א כֵּיצַד מַזְמִינִים בַּעַל דִּין לְדִין, שׁוֹלְחִים לוֹ בֵּית דִּין שְׁלוּחָם, שֶׁיָּבֹא לַיּוֹם הַמְזֻמָּן לְדִין. לֹא בָּא, מַזְמִינִים אוֹתוֹ פַּעַם שֵׁנִית. לֹא בָּא, מַזְמִינִים אוֹתוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית. לֹא בָּא, מַמְתִּינִים לוֹ כָּל הַיּוֹם. לֹא בָּא, מְנַדִּין אוֹתוֹ לְמָחֳרָתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִי שֶׁהָיָה בַּכְּפָרִים וְיוֹצֵא וְנִכְנָס; אֲבָל מִי שֶׁהוּא מָצוּי בָּעִיר, אֵין קוֹבְעִים לוֹ זְמַן אֶלָּא פַּעַם אַחַת, וְאִם לֹא בָּא כָּל אוֹתוֹ יוֹם, מְנַדִּין אוֹתוֹ לְמָחֳרָתוֹ. הַגָּה: הָלַךְ הַבֵּית דִּין לְמָקוֹם אַחֵר, צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרֵיהֶם; וְאִם לֹא הָלַךְ, מְנַדִּין אוֹתוֹ. (בֵּית יוֹסֵף). וְהַשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין נֶאֱמָן לוֹמַר: הִקְלַנִי, אוֹ הִקְלָה הַדַּיָּן, אוֹ לֹא רָצָה לָבֹא לַדִּין, וּמְשַׁמְּתִין (פֵּירוּשׁ, הַנִּדּוּי אוֹ הַחֵרֶם, שָׁם מִיתָה) אוֹתוֹ עַל פִּיו. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פְּתִיחָא שֶׁל שַׁמְתָּא, עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ שֶׁנִּמְנַע לָבֹא. וְאֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין חַיָּב בַּאֲמִירַת דְּבָרִים מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע. הַגָּה: מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עַל גְּזֵרַת בֵּית דִּין אוֹ חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לְבֵית דִּין, מְנַדִּין אוֹתוֹ; הוֹאִיל וְאוֹמֵר שֶׁלֹּא בָא מֵחֲמַת גְּזֵרָתוֹ, הָוֵי אַפְקִירוּתָא. וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן של"ד. וְאִם אָמַר: לֹא אָדוּן לִפְנֵיכֶם אֶלָּא לִפְנֵי בֵית דִּין אַחֵר, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן י"ד. מִי שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא לְבֵית דִּין, כִּי צָרִיךְ לֵילֵךְ לְמֶרְחַקִּים, יֵשׁ לְהוֹדִיעַ לְבֵית דִּין וְלָשׂוּם הִתְנַצְּלוּתוֹ וּלְבַקֵּשׁ זְמַן אַחֵר; וְאִם לֹא עָשָׂה, מְנַדִּין אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לָבֹא (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ י"א). מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בֵּית דִּין שֶׁל שְׁנַיִם (בְּקִנְיָן), וְהִזְמִינוּהוּ וְלֹא בָּא, מְנַדִּין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ב שָׁלִיחַ שֶׁאָמַר: פְּלוֹנִי שְׁלָחַנִי בְּשֵׁם אֶחָד מֵהַדַּיָּנִים, וְלֹא רָצָה לָבוֹא, אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פְּתִיחָא שֶׁל שַׁמְתָּא עַד שֶׁיֹּאמַר בְּשֵׁם שְׁלָשְׁתָּן. וְאִם יֵשׁ בָּהֶם מֻמְחֶה, חוֹלְקִין לוֹ כָּבוֹד וּמַזְכִּירִין לוֹ שֵׁם הַמֻּמְחֶה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ בְּיוֹם שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לִישִׁיבַת הַדַּיָּנִים. אֲבָל בְּיוֹם הַיָּדוּעַ שֶׁהַדַּיָּנִים יוֹשְׁבִים בּוֹ לְדִין, הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁכָּל הַדַּיָּנִים מְקֻבָּצִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּא הַשָּׁלִיחַ בְּשֵׁם אֶחָד, כְּאִלּוּ בָּא בְּשֵׁם שְׁלָשְׁתָּן.
ג מִי שֶׁהוּא בַּמְּדִינָה וְהָלַךְ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין וְלֹא מְצָאוֹ, אֵין קוֹבְעִים לוֹ זְמַן עַד שֶׁיִּמְצָאֶנּוּ הַשָּׁלִיחַ וְיֹאמַר לוֹ. הָיָה בִכְפָר, אִם דַּרְכּוֹ לָבֹא בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ אֲפִלּוּ לְאֶחָד מֵהַשְּׁכֵנִים, אֲפִלּוּ אִשָּׁה, אִם יָבֹא פְלוֹנִי, הוֹדִיעוּהוּ שֶׁבֵּית דִּין קָבְעוּ לוֹ זְמַן שֶׁיָּבֹא הַיּוֹם לְבֵית דִּין, וְאִם לֹא בָּא מְנַדִּין אוֹתוֹ לָעֶרֶב. וְכָל שֶׁכֵּן עַל פִּי שְׁלִיחַ בֵּית דִּין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָזַר וְאָמַר: עָשִׂיתִי שְׁלִיחוּתִי (טוּר). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין הַדֶּרֶךְ שֶׁדַּרְכּוֹ לֵילֵךְ בָּהּ עַל מְקוֹם בֵּית דִּין, אֲבָל אִם דַּרְכּוֹ עֲלֵיהֶם, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעוֹ הַשָּׁלִיחַ בְּעַצְמוֹ, שֶׁמָּא לֹא אָמְרוּ לוֹ הַשְּׁכֵנִים, שֶׁהֲרֵי הֵם אוֹמְרִים: דַּרְכּוֹ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין, וּכְבָר הָלַךְ (לָהֶם) (אֲלֵיהֶם) וְנִפְטַר. וְכֵן אִם לֹא בָּא בַּמְּדִינָה עַד לְמָחָר, אֵין סוֹמְכִים עַל הַשְּׁכֵנִים, שֶׁמָּא שָׁכְחוּ וְלֹא אָמְרוּ לוֹ. הַגָּה: וְכֵן אִם הָיָה בָּעִיר, אֵין סוֹמְכִים עַל הַשְּׁכֵנִים, שֶׁיֹּאמְרוּ: שֶׁמָּא הַשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ (טוּר).
ד מִי שֶׁכָּתְבוּ עָלָיו נִדּוּי עַל שֶׁלֹּא בָּא, וְאָמַר: אָבוֹא, אֵין קוֹרְעִין כְּתַב הַנִּדּוּי עַד שֶׁיָּבוֹא. אֲבָל מִי שֶׁכָּתְבוּ עָלָיו נִדּוּי עַל שֶׁהָיָה מְסָרֵב לַעֲשׂוֹת צִוּוּי בֵּית דִּין, מִיָּד כְּשֶׁאוֹמֵר: הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי לַעֲשׂוֹת צִוּוּי בֵית דִּין, קוֹרְעִים כְּתַב הַנִּדּוּי וְהוּא נוֹתֵן שְׂכַר הַסוֹפֵר. הַגָּה: מִי שֶׁכָּתְבוּ עָלָיו סַרְבָנוּת וְטָעַן אַחַר כָּךְ שֶׁלֹּא שָׁמַע, אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְּמַעֲשֵׂה בֵית דִּין יֵשׁ לוֹ קוֹל (מָרְדְּכַי ר"פ שֵׁנִי ד"ג).
ה נָשִׁים יְקָרוֹת, אוֹ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, אִם מְזַמְּנִים אוֹתָם לָבֹא לְבֵית דִּין, וְכֵן אִם הַנִּתְבָּע יָכוֹל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ שֶׁיָּבֹא בִּמְּקוֹמוֹ לְבֵית דִּין, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן צ"ו וּבְסִימָן קכ"ד.
ו הַדַּיָּן יָכוֹל לַחְתֹּם בַּשְּׁטַר הַזְמָנָה מִן הַצַּד:
א סָעִיף א כיצד מזמיני' כו' כתב מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' מ"ג פסק הר"ש במקומות שאין שם ב"ד דאי תבע אדם לחבירו ממון והנתבע אומר הביאו לי הזמנה ממקום שיש שם ב"ד ואז אלך עמך שיכולי' בני עירן לקבוע לו זמן או יעשה כל דבר לפניהם ע"כ מצאתי עכ"ל. בספר באר שבע דף קי"א ע"א פסק בראובן שתובע לשמעון שיברור עמו דיינים ושמעון משיב לא אכנס לדין עמך אם לא תגיד לי מתחלה על מה תרצה לדון עמי וראובן אינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו כלל שהדין עם ראובן מההוא דאמרינן פ' חזקת הבתי' עביד אינש דלא מגלה טענתי' (חוץ) לב"ד וגדולה מזה פסק הרא"ש בפ' שבועות הדייני' דאין אדם צריך לברר טענתי' אא"כ יראה לב"ד שיש רמאות עכ"ד ואין דבריו נכונים בעיני דל"ד לפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"א ע"א) דהתם אמרי' היכא דאשתעי מילי אבראי ולא טען ואתי לב"ד וטען דחוזר וטוען מ"ט עביד אינש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא כלומר ומצי הנתבע לומר לא רציתי לגלות טענתי בפניך עד לדין וכן הא דכתב הרא"ש פ' שבועות הדיינים היינו משום שכיון שטוען שפרעו וכה"ג א"צ לבאר היאך פרעו ובמה פרעו אבל הכא ודאי מצי הנתבע לומר הגיד לי מתחלה מה תרצה לדון עמי כי אולי אחרי שאדע תביעותיך אעשה כרצונך ולא אבא עמך להתדיין כלל וכל זמן שאינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו אינו מחויב לבא עמו לדין כלל. כן נלע"ד:
ב סָעִיף א שולחים לו ב"ד כו' ושכר הזמנה משלם המלוה ולא הלוה וע' בתשו' מהרש"ל מ"ש בסי' ק"ו ס"א:
ג סָעִיף ב ואע"פ שבא השליח בשם אחד כו' ודוקא שיהא שוה לב' הנשארים אבל לא פחות שבכולם כ"כ ביש"ש פ"ט דב"ק סי' ט"ו:
ד סָעִיף ד כתב הנדוי עד שיבא כו' עיין בסמ"ע ס"ק י"ז מ"ש בשם הכלבו:
ה סָעִיף ו מן הצד מה שא"כ בעדים דלקמן סי' מ"ה:
א סָעִיף א שיבא ליום המזומן כו' פי' לעולם אין כח ביד התובע להזמינו לדין אם לא ליום הקבוע לישיבת הדיינים לפי מנהג העיר (אם לא שמנהגם הוא כן שאין להם עת קבוע אלא בכל עת שיצטרכו לדון יושבים הדיינים) והשליחות ששולחים לנתבע אין לו עת קבוע אלא אימת שירצה התובע משתדל שהדיינין שולחין להנתבע שיכין עצמו לדון עם פלוני התובע ביום פלוני המזומן לישיבתם:
ב סָעִיף א מזמינים אותו פעם שני' פי' כשלא בא בכל אותו יום שקבעו לו מזמינים אותו בימים של אחריו שנית שיעמוד לדין עמו ביום הקבוע לישיבת הדיינים הסמוך לו וכן בפעם שלישית וכן הוא בהדיא בגמ' דגם בפעם שנית ושלישית צריך להזמינו ליום הקבוע לישיבת הדיינים שאחריו ועפ"ר:
ג סָעִיף א במי שהי' בכפרים כו' דאיכא למימר אף שיוצא ונכנס שמא הי' לו איזה אונס שלא הי' יכול לבא על שני הזמנות הראשונות ובאינו נכנס כלל אלא שהוא שבוע א' או ב' חוץ לביתו בכפרים נראה דאינו בכלל דין זה אלא קובעין לו זמן לבא לדון עמו לפי ענין טרדתו שיכול לבא ואם לא בא לאותו זמן מנדין אותו למחרתו כי דוקא ביוצא ונכנס דמחשב קצת כבן עיר מ"ה מזמינין אותו ליום הקבוע הסמוך אלא שיש לו התנצלות שיוצא ונכנס מ"ה ממתינין לו עד זמן הג' וק"ל:
ד סָעִיף א ה"ג ואם לא הלך מנדין:
ה סָעִיף א אבל אין כותבין עליו פתיחא הטעם משום דהמנודה צריך לשלם שכר הסופר ואין מוציאין ממון ע"פ ע"א ועמ"ש בפרישה ובסמ"ע לעיל ס"ס ח' וע"פ אותו הדברים מבואר דה"ה דאין השליח נאמן לומר הכה אותי כדי לחזור ולהכותו על פיו ע"ש:
ו סָעִיף א ואין השליח ב"ד חייב כו' כבר כתב מור"ם ז"ל לעיל בס"ס ח' בהגה שם כתבתי מקום למודו ע"ש:
ז סָעִיף א ה"ג ב"ד של שנים בקנין והזמינוהו וכן הוא שם דאל"כ יכול לחזור בו כמ"ש לקמן סי' י"ב:
ח סָעִיף א מנדין אותו בב"ד של שלשה כב"ד גרסינן בכ"ף וה"פ מנדין אותו השנים אשר סירב נגדן כאלו סירב נגד ב"ד של שלשה וכן איתא בהדיא בתשובת רשב"א והביאו הב"י והר"מ וז"ל יש להם לנדותו ולהחרימו כדין ב"ד גמור וק"ל:
ט סָעִיף ב בשם אחד מהדיינים פי' אותו פלוני שהזמינו על שמו הוא אחד מן הדיינים וכן הוא לשון הגמרא עפ"ר:
י סָעִיף ב אין כותבין עליו פתיחא של שמתא ל"ד כותבין אלא ה"ה בלא כתיבה אין מנדין אותו דזיל בתר טעמא אם לא דהיו מחולקין דשליח אומר שהזמינו ע"ש שלשתן והלה כופר דאז מנדין אותו ואין כותבין הנידוי כיון דיש בו אפוקי ממונא וכנ"ל:
יא סָעִיף ב ואם יש בהם מומחה חולקין לו כבוד שם כ"כ בשם הראב"ד ולמדו ממ"ש במחלוקת קרח דהי' שם משה עם השכינה בב"ד ושלח משה שליחו לקרח ואמר לו היו לפני ה' אתה והם ואהרן ומדקאמר לפני ה' ולא קאמר לפנינו ש"מ דמזכירין לו שם המומחה וחולקין לו כבוד עכ"ל ואינו מוכח שם דאם שלחו להזמינו בשאר ימים והזמינו בשם המומחה לבד דסגי בהכי אבל מסידור לשון מור"ם בדברי המחבר משמע דחדא באידך תליא וא"צ להזמין ע"ש שלשתן דה"ל להמזומן לחשוב בודאי כל שלשתן צווהו להזמינו אלא שחולקין כבוד להמומחה דאל"כ הל"ל דין זה אחר בד"א כו' וק"ל וצ"ע דאינו מוכרח כ"כ:
יב סָעִיף ג שהוא במדינה כו' פי' שהוא בעיר ונקרא מדינה בל' הרמב"ם ובל' המשנה לפעמי' וכ"מ כאן מיניה וביה דמדינה ר"ל בעיר ומ"ה קאמר דאין קובעין לו זמן עד כו' פי' אף אם יאמר השליח לשכני' תאמרו לפלוני שיבא לב"ד אין סומכין עליהן לנדותו אם לא יבוא דשמא השכיני' לא אמרו לו דחשבו כיון שהנתבע הוא בעיר מצאו השליח דרך הילוכו ואמר לו בעצמו לכך צריך שימצאנו השליח עצמו וזהו שאמרו בגמרא אבל. איתא במתא אימר אשכחינהו וכתבו ג"כ הטור ולא מצינו דכתב הרמב"ם בבא זו אלא כמ"ש כאן והוא מ"ש מור"ם בהג"ה בס"ס זה ז"ל וכן אם הוא בעיר אין סומכין כו' וצ"ל דלא בא מור"ם שם לחדש דבר בדין זה [דהא כבר כתבו המחבר] ולא כתבו אלא משום הטעם וקאי אמ"ש המחבר שם ואם דרכו עליהן אין מנדין אותו מפני שסוברי' שהב"ד עצמו אמרו לו ע"ז כתב מור"ם וכן אם הי' בעיר ור"ל שמה"ט נמי אמרו דאם הוא בעיר דאין סומכין על השכני' משום דשמא לא אמרו לו כו' כן נ"ל לדחוק וניישב דעת מור"ם במה שחזר וכתבו שהוא תמוה לפי הנראה:
יג סָעִיף ג מנדין אותו לערב כל' הזה ג"כ כ' הרמב"ם בפכ"ה וגם לפני זה כתב הרמב"ם בדין מי שהוא מצוי בעיר דאין קובעין לו זמן אלא פעם א' דאם לא בא כל אותו היום דמנדין אותו בערב והמחבר שינה באותו הדין לשון הרמב"ם בס"א וכ' למחרתו ועד"ר שם כתבתי ישוב לדברי הרמב"ם דנ"ל דכוונתו הוא דבין בריש דבריו שכ' למחרתו בין אח"כ שכ' לערב אינו אלא לאפוקי דאין כותבין באותו היום ולערב ר"ל בלילה שאז מתחיל מחרת יום זה דקבעו לו והא דשינה לשונו והיינו משום דכ' בכל אחד ל' רבותא דהיכא דנכנס ויוצא דנותנין לו ג' זמני' כ' ל' למחרתו לרבותא דאע"פ דכבר נותנין לו ג' זמנים אפ"ה אין כותבין עליו בסוף יום השלישי עצמו אלא עד למחרתו ור"ל עד יום שלאחריו והיכא דאין נותנין לו אלא יום א' כתב לרבותא דכותבין עליו לערב ור"ל דא"צ ליתן לו זמן אחר אלא מיד בכלות אותו היום כותבין עליו נדוי. וכיון דאין חילוק ביניהם לדינא מ"ה לא הזכיר הטור בשום מקום לשון בערב אלא נקט ל' הגמ' דכ' למחרתו ואפשר דטעם הגמ' הוא משום דלמחר הוה זמן דמגלין קלונו ברבים ומודיעין שהוא בנידוי מ"ה כתבו למחרתו וזהו ג"כ טעם המחבר בס"א שכ' למחרתו וכאן העתיק לשון הרמב"ם כהווייתו וק"ל:
יד סָעִיף ג וכ"ש ע"פ שליח ב"ד כו' אע"פ שכ"ש הוא כתבו רבינו הטור ומור"ם כדי שלא תקשי כיון דשליח ב"ד הוא ה"ל לחזור ולומר עשיתי שליחותי ומדלא חזר וודאי לא מצאו ולא הזמינהו קמ"ל ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
טו סָעִיף ג וכן אם הי' בעיר עמ"ש לעיל בסמוך ס"ק י"ב כוונת מור"ם שחזר וכתבו:
טז סָעִיף ג וכן אם לא בא במדינ' עד למחר אין סומכין כו' פי' אין אומרי' שהשכני' הזמינהו על יום הקבוע לישיבת הדייני' בו ביום או ביום שיהי' ואם לא יבא לאותו יום ינדוהו למחרתו של אותו יום:
יז סָעִיף ד עד שיבא דכל כמה דלא אתא אפקרותא היא רש"י וכתב הכל בו בסי' קי"ז (והביאו בד"מ בס"ס זה) ז"ל תקנת חרם ר"ג הוא שאדם המזמין לחבירו וחברו מסרב שאינן יכולין לבטל התפלה רק בב"ה שהוא הולך שם ומתפלל אבל אם ביטל שם ג' תפילות רצופות יכול לבטל בכל בתי כנסיות ואין לבטל תפלת של שבת וי"ט אלא א"כ ביטל ג' פעמי' אמנם בענין הקהל יכולים לבטל וכל מקום שנראה שהי' שם אדם גדול או הי' שם ב"ד מסתמא יש חרם זה ודנין אותו וע"ש שהאריך עוד מזה עכ"ל:
יח סָעִיף ד הריני מקבל עלי לעשות צווי ב"ד קורעין כת' הנדוי שאף שאמרינן לו לפרוע לפלוני ואינו פורעו אמרי' שטרח אחר זוזי ועפ"ר מ"ש בזה:
א סָעִיף א או לא רצה לבוא לכאורה קשה דהא ע"ז א"צ השליח ב"ד להעיד דהא תיכף כשלא בא אותו יום מנדין אותו והשליח ב"ד א"צ להעיד רק שהגיד לבע"ד שיבוא ואפי' זה א"צ השליח ב"ד להעיד לחזקה עשה שליחותו כמבואר בסעיף ג' בהג"ה ובסמ"ע ס"ק י"ד וכן קשה במה שסיים המחבר עד שיבואו שנים ויעידו שמנע לבוא וכו' הא זה א"צ להעיד שהרי עינינו רואות אם בא או לא בא. וע"כ צריכים לפרש דהכא מיירי שהשליח ב"ד או השנים מעידין שהבע"ד השיב שאינו רוצה לבוא דאז מנדין אותו מיד ומש"ה על הוצאות ממון דהיינו על כתיבת הפתיחא בעי שנים אבל אם ראינו שלא בא מנדין אותו למחרתו וכותבין פתיחא ואין חוששין כלל שמא לא הגיד שליח ב"ד כי חזקה שליח עשה שליחותו ולא המרה פי ב"ד אף דחזקה שליח עושה שליחותו לא מהני להוציא ממון שליח ב"ד שאני וכ"כ בביאורים ס"ק ט' ודוקא על התשובה שהשיב הבע"ד אין שליח ב"ד נאמן נגד הוצאות ממון אבל על גוף השליחות אם עשה שליחותו סומכין על החזקה, אפי' נגד הוצאות ממון וכן נוהגין ששולחין כל התראות עפ"י שליח ב"ד לבד:
ב סָעִיף ב ואם יש בהן מומחה. עסמ"ע ס"ק י"א עד אבל מסידור לשון מור"ם וכו'. ואין להקשות דה"ל להוכיח בפשיטו' דאי נימא דאף במומחה לא סגי בהזכרת שם מומחה לבד רק ביום הקבוע לישיבת הדיינין א"כ אין חילוק בין מומחה להדיוט דביום הקבוע אפי' בשלשתן שוין סגי בהזכרת שם אחד דזה אינו קושיא דהיינו יכולין לומר דיש נ"מ בין מומחה להדיוט לענין לכתחלה דבמומחה אף לכתחלה אין מזכירין רק שמו משום כבודו לזה הוכיח הסמ"ע דינו רק מהסידור לשון מור"ם מהא שכתב הרב הג"ה שלו על דין ראשון של המחבר דמיירי ביום שאינו קבוע משמע דבמומחה אף ביום שאינו קבוע מזכיר רק שם המומחה. ונראה דהאי מומחה הוא אפי' אינו מומחה לרבים במומחה לרבים לא היה הסמ"ע צריך לומר הטעם שכתב משום דהמזומן היה לו לחשוב שכר שלשתן וכו' הא בלא"ה הרי מומחה לרבים דן בע"כ של אדם כמבואר לעיל סי' ג' והיה מוכרח לבוא אף שהיה חושב שהמומחה לבד הזמינו לדין כנ"ל פשוט:
א סָעִיף א שולחים. ושכר הזמנ' משלם המלו' ולא הלוה ש"ך:
ב סָעִיף א ונכנס. דאיכא למימר שמא הי' לו איזה אונס שלא הי' יכול לבוא על שני הזמנות הראשונות ובאינו יוצא ונכנס כלל אלא שהוא שבוע א' או ב' חוץ לביתו בכפרים נרא' דאינו בכלל דין זה אלא קובעין לו זמן לבוא לדין עמו לפי ענין טרדתו שיוכל לבוא. סמ"ע:
ג סָעִיף א שקיבל. כתב הש"ך בשם מהרש"ל דבמקומות שאין שם ב"ד אם תבע אדם לחבירו ממון והנתבע אומר הביא (ו) לי הזמנ' ממקום שיש שם ב"ד ואז אלך עמך יכולים בני העיר לקבוע לו זמן וכתב עוד בס' באר שבע פסק בראובן שתובע לשמעון שירד עמו לדין ואינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו והלה משיב לא אכנס לדין עמך אם לא תגיד לי מתחל' על מה תדון עמי הדין עם ראובן וראי' מפ' חזקת הבתים דאמרינן עביד אינש דלא מגל' טענתיה חוץ לב"ד. והש"ך חולק עליו ודחה ראייתו ע"ש וע' בתשו' הגאון ח"צ סי' קס"ט:
ד סָעִיף ב פתיחא. וה"ה דאין מנדין אותו דזיל בתר טעמא. סמ"ע:
ה סָעִיף ב שלשתן. ודוקא שאותו שאומר השליח משמו שוה לשנים הנשארים אבל לא פחות שבכולם. ש"ך בשם רש"ל:
ו סָעִיף ג שימצאנו. פי' אף אם יאמר השליח לשכנים תאמרו לפלוני שיבא לב"ד אין סומכין עליהן לנדותו דשמא השכנים לא אמרו לו דחשבו כיון שהנתבע הוא בעיר מצאו השליח דרך הלוכו ואמר לו בעצמו לכך צריך שימצאנו השליח עצמו דוקא. סמ"ע:
ז סָעִיף א לערב. כתב הסמ"ע דהמחבר שינה לשונו כאן ממ"ש בס"א מנדין אותו למחרתו ופה כתב לערב אבל כונתו בשתי הלשונות אינו אלא לאפוקי דאין כותבין באותו היום ולערב ר"ל בליל' שאז מתחיל יום המחרת דקבעו לו והא דשינ' הלשון היינו דבכל א' השמיענו רבותא כו' ע"ש:
ח סָעִיף ג וכ"ש. אע"פ שכ"ש הוא כתבו הרמ"א כדי שלא תאמר כיון דשליח ב"ד הוא ה"ל לחזור ולומר עשיתי שליחותי ומדלא חזר ודאי לא מצאו קמ"ל. סמ"ע:
ט סָעִיף ד שיבוא. כתב הכל בו ז"ל תקנת חרם ר"ג שאדם המזמין לחברו וחברו מסרב שאינו יכול לבטל התפל' רק בב"ה שהוא הולך שם ומתפלל אבל אם ביטל שם ג' תפלות רצופות יכול לבטל בכל בתי כנסיות ואין לבטל תפלה של שבת וי"ט אלא א"כ ביטל ג' פעמים אמנם בענין הקהל יכול לבטל וכל מקום שנרא' שהי' שם אדם גדול או ב"ד מסתמא יש חרם זה ודנין אותו עכ"ל הסמ"ע:
י סָעִיף ד מקבל. ואף שאמרו לו הב"ד לפרוע ולא פרעו אמרינן שטרח אחר זוזי. סמ"ע:
יא סָעִיף ו הצד. משא"כ בעדים כדלקמן סי' מ"ה. ש"ך:
א סָעִיף א אבל מי שהוא מצוי בעיר. ע' באו"ת שכ' והאידנא נהיגי דאפילו לאנשי אותה עיר אחד אנשים ואחד נשים מזמינין שלשה פעמים ואז אם לא בא מנדין אותו (במקום שיש רשות מהממשלה על זה) ע"ש הטעם וכן כ' בנה"מ ע"ש:
ב סָעִיף א הלך הב"ד למקום אחר. ע' בס' שמות בארץ להר"ם בן חביב במס' ר"ה דף ל"א ע"ב בד"ה ההיא איתתא שכתב וז"ל ומיהו דין זה דחייב הלוה ללכת אחר ראש ב"ד בכל מקום לא הביאו הרמב"ם והטור אבל מרן בב"י הביאו בסי' י"א ופסקו בעל המפה ולי נראה דליתא להך דינא כיון שהשמיטו הרמב"ם והטור וסוברים דלית הלכתא כאמימר אלא כרב אשי דהקשה לו (וס"ל) דשאר דינים שוה לקדוש החודש וכן מסתבר דאיך אפשר דאם הלך ראש ב"ד לעיר אחרת דילך הבע"ד אחריו ותו דלא ידעינן שיעורא כו' ולכן נראה כדעת הרמב"ם דס"ל דאין הבע"ד חייב ללכת אחר ראש ב"ד אלא למקום הועד עכ"ל ועיין בספר בר"י אות ב' שהביאו וכ' דק"ק עליו במ"ש דלית הלכתא כאמימר אלא כרב אשי כו' דפשטא דמלתא דרב אשי קבל דברי אמימר כו' ותו דדברי הרמ"א אינם כדין אמימר היינו דאזיל ראש ב"ד למקום אחר אבל דין הרמ"א הוא דהלך הב"ד למקום אחר ומשמע דבהא אפילו רב אשי מודה כיון דאזיל כולי בי דינא וגם הרב הלבוש נקט כלשון מור"ם וכן מהריק"ש ע"ש:
ג סָעִיף א ומשמתין אותו על פיו. עי' בשו"ת מקום שמואל סי' צ"ט:
ד סָעִיף א מי שקבל עליו. עבה"ט ומ"ש בענין אם התובע אינו רוצה לגלות אופן תביעתו. ע' בזה בתשו' שבו"י ח"א סימן קמ"ג שכ' שאין דברי הש"ך מוכרחים כי מצד הטעם והסברא נראים דברי הבאר שבע נכונים וכן מצא בתשו' באר עשק סי' ס"ז בשם כמה גדולים והטעם שכ' הש"ך כי אולי אחרי שאדע תביעתך אעשה כרצונך קשה מה בכך הלא גם לפני ב"ד יוכל לעשות כן ואי גברא רבה הוא וזילא ביה מלתא לילך לדין הלא יש תקנה להעמיד מורשה כבסי' קכ"ד וכן עמא דבר להזמין לדין בני הודעה כלל וכן משמע קצת פ' חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ"ח) גבי אלא מעתה אתי אינש מעלמא ומזמין להו לדינא עכ"ד. אכן בתשובת זכרון יוסף חח"מ סי' ב' בתשובת הגאון מו"ה שאול ז"ל מאמשטרדם תמה על השבו"י הנ"ל דמהך דפ' חזקת ליכא אפילו זכר לדבר דודאי הב"ד שולחים שלוחים לומר פלוני מזמינך לדין ואם הוא ישיב ויאמר לא ארד לדין עד שתודיעני אופן תביעתי אה"נ דשומעין לו והס' באר עשק שהביא לעזרתו לא ראה דברי הש"ך ואין ספק שאלמלי ראה דברי הש"ך היה בטל דעתו ועוד נראה דגם הרב בעל שבו"י לא קאמר אלא כששניהם התובע והנתבע בעיר א' דשייך טעמו דגם בב"ד יוכל לעשות כן אבל בנ"ד (באופן השאלה שם) י"ל דגם השבו"י מודה כיון שהדרך רחוקה והוצאות גדולות ואפשר דהוה הוצאה יתירה על תביעתו של זה אין מקום לחלוק על סברת הש"ך והרבה חשו חז"ל להוצאות חנם כדאי' בסי' י"ג כו' ושם בתשובת הגאון המחבר כתב דקשה להכריע בענין זה ובפרט כי מש"ס ס"פ זה בורר נ"ל ראיה ברורה כדברי הבאר עשק והשבו"י דא"ל להודיע איזה תביעת ממון יש לו על הנתבע ורק זה אפשר צריך להודיע אם נוגעת תביעתו לענין ממון או לד"א כגון הוצאת ש"ר או דיני קנסות ודכוותיה ומן ראיה זו מוכח קצת דאפילו כשיהיה מוכרח להוצאה גדולה כגון מבבל לא"י אפ"ה א"צ להודיעו אופן התביעה כו' ע"ש. ועיין בתשובת ח"צ סימן קס"ט שהסכים עם הש"ך וכ' שם דאפילו היה הדבר שקול ראיית הבאר שבע וראיית הש"ך אין ספק שהלכה כדברי הש"ך חדא שהוא בתרא ועוד דגם במחלוקת שקול אי אפשר לכוף הנתבע מספק ע"ש וכן הסכים בספר ברכי יוסף וכ' דמה שהביאו ראיה הרבנים הנזכרים בתשובת באר עשק הנ"ל ממה שפשט המנהג דמזמינן לנתבע בסתמא ואזיל לבי דינא מבלי דעת על מה ידין עמו אינו ראיה כלל דזהו מפני שהנתבע רוצה ללכת ולא טעין מידי אבל אה"נ דאם הנתבע ימאן עד אשר יגיד לו אופן קביעתו שומעין לו וכן הסכים בתשו' הרמ"ז סימן י"ד וגם מדברי הריטב"א במ"ק דף ט"ו ע"א יש סמך לדעת הש"ך הנ"ל עיין שם:
א סָעִיף א שולחים. מ"ק ט"ז א':
ב סָעִיף א אבל. ב"ק שם כיון דאיתא כו':
ג סָעִיף א למחרתו. שם:
ד סָעִיף א והשליח ב"ד כו' ומשמתין כו'. שבכל אלו מנדין:
ה סָעִיף א הקלני. קדושין ע"ב:
ו סָעִיף א הקלה הדיין. שם א' וערש"י שם ד"ה שמתיה כו':
ז סָעִיף א לא רצה לבא. ב"ק קיג א' על דלא אתיכו' ושם קי"ב ב' האי שלוחא דרבנן כו' וה"מ לשמתא כו' מ' על כל שמשמתין:
ח סָעִיף א מי שאומר. מ"ק ט"ז א' אבל לאפיקרותא כו':
ט סָעִיף א מי שלא כו' ואם לא כו'. כמ"ש בב"ק קיב ב' כתבינן פתיחא כו' תלתין קמאי כו' ואם היה מבקש זמן ע"ז נותנין לו מ"מ מנדין אותו על שלא בא לב"ד לבקש זמן: (ליקוט) מי שלא יוכל כו'. ממ"ש בב"ק קי"ג א' ולא היא כו' אבל בלא אתי לדינא מורד הוא אע"ג דלפריעה אנוס הוא משא"כ בצייתנא רשב"א שם וכן שם קי"ב ב' אי לא אתא כתבינן פתיחה אע"ג דלא כתבינן אדרכתא עד תשעים יום ושם וה"מ דאמר אתינא כו' וערשב"א שם (ע"כ):
י סָעִיף ב ואם יש. ע"ק שם לפני גברא רבא שנא' כו': (ליקוט) ואם כו'. עסמ"ע (ע"כ):
יא סָעִיף ג ואם לא כו' לערב. עס"א שכ' למחרתו וצ"ע: (ליקוט) לערב. כ"ה ברמב"ם אבל ט"ס הוא שהרי הוא עצמו כ' למעלה למחרתו וכ"כ בטוש"ע ס"א (ע"כ):
יב סָעִיף ג וכ"ש על כו' אע"פ שלא חזר. ב"ק שם דאמרי אימר כז' וכמש"ל שמא לא אמרו לו ש"מ דא"צ לחזור השכנים לפני ב"ד:
יג סָעִיף ד (ליקוט) מי כו'. ע"ש סי' שפ"ו בהג"ה לענין מזונות אשתו ע"ש (ע"כ):
יד סָעִיף ד דמעשה ב"ד. ב"מ ט"ו וערש"י שם ד"ה כשעמד בדין כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.