א קוֹרֵא אוֹתָהּ מְהַלֵּךְ, אוֹ עוֹמֵד, אוֹ שׁוֹכֵב, אוֹ רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, אוֹ יוֹשֵׁב, אֲבָל לֹא פְּרַקְדָּן, דְּהַיְנוּ שֶׁפָּנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, אוֹ מֻשְׁלָךְ עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה, אֲבָל קוֹרֵא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ: הַגָּה: מֵאַחַר שֶׁכְּבָר שׁוֹכֵב וְאִכָּא טִרְחָא לַעֲמֹד (הר"י פ' מִי שֶׁמֵּתוֹ): וְאִם הָיָה בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה, נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא.
ב מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַחְמִיר לַעֲמֹד כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב, וְלִקְרוֹתָהּ מְעֻמָּד נִקְרָא עֲבַרְיָן.
ג הָיָה מְהַלֵּךְ [בַּדֶּרֶךְ] וְרָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לַעֲמֹד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן.
ד עִקַּר הַכַּוָּנָה הוּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, הִלְכָּךְ אִם קָרָא וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא. וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר מִצְוֹת אֵינָן צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, מוֹדֶה הֲכָא.
ה אִם הָיָה יָשֵׁן, מְצַעֲרִים אוֹתוֹ וּמְעִירִים אוֹתוֹ, עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן, וְהוּא עֵר מַמָּשׁ. מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין מְצַעֲרִים אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְרָא וְהוּא עֵר מַמָּשׁ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹרֵא מִתְנַמְנֵם, יָצָא: הַגָּה: וְדִין שָׁתוּי וְשִׁכּוֹר עי' לְקַמָּן סי' צ"ט סָעִיף א'.
ו הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו, וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו, וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עִקַּר קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּקוֹרֵא עֲרַאי, וּכְתִיב וְדִבַּרְתָּ בָּם, וְדַרְשִׁינָן עֲשֵׂה אוֹתָם קֶבַע.
ז הָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה וְרוֹצֶה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, יִתְבַּטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּקוֹרֵא עֲרַאי.
ח הָאֻמָּנִין וְכֵן בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים מְלָאכָה בְּרֹאשׁ הָאִילָן, אוֹ בְּרֹאשׁ שׁוּרוֹת הַבִּנְיָן, קוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע בִּמְקוֹמָם וְאֵינָם צְרִיכִים לִירֵד.
ט הַכַּתָּף, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשָּׂאוֹ עַל כְּתֵפָיו, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל לֹא יַתְחִיל בְּשָׁעָה שֶׁטּוֹעֵן וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹרֵק, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ מְיֻשָּׁב:
א סָעִיף א (א) מהלך - עיין לקמן בס"ג:
ב סָעִיף א (ב) פרקדן - ואפילו מוטה מעט על צידו ג"כ אסור מפני שנראה כמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה:
ג סָעִיף א (ג) שכבר שוכב - ר"ל ופשט כל מה שעליו ואיכא טורח לעמוד ולחזור וללבשם אבל אם שוכב בחלוקו צריך לעמוד ועיין בבה"ל:
ד סָעִיף א (ד) ואינו יכול וכו' - אבל אם יכול על צידו אפילו רק בפסוק ראשון לבד מחוייב לעשות כן וכ"ש אם יכול לקרותה בישיבה:
ה סָעִיף ב (ה) מי שרוצה וכו' - דהלכה כב"ה דס"ל דהא דכתיב ובקומך אין הכונה בעמידה כדעת ב"ש אלא בזמן שדרך בני אדם לקום ממטתם ואסור לו להחמיר לעשות כב"ש ואפילו אם אין הכוונה בעמידתו לעשות כב"ש אלא לעורר הכוונה וכדומה אפ"ה אסור ובין ביום ובין בלילה ואעפ"כ א"צ בזה לחזור ולקרות בדיעבד [פמ"ג עי"ש ועי' בספר מטה יהודא]:
ו סָעִיף ב (ו) להחמיר - כתב ביש"ש פ"ז דב"ק סימן מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו. והיינו אם אותו הדבר פשט היתרו בכל ישראל [פמ"ג] ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לש"ש ואפילו אם אינו פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו עכ"ל:
ז סָעִיף ב (ז) לעמוד - דוקא בזה הוא דאסור משום שנראה לכל דמשום חומרא קעביד אבל אם עומד יכול לישב דאז אינו נראה דמשום חומרא קעביד רק משום דצריך לישב ודוקא בשחרית אבל בערבית אין לו להטות ולישב כשעומד דנראה דעושה כב"ש:
ח סָעִיף ב (ח) נקרא עבריין - כדאמרינן בפרק כירה דמאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא. כתב א"ר בשם מהרש"ל דביוה"כ כו"ע מודים דשרי לעמוד דאינו עושה משום יוהרא אלא מצותו בכך ר"ל להדמות אז למלאכים שנקראים עומדים והפמ"ג אוסר גם בזה:
ט סָעִיף ג (ט) היה מהלך - אע"ג דלעיל ס"א משמע דמן הדין מותר לקרות כשהוא מהלך מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד בשעת פסוק ראשון דהוא עיקר ק"ש לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה יושב ובדיעבד אם קרא כשהוא מהלך אינו צריך לחזור ולקרות [פמ"ג]:
י סָעִיף ג (י) צריך לעמוד - ר"ל להתעכב במקום אחד ומותר לקרותה בין בעמידה ובין בישיבה ואפילו לק"ש של ערבית דדוקא אם משנה מעמידה לישיבה אסור לק"ש של ערבית משום דנראה שעושה כב"ש משא"כ מהליכה לישיבה. ויושב בקרון או בספינה אינו צריך לעמוד דיוכל לכוין היטב עיין בש"ת ובפמ"ג. וברוכב על הבהמה יש דיעות בין האחרונים ונכון להחמיר:
יא סָעִיף ג (יא) בפסוק ראשון - וברוך שם כמל"ו בכלל פסוק ראשון הוא ויש מחמירין עד על לבבך. ומשם והלאה מותר לקרותה בהליכה או בעמידה:
יב סָעִיף ד (יב) בפסוק ראשון - עיין סקי"א דה"ה בשכמל"ו ואם לא כיון בו ג"כ צריך לחזור ולקרות בכונה:
יג סָעִיף ד (יג) לא יצא - אפילו אם קודם שהתחיל לקרות נתכוין לקיים בהקריאה המ"ע דק"ש מ"מ כל שבאמצע פנה לבו לדברים אחרים הרי לא קבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב:
יד סָעִיף ד (יד) וחוזר וקורא - בלחש שלא יהיה נראה כמקבל שתי רשויות ח"ו ועיין לעיל בסימן ס"א במ"ב סקכ"ב. ואפילו אם כבר קרא כל פרשת שמע והיה אם שמוע ואח"כ נזכר שלא קרא פסוק ראשון בכונה צריך לחזור ולקרות כל הפרשה שמע דאם לא יקרא רק הפסוק ראשון הוי כקורא למפרע דאינו יוצא כדלקמן בסי' ס"ד. ואם נזכר באמצע פרשת והיה אם שמוע יגמור עד ויאמר ויתחיל ויקרא שמע עד והיה אם שמוע ויחזור לפרשת ויאמר:
טו סָעִיף ד (טו) מודה הכא - דאע"פ שאין מתכוין לצאת בזה ידי המצוה עכ"פ צריך כוונת הלב בכל פסוק ראשון כדי שיקבל עליו ע"מ =עול מלכות= שמים:
טז סָעִיף ה (טז) מתנמנם - וה"ה אונס אחר המבטל כונתו יצא דהרי עכ"פ קרא כולה אבל אם נשתקע בשינה ולא קרא לא יצא דהרי עכ"פ צריך לקרותה כולה. ודע דיש ג' דיעות בין הפוסקים י"א דרק פסוק ראשון בלבד הוא מן התורה וי"א דכל הפרשה ראשונה הוא מן התורה וי"א דגם השניה הוא מן התורה ופרשה ציצית לכו"ע הוא מן התורה כדי להזכיר יציאת מצרים ותקנו להזכיר בזמן ק"ש ועיין לקמן בסימן ס"ז במ"ב ובשערי תשובה שם:
יז סָעִיף ו (יז) לא ירמוז - ואפילו לדבר מצוה אסור לרמוז וכ"ש שאסור לשאוף טאבאק בק"ש:
יח סָעִיף ו (יח) בפרשה ראשונה - ויש מחמירין גם בפרשה שניה אך לדבר מצוה לכו"ע מותר לרמוז בפרשה שניה אבל להפסיק להדיא לא עיין לקמן בסימן ס"ו:
יט סָעִיף ז (יט) עד שיקרא וכו' - משמע דמכאן והלאה מותר אפילו בברכות ק"ש וכן מבואר בהדיא בסי' ס"ו בב"י בד"ה ומ"ש רק אם ארעו וכו' עי"ש ועיין לקמן בסימן קצ"א בט"ז סק"א וצע"ג:
כ סָעִיף ט (כ) על כתיפו - ואפילו אם המשא הוא של ד' קבין דלגבי תפלה אסור לקמן בסימן צ"ז ס"ה לגבי ק"ש מותר:
א סָעִיף א ואיכא טרח' לעמוד. פי' שטורח הוא לחזור וללבוש בגדיו [תר"י ול"ח דלא כלבוש] משמע דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד וכ"מ בגמ' פרקדן לא יקרא ק"ש משמע דאף שכבר שוכב לא יקרא עד שיעמוד מיהו דעת הרב"י דוקא כשמושלך על גבו ונוטה מעט על צדו אבל כששוכב על צדו ממש מותר לקרות לכתחל' ולכן השמיט דעת תר"י וכ"מ פשטא דתלמודא:
ב סָעִיף ב מי שרוצה להחמיר. כתב ביש"ש פ"ז דב"ק סי' מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר דאיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפי' עביד לש"ש ואפילו אין פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו עכ"ל:
ג סָעִיף ב נקרא עבריין. דמאי טיבותא יש בעמידה כיון דקרא ובקומך לא איירי בהכי כלל לב"ה אלא מיירי בזמן קימה אבל לענין ב"ה מודה ב"ה דמוטב לחזור למקומו לברך אלא שלא הטריחוהו חכמים עסי' קפ"ד [תי"ט פ"ק דשבת בשם הרא"ש]:
ד סָעִיף ג בפסוק ראשון. אבל מכאן ואילך אסור לעמוד דנרא' שעושה כב"ש וכשיושב בעגל' או רוכב כיושב דמי לענין זה שיוכל לכוין בפ' ראשון ועס"ח עכ"ל הב"ח ומיהו יש פוסקים שצריך לעמוד כל פרשה ראשונה שלא יהא כקורא עראי א"כ אין איסור במי שעומד כל הפ' ע"ס נ"ח ס"ג וסי' ע' ס"ד:
ה סָעִיף ד בפסוק ראשון. ובשכמל"ו בכלל (לבוש) ועמ"ש סי' ס"א סי"ג:
ו סָעִיף ד וחוזר וקור'. אף על גב דאסור לקרות ב"פ הכא מיירי שקורא בלחש [ב"ח] ומ"כ בשם ס"ח שיקר' כל הפ' ב"פ ועמ"ש סי' ס"א סי"ג, ומשמע שאם נזכר לאחר שסיים שלא קרא פסוק ראשון בכוונה צריך לחזור לראש דהוי כמי שלא קרא כלל פ' ראשון וכ"מ סי' ס"ד ועמ"ש ס"ס ס':
ז סָעִיף ד מודה הכא. דאע"פ שאין מתכוין לצאת צריך כוונת הלב לקבל מלכות שמים כענין הכוונה בתפילה [ב"י רשב"א]:
ח סָעִיף ה מתנמנם יצא. וה"ה אונס אחר [וכ"מ הר"מ] אבל פשיטא שצריך לקרות כולה ותר"י ס"ל דמדאורייתא צריך לקרות פ' ראשונה ע"ש אבל בסי' ס"ז כ' הרב"י בשם הרשב"א דפ' ראשון בלבד הוי דאורייתא וכ"כ בס' החינוך, ובס' מ"כ הבי' מחלוקת הפוסקים בזה ע"ש:
ט סָעִיף ו לא ירמוז. משמע קצת ביומא דף י"ט דאפי' לצורך מצוה אסור לרמוז וע"ס ס"ו:
י סָעִיף ו בפ' ראשונה. והרמב"ם לא כתב בפרשה הראשונה דגם בפ' שניה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונ' אלא פ' ראשונה [כ"מ הר"ם]:
א סָעִיף א מאחר שכבר שוכב כו'. תמוה הוא דהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא שזכר הש"ע ס"ל אפי' לכתחלה מותר כשמטה לגמרי וכמ"ש ב"י דלא ס"ל לרמב"ם דדוקא ביש טרחא:
ב סָעִיף ג היה מהלך כו' צריך לעמוד כו'. כתבו התוספות ר"פ היה קורא מצוה מן המובחר לעמוד כשהו' מהלך לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד עכ"ל. ולפ"ז נראה דכיון דאיתא ספ"ק דקידושין דרכוב כמהלך דמי ממילא ה"ה נמי לענין זה שיעמוד עם הבהמה בשעת קריאת פסוק ראשון דגם בזה י"ל שכיון שהוא טרוד בהולכת הבהמה אינו יכול לכוון שפיר אבל אם יושב בעגלה אע"ג דכ"כ בסי' ב' דגם בזה הוה כמהלך לענין שלא ישב בקלות ראש מ"מ כאן דעיקר הטעם מחמת שאינו יכול לכוון וזה שיושב בעגל' שפיר יוכל לכוון ורמב"ם כתב בזה מי שהוא מהלך ברגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא כשהוא מהלך עכ"ל למד מו"ח ז"ל מדנקט ברגליו ש"מ דאם רכוב ע"ג בהמה אינו בכלל זה כמהלך ולעד"נ דלא בא למעט רק הולך בספינה או בעגלה אבל לא רוכב ע"ג בהמה מטעם שכתבתי: עוד למד מו"ח ז"ל מדסיים הרמב"ם והשאר קורא כשהוא מהלך שהוא ל' מיותר אלא דקמ"ל דאסור לעמוד כל הפרשה דנראה כעושה כב"ש ול"נ לע"ד כן כלל דליכא קפידא אלא ביושב ועומד דאז ליכא מעלה בעמידה משום כוונה דהא בישיבה יש טפי כוונה אלא ע"כ משום גזירת הכתוב דכתיב ובקומך ע"כ הוא כב"ש משא"כ במהלך ועומד דעושה כן משום דמכוון טפי בזה ב"ה מודים דשפיר עבד אלא שא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון ותו לא צריך אבל אם רוצ' לעשות שיהיה לו כוונה אפי' אח"כ תע"ב וזה מוכח דהא ר"י ס"ל בגמרא כל הפ' כולה בעמידה ואי ס"ד דר' יוחנן ס"ל כב"ש הא בפ' שמע קאמרי ב"ש בבקר יעמדו אלא ע"כ דאין קפידא במה שעושה כב"ש אלא ביושב ועומד כדפי' והרמב"ם דנקט דשאר קורא כשהוא מהלך נזהר שלא תאמר הואיל והוכרח לעמוד בפסוק ראשון יעמוד עד כל פרשה קמ"ל דא"צ כנלע"ד ברור:
ג סָעִיף ד וחוזר וקורא. י"ל הא יהיה נראה כב' רשויות ח"ו וצ"ל דיקר' בלחש כמש"ל סי' ס"א ס"ח ועי"ל דממתין איזה זמן ואחר כך חוזר וקור' דלא משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים והא דפריך בגמ' ר"פ לאביי למה משתקין אותו דלמא לא איכון ולא תירץ דה"ל להמתין ולקרות אח"כ פעם שנית דכבר כתבתי בסי' ס"א דעיקר הקושיא היא למה משתקין אותו כיון שיש לדונו לזכות אע"פ שהיה יכול לעשות בענין דלא הוי חשד כלל:
א סָעִיף א לעמוד. תמוה הוא דהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא ס"ל אפילו לכתחלה מותר כשנוטה לגמרי על צדו. ט"ז מ"א ע"ת. מיהו היינו דוקא על צדו ממש אבל בנוטה מעט על צדו אסור אא"כ הוא בעל בשר:
ב סָעִיף ב להחמיר. כ' ביש"ש פ"ז דב"ק סי' מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לש"ש ואפילו אין פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד רבו אם לא שיש לו ראיות לסתור דבריו עכ"ל:
ג סָעִיף ב עבריין. כדאמרינן בפרק כירה מי שעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא:
ד סָעִיף ג ראשון. וה"ה רוכב כמהלך דמי אבל אם יושב בעגלה או בספינה שפיר יוכל לכוין ט"ז ופר"ח. אבל הב"ח כ' דלא אמרן אלא במהלך ברגליו אבל רוכב על בהמה או יושב בקרון יוכל לכוין היטב ואינו צריך לעמוד דלכוונת פסוק ראשון בלחוד לא אמרינן רוכב כמהלך דמי ע"ש. עוד למד הב"ח מדסיים הרמב"ם והשאר קורא כשהוא מהלך דקמ"ל דאסור לעמוד כל הפרשה ונראה כעושה כב"ש. וט"ז חולק עליו וכ' דליכא קפידא אלא ביושב ועומד משא"כ במהלך ועומד דבזה ב"ה נמי מודה דשפיר עביד. וכ"כ המ"א דאין איסור במי שעומד כל הפרשה ופשוט דבשכמל"ו בכלל פסוק ראשון הוא לבוש. והב"ח כ' דצריך לעמוד עד על לבבך וע"ל סי' נ"ח סעיף ג':
ה סָעִיף ד וקורא. ר"ל בלחש כמש"ל סי' ס"א ס"ק ט' או ממתין איזה זמן ואח"כ חוזר וקורא דלא משתקין אותו אא"כ קורא ב"פ רצופים עיין ט"ז. ואם ניכר שלא קרא פסוק ראשון בכוונה לאחר שסיים ק"ש צריך לחזור לראש מ"א ועיין במ"א סי' ס"ד ס"ק א':
ו סָעִיף ה מתנמנם יצא. וה"ה אונס אחר עיין בספר מנחת כהן. ובפר"ח סי' ס"ז ובמ"א סי' זה אי קריאת שמע דאורייתא הוי רק פסוק ראשון או פרשה ראשונה ושנייה או ג' פרשיות ע"ש. ועיין בהמבי"ט בס' קרית ספר:
ז סָעִיף ו ירמוז. משמע קצת ביומא דף י"ט דאפילו לצורך מצוה אסור לרמוז. מ"א:
ח סָעִיף ו ראשונה. והרמב"ם לא כ' בפרשה ראשונה דגם בפרשה שנייה איכא איסורא אלא דלא הוי מגונה אלא בפרשה ראשונה כ"כ הר"מ מ"א ונראה לי דלצורך מצוה מותר לרמוז בפרשה שנייה אף להרמב"ם דאל"כ קשה על רב היאך היה מחוי בידיה בן קבוטל בפרשה שניה כדמסקינן ביומא דף י"ט מאחר דאיכא עכ"פ איסורא אלא ודאי דלדבר מצוה שרי. וק"ל. ועל פי זה לא מקשה מידי המחבר יד אהרן על הרמב"ם ודו"ק:
א סָעִיף א (ס"ק א) ואיכא כו' וכ"מ בגמ' פרקדן כו' משמע דאף דכבר שוכב כו' לכאור' אין זה ראי' דהא משמע מלשון רמ"א דתרתי בעינן שוכב על צדו ממש וגם משום דאיכא טרחא וא"כ מאי ראי' מייתי מפרקדן דשם מיירי דאינו נוטה אלא מעט על צדו ולכך לא מהני אע"ג דאיכא טרחא דעמידה אולם כוונת מ"א אינו כ"א לברר דברי תר"י: דז"ל הגמ' דף י"ג א"ר יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש ופריך הא אפי' אינו קורא ק"ש אסור לישכב פרקדן דהא ריב"ל לייט אמאן דגני אפרקדן. ומשני לשכוב אי מצלי (דהיינו נוטה מעט על צדו) שרי אבל לקרות אפי' כה"ג אסור. ופריך והא ר"י מצלי וקרי ומשני שאני ר"י דבעל בשר הוי ואיכא טרחא והקשו תר"י אהא דתניא דף כ"ד ע"א שנים שהיו מתכסים בטלית א' (והם ערומים) זה מחזיר פניו וקורא ק"ש (כדי שלא יהי' לבו רואה ערות חבירו) וזה מחזיר כו' והאיך רשאי לקרו' והוא שוכב מוטה על צדו ואית דאמרי דכי אמרי מקרי אף ע"ג דמצלי אסור זה בהטיה מעט. אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר והנכון יותר לתרץ דכיון דחזי' דהיכי דאיכא טרחא שרי כדאמר בר"י כו' משום דהוי בעל בשר ה"נ התירו לו בהטיה משום דה"ל טרחא כיון דפשט את בגדיו לחזור וללבשן עכ"ל ומדכתבו תר"י כיון שפשט את בגדיו כו' כ' מ"א לעיל דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד דבעמידה ליכא טרחא כ"ה. ושלא ליתן לבעל דין מקום לחלוק דלעולם אפי' שוכב בחלוקו העמיד' מקרי טרחא והא דכתבו תר"י כיון שפשט את בגדיו ליתרון נקטי' כיון דבאמת האי ברייתא דשנים שהיו מתכסים בטלית אחד מיירי שהם ערומים כיון שאין כוונת תר"י לפסוק דין כ"א לתרץ קושייתם מברייתא הנ"ל לכן כתבו האמת דשם הם ערומים לגמרי אף שזה דוחק מ"מ כתב מ"א דכן משמע בגמ' דע"כ תר"י ס"ל דוקא הלבישה מקרי טרחא ולא העמיד' דהא בתי' השני של תר"י התירו אפי' נוטה רק קצת על צדו דכן משמע לשון תר"י שכתבו ה"נ שהתירו לו בהטי' משום דהוי ליה טרחא כו' כנ"ל הרי נקט הטיה. ועוד ממ"נ איך א"ל דבעי תר"י בתי' שני תרתי שוכב על צדו ממש. וגם משום דאיכא טרחא אי ס"ל כששוכב על צדו ליכא משום גאות א"כ אפילו ליכא טרחא שרי ומה"ט התירו בתי' א' (דהא איסור פרקדן אף כשנוטה מעט על צדו הוא משום דהוא דרך גאות) דהא כיון דליכא גאות מה לי יושב או עומד או שוכב ואי ס"ל דגם בשוכב על צדו ממש איכא משום גאות ואף על פי כן התירו משום טרחא א"כ למה לא יתירו בשוכב מעט ע"צ משם טרחא כיון דאין חילוק בין מעט על צדו ובין ע"צ ממש דבשניהם איכא גאות (והא דרמ"א בעי תרתי כנ"ל יתבאר למטה בע"ה) א"ו דבאמת תר"י לתי' השני דמתיר משום טרחא מתיר אפי' נוטה רק מעט על צדו (והטי' מועטת דבעינן לא משום ק"ש אלא משום דלייט עליה ריב"ל ואיכא טעם אחר ע"ש בגמרא) וא"כ כיון דאפי' בהטי' מועטת שרי משום טרחא א"א דהעמיד' מקרי טרחא תקשי קושיית מ"א מהא דאמר פרקדן כו' והא התם ע"כ מיירי דנוטה מעט על צדו כדמתרץ הש"ס ואפ"ה לא הותר אע"ג דאיכא טרחא דעמיד' אע"כ דעמיד' לא מקרי טרחא אלא כיון שפשט בגדיו הלביש' מקרי טרחא וא"א דרמ"א תרתי בעי שוכב על צדו ממש וגם משום טרחא אע"ג דקשיא ממ"נ כמ"ש לעיל לדעת תר"י. מ"מ י"ל דנסתפק רמ"א איזה תי' מב' תירוצי תר"י עיקר ולכן נקט חומרת ב' התירוצים דבעינן שוכב ע"צ ממש דהיינו כתי' א' וגם משום דאיכא טרחא כתי' ב'. וכיון דמחמיר גם כתי' ב' של תר"י ע"כ בעינן שיהי' ערום בלי חלוק דהא לתי' שני העמיד' לא מקרי טרחא אלא דוקא הלביש' כמו שהוכיח מ"א. אע"כ דגם רמ"א ר"ל כששוכב ערום וקיצר בלשון כמ"ש ל"ח: מיהו דעת הרב"י כו' ר"ל דלא תימא דבין הרב ב"י ובין הרמ"א ס"ל כתי' ב' של תר"י דההיתר הוא משום טרחא גרידא וא"כ אפי' נוטה רק מעט על צדו שרי וכוונת הרב"י במ"ש והוא שוכב על צדו ר"ל מעט על צדו ובא רמ"א בהג"ה לפרש דבריו מאחר כו' ואיכא טרחא כו' ועז"כ מ"א דע"כ זה ליתא דבשלמא אי הי' אפשר לפרש דהעמיד' גרידא מקרי טרחא אז הי' אפשר לפרש כן דגם הרב"י ס"ל כתי' שני דתר"י הנ"ל אף דסתם הרב"י ולא כ' משום טרחא מה בכך כיון דבאמת איכא עכ"פ טרחא משא"כ השת' לפמ"ש מ"א דהטירחא היא הלביש' ולא הותר כ"א בשוכב ערום א"כ איך א"ל דהרב"י מתיר אפי' בנוט' מעט על צדו. וע"כ אין ההיתר כ"א משום ששוכב ערום והוא לא הזכיר מזה כלום (בשלמא לרמ"א צריך לדחו' במ"ש מאחר שכבר שוכב כו' רמז לזה דאפשר סתם שכיב' היא ערום בלי לבוש. ובאמת כ' הל"ח על רמ"א שנתן מקום לטעות) (ובלא"ה כיון דבחבורו הארוך כת' שמדברי הרמב"ם ורש"י וטור משמע כתי' א' של תר"י מסתמא גם בש"ע פסק כתי' א' דבעינן דוקא שוכב על צדו ממש ואז אפי' ליכא טרחא שרי) ורמ"א שכ' מאחר שכבר כו' משמע דאפי' שוכב על צדו ממש אפ"ה בעי' דוקא היכי דאיכא טרחא דהא קאי על דברי המחבר דמיירי בשוכב על צדו ממש היינו טעמא משום דחושש לחומרת שני תירוצי תר"י כנ"ל (וכן ס"ל להלבוש וע' מ"ש עליו הל"ח) ואע"ג דלהרב"י מותר אפי' ליכא טרחא. אפילו הכי לא כ' רמ"א ל' וי"א דהא לפי זה רמ"א חולק על הרב"י כיון דאפשר לדחוק דגם הרב"י רצה לומר דוקא כששוכב ערום אף דאין האמת כן מ"מ לא כ' ל' י"א. כי כן הוא דרך רמ"א בש"ע כנודע: וכן משמע פשטא דתלמודא רצה לומר כתירוץ א' של תר"י. דאם שוככ על צדו ממש מותר אפי' ליכא טירחא דהא משני לשכוב אי מצלי שרי ולקרות אפילו מצלי אסור משמע דוקא מצלי דהיינו נוטה מעט על צדו אבל שוכב על צדו ממש שרי והא מיירי שם בלבוש מלבושו:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) מי שרוצה כו' ואם מחמיר בפני רבו ר"ל בדבר שפשט היתרו. ואפילו אין פשט כ"כ להתיר אלא שרבו מיקל בדבר אף דאי התלמוד מחמיר בכה"ג אין מנדין אותו מכל מקום אינו נכון ומשמע שם אפילו שלא בפני רבו ודבר פשוט להתיר. כ' שם היינו שפשט התירו בכל ישראל ע"ש:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) נקרא כו' דמאי טיבותיה כו' כיון דקרא ובקומך כו' ר"ל דמיניה יליף ב"ש דבעי' עמידה דבשכבך ר"ל דרך שכיבה. ובקומך ר"ל דרך קימה אבל ב"ה דרשי קרא ובלכתך בדרך אפי' הילוך. ובשכבך ובקומיך ר"ל על הזמן דהיינו בערב ובבקר דהוי זמן שכיבה וזמן קימה: אבל לענין בהמ"ז כו' ר"ל דבר"פ אלו דברים פליגי ב"ש וב"ה מי שאכל ושכח ולא בירך בהמ"ז והלך לו ונזכר בש"א יחזור למקומו ויברך בהמ"ז ובה"א יברך במקו' שנזכ' ואמרינן שם דף נ"ג ע"ב רב ב"ח אזיל בשיירתא אכל ושכח ולא בירך ונזכר ואמר היכי איעבד אי אומר לשיירת' ששכחתי לברך יאמרו שאברך פה והוא רצה להחמיר כב"ש א"ל שכחתי יונה דדהבא (וע' שם הטעם למה אמר יונה) וחזר ובירך במקומו ובזכות זה באמת מצא יונה של זהב וכן איתא שם בתלמיד א' שהחמיר כב"ש ומצא ארנקי דדהבא הרי מן השמים הסכימו על ידם שטוב עשו במה שהחמירו כב"ש. עסי' קפ"ד. דיש פוסקים כב"ש לענין בהמ"ז:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) בפסוק כו' דנראה שעושה כב"ש אף על גב דאין איסור אלא כשיושב ועמד כשקרא דבזה נרא' שעושה כב"ש משא"כ כשעומד קודם שהתחיל לקרות דמותר לעמוד גם בשע' ק"ש דבזה אינו נרא' שעושה כב"ש והכא הא כבר עמד משום פסוק א'. מ"מ כיון שמהלך בדרך ועומד וקורא נרא' שעושה כב"ש: או רוכב כו' בט"ז חולק על רוכב. אבל כשיושב בעגלה מודה והיינו דוקא כשאחרים מוליכים העגל' וע"ש: א"כ אין איסו' כו' דאינו נרא' דמחמיר כב"ש אלא מחמיר כדע' הפוסקים ההם: עסי' נ"ח במ"א סק"ד דאפילו לדעת המחבר דסגי לעמוד בפ' א'. מ"מ אי אינו יכול לעמוד על הדרך עד על לבבך הותר לו לקרות ק"ש בביתו משעל' עמוד השחר כדי שיוכל לקרות בעמיד' עד על לבבך הרי מבוא' כמ"ש מ"א דלא כב"ח:
ה סָעִיף ד (ס"ק ה) בפ"ר ושכמל"ו. ועמ"ש סי' ס"א במ"א ס"ק י"א בשם הלבוש. דהוא הדין לענין כוונ' המוזכר כאן סעיף ד'. בשכמל"ו יש לו דין פסוק ראשון:
ו סָעִיף ד (ס"ק ו) וחוזר כו' שקורא בלחש: וע' בט"ז שכ' עוד תקנה וז"ל ועי"ל דממתין איזה זמן ואח"כ חוז' וקורא כו' עכ"ל וע' במ"א סי' ס"א סק"ז שכ' בשם של"ה דהאומרים שמע בסליחות בכ"פ שאומרים ויעבור שרי וז"ל מאחר שמפסיק הרב' בנתיים: שיקרא כל הפרש' ב"פ ועמ"ש בסי' ס"א סק"ח: ומשמע שאם נזכר כו' מדכתב בס"ח שיקרא הפרש' ב"פ משמע שכבר קרא כל הפרש' אפ"ה יקרא שוב כל הפרש' והטעם דאי לא יקרא רק פסוק א' א"כ ה"ל קורא למפרע דהא קרא תחל' מן ואהבת עד סוף הפרש' ואחר כך שמע אף על גב דגם שמע ישראל קרא תחלה מ"מ כיון דלא נתכוין בקריאת פסוק שמע. א"כ אותה ק"ש כמאן דליתיה דמי והוי קרא למפרע והא קמ"ל מ"א דזה מקרי קורא למפרע: וכ"מ בסי' ס"ד. ר"ל סעיף קטן א' במ"ש בשם הב"ח וע"ש:
ז סָעִיף ו (ס"ק ט) לא ירמוז כו' לצורך מצוה כו' הוא מדתנן התם בליל יה"כ היו קוראים לפני כהן גדול דברים הממשיכים את הלב כדי שלא יבא לידי שינה. ותנן ר' זכריה בן קבוטל אומר הרב' פעמים קריתי לפניו בדניאל. ואמרי' מתני לה ר' חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב. ר' זכריה בן קפוטל (בפ"א) ומחוו ליה רב בידו קבוטל (בבי"ת) ופריך הש"ס ונימ' ליה להדיא ולמה רמז לו ביד. ומשני רב הוי קרי אז ק"ש ולא הי' אפשר לו להפסיק ופריך א"כ האיך רמז לו ביד הא אסור לרמוז באצבעותיו ובעיניו כו'. ומשני רב הוי עוסק בפר' שני' של ק"ש ומאי קושיא אי לדבר מצוה שרי. הא רב רמז לו לדבר מצוה להצילו מן הטעות אלא ודאי דאפי' לדבר מצוה אסור. אך ראיה גמורה ליכא די"ל שאני התם דלא הוי מצוה ממש. דהא אפשר להמתין עד שיסיים ק"ש ואז יאמר לו שטעה:
ח סָעִיף ו (ס"ק י) בפ' ראשונ' והרמב"ם לא כ' כו'. ז"ל הכ"מ פ"ב מהל' ק"ש על מ"ש הרמב"ם הקורא ק"ש לא ירמוז כו' ואם עשה כן אע"פ שיצא י"ח הרי זה מגונה. והקש' הר"מ הא בפ"ב דיומא דף י"ט משמע דבפ' שני מותר לרמוז. וא"כ למה סתם הרמב"ם ולא חילק. ותי' וז"ל ואפשר שלא רצה הרב לגלות כדי שלא יזלזלו בקריאתה. אי נמי בפ' שניה מגונה הוא דלא הוי אבל איסורא איכא עכ"ל. ונקט מ"א תי' בתרא עיקר להחמיר. אך צ"ב לתי' בתרא אכתי אמאי לא חלק הרמב"ם וסתם הרי זה מגונה משמע אפי' בפ' שני וצ"ל דגם לתי' בתרא צ"ל דמה"ט סתם הרמב"ם כדי שלא יזלזלו בקריאתה אלא דלא ניחא ליה בתי' א' דמשום שלא יזלזלו לסתום נגד הדין כיון דבאמת בפ' שני אין בו איסור ואיך יסתום דמשמע אפי' בפ' ב' יש איסור משא"כ לתי' בתרא דבאמת גם בפ' ב' יש איסור אע"ג דלא הוי מגונה. והרמב"ם כ' סתם ה"ז מגונ' משמע גם בפ' שני ע"ז שפיר י"ל שעשה כן כדי שלא יזלזלו כיון דעכ"פ גם בפ' ב' יש איסור אף דלא הוי רק איסורא זוטא דהא לא הוי מגונה. והרמב"ם כ' מגונה אין זה כ"ה נגד הדין. ומ"מ קשה איך א"ל דגם בפ' ב' אית ביה איסורא א"כ הדרא קושי' הש"ס ביומא על רב לדוכתיה היאך הי' רשאי לרמז. נהי דרב בפרשה שניה הוי קורא מכל מקום הא איסורא איכא. ואולי י"ל כיון דלא הוי מגונה רק איסורא זוטא כה"ג שרי הואיל והוי לדבר מצוה. מיהו דאי הוי מגונ' אפי' לדבר מצוה אסור כמ"ש מ"א סק"ט. ודוחק:
א סָעִיף א ס"א קורא כו'. מתני' י' ב' וגמ' י"א א' ת"ר כו': או רוכב כו'. רמב"ם דלא גרע ממהלך ובכלל בלכתך בדרך הוא וע"ל סי' צ"ד ס"ד: אבל לא כו'. ע' תוס' דנדה י"ד א' ד"ה אפרקיד כו' והרמב"ם נקט כשני הפירושים לחומרא הג"מ: אבל קורא כו'. רמב"ם וכ"כ רש"י שם ותוס' שם ד"ה ק"ש ממ"ש בברכות כ"ד א' שנים כו' וכ"כ תר"י בשם י"א וכמ"ש מטין וקורין והם כ' דוקא שכבר שוכב ופשט את בגדיו משום טרחא וכמו שאמרו בעל בשר הוה ה"ה כאן וז"ש בהג"ה מאחר כו' ופליג על הש"ע:
ב סָעִיף ב ס"ב מי כו'. כמש"ש כדאי היית כו' ועבה"ג:
ג סָעִיף ג ס"ג היה כו'. דקי"ל כר"מ וכ"פ בתוס' שם ד"ה על וירושלמי כו' וכן הלכה כו' וכן איתא בתנחומא כו' וכ"כ הרי"ף כמו דאמרינן ואזדא ר"י כו' ה"ה רב יהודה ס"ל מצות כוונה כר"א אבל הראב"ד פסק עד על לבבך דוקא דטעמיה משום דלא לשוי עראי כמ"ש בס"ו וכ"כ לעיל סי' נ"ח ס"ג בשם הרשב"א וכ"כ הרשב"א בחי' בשם הרי"צ גאות דבלא"ה ק' דרבא אדרבא מ"מ משם ואילך מותר בהליכה משום דכתיב ובלכתך וצ"ע דא"כ מאי ואזדא ר"י לטעמיה מ"מ הא כתיב ובלכתך ועתוס' שם ט"ז א' ד"ה הא וכ"כ רז"ה דה"ה להא דפ"א דיומא שלא ירמוז כו' אבל הרי"ף וכל הפוסקים פי' בשניהם פ' ראשונה ממש וצ"ל דכ"א כדאיתא וג' חילוקים בדבר: מהלך בדרך כו'. לשון ירושלמי הנ"ל והביאו הרא"ש ורשב"א ותוס' הנ"ל:
ד סָעִיף ד ס"ד עיקר כו'. כרבא דבתראה הוא: ואפי' כו'. וראיה דהא רבא ס"ל דא"צ כוונה בפ"ג דר"ה ועמ"א:
ה סָעִיף ה ס"ה שאע"פ כו'. תר"י ורא"ש דודאי צריך לקרות כולה כמש"ש חוזר וגומרה ואף למ"ד אין חוזר וגומרה היינו משום שעבר זמן ק"ש ומקודם פטור היה כמש"ל ס"ס ק"ו בהג"ה:
ו סָעִיף ו ס"ו שהוא עיקר כו'. ב"י וכמ"ש בירושלמי מה בין פרק ראשון לבין פרק שני אר"ח כל מה שכתב בזה כתב בזה מעתה לא יקרא אלא אחת א"ר אילא הראשון ליחיד השני לציבור הראשון לתלמוד השני למעשה: מפני כו'. דא"א לו' משום כוונה דא"כ אמאי קאמר ולא אותי קראת כו' ולא הביא הפסוקים דרפ"ב דברכות וכן אמר שם ודברת בם עשה כו' וכמ"שו ועוד דרב עצמו ס"ל דפסוק ראשון לבד בעי כוונה כמ"ש בברכות שם א"ר אילא כו' ונאנס כו'. מלחמות:
ז סָעִיף ז ס"ז היה עוסק כו'. אע"ג דבגמרא אמרו משום כוונה וא"כ בפסוק ראשון סגיא וכ"ד התוס' שם מ"מ דעת הרי"ף וש"פ בכולה פרשה מדקבלה רבא לתשובתו של רב מרי ואף שיש לדחות דרבא לא קבלה אלא לס' של ר' יוחנן שאמר והוא כו' ור' יוחנן לשיטתו ועוד דאפשר גמ' קאמר אליבא דר' יוחנן כגי' אר"י כו' מ"מ בירושלמי מ' להדיא דטעם א' להן עם הנ"ל דס"ו דאמרי' שם פ"ב תני לא יהא מרמז וקורא תני הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב כו' א"ר מנא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בשעה שיברך כו':
ח סָעִיף ח ס"ח וכן בע"ה כו'. טור מדחילק שם בתפלה ולא בק"ש:
ט סָעִיף ט ס"ט הכתף כו'. תוס' וירושלמי פ"ב ומסיים שם ושם בין כך ובין כך לא יתפלל עד שיפרק ור"ל במשא של ד' קבין כמ"ש בירושלמי שם ובב"מ פ"ט ומכאן דבק"ש אף בד' קבין מותר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.