א אמר החכם לא ישלמו ענייני האדם. עד שתפרד נפשה מחשקה ומתאותה:
ב ואמר טעם השכל היא הכרת הדברים ותאותם והבדלתם: ואל תאמין בעצמך שאתה חכם עד שתמשול בתאותך:
ג ואמר מי שנמשך אחר שכלו יישרהו ויורהו ומי שנוטה אחר תאותו. תתעהו ותאבדו:
ד ואשרי מי שהניח התאוה. (יהיו. לו עד של נמצא ולא נראה). כי לא הניח אדם לכבוד הבורא ונתחרט:
ה ואמר אין מגיעין אל מה שיש אצל הבורא. אלא בעבודה:
ו ואמר מי שירא אלהים תטיב אחריתו [מראשיתו]:
ז ואמר מי שידע שהאלהים רואהו ושומע זה ימנענו מן המעשים הרעים. הוא הירא את דבריו והמשיב נפשו מן התאוה:
ח ואמר מי שנטה אחר התאוה. יעקבוה הרעות:
ט ואמר הנצל מנפשך. ותנצל נפשך מדעתך:
י ואמר התהפכות דברי האדם מורה נטות תאותו בו:
יא ואמר כבר טבע באולתו מי שגברה תאותו על שכלו:
יב ואמר מי שאינו מושל בנפשו להשיבה מן תאותה אינו בטוח מן רע אחריתה ואינו יכול למשל באחרים:
יג ואמר כשיעלה על לבך דבר. ולא תמצא עם מי שתועץ שתבטח בו ובעצתו. סור מן הקרב אל תאותך כי התאוה אויבת השכל:
יד ואמר לולי שלשה היו נתקנים ענייני בני אדם. זקן שאינו נשמע ותאוה שאינת נמנעת. וגאות האדם בנפשו:
טו ואמר אבדת השכל. בין היצר והתאוה:
טז ואמר אין העצה עם הקלות. ולא החכמה עם המחלוקת. ולא המנוחה עם התוחלת:
יז ואמר מי ששמע אל תאותו הפסיד. ומי שהמרה אותו גבר:
יח ואמר אם לא תמרה את פיה. תביאך אל ממה שיש [בו] חסרונך וגרעונך:
יט ואמר מי ששמע אל תאותו כפר ביוצרו. וגדל יגונו ורבה חרטתו. ונכפל ענשו:
כ ואמר החכם התאוה. שותפות העורון:
כא ואמר העצה ישנה. והתאוה ערה. ועל כן מנצחת התאוה את העצה:
כב ושאלו לאחד מהחכמים איזה מלחמה יותר טובה? אמר מלחמת התאוה:
Hebrew text: Mivchar HaPeninim (London, 1859), Public Domain.