Shulchan Aruch, Orach Chayim 67 — שולחן ערוך, אורח חיים סז
א סָפֵק אִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע, חוֹזֵר וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. אֲבָל אִם יוֹדֵעַ שֶׁקְּרָאָהּ, אֶלָּא שֶׁמְּסֻפָּק אִם בֵּרַךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:
English Summary
A high-level overview of the main points in this siman and how the poskim discuss them. It is not the final word on any halacha.
Doubt whether one said Kriyat Shema or its brachot, and what one says again.
seif 1 The Mechaber rules that a person who is in doubt whether he said Kriyat Shema goes back and says it, together with the brachot (blessings) before it and after it. He follows the Rambam, as the Gra notes. A person who knows he said Kriyat Shema, and is in doubt only whether he said the brachot before and after it, does not go back and say them.
The Mishnah Berurah explains the first ruling. Kriyat Shema is from the Torah, since the verse "and you shall speak of them when you sit in your house" refers to this passage itself. A doubt in a Torah law is treated strictly (safek d'Oraita lechumra). The brachot alone are rabbinic, and a doubt in a rabbinic law is treated leniently (safek d'rabbanan lekula). The Aruch HaShulchan adds that saying them in doubt would also raise some concern of a bracha levatala (a bracha said in vain).
The Magen Avraham asks why the brachot are repeated with Kriyat Shema. Many poskim hold that only the first verse, or only the first paragraph, is from the Torah. The brachot are rabbinic, and a rabbinic doubt is not repeated. He answers, citing the Rashba, that this is how the Chachamim made the enactment: whenever a person says Kriyat Shema, he says it as first enacted, with its brachot. The Mishnah Berurah and the Aruch HaShulchan give the same answer. The Taz gives a different reason. In his view, a bracha is said on anything done because of a doubt in a Torah law.
The Mishnah Berurah notes that elsewhere the Shulchan Aruch rules that a Torah mitzvah done because of a doubt is done without a bracha. Some poskim distinguish between two kinds of doubt. One is a doubt whether a person is obligated at all. The other is a doubt whether he already did the mitzvah. The Mishnah Berurah cites the Pri Megadim, who shows that the Rashba and the Rivash do not hold this distinction. In their view, a mitzvah done because of a doubt is always done without a bracha. The Aruch HaShulchan likewise writes that one in doubt whether he took the lulav on Sukkot, or whether he blew the shofar on Rosh Hashanah, does it again without a bracha. He concludes that no rule for other mitzvot is learned from this siman.
The Taz explains the Mechaber's second case. It refers to a person who surely said parashat tzitzit (the third paragraph of Shema) and is in doubt only about emet veyatziv (the bracha after Shema in the morning). That bracha is then rabbinic, since the Exodus from Egypt was already mentioned in parashat tzitzit. If he is also in doubt about parashat tzitzit, he goes back, because the mitzvah from the Torah to remember the Exodus may not yet be fulfilled. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah write that in this case all agree he goes back. The Mishnah Berurah records two views on what he says. Some say he says both parashat tzitzit and emet veyatziv, since they are one unit. Others say he says only parashat tzitzit, and the Shaagat Aryeh agrees with this view. In the reverse case, a person knows he said emet veyatziv but is unsure whether he said Kriyat Shema. The Mishnah Berurah cites the Eliyah Rabbah that he does not go back. The Aruch HaShulchan agrees, because a person keeps to his usual order, so one who said emet veyatziv surely said Kriyat Shema.
The Mishnah Berurah addresses a person whose doubt arises after the three hours for Kriyat Shema have passed. He rules that this person is still obligated in emet veyatziv until the fourth hour, since the time for remembering the Exodus continues. After that no bracha is said, but because of the doubt he says a verse that mentions the Exodus. The Aruch HaShulchan writes that once the time for Kriyat Shema has passed, a person in doubt does not say it with its brachot. In his view, the Gemara's rule that one who says it late keeps the brachot applies only to a person who surely did not say it.
On mentioning the Exodus, the Magen Avraham holds that saying Shirat HaYam (the Song at the Sea) is enough. The Mishnah Berurah cites the Chatam Sofer, who disagrees, because the verse speaks of the day of leaving Egypt and not of crossing the sea. Rabbi Akiva Eiger agrees with the Chatam Sofer. The Aruch HaShulchan rules that the mention must be spoken aloud, since thought is not the same as speech.
This English summary is for review purposes only. It is not a halachic source and is not to be used for a halachic ruling. Suggestions or corrections are welcome: please add them to the comments section below. Go to the comments ↓ Each comment is reviewed by a TorahSages editor.
English summary © 2026 TorahSages · CC BY-NC-ND 4.0 · torahsages.com/library/shulchan-aruch/orach-chayim/67 · Copyright & Licensing
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) ק"ש - ובשאר מצות דאורייתא היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל בסימן י"ז ס"ג לענין טומטום אף דחייב בציצית וביו"ד רס"ה ס"ג לענין מילה באנדרוגינוס וכן כל כי האי גווני דלא יברך על המצוה כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא אך יש פוסקים שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה כגון ההיא שכתבנו ובין היכא שמחוייב אלא שאינו יודע אם עשה המצוה דאז צריך לברך עליה ג"כ ולפ"ז לולב או שופר ביום א' היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכה"ג צריך לעשותה בברכה וכתב הפמ"ג דמכ"מ בשם הרשב"א וכן ממ"א בשם הריב"ש לקמן סימן תקפ"ה אות ג' מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה וגם מהגר"א בסי' זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום א' בין השמשות לכו"ע נוטל ובלי ברכה כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) חוזר וקורא - הטעם דקי"ל ק"ש דאורייתא כלומר דהא דכתיב ודברת בם בשבתך בביתך וגו' קאי אפרשה זו גופא שחייב לדבר בו בשעת שכיבה ועמידה ולפיכך אם נסתפק אם קרא או לאו חייב לחזור ולקרות ככל ספיקא דאורייתא: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) ומברך - לכאורה כ"ז דוקא בשלא עבר זמן ק"ש אבל בעבר זמן של ג' שעות שוב אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה מחמת ספק דתו ה"ל ספיקא דרבנן אבל זה אינו דזמן זכירת יציאת מצרים נמשך אח"כ ג"כ וכמו שכתב המ"א לקמן בסימן ע' א"כ הוא חייב עדיין עכ"פ בברכת אמת ויציב עד שעה ד' וכדלעיל בסימן נ"ח ומכאן והלאה לא תיקנו ע"ז ברכה אבל יאמר מחמת ספק איזה פסוק של יציאת מצרים [ש"א סימן י' ע"ש]. איתא בש"ס דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא ידי המ"ע של הזכירה. וכתב המ"א ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא והחתם סופר פליג ע"ז דבקרא כתיב למען תזכור את יום צאתך וגו' ולא די במה שיזכור שעבר הים והסכים עמו הגאון רע"א בחידושיו ע"ש. ואם יוצא ידי הזכירה בהרהור עיין בבה"ט בשם הבית יעקב ובפמ"ג מסתפק בזה ובשאגת ארי' סימן י"ג האריך להוכיח מש"ס ומסיק דאינו יוצא ידי חובה בהרהור. ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים ועיין בפמ"ג דמסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן ונ"מ לענין ספיקא ע"ש ובשאגת ארי' סי' ח' כתב בהדיא דהוא דאורייתא. וחייב להזכיר בזמן שהוא לילה ודאי ולא קודם וע"כ אם הזכיר בין השמשות כגון שהתפלל קודם צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו דבין השמשות ספיקא הוא וספיקא דאורייתא לחומרא וכן משמע מרמב"ם פרק א' מהלכות ק"ש דהוא דאורייתא וכמו שכתב הפמ"ג בעצמו: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ולאחריה - אע"ג דהרבה פוסקים סוברין דפרשה ראשונה הוא מדאורייתא והשניה הוא מדרבנן ויש מן הפוסקים שסוברין דרק פסוק ראשון הוא מדאורייתא וכ"ש הברכות דלכו"ע הוא מדרבנן וספק דרבנן אינו חוזר יש לומר כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה ובברכותיה אם לא במקום שהתירו בפירוש כגון ההיא דלקמן סימן ק"ו ס"ב בהג"ה עי"ש. ולכאורה אם יודע שאמר פסוק ראשון או פרשה ראשונה [לכל אחד מן הדעות] וספק לו אם קרא השאר א"צ לחזור ולקרות מיהו בסימן ס"ד סעיף ג' וד' משמע שצריך לחזור וצ"ל דמעיקרא כן תקנו שיחזור. והיכא שהוא מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך לחזור לכו"ע דיציאת מצרים חייבין להזכיר מדאורייתא. אך יש דיעות בזה דיש אומרים דיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב דכולה חדא מילתא היא ויש אומרים דיאמר רק פרשת ציצית ויקיים בזה המצוה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים ואמת ויציב א"צ לומר וכן הסכים השאגת ארי' וכתב עוד דאם נעשה לו ספק זה בערב שאינו יודע אם אמר פרשת ציצית וברכת אמת ואמונה חוזר ואומר אמת ואמונה וא"צ לחזור ולקרות פרשת ציצית מספק ואם ברי לו שקרא כל השלשה פרשיות ואינו מסופק לו אלא באמת ויציב שחרית או אמת ואמונה ערבית תרוייהו חד דינא שא"צ לחזור ולומר מספק דכיון שאמר פרשת ציצית לכו"ע הברכות הוא מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) אבל וכו' - דתו ה"ל דרבנן אפילו ברכת אמת ויציב וספיקא לקולא ואם יודע שאמר אמת ויציב ואינו זוכר אם קרא ק"ש דעת הא"ר דאינו חוזר וגם ראיה מלעיל סימן ס"ד ועיין בפמ"ג: ש"ע סָעִיף א
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א ומברך לפניה. אף על גב דפסוק ראשון לבד הוא דאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ"ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר י"ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה אם לא מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון (כ"מ והרשב"א בתשו' סי' ש"ך) עבטי"ד סימן כ"ח, ומשמע בל"ח סימן מ"ד אם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות מיהו בסי' ס"ד ס"ג משמע שצריך לחזור ע"ש, ונ"ל דמעיקרא כך תיקנו שיחזור ואם מסופק לו אם אמר פ' ציצית וגם אמת ויציב צריך לחזור לכ"ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאוריית' (ב"ח וש"ג בשם פוסקים) ועיין בכ"ה שהאריך בזה ועיין בספר תומת ישרים סי' י"ג וע' בברכות דף י"ד ע"ב ודף כ' ע"ב בתו' בד"ה בעל קרי משמע דמוטב שיאמר ק"ש שנית משיאמר אמת ויציב דאית בה תרתי קבלת מצות ויציאת מצרים אבל בדף כ"א בד"ה ספק וכו' משמע דאומר אמת ויציב שנית משום דאי איתא שאמר אמת ויציב א"כ מסתמא גם קרא ק"ש. אבל אם אמר ק"ש עדיין יש ספק אם אמר אמת ויציב ע"ש אבל לפי' הר"ש משמע שיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. ואיתא בגמ' דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים: ש"ע סָעִיף א
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א ומברך לפניה עמ״א הביא דברי כ״מ בשם הרשב״א פ״ב מק״ש הי״ג והרשב״א סובר פסוק א׳ ד״ת ושאר דרבנן ודברי תשובה ההיא צ״ע ויישוב דעת. מ״ש מדאמר סתם חוזר וקורא משמע כל הפרשיות והא מפורש הוא טעה בין פרק לפרק יחזור לפרק א׳ מבואר כן עסי׳ ס״ד ס״ג הביאו המ״א בסמוך (והיה נראה להר״מ מש״ה פירש לפרק א׳ שמע דסובר פרשה א׳ ד״ת וטעה בוכתבתם הואיל וצריך להשלים תיבות וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך שהם ספק תורת וכל שצריך לקרות ד״ת תקנו שיקרא על הסדר כל הפרשיות אף אותם שהם דרבנן ע׳ בסי׳ ס״ז בטור וב״י ומ״א ובר״מ פ״ב מק״ש) ומ״ש ראיה לברכות י״ל ק״ש אין חשש כקורא בתורה משא״כ ברכות ספק לא תשא כבסי׳ רט״ו אין ללמוד מזה גם מאיחר זמנה דקורא עם הברכות למ״ש הכ״מ בפ״ח מק״ש בסופה דזמנה כל היום ג״כ אין ראיה א״כ צ״ע ומ״ש מי״ד כ״א לענין כיסוי הבופלי בלא ברכה ומ״ש בשם ל״ח באמת לכאורה מבואר ההיפך בש״ס בין פרק לפרק חוזר לפ׳ א׳ וכתב אם חוזר לוכתבתם א׳ ואי״ה לקמן אבאר עוד ומ״ש מתוספות כ״ה בחדושי הארכתי ולדעתי ההמונית כיון האדון ז״ל בזה כוונה אחת והיא זו כי י״ל אם קרא פסוק א׳ או פרשה א׳ (לכ״א מהדיעות) כיון שעדיין לא הזכיר י״מ הוי ויאמר ד״ת וטוב יותר שיאמר פ׳ ציצית מלומר א״ו (כמ״ש התוס׳ דף כ׳ ב׳) וכיון שצריך לקרות פ׳ ויאמר קורא כל הפרשיות שלא יזלזלו בהם אף שהם דרבנן דוגמא לספק בהמ״ז בסי׳ קפ״ד במ״א אות ז׳ בשם הר״ש חיון הלוי שמברך אף הטוב והמטיב ה״ה כאן וא״כ א״ש בגמר׳ והל״ח מיירי באמר א״ו אין חוזר ומברך אלא שבסי׳ ס״ד משמע דלא כוותיה דאנן אומרים שירת הים תו יצא ידי י״מ ואפ״ה חוזר לפרק א׳ וע״ש והבן זה עמ״ש בסוף הסימן מזה: מ״ש בלילה צריך להזכיר י״מ נסתפקנו אי בלילה ד״ת או רק מדרבנן ואסמכתא וע׳ פר״ח משמע בלילה הוי רק אסמכתא ועי׳ ר״מ פ״א מק״ש ה״ג משמע דהוי ד״ת ולפ״ז נשים בי״מ אם נאמר בלילה הוי דרבנן מ״ה פטורים דמ״ע שהז״ג רק מדרבנן חייבין ונ״מ בספק וצ״ע כעת ואי״ה יבואר עוד: הפרישה והפר״ח חלקו בין מחויב במצוה וא״י אם עשה דמברך ובין אם מסופק אם מחוייב בה אין מברך וכ״ב כה״ג (והמעיין בכ״מ פ״ב מק״ש בשם רשב״א מבואר אפילו ספק אם עשה אין מברך) יש נ״מ טובא דלפ״ז כל המצות הכין היא ולתי׳ רשב״א דכאן דוקא תקנו כן לא בשאר מצות ונשתנה דין זה כמ״ש הפר״ח ועי׳ במ״א תקפ״ה אות ג׳ כ״ג בשם ריב״ש לולב שופר ביום א׳ תוקע ואין מברך ובי״ט שני אין תוקע וזה צודק לתי׳ רשב״א לא לכ״נ ודבריו סתורים ועמ״א תרנ״ג א׳ בין השמשות יום א׳ בלא ברבה זה או לכ״ע אף להפרישה וכ״ג ופר״ח: ויש לראות ספק דרבנן כל היכא דאיכא לברורי בקל הוי לחומרא כמו שיראה הרואה בש״ך י״ד אות ס״ו ואף הר״ב בהג״ה דמיקל בס״ס אפשר ע״י נפיחה קצת טירחא (והרי חזקה עדיף מספק דרבנן למאן דמחמיר בחזקה בדרבנן וכיון דחזקה צריך לברר בקל כדמוכח ר״פ נישייליה כו׳ כ״ש ספק דרבנן או ס״ס) ולמה לא יטיל לולב בי״ט שני ולמ״ש המ״א תרנ״א כ״ח דמוקצה הוי א״ש וכן לתקוע שלא לתקוע בחנם די״א דאסור. ואי״ה שם יבואר בזה וכאן אין להאריך: ואם יודע שאמר אמת ויציב וא״י אם קרא ק״ש כתב א״ר בשם תוס׳ דאין חוזר והוא מתוס׳ כ״א א׳ ד״ה ספק אבל למ״ש המ״א סי״ד וך׳ ב׳ ד״ה בעל קרי אין זה ברור ובחידושינו הארכנו ושאני פתח למען ירבו דפ׳ שנייה דרבנן לי״א משא״כ ספק תורה י״ל לא סמכינן אסירכי׳ נקיט ואתא. גם צ״ע זכירת יציאת מצרים אי סגי בלב אפשר אפי׳ למ״ד הרהור לאו כדיבור מ״מ שם זכירה שייך בהרהור ג״כ עד שהוצרך במגילה קרא דלא תשכח וגם כפי הנראה לדידן באנוס הרהור יצא אפשר בי״מ לא יצא דיליף מזכירה דלא תשכח ועפר״ח כאן ואי״ה יבואר במקום אחר ועמ״ש אי״ה בסי׳ פ״ג ס״ג מ״ש בעניין ספק דרבנן וס״ס ופר״ח שם: שייך למ״ש המ״א דהכי תקנו ע׳ בר״מ בשורש הא׳ אף דכל דרבנן ד״ת מל״ת הכי אתנו בספיקן לקולא וכאן מבואר דאתנו לחומרא טעה בין פרק לפרק כו׳ ומ״ש לעיל ראיה מבהמ״ז ל״ד דהתם מסופק בשניהם הוי זלזול משא״כ כאן דויאמר ודאי לא אמר אלא דמ״מ י״ל הכי תקנו כשיש עדיין לומר פ׳ ד״ת ויש בפ׳ אחרות ספק יאמר כולם כמש״ל: ש"ע סָעִיף א
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א ס"ק א ומברך כו' אם לא מפני ביטול תורה. ר"ל דמצינו לר' יהודה הנשיא בברכות דף י"ג ע"ב כשלמד עם תלמדיו והגיע זמן ק"ש לא אמר אלא פסוק א' לבד. ולבר קפרא כשעבר זמן ק"ש קודם שסיים תלמודו עם תלמידיו ל הי' מפסיק תלמודו ולא קרא ק"ש וסמך על פסוק א' שקרא היינו משום תלמוד תורה דרבים ע"ש ברא"ש: ע' בטור י"ד סי' כ"ח. שכ' דכוי שהוא ספק חיה שצריך לכסות דמו מספק' כיון שהוא ספק תורה. והביא בשם בעל העיטו' לברך אבל הרא"ש חלק עליו וכ' שלא לברך וע"ש בב"י ושאני הכא דהתקנה כך היתה: ומיהו בסי' ס"ד סעיף ג' משמע כו' שכתב אם יודע שסיים פרשה א' ואינו יודע אם פרשה ראשונה או פרשה שניה יתחיל והיה אם שמוע אע"ג דודאי קרא פסוק ראשון דהא עכ"פ ודאי קרא פ' ראשונה ואפ"ה צריך לקרות מספק גם פרשת והיה אם שמוע כו' צ"ל לכ"ע אפי' לדעת הל"ח וגם אפי למ"ד בגמרא דק"ש דרבנן מ"מ הזכרת יציאת מצרים ודאי דאורייתא: וע' בברכות דף י"ד לענין יצ"מ ודף כ' ע"ב בתוס' כו' משמע כו' דאיכא בהו תרתי קבלת מצות ויציאת מצרים ר"ל אהא דתנן בעל קרי (שהי' אז בזמן הש"ס אסור בק"ש ותפלה) מהרהר בלבו ק"ש ואינו מברך לפני ק"ש ולאחריה אפי' ע"י הרהור וכתבו התוס' דלמ"ד ק"ש דאורייתא אתי שפי' דדוקא בק"ש הותר לו ההרהור שהוא דאורייתא משא"כ ברכות שהן דרבנן אבל למ"ד ק"ש דרבנן קשה וכתבו דה"ט כיון דהזכרת יצ"מ ודאי דאורייתא א"כ דעדיין גם א"ו לא אמר ולא הזכיר עדיין י"מ א"כ ק"ש דאורייתא משום הזכרת יצ"מ שבפ' ציצית ושוב גם הברכה אמת ויציב דרבנן משום דכבר סגי בהרהור שהרהר ק"ש עם פ ציצית וכ' וז"ל וא"ל לתקן דלימא אמת ויציב ולא ק"ש (ר"ל שיהא הברירה בידו או להרהר ק"ש ולא אמת ויציב או להרהר א"ו ולא ק"ש ובמשנה משמע דדוקא בק"ש הותר הרהור ולא באמת ויציב) דהא עדיף דלימא ק"ש דאית ביה נמי מלכות שמים עכ"ל וס"ל למ"א דה"ה פ' ציצית דאית ביה עול מצות עדיף מאמת ויציב אע"ג דליכא מלכות שמים כ"ה בפ' ציצית אכן צ"ב דהלא דברי התוס' הם דברי הש"ס ערוך דף כ"א דאר"י ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר משום דס"ל ק"ש דרבנן ואמת ויציב משום הזכרת יצ"מ דאורייתא ופריך אי אמת ויציב דאורייתא קשיא מתני' דבעל קרי הנ"ל למה אינו מברך אחר ק"ש ברכת א"ו ע"י הרהור ומשני הא כבר הזכיר י"מ בהרהור ק"ש. ופריך נימא אמת ויציב ע"י הרהור ולא נימא ק"ש ומשני ק"ש עדיפא דאית ביה תרתי עכ"ל הגמ' הרי דדברי התוס' הם דברי הש"ס ואין בדבריהם תוס' אלא דכן דרך רש"י ותוס' לפרש במשנה דברי הש"ס המוזכרים אח"ז אבל מ"א לא ידעתי מאי הוצרך לראיה מדברי התוס' וה"ל להביא דברי הש"ס ואולי י"ל דדברי הש"ס דסתם ומשני ק"ש עדיפא דא"ב תרתי היה אפשר לרחוק ר"ל תרתי מלבד יצ"מ דהיינו מלכו' שמים ועול מצות וא"כ בפ' ציצית גרידה דלית בה יתרון כ"א חדא דהיינו עול מצות והי' אפשר לדחוק דאין בו עדיפות כ"כ על אמת ויציב משא"כ התוס' שלא הזכירו דק"ש עדיף מאמת ויציב רק דא"ב מלכות שמים ולא הזכירו עול מצות משמע דבחדא סגי שיהא בו עדיפות על אמת ויציב וא"כ ה"ה פ' ציצית דאית ביה חדא עול מצות עדיף מאמת ויציב כיון דהראי' מפורשת יותר בתוס' הביא מ"א דברי התוס': אבל בדף כ"א בד"ה כו' כצ"ל. שהקשו התוס' אהא דאר"י הנ"ל ספק אמר א"ו חוזר ואומר א"ו ע"כ מיירי שנסתפ' גם אם אמר ק"ש דאי ברור לו שאמר ק"ש א"כ כבר הזכיר יצ"מ וא"כ למה צריך לחזור ולומר אמת ויציב משום דהוי ספק דאורייתא. הא השתא לא הוי ספ' דאורייתא דהא כבר הזכיר יצ"מ בק"ש. וכיון שגם ק"ש מסתפק אי אמר' א"כ למה אמר שיאמר אמת ויציב טפי ה"ל לומר שיקרא ק"ש דאית ביה תרתי. ותי' התוס' דהא איכא שני ספיקות חדא שמא לא אמר לא ק"ש ולא אמת ויציב. שנית שמא לא אמר אלא אחד מהן. ובז' ליכ' להסתפ' שמא אמר אמת ויציב ולא ק"ש דמסתמא התפלל כדרך המתפללים תחלה ק"ש ואחר זה אמת ויציב אלא איפכא איכא לספוקי שמא קרא ק"ש ולא אמר אמת ויציב וא"כ עדיף טפי לו' אמת ויציב ולא ק"ש דאם אומר אמת ויציב ניהו דאם לא קרא ק"ש וגם לא אמר א"ו לא תיקן הכל במה שאומר עכשיו א"ו מ"מ שמא אמר וקרא ק"ש וכשיאמר עתה א"ו תיקן הכל שקרא ק"ש וגם אמת ויציב משא"כ אי יקרא ק"ש דבשום צד לא תיקן הכל דאי לא קרא ק"ש וגם לא אמר א"ו כשיקרא עתה ק"ש עדיין לא אמר א"ו ואי קרא ק"ש ולא אמר א"ו א"כ כשעתה שוב יקרא ק"ש לא תיקן כלל עכת"ד. ולפ"ז ה"ה היכי דנסתפק אי אמר א"ו וגם אי קרא פ' ציצית דג"כ ליכא להסתפק שאמר א"ו ולא אמר פ' ציצית אלא שמא לא אמר שניהם או שמא אמר פ' ציצית ולא אמר א"ו א"כ ג"כ עדיף לומר א"ו מלומר פ' ציצית מטעם שכתבו התוספות כנ"ל: אבל לפירוש הר"ש כו' דהתו' כתבו בשם הר"ש שתי' דמיירי שברי לו שאמר שמע והיה אם שמוע ומסתפק אי אמר פרשת ציצית וגם אי אמר א"ו. מה שאמר ספק אמר אמת ויציב נכלל בזה שגם מסופק אי אמר פ' ציצית כיון דבשניהם יש בהם הזכרת יצ"מ נכלל פ' ציצית בכלל אמת ויציב. וא"כ כשאמר ר"י בספק כהאי אומר אמת ויציב. ע"כ ר"ל שיאמר פ' ציצית וגם א"ו דשניהם נכלל במ"ש אמת ויציב כנ"ל ועוד דאל"כ מה תיקן הר"ש בתירוצו אכתי תקשי לימא פ' ציצית דאית ביה תרתי עול מצות וי"מ. א"ו דבאמת ר"ל שיאמר תרתי פ' ציצית וגם א"ו הרי לפ"ז ספיקו של מג"א מבואר להדי' בגמ' והם דברי ר"י דכה"ג שמסתפק בפ' ציצית ובא"ו צ"ל שתיהן: שאם אמר הלכה כו' שכן היה מנהגו של ר"י הנשיא כשהי' עוסק עם תלמידיו שלא קרא רק פסוק א'. ומ"מ למד עמהם כל יום באותו זמן בשחר הלכה אח' מיציאת מצרים כדי לזכור יציאת מצרים: ופשוט כו' בלילה כו' משנה דף י"ב ע"ב: ש"ע סָעִיף א
ט״ז Taz
סָעִיף א
א חוזר ומברך. לפי שכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו כמו בהפרשת דמאי אבל משום ברכות לחוד אין חוזר ומברך לפי שהברכות דרבנן ואע"ג דאמרי' בגמ' דלשמואל הוה אמת ויציב דאוריית' דהיינו כיון שיש בה י"מ דכתיב למען תזכור את יום צאתך וגו' ולא פליג עליו ר"א אלא בק"ש מ"מ מבואר בתוס' ובדברי ר"י דלא הוה אמת ויציב דאורייתא אלא דלא אמר גם פ' ציצית דפ' ציצית שייכ' לאמת ויציב דבתרווייהו נזכר י"מ אבל אם ברור לו שאמר פ' ציצית הוי אמת ויציב מדרבנן לכ"ע מ"ה פסק בטור וש"ע דבשביל אמת ויציב לא יחזור דאינהו מיירי שבוודאי אמר פרשת ציצית אלא דספק אם אמר אמת ויציב ע"כ לא יחזור אבל באמת אם יש ספק גם בפ' ציצית אע"ג דודאי קרא שני פ' של ק"ש ודאי יחזור דאז הוה אמת ויציב דאורייתא זה פשוט למעיין בסוגי': ש"ע סָעִיף א
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א חוזר עט״ז. והנה ספק תורה קי״ל דאין מברכין עליו לעיל סי׳ י״ז ס״ב טומטום כו׳ בי״ד סי׳ רס״ה בס״ג במלת אנדרוגינוס ובדמאי מפורש דאין מברכין עליו בשבת כ״ג א׳אלא דודאי סובר כתי׳ הפרישה הובא בא״ר ופר״ח דיש חילוק בין אם מחויב כלל המצוה עושה בלא ברכה ובין היכא שמחויב אלא שאינו יודע אם עשה מברך עליה. והנה יראה לומר וכל מי שמחויב ואינו יודע אם עשה יש קצת חזקה לומר שעדיין לא עשה וכמו שקם ממטתו בודאי לא קרא אין ספק מוציא מידי ודאי ולזה אמר בדמאי לרבא בשבת כ״ג א׳ דרוב ע״כ מעשרין הא לאו הכי היה מברך דיש חזקה לתבואה זו (פסחים ט׳ א׳ כתי׳ א׳ ודאי עם ודאי יע״ש) הלכך אי לאו רוב כו׳ היה מברך ה״ה כאן. ומיהו בברכה לחוד דאין חוזר ומברך דאע״ג דיש קצת חזקה ואפי׳ למ״ד בי״ד ק״י ספק דרבנן חזקה לחומרא הכא איכא נגדה לא תשא ברכה שא״צ לפיכך אין חוזר ומברך הא ספק תורה עם חזקה מברך שפיר וז״ש רבא רוב ע״ה מעשרין הן הא לאו רוב והוי ספק תורה הוי מברכין. ומה שיש להאריך בהא די״ט שני דבריהם ושאר קושיות אי״ה יבואר בפתיחה להלכות ברכות ועיין לח״מ פ״ג מהלכות חנוכה האריך בזה ובחדושינו בשבת הארכנו גם כן וכאן אין להאריך. ומ״ש אמת ויציב דרבנן כשאמר פרשת ציצית וכשלא אמר ציצית אין חולק ר״א על שמואל וסובר ג״כ דהוי ד״ת עב״ח בזה פירש ג״כ כך בברכות כ״א יע״ש: ולפ״ז בלולב יום א׳ ספק נטל או לאו נוטל ומברך וביה״ש יום א׳ נוטל בלא ברכה ובשאר ימים ספק נטל או לאו א״צ ליטול כלל דהוי דרבנן ועסי׳ תרנ״ב במ״א א׳ ואי״ה שם יבואר משא״כ לרשב״א הביאו המ״א י״ל כאן כך תקנו לא בשאר מצות וא״כ בלולב ביום א׳ גם כן בלא ברכה: ואגב אזכיר מ״ש בגמרא ברכות כ״א א׳ ספק קרא ק״ש אין חוזר וקורא א״ו חוזר ור״א אמר חוזר וקורא כו׳ ומפרשים דר״א סובר ק״ש ד״ת והנה י״ל כ״ע דרבנן פליגי לשמואל כל דרבנן מקילין ואין מטריחין אפילו דיבור דקל הוא ור״א סובר כי אמרינן ספק דרבנן לקולא היכא דליכא לברורי בקל משא״כ זה יקרא ויקבל שכר כקורא בתורה עכ״פ ודמיא לריש פסחים למאי נפקא מיניה נישיילי׳ משא״כ תפלה וא״ו דאיכא ספק לא תשא ודאי דאין חוזר ומברך. ועב״י ב׳ טעמים ספק ברכות לקולא א׳ דרבנן הם ב׳ בשם הר״ר מנוח דספק לא תשא היינו משום דאל״ה ראוי להחמיר משום דיש לברר בקל ליברך גם חזקה מסתמא לא אמרה ומחוייב הוא כמו בנ״ר דודאי אכל וספק אי בירך וה״ה ברכה א׳ כה״ג לכן אמר דיש חומר לא תשא. משא״כ בהמ״ז ד״ת כל שספק אי בירך פשיטא דחוזר ומברך כמו א״ו ד״ת כל שלא אמר פ׳ ציצית (וש״ה וכדומה) וחומר לא תשא אף אם נאמר דהוי ד״ת (עמ״א רט״ו) מ״מ ספק תורה לחומרא תו מחוייב הוא ואין כאן לא תשא משא״כ בדרבנן להחמיר בחזקה משום חומרא יש לא תשא ועפר״ח כאן ולפי מ״ש א״ש: ובחדושינו שבת כתבנו בספק אם בירך בהמ״ז דחוזר ומברך ואם ספק לו אם אכל כדי שיעור תורה או לאו דאז חוזר ומברך לפרישה דהא ספק לו אם מחייב הוא כלל מ״ה או לאו ודמי לאנדרוגינוס ולרשב״א מברך ואי״ה יבואר בקפ״ד במ״א אות י״א וקפ״ז מזה. ואע״ג דהתם בהמ״ז גוף המצוה והבן: וממ״ש המחבר אם ברור שקרא ק״ש רק ספק אם בירך לפניה ואחריה אין חוזר ומברך והא לפניה בלא״ה אין חוזר דסירכא נקיט ואתאי עיין תוס׳ ברכות כ״א א׳ ד״ה ספק ומהרש״א ז״ל שם אם לא שנאמר לחלק בין ההוא דלמען ירבו המוזכר בסי׳ ס״ד ועמ״א מ״ש בזה אי״ה ע״ש. עוד רגע אדבר במ״ש הלבוש בכאן כי דבריו עולים לרום ומרפסין איגרי כפי דעתי העניה והחלושה. כי המעיין בדבריו יראה מבואר שסובר לא תשא הוי ד״ת (דלא כמ״א רט״ו) ומש״ה א״ש טעם הר״ר מנוח דספק ברכה לקולא שלא יעמוד בספק לא תשא משא״כ בספק קרא ק״ש אתי ספק עשה של ק״ש ומפיק מספק לא תשא וכפי הנראה מטעם דחייה הוא והנה ניחא לי בספק בירך בהמ״ז דחוזר ומברך דספק תורה לחומרא כדאיתא בקפ״ד ולא חיישינן לספק לא תשא כמו שכתב הפר״ח כאן י״ל דעשה דחיא לל״ת וגם זה יש לעיין כי בהמ״ז מ״ע אחת כל השלש ברכות וספק לא תשא עובר בכל ברכה וכפי מ״ש בס׳ שושנת העמקים י״ל אין עשה דוחה לב׳ וג׳ לאוין. אמנם בק״ש דברכות אין מעכבין למה חוזר ומברך ואיזה דחייה שייך בכאן כ״מ שיכול לקיים שניהן כו׳ דברכות אין מעכבות גם קיי״ל ספק תורה אין מברכין עליו כבסי׳ י״ז וצ״ע ואי״ה בפתיחה להלכות ברכות יבואר עוד מזה ועם זה י״ל ספק התפלל אע״ג תפלה ד״ת י״ל חומר לא תשא ואין מ״ע אחת דוחה להרבה לאוין משא״כ ברכת המזון דאכל ועליה רמיא לברך אין ספק מוציא מידי ודאי ועדיף מספק התפלל ואי״ה בסימן ש״ה ולקמן קפ״ד וק״ו יבואר: ש"ע סָעִיף א
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ולאחריה. ואע"ג דפסוק ראשון לבד הוא מדאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ"ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר י"ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה. אם לא מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון כ"מ וע"ל סי' ס"ג ס"ק ו' ומשמע בל"ח סי' מ' דאם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות. מיהו בסי' ס"ד סעיף ג' ד' משמע שצריך לחזור ונ"ל דמעיקרא כן תיקנו שיחזור. ואם מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך להחזיר לכ"ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאורייתא ומשמע בתוס' דברכות דף (כ"ה) [כ"א] ע"א ד"ה ספק וכו' דאומר אמת ויציב שנית ע"ש. ובדף כ' ע"ב תוס' ד"ה בעל קרי וכו' דמשמע דמוטב שיאמר ק"ש שנית דאית בה תרתי קבלת מצוה ויציאת מצרים ע"ש. ולפי' הר"ש משמע שיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. אבל אם ברור לו שאמר פרשת ציצית רק שהוא מסופק אם אמר אמת ויציב לא יחזיר דכיון שאמר פרשת ציצית אז אמת ויציב מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית. ואיתא בש"ס דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. וכ' המ"א ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא ע"ש ועי' ט"ז ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. ומ"ש הט"ז כמו בהפרשת דמאי ע"ש. הוא נגד המשנה במסכת דמאי פרק א' משנה ד' ומפרישין אותו ערום וכו' ע"ש. ואולי שט"ס הוא בדברי ט"ז. (ואם מסופק שקרא ק"ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר אפי' כשיודע שהרהר אמת אינו חוזר כ"כ בתשובת בית יעקב סי' קל"ח): ש"ע סָעִיף א
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ומברך כו'. רמב"ם דקשה לו קושיות תוס' שם ד"ה ספק ועוד למה לא יקרא מחמת ספק אלא דפי' עם הברכות ומשום לא תשא וכיון דקי"ל כר"א כמ"ש הרי"ף וכמש"ש אלא ק"ש ובהמ"ז כו' אבל מ"מ צ"ע דהא הרמב"ם פסק בכ"מ דעל ספק לא יברך וכ"פ בש"ע בכמה מקומות ועמ"ש בסי' תרפ"ח ומ"ש הרב"י וכ"ד הר' יונה שגגה היא דהרמב"ם חולק על הר"י וכן הרא"ש בר"פ כיסוי הדם וכן טעה בזה בט"ז וכבר פסק בש"ע סי' י"ז ובי"ד סי' כ"ח וסי' רס"ה כדברי הרא"ש והרמב"ם וע' רשב"א סי' ש"ך והביאו כ"מ וכ"ש לפי מש"ל דברכות אינן על הק"ש והייתי יכול לו' דמיירי שיודע שלא בירך וקמ"ל דברכות אינן על ק"ש וכמש"ל סי' ס' ס"ב אלא דלשון אבל אם כו' קשה: אבל כו'. כמ"ש ק"ש דרבנן וה"ה לדידן בכל ברכות שהן דרבנן כמ"ש הרא"ש שם וכמש"ל ססי' ר"ט וה"ה בברכות ק"ש כמ"ש במתני' שם ואינו כו' וע' רש"י שם וכמ"ש בגמ' שם: ש"ע סָעִיף א
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)