א כֶּשֶׁבָּאִים לִמְכֹּר מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים, שָׁמִין בֵּית דִּין הַקַּרְקַע, וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם רְצוּפִים, וְאִם אֵין מַכְרִיזִין רְצוּפִים אֶלָּא בְּכָל שֵׁנִי וַחֲמִשִּׁי, יַכְרִיזוּ ס' יוֹם שֵׁנִי וַחֲמִשִּׁי שֶׁבָּהֶם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, בִּשְׁעַת הַכְנָסַת פּוֹעֲלִים וּבִשְׁעַת הוֹצָאַת פּוֹעֲלִים, (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם פי"ב מִמַּלְוֶה ד"ח). וְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה לִקְנוֹת יוֹלִיךְ הַפּוֹעֲלִים לְבַקֵּר לוֹ. וּבְשָׁעָה שֶׁמַּכְרִיזִין, מְסַיְּמִין אֶת הַשָּׂדֶה בִּמְצָרִים וּמוֹדִיעִים כַּמָּה מוֹצְאִים בָּהּ, וְכַמָּה שָׁמוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין, וּמִפְּנֵי מָה (הֵם) רוֹצִים לְמָכְרָהּ, אִם לְהַגְבּוֹת לְבַעַל חוֹב אוֹ לִכְתֻבַּת אִשָּׁה. וְאִם יֹאמַר הַמַּלְוֶה: אֲנִי אֲקַבֵּל הַשָּׂדֶה בְּלֹא שׁוּמָא בְּפִרְעוֹן חוֹבִי, וְהַיּוֹרֵשׁ אוֹמֵר: לֹא כִי אֶלָּא יָשׁוּמוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין, שׁוֹמְעִין לַיּוֹרֵשׁ.
ב כְּשֶׁכּוֹתְבִים הָאַדְרַכְתָּא עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים, בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים, כּוֹתְבִים בָּהּ: וְהִכַּרְנוּ שֶׁהַנְּכָסִים הָאֵלוּ הֵם שֶׁל פְּלוֹנִי הַמֵּת. וְאִם לֹא כָּתְבוּ כָךְ, הֲרֵי הָאַדְרַכְתָּא זוֹ פְּסוּלָה, וְאֵין אוֹכְלִים בָּהּ פֵּרוֹת, אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁיַּשְׁלִימוּ יְמֵי הַהַכְרָזָה.
ג בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ שֶׁלֹּא בְּהַכְרָזָה, נַעֲשׂוּ כְּמוֹ שֶׁטָּעוּ בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְחוֹזְרִים וּמוֹכְרִים בְּהַכְרָזָה. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מָכְרוּ הַקַּרְקָעוֹת בְּשָׁעָה שֶׁאֵין קוֹנִין, כְּגוֹן בִּשְׁעַת מַגֵּפָה אוֹ מִלְחָמָה, מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּי, דְּאֵין לְבֵית דִּין לִמְכֹּר אֶלָּא בִּשְׁעַת הַגְּבִיָּה, וְיֵשׁ חוֹלְקִין. (בֵּית יוֹסֵף שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת). וּבֵית דִּין שֶׁמָּכְרוּ, הָאַחֲרָיוּת עַל הַיְתוֹמִים. וּבֵית דִּין שֶׁהִכְרִיזוּהָ כָּרָאוּי, וּבָדְקוּ יָפֶה וְדִקְדְּקוּ בַּשּׁוּמָא, אַף עַל פִּי שֶׁטָּעוּ וּמָכְרוּ שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ מָאתַיִם בְּמָנָה, הֲרֵי מִכְרָן קַיָּם. אֲבָל אִם לֹא בָדְקוּ בַּשּׁוּמָא וְלֹא כָתְבוּ אִגֶּרֶת בִּקֹּרֶת, שֶׁהִיא דִּקְדּוּק הַשּׁוּמָא וְהַהַכְרָזָה, וְטָעוּ וְהוֹתִירוּ שְׁתוּת אוֹ פָחֲתוּ שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל; פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, מִכְרָן קַיָּם. וְכֵן אִם מָכְרוּ קַרְקַע בְּעֵת שֶׁאֵינָם צְרִיכִין לְהַכְרִיז עָלֶיהָ, (אוֹ) בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַכְרִיז לְעוֹלָם (טוּר ס"ז), וְטָעוּ וּפָחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל אַף עַל פִּי שֶׁהִכְרִיזוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵיוָן שֶׁהִכְרִיזוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִים, מִכְרָן קַיָּם. (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְאִם רָצוּ בֵּית דִּין שֶׁלֹּא לְבַטֵּל הַמֶּכֶר, וְיַחֲזִירוּ הָאוֹנָאָה, מַחֲזִירִין, שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶם. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, מִכְרָן קַיָּם וְהָוֵי מְחִילָה כְּדִין הֶדְיוֹט אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְרִיזוּ, שֶׁאֵינָם צְרִיכִים (הַכְרָזָה) בְּאוֹתָהּ הָעֵת. אֵיזֶהוּ הָעֵת שֶׁאֵינָם צְרִיכִים הַכְרָזָה, כְּשֶׁמּוֹכְרִים לִפְרֹעַ לְמִי שֶׁהִלְוָה לְצֹרֶךְ קְבוּרָה, אוֹ לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת, אוֹ לִתֵּן מְנָת הַמֶּלֶךְ. וְכֵן בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ דְבָרִים שֶׁאֵינָם טְעוּנִים הַכְרָזָה, וְטָעוּ בִּשְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל; פָּחוֹת מִשְּׁתוּת, מִכְרָן קַיָּם. וְאֵלוּ הֵם הַדְּבָרִים שֶׁאֵין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם: הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַמִטַּלְטְלִים, אֶלָּא שָׁמִין אוֹתָם בְּבֵית דִּין וּמוֹכְרִים אוֹתָם מִיָּד. וְאִם הַשּׁוּק קָרוֹב לַמְּדִינָה, מוֹלִיכִים אוֹתוֹ לַשּׁוּק.
ד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אוֹ בֵּית דִּין שֶׁלָּווּ לְצוֹרֶךְ הַיְתוֹמִים, מוֹכְרִים שֶׁלֹּא בְהַכְרָזָה, וּפוֹרְעִים. וְכֵן בֵּית דִּין דְּזַבִּין וְאַחֲרָיוּתָא אַיַּתְמֵי, אִם טָרְפוּ מִמֶּנּוּ גּוֹבֶה הַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא בְהַכְרָזָה.
ה הָא דְאַמְרִינָן שֶׁאִם טָעוּ בֵּית דִּין וּפָחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת מִכְרָן בָּטֵל, הַיְנוּ כְּשֶׁהוֹרִידוּ לְבַעַל חוֹב בְּשׁוּמַת בֵּית דִּין. אֲבָל בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ קַרְקַע אוֹ עֲבָדִים שֶׁל יְתוֹמִים שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בָּהֶם; לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הַיְתוֹמִים. וְכֵן הַדִּין בְּאַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמָּכַר קַרְקַע וַעֲבָדִים, שֶׁאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בְּהוֹנָיָה כְּדִין הֶדְיוֹט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁפָּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל (טוּר בְּשֵׁם ה"ר יוֹנָה וְהָרֹא"שׁ).
ו מָכְרוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וְנִתְאַנֶּה הַשָּׁלִיחַ בְּכָל שֶׁהוּא, הַמֶּכֶר בָּטֵל. וְאִם אִנָּה הַשָּׁלִיחַ לַקּוֹנֶה, דִּינוֹ כִּשְׁאַר כָּל אָדָם. הַגָּה: וְדַוְקָא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֵינוֹ כְּמוֹתָם, אֲבָל שׁוֹפֵט הַמְמֻנֶּה בְּהֻרְמָנָא דְמַלְכָּא, שְׁלוּחוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ (רִיבָ"שׁ סִימָן קע"ט).
א סָעִיף א שומעין ליורש. כתב הסמ"ע פי' לא מיבעיא אם יש ליורש עתה מעות ורוצה לפדותם דשומעין לו אלא אפי' אין לו מעות שומעין לו שישומו שאם יהיה לו אח"כ מעות לא יתן רק כפי שויה כו' וכן משמע כדבריו ברא"ש וטור וע' לקמן סי' קי"ד סעיף ז' מיהו כל זה לדעת הטור והרא"ש אבל כבר העליתי לקמן סי' קט"ו סוף סעיף א' דלא כוותיה אלא כהרמב"ן והראב"ד ובעל התרומות שער ג' ח"ו ושער מ"ט ח' ט"ו ובב"י עצמו שם ובסי' ק"ז מחודש ח' משמע שסובר כן וכן פסק הריב"ש בתשובה סי' תפ"ג דבכל ענין א"י היתומים או הלוקח לסלק הבע"ח עד שיתנו לו כל שיעור חובו הא לאו הכי יכול למימר הקרקע שוה לי כשיעור כל חובי וכן עיקר וע' כל סי' זה בא"ע סי' ק"ד:
ב סָעִיף ג וב"ד שהכריזו. ועיין בסמ"ע ס"ק י"א עד אבל הכ"מ כ' שם עליו דמל' הרמב"ם מוכח דשני בבות הן ושמ"ש ברישא אבל לא בדק בשומא ר"ל שהכריזו כו' וקשה לפי דברי הכ"מ ה"ל לש"ס לתרץ כאן בסיפא עשו אגרת בקורת כדמפורש להדיא ורישא איירי ג"כ בדאכריז אלא שלא עשאו בקורת ולא הוי ליה לדחוק כאן שצריכים כו' ודו"ק לכן נראה לכאורה דברי המ"מ עיקר וצ"ע:
ג סָעִיף ג ואם רצו ב"ד כו'. ע' בא"ע סי' ק"ד סעיף ה' וע' בתשו' מהרשד"ם סי' שע"ד:
ד סָעִיף ד מוכרין שלא בהכרזה. זהו כדין הנ"ל בסעיף דלפני זה היכא דזבני למזונות ולכרגא ומטעם שכתבתי שם עכ"ל סמ"ע ולא דק דכאן הוא הטעם דהוי כבעל דבר שרוצה לפרוע בעצמו ובאמת שאם אינם רוצים להפרע מדעתו זה תלוי בפלוגתא שבסי' ק"ג ס"א ע"ש וק"ל וע' בב"י:
ה סָעִיף ה היינו כשהורידו לבעל חוב כן עיקר ומ"ש אבל ב"ד שמכרו כו' ר"ל אפי' כדי לפרוע לב"ח ודלא כנראה מל' הב"ח דאף היכא דמכרו לצורך פרעון ב"ח ג"כ דינו כאילו הורידו לב"ח ע"ש דליתא ודוק נ"ל. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשה הב"ח על מ"ש הטור בשם ר' יונה דחולק על הרמב"ם ע"ש דלפי מ"ש א"ש שהרי הרא"ש כתב משמו כך הלוקח סומך עליהם כו' ור"ל אפי' כדי לפרוע לב"ח ודו"ק היטב וע' בהרב המ' פ' י"ג מה' מכירה דין י"א תמצא מבואר כדברי המחבר בהבנת הרמב"ם ודלא כב"ח ע"ש:
ו סָעִיף ה כדין הדיוט כו'. ע' לקמן סי' רכ"ז סעיף ל"ד ודו"ק:
ז סָעִיף ו מכרו ע"י שליח ועיין בתשר מהרא"ן ששון סי' קל"א:
א סָעִיף א ואח"כ מכריזין עליה שלשים יום כו'. עד יכריזו ס' יום כו' כיון דממשכה ההכרזה ס' יום כל יום ב' וה' אית ליה קלא כאלו הכריזו ל' יום רצופין:
ב סָעִיף א בשעת הכנסת פועלים. לשון הטור בבוקר פעם אחת בשעת הכנסת פועלים (פי' למלאכתן) ובערב פעם אחת בשע' הוצא' פועלים (פירוש ממלאכתן) וכתבתי בדרישה דס"ל כפירש"י דפי' דכשישמע הכרוז בבקר אומר לפועלים בשע' שרוצים לכנס למלאכתן שדרך הליכתן ילכו לבקר השדה הטובה היא אם רעה ובערב מכריזין שכשישמע הכרוז יזכרו הבעלי בתים מה שאמר ליה לפועלים לבקרו וילכו וישאלו את פיהם והתוס' פירשו איפכא. ומלשון הרמב"ם והמחבר שכתבו וכל מי שרוצ' לקנותו יוליך הפועלים לבקר לו משמע דס"ל כפי' התוס' דלערב כשנכנסים ממלאכתם והם פנוים כשישמעו הבעלי בתים הכרוז יוליך הפועלים לבקר לו השדה ועד"ר:
ג סָעִיף א כמה מוצאים בה כו'. אין זה בטור כלל ולשון הרמב"ם היא כמה היא יפה ובכמה היא נישומה וכ' המ"מ שם וז"ל כמה היא יפה כלומר כמה מוצאין בה ובכמה שמוהו ב"ד וכלשון המחבר ומדפי' המ"מ לשון כמה היא יפה דכתב הרמב"ם דר"ל כמה מוצאין בה נראה דפי' דכמה מוצאין הוא כמה תבואה מוצאין בכל שנה ושנה באותה שדה אחר שנזרע כדרך השדות דבזה ניכר יופיו וטובו של השדה וק"ל:
ד סָעִיף א אם להגבות לב"ח כו'. לשון הטור שיש מי שרוצ' לפרוע יותר לב"ח מלכתובת אשה שאינו מדקדק כ"כ שיהיו המעות טובים כמו שמדקדק' האשה:
ה סָעִיף א שומעין להיורש. פי' ל"מ אי יש להיורש עתה מעות כדי שומתה ורוצה לפדותה דשומעין לו כיון דלא ירש מאביו יותר א"צ לשלם בעדו יותר ויפדנו בכדי שומתו אלא אפי' אין לו מעות עתה לפדות שומעין לו ג"כ והיינו טעמא כיון דכבר מת הלוה אין בזה טובה להלוה שיקבלנו המלוה בכל חובו וטובת היורש הוא שישומנו כדי שאם יהיה לו מעות יתן להמלוה דמי שוויה ויהדר לו השדה דהא השומר חוזר אף ליורש כמ"ש בסי' ק"ג משא"כ אם יקבלנו בכל חובו דאז יצטרך היורש לשלם להמלוה כל החוב כמו שקבלה בעד כל החוב (דהא א"ל שישומו אז בשעה שיבא לפדותה שיטעון המלוה טובה הייתה יותר בשעה שקבלתיה ונתקלקלה) ובסי' ק"ג כשב"ד שמין שדה הלוה ומגבין אותה למלוה לא שייך האי דינא לומר דאם ירצה המלוה לקבל בכל חובו בלא שומא אין שומעין לו דשם למה ימחה הלוה בו מלקבלו בכל חובו כיון דאם יזדמנו לו מעות צריך לשלם לו כל חובו. ובמלוה שבא לגבות מהלוקח ובא לקבל השדה בלא שומא בדמי כל חובו שומעין להמלוה כמ"ש הטור והמחבר לקמן בס"ס קי"ד ה' ט דהתם מיירי דהלוה הוא חי וטובתו הוא שיקבל המלוה בכל חובו כדי שלא יהדר עליו ומש"ה הולכין אחר טובת הלוה אפי' אם רוצה הלוקח לסלק להמלוה מיד בדמי שומתו ור"ש כשאין לו עתה מעות דא"צ לשומא כדי שיהדר לו השומא לדעת הרמב"ם דס"ל דשומא הדרא אף ללוקח דחשו לפסידא דלוה וק"ל
ו סָעִיף ב הם של פלוני המת דחששו שמא היורש יתן את שדה שלו להמלוה בשומת חובו ושל המת שירש ישאר בידו ויבור ויפסידו ואחר שישבח המלו' השדה שקיבל יביא היורש עדים שאותו השדה הוא שלו ובטעות נתנה לו ויוציאה מידו ליתן השדה שנתקלקלה בידו ויוציאו לעז על הב"ד שלח עיינו בתקנתו של יורש:
ז סָעִיף ג כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. פי' אפי' לא טעו כלל וכ"כ הטור ומה שמסיק המחבר וכ' דאם לא בדקו בשומא כו' וטעו בפחות משתות דמכרן קיים שם איירי שהכריזו אלא שלא דקדקו כל כך בשומא והכרזה:
ח סָעִיף ג דאין לב"ד כו'. ע' דרישה מ"ש על זה ועיין לעיל מ"ש הב"י בזה:
ט סָעִיף ג ויש חולקין. וסיים שם בטעמא כיון שנעשה בזמן שאינו ראוי למכור הוי כמכרו בלא אכרזתא וע"ל סי' ק"ג ס"ו:
י סָעִיף ג האחריות על היתומים. פי' על הנכסים שיורשים מאביהן וקמ"ל בזה דל"ת כל הלוקח מב"ד כיון שהם מוכרים בהכרזה בטוח הוא הלוקח שאלו הי' עליו מערערים היו באים בימי הכרזה הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל דלא וכן הוא בגמרא:
יא סָעִיף ג וב"ד שהכריזוה כו'. עד אבל אם לא בדקו בשומא כו' עד וכן אם מכרו קרקע בעת שא"צ כו' המחבר נמשך בדברים הללו אחרי דברי הרמב"ם דס"פ י"ב דמלוה דכ"כ הוא ע"פ משנה וגמ' דפרק אלמנה ניזונית דשם (סוף דף צ"ט) תנן שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל כו' עד אבל אם עשו אגרת בקורת (הכרזה שמבקרים אותה בני אדם ע"י ההכרזה) אפי' מכרו מנה במאתים או איפכא מכרן קיים. ובגמ' (דף ק' ע"ב) הקשה ארישא דמתני' במאי איירי אי בדלא אכרזו א"כ טעו בדבר משנה אפי' מכרו שוה בשוה המכר בטל ומשני דרישא דמתני' איירי בדברים שא"צ הכרזה כו' או בעת שא"צ הכרזה כו' ובזה המה מחולקים דהרא"ש והטור פירשוה דלא הכריזו בהו כלל הא הכריזו אף שאין צריך להכריז מכרן קיים אפי' טעו בכפל והרי"ף והרמב"ם פירשו דרישא הוא דומיא דסיפא ומיירי ג"כ בהכריזו כדינו רק שבדברים שא"צ הכרזה לא היו רגילין לכתוב אגרת בקורת וכאלו (לא) הכריזו דמי וזה שסיים וכ' המחבר באלו אעפ"י שהכריזו בהו ? ומור"ם שכ' עליו וי"א כו' הוא דעת הרא"ש הנ"ל אבל מ"ש הרמב"ם והמחבר ברישא ז"ל אבל אם לא בדקו בשומא כו' אינו שם בגמ'. בהדיא ולא ברי"ף והמ"מ פירשו שם שהכל הוא בבא א' (זה עם מ"ש אחריו ז"ל וכן אם מכרו קרקע בעת כו') ע"ש אבל הכ"מ כתב שם עליו דמל' הרמב"ם מוכח דשני בבות הן ושמ"ש הרמב"ם ברישא אבל לא בדק בשומא רוצה לומר שהכריזו אלא שלא דקדקו בשומא והכרזה כמשפט וכן פי' הרמב"ם איגרת בקורת שם במשנה פרק אלמנה ניזונית עכ"ל כ"מ ובזה דברי המחבר ומור"ם מבוארים:
יב סָעִיף ג שוה מנה בק"ק. ע' לעיל סי' רכ"ז מ"ש הטור ובסמ"ע בזה:
יג סָעִיף ג פחות משתות מכרן קיים. משום דהוה מחילה וכדין הדיוט דאין דרך העולם לדקדק כ"כ אבל בשתות אע"ג דבהדיוט המקח קיים ומחזר אונאה בהקדש וביורשים תקנו שיהא המקח בטל. והיינו דדוקא כשיראו הב"ד שהביטול הוא טובת היתומים דאי לאו הכי לא גרע מהדיוט גם בזה וכמ"ש המחבר אחר זה:
יד סָעִיף ג בעת שאין צריכין להכריז כו'. בסמוך פירשוהו דהיינו דדוקא כשמוכרים לצורך מזוני ולכרגא דהיורשים ולקבורה דהמת ול"מ כשמכרו לעת צורך אחד מאלו אלא אפי' מוכר לשלם למי שהלוהו לצורך אחד מאלו מוכרים בלא הכרזה כדי שלא יונעל דלת בפני ג"ח המלוים לזה כשיצטרך להמתין עד שיכלו ימי הכרזה ועפ"ר:
טו סָעִיף ג ה"ג או במקום שנהגו שלא להכריז לעולם. בטור מפרש ז"ל מפני שיש בני אדם שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלים נכסי דאכרזתא פי' שגנאי הוא שקונין נכסים דצריכין למכור מפני הדוחק:
טז סָעִיף ג מכרן בטל אע"פ שהכריזו. ס"ל כיון דא"צ הכרזה ודאי לא דקדקו יפה בהכרזה ודינו:
יז סָעִיף ג דכיון שהכריזו אע"פ כו' ז"ל הטור כיון שהכריזו ולא היו צריכין יש הוכח' שדקדקו יפה ומכרן קיים אפי' טעו ומכרו שוה מנה במאתים וכן כוונת מור"ם וכאלו כתוב כיון דאע"פ שאין צריכין הכרזה הן הכריזו מ"ה מקחן קיים:
יח סָעִיף ג וכן ב"ד שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה כו'. בטור ס"ה קיצר לשונו וכללינהו יחד הני תלתא וכתב ז"ל דברים שא"צ הכרזה כגון כו' ובשע' שאין מכריזין כגון כו' ובמקום שאין מכריזין לעולם כו' בכולהו פחתו או הותירו שתות מכרן בטל כו' והמחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם דבפי"ב דמלו' ע"ש:
יט סָעִיף ג העבדים והשטרות כו'. ז"ל הגמ' עבדים מ"ט שמא ישמעו שרוצים למכרן ויבריחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ופירש"י כשנאספים כדי ללוקח' יגנבו':
כ סָעִיף ד מוכרי' שלא בהכרזה זהו כדין הנ"ל בסעיף דלפני זה היכא דזבנו למזוני ולכרגא ומטעם שכתבתי שם:
כא סָעִיף ה הא דאמרי' שאם טעו ב"ד ופחתו כו'. כשהורידו לב"ח ואע"פ דהמשנה הנ"ל דשום הדיינים והרמב"ם והמחבר לעיל בס"ג כותבין כולם ל' מכירה צ"ל דגם זה מכירה קרי ליה מה שהב"ח מקבל אחר השומא והכרזה אבל הרא"ש ואינך גאונים פירשו המשנה דשום הדיינים הנ"ל דקתני פחתו או הותירו שתות מכרן בטל כו' כפשוטו דאיירי גם במכרן ללוקח ומטעם שאכתוב בסמוך:
כב סָעִיף ה בשומת ב"ד אבל ב"ד שמכרו כו'. הטעם דדוקא כשנותנין להמלוה בחובו דאז צריך לקבלו כמו ששמוה שאין נותנין לו בפחות מכדי שיעור ששמוהו מ"ה בין פחתו שתות או הותירו שתות המקח בטל אבל כשהב"ד מוכרין השדה לאינש דעלמא דאינו צריך ללקחו בשומת ב"ד אלא ברצונו תלוי לקיחתו מהן כמו שאר הדיוטים שמוכרין זה לזה קי"ל כר"מ דאין אונאה לקרקעות והיינו דוקא אם טעה הלוקח וקנהו ביוקר בכפל אבל אם טעו ב"ד ומכרו בזול מכרן בטל בשתות וכ"כ הרמב"ם בהדיא שם בפי"ג דמכירה והראב"ד והרא"ש ס"ל דגם בטע' הלוקח ביתר משתות המכר בטל כיון דקנ' בשומת ב"ד ולא עלה על דעתו שיאונה הלכך בכה"ג אפי' בקרקעו' קפדי אינשי וזהו טעם י"א שכ' מור"ם אזה:
כג סָעִיף ו בכל שהוא המכר בטל. דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:
כד סָעִיף ו דינו כשאר כל אדם. (ל' הטור וזכה המשלח ביתרון וכך כתב הטור והמחבר לקמן בסי' קפ"ג ע"ש) והטעם דשאני לוקח כיון דהוא בעצמו קנהו מיד השליח ואדעתא דנפשיה שוב אין חילוק בין אם קנה מיד שליח ב"ד או שאר כל אדם:
א סָעִיף א שומעין ליורש כת' הסמ"ע לא מיבעיא אם יש ליורש עתה מעות ורוצ' לפדותם דשומעין לו אלא אפי' אין לו מעות שומעין לו שישומו שאם יהי' לו מעות לא יתן רק כפי שויו וכו' ובמלו' שבא לגבות מהלוקח ובא לקבל שדה בלא שומא בדמי כל חובו שומעין להמלו' ע"ש כמ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס קמ"ד ע"ש בסמ"ע וכת' הש"ך ז"ל מיהו כל זה לדעת הטור והרא"ש אבל כבר העליתי לקמן בסי' קט"ו סק"א דלא כוותיהו אלא כהרמב"ם והראב"ד ובעל התרומות שער ב' וכן פסק הריב"ש בתשו' סי' תפ"ג דבכל ענין אין היתומים או הלוקח יכולין לסלק לבע"ח עד שיתנו לו כל שיעור חובו הא לאו הכי יכול למימר הקרקע שוה לי כל חובי וכן עיקר עכ"ל. ונרא' להביא ראי' דאין הלוקח יכול לסלקו בזוזי אם אינו מסלק לו כפי כל חובו דבפ' מי שהי' נשוי דף צ"א ההוא גברא דהוי מסקי' ביה אלפא זוזי ה"ל תרי אפדנא זבינהו חדא בחמש מאה זוזי וחדא בחמש מאה זוזי אתא בע"ח טרפה לחדא מנייהו הדר קא טריף לאידך שקל אלפא זוזי וקא אתי לגביה א"ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי ואיסתליק סבר רמי בר חמא למימר היינו מתני' אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר א"ל רבא מי דמי התם אית להו פסיד' ליתמי הכי מי אית ליה פסיד' אלפא יהיב ואלפא שקיל וכתבו תוס' בד"ה מאי פסיד' אית ליה וז"ל מכאן רגילין לומר דהא מסקי בהמקבל הניח' למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלקי בזוזי אלא למ"ד לסלוקי כו' היינו פלוגתא דרמי בר חמי ורבא דרמב"ח סובר הכא דלא מצי לסלוקי בזוזי ורבא סובר דמצי מיהו לרמב"ח ניחא אלא לרבא מנא לן דלמא הא דהוי הכי מצי לסלוקי משום שלא הי' רוצ' ליקח האפדנ' אלא בה' מאות והלוקח רוצה לתת אלפא ולכן סילקו אבל היכא דרוצ' הבע"ח ליקח הקרקע באותן דמים שרוצ' הלוקח לסלקו מצי למימר דמודה רבא דלא מצי מסלק וי"ל דמ"מ כל שעה יסלקנו שיושם לו הקרקע כפלים על שוי' עכ"ל נמצא דטעמא דלוקח מצי מסלק בזוזי לבע"ח הוא רק משום דמעלה אותו בשויו כפלים על חובו אבל אם אינו מעלה יותר מחובו אין הלוקח יכול לסלק משעבודו של בע"ח דרמב"ח דסובר דאין הלוקח יכול להעלות בדמים סובר מה"ט דלא מצי מסלק בזוזי ואם כן היכא דהלוקח מסלק לבע"ח בכדי חובו ניחא דיכול הלוקח לומר לדידי שוה הקרקע יותר מחובך ואני קניתי את הקרקע ושלי הוא ולדידך אינו מגיע יותר מחובך כיון דלית ליה פסידא מצי הלוקח לומר הרי אני מעל' על הקרקע זו אבל כ"ז שאינו מסלק לבע"ח כפי חובו אין הבע"ח צ"ל לדידי שוה כל חובי אלא כיון דאין הלוקח מצי אמר אני מעל' יותר מחובך דאם יעלה בכדי חובו הרי צריך לסלקו בכדי חובו עכ"פ וא"כ ממילא לא מצי לוקח מסלק בזוזי לבע"ח משעבודו עד שיאמר הלוקח אני מעל' על הקרקע יותר מחובך וא"כ מה שכת' בעה"ת בשער ג' חלק ששי וז"ל אם הלוקח או היתומים רוצים לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלגא חובו והוא טוען לדידי שוה כל חובי י"א שא"י לומר כן והראב"ד כת' שיכול לומר כן והובא בב"י סי' קט"ו ע"ש אין אנו צריכין להאי שיאמר הבע"ח לדידי שוה כל חובי אלא כיון דאם אינו שוה אלא בכדי חובו והרי צריך לסלקו כל חובו נמי אין הלוקח יכול לסלקו אלא משום שהלוקח אומר לדידי שוה יותר מחובך וא"כ צריך עכ"פ לפרוע בכדי חובו וז"ב ודו"ק. אלא דנרא' דהיינו דוק' בלוקח דגבי לוקח ליכא טעם שיוכל לסלקו בזוזי אלא מטעמא דרבא שיאמר לדידי שוה יותר מחובך וכ"ז שאינו אומר כן אינו יכול לסלקו בחובו וכמו שסובר רמב"ח דאין הלוקח יכול לסלקו בזוזי כיון דלא ס"ל שיאמר לדידי שוה יותר מחובך אבל גבי יורש בדלאו ה"ט נרא' דיכול לסלקו בזוזי אפי' אינו מעל' יותר מחובו ומשום דשומ' הדר' ליורש אפי' אחר שומא והכרז' ומכ"ש שומא והכרז' ובודאי גם רמב"ח אע"פ דלא ס"ל שיכול להעלות הלוקח ביותר משויו אפ"ה מוד' ביורש דיכול לסלקו ומשום דינא דשומ' הדרא וכמ"ש הרא"ש בפ' מי שהי' נשוי להוכיח מפלוגתא דרמב"ח ורבא דגבי לוקח לא שייך דין שומא הדרא דאי הוי ביה דין שומא הדרא אין סובר רמב"ח דאינו יכול לסלקו הא אפי' אחר גביה יכול לסלקו משום ועשית הישר כו' ע"ש וכיון דגבי יורש לא צריכין להאי מילתא שיאמר הרי אני מעלה אפי' בכדי שויו יכול לסלק וכמו לרמב"ח דס"ל דיורש ודאי מסלק משום שומא הדרא אם כן היכא דאינו שוה אלא פלג חוב מצינו למימר דיכול לסלק דבעל חוב לא מצי אמר לדידי שוה כל חובי והיורש אע"ג דאינו מעלה ביותר משויו יכול לסלקו משום שומא הדרא ולפי"ז ?לתברר לפנינו טעמא רבה לחלק דין יורש מדין לוקח דבטור כתוב כאן דהיורש מצי לסלק בכדי שומתו ובסי' קל"ד גבי לוקח כת' דאינו יכול לסלק משומתו והסמ"ע כת' משום טובת הלו' הוא ולפי מה שכת' אפי' מת הלו' נמי אין הלוקח יכול לסלק לבעל חוב כ"ז שאינו נותן לו בכדי כל חובו דאע"ג דאין הבע"ח יכול לומר לדידי שוה כל חובי מ"מ כ"ז שאין הלוקח מעלה ביותר מחובו א"י לסלקו משיעבודו שיש לו על הקרקע אבל יורש אפי' אינו מעלה ביותר מחובו יכול לסלקו משום דינא דשומא הדרא ודו"ק:
א סָעִיף ג כגון בשעת מגפה. זהו דעת התשב"ץ הביאו הב"י והט"ז כשמוכר בזמן שאינו ראוי למכור דהוי כמוכר בלא אכרזת' ומוכח זה מפ' שום היתומים בערכין דתנן אע"פ שאמרו עבדים נמכרין בכסותו לשבח ופרה לאיטלז ומרגליות לכרך אין להקדש אלא מקומו ושעתו משמע דוקא כה"ג שא"א שישביחו בלא שום מעשה יותר ממה שהן שוים עכשיו מזבנינן להו כמקומו ושעתו אבל בנ"ד שאם ימתינו עד שיעבור שעת המגפה ישוב השער למקומו בלא שום מעשה וכו' ומדברי הרשב"א הביאו ג"כ הב"י והט"ז מוכח דבשע' מלחמה אין שמין להם אלא כדהשתא ועשה הב"י מחלוק' בין הרשב"א להתשב"ץ והט"ז כ' להשוות המחלוק' דהתשב"ץ מיירי בשעת מגפה דודאי יבא השבח ממילא ואין שום אדם מוכר כלל בשעת המגפה הוי כאין לו שער כלל והרשב"א מיירי בשעת מלחמה דאין אדם ממתין מלמכור עד אחר מלחמה דא"י קץ לזה הוי שער אפילו בשעת מלחמה ע"ש ולפעד"נ ליישב בדרך אחר דהנה יש לתמוה עוד בדברי התשב"ץ דמשמע מדבריו דבדבר שצריך מעשה להשביח כגון מרגליות לכרך ודאי שמין רק לפי מקומו ומודה להרשב"א בזה א"כ קשה הא דמסיק המחבר בסוף סעיף ג' דאם השוק קרוב למדינה מוליכין אותו לשוק ובכל זה הסעיף מיירי כשמורידין לבע"ח בשומא זו ולא כשמוכרין לאחר כמבו' בסעיף ה' גם לכאורה הוא נגד השכל והיושר דבעיר קטנה ואנשים בה מעט ויש לו סחור' טובה ששוה אלפי אלפים ומחמת שהוא עיר קטנה ואין להם במה לשלם סחורה כזה ולא יתנו בעדה רק דבר מועט שישומו וימכרו אותו במקומו בדבר מועט אתמהה ועט"ז סי' ק"א סעיף ט' דהעיקר שומא לפי הקונים שיש במקום זה לכן נ"ל דדוקא השומא אינו אלא לפי מקומו ושעתו דהיינו במקום דהמלו' והלוה שם אבל למוכרם אם השוק קרוב למדינ' מוליכין אותו למדינ' ואין מפסידין בידים סחור' ששוה כמקום קרוב סך רב למכרה בעיר קטנה בדבר מועט ותלי' בראו' עיני הב"ד אי מיקרב שוקא אי מירחק שוקא, ובזה נתיישב קושית התוס' בערכין שם שהקשו דהכא משמע דאין ממתינין והא שום הקדש ששים יום ומתרצין דבמטלטלין א"צ הכרזה וכו'. ועיין בפרישה שתמה על דבריהם דהא הטעם דבמטלטלין א"צ הכרזה אמרי' בכתובות משום שמא יגנבו ולדברי התוס' היה לומר דגזירת הכתוב הוא דמוכרין מיד כדיליף שם בערכין מקרא ובאמת הוא תמיה מתקיימת ועוד ק"ל דאף דמטלטלין לא צריך הכרזה מ"מ לא מצינו שיהיה צריכין למכור מטלטלין הן דהקדש הן דיתומים תכף באותו יום מגזירת הכתוב דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא לכן נראה לפענ"ד ברור דרק השומא הוא באותו יום מגזירת הכתוב דקרא ונתן ערכך בשומא כתיב משום הכי השומא אינו נישום אלא כפי אותו היום וכפי אותו המקום דוקא אבל המכיר' אינו שום גזירת הכתוב לזה ומוכרין אותן בזמן ובמקום כפי שיראו הב"ד. ובזה א"ש לשון המשנה דשם כל הפרק דשום היתומים מיירי ולזה אמר' המשנה דאע"פ שאמרו עבדי' נמכרין בכסותן לשבח ופרה לאיטליז וכו' פי' אף דלענין מכירה אמרו חז"ל דנמכרין לשבח וממתינין פרה לאיטליז אבל לענין שומא אין להקדש אלא מקומו ושעתו מגזירת הכתוב דונתן ערכו ביום ההוא וכן לענין בע"ח הסברא נותנת כך. דלענין שומא אין לישום רק לפי מקומו ושעתו כיון דהמכיר' יומכר בזמן ובמקום הראוי ואם לא יהי' באפשרי למכור מהכ"ת לא יחזיק אותו המלוה בשומא שהוא לפי מקומו ושעתו דאל"כ איכא נעילת דלת דהמלו' שממקום זה יהי' מחייב להחזיר כפי השומא ששוה במקום אחר אבל המכיר' מהכ"ת יפסיד הלוה שלא למוכרו במקום ובזמן הראוי דהא בלא"ה צריך להמתין לו שלשים יום זמן ב"ד וגם הדבר תלוי בראות עיני הב"ד במיקרב שוקא או מירחק כמבואר בכתובות שלא יהי' פסידא למלו' ושוב ל"ק קושית התו' ממכריזין ס' יום דהכרז' במכיר' מיירי ואפשר לדחוק בכוונ' התו' דקושייתם הוא מהא דמשמע ממתניתין דאין ממתינין פרה רק לאיטליז ולא יותר ולא חשו לרווחא דהקדש וע"ז הקשו דהא בעינן ששים יום וע"ז תירצו דבמטלטלין לא שייך זה ואין ממתינין רק לאיטליז ושוב אין מחלוק' בין התשב"ץ להרשב"א ודבר אמת נזרק' בפי כל או"א דהתשב"ץ קאמר קרקע שנמכר בשעת מגפה ומיירי לענין מכיר' והרשב"א קאמר בהדיא דאין שמין אלא כדהשתא ואף דבב"ק גבי כיוקרא דלקמי' אפי' לענין מכירה אין ממתינין דשאני התם דמניסן ועד תשרי הוי כי מירחק שוקא דאין ממתינין כמבואר בכתובות ואף דמדברי התשב"ץ והרשב"א מוכח שלא כיוונו לזה מ"מ תורת אמת נמצא כפיהם וכן לענין שומת ב"ד העיקר כדעת הט"ז בסי' ק"א דשמין לפי הקונים הנמצאים בעת ובמקום ההוא ואם לפי אומדנות השמאי' אין נמצאים קונים צריכין לשום בזול בכדי שלפי שכלם ודאי יקנה אותו במזומן אף שא"צ לזה ולא כדעת הסמ"ע שם ואף שהכריזו ולא נמצא קונה אין מוכח שהי' טעות בשומא דעיקר השומא הוא לשומת היוקר לא יהיה מניע' להקונ' לקנות ומחויב הוא לקנות לפי שומת הזול והא דלא קנה אותו אפשר הי' מסבה אחרת שלא היה בביתו או מניעה נולד לו וכן במגפה ומלחמ' נ"ל הדין כן דתלוי בראות עיני ב"ד אם יש קץ לזה כמ"ש הט"ז הוי כי מיקרב שוקא דלפעמים נותנין זמן יותר משלשים יום כמבואר בסי' ק' ואם אין קץ לזה כמו שעת מלהמ' כמ"ש הט"ז הוי כי מירחק שוקא ואין ממתינין וכן ראוי להורות וכדברי הט"ז:
ב סָעִיף ג האחריות על היתומים. והיינו רק על הנכסים שירשו מאביהם כיון שהמכיר' הי' לצורך בע"ח של אביהן אבל בסעיף ד' דהמכיר' היה בשביל צורכי היתומים משלהן האחריות אפילו על נכסי יתומים עצמן:
ג סָעִיף ג שטעו ומכרו. בסעיף ה' מבואר דמיירי כאן בהורד' שהוריד' לבע"ח ודוקא שכבר נתנו הב"ד לבע"ח שטר אחלטתא אבל אם נתברר הטעות קודם שכתבו שטר אחלטתא אפי' בכל שהוא בטל דהיוקר והזול קודם כתיבת שטר אחלטתא ברשותא דמלוה קאי כמבואר בסי' ק"ג ע"ש:
ד סָעִיף ג שלא לבטל המכר ויחזירו האונא' היינו בין נתאנו היתומים בין נתאנ' הבע"ח דאם נתאנו היתומים וטובת היתומים הוא להחזיר האונא' מחזירין משום שלא יהי' כח הדיוט ולא מצי אמר דאם אתם נותנין לי כח הדיוט הרי אין אונא' לקרקעות דז"א דכיון דנמכר ע"פ ב"ד ולא מדעת היתומים והבע"ח דמי קצת לשליח כמ"ש הרא"ש והדין הוא בשתות בין נגד היתומים בין נגד הבע"ח כיון שדרך העולם להקפיד בשתות המכיר' בטל' בשתות רק דקיי"ל במטלטלין דהוא ג"כ בשתות אמרו חז"ל דעת המוכרים והקונים דביותר משתות דרכן להקפיד אפילו נגד מקח ובשתות אין דרכן להקפיד רק על המעות שנתנו ועכצ"ל כך דאל"כ אין טעם להא דאמרו חז"ל דבשתות קנה ומחזיר אונא' ויותר משתות בטל המקח ומשמע דהוא מדאורייתא ואין זכר לזה בתורה וע"כ הוא משום אומדן דעת החכמים ולזה בקרקע שנמכר ע"פ ב"ד כיון דדין האונא' הוא עד שתות דהיינו עד מקום שדרך בני אדם להקפיד הי' לו להיות בשתות קנה ומחזיר אונאה רק משום טובת היתומים עשו תקנה לבטל המקח מש"ה כשטובת היתומים הוא להיות מחזיר האונא' מחזירין ואין להקשות מה נ"מ להיתומים בהחזר' האונאה דהא גם אם יבטלו המקח יכולין היתומים לסלק מחדש להבע"ח בהקרקע כפי השומא של עכשיו דז"א דמשבח' לה שהוזל הקרקע בין השומא להשע' שנתברר הטעות וצריך הבע"ח להחזיק ויקרקע כפי שהיה שוה בשע' השומא רק להחזיר האונא' וכן משכח' כשנתאנ' הבע"ח שיהי' טובת היתומים לבטל המקח ולא שייך לומר הא בלא"ה שומא הדרא דמשכח' לה כשנתייקר הקרקע או בכיוצא בזה דלא שייך שוב לומר שומא הדרא:
ה סָעִיף ג פחות משתות. והנה לענין כדי שירא' לתגר בנתאנ' יותר משתות נראה דלא שייך כאן דאם נתאנו הב"ד שהם המוכרים הא מוכר לעולם חוזר עד שיבא מקח כזה לידו ובב"ד לא שייך זה ואם נתאנ' לוקח לא שייך לומר דאם שהו כדי שירא' לתגר דמחיל כיון שלא הראוהו דהא אדרבא נמכר ע"פ ג' בקיאים ומה הי' לו עוד לעשות הא עשה ע"פ ג' תגרים והן הטעוהו ולא הי' לו שוב לילך להתגר ועוד נרא' לפע"ד דלא שייך דין זה רק כשהחזיק המקח או הבע"ח כפי שומת הב"ד אבל אם אחרים הוסיפו על השומא והבע"ח הוסיף והחזיקו לעצמו לא שייך בו דין אונא' כלל ל"מ בקרקעות כיון שהבע"ח מדעת עצמו הוסיף ולא בהכרח ב"ד דמי ללוקח מדעת עצמו ואפי' במטלטלין כיון שהתגרים שמו אותן דמי לשהה בכדי שירא' דאמרינן דמחיל והמקח קיים אבל אם גם השמאים טעו יכול לבטל המקח כיון שהטעות הי' בשומא יכול לומר סך זה רציתי להוסיף על השומא ולא יותר:
ו סָעִיף ו מכרו ע"י שליח. אף דע"כ הי' צריך שומת ג' בקיאים דאפי' אלמנה שמכרה בלא שומא המקח בטל להרב' פוסקים ועוד דהוי טעות כד"מ שמכרו בלא הכרז' וע"ב בשומא מיירי ואפ"ה מכרו בטל דהקנין צריך שיגמר ע"פ ב"ד ולא ע"י שלוחם ואף דודאי אם בעה"ב אומר לשליח מכור בכמה שישומו שלשה או שאומר לו בכמה למכור ונתאנ' דינו בבעה"ב שנתאנ' ולא בשליח שנתאנ' דהא הוא נתאנה בעצמו והשליח לא נתאנ' כלל ולא יכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהשליח לא עיוות כלל וא"כ ה"נ דמי להא ודוחק לומר דמיירי ששלחו שליח למוכרו במקום אחר שלא במקום השומא וכעין שכתבתי לעיל דכל כה"ג הו"ל לפוסקים לפרושי הכא טעמא אחרינא איכא דדוקא כשהמעש' הקנין נתקיים מיד ב"ד מעשיהן קיימי' ולא כשנעש' הקנין ע"י שליח שלהם:
ז סָעִיף ו שופט הממונה. נראה דוקא בישראל שהי' חייב לעכו"ם שנתחייב לו בדינא דמלכותא ולכן מכירתו מכיר' כדינא דמלכותא אי נמי בגוונא שכתב הריב"ש שם כאלמנה שמכרה כיון דהדין הוא דאלמנ' מוכרה שלא בב"ד וכשמכר' בדיני עכו"ם לא הוי גזל אבל ישראל שחייב לחבירו והולך המלו' בדיני עכו"ם ומכר קרקע של לוה שלא ברשות ב"ד דהוי כגזלן כיון שעשה שלא ברשות ב"ד המקח בטל דהוי כהכיר בה שאינו שלו ולקחו:
א סָעִיף א מוצאים. פירוש כמה תבוא' מוציאים בכל שנה ושנה באותו שדה אחר שנזרע כדרך השדות דבזה ניכר יופיו וטובו של השדה. סמ"ע:
ב סָעִיף א ליורש. כת' הסמ"ע לא מיבעיא אם יש ליורש עתה מעות ורוצה לפדותה דשומעין לו אלא אפי' אין לו מעות עתה שומעין לו שישומו שאם אח"כ יהא לו מעות לא יתן רק כפי שויה כו' וכן משמע ברא"ש וטור וע"ל סי' קי"ד ס"ו מיהו כבר העליתי בסי' קט"ו ס"ס א' דלא כדעת הרא"ש אלא כהרמב"ן והראב"ד ובעה"ת. ובב"י עצמו שם ובסי' ק"ז משמע שסובר כן וכ"פ הריב"ש סי' תפ"ג דבכל ענין א"י היתומים או הלוקח לסלק הבע"ח עד שיתנו לו כל שיעור חובו הא לאו הכי י"ל הקרקע שוה לי כשיעור כל חובי וכן עיקר וע' בא"ע סי' ק"ד. ש"ך (וכת' הט"ז ואע"ג דבסי' ע"ב ס"כ גבי משכון פסק הרמ"א דהמחזיק י"ל שבתחל' הי' בלבו שאם לא ישלם לו אזי יחזיק הכלי לעצמו כי הוא חביב לו מ"מ כאן שומעין להיורש כיון דהוא מוחזק וכבר כת' הרמ"א שם דהמע"ה):
ג סָעִיף ב פלוני. דחששו שמא יתן היורש להמלו' את שדה שלו בשומת חובו והשדה שיורש ישאר בידו ויפסידו ואחר שישבח המלו' שדה שקיבל יביא היורש עדים שאותו שדה שלו הוא ובטעות נתנה לו ויוציאו מידו ויתן לו השדה שנתקלקל ויוציאו לעז על הב"ד שלא עיינו בתקנתו של יורש עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מבי"ט ח"א סי' קכ"ב וסי' רע"ח:
ד סָעִיף ג וחוזרים. פירוש אפי' לא טעו כלל וכ"כ הטור ומה שמסיק המחבר דאם לא בדקו בשומא כו' וטעו בפחות משתות דמכרן קיים שם איירי שהכריזו אלא שלא דקדקו כ"כ בשומא והכרזה. סמ"ע:
ה סָעִיף ג חולקין. טעמן כיון שנעש' בזמן שאינו ראוי למכור הוי כמכרו בלא אכרזתא וע"ל סימן ק"ג ס"ו (וע' בט"ז שהשיג על הב"י במה שהשוה שעת המגפ' למלחמ' ומה שהעלה בזה לדינא ע"ש):
ו סָעִיף ג היתומים. פירוש על הנכסים שירשו מאביהן וקמ"ל בזה דל"ת כל הלוקח מב"ד שמוכרים בהכרז' בטוח הוא שאילו הי' מערער הי' בא בימי הכרז' הלכך שלא באחריות קנה קמ"ל דלא וכן הוא בש"ס. סמ"ע:
ז סָעִיף ג קיים. דהוה מחיל' וכדין הדיוט דאין דרך העולם לדקדק כ"כ אבל בשתות אע"ג דבהדיוט המקח קיים ומחזיר אונא' בהקדש וביורש תקנו שיהא המקח בטל והיינו כשיראו הב"ד שהביטול הוא לטובת היתומים דאל"ה לא גרע מהדיוט גם בזה וכמ"ש המחבר אח"ז. שם:
ח סָעִיף ג שנהגו. בטור מפורש מפני שיש בני אדם שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלי נכסי דאכרזתא פירוש שגנאי הוא שקונין נכסים דצריכין למכור מפני הדוחק. שם:
ט סָעִיף ג רצו. ע' בא"ע סי' ק"ד ס"ה ובתשו' מהרשד"ם סימן שע"ד:
י סָעִיף ג העבדים. בש"ס אמרו הטעם דעבדים שמא ישמעו שרוצים למכרן ויברחו. מטלטלים ושטרות שמא יגנבו כשנאספים כדי ללוקחם. רש"י סמ"ע:
יא סָעִיף ד ופורעים. זהו כדין דסעיף הקודם. היכא דזבני למזוני ולכרגא ומטעם שכתבתי שם עכ"ל הסמ"ע ולא דק דכאן הטעם הוא דהוי כבעל דבר שרוצ' לפרוע בעצמו ובאמת שאם אינם רוצים לפרוע מדעתם זה תלוי בפלוגתא שבסי' קכ"ג ס"א ע"ש. ש"ך:
יב סָעִיף ה שמכרו. ר"ל אפי' כדי לפרוע לב"ח ודלא כנרא' מלשון הב"ח דאף היכא דמכרו לצורך פרעון בע"ח גם כן דינו כאילו הורידו לבע"ח ע"ש דליתא וע' בהה"מ פי"ג מהלכות מכיר' דין י"א. שם:
יג סָעִיף ה בהונייה. ע"ל סי' רכ"ז סל"ד:
יד סָעִיף ו בטל. דא"ל לתקוני שדרתיך כו' וע' בתשובת מהר"א ששון סימן קל"א:
טו סָעִיף ו כשאר. וזכה המשלח בהיתרון כן כת' הט"ו לקמן בסי' קפ"ג ע' שם. סמ"ע:
א סָעִיף א שומעין ליורש. עבה"ג בשם ש"ך מ"ש מיהו כבר העליתי בסימן קט"ו סוס"א (סק"ך) דלא כדעת הרא"ש תנא כהרמב"ן והראב"ד ובעה"ת כו' וע' בת' שבו"י ח"ג סימן קנ"ה שהסכים עם הש"ך וכתב שדבריו נכונים להלכה ע"ש אולם בת' אא"ז פמ"א ח"ב סימן מ"י האריך בזה והעלה דהוא ספיקא דדינא ולכן גבי בע"ח ודאי היורשים מוחזקים ואפילו באלמנה עם יורשים נמי היתומים הם מוחזקים עש"ב. וע' בת' נו"ב סימן ט' שנשאל על ענין כזה ע"ד אשה אחת שאחר מיתת בעלה לא נשאר בעזבונו רק חצי בית ואינו עולה די פרעון כתובתה ורוצים היורשים שישומו הב"ד ע"פ בקיאים דמי השיווי של חצי בית ויסלקו לה בדמים והמה יסתפחו בנחלת אביהם והאלמנה אומרת לדידי שוה לי כדי כל כתובתי בכן או תסלחן דמי הכתובה בלי גרעון. או חצי הבית אני נוטל. ופלפל שם די"ל בכתובה גם הרמב"ן וסייעתו מודים שאינה יכולה לומר לדידי שוה לי דנראה דפלוגתא זו דהני רבוותא תליא בפלוגתא שהובא בש"ע סימן קי"א [צ"ל קט"ו] סעיף ג' ד' אם גובה מיורשים וממקבל מתנה שבח דממילא לפי שזה שאומר המלוה לדידי שוה הוי כמו שבח דממילא וכמו שהוקרה אחר זמן פרעון ואזלי בזה לשיטתם שם שדעת הרמב"ן והראב"ד ובעה"ת שם שגובה ודעת הרא"ש והרז"ה שם שאינו גובה (ועפ"ז רוצה לומר דגם הרא"ש והטור דסברי הכא שא"י לומר לדידי שוה היינו דוקא מיורשים אבל מהלוה עצמו מודים שיכול לומר לדידי שוה לפי שגובה מהשבח ומיישב בזה דברי הטור בסימן ע"ב דלא ליסתרו דבריו שם למ"ש כאן וא"צ לחלק בין מטלטלי למקרקעי כמו שחולק הש"ך בסימן קט"ו סק"ד ע"ש) ומעתה בכתובה דהיינו מנה או מאתים דלכ"ע אינה גובה מהשבח כמבואר באה"ע סימן ק' ס"ב ובחמ"ח שם סקי"ב מבואר שאפילו שבח דנתיקרו גם כן אינה גובה גם הרמב"ן וסייעתו מודים שא"י לומר לדידי שוה והדין עם היתומים. ומסיים שם כל זה כתבתי לפלפולא אבל לדינא (בלא"ה) פשיטא שהיתומים יכולים לומר קים לנו כהרא"ש והרז"ה עכ"ד ע"ש. ועיין מ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סימן ק' סק"ב וע' עוד בספר קצה"ח סימן זה ובסימן קט"ו ובנה"מ סימן קי"ד סק"ב:
ב סָעִיף ג שלא בהכרזה נעשו כמו שטעו בד"מ. ע' בת' הרב המבי"ט ח"א סימן קכ"ב יובא לקמן סי' רל"ה ס"ט סוף סק"ו:
א סָעִיף א שמין כו' ואח"כ מכריזין כו'. ממ"ש בפ' המפקיד מאימת אכיל פירי מכי אכיל ימי אכרזתא ואם איתא והא מחוסר שומא ולאו דידיה נינהו כמ"ש בפ' אלמנה לעולם דאכרוז ודאמרי מאן שם ליך כו' ובירו' פ' אלמנה הל' ו' תמן תנינן שום היתומים שלשים יום כו' א"ר יוסי בשלא מצאו שומן אבל מצאו שומן מחליטין דו מתני' שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו כו' מפני שפחתו או הותירו אבל מצאו שומן מחליטין א"ר חנניה קומי ר' מנא מה חמית מימר בשלא הוכרזו אנן קיימין מן דבתרה ואם עשו אגרת בקורת מהו אגרת בקורת ר' יהודה בר פזי אמר אכרזה ואע"ג דגמ' דידן פליג ואוקים למתני' במקום שאין מכריזין או בדברים שאיין מכריזין מ"מ ש"מ דהסדר שומא ואח"כ הכרזה ועוד הביא הרמב"ן ראיות ועבסה"ת ש"ג חב"ו ועתוס' בערכין כ"א ב' ד"ה כך כו' ופירוש כך כו' ע"ש. וכפרש"י שם ד"ה כך. כך היא שומא כי' וכמש"ל ובכמה שמו אותה ב"ד:
ב סָעִיף א ואם יאמר כו'. כיון דשומא הדרא ליורש ועסמ"ע:
ג סָעִיף ג י"א דאם כו'. כמ"ש בערכין כ"ד א' במתני' אע"פ שאמרו עבדי' כו' אין להקדש כו' וה"ה כאן כמ"ש הראשונים:
ד סָעִיף ג ויש חולקין. הוא הרשב"ץ וכ' דל"ד לשם דשם נעשה המכר בזמן הראוי למכור אבל בזמן שאינו ראוי הוי כמוכר בלילה או שלא בשעת הוצאות והכנסת פוענים דהוי כמוכר בלא הכרזה וראיה ממ"ש שם עבדים ופרה ומרגנית משמע דוקא כה"ג שא"א שישביחו בלא שום מעשה. משא"כ כאן אם ימתינו עד יעבור הזעם ישוב ממילא למקומו. וס' ראשונה הוא הב"י הקשה עליו ממ"ש וכן פרה אם ממתינים כו' וכ"כ הרשב"א וכ' שאין שמין אלא כדהשתא כמ"ש בפ"ק דב"ק ז' ב' אי שקלת כדינך כו':
ה סָעִיף ג אע"פ שהכריזו. כגי' הרי"ף ורא"ש רישא וסיפא בדאכרוז כו':
ו סָעִיף ג וי"א כו'. כגירסתינו אלא לעולם בדלא אכרוז כו' והרא"ש פי' אף לגירסתו בדאכרוז ר"ל דבעי הכרזה וע"ש:
ז סָעִיף ג ואם רצו כו'. נראה שדקדק ממ"ש במתני' שם רשבג"א כו' א"כ מה כח כו' מ' דל"פ אלא אם כח ב"ד יפה משאר ב"א וכמ"ש בגמ' ול"ל לר"ן כח ב"ד יפה אבל לא גרע מהדיוט וז"ש כאן לא יהיה כח הדיוט כו' ועבא"ע סי' ק"ד ס"ה שיש חולקין וראיה לדבריהם ממ"ש בקדושין מ"ב הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דב"ד כו' וכגי' תוס' שם בשם ר"ח וה"ג ורי"ף וכמו שהוכיחו תוס' שם ובכתובות ק' א' ד"ה אמר כו' ע"ש וכן לפי' תוס' שם ד"ה רבא. ונ"ל דהכא כו' וכן הדיינים כו' משמע דבלא הכריזו אפי' מחזיר לא מהני ומ"ש מה כח ב"ד יפה אין מתורץ אף לפירושו דמ"מ כח הדיוט יפה דאין אונאה לקרקעות אף ביותר משתות בהדיוט אלא הטעם כמ"ש הרא"ש שם כיון דלגבי יתומים מכרן בטל ה"ה לגבי לוקח וע"ש שחלק על הרמב"ם:
ח סָעִיף ג והוי מחילה. דלא כפי' תוס' הנ"ל אלא כפי' ר"ת שם בשליח דדיינים והסכים עמו הרא"ש שם:
ט סָעִיף ג ומוכרים כו' ואם. כתובות ק' ב':
י סָעִיף ד אפוטרופוס או כו' וכן ב"ד כו'. כן הוכיחו תוס' שם פ"ז א' ובגטין נ"ב מדפריך בערכין כ"ב א' תנן שום היתומין כו' ולא משני בכה"ג:
יא סָעִיף ה הא דאמרי' כו' לא יהיה כו'. כמ"ש בגטין נ"ב א' משוך פירי מיתמי כו' לא יהא כו':
יב סָעִיף ה וי"א דכל כו'. לא קאי אלא אב"ד אבל אפוטרופוס דינו כשליח ודינו יתבאר בס"ו וכן בטור והר' יונה כ' דב"ד כו' וכן מסתבר לא"א כו' וכן לקמן סי' רכ"ז ס"ל כ' בהדיא דדין אפוטרופוס כדין שליח ועמ"ש בס"ו:
יג סָעִיף ו מכרו כו'. כפיר"ת שם:
יד סָעִיף ו ואם אינה כו'. דטעם השליח כמ"ש שם צ"ט ב' וקדושין מ"ב ב' לתקוני שדרתיך כו' ובב"ד דוקא אין חילוק כמו שהיתומים סומכים עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יעשו עול ולא ירחמו בדין והוי ב"ד שלוחים של שניהם. ועסי' רכ"ז ס"ל שיש חולקין והוא לפירש"י שם שכ' הטעם בב"ד דהותירו שתות מכרן בטל כיון דלגבי יתומים מכרן בטל ה"ה לגבי לוקח וא"כ ה"ה בשליח. ולשני הטעמים אלו בס' שקדם מכרן בטל:
טו סָעִיף ו ודוקא כו'. כמ"ש שם מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד כו' משא"כ כאן דשופט יחיד הוח והוא שופט בהרמנא דמלכא ושלוחו כמותו כמ"ש בב"ק קי"ג ב' וה"ה לענין טעות:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.