א טֶפַח מְגֻלֶּה בְּאִשָּׁה בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּהּ לְכַסוֹתוֹ, אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּהּ: הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּאִשְׁתּוֹ, אֲבָל בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת אֲפִלּוּ פָּחוֹת מִטֶּפַח הֲוָה עֶרְוָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ג') וְנִרְאֶה מִדִּבְרֵי הָרֹא"שׁ דְּטֶפַח בְּאִשָּׁה עֶרְוָה אֲפִלּוּ לְאִשָּׁה אַחֶרֶת, רַק שֶׁבְּעַצְמָהּ יְכוֹלָה לִקְרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֲרֻמָּה כְּדִלְעֵיל סי' ע"ד.
ב שֵׂעָר שֶׁל אִשָּׁה שֶׁדַּרְכָּהּ לְכַסוֹת, אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ: הַגָּה: אֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ אֲבָל בְּתוּלוֹת שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ פְּרוּעוֹת הָרֹאשׁ, מֻתָּר: הַגָּה: וְה"ה הַשְּׂעָרוֹת שֶׁל נָשִׁים שֶׁרְגִילִין לָצֵאת מִחוּץ לְצַמָּתָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א) וְכָל שֶׁכֵּן שְׂעַר נָכְרִית, אֲפִלּוּ דַּרְכָּהּ לְכַסּוֹת (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשִׁים):
ג יֵשׁ לִזָּהֵר מִשְּׁמִיעַת קוֹל זֶמֶר אִשָּׁה בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּאִשְׁתּוֹ, אֲבָל קוֹל הָרָגִיל בּוֹ אֵינוֹ עֶרְוָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד וְהַג"מ).
ד אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוָה אֲפִלּוּ שֶׁל עַכּוּ"ם, וְכֵן כְּנֶגֶד עֶרְוַת קָטָן אָסוּר: וְיֵשׁ מַתִּירִין נֶגֶד עֶרְוַת קָטָן, כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִיאָה (רַבֵּנוּ יְרוּחָם הָרֹא"שׁ פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ וּמהר"א מִפְּרַאג) וְכֵן עִקָּר וְעַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סִימָן רס"ה.
ה עֶרְוָה בַּעֲשָׁשִׁית וְרוֹאֶה אוֹתָהּ דֶּרֶךְ דָּפְנוֹתֶיהָ, אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ, דִּכְתִּיב וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְהָא מִתְחַזְּיָא.
ו הָיְתָה עֶרְוָה כְּנֶגְדּוֹ וְהֶחֱזִיר פָּנָיו מִמֶּנָּה, אוֹ שֶׁעָצַם עֵינָיו, אוֹ שֶׁהוּא בַּלַּיְלָה, אוֹ שֶׁהוּא סוּמָא, מֻתָּר לִקְרוֹת, דְּבִרְאִיָּה תָּלָה רַחֲמָנָא, וְהָא לָא חָזֵי לָהּ:
א סָעִיף א (א) במקום שדרכה - מפני שזה מביא לאדם לידי הרהור כשמסתכל בו בכלל ערוה היא ואסור לקרות או להזכיר שום דבר שבקדושה נגד זה כמו נגד ערוה ממש ולפי מה שביארנו לקמן סעיף ו' בשם האחרונים דנגד ערוה ממש אסור אפילו בעוצם עיניו עד שיחזיר פניו ה"ה בזה ויש מתירין בזה אם הוא נזהר מלראות כלל. וכשא"א בענין אחר נראה דיש לסמוך ע"ז:
ב סָעִיף א (ב) לכסותו - אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום וכן בפרסות רגל עד השוק [והוא עד המקום שנקרא קניא בל"א] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור:
ג סָעִיף א (ג) אשתו - ולכן צריך ליזהר בשעה שמינקת ומגולה דדיה שלא לדבר אז שום דברי קדושה:
ד סָעִיף א (ד) אסור לקרות - עיין בפמ"ג שהביא דיעות לענין דיעבד בזה אם צריך לחזור ולקרות כמו לענין ערוה גמורה ובדה"ח משמע דאפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות ומ"מ נ"ל דכשלא נתכוין להסתכל אין להחמיר בדיעבד לחזור ולקרות אף באשה אחרת:
ה סָעִיף א (ה) אבל וכו' - עיין בנשמת אדם שכתב דלכו"ע זה לא הוי אלא מדרבנן ומהני בזה עצימת עינים וכן בשער אשה המבואר בס"ב:
ו סָעִיף א (ו) באשה אחרת - בין פנויה בין א"א =אשת איש=:
ז סָעִיף א (ז) פחות מטפח - ואם השוק מגולה י"א דאפילו באשתו ופחות מטפח אסור לקרות נגדה שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. וכ"ז לא איירי אלא לענין איסור ק"ש דהאיסור הוא להרבה פוסקים לקרות נגד המגולה אפילו בלא מכוין לאיסתכולי אבל לענין איסור הסתכלות לכו"ע המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם ואמרו שאפילו יש בידו תורה ומע"ט לא ינקה מדינה של גיהנם וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי אם לא מצד המוסר ובספר מנחת שמואל הוכיח דאדם חשוב יש לו ליזהר בכל גווני. וכתב הפמ"ג דבמקומות שדרך להיות מכוסה [כגון זרועותיה וכה"ג שאר מקומות הגוף] אף ראיה בעלמא אסור וכתבו הפוסקים דבתולות דידן בכלל נידות הם משיגיעו לזמן ווסת ובכלל עריות הם:
ח סָעִיף א (ח) מדברי הרא"ש וכו' - אבל הרשב"א חולק ע"ז וטעמו דס"ל דכי היכי דבעצמה יכולה לקרות כשהיא ערומה אלמא דאין בגילוי כל גופה משום ולא יראה בך ערות דבר אלא לאנשים ומשום הרהור כן אף אשה אחרת מותרת לקרות ולהתפלל נגדה כשהיא ערומה והאחרונים מסכימים עם הרשב"א ודעתם דגם הרא"ש מודה לזה. ודע עוד דלכו"ע אין מותר לקרות נגדה כשהיא ערומה רק כשהיא יושבת כדי שלא יהא פניה שלמטה נראית אבל כשהיא עומדת דינה כמו נגד ערות איש ואפילו ברשות אחרת אסור:
ט סָעִיף ב (ט) של אשה - ושער של איש אפילו של ערוה היוצא דרך נקב שבבגדו מותר לקרות כנגדו אבל אם הכיס נראה הוי ערוה:
י סָעִיף ב (י) שדרכה לכסותו - ואפילו אם אין דרכה לכסותו רק בשוק ולא בבית ובחצר מ"מ בכלל ערוה היא לכו"ע אפילו בבית ואסור שם לקרות נגדה אם נתגלה קצת מהן. ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני וכנ"ל בסק"ב כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין [ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל שהיא מכוסה] וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד עתה בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בראש פרוע או כגון שער היוצא מחוץ לצמתן שזה תלוי במנהג המקומות שאם מנהג בנות ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה ממילא בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן וא"ל מותר דכיון שרגילין בהן ליכא הרהורא וכדלקמיה:
יא סָעִיף ב (יא) בתולות - ובתולות ארוסות אסורות לילך בגילוי הראש וה"ה בתולות שנבעלו צריכין לכסות הראש ומ"מ אם זינתה ואינה רוצה לצאת בצעיף על ראשה כדרך הנשים אין יכולין לכופה:
יב סָעִיף ב (יב) שדרכן וכו' - עיין במ"א שכתב דלא ילכו בגילוי הראש רק אם שערותיהן קלועות ולא סתורות אבל המחצית השקל והמגן גבורים מקילין בזה. כתב הח"א נכריות שאינן מוזהרות לכסות שערן צ"ע אם דינן בזה כבתולות:
יג סָעִיף ב (יג) שרגילין וכו' - ר"ל ומותר לקרות בזה אפילו נגד אשה אחרת דכיון דרגילין בהן ליכא הרהורא אבל לכוין להסתכל באשה אחרת אפילו בשערות שמחוץ לצמתן אסור [א"ר]:
יד סָעִיף ב (יד) לצאת וכו' - ר"ל שמלבד כובע שעל ראשה יש לה צמת והוא בגד המצמצם השער שלא יצאו לחוץ ואותו מעט שא"א לצמצם ויוצא מהצמת ע"ז מקיל הרשב"א [חתם סופר סימן ל"ו עי"ש] ובזוהר פרשה נשא החמיר מאוד שלא יתראה שום שער מאשה דגרמא מסכנותא לביתא וגרמא לבנהא דלא יתחשבון בדרא וסטרא אחרא לשרות בביתא וכ"ש אם הולכות בשוקא כך ע"כ בעאי איתתא דאפילו קורות ביתה לא יחמון שערה חדא מרישאה ואי עבדית כן מה כתיב בניך כשתילי זיתים מה זית וכו' בנהא יסתלקון בחשובין על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכל ברכאן דלעילא וברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין עכ"ל בקיצור וכתב המ"א דראוי לנהוג כהזוהר וביומא איתא במעשה דקמחית בזכות הצניעות היתירה שהיתה בה שלא ראו קורות ביתה אמרי חלוקה יצאו ממנה כהנים גדולים:
טו סָעִיף ב (טו) שער נכרית - קרי נכרית להשער שנחתך ואינו דבוק לבשרה וס"ל דע"ז לא אחז"ל שער באשה ערוה וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש ויש חולקין ואומרים דאף בפיאה נכרית שייך שער באשה ערוה ואיסור פריעת ראש וכתב הפמ"ג דבמדינות שיוצאין הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע ומשמע מיניה שם דאפילו שער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ יש להקל ובספר מגן גבורים החמיר בזה עי"ש. וכתב עוד שם דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין עי"ש:
טז סָעִיף ג (טז) יש ליזהר וכו' - ובדיעבד אם קרא חוזר וקורא בלא הברכות עיין בביאור הגר"א ופמ"ג:
יז סָעִיף ג (יז) זמר אשה - אפילו פנויה אבל שלא בשעת ק"ש שרי אך שלא יכוין להנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהור וזמר אשת איש וכן כל העריות לעולם אסור לשמוע וכן פנויה שהיא נדה מכלל עריות היא ובתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת. וקול זמר פנויה נכרית היא ג"כ בכלל ערוה ואסור לשמוע בין כהן ובין ישראל. ומ"מ אם הוא בדרך בין העכו"ם או בעיר והוא אנוס שא"א לו למחות כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית' מותר לקרות ולברך דאל"כ כיון שאנו שרויין בין העכו"ם נתבטל מתורה ותפלה וע"ז נאמר עת לעשות לד' הפרו תורתך אך יתאמץ לבו לכוין להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר:
יח סָעִיף ג (יח) הרגיל בו - ר"ל כיון שרגיל בו לא יבוא לידי הרהור ואפילו מא"א ואפ"ה אסור לכוין להנות מדיבורה שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל להנות:
יט סָעִיף ד (יט) כנגד ערוה - דכתיב כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו' מכאן למדו חכמים שבכל מקום שד' אלקינו מתהלך עמנו דהיינו כשאנו עוסקים בק"ש ותפלה או בד"ת צריך ליזהר שלא יראה ד' בנו ערות דבר דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או המתפלל כמלא עיניו כדמוכח בסימן ע"ט ס"ב וכן שלא יהיה אז ערום שעי"ז מתראה ערוה שלו כלול ג"כ במקרא הזה:
כ סָעִיף ד (כ) של גוי - אע"פ שנאמר בהם בשר חמורים בשרם אימא כבהמה בעלמא דמי קמ"ל:
כא סָעִיף ד (כא) ערות קטן - עיין בב"י דלא חשש לדעת המחמירין רק לכתחלה אבל בדיעבד אם קרא אין חוזר וקורא:
כב סָעִיף ד (כב) ויש מתירין - וקטן בעצמו יוכל לקרות כשהוא ערום עד בן ט' שנים ונגד ערות איש הוא מותר רק עד שיגיע לחינוך ועיין במ"א ועיין סימן שמ"ג:
כג סָעִיף ד (כג) לביאה - היינו בקטן עד בן ט' שנים ובקטנה עד בת ג' שנים:
כד סָעִיף ד (כד) וכן עיקר - כתב המ"א ומ"מ לא יאחוז המוהל הערוה בידו בשעת הברכה והא"ר ומחצית השקל מקילין והפמ"ג כתב דעכשיו שאין בקיאין כ"כ יש לחוש לסכנה ויש לתפוס בידו וגם הגר"א ביו"ד סימן רס"ה פסק דאסור לעשות כהמג"א:
כה סָעִיף ה (כה) בעששית - היא של זכוכית או בגד דק המנהיר עד שנראית הערוה או טפח מבשר האשה במקום שדרכה להיות מכוסה שגם זה הוא נקרא ערוה וכנ"ל בס"א. ועצימת עינים שרי בכל זה לכו"ע כיון שהערוה עכ"פ מכוסה [ח"א וכ"כ הפמ"ג לענין עששית]:
כו סָעִיף ה (כו) אסור לקרות - ואפילו היא בבית אחר ורואה אותה דרך עששית שבהחלון לפי שבראיה תלה הכתוב ואפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות:
כז סָעִיף ו (כז) ערוה כנגדו - עיין בפמ"ג ושארי אחרונים דבהוא עצמו ערום אפשר דגם לדעת השו"ע לא מהני כל אלו העצות:
כח סָעִיף ו (כח) והחזיר פניו - ר"ל אפילו החזרת פנים לבד בלא גופו דלא גרע מעצימת עינים דשרי לדידיה ועיין בסמוך:
כט סָעִיף ו (כט) או שעצם וכו' - והאחרונים הסכימו דכל אלו העצות לבד מהחזרת פנים לא מהני דלא כתיב ולא תראה אלא ולא יראה ר"ל לא יראה הרואה ואפילו החזרת פנים שהותר הוא רק דוקא אם החזיר כל גופו ועומד בצד אחר דנעשית הערוה מצידו אבל אם החזיר פניו לבד לא מהני וא"כ בהוא עצמו ערום לא יצוייר שום עצה שיהא מותר לדבר ד"ת וכתב במשבצות זהב דאם הוא ברשות אחד ואדם ערום הוא ברשות אחר כנגדו והוא עוצם עיניו מלראותו י"ל דשרי בזה לכו"ע וכן משמע קצת בדרך החיים ובסימן ע"ט אות ח' באשל אברהם משמע דחזר מזה וכן בח"א כלל ד' אות ט' לא משמע כן אכן אם חלון של זכוכית מפסיק בינו לערוה ועוצם עיניו מלראותו מהני לכו"ע כיון דיש עכ"פ איזה חציצה המכסה נגד הערוה. מותר להרהר בד"ת כשהוא ערום וא"צ לומר כנגד ערוה אחרת שנאמר ערות דבר דיבור אסור הרהור מותר ומ"מ אין לו לשמוע אז ברכה מחבירו לצאת ידי חובה כי א"א לומר שומע כעונה כיון שא"א לו לענות [אחרונים]:
ל סָעִיף ו (ל) דבראיה תלה - ר"ל אע"פ שהוא בסמוך לו תוך ד' אמותיו דבצואה קי"ל בסימן ע"ט דאסור אפילו אם הוא מלאחריו בזה גילה הכתוב דתלוי רק בראיה ונ"מ בכל זה אף לדידן דמחמירין בעצימת עינים וכנ"ל מ"מ אם החזיר פניו וגופו מן הערוה מהני לכו"ע אפילו בסמוך לו:
א סָעִיף א אם לבוש' דק ומתחזי בשר מתוכ' אסור כמ"ש ס"ה (ה"ג): וי"א דוקא באשתו כו. עי' בל"ח ודבריו צ"ע:
ב סָעִיף ב שער של אשה. שער של ערוה של איש יוצא דרך הבגד מותר (גמר' דף כ"ד):
ג סָעִיף ב בתולות שדרכן כו'. ק' דבא"ע סי' כ"א ס"א כ' לא תלכנה בנות ישראל פרועו' ראש בשוק א' פנויות וא' אשת איש וכ"כ הרמב"ם פכ"א מהא"ב ועוד דאי' בכתובות רפ"ב אם יצאה בהינומ' וראשה פרועה זהו סי' שהיתה בתולה ודוחק לומר דפנויות דקתני היינו אלמנה דא"כ ה"ל לפרש וי"ל דפרוע' ראש דכתב בא"ע היינו שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק דזה אסור אפי' בפנויה וכן פירש"י פ' נשא על ופרע ראש האשה ומ"מ צ"ל דפנויה לא מתסרי מדאוריי' דא"ת דקרא איירי גם בפנויה א"כ גם בגילוי הראש תהא אסור' לילך דמהכא ילפינן בכתובות פ"ז שלא תלכנה בנות ישראל בגילוי הראש אלא ע"כ קרא לא איירי בפנויה רק שמדת צניעות היא לבתולות שלא לילך כן:
ד סָעִיף ב שרגילים לצאת מחוץ. וכתב ר"מ אלשקר סי' ל"ה אותן נשים הבאים מארצות שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן מותרים לגלותן אם אין דעתן לחזור (עיין סימן תס"ח) ועסי' קט"ו בא"ע שם משמע דוקא בשוק אסור אבל בחצר שאין אנשים מצויים שם מותרים לילך בגילוי הראש וכ"כ התו' בכתובות אבל בזוהר פ' נשא ע' רל"ט החמיר מאוד שלא יראה שום שער מאשה וכן ראוי לנהוג:
ה סָעִיף ב וכ"ש שער נכרי' וכו'. כצ"ל וכ"ה בש"ע ד"ו וכ"כ בש"ג דמותר לכתחלה כדאיתא במשנה פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער וכו' דלא כב"ש שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחוים עסי' ש"ג ס"ד:
ו סָעִיף ג זמר אשה. אפי' פנויה (ב"ש) וע' בא"ע סימן כ"א דקול זמר א"א לעולם אסור לשמוע אבל קול דבור' שרי (ל"ח):
ז סָעִיף ד ערות קטן. ובמגילה דף כ"ד ריש ע"ב כתב רש"י דהקטן בעצמו יכול לקרות אפי' הוא ערום דלא הוזהר על כך ולי צ"ע דליתסר מדרבנן מידי דהוה אכל עבירות שבתורה ועסי' שמ"ג ולהפוסקים דערות קטן לא מקרי ערוה א"ש טפי' וצ"ע:
ח סָעִיף ד ויש מתירין וכו'. שאינו ראוי לביאה כ"ז שאינו בן ט' שנים, ונ"ל דמ"מ לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה עמ"ש ססי' ע"ד:
ט סָעִיף ו והחזיר פניו. וב"ח פסק דוקא החזרת פנים מהני דהוי מחנהו קדוש דומיא דצואה מאחריו אבל עצימת עינים או לילה או סומא לא מהני וכ"כ בהדיא במרדכי וברוקח ובירושלמי ומ"ש הרב"י שכ"מ ברשב"א כמש"ל סי' ע"ד סס"ב אינה ראייה דהתם עכ"פ ערותו מכוסה במים דהא מקרי חציצה לגבי לבו ה"ה לגבי עיניו ואפילו הכי אסור להסתכל בה מידי דהוה אערוה בעששית אבל כשהערוה מגולה לא מהני עצימת עיניו כמ"ש סימן ע"ד ס"ד:
א סָעִיף א וי"א דוקא באשתו כו'. בטור כתב וכן אם שוקה מגולה אסור כו' נראה שהוא קמ"ל דאפי' באשתו ופחות מטפח אסור שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים:
ב סָעִיף ו או שעצם עיניו. כ"כ ב"י והוא תמוה בעיני חדא דלישנא דתלמודא לא משמע הכי דאיתא שם טעמא מאי דכתיב ולא ירא' בך ערות דבר והא קמתחזי ולא קאמר והא קא חזי ש"מ כיון דמתחזי נגדו אע"ג דאיהו לא חזי אסור ותו דהא גם בצואה אי' דתליא מילתא בראי' דהיינו לפניו מלא עיניו כדאיתא בסי' ס"ט ואפ"ה אסור אף בסומ' ובלילה כיון דאפשר לראות וא"כ לא יהיה חמור לשון ראיי' של התלמוד דאמר בצואה כל שאינה ברשות אחרת דאסור בכדי ראיית עיניו מלשון הכתוב ולא יראה בך ערות דבר והא אידי ואידי ל' ראייה נקטי ותו ק"ל הא דתנן בתוס' דתרומות ומייתי לה בהג"ה ריש חולין דערום לא יתרום וכן גבי שחיטה פסקינן בריש י"ד דערום לא ישחוט ולפ"ד הב"י יהיה היתר באם מעצי' עיניו בשעת ברכה וא"ל הטעם משום לבו רואה הערוה דא"כ קשה למ"ד לבו רואה הערוה מותר היאך מפרש תוס' זו ומ"ש ב"י ראי' מדברי הרמב"ם דשרי בהחזרת פנים שאני התם דכשמחזיר פניו אין הערוה כנגדו ולא מתחזיא דלא הקפידה אלא אם הערוה כנגדו כמ"ש אסור לקרות כנגדה. וא"ל גבי תרומה ושחיטה נמי יחזי' פניו ויברך דמ"מ הוא עצמו בגילוי ערוה ואסור לברך משום ולא ירא' בך ערות דבר דהיינו שלא יהי' בו ערו' דבר משא"כ לפי' ב"י דבראי' תליא מילתא ולא איכפת לן במתחזי ומ"ש עוד ב"י ראי' מדברי הרשב"א הביאו ב"י סי' ע"ד אמאי דפריך התלמוד גבי רוחץ במים צלולים והרי לבו רואה את הערוה אבל מעיניו לא פריך כיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה את הערום ל"ד לזה כלל דכבר אמרנו דוקא ערוה כנגדו אסור ולא למטה ממנו דאם היה עומד על שפת הבור וערוה בבור אין איסור לקרות ק"ש ומה שהוא עומד במים אף שהם צלולים מקרי מכוסה נגד בני אדם רק שהוא יכול להסתכל למטה בערותו אין זה מקרי נגדו ע"כ נרא' דהדין עם בעל הרוקח שהביא ב"י דאסור אפי' יעצים עיניו. וראיתי גם למו"ח ז"ל שכתב להחמיר והך החזרת פנים דהתירו בו שהחזיר כל גופו ועומד לצד אחר דומה למ"ש סימן ע"ג אם היה ישן עם אשתו קורא בהחזרת פנים ושם אין שייך בהחזרת פנים לחוד כיון שהוא שוכב וה"נ כן הוא דוקא בהחזרת כל גופו:
א סָעִיף א באשה. אם לבושה דק ומתחזי בשר מתוכה אסור. ה"ג מ"א:
ב סָעִיף א כנגדה. הר"י מקיל דאינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל אם בראיה בעלמא מותר עיין ב"י ולא נהירא אלא בכל ענין אסור. ב"ח וכ"ה משמעות הפוסקים. עיין ע"ת:
ג סָעִיף א מטפח. ב"ח חולק וס"ל דאפילו באשה אחרת נמי אין איסור אלא דוקא בטפח אבל פחות מטפח שרי ע"ש. לכאורה לדבריו צ"ע מ"ש הש"ס בברכות דף כ"ד אמר ר"י טפח באשה ערוה למאי וכו' אלא באשתו ולק"ש ע"ש. למה לא משני בקיצור הכא לק"ש דאיירי בכל הנשים ולמה נקט באשתו ולק"ש אלא ש"מ דחילוק יש וק"ל. אם שוקה מגולה אסור אפי' באשתו פחות מטפח שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. ט"ז וכ"כ הב"ח. עיין דבר שמואל סי' רצ"ג:
ד סָעִיף א אחרת. והרשב"א כ' דוקא לאנשים דאיכא משום הרהור אבל לנשים לא. ומ"מ דף כ"ו ע"א פסק כהרא"ש דאף באשה אסור לראות ערות חברתה. גם השכנה"ג הקשה על הרשב"א ע"ש. והפר"ח כתב דברי הרשב"א הוא עיקר ע"ש:
ה סָעִיף ב אשה. ושער של ערוה של איש יוצא דרך הבגד מותר. גמרא דף כ"ד. מ"א:
ו סָעִיף ב הראש. עיין בא"ע סי' כ"א ס"ק ה' מש"ש. ועמ"א:
ז סָעִיף ב לצמתן. ובזוהר החמיר מאוד שלא יראה שום שער האשה וכן ראוי לנהוג ועי' ביומא דף מ"ז ע"א בענין קימחית:
ח סָעִיף ב וכ"ש פאה נכרית כצ"ל. וה"ה אם חתכה שער של עצמה וחברה אח"כ בראשה עיין עטרת זקנים:
ט סָעִיף ג אשה. אפי' פנויה ובא"ע סי' כ"א משמע דקול זמר א"א לעולם אסור לשמוע אבל קול דבורה שרי. עמ"א ובב"ח וביד אהרן:
י סָעִיף ד לביאה. היינו בן ט' שנים. וכתב המ"א ומ"מ לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה וקטן בעצמו יוכל לקרות אפי' הוא ערום. עמ"א:
יא סָעִיף ו ממנה וכו'. ב"ח פסק דוקא החזרת פנים מהני אבל עצימת עינים או לילה או סומא לא מהני ע"ש וכן הוא דעת המ"א וט"ז (ועיין בס' אליהו רבה פילפול ארוך מזה) וט"ז העלה עוד דהך החזרת פנים דהתירו הוא דוקא שהחזיר כל גופו ועומד לצד אחר ע"ש. והמחבר יד אהרן העלה כדברי ש"ע ע"ש. מותר להרהר בד"ת אע"פ שהוא מסתכל בערוה. פר"ח וכ"כ המ"א סי' פ"ה ס"ק ב':
א סָעִיף א אם לבושה דק כו' כמו שכתוב ס"ה: בערוה בעששית דאסור דבראי' תליא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא נראית וה"ה הכא: (ס"ק א) וי"א כו' עיין בל"ח ודבריו צ"ע. ר"ל דבדף כ"ד א"ר יצחק טפח באשה ערוה. ומסיק הש"ס למאי הלכתא. אילימ' לאסתכולי בה והא"ר ששת כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו הסתכל במקום התורף (וא"כ אפילו פחות מטפח נמי) ל"ק הא באחרת והא באשתו ולק"ש (כ"ה ברא"ש. אבל בגמ' הגרס' אלא באשתו ולק"ש) וסיים הרא"ש ודוק' באחרת. אבל היא עצמה הא אמרי' לעיל האשה יושבת ומפרישה חלה כשהיא ערומה והבין רמ"א דברי הרא"ש דפשיט' להרא"ש כיון דבאשתו נמי אסרו אף דלבו גס בה וליכא משום הרהור וע"כ הטעם משום ולא יראה בך ערות דבר. א"כ ה"ה אפי' אשה אחרת אינה רשאי לקרות או לברך כשחברתה ערומה כנגדה מה"ט גופה. וע"ז כתב הרא"ש ודוקא באחרת אבל היא עצמה ערומה רשאי לקרות והנה מל' הש"ע שכתב הרב"י טפח מגולה כו' אפי' היא אשתו כו' משמע דה"ה באשה אחרת בעי' דוק' טפח. וכן משמע ממ"ש רמ"א וי"א דוק' באשתו כו' אבל כו' (וכן הבין הב"ח לשון הטור ורמב"ם שהוא כלשון זה) דס"ל להרב"י דגם באשה אחרת בעי' דוק' טפח ואע"ג דבאשה אחרת אסור להסתכל אפי' באצבע קטנה היינו הסתכלת בכוונה כדי ליהנות ממנה בראייתו. אבל ראיה בלי כונה אינו אסור אלא בטפח ולק"ש עכת"ד הב"ח. וצ"ל לפ"ז הא דפריך אילימ' לאסתכולי. והא"ר ששת כו' כוונת המקשן ממ"נ אי משום ערוה ע"כ לא מיירי ברואה לפי תומו ולא להסתכל ליהנות דבזה אפי' טפח שרי. אע"כ לאסתכולי היינו במתכוין ליהנות וא"כ הא אמר ר"ש דאפי' באצבע קטנה אסור להסתכל. ומשני באשתו ולק"ש ומיירי באינו מכוין ליהנו' אלא ראייה בעלמ' לפ"ת דבעלמ' שרי אפי' באשה אחרת ואפי' טפח אבל לק"ש אסור אפי' באשתו. והיינו דוקא טפח ואפי' באחרת (וטעם לשיעור טפח כ' הב"ח דשיעור מקום תורף הוי טפח) עכ"פ ק"ש ודאי חמיר משלא בשעת ק"ש. אבל הל"ח כ' אהא שכ' הרא"ש ודוק' באחרת אבל בעצמ' כו' דס"ל להרא"ש דהא דמשני באשתו ולק"ש לרבותא נקט אשתו וכ"ש באחרת ואהא קא' ודוק' באחרת כו' משמע דס"ל דדוקא באחרת ר"ל שלאיש אסור דוקא נגד אחרת אבל היא עצמה מותר' וא"כ אינו מבואר בהרא"ש דין אשה אחת נגד חברתה ואי ס"ל דשרי א"כ למה כ' והיא עצמה מותרת הל"ל רבות' דאפילו לאשה אחרת מותר. ואי ס"ל דלאשה אחרת אסור א"כ למה כ' ודוק' לאחרת דלפי' הל"ח ר"ל לאיש אסור נגד אשה אחרת הל"ל רבות' דאפי' לאשה אחרת אסורה. אך זה י"ל קצת. אך אח"ז כ' ל"ח וז"ל ומהכא שמעי' דק"ש אית בה קול' כו' דאף באחרת שאסור להסתכל בה אפי' באצבע קטנה לא אסרו בק"ש אלא בטפח. וטעמ' שלא יבוא לידי ביטול ק"ש עכ"ל וזה חידוש גדול וצ"ע דניקל יותר בק"ש מבעלמא דדבר שאסור בעלמא יהיה מותר בק"ש:
ב סָעִיף ב (ס"ק ג') בתולות כו' ועוד דאי' בכתובות כו' וא"כ קשי' על ש"ע א"ע ורמב"ם דכ' דפנויות אסורות לילך בגילוי ראש. הא אדרבה זהו הסי' שהיתה בתולה: ודוחק יותר כו' והב"ח באה"ע מפרש כן דמיירי התם באה"ע באלמנה: וכן פירש"י פ' נשא כו' וז"ל ופרע סותר קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגילוי הראש גנאי להם עכ"ל א"כ משמע דוקא סתירת הקליעה גנאי: בכתובות פ"ז ד' ע"ב. רק שמדת צניעות כו' וא"כ רש"י בחומש או מיירי דוק' בנשואה או בפנויה ודבריו אסמכת' עכ"פ גם לפ"ד מ"א דעכ"פ גם בתולה אסורה בפריעת ראש דהיינו קליעת שערה מסותרים. א"כ עדיין קשיא מהא דאם יצאה בהינומ' כו' דהא פירש"י ריש פרק האשה שנתארמלה וז"ל וראשה פרוע שערה על כתפה עכ"ל: והיינו קליעתה סתורה וכן המנהג:
ג סָעִיף ב (ס"ק ה) וכ"ש כי' יוצאה אשה כו' דבר חשוב דמהדק ואין מי טבילה נכנסים בהן אסורה לצאת בהן בשבת. דהיכי דחשיב חיישי' דלמ' משלפא ומחוי לה לחברתה ומייתי לה ארבע אמות בר"ה וכן אי מיהדק' דלמ' תצטרך לטבילה ותצטרך להסיר ומייתי לה ד"א אבל חוטי שער דלא מהדקי וגם אינן חשובים מותרת לצאת בהן. אבל אין מזה ראיה כ"כ למ"א דלמ' מיירי תחת השבכ' והן מכוסים ועיקר ראייתו מסיפ' דילדה לא תצא בשער של זקנה דלמא מחכי עלה ותסירן מפני הבושה ומייתי לה ד"א. וע"כ במגולה מיירי דהא חיישינן דמחכי עלה:
ד סָעִיף ג (ס"ק ו) זמר כו' קול דיבורה שרי אפילו בא"א ואפי' בק"ש:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז) ערות כו' ובמגולה. אהא דתנן פוחח היינו שבגדיו קרועים אינו קור' בתורה. ואבעי' להו קטן פוחח אי שרי. ופרש"י דוקא גדול דאיכ' משום לא יראה בך ערות דבר מה שאין כן קטן דאינו מוזהר ע"ז. ופשט דאסור משום כבוד הצבור. ולא הבנתי לדעת רש"י איך ס"ד דהטעם משום לא יראה כו' א"כ אמאי שרי לפוחח לפרוס על שמע כדתנן התם:
ו סָעִיף ד (ס"ק ח) ויש כו' ונ"ל דמ"מ לא יאחז כו' עמ"ש ס"ס ע"ד דניהו דראי' שרי אבל נגיע' אסור דחמיר ובס' א"ר כ' דאין נוהגים כמ"ש מ"א. גם הרא"ש כתב עוד להתיר שא"צ כיסוי בשעת מיל' וז"ל כיון דלתקוני מילה קאתי קרינא ביה שפיר והיה מחניך קדוש עכ"ל. ולטעם זה גם הנגיעה היה ראוי להתיר. גם אי לא היה תופשו בשעת ברכה ע"כ היה צריך המוהל למשמש ולהקשותו אחר הברכה כדי לידע שיעור החתך א"כ יהי' הפסק מרוב' בין ברכה למילה:
ז סָעִיף ו (ס"ק ט) והחזיר כו' וב"ח פסק דוקא כו' ולדעת הב"ח כ' הט"ז דלא סגי בחזרת פנים אלא צריך לחזור כל גופו משא"כ לדעת הרב"י סגי בחזרת פנים דלא גרע מעצימת עינים ומ"ש הרב"י דכ"מ ברשב"א כו' הבאתיו לעיל במ"א סי' ע"ד ס"ק ה' שהקשה על מ"ד בש"ס דבמים צלולים אסור לקרות משום לבו רואה א"ה והקשה רשב"א ת"ל דעיניו רואו' א"ה ותי' כיון דעיניו חוץ למים שרי כיון דאינם רואים א"ה וס"ל להרב"י דה"ה עוצם עיניו:
א סָעִיף א ס"א במקום כו'. דקאמר שם שוק כו' ולכאורה ל"ל אלא משום דר"י כה"ג מיירי וקמ"ל דשוק אף ע"פ שאינו מקום שדרך לכסותו באיש מ"מ באשה דרך לכסות והוי ערוה אפילו לגבי בעלה רשב"א בשם ראב"ד: וי"א כו'. גי' הרא"ש שם ל"ק הא באחרת והא באשתו ולק"ש וכ"ש לפי מ"ש בס"ו דאף שאין מסתכל בערוה אסור בק"ש ק' ל"ל באשתו: ונראה כו'. וצ"ע מ"ש וע"ל סי' ע"ד ס"א בהג"ה וגם לשון הרא"ש קשה שאמר ודוקא באחרת לאשה אחרת מאן דכר שמה אלא ט"ס וצ"ל ודוקא לאחרים ר"ל בין לבעלה בין לאנשים אחרים:
ב סָעִיף ב ס"ב שדרכה כו' אפי' כו'. כמ"ש בס"א: אבל כו'. כמ"ש ברפ"ב דכתובות וראשה פרועה כו': וה"ה כו'. כנ"ל משום שאין דרכן לכסות וכמו בבשרה: וכ"ש כו'. כמ"ש בפ"ו דשבת יוצאה בחוטי שער כו':
ג סָעִיף ג ס"ג יש כו'. שם קול כו' ופי' תר"י והג"מ ומרדכי וש"פ דג"כ לענין ק"ש איירי אלא דמיירי בקול זמר אבל הרא"ש והטור כ' דלא מיירי לענין ק"ש וכן הרמב"ם וז"ש יש ליזהר לחוש להפוסקים הנ"ל:
ד סָעִיף ד ס"ד אבל כו'. כנ"ל: ויש מתירין כו'. ממ"ש ואם היו בניו כו' ול"ל דרואה שאני משום דאיכא הרהור טפי דא"כ מאי קאמר שם א"י איצטרכא ליה כו' קמ"ל דאינהו כו' אלמא דתלי אי מיקרי ערוה או לא וכ"מ במגילה כ"ד ב' דקטן ערום אינו אסור אלא מפני כבוד ציבור ודברי רש"י שם צ"ע ועמ"א אלא דלכאורה הל"ל עד י"ב שנה ושדים נכונו כמש"ל וכמ"ש לענין ישן בקירוב בשר:
ה סָעִיף ו ס"ו והחזיר כו'. רמב"ם וכמש"ש כ"ד א' מהו שזה יחזיר כו' ואף למאן דאסר משום שאחוריהן נוגעין: או שעצם כו'. כן למד ב"י מדברי הרמב"ם הנ"ל בהחזיר וכמ"ש בסעיף שקדם דבראיה תלי רחמנא וכמ"שו ול"ד למ"ש בסי' ע"ט ס"א דהתם לא תליא בראיה כמו שחילקו בגמ' וכמ"ש בסי' ע"ו ס"א אבל הרוקח כ' דלא מהני וכן הסכימו האחרונים ולא מהני אלא חזרת כל גופו דכה"ג גם בצואה מהני לענין שא"צ מלא עיניו וכ"מ מירושלמי הנ"ל גבי צואה דקאמר מכיון דאילו הוי ביממא הוו חמיין מה קומיהון ברם כדין אסור ושם לענין מלא עיניו לאו משום הריח אלא משום הראיה וז"ש מכיון כו' ואפ"ה אסור גם בלילה וה"ה כאן וכן למד המרדכי משם לענין שבכאן בפ"ג דברכות ואוסר כמו שאוסר בצואה בלילה בירושלמי הנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.