א ׳נפש׳ – שם משותף. הוא שם הנפש החיה הכוללת לכל מרגיש ״אשר בו נפש חיה״. והוא גם כן שם הדם: ״ולא תאכל הנפש עם הבשר״. והוא גם כן שם הנפש המדברת – כלומר: צורת האדם: ״חי יי אשר עשה לנו את הנפש הזאת״. והוא שם הדבר הנשאר מן האדם אחר המות: ״והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים״. והוא שם הרצון ״לאסור שריו בנפשו״ – כלומר: ברצונו; וכמוהו ״ואל תתנהו בנפש איביו״ – כלומר: אל תסגירהו לרצונם; וכמוהו אצלי ״אם יש את נפשכם לקבור את מתי״ – כלומר: אם יש בדעתכם וברצונם; וכמוהו אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה״ – ענינו: אין רצון לי בהם – כלומר: לא ארצה להעמידם. וכל זכר ׳נפש׳ שבא מיוחס אליו ית׳ הוא בענין הרצון, כמו שקדם לנו באמרו: ״כאשר בלבבי ובנפשי יעשה״ – כלומר: ברצוני ובדעתי.
ב ולפי זה הענין יהיה פרוש ״ותקצר נפשו בעמל ישראל״ – פסק רצונו מענות ׳ישראל׳. וזה ה׳פסוק׳ לא תרגמו יונתן בן עזיאל כלל – שהוא הבינו לפי הענין הראשון ופגשו ממנו הפעלות ונמנע לפרשו אמנם כשיובן מזה הענין האחרון, יהיה הפרוש מבואר מאוד: שהמאמר קדם, שהשגחתו ית׳ הניחה אותם עד שמתו, וצעקו לבקש תשועה ולא הושיעם; וכשהפליגו בתשובה, ועצם דלותם, וגבר האויב עליהם – ריחמם ופסק רצונו מהתמיד עמלם ודלותם. ודעהו שהוא מופלג! [ותהיה הבי״ת באמרו: ׳בעמל ישראל׳ מקום ׳מן׳ וכאילו אמר: ׳מעמל ישראל׳. וכבר מנו מזה בעלי הלשון הרבה ״והנותר בבשר ובלחם״, ״נשאר בשנים״, ״בגר ובאזרח הארץ״ – וזה הרבה].
Hebrew text: Moreh Nevuchim (Ibn Tibbon translation), Public Domain.