Shulchan Aruch, Orach Chayim 65 — שולחן ערוך, אורח חיים סה
א קְרָאָהּ סֵרוּגִין, דְּהַיְנוּ שֶׁהִתְחִיל לִקְרוֹת, וְהִפְסִיק בֵּין בִּשְׁתִיקָה בֵּין בְּדִבּוּר וְחָזַר וּגְמָרָהּ, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, יָצָא, אֲפִלּוּ הָיָה הַהֶפְסֵק מֵחֲמַת אֹנֶס: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיָה אָנוּס וְהִפְסִיק כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, חוֹזֵר לְרֹאשׁ (תוס' וְהָרֹא"שׁ פֶּרֶק מ"ש וְהַטּוּר), וְהָכֵי נָהוּג, וּמְשַׁעֲרִין עִנְיַן הַשְּׁהִיָּה לְפִי הַקּוֹרֵא, וְלֹא לְפִי רֹב בְּנֵי אָדָם (רַשְׁבָּ"א ר"פ הָיָה קוֹרֵא) וְכֵן הוּא לְקַמָּן סִימָן ק"ד.
ב קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁקּוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לִקְרוֹת עִמָּהֶם פָּסוּק רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עִם חֲבֵרָיו, וְה "ה אִם הוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאוֹמֵר דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים אוֹ פְּסוּקִים, בְּמָקוֹם שֶׁרַשַּׁאי לִפְסֹק, אֲבָל אִם הוּא עָסוּק בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְסֹק, כְּגוֹן מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר וָאֵילָךְ לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יֹאמַר הַתֵּבוֹת שֶׁהוּא אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּנִגּוּן הַצִּבּוּר, שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ קוֹרֵא עִמָּהֶם:
ג קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁקּוֹרְאִין קְרִיאַת שְׁמַע, טוֹב שֶׁיִּקְרָא עִמָּהֶם כָּל קְרִיאַת שְׁמַע, וִיקַבֵּל שָׂכָר כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה: הַגָּה: אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב רַק בְּפָסוּק רִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (בֵּית יוֹסֵף):
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Reading Kriyat Shema with interruptions, and joining the congregation when it says Kriyat Shema.
seif 1 The Mechaber writes that one who read Kriyat Shema seirugin (in broken parts) has fulfilled his obligation. This means he began, stopped, and later went back and finished. The ruling holds whether he stopped in silence or by speaking, even if the pause was long enough to read all of Kriyat Shema. It holds even if an o'nes (a compulsion beyond his control) made him stop. The Gra traces this to the Gemara in Megillah and Rosh Hashanah, and to the Rif, who requires going back to the beginning only in Tefillah. The Mishnah Berurah adds that even one who spoke deliberately, which is forbidden, goes back only to the place where he stopped, even in the middle of a bracha. In the Be'ur Halacha he writes that such a person should still repeat the passages of Kriyat Shema, since some say he must go back to the beginning.
The Rema writes that some say otherwise. If one was forced to stop and paused long enough to read all of it, he goes back to the beginning, and the Rema writes that this is the custom. The pause is measured by the time this reader needs, not by most people. The Mishnah Berurah explains the reason. One who stopped by choice could have read at any moment, so his silence or speech does not count as an interruption. One who was forced could not read during the pause, so the pause counts. The Mishnah Berurah explains that one who stopped inside Kriyat Shema goes back to its start. One who stopped inside the brachot of Kriyat Shema goes back to the start of that bracha only if he paused long enough to say everything from Yotzer Or to Ga'al Yisrael. The Magen Avraham concludes that in Kriyat Shema only two kinds of o'nes count. In the first, the person was unfit to read (he needed to relieve himself). In the second, the place was unfit; the Mishnah Berurah gives the example of one who found excrement there and had to wait until it was removed. Any other o'nes, such as bandits, is treated like a pause by choice. In Tefillah he holds that any o'nes requires going back to the beginning, since the Rif holds this even with no o'nes. The Mishnah Berurah brings his view. The Aruch HaShulchan reaches the same practical ruling, following the Ra'avad and the Ma'or for mitzvot other than Tefillah.
The Mishnah Berurah stresses that all this is after the fact. He writes that from the outset one may not pause that long, even with no compulsion and even in silence alone. He applies this even to a rabbinic text such as the brachot of Kriyat Shema, Hallel or the Megillah, and he writes that one must be even more careful in Tefillah. Drawing on the Magen Avraham, he writes that the chazzan should not sing so long in the brachot of Kriyat Shema that the congregation must wait silently for that length of time. The Mishnah Berurah permits pausing even that long to answer Kaddish or Kedushah. The Aruch HaShulchan writes that a congregation that does pause this long for the chazzan's singing in Yotzer Or or Ezrat does not go back. The pause was not an o'nes, since they could have finished.
seif 2 The Mechaber writes that one who already said Kriyat Shema and enters a shul where the congregation is saying it must say the first verse with them. Otherwise he would seem unwilling to accept ol malchut shamayim (the yoke of Hashem's kingship) together with them. The same applies when he is in shul saying supplications or verses, at a point where he may stop. If he is at a point where he may not stop, such as from Baruch She'amar onward, he does not stop. Instead, while they say the first verse, he says the words he is up to in the congregation's tune, so he appears to say it with them. The Mishnah Berurah adds that one who has not yet said Kriyat Shema surely says the first verse with them. He should not intend to fulfill the mitzvah with it, since he has no tefillin on and is saying it without its brachot. The Magen Avraham extends the rule to other passages the congregation says, such as Tehillah LeDavid, as derech eretz (proper conduct), and the Mishnah Berurah adds Aleinu. The Aruch HaShulchan writes that our custom is to do this only for Shema Yisrael. He adds that one bows with the congregation at "va'anachnu korim" in Aleinu, so it does not look as if everyone bows but him.
On where one may stop for this, the Magen Avraham cites the Bach, who holds one stops even in the middle of the brachot of Kriyat Shema. The Taz holds that one stops in Pesukei Dezimra (the passages of praise from Baruch She'amar to Yishtabach) but not in the brachot of Kriyat Shema. He reasons that for Rabbi Yehudah HaNasi the first verse alone is Kriyat Shema. Saying it there would fulfill Kriyat Shema in the middle of brachot meant to come before it. The Mishnah Berurah, citing the later poskim, rules that one stops in Baruch She'amar, Pesukei Dezimra and Yishtabach. He rules that one never stops in the brachot of Kriyat Shema or between their sections, and says his own words in the tune instead. The Aruch HaShulchan also rules that one stops in Pesukei Dezimra, since we answer amen there (following the Arizal), and Shema Yisrael is no less. He writes that we do not stop in the brachot of Kriyat Shema.
seif 3 The Mechaber writes that it is good for him to say the whole Kriyat Shema with the congregation, and he receives reward like one who reads from the Torah (following the Rokeach, as the Gra notes). The Rema adds that he is obligated only in the first verse. The Gra reads the Rokeach as requiring all of it. The Mishnah Berurah notes this view of the Gra. The Aruch HaShulchan writes that our custom is not to say all of it, only Shema Yisrael.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/65 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) בין בדיבור - אפילו אם שח במזיד אף דעשה איסור בזה אעפ"כ א"צ לחזור רק למקום שפסק ואפילו כשפסק באמצע ברכה. וה"ה כששח באמצע הלל ומגילה ובהמ"ז או שאר ברכה ארוכה ודוקא כשהוא אומרן בעצמו דאם שומע מאחר שמוציאו והוא שח בנתיים ממילא אינו שומע ואיך יצא בזה ויבואר אי"ה להלן בכל אחד במקומו עי"ש וע' בבה"ל שכתבנו דבק"ש נכון שיחזור הפרשיות עוד הפעם כשסח במזיד כי יש אומרים דצריך לחזור לראש: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) וי"א דאם וכו' - טעמם דבשלמא אם לא היה אנוס שאם היה רוצה היה יכול לקרות לא הוי השתיקה ואפילו הדבור הפסק אבל באנוס חשיבא השהייה הפסק כיון שלא היה אז יכול לקרות ועיין במ"א שמסיק דדוקא אם האונס הוא מחמת שהאיש אינו ראוי כגון שהוצרך לנקביו או שהמקום אינו ראוי כגון שמצא שם צואה או מי רגלים והוצרך לשהות עד שיוציאום אבל אונס אחר כגון מחמת ליסטים וכה"ג הוי כמו ששתק ברצון דלא חשיב הפסק לדעה זו. ודוקא בק"ש וברכותיה וכה"ג אבל בתפלה חוזר לראש אפילו באונס אחר וכמו שיתבאר לקמן בסי' ק"ד ע"ש במ"ב ס"ק ט"ז: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) כדי לגמור - היינו מראש ועד סוף אפילו עומד בסוף: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) חוזר - כ"ז לענין דיעבד אבל לכתחילה לא יפסיק לשהות כדי לגמור כולה אפילו שלא מחמת אונס ואפילו בשתיקה בעלמא ואפילו בדבר שהוא מדרבנן כגון ברכת ק"ש והלל ומגילה וכה"ג וכ"ש דבתפלה יש ליזהר מאד בזה כי יש שמחמירין בתפלה אפילו דיעבד ומשמע מדברי המ"א דלכתחילה נכון ליזהר שלא ינגן הש"ץ הרבה בברכת ק"ש שיהיה בהפסק אחד כדי לגמור כולה שאז יצטרכו הקהל להפסיק הרבה בשתיקה על ידו [ונ"ל דכ"ש דיש ליזהר בברכת כהנים שהוא מדאורייתא שלא יאריכו אז הקהל באמירת התחנונים בעת הברכת כהנים שעי"ז שותקין הכהנים זמן הרבה באמצע הברכה ומחמת זה טוב לעשות כמו שראיתי כתוב בשם הגר"א [וכן משמע בסימן קכ"ח סעיף מ"ה בהג"ה] שיאמרו גם בפעם שלישית הרבש"ע ולא יה"ר הארוך כי בהרבה פעמים מצוי שאין הכהנים מנגנין כלל ורק עומדין וממתינין עד שיסיימו הקהל אמירתם ועי"ז יש לפעמים זמן כדי לגמור כולה] ולענות קדיש או קדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור את כולה ומשמע בספר שולחן שלמה דדוקא אם הוא עומד בסוף ברכת אמת ויציב דהיינו אצל שירה חדשה וכדלקמן בסוף סימן ס"ו אבל אם עדיין לא הגיע לש"ח טוב יותר שישהה בסירוגין באמצע ברכה כמה פעמים פחות מכדי לגמור כולה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) לראש - היינו אם הפסיק בק"ש אפי' אם ההפסק היה רק כדי לגמור הק"ש חוזר לראש ק"ש ובברכת ק"ש לא יחזור לראש הברכה שפסק בתוכה אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת ברכת יוצר אור עד גאל ישראל. ועיין בבה"ל דביארנו דאם הפסיק בברכת ק"ש בין ברכה לברכה בכל גווני אין צריך לחזור ולברך בדיעבד אבל בק"ש אם הפסיק בין פרשה לפרשה מחמת אונס ושהה בה כדי לגמור כל הפרשיות חוזר לראש: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) והכי נהוג - וכן פסקו האחרונים וה"ה בתפלה והלל ומגילה וברכת כהנים כמו שביארנו בבה"ל עי"ש: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) לפי הקורא - בין להקל בין להחמיר: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ח (ח) קרא ק"ש - וכ"ש אם לא קרא עדיין דצריך לקרוא את הפסוק הראשון אבל לא יכוין לצאת בזה המ"ע דק"ש כיון שאין לו תפילין בראשו וגם יהיה בלא ברכות וכדלעיל בסוף סימן מ"ו במ"ב עי"ש. ונ"ל דאפילו אם הוא אצלו קודם בה"ת כיון שאינו אומר הפסוק לשם לימוד רק שבזה יזהר שלא יאמר יותר מפסוק ראשון: ש"ע סָעִיף ב
ט (ט) שקורין ק"ש - וה"ה שאר דבר שהצבור אומרים כגון תהלה לדוד או עלינו קורא עמהם שכן דרך ארץ: ש"ע סָעִיף ב
י (י) פסוק ראשון - וגם בשכמל"ו ודעת הגר"א בביאורו שצריך לקרות עמהם כל ק"ש. אמנם בפסוקי דזמרה נראה דאין להחמיר יותר מפסוק ראשון דבלא"ה דעת המחבר להחמיר בפסוקי דזמרה וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף ב
יא (יא) לא יפסיק - והאחרונים כתבו דבברכת ב"ש וישתבח ובפסוקי דזמרה יש להפסיק כדי לקבל עול מ"ש עם הצבור אבל בברכות של ק"ש וכן בין הפרקים לא יפסיק כלל אלא יאמר אותן התיבות בניגון כמו שהצבור אומרים ק"ש: ש"ע סָעִיף ב
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א אפי' שהה כו'. כתבו התוס' והמרדכי סוף ר"ה קשה הדבר מאד שהצבור ממתינין ושותקים עד שיגמור ש"ץ זולת, מיהו אם אין שוהין כדי לגמור כולה מראש ועד סוף אין לחוש ולא משערין מהיכא דקאי לסופה עכ"ל, משמע דס"ל דאפי' שלא מחמת אונס אסור להפסיק לכתחלה אפי' בברכות ק"ש עמ"ש ר"ס נ"ג, מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה עסי' ס"ו ס"ט: ש"ע סָעִיף א
ב וי"א דאם וכו'. משמע מל' הטור והתו' ורא"ש דאפי' באונס לסטים או אנס חוזר לראש וכ"כ בתשובת רמ"מ סי' פ"ה שכ' על ב' אנשים שנתקוטטו יחד והפסיקו דלא הוי דיחוי דבכל עת היו יכולין להשוות עצמן עכ"ל משמע דאם האונס בא מחמת אחר כגון מחמת לסטי' חוזר לראש אבל הב"ח כ' שם דדעת הטור דוקא כשהאיש או המקום אינו ראוי לקרות בו הוי אונס אבל באונס אחר אין צריך לחזור לראש ובב"י סימן ק"ד כ' דלהראב"ד דוק' היכא דגברא דיחויא הוא כגון מים שותתין לו על ברכיו דמעיקרא לא היה ראוי להתפלל כיון דהיה צריך לנקביו לכן חוזר לראש אבל בלא"ה לא וכ"כ המאור וע' במלחמות שם אחר כך ראיתי בחידושי הרשב"א שמפ' דגברא דחויא הוא היינו בשעה ששותתין לו על ברכיו לא הי' ראוי להתפלל ואם כן ס"ל כפי' התוס' ועס"ס צ"ט, ונ"ל דתפלה אם שהה כדי לגמור כולה אפי' באונס אחר חוזר לראש מאחר שדעת הרי"ף וסייעתו דחוזר אפילו בלא אונס, ועוד הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, אבל בקריאת שמע לא יחזור אא"כ האיש או המקום אינו ראוי: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג שקורין קריאת שמע. והוא הדין שאר דבר שהצבור אומרים כגון תהלה לדוד קורא עמהם שכן דרך ארץ (תניא וש"ל בשם גאון): ש"ע סָעִיף ב
ד לא יפסיק. וב"ח פוסק דמפסיק אפי' באמצע ברכת קריאת שמע לקבל עול מלכות שמים עם הצבור: ש"ע סָעִיף ב
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א אפי׳ עמ״א בתוס׳ בר״ה ל״ד ב׳ ד״ה לדידי דשהה כדי לגמור כולה היינו אפי׳ עומד בסוף משערין השהייה מרישיה. ולכתחלה אסור להפסיק כדי לגמור כולה אפי׳ בלא אונס אפי׳ בשתיקה. ומ״ש לנ״ג אות ה׳ וקפ״ג אות י״א ותכ״ב אות ט׳ במ״א בשם ד״מ לחלק בין ד״ת פסק ברא״ש דבאונס חוזר ובדרבנן אינו חוזר כרי״ף יע״ש בד״מ אות ה׳ בתכ״ב אבל המ״א בקפ״ג מיקל אפי׳ בבהמ״ז ד״ת ודוקא ק״ש באונס חוזר לראש: והנה תראה שהמחבר בכאן כתב בי״ן בשתיקה ובי״ן בדיבור (והוא הגמי״י פ״ב מק״ש בשם ראבי״ה) ודרך המחבר בי״ן בין לכתוב זו ואצ״ל זו כמ״ש בסמ״ע בסי׳ ע״ב אות ז׳ ולעיל בסי׳ מ׳ ס״א בין בבתים בין ברצועות ולמה שינה כאן וכתב לא זו אף זו ואם נאמר כמ״ש המ״א בקכ״ג אות י״א דשח במזיד חוזר לראש כבסי׳ קי״ד ס״ז (אפילו לא שהה) וה״ה כאן א״כ בדיבור היינו ברשות ושתיקה אפי׳ במזיד והוי שפיר זו ואצ״ל זו ומש״ה כתב להיפך ועפר״ח כאן הביא תשובת רשב״א תרמ״ז הביאו הב״י תרצ״ב במגילה משמע אפי׳ מזיד אין חוזר יע״ש שהאריך ואי״ה יבואר לקמן. ועמ״א ק״ד אות וי״ו בק״ש צידד דשח א״צ לחזור לראש ובהמ״ז פסק בפשיטות דחוזר במזיד ומר״א כתב הפר״ח דהוי כטול כרוך יע״ש. ובתפלה דשומע קדושה ואיש״ר כמבואר בק״ד ס״ז ולשהות באמצע ברכה כדי לגמור כולה הברכה רשאי כיון שמפסיק בשתיקה ואי״ה בסי׳ ק״ד יבואר עוד: ש"ע סָעִיף א
ב וי״א עמ״א העלה דבתפלה דעת הרי״ף חומרא אפי׳ בלא אונס חוזר לראש ואנן פסקינן לקולא בלא אונס לא עכ״פ באונס כ״ד חוזר לראש וק״ש דעת הרי״ף קולא ולדידן חומרא דוקא אונס שאין ראוי הא אנוס וכדומה לא דלאו פושע הוא ומה הו״ל למעבד ולפ״ז סובר בק״ד ס״ה שהר״ב שתק שם וסמך אמ״ש כאן וכ״ה בלבוש אבל י״ל הר״ב פסק כתרווייהו חומרות כרי״ף ורא״ש בתפלה אף בלא אונס חוזר לראש ובק״ש באונס חוזר לראש וכמ״ש הב״ח כאן וע׳ נ״ץ ובתקפ״ח ס״ב שתיק הר״ב בתקיעות דהוי ד״ת וקשה מתכ״ב במ״א ט׳ שוב ראיתי במ״א תקפ״ח מזה נרשם בטעות ומ״מ אין ראיה מדשתיק הר״ב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג שקורין עמ״א פסוק ראשון עם בשכמל״ו א״ר אות ב׳ ע׳ סי׳ ס״ג אות ה׳ במ״א ובלבוש שם: ש"ע סָעִיף ב
ד לא יפסיק עמ״א והט״ז וא״ר ופר״ח חולקין וכתבו דברכות ק״ש לא יפסיק אלא יאמר התיבות בקול רם אבל מברוך שאמר עד ישתבח דעת הט״ז וא״ר שיפסיק ואי״ה בט״ז יבואר: ש"ע סָעִיף ב
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א (ס"ק א) אפי' כו' משמע דס"ל אפי' שלא מחמת אונס כו' אפי' בברכות דק"ש כו' דאיכ' תרתי לקולא קולת רמ"א כיון דלא הוי מחמת אונס וקול' הרב ב"י כיון דהוי בברכות דק"ש ולא בתפלה אפ"ה לכתחלה אסור להפסיק. אולם דבריו צריכים מיתוק דבברכות דף כ"ב ע"א איתא ת"ר היה עומד בתפלה ומי רגלים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר. ומסיק ר"א דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכתב הרי"ף מדאמר ר"י בר"ה שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אלמא ס"ל אפי' שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש וה"ה בק"ש ודוק' בתפלה דחמיר' אמרינן אי שהה לגמור את כולה חוזר לראש אבל התוס' כתבו לחלק דודאי ק"ש ותפלה ותקיעה שוין דודאי היכא דהפסיק שלא מחמת אונס אפי' שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק אבל אי פסק מחמת אונס כגון שהי' מים שותתים על ברכיו דהוי גברא דחוי' שלא היה יכול להתפלל אז כה"ג אי שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש ופסק הרב"י כדעת הרי"ף. ורמ"א הביא דעת התו' והרא"ש אלא שהתו' בר"ה דף ל"ד ע"ב ד"ה לדידי כו' ס"ל דהם סוגיות חלוקות ואין מחלקים בין אונס לרצון או בין ק"ש ותקיעות ותפלה. וכ' תחלה והיה נראה דקי"ל כר' יוחנן דס"ל בתקיע' וה"ה בתפל' דאפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש: וסיימו ומיהו כיון דר' אבהו פליג הוי קצת נראה לפסוק כמותו (דבשה' כדי לגמור כולה חוזר לראש) דהוא בתראה כו' ואח"ז כתבו וקשה הדבר מאוד שהצבור ממתינים כו' וא"כ צ"ב מאי ראיה מייתי מ"א דלכתחלה אסור אפי' שלא מחמת אונס ובברכות ק"ש מדברי התוס' הא התו' דר"ה לשיטתייהו שם דלא מחלקי' בין ק"ש לתפלה ובין אונס לרצון וצ"ל דודאי אי היה ברור להתו' דר"ה דקיי"ל כר"א בשהה כדי לגמור כולה חוזר לראש שפיר כתבו קשה הדבר מאוד כו' אבל כיון דרפי מרפי' בידי התו' אדרב' תחלה כתבו דנראה דהלכה כר"י דאפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש אלא שאח"ז כ' כיון דר"א פליג הוי קצת נראה לפסוק כמותו כו' ע"ז לא יפול לו' קשה הדבר מאוד כו' אדרבה כיצד קושיא זו יש להוכיח מן המנהג דקי"ל כר"י כמ"ש תחלה דאפי' שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש אע"כ צ"ל דס"ל דאפי' קיי"ל דאינו חוזר לראש אפ"ה לכתחלה אסור. ומזה יליף מ"א לדידן דקי"ל כהרי"ף בק"ש דאינו חוזר לראש ולהתו' ורא"ש ורמ"א אי שהה שלא מחמת אונס ניהו דדיעבד אינו חוזר לראש מ"מ לכתחלה אסור: מהיכי דקאי כו' ר"ל אפי' עומד באמצע ברכה אפ"ה משערין מראש הברכה לסופ': ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) וי"א דאם כו' משמע כו' דאפי' באונס לסטים כולי מדסתמו וכתבו סתם אונס: ובב"י סי' ק"ד כתב דלהראב"ד כו' אהא דאי' התם דבתפלה פוסק משום עקרב או שור וכה"ג. וכשחוזר כ' הרב"י בשם הרשב"א שכתב לפמ"ש הרי"ף דבתפלה אי שהה כדי לגמור כול' חוזר לראש ה"ה הכא אי שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש אבל לפמ"ש הראב"ד דבתפלה נמי אינו חוזר לראש אלא בגברא דחויא כההיא דמים שותתין על ברכיו ה"נ כיון דלאו גברא דחויא הוא אינו חוזר אלא למקום שפסק כו' עכ"ל. והוי קשיא למ"א למה כ' דבסי' ק"ד לא הוי גברא דחויא הא נדחה מחמת עקרב או כדומה לכן הוה ס"ל למ"א דרשב"א וראב"ד מפרשים דוק' במים שותתין על ברכיו מקרי גברא דהוא פשע דה"ל להשתין קודם התפלה וכן אי אין המקום נקי ה"ל לבדוק וזה לא שייך בהאי דסי' ק"ד. לכן כ' דבסי' ק"ד לא הוי גברא דחויא ואינו חוזר לראש. וא"כ ה"ה אונס לסטים לא הוי אונס כיון דהוא לא פשע לא הוי גברא דחויא וזה כדעת הב"ח: אבל לפמ"ש התו' שם דגבר' דחויא היינו שאינו יכול להתפלל כשהמים שותתים ע"ב ולא משום שפשע א"כ ה"ה אונס לסטים דגם מחמת לסטים א"י להתפלל ומה לי אם המניעה מצד שתיתת מי רגלים או מצד לסטים היינו כדעת רמ"מ: אח"כ ראיתי בחידושי רשב"א (בדף כו) שמפ' (בשם הראב"ד) גברא דחויא כו' וא"כ ס"ל כפי' התו' בגברא דחויא אפי' לא פשע מקרי גברא דחויא ואפ"ה כת' בשם הראב"ד דבעקרב ושור וכה"ג לא מקרי גברא דחויא ע"כ צ"ל דס"ל נהי דלא בעי' שפשע מ"מ לא מקרי גבר' דחויא אלא כשהאונס בא מחמת הקור' כהאי דשתית' מי רגלים. משא"כ האי דעקרב דאין האונס בא מחמת הקורא לא מקרי גברא דחוי' וא"כ אפי' לשיטת התו' דס"ל אפי' לא פשע מקרי גברא דחוי' מ"מ יש לו' דמודים לרשב"א וב"ח דלסטים לא מקרי גברא דחויא כיון דאין האונס מחמת הקורא וא"כ א"צ לחזור לראש. וא"כ אין לרמ"מ מהפוסקים הראשונים מי דס"ל להדיא כוותי' כיון די"ל דגם התו' ס"ל כהב"ח לכן נסתפק מ"א למעש' ועי"ז כ' ונ"ל דבתפל' כו': ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ג) שקורין כו' כגון תהלה לדוד וה"ה עלינו לשבח: ש"ע סָעִיף ב
ט״ז Taz
סָעִיף ב
א כגון מב"ש כו'. כ"כ ת"ה סי' ג' וטעמו מדאמרינן בפ' מ"ש דבעל קרי מהרהר ק"ש בלבו אר"ח זאת אומרת הרהור לאו כדבור דמי דאי כד"ד יוציא בשפתיו אלא מאי לאו כד"ד למה מהרהר אר"א כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב בטל מזה למד ת"ה דכיון שזה אינו יושב ובטל דהא עסיק בפסוקי דזמרה א"צ לקרות פ' ראשון ויש איסור כיון שאין להפסיק שם ובגמרא שם אח"כ משמע דאינו כן דפרכינן ונגרוס בפירק' אחרינא ומשנינן א"ר אדא בר אהבה בדבר שהצבור עסוקים בו משמע שיש צד מעליות' בזה כיון שהצבור עוסקים בו והיינו ע"כ בקבלת מ"ש דאל"כ מ"ש ק"ש דנקט בזה אלא ע"כ ק"ש יש בה מעלה טפי וא"כ גם כי עסיק בפסוקי דזמרה ראוי להפסיק בדבר שהצבור עוסקים בו. גם מו"ח ז"ל כתב הוכחה שיפסיק בפסוקי דזמרה אלא שכתב עוד דגם בברכות שלפני ק"ש יפסיק בזה עם הקהל וזה לא נלע"ד דהא אמרינן בגמ' ר"פ היה קורא דפסוק ראשון הוא קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא וכיון שיוצא בזה ידי קריאת שמע היאך יפסיק בברכות ששייכים לפני ק"ש כמו ששנינו מברך שתים לפניה דל"ש כאן לפניה דהא באמצע הברכה יצא ידי קריאת שמע ולמה יחזור ויקר' אח"כ שנית הלכך נרא' דבפסוקי דזמרה יש להפסיק אבל בברכות שלפני ק"ש אין להפסיק כלל בשביל פסוק ראשון של קריאת שמע אלא אז יאמר אותן התיבות בניגון הצבור של ק"ש כנ"ל: ש"ע סָעִיף ב
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף ב
א מ״ש המחבר בס״א והר״ב בהג״ה דסאונס חוזר לראש צ״ע לפי מ״ש בתכ״ב במ״א מד״מ במידי דרבנן אפי׳ ע״י אונס אין חוזר לראש א״כ אם נאמר ק״ש ב׳ פרשיות ד״ת הא פ׳ ציצית לאו ד״ת כמ״ש הפר״ח ס״ז (ובפרט שאין אומרים שירת הים) א״כ אם סיים למען ירבו ושהה בפ׳ ציצית כדי לגמור כול׳ מרישיה כבר סיים ד״ת ואפשר ע״י אונס אין חוזר לראש ואפשר דל״פ וצ״ע: כגון עט״ז דבריו צריכין ביאור מ״ש כ״כ תה״ד המעיין בתה״ד סימן ג׳ יראה דמב״ש עד ישתבח מפסיק ובברכות ק״ש אין מפסיק וכ״כ א״ר אלא דהתה״ד שם כתב דמדאמרינן אסור לאשתעויי מב״ש עד ישתבח משמע דברי חול הא לצורך מצוה שרי ואנן קיי״ל בסי׳ נ״ג ונ״ד דבין ישתבח ליוצר בדברי חול אסור הא לפסוק צדקה מותר הא מב״ש עד ישתבח אף לדבר מצוה אסור וא״כ המחבר מסברא דנפשיה פסק כן מב״ש עד ישתבח אין מפסיק לשמע ישראל ולפ״ז ג׳ דינים יש באם יושב ובטל צריך הוא שלא יהא נראה כאין רוצה לקבל עול מ״ש ובאומר תחנונים רשות ומב״ש וכ״ש ברכות ק״ש אסור להפסיק ומ״ש והוא הדין לאו לגמרי שוין דבעוסק בתחנונים רשות ולא חיוב דעוסק הוא בשבחו של מקום. ומ״ש מגמרא ברכות כ׳ ב׳ דתה״ד מביא ראיה דוקא יושב ובטל הא כל שעוסק בשירות ושבחות ליכא איסורא והקשה הט״ז דא״כ הא דפריך ונגרוס בפרקא אחרינא ואפ״ה משני בדבר שציבור עוסקין אלמא לא מהני דבר אחר ואין לומר בפרקא אחרינא ע״כ דרך ארץ כדאיתא התם כ״ב א׳ דרבי יהודה אומר שונה בעל קרי במס׳ דרך ארץ דאל״כ מה פריך פשיטא ק״ש עדיף אלא דפריך למה מהרה״ר אין נראה כמקבל מ״ש כ״כ נגרו״ס בפה ד״א ומשני דבר שציבור עוסקין א״כ י״ל דרך ארץ לא הא שירות שפיר דמי דא״כ אכתי למה מהרהר בק״ש יהרהר בשאר שירות ותשבחות. ולא זכיתי להבין זה דודאי כל שא״א רק הרהור פשיטא ק״ש עדיף והיינו ביושב ובטל לגמרי אבל אם עוסק בשירות א״צ להפסיק לק״ש כמ״ש התה״ד דסובר יושב ובטל לגמרי משמע: אמנם הב״ח ז״ל דאיק מההוא שמעתתא היפך דברי תה״ד ואבאר דבריו כפי חילי בעזה״י דודאי למ״ד הרהור כדיבור דמי והרהור ג״כ אסור וק״ש ד״ת אין ברירה והתירו הרהור (עיין פירש״י ותו׳ שם ותבין כי יש לכאורה חילוק ביניהם) ופריך נגרוס בפרקא אחרינא דרך ארץ דשרי בדף כ״ב א׳ ולמה נתיר הרהור ומשני דבר שציבור עסוקין בו א״כ מוכח דלא כתה״ד ולזה י״ל ד״א שאני. ומיהו פשטא משמע למ״ד לאו כדיבור פריך והנה קשה ב׳ קושיות א׳ ר״א דאמר שלא יהא יושב בטל איך סתם המשנה דצריך ב״ק להרהר ק״ש בלבו מי לא עסקינן דמהרהר בתורה ובתשבחות דא״צ לתה״ד ועוד מה פריך ונגרוס בפרקא אחרינא דרך ארץ (עב״ח) כיון דהרהור לאו כדיבור פשיט׳ דעדיף טפי לעסוק במה שציבור עוסקין א״ו דר״א נמי סמוך אתי׳ רב אדא בר אהבה דאפילו מהרהר בשאר תורה צריך להרהר בק״ש דבר שציבור עוסקין ויושב ובטל היינו מדבר שציבור עוסקים ור״א הבין ממ״ש יושב ובטל דכשהוא לגמרי בטל צריך להרהר בק״ש הא עוסק בשאר שירות א״צ פריך ונגרו״ס בפרקא אחרינ׳ כלומר ומאי פסקא ומי לא עסקי׳ דגריס בהרהור פרק א׳ אחרינא ולמה יהרהר ק״ש (וכסברת מהרא״י) ותי׳ רב אדא בר אהבה דאפילו עוסק בשירות צריך להפסיק ולהרהר ק״ש דוקא וא״כ המסקנא דלא כמהרא״י זה נ״ל בכוונת הב״ח ז״ל יע״ש ולהלכה הסכימו הט״ז והפר״ח וא״ר דברכות ק״ש לא יפסיק. ומ״ש הט״ז דיוצא בפ״א י״ל דיכוין שלא לצאת ועסי׳ מ״ו ס״ט בהג״ה לענין פסוק א׳ בשחרית קודם ברוך שאמר ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א שהה. ולכתחילה אסור להפסיק לשהות אפילו בברכות ק"ש וע"ל ר"ס נ"ג. מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה עי' סי' ס"ו סעיף ט'. מ"א: ש"ע סָעִיף א
ב אנוס. משמע דאפילו באונס לסטים או אנס חוזר לראש וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ סי' פ"ה. אבל הב"ח כ' דוקא כשהאיש או המקום אינו ראוי לקרות בו הוי אונס אבל באונס אחר אין צריך לחזור לראש. וכתב המג"א נ"ל דבתפלה אם שהה כדי לגמור כולה אפי' באונס אחר חוזר לראש דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אבל בק"ש לא יחזור אא"כ האיש או המקום אינו ראוי ע"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג ק"ש. וה"ה שאר דבר שהציבור אומרים כגון תהלה לדוד קורא עמהם שכן דרך ארץ. תניא ושל"ה: ש"ע סָעִיף ב
ד יפסיק. וב"ח פסק דמפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע לקבל עול מלכות שמים עם הציבור. וט"ז פסק דבפסוקי דזמרה יש להפסיק אבל בברכות שלפני ק"ש אין להפסיק כלל בשביל פסוק ראשון של ק"ש אלא אז יאמר אותן התיבות בניגון כמו שהציבור אומרים ק"ש ע"ש. וכ"כ הפר"ח וכתב דמאן דפסק בברכות דק"ש לקרות פסוק ראשון מק"ש עם הציבור כסברת הב"ח ראוי לגעור בו: ש"ע סָעִיף ב
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א קראה כו'. מגילה י"ח ב' ועתוס' שם ד"ה נקוט כו' וער"ה ל"ד ב' וע' פ"ג דברכות כ"ג א' דכ"ע אם כו' וכתב הרי"ף שם דוקא בתפלה אבל ק"ש והלל ומגילה ותקיעות חוזר למקום שפסק: בין בדבור כו'. הג"מ דהדיבור אינו הפסק דהא שואל ומשיב ואם היה צריך לחזור היה אסור כמ"ש בתפילין: אפי' היה כו'. מדפריך בר"ה שם והא רבי אבוה כו': וי"א כו'. דהוקשה להם לחלק בין כל הנך לתפלה וס"ל דכולן שוין ותי' דבתפלה שם משום דמיירי מחמת אונס ועוד הוקשה להם דקא' בר"ה שם לדידיה כו' שאין דרך שישיב הרב לתלמיד כן כיון שהוא שואל ממנו ועוד מנ"ל דר"א סובר כן אלא ה"ק לדידי לא ס"ל להפסיק כלל כמ"ש בברכות כ"ד ב' לכן א"צ לחזור אבל אתה שהפסקת לדידך מחמת אונס צריך לחזור לראש וע' תוס' שם כ"ב ב' ד"ה אלא כו' ושיטה אחרת לר"י שם בתוס' דאף בתפלה א"צ לחזור דלא כרי"ף ואף מחמת אונס וכ"ה דעת תוס' דמגילה הנ"ל שסתמו ולא חילקו כלל אבל בתוס' דר"ה שם ד"ה לדידי כו' שיטה אחרת דבכולם צריך לחזור אף בלא אונס ולכל הג' שיטות שלהם לא ס"ל חילוק הרי"ף וע' במלחמות: ומשערין כו'. ירושלמי רפ"ב בקורא משערינן או בכל אדם משערינן א"ר מתנה מסתברא בקורא משערינן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב קרא כו'. כ' ב' כדי שלא כו': וה"ה כו'. כמש"ש ונגרוס כו' בדבר כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג טוב כו' אבל כו'. הרוקח כ' שיקרא כל ק"ש ופי' ב"י דהיינו בדרך על צד היותר טוב וכמ"ש בה"ג ויותר נראה דס"ל דצריך לקרות כולה שהרי במתני' אמרו מהרהר בלבו על כל הק"ש ואי' שבגמ' אמרו שאני תפלה דלית כו' מ"מ הצריכו להרהר כל הק"ש ועוד דבמסקנא משני אלא ק"ש ובהמ"ז כו' ודברי בה"ג צ"ע: ש"ע סָעִיף ג
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)