א אוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר: בָּרְכוּ אֶת ה' הַמְבֹרָךְ, וְעוֹנִין אַחֲרָיו: בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, וְחוֹזֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד: נָהֲגוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַאֲרִיךְ בְּבָרְכוּ וְהַקָּהָל אוֹמְרִים יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְכו' בְּעוֹד שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ בְּבָרְכוּ (טוּר).
ב מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִצְעֹק עַל חַבְרֵיהֶם בֵּין קַדִּישׁ וּבָרְכוּ לְיוֹצֵר אוֹר, אוֹ לְדַבֵּר בְּצָרְכֵי רַבִּים טוֹעִים הֵם (וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן נ"ד):
א סָעִיף א (א) אומר ש"ץ - בקול רם כדי שישמעו כל העם ויענו ברוך ד' הל"ו:
ב סָעִיף א (ב) ועונין אחריו - ואם לא שמע אחד מהש"ץ כשאמר ברכו רק שמע מהקהל שאמרו ברוך ד' הל"ו עונה עמהם ג"כ ביהל"ו אבל אם שמע מהש"ץ לבד כשעונה ביהל"ו לא יענה עמו רק יענה אמן על דבריו [א"ר ודה"ח דלא כמ"א]:
ג סָעִיף א (ג) וחוזר ש"ץ - כדי שיכלול את עצמו ג"כ בכלל המברכים. ואם אין שם עשרה בלא הוא אם לא ענה עמהם לא יצא ידי חובתו. מ"א בשם אגודה [קשה לי אפי' יש עשרה בלתו ג"כ לא יצא ידי חובת עצמו כיון שלא ענה עמהם ולענין השאר לכאו' דיוצאים בכל גוני דלא גרע מאם היה אחד מתפלל או ישן דקי"ל לעיל סי' נ"ה ס"ו דמצטרף]:
ד סָעִיף א (ד) ואומר ברוך ה' המבורך - כתב בספר ש"א [אצל דיני בה"ת וה"ה בזה] קצת שלוחי צבור כשהצבור אומרים ברוך ד' המבורך וכו' עונה אחריהם אמן וחוזר ואומר ברוך ד' וכו' וטעות הוא בידם שכיון שאומרים מיד ברוך ד' וכו' א"צ לומר אמן [וכן כתב הפמ"ג בסימן קצ"ח והח"א] אבל הצבור יאמרו אמן אחר הש"ץ אף שאמרו מתחלה ברוך ד' המבורך וכו' אבל הח"א כתב שאין צריכין לומר אמן וכ"כ הפמ"ג בסי' נ"ז וקצ"ח דכיון דכבר אמרו ביהל"ו למה יאמרו פעם שניה אמן ומאמין הרי כבר אמרו כן. ומ"מ הכריע לבסוף דרשות הוא ביד הצבור אם ירצו עונין ע"ז אמן. ועכ"פ מי שהוא עומד במקום שאסור להפסיק לא יענה אמן זה:
ה סָעִיף א (ה) בעוד שהוא מאריך - דוקא בשעת הניגון אבל בשעה שאומר התיבות לא יאמר כלום ואם אין החזן מאריך בברכו מוטב שישתוק ויכוין מה שאומר הש"ץ כדי שיענה ביהל"ו [אחרונים]. הנוהגין לומר את ד' אלהיך תירא כשיגיע הש"ץ לאת כתב רש"ל שאינו מקבלה ואינו מיסוד החכמה:
ו סָעִיף ב (ו) טועים - דהרי הוא כאלו כבר התחיל ביוצר אור:
א סָעִיף א ועונין אחרין. נ"ל דאם הש"ץ אומר בלחש ולא שמע ממנו ברכו רק שמע הקהל עונים אומר אחריהם אמן כמ"ש סי' קל"ט ס"ו בהג"ה:
ב סָעִיף א וחוזר ש"ץ ואומר. וכתוב באגודה אם אין שם עשרה בלא הוא אם לא ענה עמהם לא יצא י"ח:
ג סָעִיף א בעוד שהוא מאריך. דוקא בשעת הניגון אבל בשעה שאומר התיבות לא יאמר כלום [הגהת י"נ ולבוש] ועמ"ש סי' ס"ח וסוף סי' קכ"ה:
א סָעִיף א ועונים. ואם הש"ץ אומר בלחש ולא שמע ממנו ברכו רק שמע הקהל עונים אומר אחריהם אמן כמ"ש בסי' קל"ט סעיף ו' בהגה. הטעם שאומר הש"ץ ברכו ולא נברך כמו בזימון עיין תו' י"ט בפ"ז דברכות משנה ג'. ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' ט"ו:
ב סָעִיף א וחוזר הש"ץ ואומר. ואם אין שם י' בלא הוא אם לא ענה עמהם לא יצא י"ח. אגודה מ"א:
ג סָעִיף א מאריך. דוקא בשעת הניגון אבל בשעה שאומר התיבות לא יאמר כלום. ואם אין החזן מאריך בברכו מוטב שישתוק ויכוין מה שאומר הש"ץ כדי שיענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד. לבוש והגהת י"נ (הנוהגין לומר את ה' אלהיך תירא כשיגיע הש"ץ לאת כתב רש"ל שאינו מקבלה ולא מיסוד החכמה):
א סָעִיף א ס"א המבורך כו'. כר"י שכן מסקנא דגמרא שם: ועונים כו'. כמ"ש במתני' כענין שמברך כך עונים כו' וה"ה כאן: וחוזר כו'. כמ"ש בבהמ"ז שם מ"ו ב' חוזר למקום שפסק וכפי' הרי"ף שם ואע"ג דאמרו בירושלמי שמואל אמר אינו מחוציא את עצמו מן הכלל התיבון הרי הקורא בתורה אומר א"ר אבין מכיון דאומר המבורך אינו מוציא את עצמו מן הכלל ה"נ אומרים בבהמ"ז נברך ואפ"ה חוזר כו': ונהגו כו'. אבל הרמב"ם והגאונים לא כתבוהו וכן הטור קרא תגר כמ"ש בסוטה מ' א' ולכן השמיט בש"ע אבל בשם הרא"ש כתב ליישב שאומרים בעוד כו' כמ"ש כאן וכ' סימן לדבר מודים דרבנן וע"ל סימן קכ"ח סעי' כ"ו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.