Shulchan Aruch, Orach Chayim 14 — שולחן ערוך, אורח חיים יד
א צִיצִית שֶׁעֲשָׂאוֹ עַכּוּ"ם פָּסוּל, דִּכְתִּיב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאַפּוּקֵי עַכּוּ"ם. הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לַעֲשׂוֹתָן: הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין לְהַצְרִיךְ אֲנָשִׁים שֶׁיַּעֲשׂוּ אוֹתָן, וְטוֹב לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה (מָרְדְּכַי ה"ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹן מֵהִלְכוֹת צִיצִית וְתוס' דַּף מ"ב).
ב הֵטִיל יִשְׂרָאֵל צִיצִיּוֹת בְּבֶגֶד בְּלֹא כַּוָּנָה, אִם אֵין צִיצִיּוֹת אֲחֵרִים (מְצוּיִם) מְתֻקָּנִים לְהַכְשִׁירוֹ יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַרַמְבַּ"ם שֶׁמַּכְשִׁיר, אֲבָל לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו.
ג הַשּׁוֹאֵל מֵחֲבֵרוֹ טַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת, פָּטוּר מִלְּהָטִיל בָּהּ צִיצִית כָּל ל' יוֹם, דִּכְתִּיב כְּסוּתְךָ וְלֹא שֶׁל אֲחֵרִים, אֲבָל אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם חַיָּב מִדְּרַבָּנָן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כְּשֶׁלּוֹ: הַגָּה: וְאִם הֶחֱזִירוֹ תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם וְחָזַר וּלְקָחוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף רַק בָּעֵינָן ל' יוֹם רְצוּפִים (נִמּוּקֵי יוֹסֵף הִלְכוֹת צִיצִית): שְׁאָלָהּ כְּשֶׁהִיא מְצֻיֶּצֶת, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ מִיָּד.
ד מֻתָּר לִטֹּל טַלִּית חֲבֵרוֹ וּלְבָרֵךְ עָלֶיהָ, וּבִלְבַד שֶׁיְּקַפֵּל אוֹתָהּ אִם מְצָאָהּ מְקֻפֶּלֶת: הַגָּה: וְה"ה בִּתְפִלִּין (נ"י פֶּרֶק הַסְפִינָה) אֲבָל אָסוּר לִלְמֹד מִסְּפָרִים שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּלֹא דַּעְתּוֹ דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יִקְרַע אוֹתָם בְּלִמּוּדוֹ (נ"י הֲלָכוֹת קְטַנּוֹת):
ה טַלִּית שֶׁל שֻׁתָּפִין חַיֶּבֶת בְּצִיצִית דִּכְתִּיב עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Who may make tzitzit, and wearing a tallit that belongs to someone else: a borrowed tallit, a friend's tallit, and a tallit owned by partners.
seif 1 The Mechaber writes that tzitzit made by a non-Jew are invalid, since the verse says "speak to the children of Israel," which leaves out a non-Jew. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah explain that "made" means attaching the strings to the garment. This is invalid even when a Jew stands over the non-Jew and teaches him to do it lishmah (for the sake of the mitzvah). The Mechaber rules that a woman may make tzitzit. The Taz explains that he differs from Rabbeinu Tam, who compared tzitzit to tefillin, which may be written only by one who is commanded to bind them. The Rema adds that some are strict and require men to make tzitzit, and that it is good to do so from the outset. The Mishnah Berurah limits this to attaching the strings; women may spin and twist them. After the fact, tzitzit a woman attached are valid. The Aruch HaShulchan concludes that women are permitted by the main halacha, and that the Rema's view is only a stringency.
seif 2 The Mechaber writes that when a Jew attached tzitzit to a garment without intent, and no other tzitzit are available to fix it, one may rely on the Rambam, who holds them valid, but no bracha is said on the garment. The Taz explains that the Rambam requires lishmah for spinning the strings but not for attaching them. No bracha is said because Rashi and the Rosh hold that attaching also needs lishmah. The Mishnah Berurah explains that the problem is tying the upper knot, which the Torah requires, without intent. He advises saying aloud, before attaching tzitzit, that one attaches them for the sake of tzitzit. The Aruch HaShulchan adds that one who attached them explicitly not for tzitzit has invalid tzitzit, even by the Rambam.
seif 3 The Mechaber writes that one who borrows a tallit without tzitzit from his friend is exempt from attaching tzitzit to it for thirty days. The verse says "your garment" (kesutcha), and not someone else's. After thirty days he is obligated by rabbinic law, since the tallit looks like his own. The Rema adds that the thirty days must be in a row. The Aruch HaShulchan writes that this fits the time of the Gemara, when people wore four-cornered garments all day. Today a tallit is worn only for the mitzvah, so he rules that one who borrows a tallit without tzitzit must attach them at once and say the bracha.
The Mechaber writes that one who borrowed a tallit that already has tzitzit says the bracha on it right away. The Taz explains this as the Rosh's view. The owner lent it so that the borrower could say the bracha, and he cannot do so unless the tallit is his. So it counts as a matanah al menat lehachzir (a gift given on condition that it be returned). The Taz limits this to a tallit set aside for the mitzvah, not an everyday four-cornered garment. Because of the doubt, the Taz himself concludes, following the Maharshal, that one does not say a bracha on a borrowed tallit. The Mishnah Berurah reports that most of the later poskim agree with the Mechaber. He rules that no bracha is said on a tallit borrowed only for the honor of an aliyah (being called to the Torah), leading the service, or duchan (the Priestly Blessing), though some disagree. A communal tallit kept in a shul needs a bracha according to all. The Aruch HaShulchan agrees about an aliyah. He differs about the one leading the service and the kohen at duchan. Both say the bracha, he writes, since this is like Tefillah itself.
seif 4 The Mechaber writes that one may take a friend's tallit and say a bracha on it, provided that he folds it again if he found it folded. The Mishnah Berurah explains that this means without the owner's knowledge, since a person is glad to have a mitzvah done with his property. He limits it to occasional use in the same place. Carrying it from the owner's house to shul, or the reverse, is forbidden, since the owner may mind and it would be theft. The Aruch HaShulchan writes that where each person folds his tallit and stores it away in a box, he forbids taking it without the owner's knowledge, unless it is clearly known that the owner does not mind. The Rema adds that tefillin are the same. He forbids learning from a friend's sefarim (books) without his knowledge, out of concern that they will tear from use. The Mishnah Berurah cites the Pri Megadim, who knows of no basis for the common practice of taking a siddur found in shul to pray from. The Aruch HaShulchan writes that the custom permits it, since most people do not mind.
seif 5 The Mechaber writes that a tallit owned by partners is obligated in tzitzit, since the verse says "their garments." The Mishnah Berurah writes that a tallit owned by a non-Jew and a Jew, or by a man and a woman, is also obligated, but no bracha is said on it. The Aruch HaShulchan writes that such a garment is exempt, and leaves the question open. The Mishnah Berurah adds, citing the Pri Megadim, that if one partner minds, the other who wears it is wearing it by theft. A bracha said on it then transgresses lo tisa (taking Hashem's name in vain).
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/14 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) שעשאן - פי' שהטילן בבגד פסול אפילו בישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה דאלו אם טוואן א"י או שזרן באופן זה כשר להרא"ש כמש"כ לעיל בסימן י"א ס"ב ודוקא אם תחבו בכנף או עשה החוליא או הקשר ראשון אבל אם החוליא והקשר ראשון עשה ישראל והא"י גמר שאר החוליות והקשרים דאינן רק למצוה בעלמא כשר: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) להצריך אנשים - ואפילו עומד על גבן לא מהני משום דהא דכתיב בני ישראל ועשו משמע גם למעט בנות ישראל: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) שיעשו אותן - דוקא התליה בהבגד אבל הטוייה והשזירה מותר ע"י נשים: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) וטוב לעשות וכו' - וכן ראוי ונכון שלא לעשות לכתחלה הטלת הציצית בבגד של גדול ע"י קטן פחות מי"ג שנים אבל אם הוא בן י"ג שנים ויום אחד אף שלא הביא ב"ש אפילו לכתחלה אין להחמיר והארה"ח מיקל אפילו לכתחלה ע"י קטן וכ"ז דוקא בגדול עומד על גבו המלמדהו לעשות לשמה אבל בלא"ה אפילו אם כבר הטילם הקטן בבגד צריך להתירם ולחזור וליתנם: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) לכתחלה - אבל בדיעבד מותר. ואפילו בלא עומד על גבה נאמנת לומר שהטילה לשם ציצית: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ו (ו) בלא כונה - ר"ל שעשה הקשר העליון שהוא מדאורייתא בלי כונה אבל אם קשר קשר העליון וחוליא אחת בכונה אע"פ שעשה שאר הקשרים והחוליות אח"כ שלא לשמה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) על הרמב"ם שמכשיר - אפילו אם עשה התליה וגם כל הקשרים והחוליות שלא בכונה דס"ל אע"ג דבעי טוייה לשמה מ"מ התליה לא בעי לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי עו"ג ש"מ דישראל בלי כונה כשר וא"ל יתירם מהבגד ויחזור ויתנם בכונה לשם מצוה י"ל דמיירי שהוא סמוך לשבת ואין שהות להתירם ולקשרם א"נ שנפסק אחד מראשיו ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד כמש"כ בסי' י"ב: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) לא יברך עליו - אפילו אם לא עשה רק התחיבה בכנף שלא לשמה וכ"ש אם עשה הקשר עליון שלא לשמה דרש"י והרא"ש והתו' ס"ל דבעינן מדאורייתא ג"כ תליה לשמה וקרא דמיעט עו"ג צריך אפילו ישראל עומד ע"ג ומלמדהו לשמה ע"כ צריך ליזהר לכתחלה קודם התליה בבגד שיוציא בשפתיו בפירוש שתולה כל אלו הציצית לשם ציצית וכמו שכתבנו לעיל בסימן י"א לענין טוייה ושזירה ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט (ט) פטור - והמטיל בה ציצית ומברך לא הפסיד כמו נשים שיכולות לברך על מ"ע שהזמ"ג אף שפטורות וממילא יכול לצאת בו בשבת לר"ה דנוי הוא לבגד: ש"ע סָעִיף ג
י (י) מדרבנן - ויברך עליה ושוכר דינו כשואל (ע"ת שמוכיח כן מתוס' מנחות מ"ד ע"א ד"ה טלית וכו') ובעיטור מצאתי שכתב ושכירות מספקא לן: ש"ע סָעִיף ג
יא (יא) מברך עליה - ויש מחמירין וסוברין שלא לברך אא"כ נתן לו בפירוש במתנה ע"מ להחזיר אך רוב האחרונים מסכימים לפסק השו"ע והטעם הוא דהא אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה וכיון שא"א לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאילו נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר. ולכתחלה בודאי יותר טוב לבקש מהמשאיל שיתן לו במתנ' ע"מ להחזיר ולא לעיכובא. ודוקא אם שאל ממנו טלית המיוחד למצוה אבל אם הוא בגד העומד ללבישה ורק כיון שפתוח רובו עושין בו ציצית ולא נעשה בשביל מצות ציצית וכן אם שאל טלית לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה או לדוכן שאינו אלא משום הכבוד אין מברכין עליו דאולי היה רצונו להשאילו רק למלבוש לחוד ולא להקנות לו ויש חולקין בזה וס"ל דבכל גווני מברכין ע"כ כתב בדרך החיים דיותר טוב שיכוין בכל אלו שלא לקנות כדי שלא יצטרך לברך לכו"ע לבד מהטלית ששאל בעת התפלה לצאת בו. וכ"ז בטליתות של איש פרטי אבל בטליתות של קהל כעין שלנו המצויות בבתי כנסיות צריך לברך עליו לכו"ע אפילו כשלובשו רק לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה משום דטלית של קהל אדעתא דהכי קנוהו מתחלה שכל מי שלובש אותו שיהיה שלו כמו באתרוג ועיין מש"כ בבה"ל בשם השערי אפרים: ש"ע סָעִיף ג
יב (יב) מיד - עיין סימן תרנ"ח ס"ה לענין לולב ובפמ"ג שם ומזה נלמוד לענינינו ג"כ דצריך להחזירו להנותן בזמנו היינו אם היום יצא בו בעליו ישיב לו עכ"פ למחר קודם התפלה כדי שיהיה לו בעצמו ג"כ במה לצאת ואם לא החזיר לו והנותן אין לו טלית אחר נראה דנעקר המתנה למפרע ולא קרינא ביה כסותך [ואף שיש לו ט"ק מ"מ מסתברא דאדעתא דהכי לא נתן לו] דלא כמו שכ' בס' נ"ח. גם נתבאר שם דאחר שיצא בו צריך לחזור ולתנו לבעליו במתנה כדי שיהיה של בעלים שהרי נעשה שלו ופשוט דה"נ בענינינו. נ"ל פשוט דאם נתקלקל הטלית או אחת מציציותיה אצל השואל אף שהיה ע"י אונס ולא החזיר לו כמו שלקחה אינו יוצא בהמצוה עיין בסימן תרנ"ח סעיף ד' ובחדושי רע"א שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יג (יג) טלית חבירו - פי' שלא מדעתו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה דוקא באקראי אבל בקביעות אסור ואפילו באקראי דוקא באותו מקום אבל להוציאו מביתו לבהכ"נ או איפכא אסור דאפשר שמקפיד עליו והוי גזל ועיין בפמ"ג שכתב דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו ואין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו בקל וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד: ש"ע סָעִיף ד
יד (יד) ולברך עליה - עיין במ"א ועיין בדרך החיים שכתב דיותר טוב שיכוין שלא לקנות ולא יברך: ש"ע סָעִיף ד
טו (טו) שיקפל אותה - כקיפולה הראשון ובשבת יקפל אותה ולא כקיפולה הראשון והמ"א מיקל בשבת שלא לקפל כלל: ש"ע סָעִיף ד
טז (טז) בלא דעתו - אפילו באקראי בעלמא דחיישינן שמא יקרא בהן הרבה עד שיתקרעו מרוב המשמוש. והעולם נוהגין כשמוצאין סידור תפלה או מחזור בבהכ"נ שלוקחין אותו כדי להתפלל בו וא"י היתר לזה דמ"ש סידור מספרים [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יז (יז) של שותפין - וטלית של שותפות נכרי וישראל או איש ואשה חייבת בציצית ולא יברך עליה. ארה"ח דלא כדמשק אליעזר עי"ש: ש"ע סָעִיף ה
יח (יח) חייבת - ואיירי שחבירו מרוצה שילך חבירו בו והוא בלי ציצית חייב לעשות בו ציצית אבל שותפין ויש בו ציצית ואחד מקפיד על חבירו שלא ילך בו אפילו יש בו כדי חלוקה ובכל חלק שיעור טלית אפ"ה אם לובשו בגזילה ומברך עליו עובר בלא תשא כי חלק האחד שבו ב' ציצית אינן שלו וכ"ש אם אין בו עדיין ציצית [פמ"ג] ולפ"ז בטלית שנשאר להיורש מאביו ושארי אחיו מקפידין עליו יש ליזהר שלא לברך עליו עד שיתפשרו ביניהם: ש"ע סָעִיף ה
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א שעשאו וכו'. פי' שהטילן בבגד פסול אפי' ישראל עע"ג דאלו בטויה כשר להרא"ש כמ"ש סי' י"ד ס"א: ש"ע סָעִיף א
ב כשרה. צ"ע דהא בכל דוכתי דרשי' בני ישראל ולא בנות ישראל כדאי' בקדושין ד' ל"ו ובמנחו' ד' ס"א ממעטי' עכו"ם ונשים מבני ישראל: ש"ע סָעִיף א
ג ויש מחמירין. ולדידהו כל מצות שאין האשה מחויבת בהן כגון לולב וסוכה אינה רשאי לעשות' ועמ"ש סי' תרמ"ט סס"א ונ"ל דקטן דינו כאשה עסי' ל"ט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ציצית אחרים. וא"ת יתירם מהבגד ויחזור ויתלם בבגד בכוונה וצ"ל דמיירי בשבת א"נ כגון שנפסק א' מהראשים ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד כמ"ש רסי' ט"ו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה פטור. ואם הטיל בה ציצית כתבו התו' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים שמברכות על מ"ע שה"ג ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
ו מברך. ויש"ש בחולין פ"ח סימן נ"ג כתב דאם לובשו לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה אינו מברך כיון שאינו לובשו לשם מצוה אבל ברא"ש ריש ה' ציצית משמע שהעובר לפני התיבה מברך וכ"כ במנחות בפסקי תו' סי' קס"א דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולים לדוכן מברכין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז טלית חבירו. כתב הב"ח דוקא באקראי אבל בקביעות אסור וכ' היש"ש דאסו' ליקח אותן מביתו לב"ה או אפכא: ש"ע סָעִיף ד
ח ולברך. וצ"ע בשלמא ליטלו שרי דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' אבל למה יברך עליו בשלמ' כששאלו מדע' ה"ל כאלו נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר וכמ"ש הרא"ש וה"ה בלולב אם השאילו לצאת בו יוצא וכמ"ש בא"ע סי' כ"ח סי"ט ובח"מ סי' קצ"ה סס"ד אבל ליקח בלא דעתו אסור, כמ"ש שם וכ"כ לקמן סי' תרמ"ט ס"ה בהג"ה וא"כ למה שרי כאן וצ"ל כמש"ל דאע"ג דפטור מציצית רשאי לברך כמו הנשים: ש"ע סָעִיף ד
ט שיקפיל. אפי' שלא כסדר קפולו הראשון ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי כנ"ל ע' בכ"ה סי' ש"ב: ש"ע סָעִיף ד
י דחיישי'. שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרען מרוב תשמישו עכ"ל נ"י ומשמע מזה דאפי' באקראי אסור ללמוד מהם ואף על גב דבסי' תל"ז ס"ג אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' אפי' בחסרון כיס שאני התם דדבר מועט הוא ועבח"מ סי' רצ"ב ס"כ בהג"ה ובסמ"ע שם אפי' הפקיד ספרים אצל ת"ח אסור ללמוד הימנו אי ידעי' דהמפקיד מקפיד ע"ז, והש"ך שם חולק עליו וכתב דשרי ודבריו נראים בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת ועבח"מ סי' ע"ב ס"א וסי' קס"ג ס"ו ובי"ד סי' קע"ב ס"א: ש"ע סָעִיף ד
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א שעשאו עמ״א. כתב זה לאפוקי מב״ח דפסק להרא״ש כל עשיית הציצית בעינן לשמה מן טוייה עד הקשירה דבכלל גדילים תעשה לך לשם חובך הכל בכלל (וי״א אפילו הניפוץ עסי׳ י״א ס״א) וכן דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית הכל בכלל פסול בהם עכו״ם והיינו ודאי אף ישראל עע״ג דבאין עע״ג א״צ מיעוטא דבני ישראל תיפוק דבעינן כוונה אלא למעט אף בעע״ג וא״כ ה״ה טוואן עכו״ם וישראל עע״ג פסול להרא״ש אבל הש״ע בסי׳ י״א פסק דמהני לרא״ש וכן נוהגין והלבוש בסי׳ י״א סעיף י״ד אסברא לן זה דעשו להם ציצית על כנפי בגדיהם בתליי׳ החוטין בכנף מיירי וממעט בני ישראל עכו״ם אפילו תחבן לבד בכנף או עשה חוליא או קשר ע״י עכו״ם (שיעור הצריך מ״ה הא שאר החוליות והקשרים אין מעכב רק תליית החוטין וחוליא א׳ עם קשר א׳ מעכב בעינן ע״י ישראל ועסי׳ י״א בט״ז י״ד למ״א י״ט) אבל טוואן ושזרן עכו״ם וישראל עע״ג כשר לרא״ש ופסוק גדילים תעשה לך לשם חובך לשמן יבואר אי״ה בט״ז אות ב׳ בכאן ועיין דרישה עשאן עכו״ם פירוש קשרן וענבן והיא ל״ד ה״ה תליית החוטין ולטעם טוואן יע״ש: ש"ע סָעִיף א
ב כשירה עמ״א. עיין רא״ם ריש פ׳ אמור תירץ בזה דבני לא ממעטינן בנות ממשמעותיה כ״א היכא דאיכא יתורא כמו בטומאה דכתיב הכהנים בני ולא בנות וסמיכה ותנופה דפטירי דהמה מ״ע שהז״ג ממילא נשאר בני ולא בנות דפסולה תנופה בהו ת״ת אין הבנים מצווין ולית היקישא דרב יהודה השווה איש לאשה יע״ש ועם כל זה בציצית קשה דפטירי דמ״ע שהז״ג הוא נשאר בני ולא בנות כפשטן עיין בפתיחה כוללת מזה ועם זה יתיישב היטב למ״ד אשה פסולה דבני ולא בנות קשה מרב יהודה דרמי תכלת לפרזומא דאנשי ביתיה כיון דסובר ציצית לאו מ״ע שהז״ג לית למעט מבני ולא בנות לדהיקישא דרב יהודה השוה חשוב יותר כמ״ש הרא״ם ז״ל בפ׳ אמור ואפילו נאמר דהשוה לעונשין ולא למ״ע (בפתיחה כוללת הארכנו) מ״מ כיון דלית מיעוטא לית למעט מבני ולא בנות משא״כ לדידן אשה פטורה מציצית דמ״ע שהז״ג אית למימר דפסולה נמי מבני ולא בנות דומיא דסמיכה ועיין הגמ״י פ״א מציצית אות ט׳ הב״י הביאו ולמ״ש א״ש עיין מנחות מג״א דרב יהודה רמי כו׳ וליישב זה למ״ד האשה כשירה י״ל דכתיב ב״פ ציצית ועשו להם ציצית והיו לכם לציצית ומלהם נמי מצינו למעט מגזל ונשאר לכם לומר ועשו להם אחרים כדדריש רב במנחות מ״ב ב׳ והסמ״ק פוסק כן יע״ש בב״י ואנן קיי״ל עכו״ם פסול ולהם לרבות נשים כו׳ (עיין כלי יקר פ׳ שלח יע״ש וב׳ מגידות שלי) ובסוכה ט׳ דאמר להם ולא הגזול ל״ד אלא באמת מלכם נפקא ולא הגזול כאמור ועדיין צ״ע ועיין א״ר אות ב׳ הרגיש קצת בזה: ש"ע סָעִיף א
ג ויש עמ״א תפס הטעם של ר״ת כל שאין בלבישה אין בעשייה כמו תפילין וה״ה קטן פסול לעשותן קודם יג״ש ויב״ש בבירור (דד״ת הוי עיין סימן נ״ה במ״א ז׳) וא״כ בסוכת גנב״ך בתרל״ה דיעבד לא לכתחלה וזה דוחק דר״ת פוסל דיעבד והקשו עליו מסוכת גנב״ך גם בני ישראל ולא עכו״ם תיפוק דאין בעשייה משום דאין בלבישה אבל טעם הב׳ י״ל שפיר בני ישראל ממעטינן נשים וקטן כשר וראוי להחמיר בקטן אבל כל שהגיע ליג״ש יב״ש אין מדקדקין דהא אשה דיעבד כשר. גר ועבד כנענ״י עתוס׳ סוכה כ״ח ב׳ ד״ה לרבות יע״ש ועמ״ש בפתיחה כוללת בסי״ג עבדים בזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד ציצית עמ״א וסימן ע״ו אות א׳ במ״א יע״ש. א״נ נתקו חוטי הערב פחות מקשר אגודל כבסי׳ י״ט סעיף יו״ד דאם יתיר ויהיה לכתחלה פסולין מן התורה רשאי לסמוך על הרמב״ם: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה פטור עמ״א וב״י. ואף דבגד שהוא ספק חציו סתום אין מברכין בסי׳ יו״ד ס״ו דשמא אין חייבין כלל משא״כ כאן דהבגד בר ציצית הוא לבעלים יכול אחר לברך ג״כ עליו: ש"ע סָעִיף ג
ו מברך עמ״א ועא״ר אות ו׳ דהמנהג לברך על טלית שאולה כשעולה לתורה או לעבור לפני התיבה (ובימי הסליחות יבואר אי״ה בה׳ ר״ה) וטלית הקדש וצדקה לכ״ע מברכין עליו דהוי כטלית שותפין יע״ש בא״ר ומברך אף בעולה לתורה לכ״ע: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז טלית עמ״א דוקא באקראי הא לא״ה לא דמתקלקל כמו ספרים וה״ה בטלית צריך לקפל כבראשונה שלא יקפידו הבעלים: ש"ע סָעִיף ד
ח ולברך עמ״א דעיקר טעמו של רא״ש שאלה עם ציצותיה מברך דהוי מתנה ע״מ להחזיר דהוי כשלו וזה לא שייך בלא דעת ובתרמ״ט ס״ה דוקא בשאר ימים הא ביום ראשון לא דלא הוי רק שאו״ל לא התנה ע״מ ותירץ דרשות לברך כמו באות ה׳ כמו מ״ע נשים: ש"ע סָעִיף ד
ט שיקפל עמ״א בפכ״ה מחמיר בחול שיקפל בקיפולו הראשון ובשבת אע״פ שאין כקיפולו הראשון והמ״א מיקל בחול אע״פ שאין כקיפולו הראשון ובשבת אפי׳ אין מקפילו כלל וא״י כעת מנלן זה ולכאורה בחול עכ״פ בקיפולו הראשון כי בע״ה מקפיד על זה וצ״ע: ש"ע סָעִיף ד
י דחיישינן עמ״א וע׳ אות ז׳ בטלית ג״כ באקראי יע״ש ועח״מ סימן רצ״ב בסמ״ע שם דאם צרר בקשר משונה אסורה ועט״ז כאן ועמ״ש בזה בט״ז אות זיין מזה. מ״ש בש״ע סעיף ה׳ על כנפי בגדיהם לאפוקי מרבינו ירוחם שכתב ועשו להם ועא״ר אות יו״ד וי״א מה שהקשה על הלבוש מסי׳ ח׳ יע״ש ואין להאריך בכאן בזה: ש"ע סָעִיף ד
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א ס"ק א שעשאו כו' אפי' ישראל עומד ע"ג להרא"ש דהרמב"ם הוכיח דע"כ תליית הציצית לא בעינן לשמה דאל"כ ל"ל קרא דבני ישראל למעט עובד כוכבים ת"ל גבי טוויה דלא כ' מיעוטא ואפ"ה הטוי' אסורה ע"י עובדי כוכבים כדלעיל ר"ס י"א והיינו מטעם כיון דבעי' טויה לשמה ועובדי כוכבים לאו בני לשמה נינהו א"כ ה"ה תליה א"א דבעי' לשמה לא איצטריך למעט עובדי כוכבים מקרא דבני ישראל אלא ודאי דלא בעינן תליה לשמה. אבל הרא"ש דס"ל דבעינן תליה לשמה הכי קיי"ל וכדאיתא בסעיף שאח"ז. תיקשי קושי' הרמב"ם ל"ל קרא דבני ישראל. ולז"כ מ"א דהרא"ש לשיטתיה א"ש דס"ל גבי טויה אם ישראל עע"ג על עובדי כוכבים מיקרי לשמה לכך איצטריך קרא דבני ישראל לגבי תלי' דאפי' כה"ג דהוה לשמה אסור בתליה מגזירת הכתוב אלא דהרמב"ם לשיטתיה שפיר הוכיח דהוא ס"ל בטויה אפי' ישראל עע"ג של עובדי כוכבים פסול דאכתי הוי שלא לשמה א"כ ה"ה בתליה אי הוי בעי' לשמה וא"כ ל"ל בני ישראל למעט עובדי כוכבים: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) כשרה כו' בקדושין דף ל"ו דממעטינן מבני ישראל נשים מסמיכה ובמנחות דף ס"א. לענין תנופה חזה ושוק ממעט נשים בקרבן דידהו: ש"ע סָעִיף א
ג (ס"ק ג) ויש מחמירים ולדידהו כל מצוה כו' דטעמייהו דהמחמירים מדדרשינן גבי תפילין דכ' גבייהו וקשרתם וכה"ג וכתבתם כל שישנו בקשירה דהיינו שמחוייב במצות קשירת תפילין ישנו בכתיבה ורשאי לכותבן אבל מי שאינו בקשירה אינו בכתיבה וס"ל להמחמירים דילפינן ציצית מנייהו ה"ה כל המצו' יש לילף מתפילין לענין זה דמי שאינו מחויב באותה מצוה אינו רשאי לתקנ': דקטן דינו כאשה. עסי' ל"ט דמה"ט קטן פסול לכתיבת תפילין וה"ה ציצית להמחמירין דילפי ציצית מתפילין והיינו עד שיהיה בן י"ג שנה והביא ב' שערות כמ"ש ר"ס ל"ט: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ס"ק ד) ציצית כו' דמיירי בשבת. מקשין העולם א"כ למה כ' הרב"י אם אין ציצית אחרים מצויים משמע דאם ציצית אחרים מצויים צריך להטיל בו ציצית אחרים ואי מיירי בשבת הא אי אפשר ומתרצים דמ"ש מ"א דמיירי בשבת הוא לאו דוקא אלא סמוך לשבת כ"כ שאין שהות להתיר הציצית ולחזור וליתנן בכוונה. אבל יש שהות לפסוק הציצית ולהטיל בו ציצית אחרים ואפשר לומר עוד דמ"ש מ"א דמיירי בשבת הוא דוקא אלא מה שנדפס בש"ע תיבת מצויים בין שני חצאי עגולה הוא טעות וצ"ל אם אין ציצית אחרים להכשירו וא"כ יש לומר דכן כוונ' הרב"י במ"ש אין ציצית אחרים להכשירו לא מצד שאינן מצויים אלא שהזמן גורם שהוא שבת: א"נ כגון שנפסק כו' ונשתייר כדי עניבה דעכשיו הם כשרים ע"פ המבואר בסי' י"ב. ואם יתירם ויחזור ויתנן אסור כה"ג לכתחלה וכמ"ש מ"א בסי' ט"ו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (ס"ק ה) פטור כו' כתבו התוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים כו' ז"ל הרא"ש פ' כל הבשר סי' כ"ו ולברך על טלית שאולה נראה שטוב שלא לברך ואף על פי שהיה אומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה ולולב ואף על גב דפטורות כו' מכל מקום לא דמי לטלי' שאולה דשאר מצוה אדם אחר חייב בהן ואלו פטורים משום שינוי שיש בהן כגון סומא (למ"ד סומא פטור מכל המצות) ואשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו ואף על פי כן המברך לא הפסיד עכ"ל וכ"כ התוס' שם מבואר מזה דיותר טוב שלא לברך דלא דמי ממש לנשים אלא כיון דקצת דומה לנשים לכן המברך לא הפסיד: ש"ע סָעִיף ג
ו (ס"ק ו) מברך כו' וים של שלמה כו' אבל ברא"ש הל' ציצית משמע שהעובר לפני התיבה מברך שכתוב שם סי' ב' וז"ל וראיתי באשכנז לפני יוה"כ שמשכימים (ר"ל לסליחות) ש"ץ מתעטף בטלי' של אחר משום דמספק' להו בטלית שאינו שלו אי צריך לברך (נראה לפע"ד ט"ס. וכן צריך להיות דמספקא להו בטלית המיוחד ליום אם לובשו בלילה אי מברך עליו והוא מחלוק' המבואר לקמן בש"ע סי' י"ח) כו' נ"ל דטועים הם דהא דטלית שאולה פטור' מן הציצית היינו השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצ' כו' פטור מלהטיל בו ציצית כו' אבל השואל מחבירו טלית מצוייצ' צריך לברך וכ"מ שכ' בה"ע עכ"ל. מבואר מזה אפי' ש"צ העובר לפני התיבה מברך על טלית שאולה מצוייצת לדעת הרא"ש. אך דברי הרא"ש גופיה אינם מובנים לי דהא הרא"ש גופיה כ' דמה"ט השואל טלית מצוייצ' מברך עליו. וז"ל בפ' כ"ה דאדעתא דהכי השאילו לו שיברך עליה ואם א"א לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאלו נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר כו' עכ"ל א"כ אנן אמדינן דעת המשאיל היתה לעשות רצון השואל כפי המצטרך לשואל ומסתמא כששאל טלית מצוייצת היה דעת השואל לברך עליו. א"כ אמדינן דעת המשאיל דאי לא מהני לברך עליו כ"א כשנתנו להשואל במתנה נותנו לו עכ"פ במתנה ע"מ להחזיר וא"כ השואל טלית מצוייצ' קודם אור היום לצאת ידי ספק ברכה אדרבה דעת השואל היה שלא לברך ומה"ט שאלו א"כ ודאי המשאיל לא נתכוין ליתנו במתנה ע"מ להחזיר כדי שהשואל יצטרך לברך ויצא מידי ספק ברכה. וגם אפ"ת דמ"מ היה דעת המשאיל ליתנו לו במתנה ע"מ להחזיר מה בכך עכ"פ השואל אין דעתו לקנות ובע"כ לא קנה ולכן לא ידעתי אמאי קרא הרא"ש להם טועים: וכ"כ בפסקי תוס' מנחות סי' קס"א אין הכוונה שגם הם כתבו כהרא"ש אלא דגם בפסקי התו' מבואר דלא כמהרש"ל אלא כהרא"ש דאין חילוק בין שואל טלית למצוה או לעבור לפני התיבה. דז"ל פסקי התו' סי' קס"א השואל טלית יכול לברך מיד כמו נשים המברכות אבל חוב' אינו אלא לאחר ל' יום. וכן הכהנים המתעטפים כשעולים לדוכן וכן החתנים ביום חתונתם כו' עכ"ל הרי דחולק על הרא"ש וס"ל דאפי' שאל טלית מצוייצ' ליכא חובה. מ"מ שמעינן מנייהו דשווין הן בין ששאלו להתפלל ובין ששאלו לעלות לדוכן וה"ה לקרות בתור' דבשניהם עכ"פ רשאי לברך מיניה יליף מ"א להרא"ש דס"ל דבטלי' מצוייצ' השואל חייב לברך ג"כ אין חילוק בין שאלו להתפלל או לעלו' לתורה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז (ס"ק ח) ולברך וצ"ע כו' דה"ה בלולב אם השאילו לצאת בו יוצא והיינו אפי' ביום א' דסוכות דבעי' שתהיה שלו דכתיב לכם אפ"ה יוצא מטעם הנ"ל: בא"ע סי' כ"ח. בדין לקדש אשה בטבע' שאולה. ובח"מ סי' קצ"ה דיכול להקנות בקנין סודר בסודר שאול מדעת בעלים וכ"כ לקמן סי' תרמ"ט דדוקא בשאר ימי סוכות דיוצאים בשאול מותר ליקח לולב ואתרוג של חבירו בלא דעת בעלים דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה אבל לא ביום א' משום דביום א' בעי' לכם משלכם וכה"ג לאו לכם קרי' ביה: רשאי לברך. וכן כוונת המחבר במ"ש מותר כו' ולברך עליה דהיינו רשות ולא חובה: ש"ע סָעִיף ד
ח (ס"ק ט') עד כו' ובשבת אפי' א"מ כלל שרי ר"ל כיון דבסי' ש"ב ס"ג יש מחלוקת אי רשאי לקפל טלי' בשבת שלא כסדר קפולו הראשון ואף דהרב"י כ' שם דנ"ל דעת המתיר לקפלו שלא כסדר קפולו הראשון מ"מ מי שאינו מקפלו כלל ודאי עדיף טפי דיוצא בזה כל הדעות א"כ כמו דאמרי' ניחא לאינש למיעבד מצוה בממוני' ניחא ליה גם בזה שאחרים יצאו אליבא דכ"ע ולא יעשה איסור עבורו לשום דעה בדבר שאין לו הפסד כ"א מעט מזעיר: ש"ע סָעִיף ד
ט (ס"ק י) דחיישי' כו' דאפי' באקראי כו' דהא לא כ' שמא יקרענו אלא כ' שמא יקרא הרבה ואז יקרענו משמע דאפי' קריאה מועטת אסור דגזרינן אטו קריא' מרוב' ואע"ג דבסי' תל"ז כו' המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק ס"ל להמחבר שם דאפי' במקום שנותנין שכר על הבדיקה מ"מ השוכר צריך לבדוק ואין המשכיר צריך להחזיר לו שכר הבדיק' דאמרי' ניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה ואפי' במקום דא"ל פסידא ואף דהשוכר או' דאינו רוצה למיעבד מצוה אמרי' דמשקר ובאמת ניחא ליה למיעבד מצוה והא דחוזר בו משום דבר אחר שאין נוח לו השכירות ניהו דרמ"א חולק שם וס"ל דהמשכיר צ"ל לו שכר הבדיק' דבמקום פסידא לא אמרי' דניחא לאינש למיעבד מצוה מ"מ תיקשי להמחבר שם לכאורה ה"ה כאן שרי ללמוד מספר של חבירו וה"ל לרמ"א להביא דעת המחבר שם בשם י"א דשרי דעל הרב"י גופיה ודאי לק"מ שכ' שאם מצאה מקופלת שצריך לקפלו והיינו ע"כ משום פסידא כיון דחבירו מקפיד על פסידא קצת דאע"ג דלק' סי' תל"ז ס"ל אפי' במקום פסיד' ניחא ליה ה"ט דקיפול הוא לאח' עשיית המצו' ופסידא דאח' עשיית המצוה כ' מ"א לק' סי' תל"ז דלא אמרי' דניח' ליה כו' אבל רמ"א ה"ל להביא לענין קריא' בספרי' שני דיעו': ודבריו נראים בפי' דברי המרדכי. ר"ל דמחלוק' הסמ"ע וש"ך תלוים בהבנת כוונ' המרדכי שמשם נובע דין ההוא וע"ז כ' מ"א ניהו דהדין עם הש"כ בפי' דברי המרדכי והמרדכי ס"ל כדע' הש"כ דשרי אבל לדינא נראה למ"א כמ"ש סמ"ע וע"ז כ' מ"א אבל ממ"ש הב"י כו' וע' בח"מ סי' ע"ב דכ' שם אם הלו' על ספרי' אסור ללמוד מתוכן דמחזי כריבית אם לא בנכיית' ודרך היתר. וסי' קס"ג שכ' שם שיש תקנה קדומ' שלא להוצי' טלית וס"ת מב"ה בלי דעת הבעלי': ובי"ד סי' קע"ב שם הביא רמ"א דעת מהרי"ל דאם הלוה על ספרים מותר לקרות מתוכן אפי' בלי נכייתא כיון דמצוה קעביד. ולדעת ש"ך בח"מ סי' ע"ב דבין התנ' בשעת הלוא' שילמוד מתוכן ובין לא התנ' תחל' בכל ענין שרי דלא כסמ"ע שכ' דאין היתר רק בהתנה: ש"ע סָעִיף ד
ט״ז Taz
סָעִיף א
א האשה כשרה לעשותן. לאפוקי מר"ת שפוסל נשים לעשיית ציצית כמו בתפילין בסי' ל"ט דאמרינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה כו' דלא ס"ל כן אלא שאני תפילין דכתיב בהו וקשרתם וכתבתם: והא דנשים שלנו טוות ציצית זה מותר אפי' לר"ת ודוקא אתליה בבגד הוא דקפיד כדאי' בסמוך וזה מילתא אחריתא כנ"ל: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב על הרמב"ם שמכשיר. פי' שהרמב"ם ס"ל אע"ג דבעינן טויה לשמה כדלעיל סי' י"א מ"מ התלי' בבגד לא בעי' לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי עכו"ם ש"מ דישראל בלא כונה כשר והך קרא בתליה מיירי שהרי כתב אצל כנפי בגדיהם והקש' ב"י דהא רב הוא דדריש ולא עכו"ם ורב ס"ל באמת שלא לשמה כשר בטויה וא"כ נימא לשמואל דפוסל בטוי' שלא לשמה אה"נ דלא דריש כאן ולא עכו"ם ופסול אפי' בישראל שלא לשמה נ"ל לתרץ דא"כ היה לי לתלמוד לומר ולשמואל האי בני ישראל מאי דריש בי' כדרך התלמוד בשאר דוכתי אלא ודאי דאף שמואל דריש מבני ישראל ולא עכו"ם לענין עשי' על הבגד שהיא התלי' כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
ג אבל לא יברך כו' דר"ש והרא"ש ס"ל בעי' תליה ג"כ לשמה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד שאלה כשהיא מצוייצת כו'. זהו דעת הרא"ש דלא אמרו טלית שאולה פטור מציצי' היינו שא"צ להטיל בה ציצית אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עלי' ואם א"א לו לברך אא"כ תהי' שלו אמרי' דהוה כנתנו לו במתנה ע"מ להחזיר מידי דהוה אשואל חלוק מחבירו והודיעו שהלך לבקר חולה ומת לו מת רשאי לקרוע הבגד עכ"ל. וזהו ג"כ טעם ס"ד דמותר לברך על לוקח טלית מקופלת שמצא אמרינן מסתמא ניחא ליה והוה ליה כאלו הקנה לו ע"מ להחזיר וכתב עוד שאותן המשכימין להתפלל בסליחות ומתעטפים בטלית שאולה כדי להפטרמברכה טועים הם דחייב בברכ' כמ"ש: ונ"ל דהא דמחייב הרא"ש בברכת הטלית שאולה מצוייצת היינו בטלית המיוחד למצות ציצית כי הנהו טליתות של בה"כ או מה שקורין ד' כנפות דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליה כדאמרי' אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש אלא שמטיל בו ציצית משו' שיש לו ד' כנפות השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו דאין לנו בירור שהשאיל' משום מצוה דלמא למלבוש בעלמא השאיל' לו וזה דומה לטלית של אחרים שאין חייב השואל לעשות בה ציצית אע"ג דהשאיל' לו מ"מ אמרי' דרצונו היה להשאילו למלבוש לחוד כדאמרן כנ"ל וכ' רש"ל פ' כ"ה סי' נ"ג על דברי הרא"ש האלו דשאני גבי שואל מחבירו כו' לענין קריעה שא"א לו לילך ערום וע"כ המשאיל הקנהו לו וכן גבי אתרוג דבעי לברך דא"א זולתו אבל לא בטלית שאינו מחויב ללבוש אותו משום ציצית. והאריך שם ומסיק דמ"מ ראוי לכל י"ש שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אין מעכבות. עוד אומר אני אפילו לדעת המברכים על טלית שאולה היינו הטלית הלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין שהוא לזכרון כמו תפילין כו' אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה בודאי יראה שאין לברך עליה כלום עכ"ל ובעיני ג"כ תמוה כראי' של הרא"ש מחלוק שקורע דשם קורע כדין דשאל לו לענין זה וכל אדם יכול לעשות במה ששאל לאותו ענין ששאל לו משא"כ בציצית שאף א"ת ששאלו לברך עליו מ"מ אין יכול לברך על טלית שאולה אא"כ במתנה דוק' ומזה אין לו ראי' מחלוק דנימא דנתכוין לשום מתנה ועמ"ש בסעיף שאח"ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה מותר ליטול וכו'. פירוש שלא מדעתו ומטעם זה פסק רמ"א לקמן סי' תרמ"ט בלולב שיכול ליטול בלא דעת חבירו ומדמה אותו בת"ה סי' ק' להך דהכא דאין שייך שם קלקול וניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו אלא שקשה מ"ט לא מכשרי שם ת"ה ורמ"א אלא מיום ראשון ואילך אבל לא ביום הא' ומ"ש מציצית שהם דאורייתא ואפ"ה סמכי' ומברכין עליהם שלא מדעת בעלים וי"ל דהא אין איסור מן התורה להתעטף בבגד בלא ציצית רק שמחויב לעשות ציצית בבגד שלו כמש"ל בסי' י"ג ס"ג בשם המרדכי בשם ר"י וכאן אין שייך חיוב זה עליו דהא לאו שלו הוא אך קשה דהא לעיל סימן ח' ס"ט מחמרי' לענין ברכת ציצית טפי מן הלביש' דמשום חומרא דברכה צריך לבדוק הציצית דוקא וא"כ לענין יום א' דלולב נימא נמי דמצינו דמהני האי סברא דניחא לי' לאינש כו' לענין ברכה דציצית אע"ג דטלית שאול' פטור מ"מ בזה אמרינן דהקנה לו ע"מ להחזיר ק"ו דתיהני לענין עשיית המצוה ביום א' דלולב ונימא דודאי נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר ויש סברא לחלק דביום א' שהוא מן התורה אדם מקפיד ביותר שלא יתקלקל האתרוג ולא מהני אז סברא זו דניחא ליה כו' אלא שקשה לי למה פסלי' ביום א' דסוכות ליטול לולב השאול מחבירו משום דבעי' לכם אמאי לא נימא כיון שיודע שא"א לו לצאת י"ח אא"כ נתנו לו במתנה ע"מ להחזירו ודאי נתכוין ע"ז דמתנה ע"מ להחזיר מהני באתרוג כדאי' בפ"ק דקדושין דף ו' וע"כ לומר כיון שאמר ל' שאלה אמרי' דלא נתכוין לשום מתנ' ומ"ש משואל טלית מצוייצת דכתב הרא"ש לעיל בס"ג דחייב לברך דאמרי' שנתכוין בענין שיהיה שלו במתנ' ע"מ להחזיר וכן קשה ממ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין במקדש בטבעת שאולה והודיע למשאיל שהוא רוצה לקדש בו דמקודשת וז"ל וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל דאדעתא דהכי מסרו לידו אם לא יועיל לשון שאלה יתפוש בו לשון אחר שיועיל לקידושין דכ"ע לאו דינא גמירא והיו סבורים שיועיל ל' שאלה ולעולם אומדין דעתו כיון שמסרו לקדש בו האשה שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בלשון אחר המועיל ולכל הפחות במתנה ע"מ להחזיר כו' עכ"ל והיינו כמ"ש כאן בציצית ק' משאול בי"ט דפסול אמאי לא נימא ג"כ הכי ממש וק"ו הוא דאם מועיל לענין קדושין שהיא מקודשת קידושי ודאי מכח זה כמ"ש בש"ע א"ה סי' כ"ח ואם בא אחר וקדשה א"צ ממנו גט ק"ו שיועיל לענין קיום מצות לולב בשביל זה אפי' ביום א': והנלע"ד לחלק שפיר בין קדושין ללולב דבלולב הוי פסול שאלה וגזילה מכח גזירת הכתוב דלכם משלכם דודאי אמרי' דהכי פסל רחמנא כל שאמר בלשון שאלה ואין לנו לפרש לשונו שנתכוון באופן המועיל דהיינו ל' מתנה דאדרבה התורה גילתה לנו שלא נפרש כן ונפסלים כל שאמר בל' שאלה משא"כ בקדושין דפסול גזילה ושאלה הוא מצד הסברא דהא בעי' שיתן לה כסף משלו ואיהו נותן לה משל אחרים ובמה תתקדש לו ע"כ שפיר אמרי' דזה השואל לו טבעת לקדש בו ודאי נתכוון באופן המועיל וכדברי הרא"ש שזכרנו דאין לנו שום לימוד מקרא למעט שלא נפרש כן עמ"ש בסי' שס"ח על דברי הרא"ש האלו. אך קשה גבי ציצית דיש לימוד מקרא דשאול פסול דכתיב כסותך ולא של אחרים כמ"ש הש"ע בסי' זה הוה ממש כמו בשאול דלולב (כמו) שזכרנו. ותו קשה ממה דאמרי' בפ' הישן (סוכה דף כ"ד) דאי לאו קרא דכל האזרח ה"א דסוכה שאולה פסולה כמו גזולה כיון דכתיב תעשה לך וא"כ כאן ודאי איתמעט שאולה כמו גזולה וצ"ע רב ליישב: ועפ"ז הגם כי איני כדאי אפי' להיות סניף לדברי רש"ל לחלוק על הרא"ש והנמשכים אחריו מ"מ קושיא זאת מכריחנו לחוש לספק ברכות ושלא לברך על טלית שאולה מצוייצת כדברי רש"ל וכ"ש אם נוטל אותו שלא מדעת חבירו כנ"ל. ואע"פ שכתב הרא"ש שראה נוהגין לברך מ"מ הרי כתב הרא"ש עצמו הבאתיו בסעיף י"ג שראה בימי הסליחות שאין מברכין על טלית שאולה. אלא שכתב שהם טועים ולפי מ"ש יפה הם עושין ע"כ אין ראיה ממנהג כיון שהם מוחזקים: ש"ע סָעִיף ד
ו שיקפיל אותה. כתב רש"ל בפ' כ"ה סי' נ"ג נראה שאסור להוציא' מב"ה וללבוש הטלית או להניח תפילין דלא ניחא ליה במה שיוציא את שלו מחזקתו דהיינו היכא שהניחו במקום מיוחד עכ"ל: ש"ע סָעִיף ד
ז אסור ללמוד וכו'. בח"מ סי' ע"ב נתבאר בדברינו בס"ד היתר בת"ח שהפקידו בידו ספרים ללמוד מהם וכמ"ש רמ"א שם סי' רצ"ב ונ"ל דה"ה במשכן אצל ת"ח דחד טעמא הוא וכ"כ שם טעמא דמלתא: ש"ע סָעִיף ד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א האשה עט״ז (ט״ס ל״ג וצ״ל ל״ט ס״א) ולר״ת כל הפסולים שם קטן כו׳ ומומר כו׳ פסולים כאן נמי ויש עוד טעם בני ישראל ולא אשה וקטן כשר לפ״ז עמ״א מ״ש מזה ומ״ש דלר״ת נמי אשה טווה כו׳ הכין משמע ודאי בסי׳ י״א ס״א וב׳ באשה ועכו״ם מדלא הגיה הר״ב שם כלום ואודי ליה להמחבר. ומ״ש דוקא אתלייה קפיד (קרא) כדאיתא בסמוך באות ב׳ דבר אל בני ישראל ועשו על כנפי בגדיהם היינו לתלות בבגד לא אטוייה ושזירה והכי אסברה לן הלבוש בסימן י״א סי״ד וכאן אלא דהלבוש לשיטתיה דאשה פסולה בני ולא בנות א״ש דכאן בגדילים תעשה לך לא כתיב בני ולא בנות משא״כ לטעם ר״ת דכל שאין בלבישה אין בעשייה יש למעט מקרא גדילים תעשה לך על ד׳ כנפות כסותך כל שישנו בלבישה כו׳ למעט טוייה ושזירה דהא מכאן יליף דבעינן טוייה ושזירה לשמה מלא תלבש שעטנז (רק התחיבה כשירה בנשים וכללא הוא דקרא ועשו ע״כ בגדיהם מיירי בתחיבה וקשירה לבד וקרא דתעשה על ד׳ כנפות כסותך מיירי בטוייה ושזירה דומיא דלא תלבש שעטנז וגם הקשירה מלשון גדילי״ם כמ״ש הלבוש בסימן י״א וכאן לא התחיבה) וא״כ לכאורה הט״ז ז״ל זיכה שטרא לבי תרי וצ״ע כעת: ודע לר״ת טומטום כשר לעשותן דספק תורה לחומרא מ״ה וישנו בלבישה (והר״מ בפ״ט מט״מ יש לעיין) ולמ״ד בני ולא בנות י״ל בני ודאי ולא ספק ואנדרוגינוס תליא אי בריה הוא ואי״ה בסי׳ ל״ט יבואר מזה. ועכו״ם להמחבר כשר בטוייה לרא״ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב על הרמב״ם עט״ז ועב״י מזה. ועמ״א א׳ דלכ״ע הא דממעט עכו״ם לאו משום דשלא לשמה הוי אלא מגזירת הכתוב ואפי׳ ישראל עע״ג דמהני לרא״ש בסימן י״א ס״א הכא פסול ועב״ח. והנה משמע מלשון המחבר והר״מ ז״ל דעשה ישראל בלא כוונה אפילו כל הקשירות והחוליות כשר וא״י למה דהא גדילי״ם תעשה ל״ך לשם חובך דקאי אטוייה ושזירה משעטנז וכ״ש קשירה וחוליות מלשון גדילי״ם כמ״ש הלבוש בסימן י״א דמינה שמעינן תעשה ולא מן העשוי קאי אקשירה (ולא תחיבה) א״כ כ״ש דקאי נמי ל״ך לחובך אקשירה ותחיבה שלא בכוונה היה להכשיר בלבד וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב
ג אבל לא יברך דרש״י ורא״ש ס״ל דתלייה נמי לשמה בעינן מההיא דמנחות מ״ב ב׳ יע״ש ברש״י ותוס׳ ד״ה הקוצים ובסוכה ט׳ א׳ יע״ש ומיהו לרה״ר אם נפסח לכ״ע יוצא בנפסקו כולם וא״ל אין יוצא לרה״ר עיין סי׳ י״ג מזה ועמ״א אות ד׳. ולא יצא לרה״ר ומ״ע ציצית עמ״א י״ג אות ח׳ חול כמו שבת: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד שאלה עט״ז מ״ש וזה טעם סעיף ד׳ דליקח טלית בלא דעת חבירו שניחא לאיניש ואדעתא דמתנה ע״מ להחזיר הוא עמ״א אות ח׳ וט״ז אות ה׳ מזה. וכתב לרא״ש דמברך בשאלה עם ציציותיה דוקא טלית המיוחד לציצית אבל למלבוש לא יברך די״ל דשאלה למלבוש לא מתנה ע״מ להחזיר ועיין באות שאח״ז: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה מותר עט״ז האריך. והנה תחלה הקשה מ״ש בתרמ״ט סעיף ה׳ בהג״ה דביום א׳ אסור שהוא ד״ת ושמא לא ניחא ליה במתנה ע״מ להחזיר ומ״ש כאן דחשש תורה דשמא לא נתנה לו במתנה ע״מ להחזיר ואיך יטול טלית חבירו שלא מדעתו וילבשנו ותירץ כו׳ ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן דמה חשש איסור תורה יש בכאן שאלה עם ציצותיה ובהא דשאלה בלא ציצותיה פטורה אין להקשות הא ספק תורה הוא דלמא שאל נו מתנה מ״ע להחזיר ואיך הולך בלא ציצית וניחא לאיניש לקיומיה מצוה ז״א דבאין בו ציצית ל״ש ניחא כו׳ וגם מסתמא לא שאל למה שיטיל בו ציצית דניחא לאיניש לקיומיה מצוה בעצמו ולהטיל ציצית והנה בטלית מתנה ע״מ להחזיר והמקבל ניחא ליה בכך אם נפסק א׳ מציציותיה חייב להטיל בו ציצית דעתה שלו הוא ועובר על ע״מ דשוא״ח וצ״ע. אח״כ הקשה דמ״ש כאן דמברר וירכה החמירו בסי׳ ח׳ ס״ט בברכה לא מוקמינן אחזקה ונעשה מוקמינן אחזקה א״כ ביום ראשון אמאי א״.י בלולב ותירץ דביום א׳ מקפיד ביותר כי חסר וניקב כ״ש פוסלין בו ודומה לספרים ביותר משא״כ ביום שני אין מקפיד. אלא בשואל לו אמאי פסול ביום א׳ נימא דודאי מתנה ע״מ להחזיר השאילו. אבל המ״א בתרמ״ט אות ט׳ באמת כתב דאם שאל לו שידע שרוצה לברך ולצאת דשפיר דמי ושם מיירי בפירש דאין רוצה מתנה ע׳״מ להחזיר אז ביום א׳ א״י ובשאר הימים יוצא ובסוף העלה הט״ז דאין ליקח טלית חבירו ולברך עליה אם לא שפירש בהדיא מתנה ע״מ להחזיר אז מברך שפיר. ועא״ר אות ו׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ד
ו שיקפיל עט״ז ויש להסתפק אם בביתו רשאי כי בב״י הביא אותו המניחים טליתיהם בבית הכנסת הא בביתו לא וראוי ודאי כשבעליו עמו שישאל לו וכההיא דר״פ למאי נ״מ לישייליה ואין סומכין על חזקה במקום דאפשר לברורי בקל וכ״ש אם יודע בו שהוא מקפיד: ש"ע סָעִיף ד
ז אסור עט״ז והעולם נוהגין בבית הכנסת כשמוציאין סידור תפלה וכדומה של חבירו שלוקחין בלא דעת בעליו וא״י היתר לזה ומ״ש סידור מספרים דא ודא אחת היא וטלית בבית הכנס״ת הוא דשרי הא ספרים אף בביה״כ אסור סידור ומחזורים: דע דמ״ש בש״ע ס״ה טלית שותפין חייבת והיינו שחבירו מרוצה שילך חבירו בו והוא בלא ציצית חייב לעשות בו ציצית ואסור בלא ציצית אבל שותפין ויש בו ציצית וא׳ מקפיד על חבירו שלא ילך בו אפי׳ יש בו כדי חלוקה ובכל חלק שיעור טלית אפ״ה אם לובשו בגזילה ומברך עובר בלא תשא כי חלק הא׳ שבו ב׳ ציצית אינן שלו. וכ״ש אם אין בו עדיין ציצית: ש"ע סָעִיף ד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א שעשאו עכו"ם. ר"ל שהטילן בבגד פסול אפי' ישראל עומד ע"ג דאלו בטויה כשר להרא"ש כמ"ש סי' י"א ס"ב: ש"ע סָעִיף א
ב להצריך אנשים. והיינו לתלות בבגד אבל לטוות מותר לכ"ע וקטן דינו כאשה. מ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג בלא כוונה. ר"ל שקשר קשר העליון שהוא מדאורייתא בלא כוונה אבל אם עשה קשר העליון בכוונה אע"פ שעשה אח"כ שאר הקשרים וחוליות בלא כוונה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר. ע"ת: ש"ע סָעִיף ב
ד על הרמב"ם שמכשיר. פי' שהרמב"ם ס"ל אע"ג דבעי טוייה לשמה מ"מ התלייה בבגד לא בעי לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי נכרים ש"מ דישראל בלא כוונה כשר עיין ב"י מ"ש. והט"ז סק"ב עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף ותירץ מנפשיה מה שתירץ הב"י ע"ש וא"ל יתירם מבגד ויחזור ויתנם בכוונה בבגד די"ל דמיירי בשבת א"נ שנפסק א' מראשיו ואם יתירם יהא אסור ליתנם בבגד כמש"ל סי' י"ב ס"ק ב': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה בה ציצית. ואם הטיל בה ציצית כתבו תוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים המברכות על מ"ע שהז"ג. מ"א: ש"ע סָעִיף ג
ו מברך עליה מיד. דאדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה וכ' ט"ז נ"ל דהא דמחייב ברכה היינו בטלית המיוחד למצות ציצית כמו טליתות של בה"כ דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליו אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש אלא שמטיל בו ציצית משום שיש לו ד' כנפות השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו דאין לנו בירור שהשאילה משום מצוה דלמא למלבוש בעלמא השאילה לו ע"כ ט"ז. רש"ל פסק דראוי לכל ירא שמים שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אינם מעכבות. עוד כ' דאפי' לדעת המברכין על טלית שאולה היינו הטלית שלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה בודאי אין לברך עליו ודעת הרא"ש בהלכות ציצית דהעובר לפני התיבה מברך וכ"ה בפסקי תוספות במנחות סי' ק"ג דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולין לדוכן מברכין וכ"כ המ"א ואליהו זוטא. גם בתשו' שער אפרים סי' י"ט ובתשו' בית יעקב סימן קי"ד פסקו דלא כמהרש"ל ע"ש וט"ז הסכים עם מהרש"ל ופסק שלא לברך על טלית שאולה מצויצת ומכ"ש אם נטלו שלא מדעת חבירו שבסעיף ד' שאין מברך עליו ע"ש. והמחבר יד אהרן סותר הראיות של הט"ז ע"ש. ועיין בס' בני חייא. (ועיין בס' אליהו רבה הביא כמה שו"ת לדחות דברי מהרש"ל ופסק לברך אפי' בטלית שאולה אף לעלות לתורה). שאלה אם מחויב אדם להשאיל טלית שלו למי שדר בכפר כדי שהוא יצטרך לישאל טלית מאחרים בעירו פסק בתשו' בית יעקב סי' קי"ד דאין מחויב לישאל טליתו לאחר והוא יברך על טלית שאולה ע"ש: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז טלית חבירו. באקראי אבל בקביעות אסור ב"ח. וכ' רש"ל דאסור ליקח אותו מבה"כ לביתו או איפכא: ש"ע סָעִיף ד
ח שיקפל. אפי' שלא כסדר קפולו הראשון. ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי. מ"א עיין ע"ת. ובתומת ישרים סי' מ"ו: ש"ע סָעִיף ד
ט בלימודו. ואפי' באקראי אסור ללמוד בהם. ועיין בח"מ סי' רצ"ב ס"ך בהג"ה ונתבאר אם הפקיד אצל ת"ח ספרים מותר ללמוד בהם ולהעתיק אם אין לו כיוצא בהם. וכתב ט"ז וה"ה במשכון אצל ת"ח והסמ"ע כ' שם אם המפקיד מקפיד ע"ז אסור אבל הש"ך שם חולק עליו וכ' דשרי ע"ש. וכתב המ"א דברי הש"ך נראין בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת ע"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
י שותפין. כסות השותפין עם הגוי אינו חייב בציצית עיין דמשק אליעזר בפ' ראשית הגז דף תכ"ד. וביד אהרן: ש"ע סָעִיף ה
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ויש מחמירין כו'. כמ"ש בפ' השולח בתפלין וקשרתם וכתבתם כו'. וס' הראשונה ס"ל דוקא בתפלין דנתיב עיכובא וראיה ממה שהצריכו ב"י למעוטי עו"ג ועוד סוכת גנב"ך ובפ' הספינה דביתהו דר"ח בן דוסא אבל הג"מ כ' בשם מהר"מ דמבני ישראל ממעטינן בנות ישראל כמ"ש בכמה מקומות והא דפ' הספינה היינו בטוית ציצית דאף בתפלין בכה"ג כשר באשה כמ"ש בע"ג ל"ט א' ע"ש פ"א מהלכות ציצית: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב הטיל כו'. דרמב"ם אזיל לשיטתו שפי' מש"ש מ"ב ב' מן הגרדין כו' לאו משום לשמה כמש"ל סי"א ס"ה וראיה מדס"ל לרב ציצית בנכרי כשרה וגט בנכרי פסול משום דבעינן לשמה כמש"ש כ"ג א' ואף ללישנא בתרא דוקא משום דכתיב מיעוטא וז"ש בסוכה ט' א' אלמא בעינן טויה לשמה ל"פ אלא מטויה וכן לפירש"י. וע"ל סי' ט"ו ס"ד אבל לפי' תוס' מן הגרדין כו' צריך לשמה וכ"כ הרא"ש ואזיל לשיטתו דס"ל דאין ראיה מגט וכמ"ש בע"ג כ"ז במילה דכשרה לר' יהודה ועמש"ל סי' י"א ס"ב וס"ה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג דכתיב כו'. שם קל"ו א': מפני כו'. תוס' שם: ואם כו'. דאז אין נראית כשלו: שאלה כשהיא כו'. דאדעתא דהכי שאלה לו וכמ"ש בב"ב קל"ז ב' אי מיפק כו' ובמ"ק כ"ו ב' ורשב"ג כו': ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד מותר כו'. כמ"ש בפסחים דף ב' ובבכורות י"ח: וה"ה בתפלין. ר"ל אע"ג דאמרינן בב"מ כ"ט ב' המוצא תפלין כו' לאו דבלא"ה אסור להניחן אלא התירא אתי לאשמועינן דלא כנ"י: אבל אסור כו'. כמש"ש השואל ס"ת כו' מ"ד כו' והטעם דבמקום פסידא לא אמרינן ניחא כו' וז"ש לעיל ובלבד כו' וכמ"ש בבכורות י"ח ב' ר"ט סבר כו' ור"ע סבר כו': ש"ע סָעִיף ד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)