה ואפי׳ רואה פירועו. וצ״ע פירועו לפנים נמי אסור ואחורי הגדר אין רואה לא אצל הגדר: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח שלא עט״ז. שלא ינתק שיני כו׳ קאי נמי אלא ישב במהרה שבת פ״ב א׳ ורש״י שם שנפתח הנקב בחזקה כו׳ ואצ״ל שלא יאנוס: והטור השמיט שלא ישב במהרה רק שלא יאנס וא״י למה. עיין שבת שם כמה דברים מעין ביה״כ יע״ש: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט ביד עט״ז. לג׳ טעמים איטר מקנח בשמאל דדיה שהוא ימין של כל אדם ולטעם ד׳ רבא שהוא בתרא אמר תורה נתנה בימין י״ל דבתר ימין דעלמא אזלי׳ ומקנח בשמאל כל אדם דהוא ימין דידה (עמ״א ח׳) וכתב דיצא לנו דין לטעמים השלשה דרשאי להראות טעמי תורה בשמאל אע״פ שמקנח בה דהא לטעם ד׳ איטר מקנח בשמאל כ״א דמין דידיה ובה מראה טעמי תורה י״ל דל״פ בזה אינך טעמים ולא מפשינן מחלוקת: וכתב למ״ש הב״י לקמן סי׳ מ״ג נכנס לבית הכסא קבוע אוחזן בימינו דלא חיישי׳ שיקנח בה דאסור לקנח בימין אלמא איטר מקנח בשמאל דידה דהוא ימין של כל אדם אפי׳ לטעם הד׳ שתורה ניתנה בימין דמ״מ גבי איטר הוה שמאל ימין וחשיב שפיר תורה בימין ולא אזלינן בתר ימין דעלמא. ולפ״ז אין ראוי להראות טעמי תורה בשמאל שמקנח בה דליכא הוכחה: והא״ר אות מ׳ פירש דיוקו דנקט אוחזן בימינו ולא בימין משמע בתר ימין דידה אזלינן ואין זה דיוק עמ״א. ול״נ דה״פ דאיכא ד׳ טעמים וספוקי מספקא לן באיטר וא״כ בהכרח איטר מקנח באיזה שירצה מחמת ספק וספק דרבנן באין ברירה אף כה״ג לקולא (ר״ל אף דודאי עובר והבן) וא״כ אמאי לא לשתמיט ולכתוב שם במ״ג דאיטר אין רשאי לאוחזן בידו כלל דחיישינן דילמא יבא לקנח וש״מ דאף לטעם ד׳ בתר ימין דידיה אזלינן ואוחזן בימינו ולפ״ז היכא דרשאי לקנח באיזה שירצה כמ״ש במ״א ח׳ אסור לאוחזן בידו ואי״ה יבואר: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
י בצרור עט״ז ע״ש בגמרא פ״א א׳ ובמ״א אות י׳ הראה להג״א ושם פירשתי דמגמרא ליכא ראיה כ״כ יע״ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא כמו עט״ז ועט״ז אות ז׳ דכרבא קיי״ל בקרן זוית א״צ בלילה דלא כרב אשי וא״י למה אין הלכה כרב אשי דבתרא הוא ואולי סתמא דתלמודא שמשני כן לבתר רב אשי ועיין רי״ף: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יג
יב מפני עט״ז פירש״י כפי דעתו לכאורה אבל בש״ע הפי׳ משום כרות שפכה וכן מסיק ברש״י דלאו משום סכנה אלא הרוצה שיכלה מי רגלים ועצה טובה היא: ומ״ש מברכות כ״ה א׳ שם איתמר שכח ועשה צרכיו גומר עמוד הראשון וכ״ה לקמן מ״ג ס״ח אבל להשתין לא נאמר אלא למד משם דאם נכנס לביה״כ קבוע ושכח והשתין גומר עד סילון הראשון דהכי אמר שם סילון החוזר כו׳ עמ״א מ״ג ט״ו לאחר סילון א׳ אין סכנה כמו אחר עמוד א׳ והקשה דא״כ לימא ר״א אפשר שיפסיק ול״ש תי׳ הב״י אפשר דבישיבה דבשיירא כו׳ והנה משמע מפירושו דכשיפסוק ליכא ניצוצות כלל וא״י מנלן דילמא גם כשמפסיק יש קצת ניצוצות אלא כשמוציא לגמרי יש הרבה ועמ״ש במ״א אות י״ג מזה: ועיין ב״ש ברכות מ״ם א׳ הקשה עליו ואין כ״כ קושיא יע״ש: ש"ע סָעִיף יג
סָעִיף יד
יג אא״כ עט״ז הקשה על הב״י דפי׳ דברי הטור מדת חסידות ובאה״ע סי׳ כ״ג (ט״ס בע״א) על הר״מ דמתיר בנשוי כתב הטור ואני כתבתי בא״ח דאסור משמע מדינא לא מדת חסידות והר״מ ז״ל כותב רק מדינא ע״כ פי׳ דממה דהשמיטו ביעתותא דא״א בקיאין ה״ה באשתו עמו א״א בקיאין איזה הוא אשתו עמו והוצאה ז״ל הוה איסור תורה וספיקו לחומרא עב״ח וכ״ד רבי׳ יונה בספר היראה דספיקו לחומרא לא מדת חסידות עמ״א אות י״ד: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף יז
יד המשהה עט״ז עיין ק״ג בד״מ הנדפס בפ״ע ת״ה ק״ז קטנים וגדולים יש בל תשקצו לא בהפחה ועמ״א צ״ב: והוי יודע דשם נאמר בל תשקצו דרבנן הוה ומפני כבוד הבריות נדחה יע״ש בצ״ב וק״ג ובמ״א שם וכ״ה בר״מ ז״ל פי״ז ממ״א הלכה ל״א יע״ש: ש"ע סָעִיף יז
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף ב
א שני אנשים. ואם מפחד יוכל אחר להניח ידו על ראשו דרך חלון ש״ס פרק הרואה (ברכות דף ס״ב) בעובדא דרבא. מ״א: ש"ע סָעִיף ב
ב לא ידבר שם. וכ"ש שלא יאכל. איתא בסנהדרין התקינו שיהא נשים מספרות בב"ה משום יחוד עיין בא"ע סי' כ"ב. ובמקום שהן בעיר אין לחוש: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג נקביו. אם אינו יכול לפנות ילך ד"א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה. או יסיח דעתו מדברים אחרים גמרא דשבת. ולא יפנה בעמידה ספרי פרשת תצא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד טפח. משום צניעות ומלפניו טפחיים משום קילוח מי רגלים. וכתב הב"ח דנכון להחמיר כחומרת הגירסאות דהיינו מלפניו ומלאחריו טפח ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה מחיצות. אבל בחצר בכל ענין שרי ב"י. וט"ז בקונטרס אחרון העלה דצריך שיפנה דוקא סמוך למחיצה כפירוש אבוהב שדחה הב"י ע"ש. וכתב המ"א ומ"מ נ"ל דעיר המוקפת חומה לא מיקרי מחיצות לענין זה ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ז
ו לא ישב כצ"ל. עיין בס' ברכת הזבח דף קמ"ח ע"ב: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז בשדה. ה"ה אם הוא נפנה בבית אחורי כותל יוכל לפנות אע"פ שחבירו שומע העיטוש. ע"ת: ש"ע סָעִיף ח
ח פירועו. אפי' שומע קול עיטוש שלו: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ט ימין. מפני שקושר בה תפילין ועוד טעמים אחרים בגמרא ואיטר יד יקנח בשמאל דידיה שהוא ימין של כל אדם מ"א. וכ"מ מדברי ט"ז עיין במגיני ארץ דפוס אמשטרדם והבאר היטב אשר לפני כתב בשם מ"א וט"ז דאיטר יד יקנח בימין דידיה ע"ש ולא דק ואם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין יש לקנח נמי בימין דעלמא עיין מ"א וכתב של"ה שלא יקנח באצבע אמצעית שכורך עליו רצועה של תפילין: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
י כשפים. עיין סי' שי"ב ס"ד ועיין ע"ת וב"ח ובחות יאיר סי' רל"ג: ש"ע סָעִיף יא
יא חבירו. אבל אם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה. הג"א מ"א: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יב בצניעות בלילה. ר"ל שלא יגלה עצמו יותר מביום אבל אין צריך להתרחק אם אין שם אדם מפנה ברחוב אבל לא בפני עכו"ם ע"ז דף מ"ז. וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפי' ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנה. ואיתתא לא תקום בפני תינוק אבל מצדדין לית לן בה בכורות דף מ"ד ע"א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
יג ולמטה. ואפי' אם האבר בקישוי מותר לאחוז מעטרה ולמטה כ"מ מתוס' ריש פרק כל היד ד"ה אוחז וכו' מדלא תירצו דהתם מיירי שהוא בקישוי דהא נזדעזע אבריו קתני. ע"ת: ש"ע סָעִיף יד
יד הנשוי. וט"ז כתב דמדינא אסור ע"ש ואם אין אשתו עמו או שהיא נדה לא מקרי נשוי לענין זה עיין ט"ז מ"א ועיין בא"ע סי' כ"ג ס"ק ד' מש"ש: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
טו להתחכך לא. איתא בנדה דף מ"א במטלית עבה מותר לאחוז באמה שאינו מחמם: ש"ע סָעִיף טז
סָעִיף יז
טז בל תשקצו. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהא עקר ויזהר מאד בקינוחו כי צואה בפי הטבעת מעכבת התפלה ויש לרחוץ במים כמ"ש ומצואתו לא רחץ. סידור האר"י ז"ל: ש"ע סָעִיף יז
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א סעי' א ועכשיו כו'. עט"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ב יהא צנוע. ברכות ח' ב' ושם ס"ב א' ב' ופ' בתרא דעירובין: ולא יגלה. שם ס"ב א' ופ"א דתמיד: ולא כו'. תמיד שם: גם כו'. רש"י בברכות שם ד"ה ובית הכסא של כו' ודבריו צ"ע למה לא פי' כמ"ש בתמיד שם למימרא דלא כו': ויסגור. שם ושם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ג בצרור כו'. לפתוח שבת פ"א א' פ"ב א': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד ס"ה במקום מגולה כו'. ירוש' שם ובלבד במקום שאין שם כותל: יכוין כו'. כר"ע דרבה עביד כוותיה: שיהיו. ירושלמי שם תני המטיל מים ה"ז הופך פניו לצד צפון המיסך את רגליו ה"ז הופך פניו לצד דרום ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים רע"א בכ"מ ובלבד שאין שם כותל תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו כלפי מערב אלא לצדדין ר"י אומר בשעת המקדש ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים כו' וכתב ב"י והפוסקים השמיטוהו משום דכיון דבגמרא דידן סתמא קתני משמע דבכ"ע שרי וז"ש שיהיו כו' או כו' ועמ"א אבל העיקר דשם מיירי בגליל וירושלמי אזיל לשיטתו דאין חושש אלא במיסך מאחוריו כמ"ש בברייתא שאחריה ואחוריו למערב ושם איירי ביהודה ור"י ור"ע פליגי ולא ס"ל כלל האי ברייתא וכן שם בתוספתא דמגילה שכ' למטה המיסך את רגליו פניו כלפי העם המטיל כו' ט"ס וצ"ל כלפי הקודש ור' יוסי קאי אשניהם דת"ק הוא ת"ק דגמרא שלנו דאין אוסר אלא כלפי הקדש אלא דבתוספתא לא חש אלא על אחוריו וכן בירושלמי אמר לא יתן כו' ואחוריו כלפי מערב אבל בגמרא שלנו חושש גם לפניו מפני המילה טפחיים: ולהטיל וכו'. כן מדייק ב"י מן הירושלמי שם תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח כו' מדקאמר המיסך כו'. וליתא דהא ברייתא דלעיל שם משמע דגם במטיל אסור וגם מה שמדייק מדברי הרמב"ם רס"ז המטיל כו' כגי' בב"י וש"ע ישב ופניו כלפי הקדש או יסלק כו'. ואין ראיה מנ"ל דלמזרח המקדש מיירי וגם אין הגירסא נכונה כמש"ש והעיקר דלצד מערב אסור שהשכינה במערב ולפנות הוא דאסור לשני הצדדים משום שני גילוייו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ו אם אשתו עמו. תוס' נלמד מעניינו ה"ל בנים זכרים כו': ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ז המטיל מים כו'. גירסא הנכונה כמ"ש בב"י וש"ע ולא כמ"ש הכ"מ והג"ה אלא דבמקום ופניו צ"ל ואחוריו וכ"ה בתוספתא דמגילה פ' בתרא המיסך את רגליו פניו כלפי הקדש המטיל מים אחוריו כלפי הקדש א"ר יוסי בד"א מן הצופים ולפנים אבל מן הצופים ולחוץ א"צ אבל דברי הרמב"ם צ"ע דר"י לשיטתו וכמ"ש בירושלמי הנ"ל ר' יוסי אומר כו' אבל ר"ע אוסר בכ"מ וכן שם במיסך את רגליו ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים רע"א בכ"מ וכן בגמרא שם ר"י מתיר שהיה רי"א כו' תניא אידך כו' ור"י מתיר שהיה כו': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ז ח כשנפנה. כרב אשי ובאחורי הגדר ע"כ ס"ל כעולא מדמשני הברייתא שניה ולא ס"ל דהקילו בטהרות וברייתא ראשונה עדיין קשה וצ"ל ע"כ כעולא: ובבקעה. כאיסי וכר"א דמפרש דבריו משא"כ ברישא. רי"ף ורא"ש ואתיא ברייתא ראשונה כשניהן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף יא
ח יא לא יקנח. שבת פ"א ב': ולא בעשבים. שם פ"ב א': ולא בצרור. ברכות נ"ה א' שבת פ"א א' ועבה"ג: וכן נהגו. כמ"ש שם בס"פ י"ח כיון דדשו בי' כו' ד"מ: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
ט יד יזהר שלא יאחז כו'. דהלכה כר"א דאף חכמים הודו לו לבסוף ומדפריך שם אשמואל והתני' רא"א כו' ובברכות מ"ם א' אין מי רגלים כו' ובנדה ט"ז א' שלשה שנאתי כו' וע' תוס' דיומא ל' א' ד"ה מצוה: אם לא כו'. אא"כ כו' אפי' כו'. ג' אוקימתות שם ולא פליגי מר אמר חדא כו' וכ"ה ברי"ף ורא"ש: ש"ע סָעִיף יד
סָעִיף טז
י טז לא הותר לנשוי כו'. וכ"כ הרמב"ם וכמ"ש במתני' שם כל היד המרבה כו' ומשמע אף בנשוי: ש"ע סָעִיף טז
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)