א סָפֵק אִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע, חוֹזֵר וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. אֲבָל אִם יוֹדֵעַ שֶׁקְּרָאָהּ, אֶלָּא שֶׁמְּסֻפָּק אִם בֵּרַךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:
א סָעִיף א (א) ק"ש - ובשאר מצות דאורייתא היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל בסימן י"ז ס"ג לענין טומטום אף דחייב בציצית וביו"ד רס"ה ס"ג לענין מילה באנדרוגינוס וכן כל כי האי גווני דלא יברך על המצוה כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא אך יש פוסקים שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה כגון ההיא שכתבנו ובין היכא שמחוייב אלא שאינו יודע אם עשה המצוה דאז צריך לברך עליה ג"כ ולפ"ז לולב או שופר ביום א' היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכה"ג צריך לעשותה בברכה וכתב הפמ"ג דמכ"מ בשם הרשב"א וכן ממ"א בשם הריב"ש לקמן סימן תקפ"ה אות ג' מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה וגם מהגר"א בסי' זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום א' בין השמשות לכו"ע נוטל ובלי ברכה כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה:
ב סָעִיף א (ב) חוזר וקורא - הטעם דקי"ל ק"ש דאורייתא כלומר דהא דכתיב ודברת בם בשבתך בביתך וגו' קאי אפרשה זו גופא שחייב לדבר בו בשעת שכיבה ועמידה ולפיכך אם נסתפק אם קרא או לאו חייב לחזור ולקרות ככל ספיקא דאורייתא:
ג סָעִיף א (ג) ומברך - לכאורה כ"ז דוקא בשלא עבר זמן ק"ש אבל בעבר זמן של ג' שעות שוב אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה מחמת ספק דתו ה"ל ספיקא דרבנן אבל זה אינו דזמן זכירת יציאת מצרים נמשך אח"כ ג"כ וכמו שכתב המ"א לקמן בסימן ע' א"כ הוא חייב עדיין עכ"פ בברכת אמת ויציב עד שעה ד' וכדלעיל בסימן נ"ח ומכאן והלאה לא תיקנו ע"ז ברכה אבל יאמר מחמת ספק איזה פסוק של יציאת מצרים [ש"א סימן י' ע"ש]. איתא בש"ס דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא ידי המ"ע של הזכירה. וכתב המ"א ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא והחתם סופר פליג ע"ז דבקרא כתיב למען תזכור את יום צאתך וגו' ולא די במה שיזכור שעבר הים והסכים עמו הגאון רע"א בחידושיו ע"ש. ואם יוצא ידי הזכירה בהרהור עיין בבה"ט בשם הבית יעקב ובפמ"ג מסתפק בזה ובשאגת ארי' סימן י"ג האריך להוכיח מש"ס ומסיק דאינו יוצא ידי חובה בהרהור. ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים ועיין בפמ"ג דמסתפק אם הוא דאורייתא או דרבנן ונ"מ לענין ספיקא ע"ש ובשאגת ארי' סי' ח' כתב בהדיא דהוא דאורייתא. וחייב להזכיר בזמן שהוא לילה ודאי ולא קודם וע"כ אם הזכיר בין השמשות כגון שהתפלל קודם צאת הכוכבים לא יצא ידי חובתו דבין השמשות ספיקא הוא וספיקא דאורייתא לחומרא וכן משמע מרמב"ם פרק א' מהלכות ק"ש דהוא דאורייתא וכמו שכתב הפמ"ג בעצמו:
ד סָעִיף א (ד) ולאחריה - אע"ג דהרבה פוסקים סוברין דפרשה ראשונה הוא מדאורייתא והשניה הוא מדרבנן ויש מן הפוסקים שסוברין דרק פסוק ראשון הוא מדאורייתא וכ"ש הברכות דלכו"ע הוא מדרבנן וספק דרבנן אינו חוזר יש לומר כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה ובברכותיה אם לא במקום שהתירו בפירוש כגון ההיא דלקמן סימן ק"ו ס"ב בהג"ה עי"ש. ולכאורה אם יודע שאמר פסוק ראשון או פרשה ראשונה [לכל אחד מן הדעות] וספק לו אם קרא השאר א"צ לחזור ולקרות מיהו בסימן ס"ד סעיף ג' וד' משמע שצריך לחזור וצ"ל דמעיקרא כן תקנו שיחזור. והיכא שהוא מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך לחזור לכו"ע דיציאת מצרים חייבין להזכיר מדאורייתא. אך יש דיעות בזה דיש אומרים דיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב דכולה חדא מילתא היא ויש אומרים דיאמר רק פרשת ציצית ויקיים בזה המצוה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים ואמת ויציב א"צ לומר וכן הסכים השאגת ארי' וכתב עוד דאם נעשה לו ספק זה בערב שאינו יודע אם אמר פרשת ציצית וברכת אמת ואמונה חוזר ואומר אמת ואמונה וא"צ לחזור ולקרות פרשת ציצית מספק ואם ברי לו שקרא כל השלשה פרשיות ואינו מסופק לו אלא באמת ויציב שחרית או אמת ואמונה ערבית תרוייהו חד דינא שא"צ לחזור ולומר מספק דכיון שאמר פרשת ציצית לכו"ע הברכות הוא מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית:
ה סָעִיף א (ה) אבל וכו' - דתו ה"ל דרבנן אפילו ברכת אמת ויציב וספיקא לקולא ואם יודע שאמר אמת ויציב ואינו זוכר אם קרא ק"ש דעת הא"ר דאינו חוזר וגם ראיה מלעיל סימן ס"ד ועיין בפמ"ג:
א סָעִיף א ומברך לפניה. אף על גב דפסוק ראשון לבד הוא דאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ"ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר י"ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה אם לא מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון (כ"מ והרשב"א בתשו' סי' ש"ך) עבטי"ד סימן כ"ח, ומשמע בל"ח סימן מ"ד אם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות מיהו בסי' ס"ד ס"ג משמע שצריך לחזור ע"ש, ונ"ל דמעיקרא כך תיקנו שיחזור ואם מסופק לו אם אמר פ' ציצית וגם אמת ויציב צריך לחזור לכ"ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאוריית' (ב"ח וש"ג בשם פוסקים) ועיין בכ"ה שהאריך בזה ועיין בספר תומת ישרים סי' י"ג וע' בברכות דף י"ד ע"ב ודף כ' ע"ב בתו' בד"ה בעל קרי משמע דמוטב שיאמר ק"ש שנית משיאמר אמת ויציב דאית בה תרתי קבלת מצות ויציאת מצרים אבל בדף כ"א בד"ה ספק וכו' משמע דאומר אמת ויציב שנית משום דאי איתא שאמר אמת ויציב א"כ מסתמא גם קרא ק"ש. אבל אם אמר ק"ש עדיין יש ספק אם אמר אמת ויציב ע"ש אבל לפי' הר"ש משמע שיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. ואיתא בגמ' דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים:
א סָעִיף א חוזר ומברך. לפי שכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו כמו בהפרשת דמאי אבל משום ברכות לחוד אין חוזר ומברך לפי שהברכות דרבנן ואע"ג דאמרי' בגמ' דלשמואל הוה אמת ויציב דאוריית' דהיינו כיון שיש בה י"מ דכתיב למען תזכור את יום צאתך וגו' ולא פליג עליו ר"א אלא בק"ש מ"מ מבואר בתוס' ובדברי ר"י דלא הוה אמת ויציב דאורייתא אלא דלא אמר גם פ' ציצית דפ' ציצית שייכ' לאמת ויציב דבתרווייהו נזכר י"מ אבל אם ברור לו שאמר פ' ציצית הוי אמת ויציב מדרבנן לכ"ע מ"ה פסק בטור וש"ע דבשביל אמת ויציב לא יחזור דאינהו מיירי שבוודאי אמר פרשת ציצית אלא דספק אם אמר אמת ויציב ע"כ לא יחזור אבל באמת אם יש ספק גם בפ' ציצית אע"ג דודאי קרא שני פ' של ק"ש ודאי יחזור דאז הוה אמת ויציב דאורייתא זה פשוט למעיין בסוגי':
א סָעִיף א ולאחריה. ואע"ג דפסוק ראשון לבד הוא מדאורייתא והשאר הוא דרבנן וכ"ש הברכות וספק דרבנן אינו חוזר י"ל כך היתה התקנה שכל זמן שקורין חייב לקרות כעיקר התקנה בברכותיה. אם לא מפני ביטול תורה די בפסוק ראשון כ"מ וע"ל סי' ס"ג ס"ק ו' ומשמע בל"ח סי' מ' דאם יודע שאמר פסוק ראשון וספק אם קרא השאר אין צריך לחזור ולקרות. מיהו בסי' ס"ד סעיף ג' ד' משמע שצריך לחזור ונ"ל דמעיקרא כן תיקנו שיחזור. ואם מסופק לו אם אמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב צריך להחזיר לכ"ע דיציאת מצרים חייבים להזכיר מדאורייתא ומשמע בתוס' דברכות דף (כ"ה) [כ"א] ע"א ד"ה ספק וכו' דאומר אמת ויציב שנית ע"ש. ובדף כ' ע"ב תוס' ד"ה בעל קרי וכו' דמשמע דמוטב שיאמר ק"ש שנית דאית בה תרתי קבלת מצוה ויציאת מצרים ע"ש. ולפי' הר"ש משמע שיאמר פרשת ציצית וגם אמת ויציב שכולם חדא מילתא היא. אבל אם ברור לו שאמר פרשת ציצית רק שהוא מסופק אם אמר אמת ויציב לא יחזיר דכיון שאמר פרשת ציצית אז אמת ויציב מדרבנן שכבר נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית. ואיתא בש"ס דף י"ג ע"ב שאם אמר הלכה שמוזכר בה יציאת מצרים יצא. וכ' המ"א ונ"ל דכ"ש אם אמר שירת הים דיצא ע"ש ועי' ט"ז ופשוט בגמ' דגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. ומ"ש הט"ז כמו בהפרשת דמאי ע"ש. הוא נגד המשנה במסכת דמאי פרק א' משנה ד' ומפרישין אותו ערום וכו' ע"ש. ואולי שט"ס הוא בדברי ט"ז. (ואם מסופק שקרא ק"ש ויודע שאמר אמת ויציב כתבו תוס' דאינו חוזר אפי' כשיודע שהרהר אמת אינו חוזר כ"כ בתשובת בית יעקב סי' קל"ח):
א סָעִיף א ס"ק א ומברך כו' אם לא מפני ביטול תורה. ר"ל דמצינו לר' יהודה הנשיא בברכות דף י"ג ע"ב כשלמד עם תלמדיו והגיע זמן ק"ש לא אמר אלא פסוק א' לבד. ולבר קפרא כשעבר זמן ק"ש קודם שסיים תלמודו עם תלמידיו ל הי' מפסיק תלמודו ולא קרא ק"ש וסמך על פסוק א' שקרא היינו משום תלמוד תורה דרבים ע"ש ברא"ש: ע' בטור י"ד סי' כ"ח. שכ' דכוי שהוא ספק חיה שצריך לכסות דמו מספק' כיון שהוא ספק תורה. והביא בשם בעל העיטו' לברך אבל הרא"ש חלק עליו וכ' שלא לברך וע"ש בב"י ושאני הכא דהתקנה כך היתה: ומיהו בסי' ס"ד סעיף ג' משמע כו' שכתב אם יודע שסיים פרשה א' ואינו יודע אם פרשה ראשונה או פרשה שניה יתחיל והיה אם שמוע אע"ג דודאי קרא פסוק ראשון דהא עכ"פ ודאי קרא פ' ראשונה ואפ"ה צריך לקרות מספק גם פרשת והיה אם שמוע כו' צ"ל לכ"ע אפי' לדעת הל"ח וגם אפי למ"ד בגמרא דק"ש דרבנן מ"מ הזכרת יציאת מצרים ודאי דאורייתא: וע' בברכות דף י"ד לענין יצ"מ ודף כ' ע"ב בתוס' כו' משמע כו' דאיכא בהו תרתי קבלת מצות ויציאת מצרים ר"ל אהא דתנן בעל קרי (שהי' אז בזמן הש"ס אסור בק"ש ותפלה) מהרהר בלבו ק"ש ואינו מברך לפני ק"ש ולאחריה אפי' ע"י הרהור וכתבו התוס' דלמ"ד ק"ש דאורייתא אתי שפי' דדוקא בק"ש הותר לו ההרהור שהוא דאורייתא משא"כ ברכות שהן דרבנן אבל למ"ד ק"ש דרבנן קשה וכתבו דה"ט כיון דהזכרת יצ"מ ודאי דאורייתא א"כ דעדיין גם א"ו לא אמר ולא הזכיר עדיין י"מ א"כ ק"ש דאורייתא משום הזכרת יצ"מ שבפ' ציצית ושוב גם הברכה אמת ויציב דרבנן משום דכבר סגי בהרהור שהרהר ק"ש עם פ ציצית וכ' וז"ל וא"ל לתקן דלימא אמת ויציב ולא ק"ש (ר"ל שיהא הברירה בידו או להרהר ק"ש ולא אמת ויציב או להרהר א"ו ולא ק"ש ובמשנה משמע דדוקא בק"ש הותר הרהור ולא באמת ויציב) דהא עדיף דלימא ק"ש דאית ביה נמי מלכות שמים עכ"ל וס"ל למ"א דה"ה פ' ציצית דאית ביה עול מצות עדיף מאמת ויציב אע"ג דליכא מלכות שמים כ"ה בפ' ציצית אכן צ"ב דהלא דברי התוס' הם דברי הש"ס ערוך דף כ"א דאר"י ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר משום דס"ל ק"ש דרבנן ואמת ויציב משום הזכרת יצ"מ דאורייתא ופריך אי אמת ויציב דאורייתא קשיא מתני' דבעל קרי הנ"ל למה אינו מברך אחר ק"ש ברכת א"ו ע"י הרהור ומשני הא כבר הזכיר י"מ בהרהור ק"ש. ופריך נימא אמת ויציב ע"י הרהור ולא נימא ק"ש ומשני ק"ש עדיפא דאית ביה תרתי עכ"ל הגמ' הרי דדברי התוס' הם דברי הש"ס ואין בדבריהם תוס' אלא דכן דרך רש"י ותוס' לפרש במשנה דברי הש"ס המוזכרים אח"ז אבל מ"א לא ידעתי מאי הוצרך לראיה מדברי התוס' וה"ל להביא דברי הש"ס ואולי י"ל דדברי הש"ס דסתם ומשני ק"ש עדיפא דא"ב תרתי היה אפשר לרחוק ר"ל תרתי מלבד יצ"מ דהיינו מלכו' שמים ועול מצות וא"כ בפ' ציצית גרידה דלית בה יתרון כ"א חדא דהיינו עול מצות והי' אפשר לדחוק דאין בו עדיפות כ"כ על אמת ויציב משא"כ התוס' שלא הזכירו דק"ש עדיף מאמת ויציב רק דא"ב מלכות שמים ולא הזכירו עול מצות משמע דבחדא סגי שיהא בו עדיפות על אמת ויציב וא"כ ה"ה פ' ציצית דאית ביה חדא עול מצות עדיף מאמת ויציב כיון דהראי' מפורשת יותר בתוס' הביא מ"א דברי התוס': אבל בדף כ"א בד"ה כו' כצ"ל. שהקשו התוס' אהא דאר"י הנ"ל ספק אמר א"ו חוזר ואומר א"ו ע"כ מיירי שנסתפ' גם אם אמר ק"ש דאי ברור לו שאמר ק"ש א"כ כבר הזכיר יצ"מ וא"כ למה צריך לחזור ולומר אמת ויציב משום דהוי ספק דאורייתא. הא השתא לא הוי ספ' דאורייתא דהא כבר הזכיר יצ"מ בק"ש. וכיון שגם ק"ש מסתפק אי אמר' א"כ למה אמר שיאמר אמת ויציב טפי ה"ל לומר שיקרא ק"ש דאית ביה תרתי. ותי' התוס' דהא איכא שני ספיקות חדא שמא לא אמר לא ק"ש ולא אמת ויציב. שנית שמא לא אמר אלא אחד מהן. ובז' ליכ' להסתפ' שמא אמר אמת ויציב ולא ק"ש דמסתמא התפלל כדרך המתפללים תחלה ק"ש ואחר זה אמת ויציב אלא איפכא איכא לספוקי שמא קרא ק"ש ולא אמר אמת ויציב וא"כ עדיף טפי לו' אמת ויציב ולא ק"ש דאם אומר אמת ויציב ניהו דאם לא קרא ק"ש וגם לא אמר א"ו לא תיקן הכל במה שאומר עכשיו א"ו מ"מ שמא אמר וקרא ק"ש וכשיאמר עתה א"ו תיקן הכל שקרא ק"ש וגם אמת ויציב משא"כ אי יקרא ק"ש דבשום צד לא תיקן הכל דאי לא קרא ק"ש וגם לא אמר א"ו כשיקרא עתה ק"ש עדיין לא אמר א"ו ואי קרא ק"ש ולא אמר א"ו א"כ כשעתה שוב יקרא ק"ש לא תיקן כלל עכת"ד. ולפ"ז ה"ה היכי דנסתפק אי אמר א"ו וגם אי קרא פ' ציצית דג"כ ליכא להסתפק שאמר א"ו ולא אמר פ' ציצית אלא שמא לא אמר שניהם או שמא אמר פ' ציצית ולא אמר א"ו א"כ ג"כ עדיף לומר א"ו מלומר פ' ציצית מטעם שכתבו התוספות כנ"ל: אבל לפירוש הר"ש כו' דהתו' כתבו בשם הר"ש שתי' דמיירי שברי לו שאמר שמע והיה אם שמוע ומסתפק אי אמר פרשת ציצית וגם אי אמר א"ו. מה שאמר ספק אמר אמת ויציב נכלל בזה שגם מסופק אי אמר פ' ציצית כיון דבשניהם יש בהם הזכרת יצ"מ נכלל פ' ציצית בכלל אמת ויציב. וא"כ כשאמר ר"י בספק כהאי אומר אמת ויציב. ע"כ ר"ל שיאמר פ' ציצית וגם א"ו דשניהם נכלל במ"ש אמת ויציב כנ"ל ועוד דאל"כ מה תיקן הר"ש בתירוצו אכתי תקשי לימא פ' ציצית דאית ביה תרתי עול מצות וי"מ. א"ו דבאמת ר"ל שיאמר תרתי פ' ציצית וגם א"ו הרי לפ"ז ספיקו של מג"א מבואר להדי' בגמ' והם דברי ר"י דכה"ג שמסתפק בפ' ציצית ובא"ו צ"ל שתיהן: שאם אמר הלכה כו' שכן היה מנהגו של ר"י הנשיא כשהי' עוסק עם תלמידיו שלא קרא רק פסוק א'. ומ"מ למד עמהם כל יום באותו זמן בשחר הלכה אח' מיציאת מצרים כדי לזכור יציאת מצרים: ופשוט כו' בלילה כו' משנה דף י"ב ע"ב:
א סָעִיף א ס"א ומברך כו'. רמב"ם דקשה לו קושיות תוס' שם ד"ה ספק ועוד למה לא יקרא מחמת ספק אלא דפי' עם הברכות ומשום לא תשא וכיון דקי"ל כר"א כמ"ש הרי"ף וכמש"ש אלא ק"ש ובהמ"ז כו' אבל מ"מ צ"ע דהא הרמב"ם פסק בכ"מ דעל ספק לא יברך וכ"פ בש"ע בכמה מקומות ועמ"ש בסי' תרפ"ח ומ"ש הרב"י וכ"ד הר' יונה שגגה היא דהרמב"ם חולק על הר"י וכן הרא"ש בר"פ כיסוי הדם וכן טעה בזה בט"ז וכבר פסק בש"ע סי' י"ז ובי"ד סי' כ"ח וסי' רס"ה כדברי הרא"ש והרמב"ם וע' רשב"א סי' ש"ך והביאו כ"מ וכ"ש לפי מש"ל דברכות אינן על הק"ש והייתי יכול לו' דמיירי שיודע שלא בירך וקמ"ל דברכות אינן על ק"ש וכמש"ל סי' ס' ס"ב אלא דלשון אבל אם כו' קשה: אבל כו'. כמ"ש ק"ש דרבנן וה"ה לדידן בכל ברכות שהן דרבנן כמ"ש הרא"ש שם וכמש"ל ססי' ר"ט וה"ה בברכות ק"ש כמ"ש במתני' שם ואינו כו' וע' רש"י שם וכמ"ש בגמ' שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.