א נָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא. וְנָכוֹן הוּא לְלַמְּדָם שֶׁיְּקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם: הַגָּה: וְיִקְרְאוּ לְפָחוֹת פָּסוּק רִאשׁוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד).
ב קְטַנִּים פְּטוּרִים לְרַבֵּנוּ תָּם כְּשֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ, וּלְרַשִׁ"י אֲפִלּוּ הִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מָצוּי אֶצְלוֹ בִּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בָּעֶרֶב, וְיָשֵׁן הוּא בַּבֹּקֶר, וְרָאוּי לִנְהֹג כְּרַבֵּנוּ תָּם.
ג הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע ג' יָמִים, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָרוּד טִרְדַּת מִצְוָה. וְהָנֵי מִלֵּי בִּזְמַן הָרִאשׁוֹנִים, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁגַּם שְׁאָר בְּנֵי אָדָם אֵינָם מְכַוְּנִים כָּרָאוּי, גַּם הַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה קוֹרֵא: הַגָּה: וע"ל סי' צ"ט אִם שִׁכּוֹר יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע.
ד הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יִגְמֹר עִסְקֵיהֶם וְיִקְרָא, אִם נִשְׁאַר עֵת לִקְרוֹת.
ה הָיָה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה בַּמֶּרְחָץ, אוֹ שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתִסְפֹּרֶת אוֹ שֶׁהָיָה מְהַפֵּךְ בְּעוֹרוֹת, אוֹ שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בְּדִין, לְהָרַמְבָּ"ם גּוֹמֵר וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאָה, וּפָסַק וְקָרָא, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּלְהָרַאֲבָ"ד מַפְסִיק וְקוֹרֵא אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שְׁהוּת לִקְרוֹת וע"ל סי' רל"ה:
א סָעִיף א (א) פטורים - אפילו מדרבנן:
ב סָעִיף א (ב) מק"ש - ופטורות ג"כ מברכות ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע כדלעיל בסימן נ"ח ס"ו אבל ברכת אמת ויציב דניתקן על ענין זכירת יציאת מצרים וכן הברכות שלאחריה דערבית מחוייבות לאמרם דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת ביום ובלילה וא"כ ממילא צריכים לסמוך גאולה לתפלה דבתפלה חייבות כדלקמן סימן ק"ו ס"ב כן כתב המ"א ועיין בפמ"ג שכתב דלמאן דסובר זכירת י"מ בלילה הוא רק מדרבנן ואסמכתא אקרא א"כ ממילא הוא מ"ע שהזמן גרמא ופטורות מן התורה רק מדרבנן חייבות וכ"כ בספר ישועות יעקב עי"ש ואפילו אם נימא דהוא מצוה מה"ת ביום ובלילה מצדד בספר שאגת ארי' סי' י"ג דהנשים פטורות מטעם דהזכרה דיום היא מצוה בפני עצמה ואם לא הזכיר ביום א"צ להזכיר הזכרה זו בלילה ומה שמזכיר בלילה היא מצוה בפני עצמה עי"ש. ופסוקי דזמרה עיין לעיל בסימן נ"ב בחידושי רע"א דמוכח שם מדבריו דהעיקר ניתקנו בשביל התפלה א"כ ממילא חייבות. ולענין ברכת השחר לכאורה תלוי זה אם נימא דהברכות האלו יש להם זמן עיין לעיל בסוף סימן נ"ב במשנה ברורה ובבה"ל וצ"ע ומסתימת לשון הטוש"ע בסימן מ"ו ס"ד ובפרט מהלבוש שם עי"ש משמע דמברכות ברכות השחר כמו אנשים. ואולם כ"ז כתבנו לענין חיוב אבל פשיטא דיכולות להמשיך חיוב על עצמן ולברך אפילו ברכות ק"ש וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב בהג"ה:
ג סָעִיף א (ג) שהזמן גרמא - דתלה הכתוב בזמן שכיבה וזמן קימה:
ד סָעִיף א (ד) ונכון הוא - משמע מצד הדין פטורין והב"ח פסק דחייבין מדינא לקבל מלכות שמים בפסוק א' עי"ש אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז:
ה סָעִיף א (ה) שמים - בספר נחלת צבי פי' דכונת המחבר כל פרשה אחת והרב הוסיף עליו דעכ"פ כל פסוק ראשון אבל בלבוש משמע דגם כונת המחבר הוא רק פסוק אחד וזהו שביאר הרב:
ו סָעִיף ב (ו) לר"ת וכו' - אבל הגיע לחינוך שהוא כבר שית כבר שבע חייב אביו לחנכו וכמו בשאר כל המצות וגם שיקראנה בזמן ק"ש עם הברכות לפניה ולאחריה:
ז סָעִיף ב (ז) כשלא הגיע וכו' - ומ"מ פסוק ראשון שבק"ש מצוה על אביו ללמדו משיודע לדבר ולאו דוקא בזמן ק"ש. [גמרא]:
ח סָעִיף ב (ח) בבוקר - ר"ל לכך לא הטילו על אביו לחנכו ועיין בב"ח שכתב דאם הוא בן י"ב שנה לכו"ע הוטל על אביו לחנכו בזה:
ט סָעִיף ב (ט) וראוי לנהוג - ר"ל אע"ג דמדינא מסתברא כרש"י וכן כתב הגר"א ז"ל אעפ"כ נכון לנהוג כר"ת וכן משמע מדברי הרמב"ם. עיין בלח"מ ובפ"מ על הירושלמי. אך בתפלה לכו"ע חייב אם הגיע לחינוך כדלקמן סימן ק"ו ס"ב:
י סָעִיף ג (י) הבתולה - מפני שהוא טרוד טרדה דמצוה שמחשב על עסק בתולים משא"כ באלמנה לא טריד:
יא סָעִיף ג (יא) מק"ש - וברכותיה וה"ה מתפלה וכמו שמבואר לקמן בסימן ק"ו:
יב סָעִיף ג (יב) ג' ימים - וד' לילות כגון אם נשא ביום הרביעי בצהרים פטור עד מוצאי שבת ועד בכלל. ולפעמים יצוייר ד' ימים כגון אם נכנס לחופה ביום ד' עד שלא קרא ק"ש של שחרית פטור ד' ימים:
יג סָעִיף ג (יג) אם לא עשה - אבל לאחר מעשה שאינו טרוד עוד חייב וכן מזה הזמן ואילך חייב אף אם לא בעל דכיון שכבר עבר ג' ימים ולא עשה מעשה מתייאש אח"כ מן הדבר ואינו טרוד כלל:
יד סָעִיף ג (יד) קורא - ר"ל חייב לקרות ועם ברכותיה כדין וגם מתפלל דכיון שחייב בק"ש חייב בתפלה ואם אינו קורא מיחזי כיוהרא שמראה שמכוין בכל שעה. ולענין תפילין עיין לעיל בסי' ל"ח ס"ז במ"ב:
טו סָעִיף ג (טו) יקרא ק"ש - שם נתבאר דבשכרות מעט קורא ומתפלל דבזמנינו בלא"ה אין אנו מכוונין כ"כ הא אם אין יכול לדבר לפני המלך אין לקרות ולהתפלל עד שיסיר יינו מעליו:
טז סָעִיף ד (טז) בצרכי רבים - מיירי שאין שם מי שישתדל אלא הוא ולכך אינו פוסק דעוסק במצוה הוא ואפי' אם הוא עוסק רק בהצלת ממונם:
יז סָעִיף ד (יז) והגיע וכו' - משמע מזה דאם התחיל באיסור אחר שהגיע הזמן צריך להפסיק ועיין בפמ"ג שמצדד דבכל גווני אינו צריך להפסיק:
יח סָעִיף ד (יח) לא יפסיק - ואם יכול להפסיק לק"ש ואח"כ לחזור ולגמור צרכי צבור בלא טורח יפסיק. כתב הפמ"ג דאע"ג דהעוסק בצרכי רבים פטור מק"ש מ"מ אם פסק וקרא שפיר יצא ידי חובה דלא פטור ממש מק"ש אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת:
יט סָעִיף ד (יט) יגמור עסקיהם - ומ"מ יעשה מה שיכול ויקרא לפחות פסוק ראשון עם בשכמל"ו בזמנה כי זה דבר קצר ואפשר לו אפילו בשעה שעוסק בצרכי צבור:
כ סָעִיף ד (כ) אם נשאר - ואם לא נשאר מה יעשה הרי עסק במצוה ומ"מ חייב להזכיר יצ"מ אפילו לאחר שעבר זמן ק"ש שזו היא מצוה בפני עצמה ומצותה כל היום ע"כ יאמר איזה פרשה שיש בה יציאת מצרים אם כבר עבר הזמן שלא יוכל לאמר ברכת אמת ויציב כמו שמבואר בסימן נ"ח ועי"ש במ"ב ועיין לקמן סימן צ"ג ס"ד לענין תפלה ובמ"ב שם. ודע דאם נמשך זמן עסקו בצרכי צבור עד לאחר חצות שאז פטור לכו"ע אף מן התפלה מ"מ אסור לכו"ע לאכול קודם שמקיים מצות תפילין דזמנו כל היום וגם לפי מה שכתב הפמ"ג בסימן פ"ט אסור לו אז לאכול קודם שמתפלל תפלת המנחה ע"כ כשיגיע חצי שעה שאחר חצות יתפלל תפלת המנחה ואח"כ יאכל ועיין בספר מחנה ישראל בפ"ז:
כא סָעִיף ה (כא) עוסק באכילה - ומה נקרא התחלה עיין לקמן בסימן רל"ב סעיף ב':
כב סָעִיף ה (כב) גומר ואח"כ וכו' - היינו כשהוא משער שישאר לו זמן לקרות ומה שכתב ואם היה מתירא ר"ל שמתירא שמא אין השערתו מכוונת היטב:
כג סָעִיף ה (כג) ולהראב"ד מפסיק וכו' - והסכמת רוב האחרונים וכמעט כולם דהעיקר תלוי במילתא דאורייתא בהתחיל בהיתר או באיסור וא"כ לפ"ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א"צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק"ש ולהתפלל דהרי קי"ל לקמן בסימן פ"ט ס"ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא"כ התחיל בהיתר אבל אם התחיל לאחר שעלה עה"ש דהתחיל באיסור פוסק לק"ש דהוא דאורייתא אבל לא לברכות ולא לתפלה ואח"כ כשגומר המלאכה קורא הק"ש עם הברכות ומתפלל ודוקא שעדיין ישאר לו שהות אבל אם רואה שהזמן עובר צריך להפסיק ומיד וכל מקום שאינו פוסק אפילו יעבור זמן תפלה בצבור אינו חייב להפסיק. ולענין אכילה משמע מן המחבר בסימן פ"ט ס"ה דס"ל לעיקר הדין דמאכילה צריך לפסוק תיכף משעלה עמוד השחר ואפילו אם התחיל בהיתר ולא מהני שום עצה כ"ז שלא התפלל:
כד סָעִיף ה (כד) וקורא - משמע דלאחר שיקרא ק"ש אף שלא התפלל עדיין מותר לגמור כל אלו הענינים שהתחיל וכמו שכתבנו בס"ק הקודם והאי לישנא לאו דוקא לענין אם היה עוסק באכילה דבאכילה כבר כתבנו דצריך ג"כ להתפלל מקודם ונקטיה משום שאר דברים א"נ משום ק"ש של ערבית נקטיה דבהו שייך ג"כ כל אלו הדינים ובשל ערבית ודאי אם התחיל בכל אלו החמשה דברים בתוך החצי שעה שקודם צאת הכוכבים מפסיק מיד וכשיצאו הכוכבים יקרא ק"ש בלא ברכותיה ואח"כ גומר אכילתו או שאר דבר ואח"כ קורא ק"ש וברכותיה ומתפלל וכדלקמן בסימן רל"ה ס"ב עי"ש בהפמ"ג:
כה סָעִיף ה (כה) שהות לקרות - גזירה שמא ימשך בהם ויעבור זמן ק"ש ואינו דומה לתפלת המנחה דקי"ל בסימן רל"ב שאם התחיל בכל אלו קודם שהתפלל אינו צריך לפסוק לפי שק"ש היא מן התורה החמירו בה יותר:
כו סָעִיף ה (כו) סי' רל"ה - ר"ל דשם מבואר חילוק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור עי"ש עוד:
א סָעִיף א נשים וכו'. נ"ל דנשים פטורות ג"כ מברכת ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע כמ"ש ס"ס נ"ח וכ"מ ממ"ש תר"י וז"ל ואף על פי שהתפל' יש לה זמן קבוע מ"מ כיון שאמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו כמצוה שאין הז"ג דיינ' לה א"נ מפני שהוא רחמים עכ"ל וכ"ה בגמר' משמע דפטורין מברכות אלו גם מברכת הלבנה הם פטורין כמ"ש סי' תכ"ו אך נ"ל דמ"מ מחוייבים לומר אמת ויציב דזכירות י"מ הוא דאוריית' כמ"ש סי' ס"ו וא"כ צריכי' לסמוך גאולה לתפלה:
ב סָעִיף ג ג' ימים. ואם נכנס לחופה עד שלא קרא ק"ש של שחרית פטור ד' ימים (ב"י) ואם רצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי דמיחזי כיוהרא הרא"ש והרי"ף ורמב"ם כתבו דלא חיישינן ליוהרא, וכתב הרב"י דלכ"ע הלכה כרשב"ג במשנתינו וצ"ע דבח"מ סי' קס"ג פסקו דלא כרשב"ג ע"ש וכ"כ בכ"ה בשם הג"ה ועבתי"ט פ"ד דפסחים משנה ה' ובהר"י הלוי סי' מ"ו ובב"י בח"מ סי' רל"א ובתשוב' הרשב"א סי' מ"א:
ג סָעִיף ג קורא ומתפלל. (ת"ה סי' ו') עמ"ש סי' ל"ח ס"ז:
ד סָעִיף ד בצרכי רבים. כ' הכ"מ בשם הר"מ ודווק' בדורות הראשונים שהיו עוסקים עמהם לש"ש ומיהו השתא נמי אם עוסקים עמהן אפי' בהצלת ממונ' ואין מי שישתדל אלא הוא אינו פוסק דעוסק במצוה הוא עכ"ל:
ה סָעִיף ד לא יפסיק. ועכ"פ יקר' פ' ראשון ובשכמל"ו אם אפשר ואם פטור מלקרות וקורא נקרא הדיוט (ל"ח) ובד"מ משמע דאם מתכוין כקורא בתורה שפיר דמי ועסי' ס"ג ס"ד, ובב"י בשם הרמב"ם עמ"ש ססי' ק"ו דלא כע"ת, ונ"ל דמ"מ יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפי' עבר זמן ק"ש עמ"ש סי' ס"ז:
ו סָעִיף ה היה עוסק באכילה וכו'. צ"ל דמיירי שהתחיל באיסור דאילו התחיל בהיתר פסק בסי' רל"ה ס"ב דא"צ להפסיק אלא מיירי שהתחיל באיסור ואפ"ה להרמב"ם א"צ להפסיק כיון שדבר שאינו מצוי להתחיל סמוך לשחרית לא גזרו וכמ"ש סימן פ"ט ס"ז ומוכח מכאן דהרמב"ם ס"ל דאף לתפלה א"צ להפסיק דאם היה צריך להתפלל אף ק"ש היה צריך לקרות כדי שיסמוך גאולה לתפלה אלא ודאי א"צ להפסיק ולכן כתב הטור סימן פ"ט בשמו דס"ל דא"צ להפסיק והרב"י כתב שם שט"ס הוא בטור ול"נ כמ"ש, ואף על גב דבלולב צריך להפסיק כמ"ש סימן תרנ"ב שאני לולב דזמנו כל היום ובאמצע היום שכיח' אכילה ושתיה משא"כ בקריאת שמע כנ"ל, והב"ח פסק דהרמב"ם מיירי בהתחיל בהיתר והראב"ד מיירי שהתחיל באיסור ולא פליגי וכן יש להורות:
א סָעִיף ג מק"ש ג' ימים. בטור כתוב ד' ימים והקשה בשם אבוהב הא לא אשכחן רק ג' ימים מן הנשואין שהוא ביום רביעי עד מ"ש וברביעי קורא בשחרית ותי' ב"י דגם ביום הד' קודם החופה פטור לפי שהוא עוסק במצו' כל היום בהכנה לנשואין וכל העוסק במצוה פטור מן מצוה אחרת כמ"ש רמ"א סימן ל"ח אם הוא צריך לעסוק אף בשעת ק"ש ותפלה וכ"ז דוקא בזמנם כמו דמסיק כאן בש"ע:
ב סָעִיף ה גומר ואח"כ קורא ק"ש. אלו דברי הרמב"ם בפ"ב מה' ק"ש והראב"ד השיג עליו וז"ל לא כי חלא מפסיק וקורא ואע"פ שיש שהות לקרות לפי שהוא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה מפסיק ואי' להא מלתא בסוכ' פ' לולב הגזול ורמיזא נמי במ' ברכות עכ"ל. סוגי' דסוכה הכי איתא מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק הסעודה וליטול הלולב לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב ופרכי' אמרת נוטלו על שלחנו למימר' דמפסיקין ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין פירש"י גבי תפלת המנחה תנן פ"ק דשבת לא יכנוס לאכול סמוך למנח' עד שיתפלל ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה א"צ להפסיק סעודתן ולהתפלל עכ"ל א"ר ספר' ל"ק הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א"ר זירא מאי קושיא דצריך רב ספרא לשנויי דלמא תרוייהו בדאיכא שהות ודלמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשי' הא קשיא דצריך רב ספרא לשנויי דתנן לכשיכנוס לביתו נוטלו על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל שחרית יטול בין הערבים אלמא דא"צ להפסיק אר"ס ל"ק הא דאיכא שהות וכו' אמר ר"ז מאי קושיא דלמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסק יטול בין הערבים אלא אמר ר"ז לעולם כדאמרי' מעיקרא פי' ר"ס הוצרך לשנויי משום קושיא דמעיקרא ודקשי' לך הא דאוריית' הא דרבנן הכא בי"ט שני עסקי' דרבנן דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך דאי ס"ד בי"ט ראשון מי שרי. וסובר הראב"ד דכתירוצ' דהא דאורייתא קי"ל דהא מסיק ר"ז דהכא בי"ט שני עסקינן ומש"ה אסיק ר"ס הא דליכא שהות הא בדאיכא שהות אינו מפסיק אבל בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק מ"ה הקשה דהא ק"ש היא דאורייתא וע"כ כת' לא כי אלא מפסיק והב"י תיקן דברי הרמב"ם בב' דרכים הא' א"צ לסותרו לכל רואים דעוקר דברי התלמוד ממשמעותן והדרך הב' הוא לפ"ד הר"ן שכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפי' בדאוריי' אינו מפסיק אי איכא שהות והכי מוכח ל' הרמב"ם שהרי כ' קודם זה היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש כו' היה עוסק באכילה כו' וכן מה דאר"ז דלמא מצוה לאפסוקי הלכה היא מ"ה כתב הרמב"ם אם הוא מתירא כו' וכ"כ בכ"מ וסיים שם לתרץ דהא ששנינו בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש הוא דוקא לר"ת כמו דאוקמוה בגמ' וסובר הרמב"ם דאכילה ודין ובורסקי לא מפסיק כלל אפי' לק"ש כיון שיש שהות וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה עכ"ל ומאוד תמוהין דבריו דהיאך כ' דעיקר היתר במשנ' דשבת דתנן אם התחילו אין מפסיקין הן לק"ש הן לתפל' דמיירי במתחיל בהיתר קוד' זמן חיוב' דוקא דאל"כ היה חייב בק"ש דהו' דאורייתא וע"פ ד"ז הוי דברי הרמב"ם דכאן וא"כ מאי צריך ר"ס לשנויי הא דיש שהות כו' תיפוק ליה אפי' תרוייהו ביש שהות ולק"מ דההיא דשבת ע"כ מיירי בהתחלה בהיתר כנ"ל וההיא דלולב מיירי בודאי בהתחיל באיסור דהא ביום יושב על הסעודה ומדלא משני הכי א"כ ע"כ גם ההיא דשבת דתנן ואם התחילו אין מפסיקין מיירי אפי' באיסור וכ"כ הר"ן עצמו להדיא בזה ובזה מסקי' לחלק בין איכא שהות לליכא שהות והיינו בדרבנן אבל בדאוריית' יפסיק אפי' בדאיכא שהות כי ההיא דלולב בי"ט ראשון והדרא קושית הראב"ד לדוכתה למה לא יפסיק בק"ש ע"כ אני אומר דדברי הרב הגדול ב"י כתבן שלא בדרך עיון נמרץ רק אגב חורפי' כי הר"ן שמחלק בין התחיל בהיתר או לא הוא ס"ל דמתני' דשבת דמפסיקין לק"ש היינו גם מתוך אכילה ודין כיון שהוא מן התורה כמו בעוסק בת"ת ולא כפי' רמב"ם בפי' המשנה דכאן לא אמרו במשנה מפסיקין לק"ש אלא גבי ת"ת לחוד והאיך רצה הב"י להשוות דעתם והנלע"ד דרמב"ם לא ס"ל כלל שיש שום חומרא במידי דאורייתא בדיני הפסקה ממה שיש בדרבנן לפי המסקנ' של ר' זירא והצע' כך היא כל שיש לפנינו קושיא ויש ב' תירוצים האחד הוא לחלק בין דאורייתא לדרבנן והב' הוא לחלק בין איכא שהות או לא ודאי ניחא לן לחלק בין דאורייתא לרבנן שחילוק זה אין צריך התנא לזוכרו כלל כי הוא ידוע מעצמו משא"כ בחילוק בין איכא שהות הוא חילוק מבחוץ שלא זכר התנא ממנו כלום וע"כ הוא דוחק מ"ה מתחלה שהיינו יכולים לתרץ הקושיא דסוכה אההיא דשבת ולחלק בין דאורייתא לרבנן אז היה בטל התי' של שהות או לא ואין לו מקום משא"כ לבסוף דעיקר הקושי' מי"ט שני של סוכות שהוא ג"כ מדרבנן על ההיא דשבת בתפלה ובזה אנו מוכרחים לחלק בין איכא שהות או לא אז בטל החילוק של דאוריי' לדרבנן כי למה נחלק בחנם כיון שאין שם הכרח לזה דהתנא דסוכה דנקט דין שלו אפי' בי"ט שני לרבותא דאפי' במידי דרבנן יפסיק כיון דאין שהות אבל באמת ביש שהות מותר אפי' בי"ט ראשון שהיא דאורייתא דלמה יפסיק כל שיש עוד שהות מ"ה גם בההיא דשבת שפי' אין מפסיקין לק"ש כיון שיש שהות וכ"ה דברי הרמב"ם בכאן אלא שהוסיף דמ"מ מאן דמתירא ועביד לפנים משורת הדין ומפסיק במידי דאורייתא ה"ז משובח והכ"מ פי' דברי הרמב"ם במ"ש ה"ז משובח הוא אליביה דר"ז שאמר מצוה לאפסוקי כו' דאי מתני' בדליכא שהות איך שייך לומר מצוה בעלמא לאפסוקי והלא חובה הוא כיון שיבטל המצוה אלא ודאי מתני' בדאיכא שהות ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה בעלמא לבד וז"ש הרמב"ם ה"ז משובח. ואשתומם על המראה אם יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא במסקנא קיימא מתני' דסוכה באין שהות ואיך יחלוק הרמב"ם על מסקנת התלמוד ותו דאם איירי מתני' דסוכה דמפסיק בסעודה אינו אלא למצוה בעלמא לחוד לא דין גמור ה"ל לתלמודא לשנויי הכי דל"ק כלל משבת דתנן ואם התחילו אין מפסיקין דהתם דינא קאמר אלא דבר ברור הוא דע"כ לא פי' ר"ז המשנה דסוכה במצוה לאפסוקי כו' אלא כ"ז שלא מתרצים משניות בחילוק דאיכא שהות אלא בדאורייתא או דרבנן ממילא מיירי מתניתין ביש שהות ורישא קאמר מצוה לאפסוקי אבל במסקנא דע"כ מיירי מתניתין באין שהות אם כן אידחי ליה פירוש' דר"ז ומה שאמר מצוה לאפסוקי אלא רישא מיירי באין שהות וסיפ' ביש שהות. ולפמ"ש ניחא דהרמב"ם לא בא כאן לפסוק כר"ז דאמר מצוה לאפסוקי דאלו כן לא היה אומר ה"ז משובח אלא מצוה הל"ל אלא כוונתו דמדברי התלמוד אין שום הכרח להחמיר במילי דאורייתא כמ"ש אלא מ"מ הרוצה לעשות לפנים משורת הדין ה"ז משובח כיון שעכ"פ בתחילת הסוגיא היה עולה על הדעת להחמיר והוא נלמד ממ"ש בהרבה דוכתי כל היום כשר אלא זריזין מקדימין למצוה זה הנ"ל ליישב דברי הרמב"ם אלו אבל להלכה נלע"ד כדברי הראב"ד מאחר שגם הרא"ש כתב בסוכה כדבריו וגם רש"י כ' בפ"ק דשבת על מפסיקין לק"ש דמפסיקין מן אכילה ומן הדין כיון דק"ש דאורייתא וזהו אע"פ שיש שהות וא"ל מההיא דר"פ ע"פ לר' יהודה דאין מפסיקין מן האכילה לשבת לקדוש היום אע"פ שהוא דאורייתא כמ"ש הר"ן בזה דהתם הוי סיום אכילה ג"כ לצורך שבת כמ"ש התוס' שם דאם לא כן הוי קידוש שלא במקום סעודה כנ"ל בזה:
א סָעִיף א מק"ש. ופטורות ג"כ מברכת ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע אבל אמת ויציב מחוייבות לאמרם דזכירת יציאת מצרים דאורייתא וא"כ צריכים לסמוך גאולה לתפלה דבתפלה חייבים כדלקמן סי' ק"ו סעיף ב'. מ"א:
ב סָעִיף א שמים. משמע מצד הדין פטורין. והב"ח פסק דחייבים מדינא לקבל עול מלכות שמים בפסוק א' ע"ש והע"ת והיד אהרן חלקו עליו ע"ש:
ג סָעִיף ג ג' ימים. עיין תוספות יום טוב פ"ד דפסחים משנה ה' וביד אהרן:
ד סָעִיף ג קורא. ר"ל קורא ומתפלל ואם אינו קורא מיחזי כיוהרא. ע"ש:
ה סָעִיף ד רבים. כ' בכ"מ בשם הר"מ דדוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עמהם לש"ש ומיהו השתא נמי אם עוסקים אפי' בהצלת ממונם ואין מי שישתדל אלא הוא אינו פוסק דעוסק במצוה הוא עכ"ל:
ו סָעִיף ד עסקיהם. ועכ"פ יקרא פסוק ראשון ובשכמל"ו אם אפשר. ואם פטור מלקרות וקורא נקרא הדיוט ל"ח. ובד"מ משמע דאם מתכוין כקורא בתורה שפיר דמי עמ"א וע"ת ויד אהרן. וכ' מ"א ונ"ל דמ"מ יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפי' עבר זמן ק"ש:
ז סָעִיף ה וקורא. וכתב הב"ח דהרמב"ם מיירי בהתתיל בהיתר והראב"ד איירי שהתחיל באיסור. ולא פליגי וכן יש להורות. מ"א ט"ז ופר"ח וביד אהרן:
א סָעִיף א (ס"ק א) נשים כו' ג"כ מברכות ק"ש. ר"ל ניהו דברכת ק"ש אין להם שייכות לק"ש וכמ"ש מ"א לעיל סי' נ"ח ס"ק ז'. ובסי' סמ"ך וכ"כ הרב"י בסי' מ"ו בשם תשו' רשב"א והבי' ראיה מדלא מברכים אקב"ו לקרות את שמע. והביאו גם בסי' סמ"ך בב"י. וא"כ ס"ד ניהו דפטורי' מק"ש מ"מ בברכותיה חייבי' קמ"ל דמה"ט דפטורים מק"ש דהוי מ"ע שהז"ג מה"ט גופי' פטורים מברכותי' דגם הברכות הוי מ"ע שהז"ג דהיינו עד ד' שעות כמ"ש ס"ס נ"ח: וכ"מ ממ"ש תר"י: הוצרך לראיה דלא תימ' כיון דברכות דרבנן הן ובמלת' דרבנן לא שייך לו' מ"ע שהז"ג וכאשר באמת הוא דעת רש"י וכמ"ש לקמן: ואעפ"י שהתפלה כו' קאי על הא דתנן דף ד' דנשים חייבות בתפלה: דיינינן לי' א"נ מפני שהיא רחמים כצ"ל: ור"ל כיון שהיא בקשת צרכיו גם אשה ראוי שתבקש מאתו ית' דאטו נשי לא בעי חיי ושאר צרכי'. וא"כ נשמע מזה דס"ל לתר"י דגם בדרבנן בדבר שהז"ג נשים פטורות דל"ל דס"ל דתפלה מ"ע דאוריי' וכדלק' סי' ק"ו סעיף ב' דהא המצות עשה מן התורה להתפלל לאו זמן גרמ' היא כמש"ל סי' ק"ו אלא ע"כ קושייתו על תפלה דרבנן שיש לה זמן קבוע מדרבנן וא"כ שפיר הוכיח מ"א. וכ"ה בגמ' דף כ' ע"ב לפי גרסתנו דפריך אהא דתנן דנשים חייבות בתפל' פשיט' ומשני ס"ד הואיל וכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל דרחמי נינהו (וע"כ תר"י לא היה כן בגרסתם) כ"ה גרסת התו' וכתבו התו' וז"ל ורש"י לא גריס לה שהרי תפל' דרבנן היא ומאי מ"ע שייכ' בה ומ"מ י"ל דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מה"ט דמ"ע שהז"ג היא כו' עכ"ל: גם מברכת הלבנה כו' והבי' בסי' תכ"ו בשם של"ה אע"ג דבשאר מצות עשה שהזמן גרמ' נשים רשאות להחמיר על עצמן לקיימם ולברך עליהם וכדלעיל סי' י"ז אבל ברכת הלבנה אין רשאים לברך וע"ש הטעם: ויציב דזכירות יצ"מ כצ"ל. סי' ס"ז. ואין לו זמן קבוע: וא"כ צריכי לסמוך כו' ר"ל אע"ג שכ' מ"א ר"ס ק"ו וז"ל ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום שאומרי' מיד בבקר כו' איזה בקשה כו' ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר עכ"ל מ"מ אם מתפללים כיון שצ"ל אמת ויציב צריכים לסמוך גאולה לתפלה:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) ג' ימים כו' ואם נכנס לחופ'. ר"ל ביום ד' שחרית ד' ימים דחכמים פטרוהו מזמן החופה עד מוצ"ש ותנן בתולה נישאת ליום רביעי ומן הסתם החופ' ביום ד' ערבית א"כ עד מ"ש הן ג' ימים וג' לילות וממיל' אם נכנס לחופה ביום ד' קוד' שקר' ק"ש שחרית גם מק"ש של שחרית של יום ד' פטור: דמיחזי כיוהר' דכ"ע לא מצי לכווני בזמן הנישואין והו' מראה שיכול לכוין: דלכ"ע הל' כרשב"ג וכדפסק רבב"ח משמיה דר' יוחנן במס' גיטין דף ע"ה ע"א וביתר מקומות בש"ס ומחלוקת הרא"ש ורי"ף ורמב"ם תלי' בשני תירוצי הש"ס והוא בברכות ד' י"ז ע"ב מסיק הש"ס אהא דתנן התם חתן אם רוצה לקרות ק"ש קור' רשב"ג או' לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ופריך למימר' דרשב"ג חייש ליזהר' ורבנן לא חיישי והא איפכ' שמעינן להו דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בת"ב עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים ובכ"מ תלמידי חכמים בטילים. רשב"ג או' לעולם יעשה כ"א את עצמו ת"ח אר"י מוחלפת השיטה (והיינו האי דק"ש דרשב"ג ס"ל דרשאי לקרות וחכ"א לא כל הרוצה ליטול כו') ורב שישא ברי' דר"א אמר לעולם לא תחליף דרבנן אדרבנן ל"ק ק"ש כו' רשב"ג אדרשב"ג לא קשיא ק"ש בכוונה תליא מילת'. ואנן סהדי דלא מצי לכוין לכן אי קור' הוי יוהר'. אבל ת"ב הרואה או' מלאכה הוא דל"ל וכמה בטלנים איכ' עכל"ה. א"כ הרא"ש פסק כתי' ר"ש ברי' דר"א דאמר לעולם לא תחליף. וא"ל לרשב"ג לא כל הרוצה כו' ולכן פסק הרא"ש כוותיה דאינו רשאי לקרות. אבל הרי"ף ורמב"ם פסקו כתי' ר"י דמוחלפת השיטה. וס"ל לרשב"ג דרשאי לקרות ול"ח ליוהר' ולכן פסקו גם הם דרשאי לקרות כרשב"ג: צ"ע דבח"מ רס"י קס"ג דתנן בפ"ק דב"ב כופין בני העיר זא"ז לבנות לעיר חומה דלתים ובריח רשב"ג אומר דוק' בעיר הסמוכה לספר כיון שהיא עומדת על גבול המדינה צריכה שמירה יתירה מפני האויבים וק"ל שם ר"ס קס"ג דבכ"ע כופים אפי' אינה סמוכה לספר והיינו כת"ק: ועבתי"ט כו' דהקשה מהכ' גופיה דליכ' למימר דהרמב"ם פסק כתי' דמוחלפת השיטה. דרשב"ג לא חייש ליוהר' דא"כ כ"ש דה"ל לרמב"ם לפסוק כרשב"ג גבי ט"ב דכ"א יעשה א"ע ת"ח והרי הרמב"ם בה' תענית לא הבי' כ"א שבכ"מ ת"ח בטלים ולא העתיק שכ"א יעשה א"ע ת"ח. א"ו דהרמב"ם ל"ל האי כלל' ולא קי"ל כרשב"ג אלא היכי דמסתבר טעמי' מדאמרי' בכתובות דף ע"ז על האי כלל'. אמוראי נינהו אליביה דר"י וכ"כ להדי' הרי"ף ס"פ גט פשוט וא"כ גם הרי"ף ורמב"ם י"ל דס"ל כר"ש בריה דר"א ואפ"ה לא פסקו כרשב"ג משום שלא מסתבר להו טעמיה בזה. וכ"כ הש"ך בח"מ סי' קע"א סק"ט: ובב"י ח"מ סי' רל"א. דאייתי דת"ק ס"ל סיטון מקנח מדותיו א' לשלשים יום משום שמוכר ומודד תדיר והרבה מתדבק במדותיו ועי"ז תקטן מדתו וצריכים קנוח אבל בעל הבית שאינו מודד רק לפרקים ואינו מתדבק הרבה ולכן די שיקנח א' לי"ב חודש ורשב"ג או' חילוף הדברים דסיטון כיון דמודד תדיר אינו מתייבש מה שנדבק בו ולכן די בקנוח א' ליב"ח אבל בעל הבית שאינו מודד רק לפרקי' ועי"ז מתייבש הנדבק ע"י מדידה ולכן צריך קנוח א' לשלשים יום ופסק הרמב"ם כת"ק והקשה הרב"י הלא קי"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו כו' ותי' הרב"י גופי' דלא קי"ל כרשב"ג אלא היכי דמסתבר טעמיה:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) קור' ומתפלל. וכ' בתשו' רמ"א סי' קל"ב הטעם דק"ש ותפלה שוין ואם חייב בק"ש חייב גם בתפלה:
ד סָעִיף ד (ס"ק ד) בצרכי כו' ומיהו השת' נמי אם עוסקי' עמהם ור"ל לש"ש ואם צריכים להשלים התפלה בתפלה הסמוכה ע"ל ר"ס ק"ח בט"ז:
ה סָעִיף ד (ס"ק ה) לא יפסיק כו' ובשכמל"ו דבשכמל"ו יש בו קבלת מ"ש כמו בפסוק א'. וע"ל סי' ס"א ס"ק י"א מ"ש בשם הלבוש ומה"ט כ' גם הלבוש כאן בסעי' א' שכ' ונכון ללמדם שיקבלו עליהם עול מ"ש ויקראו לפחות פסוק א'. שגם בשכמל"ו ילמדם לו'. כקור' בתורה רק לא יאמר ברכת ק"ש והם דברי מגדל עוז פ"ד מהל' ק"ש על מה שכ' הרמב"ם כ"מ שהוא פטור מק"ש אם רצה להחמיר קור'. אבל אם היה זה הפטו' מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו והשיגו הראב"ד וז"ל ומה בכך יקר' ויהיה כקור' בתורה ולא יהי' כפורק ש"ש מעליו כו' עכ"ל וע"ז כ' המ"ע דלזה גם הרמב"ם מודה רק שלא יאמר ברכת ק"ש. ובב"י בשם הרמב"ם. ר"ל דלמד מדברי הטור דס"ל דאפי' בזמן הזה שגם שאר בני אדם אין מכוונים. מ"מ אם אותו הפטור הוא מבוהל ותמה ואינו יכול לכוין דעתו כשאר בני אדם אינו רשאי לקרו' עכ"ל:
ו סָעִיף ה (ס"ק ו) היה כו' צ"ל דמיירי כו' דבשבת דף ט' ע"ב תנן לא ישב אדם לפני הספר כו' ולא לאכול סמוך למנחה (והיינו חצי שעה קודם זמן מנחה) ואם התחילו אין מפסיקים. ובמס' סוכה ד' ל"ח תנן מי שהיה בא בדרך ואין בידו לולב כשיבא לביתו נוטלו על שלחנו. ורמי הש"ס הני ב' משניות אהדדי דבשבת תנן דאין מפסיקים ובסוכה תנן דמפסיקים אר"ס במס' שבת מיירי דאיכ' שהות אחר האכיל' להתפלל לכן א"צ להפסיק ובסוכה מיירי דליכא שהות אמר רב' מאי קושי' דלמ' הא דאוריי' הא דרבנן ובדאו' אפי' איכ' שהות צריך להפסיק ומסיק דגם בלולב מיירי בי"ט שני דרבנן ודייק' נמי כו' ולכן איצטריך לשנוי הא דאיכ' שהות כו' העולה מזה דבדאוריי' אפי' איכ' שהות צריך להפסיק ודוק' בדרבנן איכ' לחלק בין איכ' שהות לליכ'. ולכן השיג הראב"ד על הרמב"ם שכ' גומר ואח"כ קור' דהא ק"ש דאוריית'. ותי' הרב"י בתירוצ' בתרא (והוא נראה להאחרונים עיקר) דהרמב"ם מיירי בהתחיל בהיתר וס"ל כהר"ן דבהתחיל בהיתר אפי' בדאוריית' אינו פוסק אי איכ' שהות (ומ"ש ואם היה מתייר' כו' ה"ז משובח ע"ש מהיכן למד זה) וכ' דהכי דייק ל' הרמב"ם שכ' היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש כו' היה עוסק באכילה כו' עכת"ד הרב"י ולהמ"א לא נרא' האי תירוצ' דלק' סי' רצ"ה קי"ל בהתחיל בהיתר אפי' בדאוריי' אצ"ל אי איכ' שהות ולא מצינו שום חולק על דין זה ומה"ת נימא דהראב"ד יחלוק ע"ז (גם הרב"י ה"ל להבי' לקמן סי' רל"ה דעת הראב"ד. אלא מיירי שהתחיל באיסור ע"כ אין הכוונה שהתחיל באיסור ממש והיינו שהגיע כבר זמן ק"ש: חדא דאין ל' הרמב"ם משמע כן כמ"ש הרב"י מדכתיב הגיע זמן ק"ש כו' כנ"ל ועוד איך כ' ע"ז מ"א כיון שדבר שא"א להתחיל סמוך לשחרית כו' הא מיירי שכבר הגיע הזמן ולא בסמוך. ועוד הא מ"א ר"ל דעת הטור סי' פ"ט שכ' לדעת הרמב"ם וכמ"ש אח"ז והטור כ' וז"ל ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר כ' הרמב"ם שא"צ להפסיק עכ"ל וה"ל למימר רבות' טפי אפי' התחיל אחר ע"ה א"ו צ"ל כוונת מ"א כמ"ש הרב"י דהרמב"ם מיירי בהתחיל בהיתר אבל לא כפי מה שעלה על דעת הרב"י שהתחיל קודם לחצי שעה הסמוך לע"ה בענין שיהא היתר גמור דבזה לא הוי חולק הראב"ד כמ"ש לעיל. אלא מיירי שהתחיל תוך חצי שעה שסמוך לע"ה. ולהראב"ד אסור להתחיל אז כמו סמוך למנחה וא"כ הוי התחיל באיסור ולכן השיגו דאפי' בדאיכ' שהות בדאוריית' צריך להפסיק אבל הרמב"ם אזיל לטעמיה דס"ל דבשחרית מותר להתחיל חצי שעה סמוך לע"ה כיון דבאותה חצי שעה סמוך למנחה אינו אסור אלא משום גזרה אטו הגיע זמן ובשחרית דלא שכיח לא גזרו וכמ"ש לקמן סי' פ"ט סעי' ז' מותר להסתפר ולכנס למרחץ סמוך לשחרית שלא גזרו כו' עכ"ל אע"ג דבסי' פ"ט לא הזכיר כ"א מרחץ ותספור' ושביק ולא הזכיר אכילה היינו דאזיל לטעמיה דס"ל לענין אכילה שחרית חמיר ממנחה כמבואר שם סעיף ה' דבשחרית איכא איסור' משום לא תאכלו על הדם אבל מדברי הרמב"ם נראה דהשוה אכילה למלאכה שכתב בפ"ו מהל' תפלה דין ד' וז"ל אסור לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה ע"ה עד שיתפלל תפלת שחרית הרי דלא אסר אלא מזמן שעלה ע"ה ולא סמוך לו אבל במנח' כ' אח"ז וז"ל אבל אינו סועד סמוך למנחה וע"ש בכ"מ (אף שגם הרמב"ם בפ"ו מתפלה דין ו' כ' כל' זה מותר להסתפר ולכנוס למרחץ סמוך לשחרית משום דבאכיל' סמך עצמו על מ"ש שם בדין ד' שהתיר כנ"ל) וא"כ כיון דלהרמב"ם בשחרית מותר להתחיל סמוך לע"ה ה"ל התחיל בהיתר לכן פסק דא"צ להפסיק כשיעור הזמן כדעת הר"ן ומה שקראו מ"א התחיל באיסור שכ' ב' פעמים דהרמב"ם מיירי בהתחיל באיסור ר"ל להראב"ד וגם לפי מאי דפסק הרב"י דגם בשחרית אסור האכילה סמוך לע"ה מקרי התחיל באיסור ובזה בא הכל על נכון: דאף לתפלה א"צ להפסיק. היינו בהתחיל סמוך לע"ה דהיינו התחיל בהיתר לדעת הרמב"ם: ולכן כ' הטור כו' העתקתיו לעיל וז"ל אם התחיל לאכול קודם ע"ה כתב הרמב"ם שא"צ להפסיק ושט"ס הוא כי לא נמצ' כן בכל הספרים. ואפשר ס"ל דבשחר כיון דאיכ' משום לא תאכלו על הדם צריך להפסיק וכדעת הרא"ש בשם ר"י אלא שרשב"א ס"ל דבשחר א"צ להפסיק אבל לפ"ד מ"א מוכח כן מהרמב"ם דס"ל כהרשב"א אע"ג דלא כתבו הרמב"ם בפי' מה בכך: ואע"ג דבלולב כו' כמ"ש סי' תרנ"ב סעיף ב' בהג"ה שכ' רמ"א וז"ל ואם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן כו' א"צ להפסיק בדאיכ' שהות משמע דתוך חצי שעה צריך להפסיק: והב"ח כו' ול"פ וכן יש להורות ר"ל ניהו דלא מסתבר למ"א תי' הב"ח דהראב"ד לא הבין כוונ' הרמב"ם והוי ס"ד דמיירי בהתחיל באיסור דהא ל' הרמב"ם שכ' והגיע זמן ק"ש משמע דמיירי בהתחיל בהיתר כמ"ש הרב"י אע"כ הפי' ברמב"ם וראב"ד הוא כמ"ש מ"א אבל מ"מ לדינא הסכים מ"א להב"ח:
א סָעִיף א ס"א מפני כו'. גמ' שם: ונכון כו' ויקראו כו'. לחומרא בעלמא דלא כאה"מ שכ' שחייבות שבגמ' לא משמע כן דקא' מ"ד הואיל כו' ובירושלמי שם עבדים מנין שנא' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד את שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד שיש לו אדון אחר:
ב סָעִיף ב ס"ב קטנים כו'. מתני' שם: לר"ת כו' ולרש"י כו'. עתוספת שם ד"ה וקטנים כו' ובירושלמי מ' כרש"י דאמר שם קטנים מנין שנא' למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה ובלא"ה פיר"ת דחוק כמ"ש בתוס' ומה שהוקשה לו ממ"ש בספ"ג דסוכה קטן היודע לדבר שם לאו משום ק"ש ובזמן ק"ש אלא ללמדו תורה ילמדו אלו ב' פסוקים וע"ל ס"ס ל"ז:
ג סָעִיף ג ס"ג ג' ימים כו'. בטור כ' ד' ימים וד' לילות ר"ל אם נשא ברביעי קודם תפלת שחרית ועד מ"ש ועד בכלל דמש"ה פטור ביום השבת משום בעילת לילה שאחריו וכן בפ' בתרא דנדה עד מ"ש ד' לילות והא דקא' בכתובות ו' ב' פטור אף בשלישי ול"ק ברביעי משום דיום הרביעי חייב ובש"ע קא' ג' ימים משום דדרך לישא אחר ק"ש של שחרית ומ"מ לא ביאר יפה דהל"ל וד' לילות וכ"ה בתר"י:
ד סָעִיף ד ס"ד היה כו'. רמב"ם וכ' ב"י שהוא מירושלמי רפ"ה ר' ירמיה אמר לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דין של הלכה ר' ירמיה אמר העוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת ומפ' הרמב"ם כה"ג ונקט שם שמעתתא דר' ירמיה אהדדי וכ"מ בפ"ו מה' תפלה וכמש"ל ס"ס צ"ג והרא"ש מפ' דקאי אלמעלה לענין לעמוד מתוכו להתפלל וכמש"ש. אבל כאן א"צ לכ"ז שמפורש הוא בתוספתא פ"א אר"י פ"א הייתי מהלך אחר ר"ע ואחר ראב"ע הגיע זמן ק"ש כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שעסוקין בצרכי ציבור קריתי ושניתי ואח"כ התחילו הן וכבר נראתה חמה על ראש ההרים וכ"ה בירושלמי פ"א וט"ס שם וע"ש במפרש ודברי ב"י תמוהין דהא גם העוסק בד"ת חייב בק"ש אפילו רשב"י וחביריו בתפלה שפיר למד מזה דהיינו כרשב"י וחביריו וכמ"ש הרמב"ם שם וכן הקשה בלח"מ וכן דחה בכ"מ שם: ויקרא כו'. ר"ל האל"ה א"צ כמ"ש שם כמדומה אני כו':
ה סָעִיף ה ס"ה היה עוסק כו'. ואף מותר להתחיל סמוך לשחרית דלא אמרו אלא סמוך למנחה שהוא מצוי כמ"ש בפ"ו מה' תפלה ובש"ע סי' פ"ט ודייק מדקתני סמוך למנחה דוקא: ולהראב"ד כו'. כמ"ש בסוכה ל"ח א' דבדאורייתא מפסיקין אף ביש שהות ובשבת ט' ב' מפסיקין לק"ש כו' ובגמ' פריך הא תני ליה רישא כו' אבל ממפסיקין לק"ש לא פריך אבל הרמב"ם ס"ל דסוגיא דשם ושם הוא כר"י בע"פ דאמר מפסיקין לקידוש אבל לר' יוסי דס"ל אין מפסיקין וקי"ל נמי דהבדלה אינה קובעת אלמא דאין מפסיק אף לד"ת אידחי להו הני סוגיין וז"ש כאן דאינו מפסיק אף שהוא ד"ת לאפוקי מהני סוגיין וה"ה דמתחיל סמוך לשחרית אלא דרבותא קמ"ל כנ"ל ובתפלה כ' דמתחיל דאלו שמפסיק אצ"ל דאפילו למנחה אין מפסיקין וכן לא ס"ל להרמב"ם חילוק בין איכא שהות או לא ולכן השמיט ג"כ בתפלת המנחה וכן בלולב השמיט כל הסוגיא דשם אלא כיון שאין ראיה מכרחת לדחות סוגי' דחילוק בין שהות או לא לכן כ' ואם היה מתייר' וכו' ושם בסוגיא א"ר זירא דלמא מצוה להפסיק כו' ועיין ביו"ד סי' יו"ד ס"א ואם קלף כו' ודעת הראב"ד כשיטת התוס' וש"פ דבהתחיל בהיתר הני סוגיין הנ"ל וכאן מדבר בהתחיל באיסור:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.