א בֵּין הַפְּרָקִים שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם אָדָם נִכְבָּד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא יָרֵא מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן אָבִיו אוֹ רַבּוֹ, אוֹ מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, וְכָל שֶׁכֵּן מֶלֶךְ אוֹ אַנָּס. וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְאָדָם נִכְבָּד, וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק, חוּץ מִפָּסוּק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, שֶׁלֹּא יַפְסִיק בָּהֶם כְּלָל, אִם לֹא מִפְּנֵי מִי שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ:
ב אִם שָׁכַח לְהָנִיחַ צִיצִית וּתְפִלִּין יָכוֹל לְהַפְסִיק בֵּין הַפְּרָקִים לַהֲנִיחָם, וִיבָרֵךְ עֲלֵיהֶם: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַד אַחַר הַתְּפִלָּה, וְהָכֵי נָהוּג לְעִנְיַן טַלִּית (בֵּית יוֹסֵף).
ג לְקַדִּישׁ וְלִקְדֻשָּׁה וּלְבָרְכוּ מַפְסִיק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפָּסוּק, וְכֵן לְמוֹדִים, אֲבָל לֹא יֹאמַר אֶלָּא תֵּבַת מוֹדִים בִּלְבַד: הַגָּה: וְכֵן בְּבָרְכוּ לֹא יֹאמַר יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְכו', וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָמֵן שֶׁעוֹנִין אַחַר בִּרְכַּת הָאֵל הַקָּדוֹשׁ וְאַחַר שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה יֵשׁ לוֹ דִּין קְדֻשָּׁה, וְיוּכַל לַעֲנוֹת אוֹתָם בִּקְרִיאַת שְׁמַע וְכֵן עִקָּר וּלְכָל ה"מ פּוֹסְקִים מִכָּל שֶׁכֵּן בְּאוֹמֵר תַּחֲנוּנִים (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ד כֹּהֵן שֶׁהָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּקְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמַּפְסִיק וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיק, וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.
ה וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע, בֵּין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ לְוַיֹּאמֶר, אֲבָל בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב לֹא יַפְסִיק, שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין ה' לֶאֱמֶת, אֶלָּא יֹאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת, וְאָז יַפְסִיק כְּדִין בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק.
ו אִם פָּסַק מִפְּנֵי הַיִּרְאָה אוֹ הַכָּבוֹד אַחַר שֶׁאָמַר אֱמֶת, אוֹ שֶׁסִיֵּם קֹדֶם הַחַזָּן, וְסָמַךְ ה' אֱלֹהֵיכֶם עִם אֱמֶת, וּמַמְתִּין שֶׁיַּתְחִיל הַחַזָּן וְשֶׁיֹּאמַר עִמּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלוֹמַר פַּעַם אַחֶרֶת אֱמֶת.
ז אֵינוֹ אוֹמֵר אָמֵן אַחַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הֶפְסֵק: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעוֹנִין אָמֵן, וְכֵן נוֹהֲגִין לַעֲנוֹת אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אָמֵן, אֲבָל אִם הִתְפַּלֵּל לְבַד אֵין עוֹנִין אָמֵן כְּדִלְקַמָּן סִימָן רט"ו (טוּר).
ח צָרִיךְ לִסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, וְלֹא יַפְסִיק לְאַחַר שֶׁאָמַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל, רַק אִם אֵרְעוֹ אֹנֶס שֶׁלֹּא הֵנִיחַ תְּפִלִּין, וְנִזְדַּמְּנוּ לוֹ בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, מֵנִיחַ אָז, וְלֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַד אַחַר שֶׁיִּתְפַּלֵּל. אֲבָל טַלִּית לֹא יָנִיחַ אָז, וְאִם עַד שֶׁלֹּא אָמַר גָּאַל יִשְׂרָאֵל נִזְדַּמְּנוּ לוֹ טַלִּית וּתְפִלִּין, מְנִיחָן, וְלֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם עַד אַחַר תְּפִלָּה: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקֹּדֶם גָּאַל יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלִּין וְהָכֵי נָהוּג (מָרְדְּכַי וְתוס' וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי מה' קְרִיאַת שְׁמַע).
ט אֵין לַעֲנוֹת קַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה בֵּין גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, וְכֵיצַד עוֹשֶׂה, מַמְתִּין בְּשִׁירָה חֲדָשָׁה כְּדֵי לַעֲנוֹת.
י כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר אֱמֶת וְיַצִּיב שַׁחֲרִית, וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה עַרְבִית, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה כְּתִקְנָהּ: הַגָּה: מִי שֶׁהוּא אָנוּס וְדָחוּק, וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְהִתְפַּלֵּל, מִיָּד אַחַר קְרִיאַת שְׁמַע יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע עַד אֱמֶת, וְיַמְתִּין לוֹמַר שְׁאָר הַבְּרָכָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁאָז יֹאמַר וְיַצִּיב וְנָכוֹן כו', וְיִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ סִימָן שכ"א):
א סָעִיף א כל מה שאסור לדבר אפילו בלשון הקודש אסור לדבר. ואפי' תיבה אחת אסור [פמ"ג]:(א) בין הפרקים - דוקא בשפגעו זה את זה ממילא אבל במשכים לפתחו או לילך בבהכ"נ ממקום הקבוע לו למקום חבירו ליתן לו שלום ואפילו לאביו ורבו אסור ואפילו קודם שהתחיל ברוך שאמר כיון שהוא קודם התפלה [פמ"ג בסימן פ"ט עי"ש בפרש"י וכן מוכח לפי הטעם האמור בגמרא י"ד דבמה חשבתו לזה וכו' עי"ש בפרש"י ועיין בקידושין ל"ג ע"ב שלא יהא כבודו חמור מכבוד שמים]:
ב סָעִיף א (ב) שואל בשלום - אפילו בלשון לע"ז. ודוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישיב יבא לידי שנאה ובספר החינוך ג"כ כתב דמי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפילו בין הפרקים ע"כ לפי מנהגנו כהיום שאין אנו נוהגין לשאול בשלום בבהכ"נ בעת התפלה חלילה לשאול או להשיב אפילו ד"ת לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה. אם עבר והפסיק בק"ש אפילו במקום שאין רשאי להפסיק ולא שהה כדי לגמור את כולה לכו"ע אינו חוזר רק לאותו הפסוק וי"א לאותו התיבה שפסק ממנה אם הוא במקום דסליק ענינא:
ג סָעִיף א (ג) אדם נכבד - שראוי להקדים לו שלום כגון שהוא זקן או ת"ח וכן אם הוא עשיר שראוי לכבד לו מחמת עשרו:
ד סָעִיף א (ד) לכל אדם - שהקדים לו שלום ומשמע בחידושי הרשב"א דמותר לכתחלה לשאול בשלום הקורא אע"פ שיודע שיצטרך להשיבו ועיין לעיל בסק"ב:
ה סָעִיף א (ה) אביו או רבו - ר"ל רבו מובהק שעיקר תורתו הימנו אע"פ שהוא גדול בתורה עתה יותר מרבו ושייך בהו מורא מדכתיב איש אמו ואביו תיראו ותנן ומורא רבך כמורא שמים:
ו סָעִיף א (ו) גדול ממנו - ואם הם שוים הוי בכלל מפני הכבוד ואם הקורא גדול ממנו אינו מפסיק כלל אפי' לת"ח:
ז סָעִיף א (ז) בחכמה - והאחרונים פסקו דאפי' אם הוא גדול ממנו הוי רק מפני הכבוד אם לא שהוא ת"ח מופלג בדורו אז הוי בכלל מורא:
ח סָעִיף א (ח) וכ"ש מלך - אפי' מלך ישראל הוי בכלל מפני היראה דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך:
ט סָעִיף א (ט) או אנס - או מלשין:
י סָעִיף א (י) הפסוק - י"א דבאמצע הפסוק לא יפסיק אם לא במקום דסליק ענינא ואם פסק חוזר אח"כ לתחלת הפסוק. ולענין מעשה כשמפסיק לענות קדיש או קדושה כמו שיתבאר לקמיה אם א"א לו למהר לסיים הענין יכול לפסוק אפילו באמצע הענין ולסמוך על בעלי סברא הראשונה שלא חלקו בכך לצורך מצוה רבה כזו ולענות עם הצבור ואח"כ יחזור לתחלת הפסוק:
יא סָעִיף א (יא) חוץ מפסוק - שאין דבר גדול כקבלת מלכות שמים ומטעם זה לא יפסיק ג"כ בין שמע ישראל לבשכמל"ו שגם הוא מכלל היחוד [ב"י]:
יב סָעִיף א (יב) בהם כלל - משמע דאפילו קדיש וקדושה וברכו לא יענה ועיין בבה"ל. ואפשר דאם הקריאה היה לאחר ג' שעות דהוא רק כקורא בתורה צריך להפסיק:
יג סָעִיף א (יג) אם לא וכו' - ודינו הוא כמו בתפלה לקמן בסימן ק"ד:
יד סָעִיף ב (יד) אם שכח - או שהיה אנוס שלא היה לו ציצית ותפילין מתחלה:
טו סָעִיף ב (טו) בין הפרקים - ואם נזדמן לו באמצע הפרק ישהה מלהניחם עד בין הפרקים כדי שיהיה יוכל לברך עליהם. וה"מ אם נזדמן לו באמצע ברכת יוצר אור או אהבה רבה אבל אם נזדמן לו תפילין באמצע ק"ש יניח תיכף כי כל תיבה ותיבה של ק"ש מצוה שיהיה עליו תפילין. וההנחה תהיה בברכה [פמ"ג]:
טז סָעִיף ב (טז) טלית - דבציצית אינו חובת גברא שאם אין לו טלית פטור מציצית ויוכל לקרות ק"ש בלי ציצית ע"כ מקרי הפסקה ע"י הברכה אבל תפילין דהוא חובת הגוף וגם בלתי התפילין הוא כמעיד עדות שקר בעצמו ח"ו שאומר וקשרתם ואיננו קושר ע"כ נקטינן כדעה הראשונה דלא חשיבה הפסק. וכ"ז לענין הברכה אבל הלבישה לבדה מותר ולאחר התפלה ימשמש בציצית ויברך. ומשמע בב"י דאפילו באמצע הפרק מותר הלבישה לבד מפרק א' של ק"ש. וכתב הפמ"ג דהכי נקטינן כהכרעת הרמ"א. והיכא שהוא יושב בבהכ"נ ומתבייש לישב בלי טלית לכו"ע יכול לברך עליו בין הפרקים:
יז סָעִיף ג (יז) לקדיש - היינו לאיש"ר עד עלמיא ולא יאמר יתברך ויענה אמן אחר דאמירן בעלמא אבל על תתקבל יהא שלמא עושה שלום לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג ולקדושה יאמר רק קדוש וברוך שזהו עיקר קדושה ולא ימלוך וכ"ש שלא יאמר נקדש ושאר דברים שמוסיפין בשבת וכל זה אפילו בין הפרקים לא יאמר:
יח סָעִיף ג (יח) ולברכו - שעונה ברוך ד' המבורך לעולם ועד ובברכת התורה יענה ביהל"ו וגם אמן על סוף הברכה ויש מפקפקין באמן זה ובין הפרקים יש להקל:
יט סָעִיף ג (יט) מפסיק - דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה ומה"ט נראה דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך דהוי מצוה עוברת ויש חולקין דכיון שהוא עוסק בשבחו של מקום אין לו לפסוק בשביל שבח אחר ולא דמי לכל הני דהוי דבר שבקדושה [תבואות שור וא"ר ושארי אחרונים] גם מח"א משמע דאם שמען באמצע אין לו לברך עליהן כ"א כששמע אותן בין הפרקים:
כ סָעִיף ג (כ) תיבת מודים - פי' מודים אנחנו לך ולא כל המודים דרבנן דה"ל הפסקה גדולה ונראה דה"ה בבין הפרקים:
כא סָעִיף ג (כא) הקדוש - משום דהוא סיום ג' ברכות ראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעיות אבל האמן אחר סיום שים שלום אף דהוא סיום כל הי"ח הסכימו הרבה אחרונים דלא יענה באמצע ק"ש עיין במ"א הטעם:
כב סָעִיף ג (כב) הני מילי - לכאורה לאו דוקא דה"ה לכל אמן צריך לפסוק כשאומר תחנונים אבל באמת דברי הרמ"א נכונים מאד דהוא מיירי בתחנונים הרגיל לומר בסוף סיום י"ח ע"כ אלו אמנים דוקא. [כן מצאתי בהדיא בתשובת הרשב"א שממנו נובע הדין]:
כג סָעִיף ג (כג) תחנונים - וכ"ש בפסוקי דזמרה. ולענין אם מותר לענות אמן בין הפרקים של ק"ש וברכותיה הח"א בכלל כ' ס"ד כתב דאינו מותר לענות רק האמן מן הברכה עצמה שסיימה מתחלה אבל הפמ"ג בסימן נ"א וכן בחידושי רע"א בסימן זה הסכימו דכל אמן מותר לענות בין הפרקים. הטיל מים לא יברך אשר יצר רק יטול ידיו ולאחר התפלה יברך [דה"ח]:
כד סָעִיף ד (כד) קריאת שמע - או שהיה עוסק בברכותיה ובין שהוא עומד באמצע הפרק או בין הפרקים וכתב הא"ר ודה"ח דבין גאולה לתפלה לא יעלה אפילו אם קראוהו ואצ"ל באמצע ש"ע:
כה סָעִיף ד (כה) שמפסיק - דהא מפני כבוד הבריות ויראתם מפסיק וכנ"ל וכ"ש מפני כבוד התורה ולפ"ז אפילו קראו לישראל לעלות לתורה ג"כ מפסיק אפילו באמצע ק"ש ולא נקט השו"ע כהן רק משום רבותא דהי"א השני שס"ל דאינו מפסיק אפילו בכהן וטעמם דאין זה בזיון לתורה כיון שאינו מפסיק משום שעוסק במצות ק"ש וברכותיה וגם אע"פ שהוא כהן אין לחוש לפגמו אם לא יעלה שיוציאו עליו לעז שהוא פסול כיון דמה שאינו עולה הוא משום שעומד במקום שאינו רשאי להפסיק אין בזה פגם וידעו הכל דמהאי טעמא הוא ועולה אפילו ישראל במקומו אם אין כאן כהן אחר:
כו סָעִיף ד (כו) והלכה כדבריו - והאחרונים כתבו דכהיום נוהגין העולם כהי"א קמא ואפילו בקראו ישראל והוא עומד באמצע ק"ש אף דנוכל להשיג ישראל אחר אעפ"כ נוהגין שמפסיקין מפני כבוד התורה לבד אם הוא עומד בפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו לא יפסיק באמצען אלא יגמרם ואח"כ יעלה. ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת. אך אם יוכל למהר ולסיים עד הפרק ימהר ואם אינו יכול לסיים עד הפרק יסיים עכ"פ להיכא דסליק ענינא אך לעכב בשביל זה לא יעכב אמנם לא יקרא עם החזן רק שיראה להטות אזנו ולשמוע ממנו ומכ"ש שלא יפסיק לאמר להש"ץ לעשות מי שבירך ונראה דאם באמצע מי שבירך שכח החזן שמו ושואלו לכו"ע מותר להשיבו מפני הכבוד וכשחוזר אח"כ לק"ש אין צריך לחזור רק למקום שפסק אפילו היה פרשה ארוכה ושהה עי"ז כדי לגמור כולה. וכ"ז בדיעבד שכבר קראו אותו אבל לכתחלה אפילו עומד בברכת ק"ש וכ"ש בק"ש עצמה לא יקראו אותו אפי' אין שם כהן אלא הוא דליכא למיחש בזה לפגמא כיון שהוא עוסק בק"ש רק יקראו לישראל במקומו ומותר לקרותו בשמו ויאמר במקום כהן ויש חולקין ואומרין דגם בזה שייך פגמא להכהן דאין הכל יודעין שהוא עוסק בק"ש ונראה דיש לסמוך ולהקל לקרותו אם הוא עומד בבין הפרקים. ויותר טוב אם אין שם כהן אלא הוא שילך מבה"כ קודם שיקראו להראשון וכן הדין בלוי. ונראה פשוט דאם הס"ת מונח על השולחן ואין להם מי שיוכל לקרות בה כ"א זה שהוא עומד בק"ש וברכותיה לכו"ע יכול להפסיק מפני כבוד התורה אך אם בנקל הוא לסיים לו מתחלה עד הפרק יסיים. גם ימנע אז את עצמו מלהיות הוא הקורא בשם הקרואים שיעלו להתורה מטעם הפסק:
כז סָעִיף ה (כז) בין הפרקים - ובין הפרקים דערבית ג"כ דינן כמו בשחרית [מ"א בסי' רל"ו] ועיין בבה"ל:
כח סָעִיף ה (כח) לא יפסיק - הטעם משום דכתיב וד' אלהים אמת לפיכך אין להפסיק בו והוא חמור אפילו מאמצע הפרק ועיין בביאור הגר"א:
כט סָעִיף ה (כט) שלא להפסיק - אפילו בשהייה בעלמא:
ל סָעִיף ה (ל) אלהיכם אמת - משמע שא"צ לומר יותר ויש שסוברין דכיון דויציב הוא ג"כ לשון אמת אין להפסיק בין אמת לויציב ובביאור הגר"א מסכים להשו"ע וטוב ליזהר לכתחלה:
לא סָעִיף ו (לא) וממתין - פי' דאלו אם לא שהה משתקינן ליה כשחוזר ואומר אמת כמו בשמע שמע ומודים מודים אבל בשהה אף דלא משתיקין ליה מ"מ אינו צריך לחזור דלמה לו לכופלו פעם שניה. וכן בכל מקום שהוא פוסק באיזה ברכה מברכות ק"ש כשחוזר אח"כ אינו צריך לחזור אלא לתיבה שפסק ממנה ובתפלה עיין לקמן בסימן ק"ד ס"ה:
לב סָעִיף ז (לב) אינו אומר אמן - בין אחר עצמו ובין אחר הש"ץ:
לג סָעִיף ז (לג) אחר גאל ישראל - לשון עבר משום דהוא קאי על גאולת מצרים אבל בתפלת י"ח אומר גואל ישראל משום דרחמי נינהו ומתפלל על העתיד ובמערבית שנוהגין לומר בא"י מלך צור ישראל וגואלו נדחק הט"ז מאד לתרצו ובדגול מרבבה יישב קושיתו ומ"מ מפני קושיא זו נהגו אנשי מעשה לומר גם במערבית גאל ישראל:
לד סָעִיף ז (לד) וי"א - האי י"א ס"ל דאפילו על ברכת עצמו עונה כיון שהוא סיום של סדר ברכות של ק"ש ולא חשבי ליה להפסק בין גאולה לתפלה וע"כ קאמר רמ"א דמצד אחד מנהגנו הוא ג"כ כהי"א הזה דלא חשבינן ליה להפסק בין גאולה לתפלה וע"כ נוהגין לענות אחר הש"ץ אמן אבל אם מתפלל לבדו אין מנהגנו לענות אמן וכדלקמן בסימן רט"ו עי"ש:
לה סָעִיף ז (לה) לענות וכו' - ודוקא אם לא התחיל עדיין הפסוק של אדני שפתי תפתח דמשם ואילך הוי כתפלה. יש מדקדקים שרוצים לצאת לכו"ע וממתינים בצור ישראל או בשירה חדשה כדי לענות אמן אחר הש"ץ וכתבו כל האחרונים שלא יפה הם עושים שהרי הוא באמצע הפרק של אמת ויציב ואין לענות שום אמן לבד משתי אמנים הנ"ל בס"ג בהג"ה גם לכתחלה ראוי להתחיל תפלת י"ח עם הש"ץ והקהל בשוה אלא עצה אחרת יש ונכון לעשותה כדי לצאת לכו"ע שיכוין לסיים עם הש"ץ בשוה ואז אינו מחוייב לענות אמן או שיתחיל שמ"ע מעט קודם הש"ץ דהיינו הפסוק ד' שפתי וגו' דבזה המעט ודאי ליכא קפידא דאין ניכר כלל הקדמתו:
לו סָעִיף ז (לו) אחר הש"ץ - ר"ל אם אירע שהוא גמר קודם הש"ץ ולא התחיל עדיין השמ"ע ובנתיים גמר הש"ץ אבל אין צריך להמתין ע"ז לכו"ע:
לז סָעִיף ח (לז) צריך לסמוך - עיין לקמן סימן קי"א:
לח סָעִיף ח (לח) ולא יפסיק - אפילו בשהייה בעלמא ביניהם:
לט סָעִיף ח (לט) שאמר גאל ישראל - והוא חמור מאמצע הפרק דאין להפסיק בו אפילו מפני היראה כמו בתפלה אם לא במקום שיש חשש סכנה:
מ סָעִיף ח (מ) שלא הניח - ולא היה יכול להמתין בק"ש עד שיזדמן תפילין משום שהיה מתיירא שיעבור זמן ק"ש וה"ה אם מתיירא שיעבור זמן תפלה מתפלל בלי תפילין ותיכף כשיבואו אח"כ לידו באמצע היום או במנחה יניחם ויאמר איזה מזמור. צ"ע מי שאין לו תפילין בעת שהצבור מתפללין אם טוב יותר שיתפלל עם הצבור אף שהוא בלי תפילין ואח"כ כשיגיעו התפילין לידו יקיים מצות תפילין לבד או מוטב שיתעכב אחר תפלת הצבור כדי לשאול תפילין מחבירו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין פסק המ"א דמוטב שיתעכב אחר תפלת הצבור וישאול תפילין כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין:
מא סָעִיף ח (מא) מניח אז - דתפילין יש להם שייכות לק"ש ותפלה טפי מציצית:
מב סָעִיף ח (מב) עליהם - והפר"ח חולק וס"ל דכיון דשרי להניח תפילין בין גאולה לתפלה יכול לברך ג"כ ולא מיקרי הפסק וכן פסק בספר אבן העוזר אמנם הדה"ח והח"א ושאר הרבה פוסקים העתיקו כולם דברי השו"ע להלכה:
מג סָעִיף ח (מג) שיתפלל - שממשמש בהם ומברך עליהם:
מד סָעִיף ח (מד) לא יניח אז - דע"כ אם ירצה להתעטף בטלית יהיה מוכרח לעמוד בשתיקה בלי להתחיל י"ח והוי השתיקה הפסק ולא הותר כ"א לתפילין:
מה סָעִיף ח (מה) מניחן - שאין הנחת התפילין ולבישת הטלית הפסק שהרי אפילו יכול לקרות ולעסוק במלאכתו בעוד שהוא קורא וכדלעיל בסימן ס"ג ס"א:
מו סָעִיף ח (מו) שקודם גאל ישראל - ר"ל קודם שאמר ברוך אתה ד' דלאחר מכן בודאי אסור להפסיק בשום דבר אלא יסיים גאל ישראל ויניח התפילין בלי ברכה ועיין בסמוך מה שכתבנו בשם מאמר מרדכי:
מז סָעִיף ח (מז) יברך וכו' - נראה פשוט דכאן אסור לומר ברוך שם כבוד וכו' שנוהגין לומר אחר ברכת על מצות גם נכון שלא יברך בזה כ"א ברכה אחת להניח דבלא"ה הרבה פוסקים סוברין כן וכנ"ל בסימן כ"ו עי"ש:
מח סָעִיף ח (מח) והכי נהוג - ומוכח מדברי האחרונים דהכי קי"ל:
מט סָעִיף ט (מט) וקדושה - וכן ברכו ומודים ויראה לצמצם שיכרע בתחלת התפלה בעת שהצבור שוחין עצמן במודים:
נ סָעִיף ט (נ) בין גאולה - יש מאחרונים שכתבו דבשבת מותר לענות קדיש וקדושה וכל הני שדומים להם הנזכרים לעיל בס"ג בין גאולה לתפלה ועיין לקמן בסימן קי"א:
נא סָעִיף ט (נא) וכיצד עושה - ר"ל אם עדיין לא שמע קדושה או ברכו:
נב סָעִיף ט (נב) ממתין בש"ח - לאחר שאמר עושה פלא וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד כל שלא אמר ברוך אתה ד' יכול לענות ולאחר כן צריך להתחיל מראש שירה חדשה או עכ"פ מצור ישראל דהוא התחלת הענין וכעין מה שכתב המ"א בסק"ג וגם הלא צריך לאמר מעין החתימה סמוך לחתימה לכתחלה [מאמר מרדכי]:
נג סָעִיף י (נג) כתקנה - אבל לא שלא יצא כלל ידי ק"ש דהא קי"ל דברכות אין מעכבות לק"ש אלא שעי"ז הק"ש שלו ג"כ איננו כראוי ויחזור עכ"פ לאמרה אחר התפלה אם לא אמרה קודם התפלה וכדלעיל בסימן ס' ס"ב. וטוב שיאמר עוד הפעם ק"ש [ברכי יוסף]. כתב הטור בשם הירושלמי צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכות בכורות עי"ש ומשמע ברשב"א ברכות י"א דלעכובא הוא אפילו דיעבד [וצ"ע מברכות י"ד ע"ב בגמרא והא בעי לאדכורי וכו' ושרנו לך ר"ל מי כמוכה עד סוף הברכה וכפרש"י דלפ"ז חסר מכות בכורות ודוחק לחלק בין שחרית לערבית ואולי נוסח אחר היה להם בסוף שהיה בתוכו ג"כ ספור מכות בכורות וגם מירושלמי ברכות פ"א הלכה ו' משמע קצת דהוא רק לכתחלה עי"ש וצ"ע למעשה]. אם החליף ברכה של שחרית לערבית או להיפך אם עדיין לא אמר השם של סוף הברכה יחזור לתחלת הברכה ואם אמר השם יסיים ואין צריך לחזור [ח"א בשם ה"ר מנוח]:
נד סָעִיף י (נד) ואין לו פנאי - צ"ע וכי מי התיר לו לפסוק מפני שאין לו פנאי אלא מי שאין לו פנאי יקרא ק"ש לבדה בלא ברכות ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא ק"ש וברכותיה ויתפלל וכדלעיל בסימן ס' ס"ב [מ"א] ובספר נהר שלום כתב דמ"מ דין הרמ"א הוא אמת ונכון הוא היכא שקרא ק"ש כי היה סבור שיוכל לגמור כל התפלה ושוב אחר שקרא ק"ש מוכרח הוא מחמת איזה אונס להפסיק ובהא קאמר דעדיף הוא טפי שיפסיק אחר ד' אלהיכם אמת ואח"כ כשיבא להתפלל יתחיל ויציב וכו' אבל היכא שידע מעיקרא שלא יהיה לו פנאי לקרות ק"ש ולהתפלל וירא שמא יעבור זמן ק"ש עד שיהיה לו פנאי גם הוא מודה להמ"א שיקרא ק"ש לבדו וכעין זה תירץ ג"כ הפמ"ג עי"ש:
א סָעִיף א כתבו התוס' רפ"ב דברכות כל מה שאסור לדבר אפי' בלה"ק אסור: שואל בשלום. אפי' בל' לע"ז (תר"י) ומהר"ם טיקטין כתב בגליון הרי"ף בשם נימוקי מהרא"ש דוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישאל יבא לידי שנאה ובב"ה שאין אנו שואלין בשלום חלילה לשאול או להשיב אפי' מד"ת לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה עכ"ל, ובס' החינוך כתב ומי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפי' בין הפרקים עמ"ש סי' ר"ז וסי' ק"ד ס"ה:
ב סָעִיף א גדול ממנו בחכמה. כ"כ הרב"י בשם חי' הרשב"א והמעיין שם יראה דליתא רק כוונתו דמי שגדול ממנו בחכמ' הוי מפני הכבוד וכ"ה בגמ' ואם הקור' גדול ממנו אינו מפסיק אפי' לת"ח משמע שם ברשב"א דף י"ט דמותר לכתחלה לשאול בשלום הקור' אף על פי שיודע שיצטרך להשיבו ובת"ה סי' קל"ה אית' דת"ח מופלג בדורו הוה בכלל מורא ע' סי' תע"ב ס"ה:
ג סָעִיף א באמצע הפסוק. וי"א דוקא היכא דסליק ענינ' אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא יפסיק ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק [כ"מ ספ"ב]:
ד סָעִיף ב וי"א שלא לברך וכו'. כאן נרש' המ"מ ב"י וכ' הל"ח כבר מחק הב"י הכלל בבד"ה וכתב שיברך עליהם וכ"כ הרא"ש בתשובה עכ"ל, ואני אומר אם הרב"י חזר ביה הרמ"א לא חזר בו כי תלי' באשלי רברבא כי בד"מ סי' נ"ד כ' בשם א"ז ובשם ר"א מפראג דלא יברך על טלית וכ"כ בתשב"ץ בשם מהר"ם ועמ"ש סי' נ"ד וז"ל תר"י תפילין מפני שחובה להתפלל עמהם מפסיק אבל טלית שאינו אלא חובת מנא אינו מפסיק בברכות של ק"ש כדי שיתעטף ויברך ויתפלל בציצית עכ"ל וגם הרא"ש בתשובה לא כתב שיברך אלא בתפילין ובש"ע העתיק דבריו בסי' פ' ולכן דקדק רמ"א וכ' והכי נהוג לענין טלית וכ"כ בהג"מ:
ה סָעִיף ג מפסיק. דאם פוסק לשאול מפני כבוד בשר ודם ק"ו מפני כבוד הקדוש ברוך הוא ומה"ט נ"ל דאם שמע קול רעמים יפסיק ויברך:
ו סָעִיף ג מודים בלבד. פי' מודים אנחנו לך [ל"ח ומהר"מ בהקדמת סמ"ק] ובברכו אומר ברוך ה' המבורך ל"ו ואמן יש"ר עד עלמיא וישתוק וישמע עד אמן שאחר יתברך ויענה אמן כי יש מחלוקת אם חייב לומר כל הנוסח של יתברך כמ"ש בב"י סי' נ"ו ומתתקבל ואילך לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך ולא ימלוך [כ"ז בל"ח] ובהגהת י"נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כדברי ל"ח, ונ"ל שבאמן יש"ר אומר ג"כ תיבת ית' דהפליג מאוד בב"י בעונש המפסיק בין עלמיא ליתברך ע"ש:
ז סָעִיף ג דאמן שעונים כו'. כתב ב"י בשם מהרי"א הטעם משום דהוה סיום ג' ראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעיות והא דלא חשיב אמן של ברכת שים שלום לפי שזה אף היחיד עונה סיום י"ח ולפיכך אין לו להפסיק בשבילו מאחר שיוכל לאומרו ביחיד עכ"ל, וכתב לבוש דלדידן דקי"ל בסי' רט"ו דיחיד אינו עונה אמן אחר סיום י"ח צריך להפסיק בק"ש לענות אמן אחר שים שלום ובל"ח כ' דלא יפסיק אלא יסמוך על אמן שאמר בעושה שלום וכנ"ל מאחר דהרב"י כ' בשם הפוסקים דאף לשני אמנים אלו לא יפסיק א"כ הבו דלא לוסיף עלה ומי יודע מאיזו טעם ייחד הירושלמי שני אמנים אלו: כתב מט"מ שאף כשמתפלל ביחיד יאמר אחר עושה שלום ואמרו אמן שאומר כן להמלאכים השומרים אותו:
ח סָעִיף ד שאינו מפסיק. ועולה ישראל במקומו ולא דמי להנחת תפילין דתפילין צורך קריאת שמע הם, (רשב"א סי' קפ"ה) וכתוב בלבוש דנוהגים להפסיק ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת ומכל מקום לא יקרא עם החזן כלל ויסמוך על פשט הזוהר כמ"ש סי' קמ"א ס"ב (ל"ח), וכ"כ בכ"ה שיעלה, ומכל שכן שלא יפסיק לומר לחזן שיאמר מי שבירך, ונ"ל דאפי' שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש דזה לא הוי אונס עיין ריש סי' ס"ה:
ט סָעִיף ה לאמת ויציב. כיון שויציב הוא ג"כ לשון אמת אין להפסיק בין אמת לויציב [ב"י הרא"ש ל"ח] וכ"כ בפי' הי"מ על דרך הקבלה אבל דעת הש"ע אינו כן עס"ס זה ומ"מ יש ליזהר בזה:
י סָעִיף ז אינו אומר אמן. כ' בש"ג דאין להפסיק בין גאולה לתפלה אפי' מפני הירא':
יא סָעִיף ז וי"א דעונין כו'. והמדקדקים ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן ובס"ט משמע שיש להמתין בשירה חדשה, ונ"ל דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ ואז אינו מחויב לענות אמן ע' סי' נ"ט ס"ד:
יב סָעִיף ח אירעו אונס וכו'. והיה מתיר' שיעבור זמן ק"ש וקרא [רש"י] וה"ה אם מתיר' שיעבור זמן תפלה מתפלל בלא תפילין וכשיבואו אח"כ לידו יניחם במנחה או יניחם באמצע היום ויאמר איזה מזמור עססי' ל': צ"ע מי שאין לו תפילין אם טוב יותר להתפלל עם הצבור בלא תפילין או מוטב שיתעכב אחר תפלת הצבור להשאיל תפילין מחבירו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין. וקצת משמע בתוס' דתפלת צבור עדיף, אך יש להוכיח מדאמרי' ס"ס קי"א דסמיכת גאול' לתפלה עדיף מתפלה עם הצבור ותפילין עדיף מסמיכת גאולה לתפלה כמ"ש כאן א"כ ק"ו שתפילין עדיפי מתפלת צבור וגם יש להוכיח קצת מדפירש"י רב נתייר' שיעבו' זמן ק"ש ולא פי' שרב קרא בלא תפילין כדי להתפלל עם הצבור אע"כ צ"ל דמוטב להתפלל בתפילין מלהתפלל עם הצבור כנ"ל:
יג סָעִיף ח לא יניח אז. דהנחה הוי הפסק עסי' צ"ז:
יד סָעִיף י לא יצא י"ח המצוה כתקנה. אבל ידי ק"ש יצא [טור] עסי' ס"ב ומ"ש סי' קי"ג:
טו סָעִיף י ואין לו פנאי. צ"ע וכי מי התיר לו לפסוק מפני שאין לו פנאי ובאמת משמע ברוקח דמי שאין לו פנאי יקרא קריאת שמע לבדה בלא ברכות ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם קריאת שמע ויתפלל וכ"ה בירושלמי שהביא ראיה משם שקרא ק"ש שנית אחר ג' שעות וכ"ה לעיל ססי' מ"ו ע"ש ובב"י וכ"ה סי' ס' ס"ב ודברי רמ"א צ"ע:
א סָעִיף א כגון אביו או רבו. במשנה אומרים סתם מפני היראה. ופירש"י מפני אדם שיירא ממנו שמא יהרגנו. והקשי הרא"ש והרשב"א פשיטא שאין דבר עומד בפני פ"נ ותי' דמיירי מיראת מי שגדול ממנו כמ"ש הש"ע כאן וקשה הא איתא בגמרא להדיא בפ' א"ע דף ל"ב לענין תפלה א"ר יוסף ל"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי עכו"ם פוסק ותקשה לך התם נמי פשיטא וי"ל דהתם לא הוזכר מפני היראה שיהרגנו תכף אלא אדרבה סתם מלך אינו הורג תכף אלא מתוכח בדברים ע"פ הדין וא"ל למה עשית כן. ומתוך כך יתרץ דבריו ובודאי יתפייס מתוך שיראה שלא עשם כן דרך מרידה בו אלא לכבוד הש"י וא"כ ה"א שלא יפסיק קמ"ל דלא יסמוך ע"ז. ודבר זה יש בו ג"כ יראה וזה עיקר הרבות' שיש כאן רשות להפסיק אם ירצה ובזה מתורץ מה שקשה שם בענין מעשה דההוא חסיד עם הגמון שהקשה לו הלא כתיב ונשמרתם לנפשותיכם ומה השיב לו החסיד ואפי' א"ת שזה החסיד סמך עצמו על זכות התפלה מ"מ מה השיב על הקושיא וכפי מ"ש ניחא דמ"ה א"ל החסיד שם המתן עד שאפייסך בדברים דלכאור' זהו מיותר היה די לו לומר תכף אלו היית עומד לפני מלך ב"ו כו' אלא דבזה רמז לו התי' ע"כ אתה תמתין לי ולא תמיתני תכף כי אין זה חוק השררה אלא תחלה תשאלני למה עשית כך ומתוך כך אפייסך בדברים נמצא שלא עברתי על ונשמרתם וגו' ואע"ג דנקט הרמב"ם מלך או אנס כו' ואפ"ה מקשה הרא"ש עליו היינו מלך שהוא דומי' דאנס דנקט בתריה וזה מוכח מדאמר מפני היראה משמע שכבר ידוע שיש יראה באונס נפשות משא"כ כאן דאי בל' יראה לפירש"י שחושש שבא עליו צר ואויב להרגו והוא צריך להציל עצמו וע"כ יפסיק דבר זה הוא פשיטא ע"כ פירשו דקאי על יראת אדם חשוב. ובזה נ"ל ליישב גם פירש"י דבאמת לא נתכוין לזה שבא עליו אויב להרגו אלא כההי' דאין עומדין דבא נגדו איזה מלך וירא שמא יהרגנו אחר שאינו מפסיק ולא יקבל התירוץ ממנו. ועל פי' הרא"ש ק"ל ממה שמצינו גבי יעקב כשבא אליו יוסף לא הפסיק בק"ש כמ"ש רש"י בחומש והרי מצינו במקום אחר שחלק לו כבוד בשביל המלכות כדכתיב ויתחזק ישראל ופרש"י מכאן שחולקין כבוד למלכו' וא"כ למה לא הפסיק בשמע בשבילו וי"ל דבפסוק הראשון הי' עוסק ובו אין מפסיקין כמ"ש הש"ע כאן:
ב סָעִיף ב והכי נהוג לענין טלית. דבציצית אינו חובת גברא שאם אין לו טלית פטור מציצית ויכול לקרות ק"ש בלא ציצית ודאי הוי הפסקה.
ג סָעִיף ג תיבת מודים. בלבד פי' מודים אנחנו לך ולא ממעט אלא מודים דרבנן:
ד סָעִיף ג אחר ברכת האל הקדוש לפי שהוא סיום שלש ראשונות ואחר שומע תפלה הוא סיום האמצעיות אבל אחר סיום ג' אחרונות לא חשיב לפי שזה עולה היחיד אחר סיום י"ח לפיכך לא יפסיק דיוכל לומר זה בעצמו [ב"י בשם אבוהב]:
ה סָעִיף ד יש מי שאומר שמפסיק. הוא בעל המנהיג שהביא הטור. ודיעה השני' היא הרשב"א והכריע ב"י כמותו דרב מובהק הוא ומו"ח ז"ל כ' דהחושש לכבוד התורה יכול לסמוך ולהפסיק ולעד"נ דבק"ש עצמה שהיא דאורייתא לא יפסיק אבל בברכותיה שהם דרבנן יש לפסוק כבעל המנהיג מאחר שהטור מביאו והוא ג"כ רב מובהק לנו ע"כ יפסיק לקרות בתורה:
ו סָעִיף ז אחר גאל ישראל. אבל בתפלה אומר גואל ישראל כדלקמן סימן קנ"ו והוא תלמוד ערוך בפ' ע"פ בק"ש והלל גאל ישראל ובתפלה גואל ישראל משום דרחמי נינהו פי' מתפלל על העתיד: ונהירנא בילדותי היה רופא א' זקן שמו מהר"ר שלמה שהלך בסוף ימיו לא"י שאל מן הגאון מהר"ר מאיר ז"ל בלובלין על מ"ש) במערבית בא"י מלך צור ישראל וגואלו שהוא נגד התלמוד ולא היה בידו להשיב ואמ' שבבואו לביתו יתיישב בזה וכן שאלתי אחריו את מו"ח ז"ל ועוד הרבה רבנים ואין בפיהם מענה וכן י"ל מדברי הטור שהבי' כאן בשם הירו' צריך להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים וכו' וצור ישראל וגואלו וכו' עכ"ל והרי באמת ויציב א"ל אלא גאל. ונ"ל דבאמת הוי גואל ישראל שפיר גם בק"ש דהוא ל' הוה וכל ל' הוה משתמש בין לשון עבר בין ל' עתיד כמו שפירש"י בריש איוב ע"פ ככה יעשה וזה מוכח גם כאן דהא בתפלה צ"ל ל' עתיד ואפ"ה מהני ל' גואל שהוא ל' הוה א"כ ה"נ מהני לשעבר ובגמ' לא בא למעט אלא שבתפלה לא יאמר לשון גאל ישראל אבל להיפך ה"נ דמהני וזה עיקר:
ז סָעִיף י ואמת ואמונה ערבית. ע"ש שאנו מפקידים בידו נשמותינו בכל לילה ומאמינים בו שישיבנה אלינו וזהו אמת ויציב שאמת וקיים את דברו להשיב הפקדון [טור]:
א סָעִיף א בשלום. אפי' בלשון לע"ז ובכל מקום שאסור לדבר אפי' בלשון הקודש אסור. תוס' רפ"ב דברכות ומהר"ם טיקטין כ' בגליון הרי"ף בשם נמוקי מהרא"ש דוקא בפנים חדשות שואל ומשיב שאם לא ישאל יבא לידי שנאה. ובבה"כ שאין אנו שואלין בשלום חלילה לשאול או להשיב לא בין הפרקים ולא בפד"ז עכ"ל ובס' החינוך פרשת ואתחנן כ' ומי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפי' בין הפרקים עמ"א. (ובס' אליהו רבה פילפול עמוק בש"ס ופוסקים):
ב סָעִיף א בחכמה. ומ"א כ' דמי שגדול ממנו בחכמה הוי מפני הכבוד. ואם הקורא גדול ממנו אין מפסיק אפי' לת"ח. ומשמע בהרשב"א דמותר לכתחילה לשאול בשלום הקורא אעפ"י שיודע שיצטרך להשיבו ובת"ה סי' (קל"ה) [קל"ח] איתא דת"ח מופלג בדורו הוי בכלל מורא עיין סי' תע"ב סעיף ה'. מ"א:
ג סָעִיף א מלך. אפי' מלך ישראל הוא בכלל מי שירא ממנו דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ע"ת:
ד סָעִיף א הפסוק. ודוקא היכא דסליק עניינא אבל באמצע ענין כגון ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא יפסיק ואם פסק חוזר לתחלת הפסוק כ"מ ספ"ב מ"א וכתב ר"י חסיד דוקא שלום ולא יותר עיין ע"ת ובס"ק א':
ה סָעִיף ב טלית. דבציצית אינו חובת גברא שאם אין לו טלית פטור מציצית ויוכל לקרות ק"ש בלא ציצית ודאי הוי הפסקה (ועיין במ"א ובספר אליהו רבה):
ו סָעִיף ג הפסוק. דאם פוסק לשאול מפני כבוד ב"ו ק"ו מפני כבוד הקב"ה. ומה"ט נ"ל אם שמע קול רעמים יפסיק ויברך. מ"א:
ז סָעִיף ג בלבד. פי' מודים אנחנו לך בלבד. ובברכו אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד ואמן יש"ר עד יתברך. וישתוק וישמע עד אמן שאחר יתברך ויענה אמן. ומתתקבל ואילך לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג. ועל ברכת התורה עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד וגם אמן. ובקדושה יאמר רק קדוש וברוך ולא ימלוך ל"ח. ובהגהת י"נ משמע שעונין גם ימלוך שזה שייך לקדושה. אבל בתוספתא פ"ק דברכות משמע כדברי. ל"ח מ"א:
ח סָעִיף ג הקדוש. משום דהוא סיום ג' ראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעית. והא דלא חשיב אמן של ברכת שים שלום. לפי שזה אף היחיד עונה אחר סיום י"ח ולפיכך אין לו להפסיק בשבילו מאחר שיכול לאומרו ביחיד ב"י בשם מהרי"א: וכתוב לבוש דלדידן דקי"ל בסי' רט"ו דיחיד אינו עונה אמן אחר סיום י"ח צריך להפסיק בק"ש לענות אמן אחר שים שלום ובל"ח כ' דלא יפסיק אלא יסמוך על אמן שאומר בעושה שלום והסכים עמו המ"א ע"ש:
ט סָעִיף ג תחנונים. ויש ללמוד ג"כ במכ"ש דיוכל להפסיק בפסוקי דזמרה ע"ת. ונ"ל דאמנים דעלמא שאינן מהנהו דכתבינן בס"ק ז' וח' מותר לענות אם עומד בפסוקי דזמרה או בברכת ק"ש. ועיין סי' נ"א ס"ק ג' במ"א ובסי' נ"ט סעיף ד' ובהג"ה. ובסי' זה סעיף ט' ובמ"א ס"ק י"ד ודו"ק. אבל ב"ה וב"ש נ"ל דאסור לענות בפסוקי דזמרה או בברכות ק"ש עמ"א סי' קכ"ד ס"ק ט':
י סָעִיף ד מפסיק. ועולה ישראל במקומו ובלבוש כ' נוהגים להפסיק ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת ומ"מ לא יקרא עם החזן כלל וכ"כ הכנה"ג שיעלה ומכ"ש שלא יפסיק לומר לחזן שיעשה מי שבירך וכתב מ"א וצ"ל דאפילו שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש דזה לא הוי אונס עיין סי' ס"ה וכן הסכים הב"ח והל"ח דיעלה. וט"ז כ' דבק"ש שהיא דאורייתא לא יפסיק אבל בברכותיה שהם דרבנן יפסיק. ומינה דבפסוקי דזמרה נמי יפסיק והע"ת כתב לדברי האוסר בק"ש ה"ה דאסור בברכותיה רק בפסוקי דזמרה יש להקל. ועיין סי' קל"ה ס"ק ו' במ"א. ובכה"ג מחלק דאם קורא סתם כהן קרב א"צ להפסיק אבל אם קראוהו בשמו אפילו איכא כהנים אחרים יפסיק ע"ש ובהלק"ט ח"א סי' כ"ד מחלק באם אין שם כהן אלא הוא יעלה מפני כבוד הציבור ע"ש. והפר"ח פסק כהרשב"א דלא יעלה אפילו אם קראוהו בשמו ולא יש אחר בקהל ע"ש:
יא סָעִיף ה אמת. ויש ליזהר שלא להפסיק בין אמת לויציב מ"א ע"ש. ועיין תוס' י"ט פ"ב דברכות משנה ב' והפר"ח כ' על התוי"ט שכתב על המחבר מה שלא פסק כן ע"ש ולא הבנתי ולדעתי דברי התוי"ט המה ברורים וכדבריו כ' ג"כ המ"א ע"ש:
יב סָעִיף ז ישראל. ובתפלה יאמר גואל ישראל. כ' ט"ז שאלתי את מו"ח ז"ל ועוד הרבה גאונים על מ"ש במערבית בא"י מלך צור ישראל וגואלו שהוא נגד הש"ס פרק ע"פ דבק"ש והלל גאל ישראל וכו' ע"ש שנדחק מאוד לתרצו. כ' בש"ג דאין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו מפני היראה:
יג סָעִיף ז אמן. המדקדקים ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן ובסעיף ט' משמע שיש להמתין בשירה חדשה וכתב המ"א ונ"ל דאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש"ץ ואז אינו מחויב לענות אמן. עיין סי' נ"ט ס"ד והרא"ם ח"א סי' ו' הכריע שאין לענות אמן אחר גאל ישראל אפי' אחר הש"ץ עיין ע"ת:
יד סָעִיף ח תפילין. והיה מתירא שיעבור זמן ק"ש וקרא. וה"ה אם מתירא שיעבור זמן תפלה מתפלל בלא תפילין וכשיבאו אחר כך לידו יניחם באמצע היום או במנחה ויאמר איזה מזמור עי' ס"ס למ"ד. צ"ע מי שאין לו תפילין אם טוב יותר להתפלל עם הציבור בלא תפילין או מוטב שיתעכב אחר תפלת הציבור להשאיל תפילין מחבירו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין פסק המ"א דמוטב שיתעכב אחר תפלת הציבור וישאול תפילין כדי שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין ע"ש:
טו סָעִיף ח עליהם. והפר"ח חולק וס"ל דכיון דשרי להניח תפילין בין גאולה לתפלה יוכל לברך ג"כ ולא מיקרי הפסק ע"ש. ובספר אבן העוזר פסק ג"כ דיכול לברך על תפילין לאחר גאל ישראל ע"ש. ובנזדמן לו הטלית פסק שאסור להתעטף בו כלל עד אחר תפלת י"ח. אבל היכא דמתבייש לישב בלא טלית מוטב להתעטף בין הפרקים ויברך עליו ע"ש. עוד פסק דמותר לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה ואסור להמתין בשירה חדשה ע"ש:
טז סָעִיף י כתקנה. אבל ידי ק"ש יצא:
יז סָעִיף י ונכון. ומ"א כ' דברוקח משמע דמי שאין לו פנאי יקרא ק"ש לבדה בלא ברכות ואח"כ כשיהיה לו פנאי יקרא הברכות עם ק"ש ויתפלל וכ"ה לעיל ס"ס מ"ו ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) שואל כו' ומהר"מ כו' בגליון הרי"ף. בגליון המרדכי צ"ל: לא בין הפרקים כו' כתב בס' א"ר משמע דבאינו עומד בין הפרקים מותר ליתן שלום בבה"כ:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) גדול כו' וכ"ה בגמר'. ר"ל דהרשב"א דחה פי' רש"י שפי' מפני היראה מלך או אנס. וז"ל שהרי ברייתא שנינו (דף י"ד ע"א) היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו (בגרסתינו אי' או אביו). בפרקים שואל מפני הכבוד כו' ובאמצע שואל מפני היראה כו' דאלמא משמע לכאורה דבהני דאיתא בבריית' אית בהו מפני הכבוד ואית בהו מפני היראה: ובכל הני כו' ליכא חד שמתיר' שיהרגנו. אלא ודאי מפני הכבוד היינו מי שגדול ממנו בחכמה כו' ואביו ורבו היינו מפני הירא' שהוא מצווה ביראתו עכ"ל הרשב"א: ואם הקורא גדול כו' כ"ה שם גבי רבא בר שבא ע"ש: ומשמע ברשב"א כו' לא ידעתי לענ"ד משמעות. אלא ממ"ש הרשב"א וז"ל ואני תמה לכ"ע מפני מה אינו משיב ואפי' שואל לכ"א בין ברכה לברכה כיון דאין מעכבות: ואנשי משמר היו קורין א' ומניחים השני' אפי' לכתחלה כו' ושמא נא' אעפ"י שאין הברכות מעכבות מ"מ לכתחלה אסור להפסיק ואנשי משמר כיון דלא מטי זמן יוצר אור כדיעבד דמי ומיהו לא ניחא אלא למ"ד ברכה א' אהבה רבה אבל למ"ד יוצר אור קשיא לי עכ"ל. הרי דמסבר' אפי' לכתחלה רשאי להפסיק לשאול לכ"א ולמ"ד דאנשי משמר יוצר אור אמרו קשה טפי וניהו דלכל אדם אסרו חכמינו ז"ל בפי' עכ"פ כה"ג מותר לשאול בשלום הקורא אף דיצטרך להשיבו והבו דלא לוסיף חומרא ולפ"ז אין היתר לשאול בשלום הקור' אלא כשעומד הקורא בין הפרקים אבל כשעומד באמצע פרק אין ראיה להתיר לשאול אם הקור' יצטרך להשיב: ובת"ה כו' מופלג כו' דקי"ל סי' תע"ב דתלמיד אצל רבו א"צ הסיבה. וכתב בת"ה דה"ה כשמסיב אצל ת"ח מופלג א"צ הסיבה. דמקרי רבו אף שלא למד לפניו. ואייתו ראיה מעלי דאמר ליה לשמואל (כדאית' בברכות ד' ל"א ע"ב) מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבו את והא עדיין לא למד לפניו דהא אותו יום הביאתו אמו לשם. אע"כ כיון דעלי גדול הדור הוי יש לו דין רבו וס"ל למ"א דה"ה לענין הפסקה:
ג סָעִיף ב (ס"ק ד) וי"א כו' וכ' הל"ח כבר מחק הב"י ר"ל איך הבי' רמ"א בשם הרב"י דין שהרב"י גופי' חזר בו: אלא חובת מנא לאו דוקא. דחובת מנא היא למ"ד אפי' מונח בתיבה ואינו לובשו צריך להטיל בו ציצית ולא קיי"ל הכי אלא חובת גברא דהיינו אם לובשו דוקא חייב אלא חובת מנא ר"ל דוקא אי לובש מלבוש בת ד' כנפות חייב משא"כ תפילין דחייב להניחן וכה"ג כ' לעיל סי' י"ז:
ד סָעִיף ג (ס"ק ו) מודים כו' מודים אנחנו לך דתיבת מודים לבד ל"ל דאין לו מובן כי אינו אלא מנהג. ר"ל לו' תתקבל כי מצד הדין סוף קדיש הוא שמתחיל תתקבל: רק קדוש וברוך כו' דב' פסוקים הללו שמעו ישעיה ויחזקאל מפי המלאכים שהיו מקדישים ולא ימלוך וכ"ש מה שמוסיפים בשבת וי"ט תוך הקדושה שאין לו':
ה סָעִיף ג (ס"ק ז) דאמן כו' סיום ג' ראשונות. דתפלת י"ח נחלק לג' ענינים: ג' ברכות ראשונות מסדר שבחו של מקום ואמצעית הם שאל' צרכים וג' ברכות אחרונות הם כעבד שנטל פרס מרבו ומשבחו ע"ז: לפי שזה אף היחיד כו' לדעת הרמב"ם בסי' רט"ו דכה"ג עונה אמן על ברכת עצמו ולכן קיי"ל כוותיה: ומי יודע כו' דאפילו להפוסקים לענות שני אמנים אלו היינו דפסקו כהירושלמי. מ"מ כיון דאין מבוא' בירושלמי טעם לשני אמנים אלו. ניהו דמהרי"א כ' טעם כמ"ש לעיל ולפי טעמו של מהרי"א ה"ה אמן דאחר סיום ח"י ברכו' ושמא יש לירושלמי טעם אחר לחשיבות אלו שני אמנים שאין אותו טעם שייך לאמן דאחר סיום ח"י ברכות ולכן מספק אין להפסיק:
ו סָעִיף ג (ס"ק ח) שאינו כו' ועולה ישראל כו' וטעם האומרים שמפסיק כמ"ש מ"א ס"ק ה' דאם מפסיק לכבוד מור' בשר ודם כ"ש שיפסיק לכ"ה וטעם י"א שאינו מפסיק דאין זה בזיון לתורה אם אינו מפסיק כיון שאינו מפסיק משום שעוסק במצות ק"ש וברכותיה וגם אעפ"י שהוא....... כהן דא"ל לפגמו אם לא יעלה שיוציאו עליו לעז שהוא פסול מ"מ כיון דאין קוראים אותו או אם קוראים אותו ואינו עולה משום שעוסק בק"ש וברכותיה במקום שאסור להפסיק אין בזה פגם וידעו דמה"ט לא עלה כ"מ שם. ומה"ט נקט בש"ע כהן שהי' קורא כו' לרבותא דדעת האומרים שלא יעלה. גם השאלה היתה שם לרשב"א האו' שאינו עולה בכהן נקט ש"ע ל' השאלה: ול"ד להנח' תפילין בסעיף ב': וצריך לחלק בין האי דהכא לסעיף ג' דמפסיק לקדיש וקדושה וברכו: ואין לשנות כו' הם דברי מ"א ולא ל' הלבוש: על פשט הזוהר. ר"ל שבסי' קמ"א כ' הרב"י שמל' הפוסקים מבואר שהעולה לתורה יקרא גם הוא עם הש"ץ הקור' דאם לא יקר' עמו הוי ברכתו לבטלה אבל בזוהר כתב שלא יקרא רק א'. א"כ משמע שהעולה לא יקרא עם הקור' וא"כ אע"ג דכ"מ שהגמ' חולק עם הזוהר קיי"ל כגמ' דידן מ"מ כיון דדין זה אינו מבואר בגמ' רק בדברי פוסקים יש לפסוק כזוהר החולק על דבריהם וגם משום ברכה לבטלה ליכ': די"ל כיון שהעולה שומע ומכוון לבו לדברי הקור' א"כ שומע כעונה: אח"ז כ' הרב"י כיון דהזוהר מדמה קר"הת לתפלה בלחש ובתפלה כ' בזוהר שיתפלל בלחש עד שקולו לא ישמע אבל עכ"פ דיבור בעי' בתפלה א"כ ה"ה בעולה לתורה ודאי לא הקפיד הזוהר כ"א שלא ישמע רק קול הקורא לבד ולא קול העולה אבל בלחש גם העולה יקרא וכדעת הפוסקים רק בזה אי רשאי להשמיע לאזניו מחלוקת הרב"י ורמ"א לקמן עכ"פ פשוט משמעות הזוהר שהעול' לא יקרא כלל רק יכוין לדברי הקור' וכן הוי ס"ל להרב"י תחלה כנ"ל. א"כ כה"ג יש לסמוך ע"ז שלא לקרות רק לכוין לדברי הקור': וכ"כ בכ"ה. זה קאי על דברי לבוש. ומכ"ש שלא יפסיק כו' זה קאי ע"ד עצמו שכ' שלא יקר' העולה:
ז סָעִיף ה (ס"ק ט) לאמת ויציב כו' אין להפסיק כו' ב"י והרא"ש אבל כ' הרב"י דהטור לא הבין כן דעת הרא"ש אלא לאו דוק' נקט ויציב ע"ש דהרא"ש נקט ג"כ תיבת אמת ויציב: אבל דעת הש"ע אינו כן. דהא סיים אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק הרי דלא הזכיר ויציב: עס"ס זה. ר"ל גם מדברי רמ"א שם משמע דא"ל ויציב דהא כתב מי שהוא אנוס כו' יקרא ק"ש עד אמת כו' שאז יאמר ויציב כו' משמע שתחלה לא אמר רק אמת ולא יציב: ומ"מ י"ל בזה. ולפ"ז כדי שלא יהיה יותר מרמ"ח תיבות צריך שיתכוין שלא יצטרף למנין רמ"ח תיבות ויציב. או לא יצרף מחזרת הש"ץ שלשה תיבות ה' אלהיכם אמת. כי אם תיבות אמת וכדלעיל סי' ס"א ס"ק א' וע"ש:
ח סָעִיף ז (ס"ק י) אינו כו' מפני היראה. ר"ל אביו או רבו אבל מלך או אנס ודאי רשאי להפסיק דאין דבר שעומד בפני פקוח נפש:
ט סָעִיף ז (ס"ק י"א) וי"א דעונים כו' עסי' כ"ט סעיף ד' דמה"ט יזהר לסיים הברכה קודם הש"ץ כדי שיוכל לענות אמן. משמע אם סיים עם הש"ץ אינו עונה אמן ועיין לעיל סי' נ"א ס"ק ב' במ"א וצ"ל כיון דהוא בין גאולה לתפלה סמך על הוראת הזקן שנא להפסיק לענות אפי' כה"ג ע"ש:
י סָעִיף ח (ס"ק י"ב) אירעו כו' באמצע היום דתפילין זמנם כל היום: עס"ס למ"ד דמבו' שהמשך זמן עד כמה רשאי להניח תפילין. גם אי כבר התפלל ערבית ועדיין יום אי רשאי להניחן: צ"ע מי שאין כו' וקצת משמע בתוס' כו' אפשר נתכוין למ"ש התו' דף י"ד ע"ב. רב משי ידיה וקרא ק"ש ואנח תפלין וצלי. ופריך והיכי עביד הכי והא צריכים להקדים להניח תפילין קודם ק"ש ומסיק לבסוף שלוחי' הוא דעוית: ופירש"י שליח קלקל שאיחר להבי' לו תפילין. והגיע זמן ק"ש והוזקק לקרות שלא יעבור זמן ק"ש וכי מטא שלוח' דתפילין אנחינהו עכ"ל. והתו' כתבו וז"ל ומנח תפילין ומצלי. ומהתם משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה כו' עכ"ל. ע"כ צ"ל דראייתם שרב היה עומד בין גאולה לתפלה ולא בשירה חדשה או בצור ישראל. מדאמר ומנח תפילין ומצלי משמע מיד שהניח תפילין היה מצלי תפלת שמ"ע ולא היה הפסק ביניהם כלל ע"כ היה עומד בין גאולה לתפלה אך לפ"ז על רב גופי' קשי' ניהו שהוצרך לקרות ק"ש שלא יעבור הזמן אבל עכ"פ ה"ל להמתין בצור ישראל או בשירה חדשה כדי שלא יצטרך להפסיק בין גאולה לתפלה כשיבי' התפילין דדוחק לומר דבאמת המתין שם ואח"ז כששהה הרבה ועדיין לא בא השליח חשש שיעבור גם זמן תפלה אמר עד גאל ישראל ואז הבי' לו תפילין. דזה דוחק דהא זמן תפלה מושך יותר מן זמן ק"ש שעה א' וצ"ל דרב המתין שעה שלימה בשירה חדשה וכשעדיין לא בא אמר עד גאל ישראל ואז בא השליח וגם משמע מדאמר קרי ק"ש ואנח תפילין דלא היה הפסק ביניהן כלל אלא ודאי דהתו' ס"ל דבאמת לא המתין על השליח דחשש שיעבור זמן ק"ש אלא שהצבור אמרו ק"ש ואח"ז היו מתפללים י"ח והצבור לא רצו להמתין והוצרך לקרות ק"ש עם הצבור כדי להתפלל עם הציבור ולכך לא היה אפשר לו להמתין בש"ח ג"כ מה"ט להתפלל עם הצבור ולפ"ז מוכח דתפלת צבור עדיף מלהתפלל עם התפילין: דסמיכה גאולה לתפלה עדיף כו' ומה"ט קי"ל התם אם לא קרא ק"ש ומצא צבור מתפללים לא יתפלל עמהם ויקר' ק"ש אח"כ אלא יקר' ק"ש ויתפלל ביחיד כדי לסמוך גאולה לתפלה: וגם יש כו' ולא פי' שרב קרא כו' כדי להתפלל ע"ה כו' וכמ"ש לעיל התו' דהכי עדיף טפי דהוי אתי שפי' הל' דמשמע דרב היה עומד בין גאולה לתפלה. ולמה לא המתין בשירה חדשה כנ"ל:
יא סָעִיף ח (ס"ק יג) לא יניח אז דהנחה הוי הפסק אבל אם עדיין לא אמר גאל ישראל רשאי להניח הטלית דליכ' הפסק דהא רשאי לעשו' מלאכה בשעת שקור' ק"ש וברכותיה חוץ מפרק א' וכדלעיל סי' ס"ג סעיף ח' א"כ בשעת אמירה יכול להתעטף בטליתו וליכ' הפסק אבל בשכבר אמר גאל ישראל דע"כ אי רוצ' להתעטף בטלי' צריך לעמוד בשתיקה בלי להתחיל תפלה י"ח והוי השתיקה הפסק ולא הותר כ"א לתפילין כ"כ הרב"י:
יב סָעִיף י (ס"ק יד) לא יצא כו' עסי' סמ"ך סעיף ב' כצ"ל: ומ"ש סי' קי"ג ס"ק ז' בשם התו' דאמת ויציב כו' לא קאי על ה' אלהיכם דאין להוסיף בתוארים כ"א קאי על מה שאומר בסוף הדבר הזה א"כ אי לא סיים כל ברכת אמת ויציב על מה קאי תיבת אמת או תיבת ויציב. גם לפי דבריהם קשה כשמפסיק וממתין על החזן בתיבת אמת ויציב וכמ"ש מ"א לעיל ואפשר תיבת אמת גריד' אין בו כ"כ קפיד' דאין בזה משום תו' תוארים דכן מצינו בקר' וה' אלהים אמת א"כ הוא הדין אפשר תיבת ויציב כיון דגם הוא פירושו אמת:
יג סָעִיף י (ס"ק טו) ואין לו כו' מי התיר לו לפסוק כו' דהא דינו כמו באמצע פרק וכדלעיל סוף סי' ה': שהבי' ראיה ר"ל הרוקח הבי' ראיה לדין זה שכתב רמ"א מן ירושלמי זה:
א סָעִיף א ס"א כגון אביו כו'. הרא"ש דבאביו נאמר איש אמו ואביו תיראו וברבו תנן מורא רבך כו' דלא כרש"י ורמב"ם שפי' אנס דזה אצ"ל כמ"ש בפ"ב דפסחים וש"מ שאין לך דבר שעומד בפני פ"נ כו' ואף לתפלה מפסיק כמ"ש בפ"ה וז"ש וכ"ש כו': או מי כו'. רשב"א וכמ"ש בב"ק מ"א ב' עד שבא ר"ע כו' ועתוס' שם: ואפי' כו'. ירושלמי שם עד כדון באמצע הפרשה אפילו באמצע הפסוק ר' ירמיה מרמז ר' יונה משתעי ר"ה בשם ר' יוסף ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם ור' ירמיה יחידאה לגבייהו: חוץ כו'. כ"מ בשם רמ"ך שכ"ה בירושלמי וז"ש בפ' ויפול יוסף כו' שיעקב היה מקבל עמ"ש אז: אם לא כו'. כנ"ל וכמו בתפלה:
ב סָעִיף ב ס"ב אם שכח כו'. עתוס' י"ד ב' ד"ה ומנח כו' הנה דעת ר"י שבין תפילין ובין טלית יניח ויברך מדכ' והר"מ מקוצי כו' ודעת תוס' דבתפלין מנח ומברך וטלית לא יתעטף וכ"ד הרא"ש והטור ודעת הר"מ מקוצי דבין תפילין ובין טלית יתעטף ויניחם בלא ברכה אלא שבב"י נסתפק בדעת הרא"ש דאפשר שסובר כהר"מ מקוצי ג"כ שלא יברך על התפילין ובטלית ס"ל כדעת התוס' שלא יתעטף כלל וכ' דזהו דוקא בין גאולה לתפלה אבל קודם גאל ישראל ודאי שמותר להתעטף בציצית דהא אף במלאכה מותר חוץ מפ' ראשונה כמ"ש בסי' ס"ג ס"ז ופ' שלא יברך על שניהם כדעת הר"מ מקוצי וכפי שיטתו דהרא"ש והרשב"א ס"ל כוותיה וכמ"ש בסעיף ח' בש"ע אבל בד"מ דחה דבריו ופי' דהרא"ש ס"ל דמברך אתפילין וטלית יתעטף בלא ברכה אלא שפי' דמיירי קודם גאל ישראל אבל אחר גאל ישראל הסכים לפסק הב"י וכמ"ש בתוס' י"ג ב' ד"ה שואל כו' דבין גאולה כו' וכמ"ש בהג"ה שם וכ"פ בהג"ה כאן שכ' והכי נהוג כו' ומ"ש ויש אומרים כו' הוא דעת הר"מ מקוצי אבל דעת הש"ע להכריע דבאמצע הפרק לא יברך על שניהם ובין הפרקים יברך על שניהם דלא כמ"ש בב"י ולמד כן מדברי הרא"ש בתשובה כלל ד' ס"א וכמ"ש בטור סי' פ' ובהג"ה שם ומברך עליהם וכשיטתו דמפ' דברי הרא"ש דאין מברך על תפילין ואפ"ה ס"ל כאן דמברך וס"ל דה"ה בטלית וכ"כ בבדה"ב אבל לפי מ"ש בד"מ דהרא"ש ס"ל דמברך אתפילין אף באמצע הפרק ע"כ אין מחלק בין באמצע לבין הפרקים:
ג סָעִיף ג ס"ג לקדיש כו'. דלא גרע ממפני יראה וכבוד ועוד מדאיבעיא להו שם כ"א ב' אם להפסיק בתפלה מכלל דבק"ש ודאי מפסיק: וכן למודים כו'. כמ"ש שם אם יכול כו' אלמא הוי כמו קדושה ואף שרש"י ותוס' פי' משום השתחוואה מ"מ כ' בד"ה עד מיהו לכתחילה כו' וז"ש וי"א דאמן כו': אבל לא כו'. עתוס' שם ד"ה עד כו' אבל אין נראה כו' וז"ש בהג"ה וכן כו' מהאי טעמא ג"כ: וי"א כו'. תוס' שם בירושלמי שם כו' ועמ"א ס"ק ו' ומ"ש אבל בתוספתא פ"ק כו'. טעה בפי' התוספתא דשם אקדושה דיוצר וכמש"ל סי' נ"ט סי"ג ומ"מ דברי ל"ח עיקר וגם מ"ש ונ"ל כו' אינו עיקר כמש"ל סי' נ"ו שברמב"ם וטור וכל הפוסקים איתא להדיא עד עלמיא:
ד סָעִיף ד ס"ד יש כו'. כמ"ש בסעיף הקודם: ויש כו'. שלא אמרו להקדימו אלא משום כבוד הכהונה וזה שא"י אין זה הקלה בכבודו ואף שמצוה לקרות בתורה לא אמרו להפסיק אלא בתפילין וכמש"ל בסעיף ב' רשב"א סי' קפ"ה וכדעת תוס' הנ"ל:
ה סָעִיף ה ס"ה לאמת ויציב כו'. ל"ד אלא אמת בלבד כמ"ש בגמ' שנא' וה' אלהים אמת וכ"כ בתר"י להדיא וכמ"ש בס"י בהג"ה ובס"ו בש"ע וכפי' תר"י בגמ' שם חוזר ואומר אמת כו' וכ"כ בטור ואע"ג דבמתני' קא' בין ויאמר לאמת ויציב ל"ד כמ"ש בין שמע לוהיה אם שמוע: אלא כו'. תר"י ורא"ש דלא כהרמב"ם שכ' דגם בין אלהיכם לאמת מותר כמו באמצע הפרק דלשון לא יפסיק מ' לגמרי ומזה נראה ראיה למ"ש בס"א דכ"ש בפסוק ראשון ולענין הלכה אין נראה כן דלא עדיף מאמצע הפרק דהא עיקר הטעם הוא מפני שהוא פסוק אחד ובכ"מ שמותר להפסיק באמצע הפרק אפילו באמצע הפסוק מותר כמש"ל ס"א:
ו סָעִיף ו ס"ו אם כו' או כו'. כן פי' תר"י כנ"ל:
ז סָעִיף ז ס"ז אינו כו'. ר"ל אע"ג דאף על ברכת עצמו יש לענות כמ"ש בסי' נ"א מ"מ כאן לא יענה אף אחר ברכת הש"ץ משום הפסק ע"פ הזוהר כמ"ש שם: אבל אם כו' ר"ל כשיטתו וכמ"ש תוס' דאין לענות רק אחר בונה ירושלים כמש"ש:
ח סָעִיף ח ס"ח צריך כו'. ד' ב' ט' ב' ל"א ב':
ט סָעִיף ט ס"ט אין לענות כו'. תוס' י"ג ב' ד"ה שואל וכמ"ש ל"א א' אין אומר כו' וכמ"ש ברא"ש שם מפני שצריך כו' ודברי התוס' צ"ע דתלו תניא בדלא תניא בתפלה אמרינן שם בהדיא כ"א ב' ובין גאולה לתפלה משמעות קל וכבר תמה בת"ה ותמה עוד דבין גאולה לתפלה אין שם משמעות וע' מ"ש שם דלא משמע שם כן: וכיצד כו'. תוס' שם:
י סָעִיף י ס"י י"ח המצוה כו'. אבל ידי ק"ש יצא דברכות אינן מעכבות טור וכמש"ל סי' ס': מי שהוא כו'. עמ"א וכמש"ל סי' ס' ס"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.