א הָיָה יָשֵׁן עָרֹם בְּטַלִּיתוֹ, צָרִיךְ לָחֹץ בְּטַלִּית עַל לִבּוֹ וְאָז יִקְרָא, מִשּׁוּם דְּלִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה אָסוּר: הַגָּה: וְה"ה אִם לִבּוֹ רוֹאֶה עֶרְוַת חֲבֵרוֹ אָסוּר (טוּר).
ב הָרוֹחֵץ עָרֹם בְּמַיִם צְלוּלִים, וְרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יְכַסֶה בְּבֶגֶד מִמַּטָּה לְלִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה כְּשֶׁיְּבָרֵךְ. וְדַוְקָא בְּבֶגֶד, אֲבָל בְּיָדַיִם לֹא הָוֵי כִּסוּי: הַגָּה: וְה"ה אִם מְכַסֶּה רֹאשׁוֹ בְּיָדָיו, לֹא מִקְרֵי כִּסּוּי הָרֹאשׁ וע"ל סי' צ"א (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ) וְאִם הָיוּ הַמַּיִם עֲכוּרִים, שֶׁאֵין אֵיבָרָיו נִרְאִין בָּהֶם, מֻתָּר לִקְרוֹת וְהוּא בְּתוֹכָן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא רֵיחָן רַע: וְאִם אֵין לִבּוֹ בְּתוֹךְ הַמַּיִם רַק לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם, אַף בִּצְלוּלִים שָׁרֵי (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ג אִם הָאָדָם מְחַבֵּק גּוּפוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו, דַּיְנִין לֵיהּ כְּהַפְסָקָה.
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַנָּשִׁים יְכוֹלוֹת לְבָרֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהֵן לְבוּשׁוֹת הֶחָלוּק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַפְסִיקוֹת לְמַטָּה מֵהַלֵּב: הַגָּה: וְאִם הֵן עֲרֻמּוֹת צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן טוּחוֹת בַּקַּרְקַע, אוֹ שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׁאָר דָּבָר, דְּאָז אֵין לִבָּן רוֹאֶה עֶרְוָה שֶׁלָּהֶן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאִישׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ו ס"ג.
ה שְׁאָר אֵיבָרָיו רוֹאִים אֶת הָעֶרְוָה מֻתָּר, אֲבָל אִם אֵיזֶה מֵאֵיבָרָיו נוֹגֵעַ בֵּין בְּעֶרְוָתוֹ בֵּין בְּעֶרְוַת חֲבֵרוֹ, אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע אוֹ לְהִתְפַּלֵּל. וִירֵיכוֹתָיו שֶׁהָעֶרְוָה שׁוֹכֶבֶת עֲלֵיהֶן צָרִיךְ לְהַפְסִיקָן בְּבֶגֶד אוֹ לְהַרְחִיקָן, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִגַּע הַגִּיד בָּהֶם.
ו הָיְתָה טַלִּיתוֹ חֲגוּרָה עַל מָתְנָיו לְכַסוֹתוֹ מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה הוּא עָרֹם, מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע. אֲבָל לְהִתְפַּלֵּל אָסוּר, עַד שֶׁיְּכַסֶה לִבּוֹ:
א סָעִיף א (א) היה ישן ערום - המחבר תפס לשון הגמרא [ברכות כ"ג ע"ב] דשם שייך האי לישנא אבל בענינינו ה"ה כשהיה ישן בחלוקו בלא מכנסים ג"כ דינא הכי דאסור בד"ת או לברך שום ברכה עד שידביק בידיו הכתונת במקום הלב או למטה מלבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה:
ב סָעִיף א (ב) צריך לחוץ - פי' דידביק הטלית על לבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה אבל בלא"ה אסור דנהי דלבו מכוסה בטלית שעל כל גופו הרי עדיין לבו וערוה בהדדי הן ואין דבר ביניהן:
ג סָעִיף א (ג) על לבו - וה"ה אם חוצץ בטליתו מתחת ללבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה ואפילו אם לבו מגולה לגמרי וכדלקמן בסעיף ו':
ד סָעִיף א (ד) משום דלבו וכו' - דערוה בראיה תלי רחמנא כדכתיב לא יראה בך ערות דבר וגו' ומצינו לשון ראיה בלב כדכתיב ולבי ראה הרבה חכמה לפיכך החמירו חכמים בזה. ודע דאפילו אם לבו מכוסה בבגד להפסיק בינו לערוה צריך שתהא ערותו ג"כ מכוסה ואם הוא מגולה הסכימו הרבה אחרונים דאסור לקרות מן התורה אפילו אם מכוסה בהטלית גם על ראשו ועיניו שלא יוכל לראות את הערוה שהרי לא נאמר לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך כלומר שתהא מכוסה בענין שלא יוכל להראות אפילו לאחר. לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו חוץ לחלון שלא יראה ערותו אע"פ שחצץ בבגד על לבו ה"ז לא יקרא כיון שערותו מגולה ונראית בבית אבל הישן ערום בכילה שאינה גבוה י' טפחים והוציא ראשו חוצה לה וגם חצץ באיזה דבר להפסיק בין לבו לערוה אע"פ שערותו מגולה בכילה ה"ז כמכוסה בטלית שכיון שאין הכילה גבוה י"ט שם כיסוי עליה כמו מלבוש ואינו דומה לבית שהוא חלוק רשות לעצמו ולא נוכל לכנות עליה שם כיסוי ע"כ אסור. וכן אם צואה בבית בתוך ד"א והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו [מ"א ור"ל דאסור אפילו לדעת המתירין לקמן בסימן ע"ו ס"ד עי"ש ועיין בפמ"ג] ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לכו"ע לקרות דעכ"פ הצואה נגד עיניו ולדעת הרשב"א המובא בסימן ע"ט ס"ב אסור אפילו הוא עומד מבחוץ נגד הפתח כיון שהצואה כנגדו עי"ש [פמ"ג]:
ה סָעִיף א (ה) רואה את וכו' - עיין בדה"ח דאפילו בדיעבד אם קרא ק"ש והתפלל חוזר וכן מוכח מפמ"ג בסימן ע"א בא"א אות ה' עוד מוכח שם דהק"ש חוזר עם ברכותיה אם קראם בראיית לבו לערוה דהכי תקנו חכמים אבל בשאר ברכות יש להסתפק בדיעבד אם יחזור וספק ברכות להקל. ובח"א כלל ג' דין ל"ג ובנשמת אדם כלל ד' משמע דיש להקל בדיעבד גם לענין תפלה בדבר דהאיסור הוא רק מדרבנן ועיין בבה"ל סימן קפ"ה ואפשר דיש לתפוס כוותיה לענין זה ונצרף דעת רש"י ור"ש תלמידו המובא בתוס' [ברכות כ"ה ע"ב]:
ו סָעִיף א (ו) רואה ערות חבירו - דהיינו שאין הפסק בין לבו לערות חבירו כגון ששניהם שוכבים ערומים ומתכסים בטלית אחד והם רחוקים זה מזה דהיינו שאין בשרם נוגע אלא שפניהם זה כנגד זה והוא עצמו יש לו הפסק בין לבו לערוה אעפ"כ אסור משום דלבו רואה ערות חבירו או כגון ששניהם עומדים במים ולבו אינו רואה ערות עצמו לפי שמכוסה בבגד ממטה ללבו אלא שרואה ערות חבירו שאינו מכוסה אסור אף שעיניו חוץ למים דמ"מ לבו רואה:
ז סָעִיף ב (ז) יכסה בבגד וכו' - פי' דהמים אע"פ שהם צלולים מ"מ מהני כיסויין לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה ובתנאי שיוציא ראשו חוץ למים ולא יסתכל בערוה כיון דהמים צלולים ונראית בהם ערותו אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע"כ צריך לכסות בבגד ממטה ללבו כדי שיהיה הפסק בין לבו לערוה וה"ה אם חוצץ בבגד על לבו ג"כ מהני וכנ"ל בס"א:
ח סָעִיף ב (ח) כשיברך - וה"ה שיכסה ראשו שלא יברך בגילוי הראש:
ט סָעִיף ב (ט) אבל בידים וכו' - בין אם מכסה על לבו או בין לבו לערוה אם לא שמחבק בזרועותיו כדלקמן והטעם דאין גוף מכסה גוף ודוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי:
י סָעִיף ב (י) לא מקרי וכו' - ר"ל לענין שיהא מותר לברך או להוציא מפיו שאר דברי קדושה ועיין לעיל בסימן ב' ולקמן סי' צ"א במ"ב:
יא סָעִיף ב (יא) עכורים - ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא בקרקע שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט כ"כ המ"א אבל באור זרוע סימן קכ"ח כתב דאפילו ברוחץ א"ע בגיגית שייך זה:
יב סָעִיף ב (יב) ריחן רע - עיין לקמן סימן פ"ו ובמשנה ברורה שם:
יג סָעִיף ב (יג) רק למעלה וכו' - דהמים מקרי הפסק בין לבו לערוה. ויזהר ג"כ שעיניו יהיו חוץ למים ולא יסתכל בערוה וכנ"ל דלא עדיף מערוה בעששית המבואר בסימן ע"ה ס"ה דאסור:
יד סָעִיף ג (יד) כהפסקה - פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע"ג דכיסוי בעלמא בידיו מבואר בס"ב דלא מהני זה עדיף טפי והטעם כיון שאין דרכן של בני אדם לחבק עצמן כך והוא עושה כן מקרי הפסקה אף דהוא חד גוף וכן הסכימו האחרונים דלא כמהר"ם טיוולו ופר"ח שמחמירין בזה. וכשהוא הולך בחלוק בלא מכנסים והוא מדביק בידיו על חלוקו על הלב או מתחת לבו כדי להפסיק בין לבו לערוה גם לדידיהו שרי:
טו סָעִיף ד (טו) יכולות לברך וכו' - הטעם דערותן למטה מאוד ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הן עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ואסורה לברך אלא צריכה שתהא יושבת וכמו שכתב רמ"א ע"ז שע"י ישיבתה פניה שלמטה מכוסים ואין ערותה נראית ומה שכתב הרמ"א דאז אין לבו רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן [אחרונים]:
טז סָעִיף ד (טז) מהלב - והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפילו כשיש לה מלבוש אבל שאר האחרונים הסכימו לפסק השו"ע. ועיין בי"ד סי' ר' דמסקי הט"ז והש"ך שם דלפי מה שפסק השו"ע פה דאין שייך באשה לבה רואה את הערוה מותרת לברך ברכת הטבילה כשהיא עומדת בתוך המים אף שהיא עדיין ערומה דמשום גילוי ערוה אין בזה דהמים נחשבין כמו כיסוי. ויותר טוב שיהיה לבה למעלה מן המים דזה שרי אף באיש וכמו שכתב רמ"א בהג"ה בס"ב או שתחבק זרועותיה להפסיק בין לבה לערוה וכן פסק החכמ"א וה"ה אם עוכרת ברגליה שלא יהא איבריה נראין בהם זה לכו"ע מהני. ואם יש עוד נשים ערומות עומדות בבית הטבילה פשוט דצריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מהן ואף אם נימא דמקום המקוה הוא רשות בפני עצמו לא מהני כדמוכח לקמן בסימן ע"ט ס"ב עי"ש:
יז סָעִיף ד (יז) טוחות - ר"ל דבוקות ומכוסות בהקרקע ומשא"כ באיש דלא שייך זה כי הביצים והגיד בולטין. ועיין במ"א לקמן סי' ר"ו דדעתו דאף אם העגבות נראין אין להקפיד דעגבות אין בהן משום ערוה וכן משמע קצת מביאור הגר"א ובא"ר פסק דעגבות יש בהן משום ערוה:
יח סָעִיף ה (יח) רואים את וכו' - ר"ל ולא בעינן שיהא מכסה להערוה בפני עצמו באיזה דבר כדי שלא יראוה האיברים:
יט סָעִיף ה (יט) איזה מאיבריו - דגזרינן נגיעת שאר איבריו משום נגיעת ידיו ונגיעת ידיו שלא יבוא לידי הרהור:
כ סָעִיף ה (כ) הגיד בהם - אבל בנגיעה דכיס אין להקפיד דאין לחוש בו משום הרהור והמדקדקין מדקדקין גם בזה כי יש חולקין. ובדיעבד יצא אפילו אם נגע הגיד בהירכים [פמ"ג לדעת הפר"ח המובא לעיל בסימן ע"ג במ"ב סק"ד]:
כא סָעִיף ו (כא) ממתניו ולמטה - ר"ל אפילו רק עד למטה מערותו דבזה די מדינא לק"ש אבל לתפלה צריך שיהיה מכוסה כל גופו:
כב סָעִיף ו (כב) אע"פ וכו' - במקום הדחק דאל"ה אין נכון לכתחלה לעשות כן אפילו באיזה ברכה וכ"ש בק"ש:
כג סָעִיף ו (כג) מותר לקרות - כיון שערותו מכוסה וגם הטלית מפסקת בין לבו לערוה:
כד סָעִיף ו (כד) לבו - ה"ה כל גופו ונקט לבו איידי דרישא דבק"ש א"צ לכסות לבו. וטעם דתפלה חמורה לפי שבתפלה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו שצריך לעמוד באימה אבל בק"ש אינו מדבר לפני המלך:
א סָעִיף א כתב הרב"י סי' ר"ו בשם הרא"ש פרק הרואה ירוש' ר' ירמיה בעי היה יושב בתוך מגדל של עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך מספקא ליה אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר ולמעלה פסקנו דאסור עכ"ל הרא"ש, ופליאה בעיני על המאור הגדול איך פי' כן דא"כ ל"ל למבעי במגדל דהוא מלת' דלא שכיח ה"ל למבעי כשלובש טלית או חלוק ופשוט דאישתמיטתי' הגמרא בסוכה דף י' ע"ב דאמרי' היה ישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקור' ואם היתה גבוה י' אסור ופירש"י דאהל לא חשיב הפסק כמו העומד בבית ומוצי' ראשו חוץ לחלון דשדי ראשו בתר רובו ואם אינו גבוה י' הו"ל כמוציא ראשו חוץ לחלוק עכ"ל וא"כ דבר ברור שהירו' מבעיא ליה אם המגדל של עץ חשוב אוהל או ה"ל ככלי וה"ל כחלוק או כטלית וז"ל רי"ו ני"ג ח"ב היה יושב בתוך מגדל של עצים ועשאו כמין מלבוש יוצא ראשו חוץ לחלון ויברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כ"ה בירושלמי עכ"ל הנה פסק הבעי' לקולא, אך ק' למה השמיטו הפוסקים ההי' דסוכה לכן נ"ל דס"ל דהירוש' והגמ' דסוכה ס"ל לבו רואה את הערוה מותר אבל לדידן דס"ל אסור א"כ ממ"נ אף את"ל דהאהל חשיב הפסקה מ"מ הרי לבו רואה הערוה ואם מוציא גם לבו חוץ לחלון א"כ הרי ראשו ורובו בחוץ והוי כאלו הוא כלו בחוץ ואפשר דרי"ו מוקי לה שלבו מכוסה בבגד וא"כ אין לבו רואה ערוה אך כדי שיהא הפסק בין ראשו לערוה בעינן שיוציא ראשו חוץ לחלון אבל בבית כה"ג לא חשיב הפסק, ונ"ל דה"ה אם צואה בבית והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו: ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו:
ב סָעִיף ב יכסה בבגד ממטה ללבו. אבל ראשו כיון שהוא למעלה מן המים שרי כמ"ש בהג"ה:
ג סָעִיף ב בידים לא. ואף על גב דאמרינן בשבת דף ק"כ אם שם כתב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מכסהו בידו, שאני התם דהיד מין אחד ושם מין אחר משא"כ יד וגוף כולהו חד מינא הוא ומין במינו אינו חוצץ (ת"ה) ועוד דבגמ' נמי גזרינן דילמא מישתלי ושקיל לידיה:
ד סָעִיף ב עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו (תר"י) ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט:
ה סָעִיף ב למעלה מן המים. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה (ב"י רשב"א עס"ס ע"ה):
ו סָעִיף ג דיינין ליה כהפסק'. דנהי דכיסוי לא מקרי הפסקה מיהו הוי [ב"י]:
ז סָעִיף ד אף על פי שאינם מפסיקות. דהא אין לבן רואה ערותן והב"ח חולק ע"ז וע"ס ר"ו:
ח סָעִיף א דאז אין לבן וכו'. ט"ס הוא וכצ"ל דאז אין נראית ערוה שלהן וכמ"ש סימן ר"ו וכן מ"כ דלא כל"ח שנדחק בזה פי' דאשה לעולם אין לבה רואה את הערוה אך צריך שיה' טוחות בקרקע כדי שלא תהא ערותה נראית כלל, וא"ל תסתכל במקום אחר כמ"ש ססי' ע"ה דוקא בערות חבירו אבל כשערותו מגולה אפי' אינו רואה אותה אסור וכמ"ש ס"א דאפי' מוציא ראשו חוץ לחלון אסור ול"ד למ"ש בס"ב בהג"ה דהתם עכ"פ ערותו מכוסה במים אלא שהם צלולים לכן אם אינו רואה אותה שרי וכ"כ תר"י בהדיא עמ"ש ססי' ע"ה:
ט סָעִיף ה בין בערות חבירו. כתב הרב"י זה נלמד במכ"ש מדין שנים ישנים בטלית אחד דאפי' בשר שניהם נוגעים זה בזה אסור כמ"ש רסי' ע"ג עכ"ל. וקשה דא"כ למה הוצרך לכתוב דין זה לכן נ"ל דהתם דוקא כששניהם נוגעים זה בזה ממתניהם למטה אבל אם שאר איבריו נוגעים במתניהם שרי להכי איצטריך למיכתב כשאבריו נוגעים בערות חבירו אסור דלא כב"י, כ' הג"א בבניו הקטנים אפי' נוגעים ערותן זה בזה שרי לקרות ודבר תימה הוא להתיר כלוי האי וקצת יש לדקדק לאסור ממ"ש תר"י גבי עכו"ם ערום עכ"ל ב"י וכתוב בד"מ והמדקדק בדברי תר"י ירא' שיש ראיה יותר להתיר מלאסור עכ"ל ול"נ לאסור מידי דהוה ארוא' ערות קטן עסיק ע"ה ס"ד:
א סָעִיף ב כדי שלא יהא לבו וכו'. פי' דהמים אע"פ שהם צלולים עכ"פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע"כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו ובי"ד סי' ר' הארכתי בזה בס"ד.
ב סָעִיף ב לא מקרי כיסוי הראש. נר' דהיינו דוקא לענין שיברך או יוציא מפיו שאר דברי קדוש' אבל לענין שלא ישב או ילך בגילוי הראש באקראי קצת די בכיסוי ביד וכמ"ש ס"ח:
ג סָעִיף ג דיינין ליה כהפסק'. פי' אם הוא עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה הפסק' ואפילו למאי דכתב בסימן צ"א דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף שאני הכא דלא בעינן אלא הפסק ראיית הלב לערוה ודאי סגי בזה שהרי אין רואה ודומה זה לאשה שאין שייך לבה רואה ערותה כיון שעכ"פ אין רואה אע"פ שאין שם הפסקה ד"א חוץ לגופה ה"נ בזה:
ד סָעִיף ד אע"פ שאינן מפסיקין למטה כו'. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראות' ומ"מ אם הם עומדות ערומו' יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנ' לא יראה בך ערות דבר וכעין שמצינו בסוטה שצריך לכסות לפניה ולאחריה מפני שכולה ערוה ופירש"י שבית הבושת שלה נראי' מלפניה ומלאחריה מ"ה צריכה שתהא יושבת וטוחות כמ"ש רמ"א ע"ז אלא שמה שסיים רמ"א דאז אין לבן רואה את ערוה הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר והוראה זו כתב מו"ח ז"ל עלי' דאין נכונה וכ"כ בי"ד אלא גם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבוש וכ' שהש"ע עצמו סותר פסק שלו לקמן בסי' רע"ו דבעינן באשה יושבת דוקא כו' וגרם לו כל זה לפי שהבין לפי דיעה זו שאין באשה כלל גילוי ערוה אפילו עומדת וכיון שיש באמת איסור בעומדת נתבטלה דיעה זאת וכבר הארכתי בי"ד סי' ר' דלא דק בזה אלא בעומדת גם דיעה זאת מודה דיש איסור אבל לא מצד לב אלא מצד גילוי ערוה כמ"ש וע"כ דבר ברי וראוי לסמוך עליו שהאשה שיש לה מלבוש ונתכסה מלפניה ומלאחריה אינה צריך להפסק' בין לב לערוה כלל ויכול' להתפלל וכן לענין טבילה אם עומדת אפי' במים צלולים יכולה לברך אם לבה חוץ למים או אפי' תוך המים ומחבקת ידה על גופה תחת לבה וכן יעשה בישראל ועיין בט"ז בי"ד סי' ר' מש"ש בס"ד:
ה סָעִיף ו מותר לקרות ק"ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו:
א סָעִיף א לבו. עמ"א שהעלה דאם צואה בבית והניח ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו. ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו ע"ש. והיד אהרן כ' עליו שיש לגמגם בדין זה:
ב סָעִיף א ערות חבירו. פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו:
ג סָעִיף ב הערוה. פי' דהמים אע"פ שהם צלולים עכ"פ מהני לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה. אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם ערוה במים ע"כ צריך דוקא כיסוי בגד על לבו. אבל ראשו כיון שרואה למעלה מן המים שרי כמ"ש המג"א:
ד סָעִיף ב כיסוי. דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי. פר"ח:
ה סָעִיף ב בידיו. ע"ל סי' ב' ס"ק ו' מש"ש:
ו סָעִיף ב עכורין. ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט. מ"א:
ז סָעִיף ב שרי. כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה. רשב"א מ"א משמע דאם מסתכל בערוה אסור. לפ"ז צ"ל דהחמירו יותר בראיית עינים מבראיית הלב דבעינים אפי' הם למעלה מן המים אם מסתכל בערוה אסור לקרות אבל בלב אם הוא למעלה מן המים אע"פ שהמים צלולים והלב רואה את הערוה כיון שהוא למעלה מן המים והמים מפסיקין מותר לקרות. ע"ת:
ח סָעִיף ג כהפסקה. פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע"ג דכיסוי ידו לא הוי כיסוי כיון דהוא חד גוף. מ"מ הפסקה מיהא הוי ב"י: ומהר"ם טיוולי חולק אי כיסוי דעדיף טפי מהפסק לא מהני משום דהלב ויד חד גופא הוא כ"ש הפסק דלא מהני מזה הטעם עצמו. וכתב הפר"ח דהכי נקטינן:
ט סָעִיף ד מהלב. הטעם דערותן למטה ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הם עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר לא יראה בך ערות דבר. מש"ה אם הם עומדות ערומות צריכה שתהא יושבת כמ"ש רמ"א ע"ז. אלא שמה שכ' הרמ"א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן. דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר. וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן. ט"ז מ"א ע"ת והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפי' כשיש לה מלבושים וט"ז חולק עליו ופסק להתיר כמ"ש הש"ע ע"ש. ועיין בי"ד סי' ר' (ועיין בס' אליהו רבא שמקיים הגירסא בש"ע ואז אין לבן רואה כו' דבנשים נמי שייך לבן רועה ערותן אלא דכיון שערותה למטה חשוב לבישת חלוקה הפסקה והעלה בספרו ליו"ד טעם למנהג הנשים דמברכין על הטבילה במים. משום דעל הרוב לבן חוץ למים ואכן אם הלב במים צריכה לכסות או לחבק בזרעותיה ע"ש):
י סָעִיף ה בבגד. וכ' הב"י ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי בנגע בידיו אתי לידי הרהור אבל בנגיעת הכיס לית לן בה דאפילו אי הוי נוגע בידו לא אתי לידי הרהור ע"כ ומהר"ם טיוולו חולק וס"ל דכיס נמי מיקרי ערוה לענין זה ותרוויהו אסירי. עיין יד אהרן ובגינת ורדים בגן המלך סי' קכ"א:
יא סָעִיף ו ק"ש. לפי שאינו מדבר לפני המלך משא"כ בתפלה שצריך לעמוד באימה וביראה ולראות עצמו כאלו עומד בפני המלך ומדבר עמו:
א סָעִיף א כתב הרב"י כו' מספקא לי' כו' הם דברי הרא"ש לפרש אבעי' דר"י וס"ל להרא"ש דפשיטא דאהל חשיב הפסק אלא כיון דאינו מוציא רק דאשו ועדיין הלב בפנים תוך המגדל. וא"כ עדיין לבו רואה א"ה. ולכן סיים הרא"ש ולמעלה פסקנו דאסור. ר"ל בפרק מי שמתו כו' פסק הרא"ש דלבו רואה את הערוה אסור. וא"כ ממילא נפשטה האיבעי' לדידן: דשדי ראשו בתר רובו והוי כלו לפנים והוי עיניו רואות את הערוה: ואם אינו גבוה יו"ד כו' חוץ לחלון. והיינו דוקא בכיל' דלא קביע אבל בית אפילו אינו גבוה יו"ד כיון דקביע אסור דאמרי' בכל ענין שדי ראשו בתר רובו כ"ה שם בגמ' בסוכה: אם המגדל של עץ חשיב אהל כו' בש"ס דילן מבואר שני הצדדים אם גבוה יו"ד לא הוי חציצה ואם אינו גבוה יו"ד ודאי הוי חציצה. ובירושלמי מסתפק אבל אינו מבורר אי מיירי בגבוה יו"ד ובאינו גבוה פשיטא לי'. או מיירי באינו גבוה יו"ד ובגבוה פשיטא ליה. או בירושלמי מסתפק בכל ענין בין בגבוה עשרה ובין באינו גבוה (ואפשר מגדל יותר קביעות מכילה וכמ"ש לקמן). וז"ל רי"ו ואם לבו רואה את הערוה אסור כ"ה בירושלמי וע"כ גם רי"ו הוי מפרש הירושלמי כמ"ש מ"א ופסק האיבעי' לקולא וכמ"ש מ"א וא"ש דברי רי"ו אבל אי רי"ו הוי מפרש הירושלמי כהרא"ש דמסתפק בלבו רואה את הערוה. א"כ על מה סיים וכ"ה בירושלמי אם על מ"ש לבו רואה את הערוה אסור דנקט האיבעי' לחומרא ע"ז לא הוי צריך לראיה מספיקו של הירושלמי כי הו' מחלוקת תנאים בש"ס דילן בפרק מי שמתו ואי על הרישא כוון רי"ו במ"ש יוציא ראשו חוץ לחלון כו' והיינו באין לבו רואה את הערוה וכמ"ש מ"א אח"ז הא זה אינו מבואר בירושלמי להיתרא. אדרבה דלמא הירושלמי מסופק בזה וכדעת מ"א באמת שזה היא איבעי' של הירושלמי אלא ע"כ צ"ל דגם רי"ו הוי מפרש הירושלמי כמ"ש מ"א וא"ש והא דאיצטריך רי"ו להביא מן הירושלמי ולא הביא סוגי' דסוכה שהביא מ"א. דפשיטא להש"ס דשרי י"ל או משום דאיכא שם בסוכה לישנא בתרא דלא נאמר דין כילה לענין ק"ש כלל אלא סוכה הישן תוך כילה בסוכה אי מקרא ישן תוך הסוכה ולא חשיב הכילה הפסק. ולישנ' בתרא עיקר וא"כ אינו מבואר היאך הדין לענין ק"ש. ולכן הביא ראיה מירושלמי: או אפשר ס"ל לרי"ו דמגדל של עץ חשיב יותר קבוע מכילה וירושלמי מיירי באין גבוה יו"ד ואינו חולק על ש"ס דילן דאע"ג דבכילה בפחות מי' הוי הפסק. מ"מ נסתפק במגדל דהוי יותר קבוע אפשר דלא הוי הפסק. ולכן נקט רי"ו לרבותא אפי' מגדל של עץ הוי הפסק וכ"ש כילה. ודין מגדל אינו מבואר בסוכה והא דלא חילק רי"ו בין פחות מיו"ד לגבוה יו"ד. או משום דסתם מגדל הוי פחות מיו"ד או אדרבא רי"ו מתיר בכל ענין דס"ל לישנא בתרא בסוכה עיקר וא"כ אין מבואר בש"ס דילן כלל דין כילה לענין ק"ש. כיון דהירושלמי מסתפק סתם במגדל משמע בין בגבוה יו"ד ובין באינו גבוה יו"ד ופסק האיבע' לקולא ומה"ט בכל ענין הוי חציצה ושרי: ואם מוציא גם לבו כו' כאלו הוא כלו בחוץ. ור"ל ואסור כה"ג: ואפשר דר"י מוקי לה כו' והפוסקים שהשמיטו נראה להם דוחק לאוקמי כה"ג דא"כ ה"ל להש"ס ירושלמי לפרש דמיירי שכיסה לבו א"ו דס"ל לבו רואה את הערוה מותר. וכ"כ התוספות בהדיא בסוכה דעל כרחך הא דמתיר להוציא ראשו חוץ לכילה ולקרות ק"ש ע"כ ס"ל לבו רואה את הערוה מותר. ועל כרחך צ"ל דנראה להם דחוק לאוקמי שכיסה את לבו. וכיון דקי"ל לבו רואה את הערוה אסור לכן השמיטוהו ואע"ג דאכתי ה"מ להעתיק אם כיסה לבו דכילה הוי חציצה אם הוציא ראשו. אין זה קושיא על הפוסקים להעתיק כל חידושי דינים היוצאים מתוך פילפול ואינם מבוארים להדיא בש"ס. וכ"כ כמה פעמים על הרמב"ם משא"כ רי"ו כ' מ"א דמוקי לה דהש"ס וירושלמי מיירי כה"ג ולכן העתיקו: אבל בבית כו' והיינו אפי' אינו גבוה יו"ד כצ"ל:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) יכסה כו' כמ"ש בהג"ה ר"ל לענין לב והוא הדין לעינים:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) בידים כו' ורוצה לעמוד ערום ר"ל מי שהיה שם כתוב על בשרו וצריך טבילה ועי"כ צריך להסיר בגדיו וכיון דאסור לעמוד בפני השם ערום אם אפשר לכסות השם בגמי יכסה ולא הוי חציצה שנכנס בו מים ואם אין לו גמי ס"ל לחכמים דלא יכסה ביד דלמ' משתלי ויסלק היד מן השם ונמצא עומד ערום לפני השם ולכן לא יטבול ור' יוסי ס"ל טבילה בזמנה מצוה ולכן שלא לדחות טבילה בזמנה ס"ל דלא גזרי' ויכסה ביד עכת"ד הגמ': דהוי מין א' כו' דהלב והיד חד גוף נינהו משא"כ לגבי כיסוי השם שהיד אינו בא לכסות הגוף אלא לכסות השם שאינו מן הגוף עכ"ל ת"ה ס"י. ור"ל דכתב בדיו או בצבע שאינו מן הגוף: ועוד בגמ' נמי כו' הלשון צ"ב דמשמע שבא להוסיף ע"ד ת"ה טעם ובאמת המעיין בת"ה יראה שע"כ מ"א חולק על ת"ה דהת"ה בא להוכיח דכובע של קש מקרי כיסוי דהא אמרי' לגבי שם דמכסה בגמי ומה לי גמי או קש ותחלה רצה לדחות דאין ללמוד מכיסוי השם דע"כ לגבי הזכרת ברכה חמיר מלעמוד לפני השם ערום דהא לגבי השם היה די בכיסוי יד לולא דגזרי' דלמא משתלי ושקיל ולגבי ברכה כתב ר"ת דלא מהני ומה שמניח היד על הלב שלא יהיה לבו רואה א"ה ובעי' דוקא בגד ע"כ לגבי הזכרת ברכה חמיר א"כ גם לענין כובע של קש ליכא למילף מהתם דמהני ומסיק דלעולם הזכרת השם ולעמוד לפני השם ערום שוין שפיר איכא למילף מיניה דין כובע של קש והא דמהני התם כיסוי יד לולא גזרה דלמא משתלי משא"כ לגבי הזכרת ברכה. ה"ט דמין במינו אינו חוצץ כנ"ל עכת"ד ת"ה. הרי דגזרת דלמא משתלי בין עיניו של ת"ה ואפ"ה מקשה מיניה ע"כ צ"ל דס"ל דלגבי הזכרת ברכה לא שייך דלמ' משתלי וכן מצאתי בפר"ח. וה"ט דוקא טבילה שיש לה משך זמן א"ל דלמא משתלי משא"כ הזכרת ברכה דהוא זמר קצר מאוד ל"ל שבתוך זמן מועט מתחלת הברכה שהניח היד על הלב ישכח טרם יגמור הברכה ויסלק היד אע"כ מצד הדין לא מהני הנחת יד לגבי ברכה או י"ל דגם אם ישכח מסתמ' יחזור ויזכור מיד ויכסה ודוק' לגבי השם מיד שמסיר היד עשה איסור שעומד לפני השם ערום ואף אם שוב יניח ידו עליו לא תיקן את אשר עיות משא"כ בברכה יהיה איך שיהיה ע"כ ת"ה ס"ל בברכה לא שייך למגזר דילמא מישתלי והא הכא בברכה קיימינן ומ"א דס"ל דגם בברכ' גזרינן דילמא משתלי ע"כ חולק בזה על ת"ה:
ד סָעִיף ב (ס"ק ה) למעלה כו' כיון שעיניו כו' הלשון אינו מדויק דהא בלב קיימי' והכונה דרמ"א בד"מ למד דין זה דאם לבו חוץ למים דשרי מדכתב הרשב"א אהא דאמרי' דבמים צלולים אסור משום דלבו רואה א"ה ת"ל דעיניו רואים א"ה. ותי' כיון דעיניו חוץ למים כו' משא"כ הלב שהוא במים ומיניה ילפי' דאם גם הלב חוץ למים שרי:
ה סָעִיף ג (ס"ק ו) דיינין כו' הפסק' מיהו הוי. וכ' הל"ח פ' מ"ש סעיף קי"ג על דברי הרב"י וז"ל וצריך טעם לדבר ולכן נ"ל דלכך מקרי הפסקה לפי שעושה מעשה שלא כדרכו שאין דרך בני אדם לחבק עצמו כך. משא"כ כיסוי בעלמ' בידו על לבו היא דבר רגיל ושכיח ולפיכך אין כיסויו כיסוי עכ"ל. ובס' פר"ח חולק על דין זה ע"ש:
ו סָעִיף ד (ס"ק ח) דאז כו' פי' דאשה כו' פי' זה הוא לפי גרסת מ"א: שלא תהא ערותה כו' פי' ר"ל משום לא יראה בך ערות דבר. וכ"כ תר"י וע' ש"ך וט"ז י"ד סי' רי"ש האריכו בזה:
ז סָעִיף ה (ס"ק ט) בין כו' וקשה דא"כ למה הוצרך כו' ר"ל הטור וראב"ד ע"ש: בערות חבירו היינו הגיד ולא הכיס כ"כ הרב"י לענין ערות עצמו. וכמ"ש בש"ע שלא יגע הגיד בהם: כתב הרב"י כ' הג"א כו' ממ"ש תר"י גבי עכו"ם ערום כו' וכ' בד"מ כו' יותר להתיר מלאסור. דאהא דאמרינן פ' מ"ש דף כ"ה דערות עכו"ם מקרי ערוה. אע"ג דבשר חמורי' בשרם מ"מ מדכתיב ואת ערות אביהם לא ראו מוכח דגם ערות עכו"ם מקרי ערוה. וא"כ כשמלין גר ודאי צריך לכסות ערותו בשעת ברכת המילה וכתבו תר"י דיש מביאין ראיה מכאן דה"ה כשמלין קטן דצריך לכסות ערותו בשעת ברכת המילה. וי"א דא"צ דהא קי"ל דישן עם בניו הקטנים וקורא ק"ש ודחה הוא ראיה זו דשאני התם דאינו רואה הערוה. ומניין להתיר ראיית הערוה ומסיק וסיים וז"ל דמיהו נראה דבקטן כ"כ (ר"ל שאינו ראוי לביאה כמ"ש הרא"ש) דלא דייני' לי' ערוה וא"צ לכסותו עכ"ל. וא"כ הרב"י דייק מתחלת דברי תר"י שכ' דמהא דישן עם בניו הקטנים אין ראיה להתיר אפי' ראיית ערוה ואף דלבסוף מתיר ראיית ערות קטן מ"מ נגיעת ערוה דחמיר יותר לא שמענו היתר וד"מ דייק מסיפא מדכ' דבקטן כ"כ לא דיינינן לי' ערוה וכיון דלא מקרי ערוה אפי' נגיעה שרי ואע"ג דאינו ראיה גמורה דהא סיימו ואין צריך לכסותו אם כן י"ל דדוקא לענין זה דא"צ לכסותו ל"מ ערוה דראי' שרי אבל מ"מ נגיעה אסורה. מ"מ טפי משמע הלשון דלא מקרי ערוה כלל לכן כתב דיותר נראה להתיר מלאסור אבל מ"מ המ"א הסכים לדינא לדעת רב"י וכתב הטעם מ"ד ארואה ערות קטן דכתב הרב"י בסי' ע"ה דאסור. ואפי' לדעת רמ"א שהביא יש מתירין ראיית ערות קטן מ"מ נגיעה דחמיר אסור וכמ"ש הרב"י:
א סָעִיף א ס"א היה כו'. כי"א דסתמא דגמ' פריך שם כ"ה ב' והרי לבו כו' ועוד מדפליגי בעקבו רואה כו' ש"מ דבלבו ס"ל לאביי ורבא דאסור ואף דשמואל בסוכה י' ב' ס"ל דמותר הלכה כאביי ורבא. רא"ש ונ"ל שרש"י שפ' כמ"ד מותר אזיל לשיטתו שפי' שם ד"ה והרי עקבו כו' קס"ד כו' ר"ל דק"ל דכיון דמשני קסבר לבו כו' מאי פריך מעקבו לכן פי' דעקבו חמי' מלבו כיון שאין דרכו לראות: וה"ה אם לבו כו'. כמש"ש כ"ה ב' נכרי ערום כו' קמ"ל דאינהו כו' וכולהו משום לא יראה כו' וקאמר ישראל פשיטא כו':
ב סָעִיף ב ס"ב ודוקא כו'. מהנ"ל וכן שם בגמ' וי"א על לבו מ' דוקא בבגד אבל בידים לא וז"ש וה"ה כו' ונלמד מזה ועמ"א: ואם אין כו'. דמ"ש שם ישב עד צוארו דל"ל עד צוארו אלא משום וי"א שבכה"ג דוקא עוכרן ברגלו וזהו דפריך שם והרי עקבו כו' ור"ל הא בלא"ה אסור לי"א משום עקבו והא דפריך שם על מתני' וא"ל תכסה כו' והרי כו' אחר דמשני כותיקין פריך דע"כ גם מתפלל שם דטעמא דותיקין הוא כדי שיסמוך ובתפלה קאמר שם א' עד שיכסה את לבו:
ג סָעִיף ג ס"ג אם האדם כו'. יש מי כו' עט"ז ומ"א:
ד סָעִיף ד ס"ד ואם הם כו'. פ"ב דחלה: טוחות כו'. גמ' שם כ"ד א' וצ"ע ועמ"א סי' ר"ו ס"ק ה':
ה סָעִיף ה ס"ה שאר כו'. דל"ד עקבו אלא משום שעומדת נגד הערוה: בין כו'. כמש"ש כ"ד מהו שזה יחזיר כו': וירכותיו כו'. ראב"ד וכנ"ל: הגיד כו'. לאפוקי הכיס דאין בו משום הרהור וכמ"ש רפ"ב דנדה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.