Shulchan Aruch, Orach Chayim 162 — שולחן ערוך, אורח חיים קסב
א הַנּוֹטֵל צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו דְּהַיְנוּ רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו לְמַעְלָה, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם מַשְׁפִּילָן מִתְּחִלַּת הַנְּטִילָה עַד סוֹפָהּ דְּשַׁפִּיר דָּמִי, רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ תְּחִלָּה רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ יַשְׁפִּילֵם, דְּאָז יֵצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ הַיָּדַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִ"י בֶּן חָבִיב); וְהַיְנוּ כְּשֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל כָּל הַיָּד עַד מְקוֹם חִבּוּר הַיָּד עִם הַזְּרוֹעַ, אֲבָל אִם נוֹטֵל עַד שָׁם, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו, וְיֵשׁ חוֹלְקִים בָּזֶה. וְכֵן אִם שָׁפַךְ עַל [שְׁתֵּי] יָדָיו רְבִיעִית בְּפַעַם אַחַת, כֵּיוָן דְּאֵין שָׁם מַיִם טְמֵאִים כְּלָל, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו; וְכֵן הַמַּטְבִּיל יָדָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שׁוֹפֵךְ עַל יָדָיו ג' פְּעָמִים אֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָל זֶה, וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל (אָגוּר בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ' הָיָה קוֹרֵא).
ב הַנּוֹטֵל יָדָיו שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם קְצָת מֵהָרְבִיעִית לְהָסִיר מֵהֶם הַלִּכְלוּךְ וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם פַּעַם שֵׁנִית וְגַם אֵלּוּ הַמַּיִם הֵם טְמֵאִים, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם פַּעַם שְׁלִישִׁית לְטַהֵר הַמַּיִם שֶׁעַל גַּבֵּי הַיָּדַיִם; וְאִם אֵין בַּיָּדַיִם לִכְלוּךְ וְדָבָר הַחוֹצֵץ, שׁוֹפֵךְ עַל שְׁתֵּי יָדָיו רְבִיעִית בְּבַת אַחַת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ מַיִם שְׁנִיִּים. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ לוֹ מַיִם רַבִּים, רוֹחֵץ תְּחִלָּה מְעַט כְּדֵי לְהָסִיר הַלִּכְלוּךְ, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵךְ רְבִיעִית כְּאֶחָד וְאֵינוֹ צָרִיךְ מַיִם שְׁלִישִׁים. הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ לְשַׁפְשְׁפָם זֶה בָּזֶה (מַיְמוֹנִי פ' י"א מֵהִלְכוֹת מִקְוָאוֹת וְכָל בּוֹ וּסְמַ"ג וְהָרֹא"שׁ פ' כָּל הַבָּשָׂר).
ג נָטַל מִקְצָת יָדוֹ וְחָזַר וְהוֹסִיף וְנָטַל הַנִּשְׁאָר מִיָּדוֹ, הֲרֵי יָדוֹ טְמֵאָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, דְּאֵין נְטִילָה לַחֲצָאִין; וְאִם עֲדַיִן יֵשׁ עַל מִקְצָת הַיָּד שֶׁנָּטַל בִּתְחִלָּה טוֹפֵחַ עַל מְנַת לְהַטְפִּיחַ, הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים; אֲבָל בִּשְׁנִיִּים, נוֹטֵל מִקְצָת יָדָיו וְחוֹזֵר וּמוֹסִיף עַל מִקְּצָתָן.
ד שָׁפַךְ מַיִם עַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשְׁפָהּ בַּחֲבֶרְתָּהּ, לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה אֲפִלּוּ שָׁפַךְ בָּאַחֲרוֹנָה עַל שְׁתֵּי יָדָיו, לְפִי שֶׁהַמַּיִם שֶׁשָּׁפַךְ עַל יָדוֹ אַחַת נִטְמְאוּ, וּכְשֶׁשִּׁפְשְׁפָהּ נִטְמֵאת חֲבֶרְתָּהּ, וְאֵין מַיִם שְׁנִיִּים מְטַהֲרִים אֶלָּא הַמַּיִם שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת הַיָּד עַצְמָהּ, וְלֹא הַבָּאִים מֵחֲמַת הַיָּד הָאַחֶרֶת, הִלְכָּךְ הַשּׁוֹפֵךְ מֵהַכְּלִי עַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשֵׁף בַּחֲבֶרְתָּהּ, צָרִיךְ לְנַגֵּב יָדָיו וְלַחֲזֹר וְלִטְּלָם כָּרָאוּי. לְפִיכָךְ הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁפֹּךְ לוֹ אַחֵר עֲלֵיהֶם, וְאִם אֵין לוֹ אַחֵר יֶאֱחֹז הַכְּלִי בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו וְיִשְׁפֹּךְ עַל שְׁתֵּי יָדָיו כְּאֶחָד, אוֹ יִשְׁפֹּךְ עַל כָּל אַחַת רְבִיעִית, וְאַחַר כָּךְ יְשַׁפְשְׁפֵם, שֶׁהַשּׁוֹפֵךְ רְבִיעִית כְּאֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ מַיִם שְׁנִיִּים לְטַהֲרָם, שֶׁעָשׂוּ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת כְּמוֹ טְבִילָה, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁטִיפָה ב' פְּעָמִים. אִם נָגַע בָּהֶם אַחֵר שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, בְּעוֹדָם לַחוֹת מִן הַמַּיִם, צָרִיךְ לְנַגְּבָם וְלַחֲזֹר וְלִטֹּל, שֶׁהֲרֵי זֶה טִמְּאָם עַל יְדֵי הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶם. לְכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ מַיִם שְׁלִישִׁית, שֶׁהֵם שְׁנִיִּים לְבַד מֵהָרִאשׁוֹנִים, שֶׁלֹּא יִגַּע יָד בַּחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ גַּם זֶה עַל הַשְּׁנִיָּה, אוֹ שֶׁיִּשְׁפֹּךְ מִתְּחִלָּה עַל שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָד, וְאִם נָטַל כָּל יָד מֵרְבִיעִית אֵינוֹ צָרִיךְ לְכָל זֶה.
ה מִתּוֹךְ מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ יִתְבָּאֵר לְךָ דְּהָא דְּיָד נִטְמְאָה בְּשִׁפְשׁוּף חֲבֶרְתָּהּ, דַּוְקָא בְּנוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְאַחַר כָּךְ שִׁפְשְׁפָהּ בַּחֲבֶרְתָּהּ, אֲבָל אִם רָצָה לִטֹּל בִּתְחִלָּה שְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת, נוֹטֵל, דִּשְׁתֵּיהֶן נֶחְשָׁבִים כְּיָד אַחַת וְאֵינָהּ מְטַמְּאוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וַאֲפִלּוּ ד' אוֹ ה' שֶׁהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם זֶה בְּצַד זֶה, אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה, כְּיָד אַחַת חֲשִׁיבוּ, וְאֵינָם מְטַמְּאוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
ו נָטַל שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ וְנִמְלַךְ (פי' נִתְיַעֵץ) כְּשֶׁנָּטַל הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים וְהִגִּיעַ יָדָיו זוֹ לְזוֹ וְשָׁפַךְ עַל שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת, יָדָיו טְמֵאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁצֵּרֵף יָדָיו זוֹ לְזוֹ לְקַבֵּל הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים נִטְמְאוּ יָדָיו בִּנְגִיעָתָם זוֹ לְזוֹ, דְּהַמַּיִם שֶׁעַל גַּבֵּי יָד זוֹ מְטַמְּאִים מַיִם שֶׁעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ וְגַם אֶת הַיָּד, וּכְשֶׁנָּטַל אֶת הַשְּׁנִיָּה לֹא טִהֲרוּ אֶת הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁנִּטְמֵאת מֵחֲמַת חֲבֶרְתָּהּ, אֶלָּא אַדְּרַבָּה גַּם הַשְּׁנִיִּים נִטְמְאוּ בָּהֶן, וְצָרִיךְ לְנַגֵּב יָדָיו וְלִטֹּל שְׁתֵּיהֶם כְּאַחַת. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בְּיָדוֹ שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ פַּעַם אַחַת, לְיָדוֹ הַשֵּׁנִית שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ שְׁתֵּי פְּעָמִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים).
ז אִם שִׁפְשֵׁף יָדָיו זוֹ בָּזוֹ, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע חוּץ מִמָּקוֹם שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְטַמְּאוֹת זוֹ אֶת זוֹ.
ח נָטַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשְׁפָהּ בְּרֹאשׁוֹ (פי' כְּדֵי לְנַגְּבָהּ, וּלְפִיכָךְ לֹא נִטְמָא יָדוֹ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּסי' קס"ד סָעִיף ב' שֶׁחִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ) אוֹ בְּכֹתֶל, וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְנָגַע בְּאוֹתָן מַיִם שֶׁבָּאוּ מִיָּדוֹ עַל הָרֹאשׁ וְעַל הַכֹּתֶל, טְמֵאָה שֶׁאוֹתָם מַיִם טְמֵאִים חָזְרוּ וְטִמְּאוּ אֶת הַיָּד שֶׁנָּגַע בָּהֶם, אַף עַל גַּב דְּכָל כַּמָּה דְּלֹא שִׁפְשֵׁף מְטַהֲרִים בְּשִׁפְשׁוּף, הַשְׁתָּא דְּחָזַר וְנָגַע, גָּרַע; וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁהַשּׁוֹפֵךְ רְבִיעִית כְּאַחַת אֵינוֹ בִּכְלַל כָּל אֵלּוּ, וְאֵין שָׁם מַיִם טְמֵאִים כְּלָל.
ט כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ מַיִם רִאשׁוֹנִים עַל יָדָיו צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר עַל יָדוֹ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם אוֹ שׁוּם דָּבָר אַחֵר, שֶׁאֵין מַיִם מְטַהֲרִין אֶלָּא מַיִם שֶׁעַל גַּבֵּי הַיָּד, וְלֹא הַמַּיִם שֶׁעַל הַצְּרוֹר, וְאִם שׁוֹפֵךְ רְבִיעִית מַיִם כְּאַחַת עַל יָדוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָךְ.
י מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּיָדוֹ וּרְטִיָּה (פי' אינגו"נטו בְּלַעַ"ז) עָלֶיהָ, דַּי לוֹ שֶׁיִּטֹּל שְׁאָר הַיָּד שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הָרְטִיָּה; וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בָּרְטִיָּה, שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ הַמַּיִם שֶׁעַל הָרְטִיָּה וִיטַמְּאוּ הַיָּד; אוֹ יִשְׁפֹּךְ רְבִיעִית עַל הַיָּד כְּאַחַת, שֶׁאָז לֹא נִטְמְאוּ הַמַּיִם. נוֹטְלִים מַיִם רִאשׁוֹנִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע (טוּר).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א (א) הנוטל וכו' - אקדים הקדמה קצרה כפי המבואר בטור וב"י וביתר הפוסקים כדי שיתבארו אלו הסעיפים. והוא. הנה נתבאר בסימן קנ"ח דטעם נט"י הוא משום דידים עסקניות הם ולכן גזרו עליהן טומאה אם לא שיטהרם ברביעית מים וצריך ליטול שני פעמים על ידיו דבשפיכה ראשונה מטהר ידיו אבל המים עצמם טמאים הם שנטמאו מידיו ושפיכה שניה מטהרת אותם ונגמר טהרת הידים [אכן אם נשפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו או ששפך רביעית שלמה על כל יד ויד דעת רוב הפוסקים דאין צריך למים שניים וכן סתם המחבר לקמיה בסעיף ד'] ואמרו בגמרא דהנוטל צריך שיגביה ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים ופירשו המפרשים דהיינו דחיישינן שמא יצאו מעט ממים הראשונים הטמאים חוץ לפרק דהוא למעלה ממקום הנטילה שהתקינו חכמים ושם אף שבאו עליהם מים שניים אינן מטהרים אותם [דמים שניים אינן מטהרין אלא במקום הנטילה אבל לא בחוץ למקומה דטומאת ידים וטהרתם הוא עד הפרק דוקא] ולכן אם אין מגביה ידיו יחזרו המים הטמאים ההם לתוך הפרק ויטמאו הידים כך פירשו רוב המפרשים ולפירושם אף אם נטל כל היד עד מקום חיבורה עם קנה הזרוע ג"כ צריך להגביה מחשש זה שיצאו חוץ לשם ויחזרו אח"כ ויש חולקין וס"ל דכשנוטל כל פיסת היד עד הקנה כמנהגנו לא חיישינן שמא יצאו המים חוץ למקום הזה ויחזרו ועיקר החשש הוא רק בשלא נטל כי אם עד קשרי אצבעותיו [דכן הוא השיעור להרבה פוסקים לעיל בסימן קס"א] דאז חיישינן שמא בעת הנטילה נשפך מעט מן הכלי לחוץ קשרי אצבעותיו דקשה לצמצם שם וממילא נטמאו שם המים ומים שניים לא הגיעו שם לטהרם וכשלא יגביהם ירדו המים הטמאים למטה על אצבעותיו ויטמאו אותם והמחבר סמך עצמו על זה להקל כדלקמיה באותו הסעיף ועיין מה שכתבנו שם במ"ב ועתה אחל לבאר זה הסימן בעז"ה: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) צריך וכו' - ובדיעבד אם לא הגביה משמע דאין מחויב ליטול שנית אם לא שנראה שיצאו מים חוץ לפרק וחזרו: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) להגביה ידיו וכו' - תיכף אחר מים שניים עד הניגוב דשמא יצאו מים ראשונים [קודם שניתן עליהם מים שניים] חוץ לפרק והם טמאים מכבר שקבלו טומאה ע"י הידים ואחר מים שניים ירדו למטה ויטמאו את הידים. וטוב ליזהר אפי' בעת הנתינה גופא להיות ידיו בהגבהה ולדעת הרשב"א המובא בב"י צריך מדינא ליזהר בזה. והנה א"א לקיים מצות הגבהת ידיו אלא בששופך אחר על ידיו דכששופך בעצמו בע"כ ישפיל ידיו כשבא ליטול הכלי על ידו השני וכמש"כ לקמיה בס"ד עי"ש ואם אין לו אחר יטול מרביעית על כל יד דבנטל מרביעית בבת אחת א"צ להגביה ידיו וכדלקמיה ובשעת הדחק שאין לו מים כ"כ יעשה העצה המבוארת בהג"ה דהיינו שישפיל ידיו לגמרי מתחלת הנטילה עד סופה: ש"ע סָעִיף א
ד (ד) ראשי אצבעותיו - היינו לדעת הפוסקים לעיל בסימן ק"ס דסגי בנטילה עד קשרי האצבעות אבל לדעת הפוסקים לעיל שם דצריך נטילה כל היד ממילא צריך להגביה ג"כ כל פיסת היד ויש שפירשו גם כונת ראשי אצבעותיו כן הוא שמגביה כולה אלא דמפרש אופן ההגבהה דהיינו שיהיו ראשי אצבעותיו למעלה והכף והזרוע למטה: ש"ע סָעִיף א
ה (ה) שלא יצאו וכו' - ר"ל דשמא יצאו המים הראשונים הטמאים חוץ לפרק וכשלא יגביהם יחזרו המים למטה ויטמאו הידים וכנ"ל: ש"ע סָעִיף א
ו (ו) וה"ה אם משפילן וכו' - דכיון דהשפילן מתחלת הנטילה של מים ראשונים הלא מעיקרא לא יצאו המים כלל לחוץ לפרק: ש"ע סָעִיף א
ז (ז) עד סופה - היינו עד אחר נתינת מים שניים אבל אח"כ שפיר דמי אף להגביה קודם הניגוב [פמ"ג]: ש"ע סָעִיף א
ח (ח) רק שיזהר וכו' - ר"ל דמה דאיתא בגמרא דצריך להגביה ידיו היינו אם היה מחזיקם בהגבהה בעת נתינת מים הראשונים [וה"ה אם היה מחזיקם בשוה] דחיישינן שיצאו חוץ לפרק וע"כ מוכרח להחזיקם דוקא בגובה עד שעת הניגוב כדי שלא יחזרו וירדו על האצבעות אבל אם היה מחזיקם מתחלה בהשפלה הרי לא יצאו כלל לחוץ: ש"ע סָעִיף א
ט (ט) הידים - וכמה אחרונים מפקפקין על עצה זו דהשפלה מטעם דכשהם מושפלין למטה אפשר שלא יגיעו המים כלל על ראשי האצבעות וע"כ טוב להגביהם אפילו בעת נתינת מים ראשונים. וכן הביא המ"א שכן הוא ג"כ ע"פ קבלה הגבהה דוקא וכן בגמרא סמכו ע"ז מקרא וינטלם וינשאם משמע דכן ראוי לנהוג והנה כהיום נהגו העולם שאין מדקדקין בזה והטעם מפני שנוטלין רביעית על כל יד ויד וגם שנוטלין עד סוף פיסת היד. ומ"מ נכון להשגיח שיבואו המים בראשי אצבעותיו ובכל הצדדין ולא כהמון עם ששופכין רק על צדי ידיהם ואינם משגיחין שיבואו המים גם על ראשי האצבעות וכל היד סביב [אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
י (י) אבל אם נוטל וכו' - הטעם כתבנו לעיל באות א' עי"ש: ש"ע סָעִיף א
יא (יא) ויש חולקים בזה - וס"ל דלעולם צריך להגביה ידיו ועיין בא"ר שכתב דהעיקר כהיש חולקים הזה דהוא דעת רוב המפרשים ומ"מ בשעת הדחק כשא"א לו להגביה יש לסמוך על דעה הראשונה שסתם המחבר כוותה לקולא ובפרט שאנו נוטלין ברביעית מים וכנ"ל: ש"ע סָעִיף א
יב (יב) על שתי ידיו רביעית - וכ"ש אם שפך רביעית על כל יד [ט"ז]: ש"ע סָעִיף א
יג (יג) בפעם אחת - ואיך יצוייר זה עיין לקמיה בס"ד: ש"ע סָעִיף א
יד (יד) דאין שם מים טמאים - דמה דאמרינן מים הראשונים טמאים ומשו"ה צריך להגביה ידיו היינו דוקא בפחות מרביעית בב"א וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף א
טו (טו) וכן המטביל ידיו - ג"כ מטעם הנ"ל דאין כאן מים טמאים: ש"ע סָעִיף א
טז (טז) וכן נהגו להקל - ויותר נכון לנהוג אם יש לו מים שיטיל רביעית על כל יד ויד או יותר שיבואו המים עליהם בשופי וכנ"ל בסימן קנ"ח וממילא לא יצטרך לדקדק בהגבהתם מדינא וכנ"ל וכן מוכח מח"א [דעל עצה זו דג' פעמים מפקפקים כמה אחרונים]: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
יז (יז) קצת מהרביעית - דשיעור נט"י הוא לא פחות מרביעית מים לשתי ידיו דשופך אותה על שתי ידיו כאחת או בפני עצמו מקצת על אחת ומקצת על השניה וכמבואר לעיל בסימן ק"ס סעיף י"ג ואם היו ידיו מלוכלכות קצת ואין לו רק רביעית מצומצם יש לו ליטול קצת ממנה מקודם להסיר הלכלוך החוצץ ומ"מ לא חשבינן עי"ז לנפחת משיעור רביעית קודם נטילה דגם זה לצורך טהרת ידים הוא בא (לבוש) ועיין בביאור הלכה: ש"ע סָעִיף ב
יח (יח) הלכלוך - כמו טיט וכיו"ב דבר החוצץ בנטילה דלכלוך שאינו חוצץ אין צריך להסירו כלל קודם הנטילה: ש"ע סָעִיף ב
יט (יט) הם טמאים וכו' - דכן איתא במס' ידים דהנוטל ידיו צריך לשפוך שתי פעמים על ידיו [היינו אף כשהם נקיים בלא לכלוך] דמים הראשונים מטהרים הידים אבל הם עצמם טמאים הם שנטמאו בנגיעתם בידיו והשניים מטהרים אותן ונגמר טהרת הידים ומיהו כתב הב"י בשם כמה פוסקים דהוא דוקא אם לא שפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו אלא שפך ממנה על ידיו אחת מקצת ע"ז ומקצת ע"ז או שנחסר מהרביעית להעברת הלכלוך וכנ"ל אז צריך לשפוך שני פעמים אבל כששפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו וכש"כ על כל אחת רביעית אין צריך למים שניים לטהרם דאין כאן מים טמאים וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף ב
כ (כ) שלישית לטהר וכו' - והם נקראים שניים בעצם הנטילה דפעם ראשון שחשב כאן אינם עצם הנטילה אלא להעברת הלכלוך וכנ"ל. ודע דהא דמתיר המחבר לכל הג' פעמים מרביעית אחת הוא דוקא אם באו המים סביב כל היד בשיעור הנטילה עכ"פ בשתי הפעמים: ש"ע סָעִיף ב
כא (כא) רביעית בבת אחת - הטעם דרביעית בבת אחת עשוהו כמקוה דמטהרת וגם המים טהורים הם ולכך א"צ למים שניים וכשהיה על ידו לכלוך ודבר חוצץ דאז צריך לשפוך קצת מהרביעית להסיר הלכלוך ולא נשאר הרביעית שלמה בע"כ צריך לשניים דוקא. ודע די"א דמן הדין צריך לעולם מים שניים ואם אין לו רק רביעית ישפוך ממנה בשתי פעמים ואפילו אם נוטל רביעית בב"א או על כל יד ויד רביעית בפ"ע צריך אח"כ ג"כ מים שניים וכתב הח"א דיש לנהוג כן ליטול רביעית על כל יד וגם שניים. וכ"ז הוא רק לכתחלה אם יש לו מים מזומנים אבל לטרוח אח"ז נראה דא"צ דרוב הפוסקים הקילו בזה וכסתימת המחבר דברביעית בב"א א"צ לשניים וכן נראה דעת האחרונים: ש"ע סָעִיף ב
כב (כב) מים רבים - היינו אפילו רק מעט יותר מרביעית בכדי שיהיה לו להסיר הלכלוך וישאר הרביעית שלמה [מ"א]: ש"ע סָעִיף ב
כג (כג) צריך לשפשפם וכו' - היינו אפילו נטל רביעית על כל יד ויד וכן במטביל ידיו: ש"ע סָעִיף ב
כד (כד) זו בזו - נראה שהוא כדי להעביר הלכלוך היטב והוא רק לכתחלה ולא לעיכובא ועיין בב"ח: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
כה (כה) מקצת ידו וכו' - שבפעם אחת לא הגיעו המים עד הפרק שהוא שיעור הנטילה [כמבואר בסימן קס"א סעיף ד' עי"ש ולכל חד וחד כדאית ליה שם] ובא להשלים הנשאר מידו אח"כ כשכבר ניגב קצת משפיכה הראשונה ולא נשאר עליה מים טופח ע"מ להטפיח: ש"ע סָעִיף ג
כו (כו) הנשאר מידו - אבל אם בהוספה הטיל מים על כל היד שפיר דמי: ש"ע סָעִיף ג
כז (כז) כמו שהיתה - וצריך ליטול מחדש על כל היד כדין נטילה ואין צריך לנגב מתחלה: ש"ע סָעִיף ג
כח (כח) דאין נטילה לחצאין - ר"ל דאין דרך נטילה בכך: ש"ע סָעִיף ג
כט (כט) טופח ע"מ להטפיח - היינו שנשאר עליה מים כ"כ שהנוגע בה ירטב ידו עד שיוכל להטפיח למקום אחר ע"כ אמרינן דלא כלתה עוד נטילה הראשונה ומצטרפין יחד דהוי כנטילה אחת: ש"ע סָעִיף ג
ל (ל) הרי זו טהורה - יש מאחרונים שכתבו דדוקא בדיעבד אין צריך לחזור וליטול אבל לכתחלה צריך ליטול בבת אחת כל היד ולאו דוקא בשפיכה אחת אלא אפילו בשתי שפיכות כל שלא שהה בינתים כלל כשפיכה אחת דמי וע"כ אם נוטל ממי האנדפא"ס ע"י הצנור שקורין קרא"ן או הענדי"ל שפיו צר וצריך לפתחו ולסגרו בכל שפיכה ושפיכה כדי שיבואו המים מכח גברא וכדלעיל בסימן קנ"ט ס"ט מ"מ ע"י זמן קצר כזה לא מקרי הפסק. ומ"מ אם יש לו כלי אחר טוב שלא יטול מכלי כזה. ועיין מה שכתב המחה"ש בסימן קנ"ט סק"ד: ש"ע סָעִיף ג
לא (לא) אבל בשניים וכו' - ר"ל אף שנגב מקצת היד לגמרי יוכל להוסיף על מקצת השני דאלו המים אינם באים לעצם הנטילה של הידים רק לטהר את המים הראשונים: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
לב (לב) שפך מים וכו' - מיירי כששפך רק מים ראשונים מקצת מהרביעית על יד אחת ושפשפה בשניה שאינה נטולה משום שחישב שיעלה נטילה גם להשניה בשפשוף זה וה"ה אם השפשוף היה להסיר הזעה והלכלוך ממנה או סתם נגיעה בעלמא: ש"ע סָעִיף ד
לג (לג) לא עלתה וכו' - ליד שניה וגם יד זו נטמאת בנגיעתה בחברתה וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף ד
לד (לד) נטמאו - דמים הראשונים חשובים טמאים דנטמאו בעת הנטילה בנגיעתם בידו כנ"ל בס"ב: ש"ע סָעִיף ד
לה (לה) וכששפשפה נטמאת וכו' - וגרע ע"י טומאה זו שקבלה עתה יותר מאם לא היו ידיו נטולות כלל דמים הטמאים שבאו על ידו אף אם ישפוך עליהם כמה קבים לא יטהרו עד שינגבם מקודם כדמפרש [הרא"ש]: ש"ע סָעִיף ד
לו (לו) חברתה - וממילא גם היא עצמה נטמאת וצריך לנגבה ג"כ כיון שקבלו מימיה טומאה ע"י נגיעתם ביד השניה הטמאה ומים השניים אינן מטהרין אלא טומאת היד עצמה אבל לא מהטומאה שבאה עליהן ממקום אחר וממילא ה"ה כששפך מים ראשונים לשתי ידיו כל אחת בפ"ע ושפשפם זה בזה נטמאו זה מזה ולא מהני מים שניים לטהרם כדלקמיה בס"ו: ש"ע סָעִיף ד
לז (לז) הלכך השופך וכו' - ר"ל הואיל דנטמאת חברתה וממילא גם היא נטמאת וכנ"ל ע"כ צריך לנגב את שתי ידיו מתחלה ולחזור וליטלם כדין ובלא ניגוב לא מהני אף אם ישפוך עליהם כמה פעמים וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ד
לח (לח) לפיכך הנוטל וכו' - ר"ל הואיל שבארנו שצריך ליזהר שלא ליגע יד אחת בחברתה קודם גמר הנטילה ומצוי להכשל בזה וע"כ טוב יותר שיעשה אחד מהג' דברים דהיינו או שישפוך אחר רביעית בב"א על ידיו או שיעשה דבר זה ע"י עצמו כדלקמיה או שישפוך על כל אחת רביעית בב"א דאז נטהרו עי"ז ידיו לגמרי ושוב אין נגיעתן זו בזו מקלקלין ואדרבה מצוה לכתחלה לשפשפם זו בזו אח"כ: ש"ע סָעִיף ד
לט (לט) עליהם - היינו על שתי ידיו כאחד דאז חשובין שניהם כיד אחת ואינם נטמאים ע"י מה שנוגעין זה בזה בעת הנטילה וכדלקמיה בס"ה: ש"ע סָעִיף ד
מ (מ) ואם אין לו אחר וכו' - דכשיש אחר טוב יותר ממה שיטול בעצמו ע"י אחיזה בראשי אצבעותיו דקשה ליזהר בזה שיבואו המים על ידיו ועל ראשי אצבעותיו גופא באופן זה: ש"ע סָעִיף ד
מא (מא) על שתי ידיו כאחד - ר"ל ועי"ז די ברביעית אחת ושוב א"צ מים שניים לטהרם: ש"ע סָעִיף ד
מב (מב) או ישפוך על כל אחת רביעית - ר"ל שיאחוז הכלי כדרכו וישפוך על כל יד ויד בפ"ע רביעית בב"א דאם ישפוך רביעית רק על יד אחת תקבל טומאה ע"י נגיעתה בחברתה: ש"ע סָעִיף ד
מג (מג) ואח"כ ישפשפם - על כל הנ"ל קאי ור"ל דבאופנים אלו תו אין חשש קלקול ע"י השפשוף: ש"ע סָעִיף ד
מד (מד) שהשופך וכו' - ר"ל ועי"ז נגמרה כל טהרת הידים ושוב אין חשש כלל ע"י נגיעתם אלו באלו: ש"ע סָעִיף ד
מה (מה) אם נגע בהם - ואף שכבר נטל ידיו גם במים שניים או ברביעית בב"א שכבר נטהרו ידיו לגמרי כיון שנגע בהם אחר שלא נטל ידיו צריך לנגב ולחזור וליטול כראוי: ש"ע סָעִיף ד
מו (מו) ע"י המים - ר"ל שהמים נטמאו מנגיעתו ומטמאין הידים: ש"ע סָעִיף ד
מז (מז) שהם שניים - שהראשונים באים רק להסיר הלכלוך כנ"ל בס"ב: ש"ע סָעִיף ד
מח (מח) שלא יגע יד בחברתה - שחברתה כשאין עליה רק מים ראשונים הלא טמאים הם ומטמאין את ידו הראשונה ובדיעבד אם נגע י"א שא"צ לנגבה רק נותן אח"כ מים עליה פעם אחת דכיון שכבר היו טהורים לגמרי אע"פ שנטמאו מיד האחרת מהני מים השניים לטהרם וי"א דגם בזה צריך לנגבה כמו בנגע בהם אחר: ש"ע סָעִיף ד
מט (מט) א"צ לכל זה - ר"ל כמו שכתב מקודם דא"צ מים שניים ומותר תיכף לשפשפם זה בזה אבל מ"מ יש ליזהר שלא ליגע בהם אחר שלא נטל ידיו וכנ"ל בסקמ"ה וכתב הח"א דמ"מ אם כבר בירך ענט"י ונזכר יחזור ויטול ידיו ולא יברך. כתבו האחרונים אם נטל הכלי בידו הלחה [היינו ביד הימין ששפך עליה מתחלה פעם אחת בידו השמאלית] נטמא אזן הכלי מהמים שיש על ידו דמים הראשונים טמאים הם ואם חזר ואחזו בידו השמאלית ליטול פעם שניה על הימין נטמא ידו עי"ז וצריך לנגבה והעצה לזה שיטיל רביעית בב"א על כל יד ויד או שישפוך מים ראשונים ושניים על כל יד ויד בפ"ע: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
נ (נ) שתי ידיו כאחת - אבל בנטל רק אחת ושפך ממנה על השניה אף שלא נגע בה ונתכוין מתחלה ליטול גם השניה אפ"ה טמאה וכנ"ל בסימן קנ"ט ס"ז [מ"א]: ש"ע סָעִיף ה
נא (נא) ואינן מטמאות זו את זו - ולעיל בסימן ק"ס סי"ג מבואר דבשעת הדחק א"צ בזה רביעית לכ"א אלא נוטל מרביעית לשנים מחצי לוג לג' ולד' רק אם הספיק לבוא על ידיהם כל שיעור הנטילה כראוי: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
נב (נב) נטמאו ידיו - דמים הראשונים כשהם פחותים מרביעית טמאים הם ומטמאין זה את זה וכנ"ל בס"ד: ש"ע סָעִיף ו
נג (נג) וליטול שתיהן כאחת - היינו אף ברביעית אחת סגי בזה וכנ"ל בסעיף ד' וה': ש"ע סָעִיף ו
נד (נד) וכ"ש ליזהר וכו' - ומשמע מלשון זה דאף בזה הוי הדין דאם נגע צריך לנגב ולחזור וליטול וכ"כ הלבוש ועיין לעיל בסקמ"ח שיש דעות בפוסקים בזה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
נה (נה) אם שפשף וכו' - היינו אף ששפך עליהם רביעית בב"א או שכבר שפך מים שניים על שתי ידיו דאין מטמאין זה מזה מ"מ אם יגע למעלה ממקום שהגיעו המים יטמאו בנגיעתן: ש"ע סָעִיף ז
נו (נו) חוץ ממקום וכו' - מיירי שנטל המים רק עד קשרי אצבעותיו דיצא ידי נטילה להרבה פוסקים כמבואר בסימן קס"א ולמעלה משם אף דאינו חייב ליטול שם לנטילת חולין מ"מ מקום טומאה הוא [דלתרומה צריך ליטול גם שם] ולכן מטמא ידו הלחה בנגיעתה שם אבל אם נטל המים עד חיבור קנה היד עם הזרוע אין לחוש בהנגיעה למעלה דשם אין מקום טומאה לכל הפוסקים [ב"י וש"פ]. ודע דכל מה שצריך ליזהר שלא ליגע למעלה ממקום שהגיעו המים הוא רק בעוד ידיו לחות דאח"כ כשכבר נגב ידו א"צ ליזהר בזה כלל ואף אם נתלחלחו אח"כ לית לן בה כיון שכבר טיהר ידיו ונגבן: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
נז (נז) נטל ידו אחת וכו' - אפרש כלל ענין של סעיף זה. הנה מבואר לעיל בסעיף ב' דהנוטל ידיו צריך לשפוך מים ראשונים ושניים והראשונים מטהרים הידים והם עצמן טמאים והשניים מטהרים אותן ורק בשפך רביעית בבת אחת על ידיו א"צ לשניים לרוב הפוסקים וכתב כאן המחבר דאם נטל רק מים ראשונים לבד ובפחות מרביעית דהמים טמאים הם אם קנח אותם נטהרו ידיו אף בלא מים שניים כיון שידו עצמו נטהרה במים ראשונים לבד ורק אם חזר ונגע במי הקינוח נטמאו ידיו מהם ועיין בבה"ל שבארנו דהיינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לשניים דוקא: ש"ע סָעִיף ח
נח (נח) בראשו - בשערות שבראשו ואף דאם נגע בזיעה צריך נטילה שנית כדלקמן בסימן קס"ד שאני הכא שאינו מחכך בין השערות מקום הזיעה אלא מקנח ידיו מלמעלה וכמו שמפרש המציין ברמ"א: ש"ע סָעִיף ח
נט (נט) טמאה - וכגון שלא נטל עליה רק מים ראשונים ופחות מרביעית דאז המים טמאים הם וכנ"ל: ש"ע סָעִיף ח
ס (ס) מטהרים בשפשוף - ר"ל דאלו לא חזר ונגע באלה המים היה נטהר ידו לגמרי בהקינוח לבד בלא מים שניים דהלא קינח המים טמאים שעליו השתא דחזר ונגע גרע: ש"ע סָעִיף ח
סא (סא) גרע - וצריך לנגב ולחזור וליטול כראוי וכמבואר בסעיפים הקודמים: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
סב (סב) צריך ליזהר וכו' - ואם אינו נזהר ונמצא אחר הנטילה של השניים צרור או קיסם ידיו טמאות וצריך לנגבן ולחזור וליטול ראשונים ושניים כדין אך אם הסיר הצרור אחר מים הראשונים ושפך אח"כ השניים [או שבהדחת השניים הודחו הצרור והקיסם] יש לעיין בדבר דאולי מהני ומצאתי בפמ"ג ובביאורי הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי שמסתפקים בזה ע"ש: ש"ע סָעִיף ט
סג (סג) שלא ישאר וכו' - ואף כשהם רפויים וראוי לביאת מים תחתיהם דהפסול בזה לאו משום חציצה אלא כדמפרש: ש"ע סָעִיף ט
סד (סד) או שום דבר אחר - עיין במ"א וש"א דאפילו דבר שברייתו מן המים כגון יבחושין אדומים או שלג וברד כשלא ריסקן דינם כצרור וקיסם אמנם הפמ"ג מסתפק לענין שלג וברד שלא לפסול אם נמצא על ידו אחר הנטילה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה. ודע דלדידן דרגילין ליטול ברביעית על כל יד ויד לית לן נפקותא בכל זה וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף ט
סה (סה) שאין מים מטהרין וכו' - ר"ל דטעם הפסול בזה הוא משום שמים שעל הצרור נטמאו מחמת ידיו וחוזרין ומטמאין הידים והמים השניים ששופך לא מהני דאינם מטהרין אלא המים שעל היד ולא שעל הצרור: ש"ע סָעִיף ט
סו (סו) ואם שופך רביעית וכו' - כנ"ל בס"ח: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
סז (סז) ורטיה - עיין סימן קס"א סק"ד במ"ב: ש"ע סָעִיף י
סח (סח) די לו וכו' - מיירי שאינו יכול להסירה מחמת כאב המכה וכמו שכתבנו שם לעיל במ"ב סק"ה עי"ש ולכך די לו ואין זו נטילה לחצאין כיון שאינו יכול ליטול חציה השני דומה למי שנקטע אצבעו שנוטל שאר היד: ש"ע סָעִיף י
סט (סט) שאר היד - ואם אינו יכול ליטול ידיו כלל מחמת חולי יכרוך ידיו במפה: ש"ע סָעִיף י
ע (ע) שלא יגע ברטיה - צ"ל שלא יגעו המים ברטיה [פמ"ג] והיינו דכל שנשפך מים ראשונים קצת על הרטיה אין מים שניים יכולים לטהרם וחוזרים אח"כ המים שעל הרטיה על היד ומטמאים אותם וכמו בס"ח לעיל לענין צרור וקיסם וזהו שסיים המחבר שלא יחזרו וכו': ש"ע סָעִיף י
עא (עא) או ישפוך רביעית וכו' שאז לא נטמאו - ר"ל ואפילו אם יחזרו המים אח"כ אין חשש בדבר וכתבו האחרונים דעצה זו יפה יותר מאופן הראשון דא"א להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ועל הרטיה לא יגיעו המים. עוד כתבו דטוב לכרוך על הרטיה אחר הנטילה כשבא לאכול בסמרטוט לבן ונקי לכסות זוהמת הרטיה. כתבו האחרונים אם נפלה הרטיה בתוך הסעודה צריך ליטול שנית כדין מפה [באופן המבואר לקמן סימן קס"ג דמותר בזה] שאם הסיר המפה אסור לאכול כן בזה: ש"ע סָעִיף י
עב (עב) נוטלים מים ראשונים וכו' - דהיינו מים שלפני המזון ולאפוקי מים אחרונים וכדלקמן סימן קפ"א ס"ב: ש"ע סָעִיף י
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א דברי הגאונים בכאן צל"ע גדול לכך הוצרכתי להאריך קצת, הרא"ש וסיעתו סוברים דהידים אין מטמאין רק עד הפרק ולכן אם יצאו מים שניים חוץ לפרק אין בכך כלום, ואם יצאו מים ראשונים חוץ לפר' הם מטמאין היד ואף על פי ששופך עליהם מים שניים אין מטהרי' שם דטהרתן דוקא עד הפרק ולכן צריך להגביה ידיו שלא יחזרו מים ראשונים שיצאו חוץ לפר' ויטמאו הידים אפי' נוטל עד הזרוע דינא הכי ובמטביל ידיו או נוטל מרביעית אין שם מים טמאים כלל וא"צ להגביה, וה"ה אם רצה להשפיל מתחלה ועד סוף ש"ד ודעת הרשב"א דוקא כשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות חיישינן שמא מים ראשונים נטל חוץ לפרק ויטמאו שם בכף היד והשנים לא נטל אלא עד פיצול האצבעות או ששפכם יותר ממים ראשונים ויחזרו ויטמאו הידים לכן צריך להגביה אבל כשנוטל עד הזרוע א"צ להגביה כי אין לחוש לאותן שיצאו על הזרוע כי אין הזרוע מקום טומאה, והערוך סובר דאף הזרוע מקום טומאה ולדידהו אסור להשפיל' מתחלה ועד סוף כשנוטל עד פיצול האצבעות שירדו המים מהכף ויטמאו האצבעות דא"א לצמצם ליטול ממש בתוך הפרק ובמטביל או נוטל מרביעית צריך ג"כ להגבי' ע' כ"ז בב"י וכ"כ ל"ח, וא"כ כיון שכ' הרב"י פה והיינו כשאינו כו' וזה כדעת הרשב"א איך כ' אח"כ וכן אם שפך וכו' המטביל א"צ וכו' וזהו לדעת הרא"ש וצ"ע וצ"ל דחזר בו הרב"י וס"ל דמטביל וברביעי' אין מקבלין המי' טומא' כלל אפי' מחוץ מקום הנטילה והכי מסתבר דהא הפוסקי' כ"כ בשם התוספ' ובודאי ל"פ הרשב"א והערוך על התוס' עמ"ש ס"ז, אך דברי רמ"א צ"ע שכ' וה"ה אם משפילן וכו' דהא להרשב"א לא מהני משפילן ואם דעתו לחלוק על הרב"י לא ה"ל לכתוב וה"ה אלא וי"א וכו' ומיהו אשכחן טובא דכוותה ואפשר דהג"ה זו צ"ל אחר ויש חולקים בזה שהוא דעת הרא"ש: ראשי אצבעות. ז"ל רש"י ופי' ב"י דעתו שא"צ ליטול אלא האצבעות ודעת רמ"א א"א לפ' כן שלא כ' מזה בסי' קס"א ול"נ שכוונתו שלא יגביה הידים לגמרי שא"כ יצאו המי' לזרוע תחת בגדיו ולא ינגבם ואח"כ בשעת אכיל' יחזרו ויטמאו הידים כמ"ש הרב"י בפי' הרר"י ע"ש לכן לא יגביה רק ראשי אצבעותיו והב"ח מפרש דכוונת רש"י דאסור להשפילן מתחלה ועד סוף משום שירדו המים מצדדי האצבעות מכאן ומכאן ולא יהיו ראשי האצבעות נטולים לכן יגביה ראשי האצבעות וישפוך עליהם וכ"כ בשל"ה וכ"פ ביש"ש פ' כ"ה סי' ל"ה שיגביהם דוקא וכ"כ ברקנ"ט פ' עקב ע"פ הקבלה, וגם בד"מ עצמו כ' דעדיף להגביהם לקיים המקרא וינטלם וינשאם ע' בש"ג פ' אלו דברים ויש גמגום שם: ש"ע סָעִיף א
ב ג"פ א"צ. כת' הרב"י ולא ידעתי טעם לזה והלבוש כ' טעם מלבו וז"ל מהרי"ל בתשו' דפוס הענווא סי' רט"ו וד"ק סי' קפ"ז וגבי נט"י ושפשוף בשר מלוח לא חיישי' לשיור הראשונים ומה"ט כ' בא"ז דאין לחוש להגביה ידיו כשנוטל ג"פ עכ"ל, כלו' דכשנוטל ג"פ כבר ירדו הראשונים מהיד ולא נשארו שם כלל, ומ"מ צ"ע דהראשונים יטמאו להשניה והשניה להשלישית שנגעו זה בזה ואפשר דהמים שביד עצמו אין מטמאין זה את זה ועס"ו וע' בפסחי' פ' כל שעה א"נ ס"ל כהרשב"י דהשני' מטהרים הראשונים אלא דחיישי' שלא הלכו לשם, אבל כששופך פעם ג' תו לא חיישינן כנ"ל אבל לדעת הרא"ש אינו מועיל ג"פ וע' בהג"א פרק כ"ה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג הנוטל ידיו וכו'. כתוב בתורת הבית בית ג' אם שפך על ידו אחת שטיפה אחת גדול' ויש בה כדי ב' שטיפות הרי זה עולה לשתים ואינו צריך מים שניים אבל שפך על ב' ידיו שטיפה א' גדולה אינה טהורה אא"כ יש בו רביעית ובלא"ה לא מהני אפי' אתי משיורי טהרה וכ"כ ב"י סי' ק"ס בשם התו' והרא"ש וסמ"ק והר"ש וכ"כ התו' בגיטין פ"ב ובת"ה הקצר השמיט זה וכ' בפ"ב כדעת הראב"ד בשם הירוש' דאף ברביעי' צריך ב"פ ע"ש ובב"י וע' ברמב"ם פ"ז דין י': ש"ע סָעִיף ב
ד מים רבים. פירוש יותר מרביעית: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה טופח ע"מ להטפיח. דוקא בדיעבד אבל לכתחל' אסור כנ"ל, ובהכי מתישבא הא דלא מייתי בבעי' דאילפא מתני' דאין מוסיפין אלא מתני' איירי לכתחלה אסור אפי' בטופח ור' ינאי איירי בדיעבד ובעיא דאילפא ג"כ בדיעבד וב"ח כ' דבטור ורא"ש משמע דלא מהני משקה טופח ויש להחמיר ע"כ ולכן אין ליטול מכלי שפיו צר שאין יכול לשפוך בבת א' על היד: ש"ע סָעִיף ג
ו בשניים נוטל. פירוש אף על גב שנגב קצת היד יכול ליטול מקצתו השניה עס"ח: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז נטמאה חבירתה. וה"ה המים שבידו הא' נטמאו מיד השני' כמש"ל ועס"ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ח שישפוך לו. פי' דכשנוטל ב' ידיו כא' מותר לשפשפם כמ"ש ס"ה וא"ת ישפוך על כל יד ב"פ ואח"כ ישפשפ' וי"ל דצריך לשפשף בשפיכה ראשונה לרחוץ יפה הזיעה עב"י בשם הרשב"א וב"ח כ' בשם רש"ל דכששופך על ידו אחד והגביה אותו היד ויצאו המים חוץ לפרק וכשיחזור ויטול באותו היד הכלי לשפוך על השניה יצטרך להשפיל היד שנטל בראשונה ויחזרו ויטמאו הידים כמ"ש ס"א ואם נטל הכלי בידו הלחה נטמאה אוזן הכלי מהמים ואם חזר ואחזו בידו הראשונה נטמא ידו ממנ' וצריך לנגב' כמ"ש ס"ח, ומ"מ אפשר לשפוך על כל יד בפ"ע הראשונים ושניים אלא מחוורתא כמ"ש: ש"ע סָעִיף א
ט על כל א' רביעית. משמע דאם שפך על ידו אחד רביעית ונגע בחברתה נטמאה מחברתה וקשה דבס"א כתבתי דרביעית אין מקבלין טומא' וצ"ל דמ"מ המים שביד מקבלות טומאה בשעת נטילה דבמקום נטיל' ובשעת נטילה בקל נטמאו כמ"ש סי' ק"ס ססי"א ע"ש, ועי"ל דעכ"פ אין רביעית על היד השניה ונטמאו המים שעל השניה ועמ"ש סס"ז: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
י על השניה. ואם נגע ביד טמאה על יד א' שנטל שניה א"צ לנגבה רק נותן אח"כ מים עליה דכיון שכבר היו טהורים לגמרי אף על פי שנטמאו מיד האחרת מהני מים השנים (יש"ש סל"ג) עסס"ז, כלי שנקב בשוליו ותחוב בו ברזא ודוחק אותו למעלה ויוצאים המים על ידו שרי אף על פי שהברזא לחה ונגע בו בידיו לית לן בה כמ"ש סימן ק"ס ססי"א (ל"ח) ומ"מ יש לחוש לאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק הברזא בידו הלחה נדבקו מים טמאים בברזא וכשחוזר ודוחק בידו שניה נטמא' מהמים הלחים לכן יטול רביעית כאח': ש"ע סָעִיף ד
יא א"צ לכל זה. ואם נגע בהם אחר טמאות עס"ז: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב שתי ידיו כא'. אבל אם נטל ידו א' ושפך ממנה על שניה אף על פי שנתכוין ליטול שניהם טמאה וכמ"ש סי' קנ"ט ס"ז כ"כ ב"י בבד"ה סי' ק"ס וכ"כ ת"ה דאין לסמוך על התוס': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף א
יג אם שפשף ידיו. היינו לאחר שנטל מים שנים או שנטל מרביעית ואפ"ה כשנוגע במקום שלא נטל נטמאו המים עס"א וס"ד מ"ש: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ח
יד בראשו. פי' בכובע שבראשו עסי' ק"ד: ש"ע סָעִיף ח
טו טמאה. והיינו כגון שלא נטל השנים רק הראשוני' (הר"ש): ש"ע סָעִיף ח
טז מטהרי' בשפשוף. דשפשוף מטהר כמו מים שנים וא"צ מים שנים (ב"י קס"ה בשם מהרי"א וכ"כ ל"ח) ומ"מ אפי' נטל מים שניים אפשר דצריך לנגב (הר"ש) עססי' קנ"ח, וכ' הל"ח אם קנח במפה כדרך המקנחין אפי' חזר ונגע טהור ע"כ וצ"ל מנ"ל הא לכן אין לסמוך ע"ז: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יז או שום ד"א. משמע שבא לכלול אפי' דבר שהוא מבריאת המים דלא כרשב"ג אבל בסי' ק"ס ס"י משמע דהלכה כרשב"ג (ב"י) ובי"ד סי' ר"א סנ"ב פסק דאע"ג שמטבילין בו מ"מ ממעט בשפופר' הנוד ע"כ והתי"ט חלק עליו וכ' דלהרא"ש והטור אין מטבילין בו ואין נוטלין בו וממעט וגם טמא אם נמצא על היד ע"ש פ"ו דמקואות וליישב דעת הרב"י צ"ל דהא דמטבילין ביבחושין דוקא אם ריסקן דלא עדיף משלג ואפי' למאן דפליג בשלג מודה בהא דאם לא ריסקן לא מקרי טבילה כלל ולכן אם לא ריסקן ממעטין ואפשר דמטמאין היד ג"כ וה"ה שלג וברד כשלא ריסקן ונמצאין על היד דטמא וכן יש להורות: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יח ורטיה עליה. קשה דהא רטיה חוצצת כמ"ש סי' קס"א וי"ל דהכא מיירי כשאינו מקפיד עלייהו (ל"ח) וב"ח תי' דהכ' מיירי שיש מכה בידו וכמ"ש הרא"ש וז"ל אף על פי שאסור לאכול במפה גזרה שמא יגע שאני הכא דליכא למיחש שיגע בבשרו שתחת הרטיה שאין מסירו מחמת כאב המכה ע"כ ולעיל מיירי שיש לו מיחוש בעלמא ויש לחוש שיסיר הרטי' ויגע באוכלין וצריך ליטול תחת הרטי' ואיכא חציצה עכ"ל וכן נרא' עיקר: ש"ע סָעִיף י
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א דברי הגאונים כו׳ עמ״א ביאור דבריו בפ״ב דידים מטמאות ומטהרות עד הפרק כיצד נטל ראשונים עד הפרק ושניים חוץ לפרק ידיו טהורות ראשונים ושניים חוץ לפרק ידיו טמאות ובסוטה אמר רב הנוטל צריך שיגביה ידיו תנ״ה נוטל יגביה ידיו שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים והביא ע״ז ג׳ שיטות א׳ הרא״ש וסייעתו הידים מטמאות מים ראשונים ומטהרות שניים לראשונים עד הפרק שהוא מקום הנטילה הא חוץ לפרק אין ראשונים טמאים שם ואין שניים מטהרין הראשונים אם זבו ראשונים מתוך הפרק לחוץ לפרק ושם ניתן מים שניים טמאים הראשונים ושניים וזה שאמר כיצד נתן ראשונים עד הפרק ולא יצאו וזבו משם חוץ לפרק אף ששניים זבו משם חוץ לפרק טהור דכבר נטהרו ראשונים ושניים ואין כאן מים טמאים אבל אם זבו ראשונים חוץ אין השניים מטהרין ראשונים שלא במקומן ואח״כ כשזבים לתוך הפרק נטמא היד וז״ש רב הנוטל יגביה ידיו תנ״ה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים בשלא נטל מרביעית בב״א דאז איכא מים ראשונים טמאין וה״ה אם משפילן מתחלה ועד סוף שפיר דמי דלא זבו מפרק חוץ לפרק אלא מסתמא בתחלת הנטילה ידיו ראשי אצבעותיו למעלה הזהיר שלא ישפילום עוד כ״א אחר הניגוב ואה״נ אם השפיל תחלה ונתן מים שניים וכבר נטהרו המים יוכל להגביהם קודם הניגוב וכמתני׳ דידים פ״ב מ״ג (ולפ״ז קשיא לי תרתי א׳ מה הוא הלשון בסוטה דף ד׳ ב׳ שמא יצאו המים הא ודאי יצאו כיון שתחלה היו ידיו למעלה זבו מים מפרק לחוץ ואמת ברא״ש פכ״ה ק״ו הגירסא כדי שלא יבואו המים כו׳ ובטור שלא יבואו ולית מלת שמ״א וכפי הנראה הוא גירסת הרשב״א מלת שמ״א. שנית מ״ש בב״י ישפילם מתחלה ועד סוף הא עד שיתן השניים די) וא״כ לרא״ש אם רביעית בב״א לית מים טמאים או משפילם מתחלה עד שיתן מים שניים שפיר דמי אף מגביה קודם הניגוב כדאמרן הרי ב׳ קולות א׳ רביעית בב״א או משפיל כו׳ שרי וחומרא דאף נותן מים בשפע עד חיבור היד והזרוע אפ״ה צריך זהירות שאם הגביה תחלה צריך להגביה עד הניגוב. והרשב״א בתשובה כתב שלפיכך לא זכר דברי רב בסוטה בדיני נט״י דרב לשיטתיה דאמר בחולין ק״ו ב׳ לחולין עד קשרי אצבעות ולתרומה עד חיבור היד והזרוע והחששא הוא שא״א לצמצם שמא יתן מים ראשונים קצת יותר חוץ לאצבעות ויטמאו שם (הואיל לתרומה טמאים שם עד חיבור היד וזרוע ה״ה חולין משום סרך תרומה) והשניים יתן רק עד אצבעות ולא טהרו לראשונים או איפכא ראשונים עד אצבעות ושניים יותר ויטמאו שם בכף היד ולית מים שניים לטהר השניים ומש״ה צריך להגביה דוקא מתחלה ועד סוף דאם ישפילם אכתי איכא הך חששא שמא יתן השניים קצת למעלה מראשונים או למטה מראשונים ויזובו אח״כ הראשונים או שניים על אצבעות ויטמאו לנך דוקא הגבהה מתחלה ועד סוף עד לאחר הניגוב (הא נתן ראשונים ושניים בצמצום לא חיישינן דהואיל ומשום סרך תרומה הוא לא החמירו יותר וכמו בתרומה מטהרין שניים ראשונה במקומן ה״ה לחולין אף דהוי לחולין שלא במקומן) וההיא דרב רק לחולין אתמר הא לתרומה ליתא להאי דינא ומש״ה השמיט בשער הקדושה דין דרב דפסק כאידך מ״ד בחולין לחולין כמו לתרומה וכפי׳ הרי״ף דעד חיבור היד וזרוע א״כ ל״ש דינא דרב דצריך ליתן מים א׳ וב׳ עד חיבור היד ואם שמא יתן יותר שם אין מקום טומאה כלל (והגירסא בסוטה מלת שמא יבואו יתיישב לפירוש הרשב״א ז״ל) והמשנה דידים אפשר מפרש כמו לרא״ש נטל ראשונים עד פרק היד וזרוע ולא זבו חוצה ושניים אפי׳ זבו חוצה כשר א׳ וב׳ זבו חוצה טמא שאין שניים מטהרין לא׳ שלא במקומן אלא דא״כ אכתי למה השמיט הך דינא דאם הגביה בתחלה צריך עד סופה כן ואפשר דהרשב״א התנצל א״ע מה שהשמיט דין דרב לשיטתיה משא״כ לכתוב דין חדש כו׳. שוב ראיתי להדרישה תירץ זה דמסתמא לא חיישינן שיזוב ממקום למקום ומשנה דירים אם ידוע כך יע״ש ולהרשב״א ב׳ חומרות הא׳ השפלה אין מועיל וגרוע היא ורביעית. בב״א נמי אין מועיל והיינו מדכתב הב״י לערוך אין מועיל מטביל ורביעית דהיא שיטה ג׳ דאף חוץ לזרוע מקבלים המים טומאה היה להרשב״א לרב בחולין אם נוטל ראשונים קצת יותר מאצבעות מקבלים המים טומאה ושניים לא יגיעו לשם ה״ה במטביל ורביעית בב״א נמי כמו לערוך ויש לעיין בזה דלערוך שפיר דחוץ ליד מקבלים המים טומאה א״כ במטביל והוציא חוץ למקוה נטמאו המים חוץ ליד ויזובו ליד וכן רביעית משא״כ להרשב״א דסרך תרומה לחומרא דחוץ לאצבעות מקום טומאה ה״ה דיש שם מקום טהרה ברביעית בב״א וה״ה בטובל. והמחבר כאן שכתב והיינו כו׳ הוא דעת הרשב״א ואליביה דפסק הרא״ש בסי׳ קס״א ס״ד דלחולין די עד אצבעות ורב לחולין מיירי (וכן מטין דברי הר״מ ז״ל פ״ו מה״ב הלכה ט״ז הביא דין דרב לחולין ובפי״א ממקואות הלכה ד׳ הביא המשנה דידים וכהי״א לא הראה לדין דרב דל״ש בתרומה והבן) ואפ״ה כתב דמטביל כו׳ ועל הר״ב קשה דלהרשב״א השפלה ודאי אסור אם לא שהג״ה ראשונה וה״ה אם משפילן צריך להיות אחר הג״ה ויש חולקין דהוא הרא״ש דלדידיה אף לחולין ונוטל עד הזרוע אפ״ה יש חששא שלא יזובו המים צריך להיות לרא״ש קולא אם משפילן שרי. והנה המחבר כתב ״שלא״ יצאו מים ולרשב״א היה לומר ״שמא״ יצאו מים כו׳ גם תי׳ הדרישה שכתבתי לעיל אין מובן לי. ועמ״ש בט״ז אי״ה אות ב׳ במ״ש וי״א הוא הערוך והרר״י לא הרא״ש או אפשר מהרי״א ז״ל וכדבעינן למימר שם אי״ה. ועט״ז א׳ ולבוש כתב וי״א ואי״ה שם יבואר: ראשי אצבעותיו עמ״א לשון רש״י סוטה ד׳ ב׳ וברמ״א א״א לומר כן דבקס״א מבואר ב׳ הדיעות וגם כאן סיים המחבר כשאין נוטל כ״א ראשי אצבעות אלא כוונתו דלא יגביה הרבה שא״כ יזובו המים תחת בגדיו ולא ינגבם שם ויחזרו ויטמאו כו׳ והב״ח מפרש כו׳ וברמ״א א״א לפרש כן דסובר דמשפילן נמי שרי: ש"ע סָעִיף א
ב ג״פ עמ״א עיין בדברי הגאונים לרא״ש חששא שזבו המים מקשר לגב היד ושניים אין מטהרין שלא במקומן וכשישפיל אח״כ יזוב מים טמאים לאצבעות ובג׳ פעמים ודאי הלכו להם כל צחצוחי מים ראשונים מהיד לארץ ואם ישפיל קודם הניגוב לית לן בה וכ״ש קודם מים שלישים יטהרו לראשונים במקומן כו׳ וכמו בשטיפת הבשר ממלח לכתחלה ג״פ מה״ט הוא שלא ישארו צחצוחי מים ראשונים כלל. והא ל״ק דיטמאו מים א׳ לשניים וכן שניים לשלישים חוץ לקשר הא לא אמרינן דרק אין מטהרין שלא במקומן לא שניתוסף טומאה ביד עצמה. א״נ מאן דמתיר בג״פ כרשב״א דחשש שמא מים ראשונים הלכו חוץ לקשר ושניים עד הקשר או להיפוך משא״כ כשנתן ג״פ כולי האי לא חיישינן (ושניים מטהרים ראשונים חוץ לקשר דלתרומה הכין הוא עט״ז א״ב) ולפ״ז לרא״ש אה״נ דג״פ לא מהני דראשונים יטמאו לשניים. ואזיל לשיטתיה כי סובר סברת המחבר הוא דעת הרשב״א עיין מ״ש בדברי הגאונים בזה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג הנוטל עמ״א הביא דברי הרשב״א בתה״א בית ששי שער שלישי ד׳ קנ״ט ב׳. ובקצר השמיט זה בפרק שלישי ואדרבה בשער שני הביא דעת הראב״ד דאפי׳ נוטל מרביעית צריך להפסיק בנתיים ושניים מטהרין ראשונים (יע״ש ד׳ ל״ו ב׳ ד״ב) וסיים בקצר למ״ד הנוטל רביעית בב״א א״צ מים שניים הא דצריך להפסיק כשנטל חצי יד ואח״כ חצי הנשאר דצריך לנגב דלא יטמאו המים של עכשיו לחצי המים הראשון ואינו כהלכה דאין נטילה לחצאין עכ״ל והנה המחבר פסק דרביעית בב״א על שתי ידיו בב״א א״צ מים שניים ובסעיף ג׳ פסק דטופח ע״מ להטפיח אין המים שבחצי היד מטמאין לחצי העליון ואמנם ידו א׳ משטיפה גדולה אין מבואר כאן ומשמע בבל ענין בעינן מים שניים אם לא רביעית על שתי ידיו בב״א אז ליכא מים טמאין וא״צ מים שניים לטהרם ואי״ה באות ט״ו וט״ז אבאר עוד ובט״ז סוף הסי׳ אי״ה אבאר מענין נט״י. ועיין בפ״ב דידים מ״ב ומ״ג בר״ש מזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ב
ד מים רבים עמ״א ועיין מ״ש אי״ה באות ט״ז מזה: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה טופח עמ״א האדון ז״ל פירש דיעבד ולכתחלה לא אף טופח להטפיח דמשנה דפ״א דידים מ״א סתמא תנן אין מוסיפין על ראשונים וא״ש בגיטין ט״ו ב׳ בעי אילפא ידים טהורות לחצאין וקפשיט מרבי ינאי אין ידים טהורות לחצאין בטופח להטפיח הא תנינא חיבור דלמא למקוה יע״ש ולא פשיט ממשנה פ״א דידים מ״מ אין מוסיפין על ראשונים אלא אילפא דיעבד קאמר ופשיט מר׳ ינאי אין טהורות אף דיעבד ומיבעיא בטופח להטפיח טהורות דיעבד או לאו ואסיקנא בתיקו הא לכתחלה ודאי לא. ול״ת מחמת שאין עושין ספק דרבנן לכתחלה הוא דאין עושין כן אלא ודאי הוי ואפשר עוד מלת דלמ״א דיחוי הוי ומשמע דנפשטה האיבעיא (עיין ריש במה טומנין בשבת דפסיק דלמ״א כתבו הפוסקים דאדיחויא לא סמכינן לא מטעם ספק דרבנן לקולא עב״י) ועסי׳ ק״ס סי״א ומ״א י״ג ותס״ז במ״א ב׳. ומ״ש פיו צר אין ליטול עא״ר ח׳ דבכלי שופך בלי הפסק מודה הב״ח דמותר. ועא״ר ז׳ דאם שופך ג׳ פעמים דמים א׳ להעביר הלכלוך מסירו לחצאין ולי צ״ע די״ל לכתחלה לא ויש לחוש לתה״ק בית ששי שער ב׳ דמים שבחצי יטמאו לחצי העליון עב״י כאן: ש"ע סָעִיף ג
ו בשנייה עמ״א דוקא אין נטילה לחצאין הא לטהר המים מטהרין אף לחצאין: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ז נטמאת חבירתה עמ״א דצריך ניגוב לב׳ ידיו אף לראשונה דאין מים שניים מטהרין ראשונים כ״א הטומאה שמחמת יד זו ולא כאן שיש במים ב׳ טומאות (עמ״ש אי״ה באות י׳) ואע״ג דאין משקה מטמא אחרים עד שיהיה בה רביעית ועל עצמו בכ״ש למ״ד כן בתוס׳ פסחים י״ד א׳ ד״ה דאיכא בטומאה דרבנן י״ל בנט״י החמירו בזה ותר״מ ז״ל פ״ד מה׳ ט״א ה״ב פסק דמשקין מטמאין אחרים בכ״ש חוץ לפסול נויה בעינן רביעית: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף א
ח שישפוך עמ״א כתב דראוי לשפשף בשפיכה א׳ א״כ צריך לעשות בב״א. ובשם רש״ל הביאו הב״ח וט״ז אות ו׳ ולא מועיל שפיכה שנייה דאין המים מטהרין שלא במקומן ואח״כ ישפיל ונטמא ידו. ומ״ש נטמא אוזן הבלי אפשר הוא סברת עצמו דמש״ה יעשה כן דאל״כ נטמא הכלי ואח״כ נטמא יד הראשונה כבס״ח שפשפה בראשו ונגע בהם ידו טמאה וא״י מאי איריא ידו הראשונה (השמאלית) דזה פשיטא ממים שבאוזן הכלי מיד חבירתה והוא בסעיף ז׳ ומסעיף ח׳ יש ראיה שיד ימין שנטל בראשונה כשלוקח אח״כ הכלי בימין יש מים טמאים על האוזן מיד ימין וחוזרים המים מאוזן הכלי ומטמאים לימין כמו שפשף בראש ונגע. גם מ״ש יש תקנה שיטול ב״פ זהו לטעם אוזן הכלי דבשניים ליכא מים טמאים משא״כ לטעם רש״ל יש חשש אפי׳ ישפוך שניים אם ישפיל קודם הניגוב ידו טמאה כמ״ש בט״ז ו׳ וכבסעיף א׳ דשלא במקומן אין מטהרין ועט״ז וצ״ע: ש"ע סָעִיף א
ט על כל א׳ רביעית עמ״א דמשמע אם שפך רק יד א׳ רביעית ושפשפה בחבירתה שאיו נטילה ידו טמאה ועמ״ש בס״א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ד
י על השנייה עמ״א הביא דברי יש״ש בפרק כל הבשר סי׳ ל״ג הביאותיו בט״ז אות ו׳ והארכתי והנה השמיט הדין השני שם שמבואר כאן בסעיף ז׳ אם לאחר מים א׳ נגעו ידיו זו בזו צריך ניגוב דוקא י״ל הטעם דהוי כב׳ טומאות א׳ מים שעל ידו מחמת היד השנית נוסף טומאה שנגעו המים במים שביד שנייה הלכך צריך ניגוב משא״כ דין ראשון כששפך ב״פ על יד א׳ לית מים טמאין (דשניים טהרו לראשונים) אע״ג דנגע באין נטולה ונטמא המים שבידו הנטולה לית ב׳ טומאות וא״צ ניגוב כמ״ש בט״ז באורך ומ״מ צ״ע שהרי המחבר כתב כאן אם נגע אחר בעודם לחות צריך ניגוב דוקא והיינו שכבר נטל ב״פ אפ״ה ניגוב ומה לי אחר או ידו השנייה הא לית כאן ב׳ טומאות כ״א טומאה אחת ודוחק לחלק בין אחר לידו השנייה. ועם זה יתיישב מ״ש הר״מ בסעיף ז׳ וכ״ש אם שלא יגע בידו שנטל פ״א לידו שנטל ב״פ הא בבר כתבו המחבר בסעיף ד׳ ועא״ר אות י״ד ולפי מ״ש א״ש דכ״ש לומר כמו בשפך על כל יד פ״א ונגעו צריך ניגוב דוקא ה״ה בשפך על אחת ב״פ ונגע בחבירתה דהראשונה שנשפך ב״פ צריך ניגוב דוקא ומודינא שיד שלא נטל כלל קיל טפי וא״צ ניגוב כי המים שקיבלה מהיד הא׳ טהורים היו ונטמאו עתה מחמת עצמה ודאי נטהרו אח״כ כששופך עליה ב״פ וכ״ת מים א׳ מטמאין ומים אחרים הא בורכא דאין מים מטמאין ע״ג יד זא״ז אלא שניים מטהרין ראשונים ה״ה זה ועמ״ש בט״ז ו׳ מזה באורך: ש"ע סָעִיף ד
יא א״צ לכל זה עמ״א וא״צ לכל זה קאי שלא יגע ידיו זו בזו וא״י הא כבר כתב לעיל זה ועא״ר אות י״ג וצ״ע: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
יב שתי עמ״א דוקא נתכוין תחלה ונטלן יחד חשיב כיד א׳ אבל אם דעתו ליטול כ״א בפ״ע בנטילה זו ונגעו מטמאין זא״ז כמבואר בקנ״ט סעיף ו׳ עמ״א שם אות ז׳ ותח״ד סי׳ רנ״ט יע״ש בזה: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף א
יג אם עמ״א ועב״י דזה למ״ד עד קשר אצבעות ומ״מ מקום טומאה עד הזרוע כמ״ש מהרי״א ע׳ מ״א בדברי הגאונים או לערוך ועא״ר אות ט״ז יע״ש ואין להאריך: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ח
יד בראשו בכובע שבראשו מ״מ הא בשערות אע״פ שלא חיכך טמאות ועא״ר י״ז ועסי׳ ד׳ סי״ד ולפ״ז במניח תפילין ש״ר לדעתו צריך ליזהר שלא יגע כלל בשערות ראשו וצ״ע: ש"ע סָעִיף ח
טו טמאה עמ״א הר״ש בפ״ב מ״ב דידים ועתי״ט פ״א מ״א ד״ה ואין מוסיפין דאתו משירי טהרה ועמ״ש אי״ה באות ט״ז מזה ובאות י״ז: ש"ע סָעִיף ח
טז מטהרים בשפשוף עמ״א הנה נט״י צריך שיחיה בכלי רביעית וישפוך על כל יד חצי רביעית ואף אם על יד א׳ פחות מחציו אם בין שניהם רביעית נמי כשר ונטהרו הידים ורק המים נשארו בטומאתן ואין מטמאין היד ואם שפשף דהיינו ניגוב בכותל וכדומה שפיר דמי וכי אמרי׳ דבעינן מים שניים לטהר ראשונים אם רוצה לאכול כך ומיהו ז״א בקכ״ח סי״ב וי״ג דאף במים שניים הואיל והיה שם מתחלה מים טמאים כאלו אוכל לחם טמא יע״ש. ואמנם הרע״ב פ״א מ״א דידים אסברה לן דודאי אם נטל כל יד בפ״ע מחצה רביעית ולא מים שניים (ולא היה שפיכה גדולה כ״כ או דלדידן לא פסקינן כך עמ״א אות ג׳) ומנגבן במפה אם חזר ונגע במפה ידיו טמאות ומש״ה אורחיה דנוטל שניים לטהר ראשונים יע״ש ומ״ש התי״ט משירי טהרה י״ל דא״צ אלא כמ״ש וע׳ לבוש האריך. ומ״ש המ״א קכ״ה במפה בלבוש סיים כן דנבלע במפה ולית בעין אבל מדברי הרע״ב פ״א מ״א דידים משמע במפה אם חזר ונגע במפה לאחר שגמר הקילוח ידיו טמאות וע׳ ריש אלו דברים ואי״ה בה׳ סעודה אבאר עוד ובט״ז אות ז׳ ואי״ה אבאר עוד: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יז או עמ״א פ״ב דידים מ״ב וב״י בשם הרא״ש אע״ג דרפוים וליכא חציצה אפ״ה שניים אין מטהרים מה שע״ג צרור וחזרו המים ומטמאין היד וקשיא לי הא דידים מטהרים בשפשוף שניגב עיין אות ט״ז וכ״ז שלא פרשו המים מהיד אין חוזרים ומטמאים היד וצ״ל דשניים קיבלו טומאה ממים ושע״ג צרור ישניים חוזרים ומטמאים היד ואם נמצא דבר ע״ג היד אפשר דמסיר ושופך מים שניים וא״צ לנגב ידיו דליכא כאן טומאה אחרת. ואפשר נמי מים שע״ג הצרור ראשונים גופייהו מטמאין היד דהוי כאלו הם בכותל. ומ״ש בשם התי״ט שם פ״ב מ״ב ופ״ו דמקואות מ״ז יע״ש והמ״א תי׳ דכל שלא ריסקן ממעט ואין נוטלין ולא טובלין כשריסקן שרי ואין ממעט. ומ״ש בשלג וכפור עסי׳ ק״ס ט״ז ובט״ז קנ״ט אות ך׳ בשלג אע״פ שלא ריסקן טובלין לידים משמע אם נמצא ע״ג היד שאין ידיו טמאות אע״פ שלא ריסק השלג וצ״ע: והוי יודע דבפ״ב דידים מ״ב נטל ראשונים ושניים למקום א׳ ונפל ככר תרומה טמא ופי׳ הר״ש ששניים אין מטהרין אלא שע״ג ידיו לא הנופל לארץ וצ״ע א״כ נימא ה״ה לנט״י לחולין אפשר דנימא הכין ואם נטל לכלי ואח״כ קודם ניגוב נגע בהם ידיו טמאות וצ״ע: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יח ורטיה עמ״א ועט״ז בקס״א אות ב׳. ומ״ש בש״ע וצריך ליזהר שלא יגע ברטיה צ״ל שלא יגעו המים ברטיה וכ״ה בלבוש וכ״ה בטור וב״י דכל ששפך מים ראשונים קצת על הרטיה אין מים שניים מטהרים וחוזרים אף מים ראשונים ומטמאים היד כמו צרור וקיסם וכמו שפשפה בראשו ואח״כ נגע בה וכמ״ש באות ט״ז. אמר הכותב סימן זה מעיין עמוק הוא ולא היה הזמן גרמא לבאר לפי הצורך ועמ״ש בט״ז אות ז׳ קצת מענייני נטילת ידים וכאן אין להאריך עוד: ש"ע סָעִיף י
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א דברי הגאונים (ר"ל הר"י והרמ"א) צל"ע כו' דהידי' אין מטמאים. ר"ל דמים הראשונים שנותן על הידים שנטמאו מחמת הידים כמ"ש בסעיף ב' (וראשונים שכ' ברוב הסי' הזה ר"ל שנים ושני' ר"ל שלישי' אלא לכן קרי לשנים ראשונים לפי שהם ראשונים הבאים לטהר משא"כ ראשונים ממש אין באים כ"א להסיר הלכלוך ואם ידיו נקיים א"צ להם מה"ט קרי לשלישית שני') היינו דוקא תוך הפרק היינו מקום הצריך נטילה לכל חד כדא"ל כמבואר ס"ס קס"א. ולדעת הרא"ש הוא עד מקום חיבור אצבעות לכף היד וכן אם זב חוץ לפרק מן מים הראשונים שנטל תוך הפרק שקבלו שם טומאה מן היד שתוך הפרק ועתה הם חוץ לפרק אפי' נטל עליהם מים שניים חוץ לפרק נשארו בטומאתן כי חוץ לפרק אין מים שניים מטהרים וכמ"ש מ"א אח"ז: מים שנים ח"ל אין בכך כלום: דהא הם מצד עצמם טהורים וחוץ לפרק אין מקבלים טומאה: וכן צריך להגביה. ר"ל אם התחיל להגביהן ועי"ז זבו ויצאו מים ראשונים קודם שנטל שנים חוץ לפרק והם נשארו טמאים כי חוץ לפרק אין להם טהרה וכששוב ישפילם אסור שלא יחזרו מים ראשונים שיצאו כו': אפי' נוטל עד הזרוע כו' ר"ל אפי' לדע' א' שבס"ס קס"א והוא דעת הרי"ף וכ' שם שי"ל כן וא"כ מקום טהרתן וטומאתן עד הזרוע מ"מ יש לחוש שיצאו המים לחוץ עד הזרוע כנ"ל: וה"ה אם רצה להשפיל כו' דאז ודאי לא יצאו חוץ לפרק ודעת הרשב"א כו' אלא עד הפיצול היינו למאן דס"ל כהרא"ש והוא דעה ב' שבס"ס קס"ב דא"צ ליטול אלא עד מקום חיבור אצבעות לכף היד והרשב"א ס"ל אפי' לדעה זו דאין מקום הנטילה כ"א עד מקום חיבור אצבעות לכף היד. מ"מ משם עד הזרוע המים מטמאים ומטהרים ע"י מים שנים אלא חיישינן ( בלי חששת הרא"ש והיינו אפי' משפילם מתחלה ועד סוף דליתא לחששת הרא"ש ועוד דלרשב"א מים שנים מטהרים אפי' חוץ לפרק אם לא לחוש שיצאו על הזרוע) שמא מים הראשונים נטל ח"ל ר"ל דא"א לצמצם ליטול עד סוף חיבור האצבעות ושמא יטול קצת יותר דא"כ אותן המים שנטל למעלה ממקום חיבור האצבעות נטמאו שם דהא לרשב"א גם שם מקום טמא ואם היה נוטל גם השנים על אותו מקום שוב היה נטהרים ע"י מים שנים דהא לרשב"א יש שם מקום טהרה אלא דחיישינן שמא שנים לא יטול כ"א עד סוף חיבור האצבעות וישארו הראשונים בטומאתן: או ששפכן יותר ממים ראשונים. ר"ל ניהו דמים ראשונים נטהרו ע"י מים שניים שנתן עליהם לדעת רשב"א דהמים מטהרים עד הקנ' מ"מ כיון ששפך השנים יותר מן הראשונים והם ביד למעלה מן הראשונים סמוך לזרוע א"כ שם המים שניים הם ראשונים ונטמאו ולא נטהרו ע"י מים שנים: ויחזרו ויטמאו כו' ר"ל כשיזובו למטה על האצבעות כי אין הזרוע מקום טומאה. ומחששת הרא"ש לא מיירי הרשב"א ומיירי שמשפילן מתחלה וע"ס כנ"ל: ובמטביל כו' צריך ג"כ להגביה כ"כ הרב"י דאע"ג דלהרשב"א וערוך אפי' למעלה ממקום דין נטילה יש מקום טומאה וטהרה. מ"מ הא דרביעית ומי טבילה אין מקבלים טומאה מן הידים היינו דוקא במקום נטילה. אבל חוץ למקום טבילה (נטילה) לא כיון שכ' כשאינו נוטל כל היד כו': וזהו כדעת הרשב"א. דלהרא"ש אפי' נטל עד הזרוע צריך להגביהן כמ"ש מג"א לעיל: וצ"ל דחזר בו. ר"ל לעולם ס"ל בש"ע כהרשב"א וא"ש מ"ש היינו כשאינו נוטל כל היד כו' ומ"ש וכן אם אפשר כו' רביעית כו' וכן המטביל כו' בזה חזר פה בש"ע ממ"ש בספרו ב"י וס"ל דגם לרשב"א וערוך מהני נטילת רביעית או טבילה דאפי' חוץ למקום נטילה אין רביעית ומי טבילה מקבלים טומאה: דהא הפוסקים כ"כ. דבנטל מרביעית או טבל א"צ להגביה בשם התוספתא. ואפשר דהג"ה זו (וה"ה אם משפילן) צ"ל אחר וי"א שכ' רמ"א עמ"ש המחבר דאם נטל כל היד א"צ להגביה עז"כ רמ"א די"א והיינו הרא"ש ולדידי' שפיר מהני אם משפילן מתחלה: (ס"ק א) ראשי כו' שאין צריך ליטול אלא האצבעות דרש"י אזיל לשיטתיה מה שפירש בחולין פרק כל הבשר דא"צ ליטול יותר לכן ג"כ א"צ להגביה יותר: א"א לפרש כן שלא כ' מזה בס"ס קס"א כצ"ל ר"ל דא"כ צ"ל דרמ"א ס"ל כרש"י דא"צ ליטול כ"א האצבעות והוא כדעת הרא"ש והוא דעה שניה שהובא בס"ס קס"א וכיון דהרב"י כ' שם דראוי לנהוג ליטול עד הקנה ורמ"א לא הגי' משמע דגם הוא ס"ל דלא כהרא"ש: ולי נראה שכוונתו כו' ולא ינגבם. ר"ל בשלמא אי אינו מגביהן כ"כ דלא יצא המים ע"י ההגבהה כ"א עד הזרוע ניהו דנשארו אותן המים בטומאתן כנ"ל מה בכך כיון דשוב אין משפילן עד אחר הניגוב ובשעת הניגוב ינגב גם המים שיצאו חוץ לפרק ותו ליכא למיחש למידי אבל אם יגביהן יותר מדאי ויכנסו תחת בגדיו על הזרוע וישארו אותן המים בטומאתן כנ"ל ובשעת הניגוב לא ינגבן דאין דרך לנגב תחת הבגדי': דאסור להשפילן כו' ר"ל דרש"י בא ליישב למה אמר הש"ס דצריך להגביה הידים הא אם משפילן נמי ש"ד דס"ל כהרא"ש כנ"ל ולכן פרש"י ראשי אצבעות ור"ל דראשי אצבעות עכ"פ צריך להגביה בשעת נטילה דאל"כ ירדו המים מצדדי האצבעות כו' ולא יהיו ראשי האצבעות נטולים לכן יגביה כו' וישפוך עליהם וכיון דבתחלת הנטילה צריך להגביהן שוב אסור להשפילן מחשש שכ' הרא"ש כנ"ל ר"ל דחיישי' שמא יצאו ראשונים ח"ל כו'. ולפ"ז לפי סדר נטילה של רוב העולם שהידים בשוה ואין ראשי אצבעות זקופי' לא למעלה ולא למטה א"כ לא יבאו המים לחוד היד שהוא לצד מטה לארץ כי המים יורדים אילך ואילך לכך צריך ליזהר להפך היד בשעת נטילה אילך ואילך כדי שיבאו המים גם על החוד של היד הנוטה לארץ: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) ג"פ א"צ כו' וז"ל מהרי"ל כו' ומ"מ צ"ע כו' עב"י מ"ש בשם הכלבו והביאו ג"כ במעדני י"ט פ' כ"ה סי' ח"י ועמ"ש עליו מעדני יו"ט: ואפשר דהמים שביד כו' א"נ ס"ל כהרשב"א כו' תו לא חיישי דמים שניים ושלישים לא הלכו לשם רק ראשונים גרידא כ"ה לא חיישי' דעכ"פ שני' או שלישים ג"כ יצאו לשם ונטהרו הראשונים: אבל לדעת הרא"ש אינו מועיל כו' והיינו לתי' אחרון אבל לתי' א' גם להרא"ש מועיל א"כ ע"כ הא דאמרי' דצריך להגביה מיירי דוקא כשהיו ידיו נקיות דא"צ ליטול רק שני פעמים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ג) הנוטל כו' ויש בה כדי ב' שטיפות והיינו כשאין בהם רביעית אלא באים משירי טהרה המבוארים לעיל סי' ק"ס סעיף י"ג: ובתה"ק השמיט זה כו' וכ' הכל בו בשם הראב"ד בשם כו' כצ"ל במ"א: ש"ע סָעִיף ב
ד (ס"ק ד) מים רבים. פי' יותר מרביעית ר"ל בשלמא אם אין לו רק רביעית מצומצם כשנטל תחלה להעביר הלכלוך א"כ חסר מן הרביעית ולכך צריך ליטול שני פעמים משא"כ אם יש לו יותר מרביעית א"כ במה שהוא יותר מרביעית יעבור הלכלוך וישאר רביעית ולכן סגי בנטיל' אחת כיון שהוא רביעית: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה (ס"ק ה) טפח כו' ובהכי מתישבא כו' דברפ"ב דגיטין דף ט"ז ע"ב בעי אילפא ידים טהורות לחצאין או לא ומפרש הש"ס דמבעי' לי' כגון שנטל חצי היד ואח"כ הוסיף ונטל חצי יד השני (וזה דין הנזכר פה בש"ע) ופריך הש"ס ותפשוט מדר' ינאי דאמר אין ידים טהורות לחצאין ומשני דר' ינאי מיירי שכשנטל חצי היד השני' כבר נתנגבו המים שעל חצי היד שנטל תחלה עד שאין בהם טופח על מנת להטפיח ואיבעי' דאילפא היא כשעדיין המים שעל חצי יד הראשונה טופח על מנת להטפיח. וקשיא ליה למ"א למאי דס"ד מעיקרא דלא אסיק החילוק בין טופח על מנת להטפיח או לא אדפריך ממימרא דר"י ה"ל להקשות ממתני' דהא תנן במס' ידים אין מוסיפים על הראשונים ופי' אם נטל חצי יד אין להוסיף אח"ז וליטול חצי יד השנייה. והיינו משום דאין ידים טהורו' לחצאין. וג"כ ה"מ לשנויי דמתני' מיירי בדליכא טופח על מנת להטפיח. א"ו דממתני' לא המ"ל דמתני' מיירי לכתחלה. וכ"מ הלשון אין מוסיפי' ואילפא מיירי דיעבד אם כבר נטל לחצאין דכ"מ הלשון ידים טהורות לחצאין. ולכן בעי למפשט מדר' ינאי דאמר ג"כ האי לישנא אין ידים טהורות לחצאין דמשמע אפי' דיעבד לא מהני. וכיון דהסברא חיצונה לא היו מחלקים בין טופח עמ"ל או לא ובכל ענין אין ידים טהורות. דהכי ג"כ הוי ס"ד המקשן מדר' ינאי אלא דאילפא חידש סברא זאת לפי מסקנת הש"ס דאפשר בטופח עמ"ל הידים טהורות לחצאין וכיון דלא אפשטא ודין נט"י דרבנן אזלי' בספיקו להקל וא"כ אין להוסיף להקל כ"א במה דמצינו דנסתפק אילפא דהיינו דיעבד אבל לכתחלה לא מצינו דנסתפק אילפא נשאר סברא חיצונה דאפי' בטופח עמ"ל אסור: וב"ח כתב דבטור ורא"ש משמע כו' מדלא העתיקו אבעיא דאילפא ע"כ ס"ל דפשט' דלישנא דר' ינאי מיירי אפי' בטופח עמ"ל ומאי דמשני הש"ס דר' ינאי מיירי בליכא טופח עמ"ל הוא דיחוי בעלמא ונקטו הפוסקים כפשטא דלישנא דר"י ואפי' בטופח עמ"ל אין טהורה לחצאין: ולכן אין ליטול מכלי שפי' צר כו' כ"כ הב"ח וז"ל וראיתי רבותי שהחמירו ולא נטלו ידיהם מכלי שקורין האנ"ד פא"ס עם הענדי"ל כיון שא"א בשפיכ' א' עד הפרק עכ"ל והט"ז תמה עליו דמה בכך אע"פ שאין זב בפעם א' על כל השיעור של יד אין בכך כלום כיון שאינו פוסק מלזוב מקרי שפיכה אחת עכ"ל. ובס' א"ר כ' עליו דלא דק דהא צריך להפכו ולסגור ההענד"ל כל פעם וכמש"ל סי' קנ"ט ס"ט וכ"כ הט"ז גופיה פה וסיים אולי בזמן קצר כזה ל"מ הפסק וסיים אבל מ"ש מ"א סתם אין ליטול מכלי שפיו צר כו' משמע בכל כלי שפיו צר אע"פ שיוצק כל עת בלי הפסק בנדון כזה מסכים הא"ר עם הט"ז: ש"ע סָעִיף ג
ו (סק"ו) שנייה כו' אע"ג שנגב ר"ל דאי איכא טופח ע"מ להטפיח אפי' בראשונים שרי אע"כ דליכא טופח על מנח להטפיח וא"כ ה"ה דנגוב לגמרי דדינם שוה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ב
ז (ס"ק ח) שישפוך לו פי' כו' מותר לשפשפם. ר"ל דמה"ט צריך שישפך לו אחר. כיון דצריך לשפשף ידיו כמ"ש רמ"א סעיף ב' וא"כ בשלמא אי אחר שופך ע"י בקל יוכל ליטול שני ידיו כא'. דהאחר ישפך על ידיו כא' ואז מותר לשפשפם ואין אח' נטמאה בחברתה כיון שנטלן כא' הוי השני ידים כיד א' כמ"ש סעיף ה' משא"כ כשיטול בעצמו א"א לשפוך על שתי ידיו כא' וא"כ אסור לשפשפן דיד א' נטמאת בחברתה: וב"ח כתב בשם רש"ל. נתן שני טעמים אחד שישפוך לו דוקא אדם אחר. חדא דכששופך כו' והגביהו כאשר הוא הדין שצריך להגביהו כמ"ש סעיף א': ואם נטל הכלי כו' זהו טעם שני: ומ"מ אפשר כו' ר"ל דלשני הטעמים שכ' מהרש"ל יש תקנה שיכול הוא בעצמו ליטול דהיינו לשפוך על כ"י ראשונים ושניים דכבר נטהרו מים הראשונים ואזדא לה טעם א' שיחזרו המים דהא קודם שיצאו חוץ לפרק נטהרו ועל כן צריך לו' שלא יגביהן עד אחר שנטל גם מים שניים וגם טעם שני ליכא דכשאוחז באוזן הכלי בידו הלחה לא נטמא האוזן דהא המים שעל היד טהורים: אלא מחוורתא כמ"ש. דהיינו טעם מג"א משום השפשוף דא"כ א"א לשפוך על כל יד בפ"ע ראשונים ושנים כמ"ש מ"א לעיל דצריך לשפשף בשפיכה ראשונה כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ח (ס"ק ט) על כל א' כו' משמע דאם שפך כו' ונגעה בחברתה ר"ל שעדיין חברתה לא נטל ודייק לה מדכ' על כל אחד. דרביעית אין מקבלים טומאה. אפי' שלא במקום נטיל' כמ"ש סי' ק"ס ס"ס י"א ע"ש ס"ק ט"ו: ש"ע סָעִיף ד
ט (ס"ק י) על השני'. ואם נגע כו' א"צ לנגבם כו' דכיון דכבר היו טהורים כתב היש"ש הטעם דוקא בסעיף ד' דלא נטל רק מים ראשונים נגע ביד אחרת דאז יש לאותן מים שני מיני טומאות. א' משום אותה יד שנטל כדין כל מים ראשונים שטמאים ב' עכשיו נתוסף להם טומאה במה שנגע בידו שניה הטמאה אין מים שנים כשיטול שנית ידו אחד יכולים לטהר שני מיני טומאות דלא מצינו דמים שנים מטהרים כ"א טומאה א' דהיינו כשהמים טמאים מצד היד שנטל. והיינו כל מים הראשונים וא"כ הכא שכבר נטל ידו הראשונה שני פעמים וא"כ נטהרו מים ראשונים ואין להם כ"א טומאת אחת מה שנגע בידו השניה. וטומאה א' מים שנים מטהרים לכן א"צ לנגב כ"א ליתן שוב עליהם מים שנים ודיו: ל"ל בה כמ"ש סי' ק"ס ס"ס י"א. ר"ל דאם נגע בידו הטמאה במים שבכלי לא נטמאו המים: ומ"מ כו' נדבקו מים טמאי' ר"ל מים שבידו שהם טמאים כדין מים ראשונים: וכשחוזר ודוחק וכו' דהא צריך להחזיר הברזא בכל שפיכה וכמ"ש לעיל ס' קנ"ט סעיף ט' ודברי ל"ח אינן מובן לי דמשמע קצת דבכלי כהאי לא בעי' שיחזור בכל שפיכה ולא ידעתי למה. אמנם כשנוטל רביעית בפעם א' ל"ל בה אפי' נוגע בידו הלחה באוזן כלי ומתלחלח ומתדבק שם מאותן מים מה בכך הא המים טהורים כשנטל מרביעית. וגם כשאוחז באוזן הכלי בידו שני שעדיין לא נטל אין בכך כלום לא נטמאו המים מצד נגיעתן בהן ביד טמאה כמ"ש פה: ש"ע סָעִיף ד
י (ס"ק י"א) א"צ כו' טמאות ומ"מ א"צ ניגוב וסגי שיטלן שנית כיון דהמים היו טהורים וכמ"ש לעיל בס"ק י' בשם יש"ש עיי"ש: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ז
יא (ס"ק יג) אם שפשף כו' או שנטל מרביעית כו' עס"א וע"ד מ"ש. ר"ל דלא תיקשי ממ"ש ס"א דרביעית אין מקבלים טומאה. ועז"כ לעיין בס"ד ר"ל מ"ש מ"א בס"ק ט' שני יישובים בזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב (ס"ק י"ד) בראשו כו' עס"ס קס"ד. ר"ל דזה הכריחו לפרש בכובע דל"ל בראשו ממש הא מבואר ס"ס קס"ד דאם נגע תוך הסעודה בראשו נטמא ידו וצריך נטילה אפי' הראש נגוב. דלא כמ"ש ר"מ רבקש לחלק: ש"ע סָעִיף ח
יג (ס"ק טו) טמאה כו' של"נ ידו שנית. דאי נטל שנית הרי שני' טהרו הראשונים וליכא מים טמאים כלל: ש"ע סָעִיף ח
יד (ס"ק ט"ז) מטהרים כו' וא"צ מים שנים. דהידי' טהורי' מיד ע"י נטילה ראשונה אלא דהמים טמאים. ובאים מים שניים לטהר מים ראשונים שעל היד. וכשמנגב ידיו מיד אחר נטילת מים ראשונים הרי ידיו טהורים וא"צ שום למים שניים: ומ"מ אפי' כו' דצריך לנגב (הר"ש) הובא בב"י בסי' זה על דין דהכא שכ' וז"ל תוספתא הנוטל ידיו צריך לשפשף ר"ל לקנח מים שעל ידו במפה או בשאר דבר. וכדאמרי' פ"ק דסוטה כל האוכל פת בלי ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא וכשלא נטל כ"א הראשונים איירי דאי נטל השניים כו' הרי טיהרו שניים את הראשונים כו' ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם עכ"ל. וצ"ל לפי אותו צד דבנטל שניים א"צ שפשוף הא דאמרי' כל האוכל בלי ניגוב ידים כו' מיירי כשלא נטל שניים. ולפי אותו צד דאפי' נטל שניים צריך ניגוב ע"כ משום מיאוס כדלעיל ס"ס קנ"ח. אמנם כיון דבכל ענין בעי ניגוב אפי' נטל שניים הא דצריך מים שניים ולא סגי בראשונים גרידא וע"י ניגוב כמש"ל בשם מהרי"א יישב מהרי"א וז"ל הובא בב"י סי' קס"ה (ובא ליישב קושייתו דשם אביאנו בסי' קס"ה) שמאחר שזה האיש י"ל ליטול מים שנים אע"פ שבאים לטהר הראשונים עכ"ז לטהרת ידים הם שהרי אם הי' נוגע במקום שנגב ידיו מהראשוני' חזרו ידיו להיות טמאות כו' עכ"ל מבואר מזה טעם מים שנים פן יגע בידיו מקום הלח שנגע שם עססי' קנ"ח משמע שם מדסתים דפשיטא להרב"י דאפי' נטל שניים צריך ניגוב: וכ' הל"ח כו' כדרך המקנחים כו' וז"ל דוקא שפשף בראש או בכותל הוא דקתני כו' אבל קינח במפה לא קתני דטמאה וטעמא רבא איכא כיון שהשפשוף הזה במקום מים שנים כי שפשף כדרך כל הארץ במטפחת וכיוצ' בה מטהרת היד לגמרי כדין מטהר במים שנים אבל שינה ושפשף בראש וכותל אע"פ שידו מטהרת כו' מ"מ אין כח בשפשוף הזה לטהר כמים שנים לטהר גם המים הואיל ולא קינח כדרך המקנחים כו' ולבר מן דין כו' דכל דין נט"י מדברי חז"ל והם אמרו כו' שיכולים לחלק בדיניהם כפי חכמתם ודעתם עכ"ל ועיין בט"ז שכ' סברא אחרת לחלק בין מטפחת לראש וכותל: וצ"ע מנ"ל הא. והא דדייק מדנקט ראש וכותל ולא נקט מטפחת אין דיוק זה כדאי לחדש דין. גם י"ל דאורחא דמלתא נקט דמטפחת שקינח בה אין דרך שוב לנגוע בה ולפ"ד מ"א יש ליזהר לקנח א"ע במפה שכבר קינח בה חברו והוא טופח על מנת להטפיח אף שרובן נוטלין מרביעית מ"מ לא רבים יחכמו ליטול ע"פ הדין וא"כ אפי' רביעית טמא והמטפחת מטמא יד הנוגע: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
טו (ס"ק י"ז) או שום ד"א כו' משמע דהלכה כרשב"ג דס"ל דכל דבר הבא מבריית המים דין מים יש להם לכל דבר כן הקשה הרב"י על הטור ובאמת קשה גם להרב"י אותה הקושיא: ובי"ד כו' ממעט בשפופרת כו' ר"ל אם יש שני מקואות זה אצל זה וא' מקוה כשרה וא' מים שאובים או א' מקוה שלם ושניה מקוה חסר' או שניהם חסרים ובצירופין שיעור מקוה אם יש בכותל שביניהם נקב כשפופרת הנוד דהיינו כרוחב שני האצבעות הסמוכים לאגודל ויכול לחזור באותן האצבעות הנקב אילך ואילך הוכשרו שני המקואות ואם יש דבר מה באותו הנקב ועי"ז נתמעט הנקב משיעור שפופרת הנוד אין מצטרפים כ' ש"ע שם דאפילו יש בנקב דבר שהוא מבריית המים ממעט משיעור שפופרת הנוד וצ"ל דדין לטבול בו קל משפופרת הנוד ועי"ז הקש' התוי"ט דהסברא אדרבא להיפוך: דלהרא"ש וטור דפסקו דלא כרשב"ג דוקא אם רסקן וכ"כ רמ"א בהג"ה לעיל סי' ק"ס לענין נט"י: על היד דטמא ודוקא דליכא רביעית מים והוא פשוט: ש"ע סָעִיף ט
ט״ז Taz
סָעִיף א
א והוא הדין אם משפילן כו'. בזה מתורץ מ"ש ב"י למה צריך להגביה ידיו הא אין חשש גם כשישפיל אותם מתחלה ועד סוף לזה תי' דאה"נ דדי בזה אלא שהאזהרה היתה שלא להגביה תחלה ואח"כ ישפיל וב"י תירץ בשם מהרי"א דאם ישפיל יש חשש דמים הנוגעים בכף היד אחר פיצול האצבעו' נטמאו ויצאו המי' מכף היד ויטמאו האצבעות ולכך אין להשפיל ידיו לצד מטה וכתב שזה דוקא למי שסובר שיעור נטילה עד גמר האצבעות וכ"כ ב"י בסי' זה בשם תשובת הרשב"א ולא הבנתי דגם לדיעה זו אין חשש דהא אין הידים מטמאין רק עד הפרק כדאיתא במשנה הביאה ב"י ועכשיו אנו קיימין דהאי עד הפרק פירושו גמר האצבעות וצ"ל לענין טומאת הידים מודים הכל עד הפרק דקאי עד קנה של זרוע ודברי רמ"א הם דברי ב"י לפרש מ"ש בגמרא צריך להגביה לאו למימרא דהכרח הוא להגבי' אלא דאסבא להגביה צריך שלא ישפיל אח"כ עד הניגוב אלא שכת' ב"י ע"ז שקשה לפ' כן דלא אשתמיט שום מפ' שיכתוב כן ול"נ דע"ז נתכוין רבינו יונה ג"כ במ"ש ב"י בשמו וז"ל ופי' תלמידי הרר"י שבשעת נטילה צריך ליזהר שלא יגביה ידיו למעל' עד שינגבם וכו' והאריך ב"י לפלפל בפי' דבר זה דבשם מהר"י חביב כ' דהרי קמ"ל שמתחלה ועד סוף יעשה באופן שלא יגביה עד הניגוב ואז אין חשש ובגמ' מיירי שאם התחיל פעם א' להגביה לא ישפיל אח"כ ודחה ב"י פי' זה דהא הר"י בא לפרש דברי רב ולא לעשות תיקון אחר ופי' הוא פי' אחר והוא דחוק מאוד ונראה לישב פי' מהר"י חביב ולא קשה מידי דגם רב נתכוין לתיקון הר"י וה"ק הנוטל ידיו ורוצה להגביהם צריך שיגביה' עד הניגוב ומו"ח ז"ל כתב דמש"ה אין להשפיל הידים דאז לא יבאו המים לראשי אצבעותיו שהם פונות למטה וע"כ יש להגביהם וכיון שמגביהן לא ישפילם כדי שלא יחזרו ויטמאו וכו' וא"א לפרש כן דהא ע"כ אם ישפילם צריך שיהיה באופן שיבואו המים לצד הפנימי של היד דהיינו שישפוך המים על כל רוחב חוד היד וא"כ יבואו ג"כ לראשי האצבעות ובדברי הרר"י כתב מו"ח ז"ל שיש להגיה צריך ליזהר שיגביה ידיו למעלה עד שינגבם מפני שאם לא יגביה' יקבלו המים טומאה כו' והוא נכון דלדעת הרר"י יהיה צורך ההגבה' בכל היד עד הזרועות כמו בראשי אצבעות למה דקי"ל עד כף היד ולעד"נ בעיקר הקושיא דלעיל הא סגי כשישפיל ידיו דסתם נוטל ידיו מחזיק בשוה בשעת הנטילה דהיינו ששופך על חודה של יד וע"ז הזהירו שאחר נטילה לא ישפיל הידים כדי שלא יזיבו המים ממקום חוץ לפרק לתוך הפרק אלא יגביהם וה"ה אם רוצה להחזיקם בשוה גם בשעת הנגיבה דאין איסור אלא דאין דרך העולם בכך אלא דמגביהם או משפילם בנתיים ע"כ הזהיר על ההשפלה: ש"ע סָעִיף א
ב חבור היד והזרוע. לפי שכל היד בחזקת טומאה אע"פ שא"צ נטילה רק עד אחר פיצול אצבעות ויש חולקים הם דעת הערוך ותלמידי הרר"י דס"ל דבכ"מ מקבלים טומאה ונראה דטעמא כיון שהמים חוזרים אח"כ לתוך מקום נטילה וכן ראיתי לרש"ל פ' כ"ה: ש"ע סָעִיף א
ג על שתי ידיו רביעית כו'. וכ"ש אם שופך על כל יד רביעית: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד צריך לשפשפם. בטור כתוב בזה אפי' אם שפך על כל יד רביעית וא"כ גם מי שמטביל ידיו צריך ג"כ שפשוף אח"כ זו בזו שהרי רביעי' בבת אחת הוה כטבילה כמ"ש בס"ד: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה טופח ע"מ להטפיח כ"כ הרמב"ם וטעמו מדאמרינן רפ"ב דגיטין דמבעי' לן אי מהני טופח ע"מ להטפיח לנטילה כמ"ש כאן ולא איפשטא וכל ספק ידים לקולא. והר"ש והרא"ש והטור לא הביאו זה אלא כתבו אם כשנטל ידיו בשפיכה ראשונה לא נטל עד הפרק אינו יכול ליתן פעם שנית על המקום שלא נטל כבר כדי שתעלה לו בשביל שפיכה א' שאין נטילה לחצאין אלא מה שנוטל תחלה חשוב כמאן דליתיה וצריך ליתן שפיכה א' עד הפרק ואח"כ שפיכה שנייה עכ"ל ותמה ב"י אמאי לא מהני בטופח ע"מ להטפיח במקצת היד וכדמבעיא לן ולא איפשטא והניח בצ"ע דמ"ש מכל ספיקא דרבנן ולי קשה דהא לענין שאיבה במקוה שהוא ג"כ דרבנן ואפ"ה כ' הרא"ש והטור בי"ד סי' ר"א דלא מהני טופח על מנת להטפיח להכשיר פסול שאיבה אלא צריך כשפופרת הנוד. וכבר הקשו התו' בר"פ חומר בקודש בשם ר"ת ממתני' דמביא רפ"ב דגיטין דמשקה טופח שאינו חיבור משמע הא טופח ע"מ להטפיח הוי חיבור והאריך שם גם ר"ש כ' מזה הביאו ב"י שם וכיון שכ' רמ"א שם סעיף נ"ג שיש לפסוק להחמיר אפי' בשאוב שהוא דרבנן ושכן ראוי להורות א"כ ה"ה בידי' שהן מדרבנן נמי ראוי להחמיר בזה ולפסוק כדעת הטור דלא מהני רק אם חוזר ושופך שפיכה א' עד הפרק ודבר פשוט שלא אסרו להוסיף על המים ראשונים אלא אם שפך על מקצת ופסק ואח"כ רוצה לעשות שפיכה שנייה על השאר אבל אם אין פוסק מלזוב כגון בכלי שיש לו הענדי"ל של נחושת אע"פ שאין זב בפעם א' על כל השיעור של היד אין בכך כלום כיון שאין פוסק מלזוב מקרי שפיכה א' והמחמיר בזה הוא מן המתמיהי' רק שיש חשש לענין כח גברא ע"כ צריך להפכו תמיד כדלעיל סימן קנ"ט ס"ט: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו שישפוך לו אחר כו'. פי' רש"ל הטע' דכששופך ביד זו על השני' ואח"כ שופך משניה לראשונ' יש לחוש שמא בשפיכה הראשונה ירדו מי השפיכה חוץ לפרק ולא מועיל להם שפיכה שנים כדלעיל ואח"כ כשיחזור לשפוך על הראשונה יחזרו המים שהיו עליה חוץ לפרק לתוך הפרק כי אז צריך להוריד היד כדי לשפוך על הראשונ' ועי"ל ט"א דשמא יגע ביד הנטולה ביד שאינה נטולה עדיין ותטמא ולזה לא יועיל אח"כ מה שיטול אות' אבל כשישפוך אחר ישפוך על שניהם בב"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ז נטל ידו א' כו' להבין זה נקדים דברי ב"י שכתב וז"ל היכא דנטל ברביעית ושפשפה בראש או בכותל וחזר ונגע בהם נראה דטהורה לדעת הסוברים שהשופך רביעית כא' א"צ מים שניים לטהרם דע"כ לא מיטמ' בתוספת' אלא כשנוטל ידו א' בפחות מרביעית דאתי משיורי טהרה אבל כשנטל מרביעית שלם טהרו הידי' וגם המים שעליה' לגמרי ואם שפשף בראשו או בכותל ואח"כ נגע בהם טהור' עכ"ל דבריו אלה אינם מובנים דכיון דאתי משיורי טהרה אפי' בב' ידים נמי ותו למה לא זכר כאן בש"ע הך מלתא דאתי משיורי טהרה ע"כ נ"ל ברור דט"ס יש כאן וצ"ל אלא כשנטל ידו א' או אפי' ב' בפחות מרביעית דאתי משיורי טהרה כו' וביאור דבריו דמאן דאית ליה רביעית מים ושופך על ב' ידיו כא' ממילא אין כאן טומאה לגמרי אלא דמיירי ששופך על כל יד בפ"ע ע"כ שייך בי' טומאה מצד מים ראשונים וטהרה מצד מים שניים וכן בשופך על ב' ידים כא' ואפ"ה אין טהורי' לגמרי דמיירי בפחות מרביעית ואתי משיורי טהרה. וע"ז אמר דאף ע"ג דיש כאן טהרה מצד השניה אחר שישפשף פי' שינגב אותם דבלא ניגוב אין כאן טהרה אע"פ ששפך ב"פ כמ"ש ר"ש הביאו ב"י לעיל סי' זה וז"ל ואפשר דשפשוף בעי לעולם מ"מ כאן דנגע בהם אחר ששפשף גרע טפי וטמאי' ע"כ צריך ליטול ידו או ב' ידיו מחדש כיון שלא בא רביעית על יד א' או על ב' ידי' בפע' אחת ובזה מבוארי' דברי הש"ע במ"ש בסעי' זה על ידו א' לפי שר"ל שאין שם רביעית וזה לא אפשר בב' ידי' אלא א"כ בשיורי טהרה ולא מיירי בזה בש"ע: אלא שראיתי בלבוש שהקשה כאן אי מיירי מב' שפיכות הא נטהרו אלא משפיכ' א' מפחות מרביעית ואתי משיורי טהרה וע"כ למד מזה דמי שנטל ידיו מפחו' מרביעית השיורי טהר' א"צ לשפוך מים שניי' ומצטער אני על צדיק כזה שיצ' מכשול מתחת ידו בזה דח"ו לו' כן דדי לנו לו' במאי דאתי משיורי טהרה שיהיה להם דין רביעית שלם אלא שאתה בא להוסיף דיהי' להם מעלה נוספת ולא יצטרך למים שניים אלא שינגוב אחר שפיכ' א' חליל' לו' כן וכאן מיירי מב' שפיכות ומאוד תמוה מה הוקשה לו כיון ששפך מים שניים אין כאן טומאה הא כ' ר"ש והש"ע והוא עצמו הביאו תכ"ד דגרע טפי כיון שנגע בהם אחר השפשוף ועוד בא לתרץ למה נקט בראש וכותל ולא במפה ודוחק עצמו והאמת דבמפ' נבלעו המים במפה ואין שייך שם נגיעה אחר ניגוב משא"כ בראש או בכותל שהם קשים: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ח או ישפוך רביעית כו'. כ' רש"ל שזהו יותר נכון מחלוק' ראשונ' דשם א"א להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ובחלוקה השניה כ' שטוב לכרוך הרטייה בסמרטוט קטן ורך לנקות מקום זוהמא: ש"ע סָעִיף י
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א והוא הדין אם משפילין עט״ז עב״י ומ״ש דלא הבין כו׳ פירשתיו במ״א בדברי הגאונים דודאי תרומה ועד הפרק היד וזרוע וחולין עד קשרי אצבעות ודאי בתרומה מטמאין עד הזרוע וה״ה חולין וכן טהרתן וזה נרמז במ״ש מהרי״א אע״פ שא״צ נטילה לחולין יע״ש בב״י והיינו הואיל ובתרומה צריך יותר כו׳ ולפ״ז בחולין ק״ו ב׳ נט״י לחולין עד הפרק לתרומה עד הפרק כגי׳ הרי״ף ואפ״ה פסק הרא״ש כרב דלחולין די עד הפרק ומסייעא נמי מימרא דרב בסוטה ד׳ ב׳ ואין חולק שם עליו ואלו למי שסובר חולין ותרומה עד הזרוע מהני שישפילן. וא״כ גורס עד הפרק בכולהו א״ש מימרא דרב בסוטה לשיטתיה בחולין דלחולין עד פרק השני ומ״מ בשלישי מטמאין כמו תרומה כו׳. אבל הט״ז לא הונח לו בזה דמשמע דרא״ש סובר בפשיטות בחולין ק״ו ב׳ גירסא עד לפרק ופסק כמ״ד בין לחולין ותרומה עד קשרי אצבעותיו והשתא משנה דפ״ב דידים הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק אף בתרומה רק עד קשרי אצבעות והדרא קושיא לדוכתיה איך כתב הרא״ש שם בסוף ק״ז ב׳ מימרא דרב בסוטה ופירוש כו׳ די נמי בשישפילן דליכא חשש שהמים שחוץ לקשרי אצבעות מיטמאין דהוי חוץ לפרק ואין מיטמאין שם ותי׳ דמשנה דידים מיטמאות עד הפרק כ״ע מודים עד חיבור הזרוע מטמאין המים ואה״נ ששם מטהרות שניים לראשונים עד חיבור הזרוע אע״פ שאין נטילה שם לתרומה ומתני׳ ביצאו חוץ לזרוע וחזרו מיירי ומימרא דרב שיגביה ולא השפלה דחששא כמ״ש הרשב״א בתשובה שמא יתן מים ראשונים קצת חוץ לקשר ושניים לא יגיעו שם או מיד יזובו והוי לגבי זה שלא במקומן וא״י למה כתב לענין טומאת הידים דמשמע נמי לענין טהרת ידים חדא הוא. גם למה הקשה על מהרי״א וב״י בשם תשובת הרשב״א הא בש״ע כאן הוא דברי הרשב״א וכמ״ש במ״א גם אם נדחוק ולומר המחבר הוא דעת הרא״ש וה״פ והיינו כשאין נוטל כו׳ ופוסק כרא״ש אז דוקא הגבהה ולא השפלה אבל למ״ד דבעינן כל היד א״צ להגביה וה״ה השפלה מהני ג״כ תפול זאת הקושיא על המחבר. ולזה יש לנו לומר דהמחבר מצי סבר כן דלחולין עד קשר ולתרומה עד הזרוע וא״ש כמש״ל והרשב״א א״ש דרב לשיטתיה דלתרומה עד הזרוע וחולין עד הקשר וקושיית הט״ז רק למהרי״א שהעמיס זה ברא״ש וכמ״ש והבן. ויתר הדברים עב״י ופרישה ומ״א ביארתיו שם ואי״ה באות ב׳ אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף א
ב חיבור עט״ז השמיט מלת לחולי״ן שהביא מהרי״א עמ״ש באות א׳ מזה ומ״ש ויש חולקים הוא הערוך והרר״י צ״ע למה לא הרא״ש כמ״ש המ״א בדברי הגאונים. ואתה רואה שסובר הט״ז דיעה א׳ הוא הרא״ש (דלה כמ״א) והלשון מוכיח כן שלא יצאו המים ולא שמא יצאו כמש״ל ועמ״א וה״פ שיגביה דוקא לא ישפילם לרא״ש כמהרי״א או דחוץ לקשר מקום טומאה ולא מקום טהרה שיטהרו שניים לראשונים או כעין חששת הרשב״א עמ״ש כאות א׳ ובמ״א והר״ב בהג״ה דכתב ה״ה משפילן הוא י״א ומחלוקת הוא וכמ״ש הב״י דלא כמהרי״א וז״ש אבל אם נוטל עד זרועו כלומר למ״ד כן כרי״ף תו א״צ להגביה ה״ה משפילן מתחלה וסוף שפיר דמי כמ״ש מהרי״א ז״ל ואמר כן ולא והיינו למ״ד בעבור שכתב בסימן קס״א סעיף ד׳ וראו״י לנהוג כדעת הראשון משמע לחומרא בעלמא כמ״ש בב״י מלא חפני טיבותא והא חומרא דאתי לידי קולא שישפיל ידיו ולמ״ד עד הקשר אסור להשפיל אלא דודאי אף למ״ד עד הקשר שניים מטהרין ראשונים חוץ לקשר כמו בתרומה כמש״ל במ״א ובט״ז א׳ רק חששא שיתן ראשונים חוץ לקשר ושניים עד הקשר כעין מ״ש הרשב״א ואם מחמיר תמיד ונותן עד הזרוע לית חששא כי במקום שנותן ראשונים נותן שניים. ויש חולקין הוא הערוך דאף חוץ לזרוע מקבלים המים טומאה ויש חששא דרשב״א הלכך דוקא יגביהם ולא ישפילם והרר״י ג״כ למה שהגיה הב״ח שיגביהם אף לדעת הרי״ף וכמ״ש באות א׳ יע״ש. ומ״ש הטעם הואיל וחוזרים לתוך נטילה ומשנה דפ״ב דידים איך יתורץ לדעת הערוך עיין בדרישה. והנה בלבוש כתב דיעה א׳ כרא״ש כמבואר שם ועמ״ש רמ״א וישפילם כתב ויש אומרים יע״ש ואמנם מ״ש וי״א דאם נוטל עד הזרוע א״צ להגביה ולא להשפיל משמע דאף אם מגביה תחלה ואח״כ משפיל שפיר דמי וא״י מאן י״א דאם יגביהם אח״כ ישפילם קודם הניגוב המים שיצאו חוץ לזרוע אין נטהרים אף בשניים חוץ למקומן ואח״כ כשישפיל יזובו המים טמאים לתוך מקום הנטילה ויטמאו היד וצ״ע כעת: ש"ע סָעִיף א
ג על שתי ידיו עט״ז וא״י מה מלמדינו ופשיטא דהכין הוא: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד צריך לשפשפם עט״ז אפשר ענין השפשוף שיחכך זו בזו הטעם שמא לא באו המים בכל חלקי היד בדרך שפיכה ומיהו שפשוף מהני דטופח ע״מ להטפיח הוי חיבור אף במים ראשונים וכשבאו ביחד א׳ וב׳ במקום הניגוב מהני ובטבילה מסתמא באו המים בכל חלקי היד וא״צ שפשוף וצ״ע: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ה טופח עט״ז לטעמיה אזיל בי״ד אות ס״ג דברובא כשר אפ״ה פסק רמ״א שם דראוי להחמיר משא״כ להש״ך שם דבכולו שאוב מחמיר וברובא לכ״ע מקילין ויש לראות להט״ז מה נשתנה ספק זה משאר ספק טהרת ידים. ומ״ש בהנ״ט פא״ם לאפוקי מב״ח עמ״א ה׳ ואי״ה שם יבואר ועב״י מה שתמה דספק דרבנן לקולא אף בעיא שלא איפשטא והנה בגיטין ט״ז א׳ עלה דהך לא סיים מלת תיקו ובעיא דג׳ לוגין ואידך בעיא שם סיים תיק״ו ועיין יש״ש ב״ק פ״ב סימן ה׳ תיק״ו נסתם ואין רשות לפשוט ובלא תיקו יש רשות לפשוט מצינו ר״פ נפשטה במקום אחר ומש״ה יכול לומר קים לי בלא תיקו יע״ש וי״ל לענין ספק | דרבנן לקולא או ס״ס בבעי׳ דוקא בתיקו דלא הוי חסרון חכמה כיון דבימי הש״ס לא נפשטה משא״כ בלא תיקו הוי חסרון חכמה דאפשר החכם יודע לפשוט ובגמרא לא סיימו למלתא אין נכנס בגדר הספק דרבנן לקולא ואי״ה יבואר בכללי או״ה: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ו שישפוך עט״ז לרש״ל למ״ד עד הזרוע ליכא שם מים טמאים גם מלת לפיכ״ך בטור וש״ע לא יתיישב ויש״ש ארא״ש כ״כ שלא כתב מלת לפיכך בפרק כ״ה ק״ו ק״ז יע״ש ועמ״א אות ח׳ ואי״ה שם יבואר: אמר הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י דברי המחבר בכאן סעיף ד׳ ה׳ ו׳ לקוחים ממשנה פ״ב דידים מ״ג והיפך הסדר להיות לא זו אף זו עתי״ט שם ד״ה נטל ובאמת המחבר מפרש ליה ברישא וסיפא בנטל שניים ג״כ וברישא מיירי נטל ב׳ ידיו כ״א בפ״ע וצירפן לשניים טמאות וזהו הדין בס״ו ובסיפא נטל ושפשף בחבירתה ונתן ג״כ שניים על ב׳ ידו ואפ״ה הוי כ״ש ולר״ת בסי׳ קנ״ט ס״ו י״ל אשמועינן דוקא שפשפה בחבירתה הא שפך מא׳ על חבירתה ולא נגעו טהורים דהואיל ובא מכח כלי יע״ש והמחבר היפך דליהוי לא זו אף זו והתחיל וכתב לא עלתה נטילה שנטמאו תיפוק דלא עלתה נטילה דלא כר״ת בקנ״ט כדיעה א׳ בסתם והל״ל רק צריך לנגבה. ומ״ש המחבר ואפי׳ שפך שניים על ב׳ ידיו כתב הב״ח ה״ה דשפך שניים ג״כ על ידו א׳ ואח״כ שפשפה בחבירתה ידיו טמאות ורבותא קאמר דאפי׳ שפשפה לחבירתה ואח״כ שניים על ב׳ ידיו טמאות יע״ש ודאי רבותא היא דל״ת שניים מטהרים ראשונים קמ״ל דאין מטהרין טומאה מיד אחרת. והוי יודע שהיש״ש פכ״ה סי׳ ל״ג הבנתי מדבריו שיש הפרש שאם נתן ראשונים על יד א׳ ונגע בב׳ יש למים ב׳ טומאות א׳ מהיד א׳ ב׳ מיד שנייה אז לא מהני כמה קבין מימות שאין מטהרין כ״א טומאה א׳ לא ב׳ טומאות (ויראה טבילה במקוה מהני ופשוט הוא) הא ליתן ראשונים ושניים על יד א׳ ונגע בחבירתה ליכא כ״א חד טומאה למים אף שהוא מיד שנייה מהני שישפוך עוד מים לטהרם. וכתב עוד לשיטתי׳ דאם שפך על כל יד מים ראשונים ובשניים צירפן שרי והיינו דידים כבר נטהרו בראשונים ממים נטמאו יוכלו שניים לטהר ראשונים דליכא הוספת טומאה על המים רק נתערבו מים טמאין זה בזה ודוקא היכא שנתוסף טומאה על המים מיד א׳ ונגע בשנייה זהו תוכן כוונתו ויפרש מתניתין שם רישא ברמב״ם עיין פי׳ הרע״ב שם ועתי״ט שם ד״ה נטל ואנן קי״ל בס״ו כפירוש הרא״ש והרע״ב ואפי׳ נטל כ״א בפ״ע וצירפן לשנים טמאים דלא כיש״ש בחלוקה השנית י״ל דמ״מ מקרי נתוסף טומאה אבל חלוקה א׳ י״ל דכל דלא נתוסף כ״א חד טומאה אף שהיא מיד אחרת יכולין מים תלושים לטהרם אח״כ והנה מהא דמים מיטמאין ומיטהרין עד הפרק מוכח כהמחבר בס״ו ואין להאריך. ומ״מ אומר אני הא ודאי אם נטל ראשונים ושניים ליד א׳ ואח״כ נגע בשניה דצריך לנגב ידו הראשונה כל שיש טומאה על המים מיד חבירתה לא תועיל אלף קבין מים אף בלא תוספת טומאה מ״מ ידו השנייה א״צ לנגב דמים טהורים היו בשניים רק שנטמאו בשנייה א״כ שנייה יש עליה מים טמאים מעצמה וישפוך ראשונים ושניים ויטהרו. ואי״ה במ״א יבואר עוד ועמ״ש באות ז׳ בסעיף ח׳ בהא דשפשפה בראשו. עמ״א יו״ד: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ז נטל ידו אחת כו׳ עט״ז הביא דברי הב״י בכאן יע״ש והנה מ״ש בב׳ ידיו כ״א בפ״ע א״צ לפרש משיורי טהרה זה אמת ויציב עמ״ש במ״א אות ט״ו וי״ו אמנם מה שפירש דמיירי ששפך מים שניים ושפשפה בראשו אפ״ה טמא כשחזר ונגע בהם לא זכיתי להבינם שזה היפך מ״ש הר״ש בפ״ב מ״ב דידים והרע״ב פ״א מ״א ומ״ש הר״ש ומיהו אפשר שפשוף בעי לעולם לומר ניגוב דל״ת כל האוכל בלי ניגע מיירי בלא היה מים שניים אבל הוא ז״ל נראה שפירש דמסופק הר״מ דאפילו בשפך מים ב״ת ונגע אח״כ טמאה וצ״ע ועא״ר אות י״ח וצ״ע כעת. עיין קס״ה אות ב׳ מזה אי״ה: אמר הכותב כפי הפרטים המבוארים בסימן זה ובסימנים הקודמים כי רבים המה צריך האדם בינוני להתבונן ולומר אולי מיומא לא משאי ידי כראוי והנה בשפיכה בעלמא סגי עפ״י הרוב אין כל היד מה שצריך נטילה בא המים בכל המקומות וכ״ת מיעוט דמיעוט אין כ״כ קפידא הא בורכא והרי טבילה כל שמיעוט הגוף חוץ למים מ״ה לא הוי טבילה ואי קשיא מיעוט המקפיד מ״ה הוי טבילה או רובו שאין מקפיד דמ״מ כל בשרו במים קרינן ביה משא״כ כשהושיט אצבע א׳ חוץ למים מ״ה לא הוי טבילה ומינה לנט״י כל שמקום א׳ לא באו המים לא הוי נטילה וכמ״ש הב״ח כאן בס״א ראשי אצבעות לרש״י יע״ש ובין אצבעות שצריך שיבואו המים בכל מקום והיה נראה שמש״ה צריך לשפשפם אחר נטילה כמ״ש הר״ב בס״ג ובט״ז ד׳ כי יש מקומות שלא באו המים וכשמשפשף יבואו והרי מים ראשונים עם שפשוף ניגוב די כמ״ש המ״א י״ו (ועט״ז כאן) גם בט׳ קבין א״י אם לא יבואו המים בכל הגוף בלי מקום פנוי א״י מה תועלת: גם בקס״א בס״ד י״א עד הזרוע וי״א עד חיבור אצבעות לכף היד ועט״ז אות וי״ו והנה לפ״ז מהגודל ג״כ צריך עד סוף ב׳ קשרים ומ״ש הב״י עד קשר א׳ היינו אם נאמר לחולין ב׳ קשרים משא״כ לרא״ש ג׳ קשרים ומגודל ב׳ קשרים. והיותר נכון שיטול עד הזרוע רביעית על כל יד בפני עצמו ולית מים טמאים ועכ״ז צריך זהירות וצ״ע: מ״ש הט״ז שנבלעו במפה עיין ברכות נו״ן ב׳ במפה על השולחן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ח או עט״ז שנכון יותר לשפוך רביעית בב״א כי א״א להזהר ולצמצם שלא יגיעו המים כ״א סמוך לרטיה: ש"ע סָעִיף י
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א אצבעותיו. וצריך להזהיר להמון עם ששופכים המים מהצד וראשי האצבעות נשארו בלא נטילה: ש"ע סָעִיף א
ב משפילן. ולפי דעת המקובלים דוקא בהגבהה וקודם הברכה. ועיין ט"ז ומ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג לשפשפם. אפי' אם שפך על כל היד רביעית וא"כ גם מי שמטביל ידיו צריך ג"כ שפשוף אח"כ זו בזו שהרי רביעית בבת אחת הוי כטבילה. ט"ז: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ד טהורה. דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לכן אין ליטול מכלי שפיו צר שאין יכול לשפוך בבת אחת על היד מ"א וכתב ט"ז ודבר פשוט שלא אסרו להוסיף על מים ראשונים אלא אם שפך על מקצת ופסק ואח"כ רוצה לעשות שפיכה שניה על השאר אבל אם אין פוסק מלזוב כגון בכלי שיש לו הענדי"ל של נחושת אעפ"י שאין זב בפעם אחד כל השיעור של היד אין בכך כלום כיון שאינו פוסק מלזוב מיקרי שפיכה אחת והמחמיר בזה הוא מן המתמיהים רק שיש חשש לענין כח גברא ע"כ צריך להפכו תמיד כדלעיל סי' קנ"ט ס"ט עכ"ל: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ה עליהם. עיין ט"ז ומ"א הטעם: ש"ע סָעִיף ד
ו לכל זה. ואם נגע בהם אחר טמאות עיין מ"א. כלי שנקב בשוליו ותחוב בו ברזא ודוחק אותו למעלה ויוצאים המים ע"י שרי אעפ"י שהברזא לחה ונוגע בו בידיו לית לן בה. ל"ח. וכתב המ"א ומ"מ יש לחוש שלאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק הברזא בידו הלחה נדבקו מים טמאים בברזא וכשחור ודוחק בידו השניה נטמאה מהמים הלחים לכן יטול רביעית כאחד. אם נטל הכלי בידו הלחה נטמא אזן הכלי מהמים ואם חזר ואוחז בידו הראשונה נטמא ידו ממנה וצריך לנגבה כמ"ש ס"ד. לכן יטול רביעית כאחד וכאן מהני נמי אם ישפוך ע"ג היד בפ"ע הראשונים ושניים עיין מ"א: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ח
ז בשפשוף. עיין ט"ז ומ"א. כתב הל"ח אם קנח במפה כדרך המקנחים אפי' חזר ונגע טהור ע"כ ומ"א כתב עליו דאין לסמוך ע"ז: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ח ד"א. וה"ה שלג וברד כשלא ריסקן ונמצא על היד דטמא. מ"א: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
ט עליה. ע"ל סי' קס"א ס"ק ב' מש"ש: ש"ע סָעִיף י
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א הנוטל כו'. שיטת רש"י וסה"ת שאין חשש יציאת מים חוץ לפרק וחזרה אא"כ הלכו מים ראשונים לבד חוץ לפרק ולא האחרונים וה"ה בתוך הפרק היה שייך חשש זה אלא שבתוך הפרק ע"כ צריך ליטול בין הראשונים בין האחרונים ודוק ברש"י שם וחוץ לפרק לכ"א כדאית ליה דהיינו עד מקום שצריך נט"י והר"ש כ' עליו דאגב חורפיה לא עיין במתני' דבמתני' תנן הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה ע"כ. פי' שאין מים שניים מטהרות את הראשונים חוץ לפרק וז"ש ומטהרות עד הפרק ואין תפיסה לרש"י שגירסא אחרת לרש"י כמ"ש הפוסקים וכמ"ש ברש"י שם ודעת הרא"ש ורמב"ם וש"פ כדעת הר"ש. והרשב"א בתשובה כתב שאין החששא שיצאו המים מעל היד עצמה אח"כ חוץ לפרק אלא אותן המים ששופך חוץ לפרק יטמאו שם מחמת הידים ויחזרו לפרק ומתני' ס"ל כדעת הברייתא עד פיצול אצבעות והידים מטמאות עד הפרק של כף היד וכתב אבל דדידן דקי"ל שצריך נט"י עד סוף כף היד א"צ לזה ולכן השמיט דין זה בת"ה שדעתו כדעת הרי"ף שצריך נט"י עד סוף כף היד כמש"ש אבל לשיטת רש"י והר"ש אין חילוק ולעולם צריך להגביה ודעת הערוך ג"כ כפי' הרשב"א אלא דס"ל שג"כ בזרוע מקום טומאה ולכן צריך להגביה לעולם. והקשה מהרי"א לרש"י והר"ש שהחששא מפני יציאת מים וחזרתו א"כ ה"ה דמהני בהשפלה ותי' דחיישינן לחששת הרשב"א וכ' דלשיטת הרי"ף והרשב"א דצריך נט"י עד סוף כף היד הדק"ל דליכא לחששת הרשב"א כנ"ל ותי' ב"י דאין ה"נ אלא דה"ק שלא יגביה ואח"כ ישפיל ואף שלדעת הערוך לעולם חיישינן כנ"ל מ"מ יחידאה הוא דכל הפוסקים ס"ל דאין טומאה חוץ לכף היד וכ' המרדכי וסמ"ג בשם התוס' דמטביל ידים א"צ להגביה וכ' בסמ"ק דה"ה בשופך רביעית בפ"א וטעמם דס"ל כשיטת הר"ש דהחשש משום יציאת המים וחזרתם אבל במטביל ורביעית אין מים טמאים כלל וכן לרש"י אבל לרשב"א וערוך אין חילוק וע' כ"ז בב"י: דהיינו. רש"י שם ורא"ש וכשיטתם דס"ל שאין מקום נטילה אלא באצבעות כנ"ל: שלא כו'. ער"ש בפ"ב דידים מתני' ג' בפ"ק דסוטה כו' וכ"ד הרא"ש וש"פ דאפי' יצאו שניים נמי חוץ לפרק אפ"ה מטמאין את הידים וכנ"ל: וה"ה אם כו'. ב"י בשלמא לדעת רש"י שנוטל עד קשרי אצבעותיו ומשם עד הקנה מקום טומאה שמא יצאו המים משם אבל לדעת הרי"ף דצריך נט"י עד הקנה ומשם ואילך אין מקום טומאה ואף דערוך ס"ל דשם ג"כ מקום טומאה יחידאה הוא וכל הפוסקים חולקים עליו וכמש"ל ואין חשש אלא לאותן המים שיצאו מהיד לשם א"כ כי משפילם מתחיל' ש"ד מהרי"א וכמש"ל. וכתב ב"י ומ"מ רצו חכמים לתקן יותר בהגבהה על סמך הקרא וינטלם וינשאם כמ"ש הטור ושיטה אחרת לרשב"א כמו שכתבתי לעיל דס"ל שחששא דגמ' הוא שמא יצאו הראשונים חוץ לקשרי אצבעותיו ויטמאו מחמת כף היד ששם מקום טומאה ורב כשיטתו דס"ל נט"י עד קשרי האצבעות אבל אנן דקי"ל עד הקנה א"צ ולא ס"ל פי' הר"ש והרא"ש וז"ש והיינו כו' וז"ש בהג"ה ויש חולקים בזה והוא שיטת הר"ש והרא"ש וכן מ"ש בהג"ה הראשונה וה"ה אם כו' היינו לשיטתם אבל לשיטת הרשב"א לא מהני ומ"ש ג"כ בהג"ה דהיינו כו' ג"כ כשאינו נוטל אלא כו' כנ"ל: וכן המטביל כו'. תוספתא ברפ"ב דידים והטעם שאין שם מים טמאים כלל למד ב"י מזה דה"ה לרביעית בפ"א וכמ"ש תוס' בפ' כ"ה ק"ז א' ד"ה דלא כו': וי"א כו'. ר"ל אם יש לכלוך ואם אין לכלוך אפי' בב"פ וכמ"ש בס"ב דס"ל כרש"י דמים שניים מטהרים הראשונים בכ"מ ולא חיישינן ג"כ שיצאו הראשונים ולא השניים וס"ל דא"צ שניים אלא כשאין מגביה ידיו: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב הנוטל כו'. תוס' בד"ה הנ"ל דהא דתנן בפ"ב מים ראשונים ושניים אף לחולין דלא כהרמב"ם כמ"ש לקמן ודוקא כשאין לכלוך בידיו: ואח"כ שופך כו'. ירושלמי פ"ח דברכות ופ"ב דחלה הביאו הר"ש פ"א דידים והרשב"א בת"ה ע"ש תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה כו' וכ' הרשב"א פי' הראב"ד ז"ל שופך פ"א ומפסיק ואח"כ שופך פעם שנייה כדי לטהר המים הראשונים וכמ"ש בפ"ב דידים כו' וכן הסכים הרא"ה שם ומשמע אף לחולין מדקאמר שם ר' שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת אמר רשות אית בעי מימר מהלך ד' מילין ואת אמר רשות ואר"י בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים יצאה אשה מביתה כו' וזה ודאי לחולין דלא כהרמב"ם אלא שהר"ש פי' פירוש אחר להירושלמי וע' בת"ה ומזה ראיה למ"ש בסי' קפ"א ס"ח י"א כו' דכל שא"צ מים שניים א"צ ניגוב כמ"ש בס"ס קנ"ט והרמב"ם שם אזיל לשיטתו: וגם אלו המים כו'. כ"כ תוס' ורא"ש כנ"ל אבל הרמב"ם כ' דוקא לתרומה וכמש"ל בשמו ועיין בהקדמתו למס' ידים וכן נראה מפי' הר"ש כן במתני' א' פ"א בד"ה מוסיפין על השניים כך דין נ"י כו' מנגב ידיו במפה והן טהורות כו' ובנ"א שם כתב דהמים שניים צריך מפני שאם יגע במי השפשוף או ככר תרומה יטמא וזהו לתרומה וכ"פ הרע"ב שם בד"ה מוסיפין כו' אע"ג דידיו טהורות כו': ואם כו' וה"ה כו'. שם בתוס' ממתני' דרפ"ב דידים אבל דעת הראב"ד ורשב"א דבכ"ע צריך ב"פ: הנוטל ידיו צריך כו'. תוספתא הביאה הר"ש פ"ב דידים מתני' ב' וכ' שם ובשלא נטל כ"א הראשונים כו' ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם אלא שפי' דשפשוף היינו ניגוב אבל הרא"ש בחולין כתב שפשוף כמשמעו וכ"כ הטור ורי"ו וכ"כ הרמב"ם בריש ידים בהקדמתו: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ג ס"ג נטל כו'. גיטין ט"ו ב': ואם כו'. שם בעיא דלא איפשטא ולקולא בדרבנן וכל ספק ידים טהור: בד"א כו'. מתניתין ריש ידים מוסיפין כו' וכפי' הר"ש והרא"ש שם: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
ד ס"ד שופך כו' אפי' כו'. מתני' בפ"ב מתני' ג': לפי כו'. ר"ש והרא"ש: הלכך כו' לפיכך כו'. רא"ש בפכ"ה והטור: ואם אין כו'. שם ושם וכמ"ש בס"ה: או ישפוך כו'. שם ושם וכנ"ל בס"א שאין שם מים טמאים כלל ומשמע כאן דאף ברביעית צריך שפשוף: שעשו כו'. ב"י וכמש"ל סי' קנ"ט סי"ט: אם נגע כו'. לכך כו'. או כו'. הג"מ: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה ס"ה מתוך כו'. כמ"ש במתניתין שם נוטלין ד' וה' כו' וכן בתוספתא והביאה הר"ש שם וז"ש ואפי' ד' כו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו ס"ו נטל כו'. תוספתא הביאה הר"ש שם: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז ס"ז אם כו'. היינו כשאינו נוטל רק עד קשרי אצבעותיו כמ"ש בס"א לבד דעת הערוך. ב"י: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח ס"ח נטל כו'. תוספתא הביאה הר"ש שם מתני' ב': אע"ג כו'. מתני' שם ותוספתא שם וכפי' הר"ש שם על התוספתא במתני' ב' וכ"ז במים הראשונים שם: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ט ס"ט ואם כו'. ב"י כנ"ל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
י ס"י מי כו'. ולא הוי נטילה לחצאין דהוי כמו נקטע האצבע ואע"פ שאמרו התירו מפה כו' כאן שאינו מסירו מחמת כאב ל"ל וכמו שמותר לאוכלי תרומה דזריזין הן: וצריך כו'. כנ"ל ס"ט: נוטלים כו'. פ' כ"ה ק"ה א': ש"ע סָעִיף י
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)