א קְרָאָהּ לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּסֵדֶר הַפְּסוּקִים, אֲבָל אִם הִקְדִּים פָּרָשָׁה לַחֲבֶרְתָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, יָצָא, לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ בַּתּוֹרָה.
ב קָרָא פָּרָשָׁה וְטָעָה בָּהּ, אִם יוֹדֵעַ הֵיכָן טָעָה, כְּגוֹן שֶׁקָּרָא כֻּלָּהּ אֶלָּא שֶׁדִּלֵּג פָּסוּק א' בָּאֶמְצַע, חוֹזֵר לְרֹאשׁ אוֹתוֹ הַפָּסוּק וְגוֹמֵר הַפָּרָשָׁה, וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן טָעָה, חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַפָּרָשָׁה.
ג טָעָה בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁסִיֵּם פָּרָשָׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם רִאשׁוֹנָה אִם שְׁנִיָּה, חוֹזֵר לְפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, וְיַתְחִיל וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ.
ד הָיָה עוֹמֵד בְּוּכְתַבְתָּם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁבְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה אִם בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁבְּפָרָשָׁה שְׁנִיָּה, חוֹזֵר לְוּכְתַבְתָּם שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה, וְהָנֵי מִילֵי שֶׁלֹּא הִתְחִיל לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, אֲבָל אִם הִתְחִיל לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר דְּסִרְכֵיהּ נָקַט וַאֲתָא:
א סָעִיף א (א) לא יצא - שנאמר והיו הדברים האלה וגו' בהוויתן יהו ואף פרשת ויאמר כשתקנו רבנן לאומרה משום מצות זכירת יציאת מצרים ג"כ כעין זה תקנוה:
ב סָעִיף א (ב) הפסוקים - וכ"ש אם סירס את התיבות [פמ"ג]:
ג סָעִיף א (ג) שאינה סמוכה וכו' - ר"ל שאינו אלא תקנת חכמים שהם סדרום כך כמו שאמרו למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות וכו':
ד סָעִיף ב (ד) וטעה בה - כתב הפר"ח דוקא טעה אבל בהזיד ובמתכוין חוזר לראש כמו לענין תפלה לקמן בסימן קי"ד ס"ז והמ"א לקמן בסימן ק"ד סק"ו מסתפק בזה עי"ש ובסימן ס"ה יתבאר דבר זה במ"ב בעזה"י עי"ש בס"ק א' ובבה"ל:
ה סָעִיף ב (ה) פסוק אחד - ואם דילג תיבה אחת י"א שבזה די שיחזור לאותו התיבה ויגמור אם הוא במקום שמתחיל ענין בפני עצמו כגון שדילג מפסוק ושננתם תיבת ודברת אבל בספר אליהו רבא הכריע מכמה ראשונים דצריך לחזור לעולם לראש אותו הפסוק:
ו סָעִיף ב (ו) וגומר הפרשה - דאם יאמר רק אותו הפסוק הו"ל קריאה למפרע. ואפילו אם לא נזכר שדילג הפסוק מפרשה ראשונה רק עד אחר שאמר גם פרשה שאחריה אפ"ה די במה שיאמר מן הדילוג עד סוף הפרשה ראשונה דסדר הפרשיות אין מעכב:
ז סָעִיף ב (ז) לראש הפרשה - מחמת ספק אפילו היה זה בפרשה שניה ואפילו למ"ד פרשה שניה דרבנן דכיון דעסוק בק"ש צריך לתקן הכל ואם היה זה בפרשה ראשונה תלוי בזה אם זוכר שאמר שמע בכונה וגם בשכמל"ו חוזר לואהבת ואם אינו זוכר שאמר שמע בכוונה בלא"ה חוזר לראש כי כיון שלא קראה בכונה הוי כלא קרא כלל את הפסוק שמע וממילא צריך לקרות כל זו הפרשה שלא יהיה הקריאה למפרע ויקראנה בלחש או ימתין מעט שלא יראה כקורא שמע שמע:
ח סָעִיף ג (ח) ואינו יודע - ומיירי שאינו זוכר כלל שום תיבה שאמר מפרשה שנייה וגם מיירי שעדיין לא התחיל תיבת ויאמר דאם אחר שהתחיל ויאמר עלה לו הספק על לבו תלינן דמסתמא אמר גם פרשה שניה כפי הרגלו:
ט סָעִיף ד (ט) עומד בוכתבתם - והא דלא קאמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגול שהוא לשון רבים. וט"ז כתב עוד טעם שאין דרך לטעות באמצעה דיוכל להרגיש לפי הזמן שהתחיל לקרות אבל כשהוא עומד בסוף שיש כאן קצת זמן ארוך שפיר יוכל לפעמים לטעות דשמא סיים הפרשה שניה:
י סָעִיף ד (י) אם התחיל - ר"ל ונסתפק לו אח"כ פן אמר הלמען ירבו אחר וכתבתם שבפרשה ראשונה אפ"ה אין צריך לחזור דמסתמא אמר כפי ההרגל לומר למען ירבו אחר וכתבתם שבשניה ומכ"ש אם מצא עצמו בתיבה אחרת באמצע הפרשה חזקה שאמר כל מה שלמעלה מזה ולא דילג פסוק או תיבה [אחרונים]:
יא סָעִיף ד (יא) אין צריך לחזור - כ"ז כשקורא ביחיד אבל אם הוא קורא עם הצבור ורואה שהש"ץ עומד בוכתבתם שבפרשה ראשונה או סמוך לו יחזור לוכתבתם שבראשונה דמוכחא מלתא שטעה ולא נקט סירכיה ואזיל וכן לאידך גיסא אם עומד בוכתבתם דפסק בשו"ע דחוזר לוכתבתם הראשון אם רואה שהש"ץ והצבור עומדים בוכתבתם שבשניה או סמוך לו מלפניו או מלאחריו יאמר ג"כ אח"כ הפסוק למען ירבו דהא מסתמא הוא קרא ג"כ השניה כמותם ורגלים לדבר איכא. ודין אם שינה באיזה ברכה מכפי מה שטבעו לה חכמים שכתב המ"א בשם הרמב"ם יבואר אי"ה בסימן ס"ח במ"ב עי"ש:
א סָעִיף ב חוזר לראש הפ'. פי' אם יודע שאמר שמע בכוונה חוזר לואהבת ואם אינו יודע אם אמר שמע בכוונ' פשיטא דחוזר לראש [ב"ח] ועיין בלבוש ול"ח ועמ"ש סי' ס"ג ס"ד:
ב סָעִיף ד וכתבתם. והא דלא קאמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמ"ץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגול שהוא ל' רבים:
ג סָעִיף ד דסירכי' נקט ואתא. ומכ"ש אם מצא עצמו בתיבה אחרת באמצע הפ' חזקה שאמר כל מה שלמעלה ממנו [ב"י רשב"א]: כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך במטבע כתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח או חתם במקום שאמרו שלא לחתום אבל אם שינה בנוסח הברכה ול"א אותו ל' ממש אלא שאמר בנוסח אחר בענין הברכה יצא עסי' נ"ט ור"ס קפ"ז:
א סָעִיף ב חוזר לראש הפ'. נרא' פשוט דאם אירע לו כן בפ' ראשונה דאינו חוזר ומתחיל שמע ישראל דהא לחד פי' הוי איסור באומר הפרשה וכפלה אלא מתחיל ואהבת:
ב סָעִיף ד היה עומד בוכתבתם כו'. הא דלא נקט וקשרתם דאי' ג"כ בב' פרשיות שמעתי לתרץ בשם מהר"ל מפראג דאין לטעות שם דוקשרתם הראשון הוא בקמ"ץ והשני הוא בסגו"ל. ועדיין קשה למה לא נקט בשבתך בביתך שהוא ג"כ ב"פ בב' הפרשיות ונ"ל דאורחא דמלתא נקט לפי שאין דרך לטעות בתחלת פרשה ראשונה או באמצעה דודאי יוכל להרגיש לפי הזמן שהתחיל לקרות אם הוא עדיין בפרשה ראשונה או בפרשה השנייה אבל כשהוא קיים בסוף הפרשה הראשונה שיש קצת זמן ארוך שפיר יוכל לטעות דשמא סיים הפ' השניה לכן נקט טעה בוכתבתם שהוא סוף פ' ראשונה כנ"ל:
א סָעִיף ב בה. דוקא טעה אבל בהזיד או במתכוין חוזר לראש. פר"ח:
ב סָעִיף ב פסוק אחד. לאו דוקא פסוק א' אלא אפי' תיבה אחת נמי חוזר לשם כ"כ הרא"ש:
ג סָעִיף ב הפרשה. פי' אם יודע אם אמר שמע בכונה חוזר לואהבת. ואם אינו יודע אם אמר שמע בכוונה פשיטא דחוזר לראש ב"ח מ"א. וט"ז כ' נראה פשוט דאם אירע לו כן בפרשה ראשונה דאינו חוזר דמתחיל שמע ישראל דהא לחד פירוש הוי איסור באומר הפרשה וכפלה אלא מתחיל ואהבת עכ"ל. נ"ל דאיירי ג"כ בידוע שקרא פסוק ראשון דאם אינו יודע אפי' פסוק ראשון א"כ אפי' את"ל דקרא פסוק ראשון בודאי שלא בכוונה קרא אותו וצריך לחזור מפסוק ראשון ואילך דאל"כ הו"ל קורא למפרע ומאי אריא דאינו יודע היכן טעה אפילו יודע מ"מ כיון שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך הוא לחזור מתחלת שמע ואילך אלא ע"כ מיירי דבפסוק ראשון היה מכוון ואח"כ קרא שלא בכוונה וטעה ואינו יודע היכן טעה חוזר לואהבת זהו כוונת ט"ז וכמ"ש הב"ח ומ"א והמחבר יד אהרן הבין דהט"ז הוא מתנגד עם הב"ח חמיו בזה ע"ש ולא דק:
ד סָעִיף ד בוכתבתם. והא דלא אמר בוקשרתם משום דיש הפרש דוקשרתם הראשון הוא בקמץ שהוא לשון יחיד והשני הוא בסגו"ל שהוא לשון רבים עיין תוספות יום טוב וט"ז כתב הטעם דוכתבתם הוא סוף הפרשה יוכל לטעות ע"ש:
ה סָעִיף ד ימיכם. וכל שכן באמצע הפרשה חזקה שאמר כל מה שלמעלה ממנו בב"י רשב"א. כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך במטבע. וכתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח. או חתם במקום שאמרו שלא לחתום. אבל אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר נוסח אחר בעניין הברכה יצא ע"ש ועיין סי' נ"ט:
א סָעִיף ב (ס"ק א) חוזר לראש הפ' כו' חוזר לואהבת. ואם א"י כו' פשיטא חוזר לראש פי' דחוזר לראש הפ' שכ' בש"ע. ר"ל לואהבת וקור' לואהבת ראש הפ' ומיירי שיודע שקרא שמע בכוונ'. דל"ל דמסופ' אם קרא שמע וא"כ ראש הפ' הפי' כפשוטה דחוזר לשמע. דא"כ תיקשי כיון דנסתפ' אם אמר שמע א"כ אפי' אמר שמע ע"כ לא נתכוין בה דאי היה מתכוין בה לא היה אפשר שיפול בה ספק אי קראה. וכיון דלא נתכוין מאי אריא דנסתפ' אי אמר שמע אפי' אמר שמע כיון דלא נתכוין צריך לחזור ולומר שמע. וא"כ צריך לקרות כל הפ' כי היכי דלא ליהוי קורא למפרע וזה ראיה לדברי מ"א (בסי' ס"ג סק"ו) א"ו דמיירי שיודע שקרא שמע בכוונה ומסתפ' מואהבת ואילך וחוזר לראש הפ' ר"ל לואהבת: וע' בלבוש. שכ' להיפוך דמן הסתם אמרינן דקר' בכוונה. והל"ח כ' דראייתו מן הרמב"ם והל"ח דחה ראייתו וסברתו והסכים לדברי הב"ח וע"ש:
ב סָעִיף ד (ס"ק ב) בוכתבתם וכו' בקמ"ץ תחת התי"ו. ועמ"ש הט"ז:
ג סָעִיף ד (ס"ק ג) דסירכ' כו' ומכ"ש במצא כו' ר"ל דהא אפילו בוכתבתם דא"ל דסירכ' נקט לו' למען ירבו אחר פסוק וכתבתם שבפ' ראשונה וא"כ א"ל שלא קרא עדיין רק פרשה א' אפ"ה אמרינן מסתמ' אמר כסדר גם פרשה שניה כ"ש בתיבה אחרת: כ' הרמב"ם כו' וכתב הכ"מ פ"א מברכות כו' ליישב שלא יסתרו דברי הרמב"ם אהדדי מה שכתב בפ"א מברכו' עם מ"ש בפ"א מק"ש:
א סָעִיף א ס"א בד"א כו'. פי' שאינן סמוכות בתורה רמב"ם ור"ל שאינו אלא תקנת חכמים כמ"ש במתני' למה קדמה כו' ובגמ' י"ד ב' בדין הוא כו' ועתוס' שם בד"ה למה כו':
ב סָעִיף ב ס"ב אם יודע כו'. תוס' שם ד"ה הקורא כו' וכ"ה בתוספתא פ"ב הקורא את שמע למפרע לא יצא וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה הקורא את שמע וטעה והשמיט בה פסוק א' לא יחזור ויקרא את הפסוק בפ"ע אלא מתחיל מאותו פסוק וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה הנכנס לבה"כ ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה עד אותו מקום אלא מתחיל מראש וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה הקורא את שמע וטעה ואינו יודע כו' כמ"ש בגמ' שם ומכאן מ' לכאורה דלא כהרמב"ם דקא' השמיט כו' הנכנס כו' מ' אפילו בפ' ראשונה ואפ"ה קאמר עד סוף ומדמי לתפלה והלל ומגילה:
ג סָעִיף ג ס"ג ויתחיל כו'. רש"י דלא כהרמב"ם שכ' ואהבת:
ד סָעִיף ד ס"ד דסירכי' כו'. הרגלו לו' למען כו' אחר פ' שנייה טור וכ"מ מדברי כל הפוסקים דלא כרש"י:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.