Orach Chaim 346 — אורח חיים שמו

א ד' מיני הוצאה מרשות לרשות הן מן התורה - הוצאה, והכנסה, זורק ומושיט. וכולם דין אחד להם, לבד במושיט שיש בו חומר מכולם כמו שיתבאר. וזה לשון הרמב"ם בפרק י"ג דין ט"ז: ור"ח והרמב"ן פסקו דלמטה מג' אין צריך הנחה על גבי משהו, דכל פחות מג' סמוך לקרקע כמונח על הקרקע דמי, ובגמרא (צ"ז.) יש פלוגתא בזה ע"ש. ואין לשאול דכיון דחשבינן כמונח, אם כן חייב שתים שהרי יש כאן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. דודאי כן הוא, אלא שאינו חייב אתולדה במקום אב (שם) וכדתנן בכלל גדול 'העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת' וכמ"ש בסימן רמ"ב.

ב עוד כתב: כלומר, דמטעם זריקה ברשות הרבים אי אפשר לחייבו, דמיירי כגון שלא זרק ד' אמות, דאפילו בשני הרשות הרבים ביחד לא הוי ד' אמות. ולכן אין החיוב רק על ההנחה ברשות היחיד, כמבואר ממ"ש אחר כך: (הלכה י"ז) ופשיטא דהוא הדין לזורק, וזה שכתב 'מעביר' הוא לרבותא, דאף על פי שבעצמו עבר עם החפץ דרך רשות היחיד, לא אמרינן 'מהלך כעומד דמי' וקל וחומר בזורק. ואם כן, זה שכתב מקודם 'הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע פטור' - בעל כורחך כשאין ד' אמות בשני הרשות הרבים. ופשוט הוא דלר"ח ורמב"ן, אפילו לא נח על גבי משהו, כמ"ש בסעיף הקודם. (מ"מ) ודע, דזה שמחייב בפחות מג' ונח על משהו משום הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, זהו כשבכונה זרקו בסמוך לג', והיתה כונתו לזה שתנוח מעט ברשות היחיד. דאם היתה כונתו לזורקו לרשות הרבים האחר, לא היה מתחייב על ההכנסה, כיון שלא כיון לזה, ואין זה מלאכת מחשבת וכן מוכח להדיא שם בגמרא ע"ש. (שמקשה 'אי להכא קבעי לה... באומר כל מקום שתרצה תנוח אבל בלאו הכי פטור').

ג וזהו בזורק ומעביר, אבל מושיט חמור יותר, כמ"ש הרמב"ם שם: ונמצא דשני חומרות היו במושיט, האחת - שחייב מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים כשהן בדיוטא אחת ואחת - דאפילו למעלה מעשרה חייב, מה שאין כן בזורק, אבל במעביר חייב גם למעלה מעשרה, שכן משא בני קהת, (צ"ב.) דכולהו ילפינן ממשכן. ועניינא דמושיט כפי המתבאר מרש"י והרע"ב ר"פ הזורק - היינו שמושיט המשא לחבירו וחבירו לחבירו, שכן היו הלוים מושיטין הקרשים זה לזה. ונראה, דאפילו במשא קל חייב במושיט, דאף על גב דהקרשים הוי משא (כבדה) [כבידה], מכל מקום לא בהפרטים ילפינן ממשכן, דאם לא כן, לא נחייב רק בקרשים, אלא ודאי דבכל מין הושטה חייב, וכן נראה עיקר לדינא. (ומתוספות ד'. ד"ה 'ומאי', מבואר דמושיט הוא אפילו שלא לחבירו ע"ש).

ד ובפרק י"ד דין י"ד כתב: כלומר, דבזה אפילו במושיט פטור, משום דעבודת הלוים היתה רק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, ולא דרך כרמלית. וזה שכתב 'מרשות הרבים לרשות הרבים וכרמלית באמצע - פטור' זהו כשאין ד' אמות בהשני רשות הרבים, אבל אם יש ד' אמות, הרי כבר כתב דמצטרפין וחייב, דמהלך לאו כעומד דמי. (מ"מ) וכתב עוד: ופשוט הוא, כיון שהיתה הנחה באמצע בכרמלית. אבל אם לא היתה הנחה באמצע - היה חייב אף על פי שעבר דרך כרמלית, כיון דמהלך לאו כעומד דמי וכל שכן בזורק כהני גווני דחייב.

ה וזהו שכתב עוד (הלכה ט"ו) וזה לשונו: וזהו כשלא עבר סמוך לג' לקרקע ולא נח שם משהו, דבכהני גווני פטור בזורק. ולהר"ח ורמב"ן, אפילו לא נח משהו כמ"ש. וזה שכתב 'מקום פטור' - הוא הדין כרמלית, דמדאורייתא גם כרמלית מקום פטור. וזה שכתב 'מקום פטור' - הוא לרבותא. (מ"מ) כלומר, אף על פי שעבר דרך מקום שאפילו מדרבנן מותר לכתחלה לטלטל משם לרשות הרבים או לרשות היחיד ומהם לתוכו, מכל מקום חייב, וכל שכן דרך כרמלית. וכתב עוד: והוא הדין לכרמלית, וכמ"ש ועיין בסעיף ח'.

ו אמרינן בגמרא (ח':) ופירש"י 'דרך עליו' - שהגביהו למעלה מי', ומכל מקום חייב כי אנחיה ע"ש, דמהלך לאו כעומד דמי. ודין זה כבר נתבאר ואין בו רבותא כלל, וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפרק י"ב סוף דין י"ד וזה לשונו: וזהו כפירוש רש"י, אבל התוספות (ד"ה לימא) מפרשים שם בשם ר"ח - שהעבירו דרך עליו היינו שהעבירו לפניו מימינו לשמאלו נגד גופו, דהייתי אומר, כיון שהגיע נגד גופו - הוה כמונח, ונמצא שלא העביר ד' אמות יחד. קמ"ל דאינו כן - וחייב, וכן כתב הראב"ד והרשב"א. ואם עיכבו כרגע נגד גופו - פשיטא דפטור. (שם) ודע דכל זה שנתבאר ד'מהלך לאו כעומד דמי' - זהו במהלך בלא עיכוב. אבל כשעמד מעט הוי כהנחה שם, דקיימא לן עקירת גופו כעקירת חפץ והנחת גופו כהנחת חפץ ויתבאר בסימן שמ"ז בס"ד.

ז מן התורה, אין חיוב רק במוציא ומכניס וזורק ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד. אבל מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים מותר, וכן מהם לתוכו. אבל מדרבנן, אסור לטלטל או לזרוק או להושיט מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, ומהם לתוכו. אבל מקום פטור, גם מדרבנן מותר ממקום פטור לרשות היחיד או לרשות הרבים, ומהם למקום פטור. והטעם שאסרו בכרמלית, מפני שהוא דומה לרשות הרבים, אבל מקום פטור אין בו דמות רשות. ומכל מקום, אסור לכתחלה לישא חפץ מרשות היחיד למקום פטור ולעבור בו דרך רשות הרבים, דשמא יניחנו ברשות הרבים. (ב"ח וט"ז סק"ב) וכן אסור לכתחלה לזרוק מרשות היחיד למקום פטור דרך רשות הרבים, דשמא יפול ברשות הרבים או יתעכב שם מעט. וכן אסור לכתחלה לישא חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, דשמא יעמוד קצת ברשות הרבים וכן לזרוק אסור.

ח כבר נתבאר, דהעומד ברשות היחיד ומוציא או מכניס או מושיט או זורק לרשות הרבים דרך מקום פטור או כרמלית - דחייב, דמהלך לאו כעומד דמי, וקלוטה לאו כמי שהונחה דמי. וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד או איפכא, ואם נטל ונתן - פטור מן התורה, דכיון שעומד על המקום פטור הוה שם כהנחה קצת, ולכתחלה אסור, דהוי זלזול באיסור שבת לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, (רש"י ו'. ד"ה ובלבד) וכבר נתבאר בסעיף ה'. ולכתחלה, אסור אפילו אם המקום פטור עומד בין רשויות דרבנן, כגון שתי חצרות שלא עירבו, אסור לעמוד על המקום פטור וליטול חפץ מאדם שבחצר זה וליתנו להאדם שבחצר השני. וזהו דעת הרא"ש והטור אבל הרי"ף והרמב"ם מתירין לכתחלה להחליף בכהני גווני בין רשויות דרבנן, ועיין מ"ש בסימן שנ"ה סעיף י'.

ט לפי מה שנתבאר, רשות היחיד ומקום פטור - מותר לטלטל בכולן, אפילו היה הרשות היחיד גדול הרבה והמקום פטור ארוך הרבה, מותרים בטלטול ובזריקה. אבל רשות הרבים והכרמלית אין מטלטלין בהן אלא בד' אמות, ואם העביר או זרק או הושיט חוץ לד' אמות, ברשות הרבים - חייב, ובכרמלית - פטור, שאיסור הכרמלית מדבריהן, שמא תתחלף ברשות הרבים. וכתב הרמב"ם בפרק י"ד סוף דין י"א: ומרשות לרשות אסור, לבד מרשות היחיד לרשות היחיד וממקום פטור לכל הרשויות ומכל הרשוית (למקום) [להמקום] פטור. ודע שיש כמה מיני כרמלית, כמ"ש בסימן הקודם, ומותר לטלטל בתוך ד' אמות מכרמלית זה לכרמלית זה, ובירושלמי פרק י"א הלכה ה' מבואר דאסור ע"ש.

י לפיכך, קרפף - שהוא מקום המוקף ד' מחיצות בלא קירוי כמו חצר, והוא יותר מבית סאתים ולא הוקף לדירה, דמן התורה הוא רשות היחיד גמור, רק מדרבנן הוי ככרמלית ואסור לטלטל בו יותר מד' אמות, מותר להוציא ממנו לכרמלית גמור, כמו בקעה העוברת לפניו, ובלבד שיהא תוך ד' אמות. ולכן, גינות הסמוכות לכרמלית (בבקעה) [כבקעה], או ברחובות שלנו שאין לנו רשות הרבים, והגינה נעולה במפתח, מותר ליקח המפתח מהכרמלית שלפני הגינה לפתוח ולנעול ולהחזיר לשם את המפתח. דאף על גב דהגינה הוי מן התורה רשות היחיד גמור, מכל מקום כיון שמדרבנן אסור לטלטל בו יותר מד' אמות, מותר לטלטל ממנו לכרמלית גמור בתוך ד' אמות, ובלבד שלא יהא ביניהם רשות היחיד, דהיינו אסקופה שגבוה י' ורחבה ד', שאסור להכניס לשם מן הכרמלית שלפניה. וכן מהגינה אל האסקופה אסור לטלטל, כדין טלטול שמכרמלית לרשות היחיד גמור.

יא וזה לשון רבינו הרמ"א בסעיף ג':

יב והכי פירושו - דמצריך שלא יהא ביניהם רשות היחיד, והיינו אסקופה גבוה י' ורחב ד', ויש רשות היחיד על ידי פי תקרה, והיינו כשיש שני מחיצות שרחבן ד' ומשקוף מלמעלה רחב ד', אמרינן בשני הצדדים הפתוחים - 'פי תקרה יורד וסותם'. אבל כשאין רחבין ד', לא אמרינן 'יורד וסותם', דכל מחיצה שאין בין חלל המחיצות ד' אינן מחיצות. (רש"י ט'. ד"ה 'פתח') וכדאמרינן 'יורד וסותם', ממילא שיש ד' מחיצות גובהן י' ורחבן ד' דנעשית האסקופה שביניהן גם כן רשות היחיד אף שאינה גבוה י'. ואף על גב דלקמן סימן שס"א יתבאר דלתנאי 'פי תקרה' צריך גם כן שהשני מחיצות יהיו מחוברין, כלומר כמין דלי"ת ולא זו כנגד זו, מכל מקום יש לחוש שמא זהו חומרא בעלמא. ומעיקר הדין אמרינן 'פי תקרה' גם בזו כנגד זו. מיהו מכל מקום, אף על פי שזהו רשות היחיד גמור, מכל מקום אסור לטלטל ממנה לרשות היחיד או מרשות היחיד לתוכו, דחיישינן שמא תפול מהתקרה עד שלא יהיה ד' טפחים ויתבטל הפי תקרה. ואז אם האסקופה אינה גבוה ג' פשיטא שנבטלת להיות כהרשות שלפניה, ואפילו גבוה ג' יש סברא לומר 'מצא מין וכו', ונעשה גם האסקופה כרמלית אף שהיא באמת מקום פטור כדין מקום פטור הסמוך לכרמלית, שיש אומרים מצא וכו' כמ"ש בסימן שמ"ה סעיף מ"ה ע"ש. וכן תקרה בלא מחיצות או גגין הבולטין, דינם כהרשות שלפניהם. ולכן בליטות הגגין שלנו הם כהרחוב, וכן כשעושים גג קטן לפני הפתח תלוי על מטילי ברזל, ואין תחתיו מחיצה הגבוה י' ורחב ד' או גשר קטן הגבוה י' ורחב ד', הוה דין הגג והגשר כדין הרחוב, מפני שבטילה להם 'ומצא מין את מינו וניעור'. (זהו ביאור דבריו, ומ"ש המג"א סק"ד דבפתח מבוי אמרינן פי תקרה אף שאין כולו מקורה, זה מבואר ברש"י ותוספות ט'. בשמעתא דאסקופה ע"ש, אבל אינו ענין לסימן זה. ומ"ש בסק"ג בשם מהרי"ל דיש לחוש לפיר"ח, וכונתו דגם בג' מחיצות לא אמרינן פי תקרה כמבואר סוף פרק 'כל גגות', תמוה מאד, דבשם הוא לשמואל וקיימא לן כרב ע"ש. והמחה"ש מדחיק את עצמו בדברים דחוקים ע"ש, והדין ברור כהרמ"א. וגם מ"ש הט"ז בסק"ז דגג בלא מחיצות דינו כרשות שלפניו כבר בארנו ודו"ק).