א יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמַּפְסִיקִים בְּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לוֹמַר פִּיּוּטִים, וְנָכוֹן לִמְנֹעַ מִלְּאָמְרָם, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הֶפְסֵק: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר (הר"י ס"פ אֵין עוֹמְדִין וְהָרַשְׁבָּ"א וְהַטּוּר) וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת לְאָמְרָם, וְהַמֵּקֵל וְאֵינוֹ אוֹמְרָם לֹא הִפְסִיד, וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יַעֲסֹק בְּשׁוּם דָּבָר, אֲפִלּוּ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה אָסוּר לְהַפְסִיק וְלַעֲסֹק כָּל זְמַן שֶׁהַצִּבּוּר אוֹמֵר פִּיּוּטִים, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר שׁוּם שִׂיחָה בְּטֵלָה. וּמִכָּל מָקוֹם מִי שֶׁלּוֹמֵד עַל יְדֵי הִרְהוּר שֶׁרוֹאֶה בַּסֵּפֶר וּמְהַרְהֵר, לֵית בֵּיהּ אִסּוּרָא, דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמִי, אֶלָּא שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יָבוֹאוּ לְדַבֵּר, וְיָבוֹאוּ לִידֵי הֶפְסֵק, וְעַל כֵּן אֵין לְאָדָם לִפְרֹשׁ עַצְמוֹ מֵהַצִּבּוּר בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְאָמְרָם, וְיֹאמַר אוֹתָם עִמָּהֶם וע"ל סי' צ' סָעִיף י' (מַהֲרִי"ל וְדִבְרֵי עַצְמוֹ):
א סָעִיף א (א) דאין איסור - שזה שאמרו [בברכות י"א] מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו רשאי להאריך לא אמרו אלא בברכות ארוכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך אינו רשאי לקצר שלא לפתוח או שלא לחתום וכן להיפך קצרות אין רשאי להאריכן דעי"ז משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אבל שאר נוסח הברכה לא נתנו בו חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות דוקא דא"כ היה להם לתקן נוסח כל ברכה במלות מנויות ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה וזה לא מצינו. כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמי' בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך כמטבע. וכתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח או חתם במקום שאמרו שלא לחתום או שחיסר מברכות הארוכות התחלת הברכה שמתחלת בשם ומלכות או שלא סיים בשם אבל אם שינה בנוסח הברכה ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר בנוסח אחר בענין הברכה אפילו חיסר כמה תיבות יצא בדיעבד הואיל והיה בה אזכרה ומלכות וענין הברכה לבד התיבות שפרטו חכמים שהם מעכבות כגון שלא הזכיר ברית ותורה בבהמ"ז ומשיב הרוח וכל כיו"ב והובא כל זה במ"א סי' ס"ד ובסי' קפ"ז. ובביאור הגר"א כתב דהרמב"ם פ"א מברכות חזר בו מזה וסובר דאפילו בברכה ארוכה אם לא גמר סוף הברכה כדינה מ"מ בדיעבד יצא וכדיעה הראשונה המובא בסימן קפ"ז ס"א עי"ש:
ב סָעִיף א (ב) כ"ז שהצבור - ה"ה אפילו אם כבר גמר הוא והצבור הפיוטים והברכה והוא עומד בין פרק לפרק ג"כ אסור להפסיק:
ג סָעִיף א (ג) שמתוך כך - ר"ל כשיראו ההמון שהוא מסתכל בספר יבואו ג"כ לדבר אבל הרהור בעלמא בד"ת אפשר דיש להקל ועיין בפר"ח אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר שצריך הרבה לכוין בעניית הקדיש:
ד סָעִיף א (ד) אין לאדם - ומהרח"ו כתב בשם האר"י שלא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת וכן לא היה אומר יגדל ומ"מ העיד בנו של מהרח"ו על אביו שכשהיה ש"ץ בקהל בימים נוראים היה אומר כל הווידוים וכל הפיוטים וישמע חכם וממנו יקח חכמה ומוסר השכל שלא לשנות המנהגים. ובשל"ה האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה מרובעות לכסא וכו' להטה אש סביבותיו עי"ש. אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה לכו"ע אין לשנות כ"א ממנהג מקומו כגון מנוסח אשכנז לספרד או להיפך וכל כה"ג כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד ולענין דינא האשכנזים המתפללים עם הספרדים או להיפך יצאו י"ח תפלה. וכ"ז רק במנהגים שנהגו בשרשי תפלה אבל מה שנזכר בגמרא או בדברי הפוסקים שלמדו מהגמרא הוא שוה לכל ואין רשות לשום אדם לנהוג במנהגו:
ה סָעִיף א (ה) מהציבור - עיין במ"א דבפסח שהחזנים מאריכים הרבה בניגונים טוב יותר לומר הפיוט קודם שמתחיל בברכת יוצר אור דברוב הוי הפיוט שלא מעין הברכה ויהיה חשוב הפסק כשישהה כדי לגמור כולה ולכתחלה ראוי לחוש לזה וכדלעיל בסימן ס"ה במ"ב עי"ש. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים:
ו סָעִיף א (ו) עמהם - ואם מתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוט באמצע ברכה [אחרונים]. דרך אגב ראיתי להזכיר כאן מה שהרבה מההמונים טועים בר"ה ויו"כ בשעה שמנגן החזן בתחלת ברכת יוצר אור הפיוט של אורות מאופל אמר ויהי אח"כ מתחילין ההמון מיד מלך או סלח נא ואינם מתחילים הברכה מראש וראוי להזהירם ע"ז:
א סָעִיף א האר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת, אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמרא שוה לכל (הכוונות) וז"ל הגמרא ירושלמי אף על פי ששלחנו לכם סדר התפלות אל תשנו ממנהג אבותיכם עכ"ל וכ"כ בס"ח סי' רנ"ו וכתב שגם הפסוקים שאומרים על הפיוטים צריך לנגן כמו שמנגנים הקרוב"ץ - ובש"ל האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה וכו' ליהטה אש סביבותיו עכ"ל: אין לאדם לפרוש כו. וכ"כ רמ"מ סי' פ"ז רק כתב שמנהגו לומר הפייט ואח"כ מתחיל בברכת יוצר אור שלא להפסיק באמצע הברכה ואם התפלל ביחיד לא יאמר שום פיוטים באמצע הברכה עכ"ל, מיהו בסוף סימן נ"ד כתב רמ"א דאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר דבשלמא כשאומר אותו באמצע הברכה הוי מעין הברכה ועיין סי' קי"ט ס"א בהג"ה מיהו בפסח שהחזנים מאריכין הרבה בניגונים מוטב לומר הפיוט קודם שיתחיל הברכה דהרוב הוי שלא מעין הברכה כנ"ל, ונ"ל דאם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים עסי' רצ"ד ועוד דבשלמ' כשאומרו באמצע הברכה הו"ל מעין הברכה אבל בין ברכה לברכה אסור להפסיק:
א סָעִיף א דמי. אמנם בשעה שהחזן אומר קדיש אסור להרהר בספר שצריך הרבה לכוין בעניית הקדיש. פר"ח:
ב סָעִיף א מהצבור. והאר"י ז"ל לא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקליר שנתקנו ע"ד האמת: וכן לא היה אומר יגדל אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד שנים עשר שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בש"ס הוא שוה לכל הכוונות. ובשל"ה האריך בשם גאונים שמצוה לומר פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה וכו' ליהטה אש סביבותיו ע"ש. כ' הר"מ מינץ סי' פ"ז שמנהגו לומר הפיוט ואח"כ מתחיל בברכת יוצר אור שלא להפסיק באמצע הברכה. ואם מתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוט באמצע הברכה עכ"ל וכתב המ"א מיהו בס"ס נ"ד כ' הרמ"א דאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר. אבל כשאומר באמצע הברכה הוי מעין הברכה. מיהו בפסח שהחזנים מאריכים הרבה בנגונים מוטב לומר הפיוט קודם שיתחיל בברכה דהרוב הוי שלא מעין הברכה. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים ע"ש:
א סָעִיף א האריז"ל כו' וכ"כ בס"ת שגם הפסוקים כו' וכ' הטעם כו' על אלו הפסוקים שמוזכרים קוד' הקרוב"ץ ניתקן הקרוב"ץ וא"כ הפסוקים שנאמרו ברוה"ק עדיפ' מן הקרוב"ץ ע"ש וא"כ ה"ה בפסוקים שקוד' הסליחות י"ל הפסוקים בנחת דלא כמנהג העולם: (ס"ק א) אין כו' דבשלמא כו' הוי מעין הברכה. ועסי' קי"ט ר"ל דשם מבואר דיכול להוסיף בכל ברכה שבאמצעות של י"ח מעין אותה ברכה אלא שצריך להתחיל בברכה ואח"כ יאמר התוס' אבל לא יאמר תחלה התוס' ואח"כ יתחיל הברכה וה"ט דצריך לעשות עיקר מטבע שטבעו חכמים לכן צריך להתחיל במטבע שטבעו חכמים וה"ה הכא דבאמצע ברכה שרי כיון שהתחיל במטבע חכמים וגם תוספת הפייט הוא מעין הברכה משא"כ לו' הפיוט קודם שהתחיל בברכה אסור דאז הפיוט עיקר ולא מטבע חכמים:
א סָעִיף א ס"א ונכון כו'. כמ"ש בפ"א במתני' במקום כו' לקצר אינו רשאי להאריך כו'. וכ"כ הרמב"ם בפ"א ברכות אלו אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהן ואמרינן בפ"ו כל המשנה ממטבע שטבעו כו' טור ע"ש וז"ל הרמב"ה בפ"א מה' ק"ש ברכות אלו עם שאר כל הברכות כו' ואין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהם מקום שהתקינו לחתום כו' מקום שהתקינו שלא לפתוח כו' כללו של דבר כל המשנה כו' ה"ז טועה וחוזר ומברך כמטבע וכל שלא אמר אמת ויציב שחרית כו' אבל בפ"א מה' ברכות חזר בו וכ' ונוסח כל הברכות עזרא וב"ד תקנום ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על א' מהם ולא לגרוע ממנה וכל המשנה ממטבע כו' אינו אלא טועה וכל הברכות כולן נאמרין כו' והוא שיאמר כעין שתיקנו חכמים ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפי' בלשון חול יצא ואף שדחק בכ"מ שם לתרץ דבריו אינם נכונים והנה מ"ש שכל הברכות עזרא כו' שם ל"ג א' ומ"ש מקום שהתקינו כו' מתני' י"א א' וכמ"ש בפי' שם והברכה ארוכה הוא יוצר אור ומעריב ערבים והקצרה היא אהבת עולם ונקראת יוצר אור ארוכה ואהבת עולם קצרה מפני שכל ברכה שיש בתחילתה ברוך ובסופה ברוך נקראת ארוכה ושאינה כן נקראת קצרה וז"ל הירושלמי פ"ק על מתני' הנ"ל א"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בהן בברוך מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך ומפ' דה"ה להיפך שחותם ואינו פותח נקרא קצרה וזה שקראו במתני' קצרה לקצר אף שבפי' לא מפ' כן ומ"ש כללו כו' פ' כר"י שם מ' ב' אבל בה' ברכות חזר בו ופ' כר"ח דבירו' פ' כר"מ וכן בגמ' דקאמר בנימין רעי' כו' סד"א ה"מ דאמר כו' ואפי' לר' יוחנן אתיא דלא כר"י כמ"ש ור"י א"ל כו' וז"ש וכל הברכות כולן כו' ואם שינה כו' ומ"ש הואיל כו' כר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין כו' וכ"ז בדיעבד דל"פ אלא בדיעבד דר"מ נמי ל"ק אלא יצא וכן ר"ה ור"י ל"פ אלא בדיעבד וקאמר נימא ר"ה כו' ובתוספתא פ"א למה אמרו א' ארוכה וא' קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לחתום אינו רשאי שלא לחתום שלא לחתום אינו רשאי לחתום לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח בברוך שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח בברוך לשוח אינו רשאי שלא לשוח שלא לשוח אינו רשאי לשוח אלו ברכות שמקצרין בהן המברך על הפירות ועל המצות ברכת הזימון וברכה אחרונה שבבהמ"ז אלו ברכות שמאריכין בהן ברכות תענית וברכות של ר"ה וברכת יה"כ ר"ל של יובל שהוא שוה לר"ה מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם בור הוא אלו ברכות שאין חותמין בהן בברוך המברך על הפירות ועל המצות ברכת הזימון וברכה אחרונה שבבה"מ ר"י הגלילי היה חותם בברכה אחרונה שבבהמ"ז ומאריך בה אלו ברכות שפותחין בהן בברוך כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך חוץ מן ברכה הסמוכה לשמע וברכה הסמוכה לברכה אחרת שאין פותחין בהן בברוך אלו ברכות ששוחין בהן כו' מ' מכאן להאריך ולקצר כפשטן שאינו רשאי להוסיף ולא לגרוע שהרי חשיב לפתוח ולחתום ועוד דקאמר אלו ברכות שמקצרין בהן אלו ברכות שאין חותמין בברוך אלמא תרתי מילי נינהו ובשניהם קאמר על הפירות ועל המצות וקא' ריה"ג היה חותם כו' ומאריך בה ר"ל דבתרתי פליג ועוד דקא' אלו ברכות שמאריכין בהן כו' אלמא מדלא חשיב אלא אלו ש"מ להאריך ממש ועוד מדקא' אלו ברכות שפותחין בברוך כו' אלמא מילתא אחריתא הוא ומ"ש בירושלמי הנ"ל מטבע ארוך כו' לא מפני זה נקרא ארוך וקצר אלא דיניהן קא מפרש דארוך פותח וחותם וקצר פותח ואינו חותם וז"ש בתוספתא הנ"ל בברכות המצות כו' שהן קצרות ואין חותמין בהן וריה"ג היה חותם כו' ומאריך דתליא זה בזה אבל לאו משום זה נקרא קצרה ולכן לא קאמר להיפך דקצרה חותם ואינו פותח דלא תליא בזה אלא בסמוכה ומ"ש במתני' אחת ארוכה כו' כפי' הרמב"ם אבל לא מטעמיה אלא דלגבי יוצר אור קרי לה קצרה ול"ק ארוכה וקצרה אלא משום סיפא מקום כו' וכמ"ש בתוספתא הנ"ל למה אמרו אחת ארוכה כו' ר"ל לא שהן ארוכות וקצרות באמת אלא משום סיפא מקום כו' שאין רשאין לשנותן ומ"מ בדיעבד יצא כנ"ל וכן ממ"ש כל שלא אמר אמת ויציב כו' וכל שלא אמר ברית ותורה כו' וכיוצא בו דוקא אלו הא שאר יצא וכן אמר בתוספתא מברכותיו כו' ל"ק אלא הרי זה בור וז"ש הרמב"ם ה"ז טיעה: וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה א' ארוכה כו' וד"ה מקום כו' ועהג"א שם ד"ה ופר"ת כו' והרשב"א ג"כ הקשה קושיית תוס' ממודים כו' ועוד הקשה דאמרינן פתח בדשכרא כו' פתח ביוצר אור כו' ולפי' הרי"ף שהוסיף בה ואמר שתיהן ועוד דאמרינן מנימין רעיא כו' אלא הפי' הוא כמ"ש הרמב"ם בפי' לפתוח כו' כנ"ל וכמ"ש בירושלמי הנ"ל א"ר יודן מטבע כו' וקשיא ליה התוספתא הנ"ל דקתני להאריך ולפתוח ודחק בפי' התוספתא להאריך אינו רשאי לקצר היינו שלא לפתוח או שלא לחתום ולפתוח כו' היינו שלא לעשות להיפך לחתום ולא לפתוח וכן לחתום כו' ג"כ שלא לעשות להיפך לפתוח ולא לחתום והביא ראיה מירושלמי שם שמביא התוספתא הנ"ל אלו ברכות שמאריכין בהן ברכות ר"ה כו' מברכותיו כו' אלו ברכות שמקצרין בהן המברך כו' הא כל שאר ברכות אדם מאריך אמר חזקיה מן מה דתני המאריך ה"ז מגונה המקצר ה"ז משובח הדא אמרה שאין זה כלל ולי נראה דמירושלמי הזה מ' להיפך שפי' להאריך ממש ולקצר ממש אלא שאמר שבשאר כל הברכות שלא נא' בהן לא ארוכה וקצרה רשאי להאריך ולקצר אלא שהמאריך ה"ז מגונה כו' ולא כדקס"ד שהשאר הן ארוכות וז"ש שאין זה כלל שאמר אלו שמקצרין דל"ד אלו אלא שבאלו אינו רשאי להאריך ועוד אמר שם תני צריך להאריך בגואל ישראל בתענית הא בשש שהוא מוסיף אינו מאריך א"ר יוסי של"ת הואיל והוא מעין י"ח לא יאריך בה לפום כן צריך מימר צריך להאריך בגואל ישראל בתענית אלמא פי' מאריך ממש וגם פי' תוס' ל"נ דבתוספתא הנ"ל אמרו למה אמרו אחת כו' כנ"ל וכן נראה שהרמב"ם בחיבורו חזר בו ממ"ש בפי' ופי' להאריך ולקצר ממש וז"ש להוסיף או לגרוע ומ"ש לפתוח כו' הוא ע"פ התוספתא הנ"ל וחשיב הג' דברים כמו בתוספתא וכל הקושיות הנ"ל לא קשה דשם הכל בדיעבד וכמש"ל ומה שהקשו ממ"ש מודים כו' ל"ק שאחת ארוכה קאי על יוצר אור כפי' הרמב"ם ונראה שיש לסמוך ע"ז הירושלמי שלא אמרו אלא ה"ז מגונה ודוקא בחנם אבל מעין היום ש"ד וכמ"ש בפ"ק דמס' ע"ז ח' א' שואל אדם כו' אם בא כו' ואמרינן בספ"ה דברכות כלום מאריך כו' ומ"מ המקצר ה"ז משובח כמ"ש בירושלמי הנ"ל וז"ש וי"א כו' והמיקל כו' כ"ש באהבה רבה שהמתני' קרא לה קצרה וכן בתפלת י"ח דקאמר בירושלמי הנ"ל של"ת הואיל והוא מעין י"ח כו' מ' דאין להאריך בהם אלא מ"ש במתני' וכן ממ"ש במס' ע"ג שם אבל אם בא כו' מ' שבאמצע אף בש"ת לא יאריך ועתוס' שם שתי' דקרובץ שאני דצורך ציבור הוא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.