א קְרָאָהּ סֵרוּגִין, דְּהַיְנוּ שֶׁהִתְחִיל לִקְרוֹת, וְהִפְסִיק בֵּין בִּשְׁתִיקָה בֵּין בְּדִבּוּר וְחָזַר וּגְמָרָהּ, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, יָצָא, אֲפִלּוּ הָיָה הַהֶפְסֵק מֵחֲמַת אֹנֶס: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיָה אָנוּס וְהִפְסִיק כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, חוֹזֵר לְרֹאשׁ (תוס' וְהָרֹא"שׁ פֶּרֶק מ"ש וְהַטּוּר), וְהָכֵי נָהוּג, וּמְשַׁעֲרִין עִנְיַן הַשְּׁהִיָּה לְפִי הַקּוֹרֵא, וְלֹא לְפִי רֹב בְּנֵי אָדָם (רַשְׁבָּ"א ר"פ הָיָה קוֹרֵא) וְכֵן הוּא לְקַמָּן סִימָן ק"ד.
ב קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁקּוֹרִין קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לִקְרוֹת עִמָּהֶם פָּסוּק רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עִם חֲבֵרָיו, וְה "ה אִם הוּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאוֹמֵר דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים אוֹ פְּסוּקִים, בְּמָקוֹם שֶׁרַשַּׁאי לִפְסֹק, אֲבָל אִם הוּא עָסוּק בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְסֹק, כְּגוֹן מִבָּרוּךְ שֶׁאָמַר וָאֵילָךְ לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יֹאמַר הַתֵּבוֹת שֶׁהוּא אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמְרִים פָּסוּק רִאשׁוֹן בְּנִגּוּן הַצִּבּוּר, שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ קוֹרֵא עִמָּהֶם:
ג קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁקּוֹרְאִין קְרִיאַת שְׁמַע, טוֹב שֶׁיִּקְרָא עִמָּהֶם כָּל קְרִיאַת שְׁמַע, וִיקַבֵּל שָׂכָר כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה: הַגָּה: אֲבָל אֵינוֹ חַיָּב רַק בְּפָסוּק רִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (בֵּית יוֹסֵף):
א סָעִיף א (א) בין בדיבור - אפילו אם שח במזיד אף דעשה איסור בזה אעפ"כ א"צ לחזור רק למקום שפסק ואפילו כשפסק באמצע ברכה. וה"ה כששח באמצע הלל ומגילה ובהמ"ז או שאר ברכה ארוכה ודוקא כשהוא אומרן בעצמו דאם שומע מאחר שמוציאו והוא שח בנתיים ממילא אינו שומע ואיך יצא בזה ויבואר אי"ה להלן בכל אחד במקומו עי"ש וע' בבה"ל שכתבנו דבק"ש נכון שיחזור הפרשיות עוד הפעם כשסח במזיד כי יש אומרים דצריך לחזור לראש:
ב סָעִיף א (ב) וי"א דאם וכו' - טעמם דבשלמא אם לא היה אנוס שאם היה רוצה היה יכול לקרות לא הוי השתיקה ואפילו הדבור הפסק אבל באנוס חשיבא השהייה הפסק כיון שלא היה אז יכול לקרות ועיין במ"א שמסיק דדוקא אם האונס הוא מחמת שהאיש אינו ראוי כגון שהוצרך לנקביו או שהמקום אינו ראוי כגון שמצא שם צואה או מי רגלים והוצרך לשהות עד שיוציאום אבל אונס אחר כגון מחמת ליסטים וכה"ג הוי כמו ששתק ברצון דלא חשיב הפסק לדעה זו. ודוקא בק"ש וברכותיה וכה"ג אבל בתפלה חוזר לראש אפילו באונס אחר וכמו שיתבאר לקמן בסי' ק"ד ע"ש במ"ב ס"ק ט"ז:
ג סָעִיף א (ג) כדי לגמור - היינו מראש ועד סוף אפילו עומד בסוף:
ד סָעִיף א (ד) חוזר - כ"ז לענין דיעבד אבל לכתחילה לא יפסיק לשהות כדי לגמור כולה אפילו שלא מחמת אונס ואפילו בשתיקה בעלמא ואפילו בדבר שהוא מדרבנן כגון ברכת ק"ש והלל ומגילה וכה"ג וכ"ש דבתפלה יש ליזהר מאד בזה כי יש שמחמירין בתפלה אפילו דיעבד ומשמע מדברי המ"א דלכתחילה נכון ליזהר שלא ינגן הש"ץ הרבה בברכת ק"ש שיהיה בהפסק אחד כדי לגמור כולה שאז יצטרכו הקהל להפסיק הרבה בשתיקה על ידו [ונ"ל דכ"ש דיש ליזהר בברכת כהנים שהוא מדאורייתא שלא יאריכו אז הקהל באמירת התחנונים בעת הברכת כהנים שעי"ז שותקין הכהנים זמן הרבה באמצע הברכה ומחמת זה טוב לעשות כמו שראיתי כתוב בשם הגר"א [וכן משמע בסימן קכ"ח סעיף מ"ה בהג"ה] שיאמרו גם בפעם שלישית הרבש"ע ולא יה"ר הארוך כי בהרבה פעמים מצוי שאין הכהנים מנגנין כלל ורק עומדין וממתינין עד שיסיימו הקהל אמירתם ועי"ז יש לפעמים זמן כדי לגמור כולה] ולענות קדיש או קדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור את כולה ומשמע בספר שולחן שלמה דדוקא אם הוא עומד בסוף ברכת אמת ויציב דהיינו אצל שירה חדשה וכדלקמן בסוף סימן ס"ו אבל אם עדיין לא הגיע לש"ח טוב יותר שישהה בסירוגין באמצע ברכה כמה פעמים פחות מכדי לגמור כולה:
ה סָעִיף א (ה) לראש - היינו אם הפסיק בק"ש אפי' אם ההפסק היה רק כדי לגמור הק"ש חוזר לראש ק"ש ובברכת ק"ש לא יחזור לראש הברכה שפסק בתוכה אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת ברכת יוצר אור עד גאל ישראל. ועיין בבה"ל דביארנו דאם הפסיק בברכת ק"ש בין ברכה לברכה בכל גווני אין צריך לחזור ולברך בדיעבד אבל בק"ש אם הפסיק בין פרשה לפרשה מחמת אונס ושהה בה כדי לגמור כל הפרשיות חוזר לראש:
ו סָעִיף א (ו) והכי נהוג - וכן פסקו האחרונים וה"ה בתפלה והלל ומגילה וברכת כהנים כמו שביארנו בבה"ל עי"ש:
ז סָעִיף א (ז) לפי הקורא - בין להקל בין להחמיר:
ח סָעִיף ב (ח) קרא ק"ש - וכ"ש אם לא קרא עדיין דצריך לקרוא את הפסוק הראשון אבל לא יכוין לצאת בזה המ"ע דק"ש כיון שאין לו תפילין בראשו וגם יהיה בלא ברכות וכדלעיל בסוף סימן מ"ו במ"ב עי"ש. ונ"ל דאפילו אם הוא אצלו קודם בה"ת כיון שאינו אומר הפסוק לשם לימוד רק שבזה יזהר שלא יאמר יותר מפסוק ראשון:
ט סָעִיף ב (ט) שקורין ק"ש - וה"ה שאר דבר שהצבור אומרים כגון תהלה לדוד או עלינו קורא עמהם שכן דרך ארץ:
י סָעִיף ב (י) פסוק ראשון - וגם בשכמל"ו ודעת הגר"א בביאורו שצריך לקרות עמהם כל ק"ש. אמנם בפסוקי דזמרה נראה דאין להחמיר יותר מפסוק ראשון דבלא"ה דעת המחבר להחמיר בפסוקי דזמרה וכדלקמיה:
יא סָעִיף ב (יא) לא יפסיק - והאחרונים כתבו דבברכת ב"ש וישתבח ובפסוקי דזמרה יש להפסיק כדי לקבל עול מ"ש עם הצבור אבל בברכות של ק"ש וכן בין הפרקים לא יפסיק כלל אלא יאמר אותן התיבות בניגון כמו שהצבור אומרים ק"ש:
א סָעִיף א אפי' שהה כו'. כתבו התוס' והמרדכי סוף ר"ה קשה הדבר מאד שהצבור ממתינין ושותקים עד שיגמור ש"ץ זולת, מיהו אם אין שוהין כדי לגמור כולה מראש ועד סוף אין לחוש ולא משערין מהיכא דקאי לסופה עכ"ל, משמע דס"ל דאפי' שלא מחמת אונס אסור להפסיק לכתחלה אפי' בברכות ק"ש עמ"ש ר"ס נ"ג, מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה עסי' ס"ו ס"ט:
ב סָעִיף א וי"א דאם וכו'. משמע מל' הטור והתו' ורא"ש דאפי' באונס לסטים או אנס חוזר לראש וכ"כ בתשובת רמ"מ סי' פ"ה שכ' על ב' אנשים שנתקוטטו יחד והפסיקו דלא הוי דיחוי דבכל עת היו יכולין להשוות עצמן עכ"ל משמע דאם האונס בא מחמת אחר כגון מחמת לסטי' חוזר לראש אבל הב"ח כ' שם דדעת הטור דוקא כשהאיש או המקום אינו ראוי לקרות בו הוי אונס אבל באונס אחר אין צריך לחזור לראש ובב"י סימן ק"ד כ' דלהראב"ד דוק' היכא דגברא דיחויא הוא כגון מים שותתין לו על ברכיו דמעיקרא לא היה ראוי להתפלל כיון דהיה צריך לנקביו לכן חוזר לראש אבל בלא"ה לא וכ"כ המאור וע' במלחמות שם אחר כך ראיתי בחידושי הרשב"א שמפ' דגברא דחויא הוא היינו בשעה ששותתין לו על ברכיו לא הי' ראוי להתפלל ואם כן ס"ל כפי' התוס' ועס"ס צ"ט, ונ"ל דתפלה אם שהה כדי לגמור כולה אפי' באונס אחר חוזר לראש מאחר שדעת הרי"ף וסייעתו דחוזר אפילו בלא אונס, ועוד הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, אבל בקריאת שמע לא יחזור אא"כ האיש או המקום אינו ראוי:
ג סָעִיף ב שקורין קריאת שמע. והוא הדין שאר דבר שהצבור אומרים כגון תהלה לדוד קורא עמהם שכן דרך ארץ (תניא וש"ל בשם גאון):
ד סָעִיף ב לא יפסיק. וב"ח פוסק דמפסיק אפי' באמצע ברכת קריאת שמע לקבל עול מלכות שמים עם הצבור:
א סָעִיף ב כגון מב"ש כו'. כ"כ ת"ה סי' ג' וטעמו מדאמרינן בפ' מ"ש דבעל קרי מהרהר ק"ש בלבו אר"ח זאת אומרת הרהור לאו כדבור דמי דאי כד"ד יוציא בשפתיו אלא מאי לאו כד"ד למה מהרהר אר"א כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב בטל מזה למד ת"ה דכיון שזה אינו יושב ובטל דהא עסיק בפסוקי דזמרה א"צ לקרות פ' ראשון ויש איסור כיון שאין להפסיק שם ובגמרא שם אח"כ משמע דאינו כן דפרכינן ונגרוס בפירק' אחרינא ומשנינן א"ר אדא בר אהבה בדבר שהצבור עסוקים בו משמע שיש צד מעליות' בזה כיון שהצבור עוסקים בו והיינו ע"כ בקבלת מ"ש דאל"כ מ"ש ק"ש דנקט בזה אלא ע"כ ק"ש יש בה מעלה טפי וא"כ גם כי עסיק בפסוקי דזמרה ראוי להפסיק בדבר שהצבור עוסקים בו. גם מו"ח ז"ל כתב הוכחה שיפסיק בפסוקי דזמרה אלא שכתב עוד דגם בברכות שלפני ק"ש יפסיק בזה עם הקהל וזה לא נלע"ד דהא אמרינן בגמ' ר"פ היה קורא דפסוק ראשון הוא קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא וכיון שיוצא בזה ידי קריאת שמע היאך יפסיק בברכות ששייכים לפני ק"ש כמו ששנינו מברך שתים לפניה דל"ש כאן לפניה דהא באמצע הברכה יצא ידי קריאת שמע ולמה יחזור ויקר' אח"כ שנית הלכך נרא' דבפסוקי דזמרה יש להפסיק אבל בברכות שלפני ק"ש אין להפסיק כלל בשביל פסוק ראשון של קריאת שמע אלא אז יאמר אותן התיבות בניגון הצבור של ק"ש כנ"ל:
א סָעִיף א שהה. ולכתחילה אסור להפסיק לשהות אפילו בברכות ק"ש וע"ל ר"ס נ"ג. מיהו לענות קדיש וקדושה מותר לשהות אפילו כדי לגמור כולה עי' סי' ס"ו סעיף ט'. מ"א:
ב סָעִיף א אנוס. משמע דאפילו באונס לסטים או אנס חוזר לראש וכ"כ בתשובת מהר"ם מינץ סי' פ"ה. אבל הב"ח כ' דוקא כשהאיש או המקום אינו ראוי לקרות בו הוי אונס אבל באונס אחר אין צריך לחזור לראש. וכתב המג"א נ"ל דבתפלה אם שהה כדי לגמור כולה אפי' באונס אחר חוזר לראש דהלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אבל בק"ש לא יחזור אא"כ האיש או המקום אינו ראוי ע"ש:
ג סָעִיף ב ק"ש. וה"ה שאר דבר שהציבור אומרים כגון תהלה לדוד קורא עמהם שכן דרך ארץ. תניא ושל"ה:
ד סָעִיף ב יפסיק. וב"ח פסק דמפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע לקבל עול מלכות שמים עם הציבור. וט"ז פסק דבפסוקי דזמרה יש להפסיק אבל בברכות שלפני ק"ש אין להפסיק כלל בשביל פסוק ראשון של ק"ש אלא אז יאמר אותן התיבות בניגון כמו שהציבור אומרים ק"ש ע"ש. וכ"כ הפר"ח וכתב דמאן דפסק בברכות דק"ש לקרות פסוק ראשון מק"ש עם הציבור כסברת הב"ח ראוי לגעור בו:
א סָעִיף א (ס"ק א) אפי' כו' משמע דס"ל אפי' שלא מחמת אונס כו' אפי' בברכות דק"ש כו' דאיכ' תרתי לקולא קולת רמ"א כיון דלא הוי מחמת אונס וקול' הרב ב"י כיון דהוי בברכות דק"ש ולא בתפלה אפ"ה לכתחלה אסור להפסיק. אולם דבריו צריכים מיתוק דבברכות דף כ"ב ע"א איתא ת"ר היה עומד בתפלה ומי רגלים שותתים על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר. ומסיק ר"א דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכתב הרי"ף מדאמר ר"י בר"ה שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אלמא ס"ל אפי' שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש וה"ה בק"ש ודוק' בתפלה דחמיר' אמרינן אי שהה לגמור את כולה חוזר לראש אבל התוס' כתבו לחלק דודאי ק"ש ותפלה ותקיעה שוין דודאי היכא דהפסיק שלא מחמת אונס אפי' שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק אבל אי פסק מחמת אונס כגון שהי' מים שותתים על ברכיו דהוי גברא דחוי' שלא היה יכול להתפלל אז כה"ג אי שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש ופסק הרב"י כדעת הרי"ף. ורמ"א הביא דעת התו' והרא"ש אלא שהתו' בר"ה דף ל"ד ע"ב ד"ה לדידי כו' ס"ל דהם סוגיות חלוקות ואין מחלקים בין אונס לרצון או בין ק"ש ותקיעות ותפלה. וכ' תחלה והיה נראה דקי"ל כר' יוחנן דס"ל בתקיע' וה"ה בתפל' דאפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש: וסיימו ומיהו כיון דר' אבהו פליג הוי קצת נראה לפסוק כמותו (דבשה' כדי לגמור כולה חוזר לראש) דהוא בתראה כו' ואח"ז כתבו וקשה הדבר מאוד שהצבור ממתינים כו' וא"כ צ"ב מאי ראיה מייתי מ"א דלכתחלה אסור אפי' שלא מחמת אונס ובברכות ק"ש מדברי התוס' הא התו' דר"ה לשיטתייהו שם דלא מחלקי' בין ק"ש לתפלה ובין אונס לרצון וצ"ל דודאי אי היה ברור להתו' דר"ה דקיי"ל כר"א בשהה כדי לגמור כולה חוזר לראש שפיר כתבו קשה הדבר מאוד כו' אבל כיון דרפי מרפי' בידי התו' אדרב' תחלה כתבו דנראה דהלכה כר"י דאפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש אלא שאח"ז כ' כיון דר"א פליג הוי קצת נראה לפסוק כמותו כו' ע"ז לא יפול לו' קשה הדבר מאוד כו' אדרבה כיצד קושיא זו יש להוכיח מן המנהג דקי"ל כר"י כמ"ש תחלה דאפי' שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש אע"כ צ"ל דס"ל דאפי' קיי"ל דאינו חוזר לראש אפ"ה לכתחלה אסור. ומזה יליף מ"א לדידן דקי"ל כהרי"ף בק"ש דאינו חוזר לראש ולהתו' ורא"ש ורמ"א אי שהה שלא מחמת אונס ניהו דדיעבד אינו חוזר לראש מ"מ לכתחלה אסור: מהיכי דקאי כו' ר"ל אפי' עומד באמצע ברכה אפ"ה משערין מראש הברכה לסופ':
ב סָעִיף א (ס"ק ב) וי"א דאם כו' משמע כו' דאפי' באונס לסטים כולי מדסתמו וכתבו סתם אונס: ובב"י סי' ק"ד כתב דלהראב"ד כו' אהא דאי' התם דבתפלה פוסק משום עקרב או שור וכה"ג. וכשחוזר כ' הרב"י בשם הרשב"א שכתב לפמ"ש הרי"ף דבתפלה אי שהה כדי לגמור כול' חוזר לראש ה"ה הכא אי שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש אבל לפמ"ש הראב"ד דבתפלה נמי אינו חוזר לראש אלא בגברא דחויא כההיא דמים שותתין על ברכיו ה"נ כיון דלאו גברא דחויא הוא אינו חוזר אלא למקום שפסק כו' עכ"ל. והוי קשיא למ"א למה כ' דבסי' ק"ד לא הוי גברא דחויא הא נדחה מחמת עקרב או כדומה לכן הוה ס"ל למ"א דרשב"א וראב"ד מפרשים דוק' במים שותתין על ברכיו מקרי גברא דהוא פשע דה"ל להשתין קודם התפלה וכן אי אין המקום נקי ה"ל לבדוק וזה לא שייך בהאי דסי' ק"ד. לכן כ' דבסי' ק"ד לא הוי גברא דחויא ואינו חוזר לראש. וא"כ ה"ה אונס לסטים לא הוי אונס כיון דהוא לא פשע לא הוי גברא דחויא וזה כדעת הב"ח: אבל לפמ"ש התו' שם דגבר' דחויא היינו שאינו יכול להתפלל כשהמים שותתים ע"ב ולא משום שפשע א"כ ה"ה אונס לסטים דגם מחמת לסטים א"י להתפלל ומה לי אם המניעה מצד שתיתת מי רגלים או מצד לסטים היינו כדעת רמ"מ: אח"כ ראיתי בחידושי רשב"א (בדף כו) שמפ' (בשם הראב"ד) גברא דחויא כו' וא"כ ס"ל כפי' התו' בגברא דחויא אפי' לא פשע מקרי גברא דחויא ואפ"ה כת' בשם הראב"ד דבעקרב ושור וכה"ג לא מקרי גברא דחויא ע"כ צ"ל דס"ל נהי דלא בעי' שפשע מ"מ לא מקרי גבר' דחויא אלא כשהאונס בא מחמת הקור' כהאי דשתית' מי רגלים. משא"כ האי דעקרב דאין האונס בא מחמת הקורא לא מקרי גברא דחוי' וא"כ אפי' לשיטת התו' דס"ל אפי' לא פשע מקרי גברא דחוי' מ"מ יש לו' דמודים לרשב"א וב"ח דלסטים לא מקרי גברא דחויא כיון דאין האונס מחמת הקורא וא"כ א"צ לחזור לראש. וא"כ אין לרמ"מ מהפוסקים הראשונים מי דס"ל להדיא כוותי' כיון די"ל דגם התו' ס"ל כהב"ח לכן נסתפק מ"א למעש' ועי"ז כ' ונ"ל דבתפל' כו':
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) שקורין כו' כגון תהלה לדוד וה"ה עלינו לשבח:
א סָעִיף א ס"א קראה כו'. מגילה י"ח ב' ועתוס' שם ד"ה נקוט כו' וער"ה ל"ד ב' וע' פ"ג דברכות כ"ג א' דכ"ע אם כו' וכתב הרי"ף שם דוקא בתפלה אבל ק"ש והלל ומגילה ותקיעות חוזר למקום שפסק: בין בדבור כו'. הג"מ דהדיבור אינו הפסק דהא שואל ומשיב ואם היה צריך לחזור היה אסור כמ"ש בתפילין: אפי' היה כו'. מדפריך בר"ה שם והא רבי אבוה כו': וי"א כו'. דהוקשה להם לחלק בין כל הנך לתפלה וס"ל דכולן שוין ותי' דבתפלה שם משום דמיירי מחמת אונס ועוד הוקשה להם דקא' בר"ה שם לדידיה כו' שאין דרך שישיב הרב לתלמיד כן כיון שהוא שואל ממנו ועוד מנ"ל דר"א סובר כן אלא ה"ק לדידי לא ס"ל להפסיק כלל כמ"ש בברכות כ"ד ב' לכן א"צ לחזור אבל אתה שהפסקת לדידך מחמת אונס צריך לחזור לראש וע' תוס' שם כ"ב ב' ד"ה אלא כו' ושיטה אחרת לר"י שם בתוס' דאף בתפלה א"צ לחזור דלא כרי"ף ואף מחמת אונס וכ"ה דעת תוס' דמגילה הנ"ל שסתמו ולא חילקו כלל אבל בתוס' דר"ה שם ד"ה לדידי כו' שיטה אחרת דבכולם צריך לחזור אף בלא אונס ולכל הג' שיטות שלהם לא ס"ל חילוק הרי"ף וע' במלחמות: ומשערין כו'. ירושלמי רפ"ב בקורא משערינן או בכל אדם משערינן א"ר מתנה מסתברא בקורא משערינן:
ב סָעִיף ב ס"ב קרא כו'. כ' ב' כדי שלא כו': וה"ה כו'. כמש"ש ונגרוס כו' בדבר כו':
ג סָעִיף ג ס"ג טוב כו' אבל כו'. הרוקח כ' שיקרא כל ק"ש ופי' ב"י דהיינו בדרך על צד היותר טוב וכמ"ש בה"ג ויותר נראה דס"ל דצריך לקרות כולה שהרי במתני' אמרו מהרהר בלבו על כל הק"ש ואי' שבגמ' אמרו שאני תפלה דלית כו' מ"מ הצריכו להרהר כל הק"ש ועוד דבמסקנא משני אלא ק"ש ובהמ"ז כו' ודברי בה"ג צ"ע:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.