א שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, אֶחָד רַךְ וְאֶחָד קָשֶׁה, עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם, אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם. אֵינִי נִזְקָק לָכֶם, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּב הַקָּשֶׁה וְנִמְצָא רוֹדֵף אַחַר הַדַּיָּן. אֲבָל מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְתֵדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר: אֵינִי נִזְקָק לָכֶם. וְאִם הָיָה מְמֻנֶּה לָרַבִּים, חַיָּב לְהִזָּקֵק לָהֶם. הַגָּה: וְכֵן אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם חֲזָקִים, צָרִיךְ לִזָּקֵק לָהֶם (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י רֵישׁ סַנְהֶדְרִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת). וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, דְּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִין עַכְשָׁיו שֶׁלֹּא לִמְחוֹת בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ סַכָּנָה בַּדָּבָר, שֶׁלֹּא יִמְסְרֶנּוּ לַמַּלְכוּת (מהרי"ו).
ב מִצְוָה לוֹמַר לְבַעֲלֵי דִינִים בַּתְּחִלָּה: הַדִּין אַתֶּם רוֹצִים אוֹ הַפְּשָׁרָה; אִם רָצוּ בִפְשָׁרָה, עוֹשִׂים בֵּינֵיהֶם פְּשָׁרָה. וּכְשֵׁם שֶׁמֻּזְהָר שֶׁלֹּא לְהַטּוֹת הַדִּין, כָּךְ מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַטֶּה הַפְּשָׁרָה לְאֶחָד יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ. וְכָל בֵּית דִּין שֶׁעוֹשֶׂה פְּשָׁרָה תָּמִיד הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, קֹדֶם גְּמַר דִּין, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְיוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, מִצְוָה לִבְצֹעַ. אֲבָל אַחַר שֶׁגָּמַר הַדִּין וְאָמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. אֲבָל אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ דַיָּן, רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם שֶׁלֹּא בְמוֹשַׁב דִּין הַקָּבוּעַ לְמִשְׁפָּט. וְאִם חִיְּבוּ בֵּית דִּין שְׁבוּעָה לְאֶחָד מֵהֶם, רַשַּׁאי הַבֵּית דִּין לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם כְּדֵי לִפָּטֵר מֵעֹנֶשׁ שְׁבוּעָה. וְאֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִין לָכֹף לִכָּנֵס לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם שֶׁהוּא מִן הָרָאוּי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"י וּבְשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ חוֹלְקִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ב' דִּמְצִיעָא).
ג מֻתָּר לְבֵית דִּין לְוַתֵּר בְּמָמוֹן הַיְתוֹמִים חוּץ מִן הַדִּין, כְּדֵי לְהַשְׁקִיטָם מִמְּרִיבוֹת.
ד יֵשׁ כֹּחַ בְּיַד בֵּית דִּין לִגְזֹר וּלְהַחֲרִים שֶׁתִּתְקַיֵּם הַפְּשָׁרָה, וְשֶׁלֹּא יוּכְלוּ הַיְתוֹמִים לִמְחוֹת כְּשֶׁיַּגְדִּילוּ.
ה יֵשׁ כֹּחַ לַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת דִּין כְּעֵין פְּשָׁרָה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַדָּבָר יָכוֹל לְהִתְבָּרֵר. וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהוֹצִיא הַדִּין חָלוּק מִתַּחַת יָדוֹ בְּלִי גְּמָר.
ו מִי שֶׁתּוֹבְעִים אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא מֻחְזָק בּוֹ, אָסוּר לְבַקֵּשׁ צְדָדִים לְהִשָּׁמֵט כְּדֵי שֶׁיִּתְרַצֶּה הֲלָה לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ פְּשָׁרָה וְיִמְחֹל לוֹ עַל הַשְּׁאָר. הַגָּה: וְאִם עָבַר וְעָשָׂה, אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי שָׁמַיִם עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ:
ז אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַצּוּ הַבַּעֲלֵי דִינִין בִּפְשָׁרָה בְּבֵית דִּין, יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם כָּל זְמַן שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדָם. דְּפְּשָׁרָה צְרִיכָה קִנְיָן, אֲפִלּוּ בִּשְׁלֹשָׁה; אֲבָל אִם קָנוּ מִיָּדָם, אֵין יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּיָחִיד; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בִּשְׁנַיִם. הַגָּה: וְקִנְיָן לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין אִם נָתַן שְׁטָר עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רִיטְבָ"א), אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר דַּרְכֵי הַקְּנִיָּה (רַשְׁבָּ"א בִּתְשׁוּבַת שְׁאֵלָה). יֵשׁ אוֹמְרִים כְּשֶׁמְּקַבֵּל קִנְיָן עַל הַפְּשָׁרָה צָרִיךְ לְהַקְנוֹת לוֹ הַחֵפֶץ, שֶׁלֹּא יְהֵא קִנְיַן דְּבָרִים (מָרְדְּכַי) ; כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן ר"ג.
ח מְחִילָה, אֵינָהּ צְרִיכָה קִנְיָן וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רמ"א.
ט שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ פַּשְׁרָנִים בְּקִנְיָן וּקְנָס חֲמִשִּׁים, וְאַחַר הַפְּשָׁרָה אָמַר אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִינִים: אֲשַׁלֵּם הַקְּנָס וְלֹא אֲקַיֵּם הַפְּשָׁרָה, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם.
י אִם טוֹעֵן הַבַּעַל דִּין שֶׁלֹּא קָבְעוּ עָלָיו זְמַן הַפַּשְׁרָנִים שֶׁגָּזְרוּ עָלָיו לַעֲשׂוֹת, וְשֶׁהוּא יַעֲשֶׂה כְּשֶׁיִּזְדַּמֵּן, אֵין דְּבָרָיו כְּלוּם, אֶלָּא יַעֲשֶׂה מִיָּד:
יא אִם רְאוּבֵן הִפְחִיד אֶת שִׁמְעוֹן לְמָסְרוֹ, אִם לֹא יִתֵּן לוֹ מָמוֹן שֶׁהָיוּ דָנִין עָלָיו, וְאֵין לוֹ בּוֹ זְכוּת כְּפִי הַדִּין, וְעָשׂוּ פְשָׁרָה בְּקִנְיָן וּבִטּוּל מוֹדָעָא, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
יב שְׁנַיִם חֲלוּקִים בְּבִנְיָן שֶׁבַּקַּרְקַע, וּפִשְּׁרוּ בֵּינֵיהֶם בְּלֹא קִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם וּבָנָה זֶה קְצָת וְזֶה קְצָת כְּדִבְרֵי הַפַּשְׁרָנִים, אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם.
יג פְּשָׁרָה בְּלֹא קִנְיָן וְקִבֵּל הַנִּתְבָּע גְּזֵרָתָם וְעָשָׂה שְׁטָר, הֵן בִּלְשׁוֹן הוֹדָאָה הֵן בִּלְשׁוֹן חִיּוּב, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ:
יד הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן, וְנִתְפַּשֵּׁר עִמּוֹ וּמָחַל לוֹ, וְאַחַר כָּךְ מָצָא עֵדִים, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
טו וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנִּתְפַּשֵּׁר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ רְאָיָה אוֹ שְׁטָר, וְאַחַר כָּךְ מָצָא:
טז דִּין פְּשָׁרָה בְּטָעוּת, יִתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן כ"ה.
יז מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה לַחֲבֵרוֹ, וּפִיְּסוֹ הַתּוֹבֵעַ לִמְחֹל לוֹ, וְאָמַר לוֹ: יְהִי כִדְבָרְךָ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
יח אִם רַבִּים הֵם הַפַּשְׁרָנִים, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻּלָּם.
יט פְּשָׁרָה בְּלֹא קִנְיָן, וְנָתְנוּ מַשְׁכּוֹן בְּיַד הַפַּשְׁרָנִים, אֵינוֹ כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן אָמְרוּ: "דְּלָא כְאַסְמַכְתָּא" אוֹ "מֵעַכְשָׁיו". וְאִם הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן שְׁטָר חוֹב, אֵינוֹ כְלוּם.
כ צְרִיכִים הַדַּיָּנִים לְהִתְרַחֵק בְּכָל הַיְכֹלֶת שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם לָדוּן דִּין תּוֹרָה.
א סָעִיף א שנים שבאו לפניך לדין כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קכ"א ובתשו' רשד"ם סי' שע"ח:
ב סָעִיף א וכן אם היו שניהם חזקים כו' דאם ירדפנו א' השני יעמוד בעזרו כ"כ התוספות עכ"ל סמ"ע (הג"ה היינו דלא כפרש"י שירדפו להפך הדין ופי' קשה היינו בעל מריבה ומטריח הדייני') ועיין ב"ח (הג"ה שהשיג על מור"ם וכתב דהגהות אשר"י כ"כ לפי פי' רש"י אבל לפי' התוס' אפי' שניה' חזקים אינו צריך ליזקק להם משום סכנת הדיין ע"ש מילת' בטעמא ודוק):
ג סָעִיף ב אבל אחר שגמר הדין כו' עיין בתשו' רשד"ם סי' ק"ו.
ד סָעִיף ב ואמר איש פלוני כו' הב"ח כ' דיש להחמיר כהתוספו' ולא נהירא דהא מצו' לבצוע וכן נרא' עיקר כרוב הפוסקי':
ה סָעִיף ב איש פלוני אתה חייב כו' מדברי התו' פרק מרובה ריש (בבא קמא דף ס"ט) ופ' שנים אוחזין ריש (בבא מציעא דף י"ז) מבואר להדיא דמיד שאמר איש פלוני אתה חייב לו אע"פ שלא אמר צא תן לו הוי גמר דין. וכן נרא' להדיא מדברי הנ"י בשם המפרשי' אכן בסמ"ג עשין ק"ה דף קפ"ט ריש ע"ג מבוא' להדיא שאין זה גמר דין עד שיאמר צא תן לו ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' כ"ב:
ו סָעִיף ב אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם כו' וכתב בשלטי גבורים פ"ק דסנהדרין סוף דף ע"ד וז"ל נרא' בעיני שאין כל הדברים הללו אמורים אלא כשדיינים רוצים להטיל פשרה כפי הנרא' בעיניהם שלא מדעת הבעלי דינים אבל אם הם מודיעי' להם טיב הפשר' ומפייסים אותם עד שהם מתרצים למחול א' לחבירו או לתת א' לחברו דבר ידוע אפי' אחר גמ"ד ראוי לעשו' כן ובלבד שלא יהא שום צד הכרח בדבר אלא פיוסי' ופתויי' וזו היא מצו' גדול' והבאת שלום שבין אדם לחברו ע"כ:
ז סָעִיף ב רשאי הב"ד לעשות פשרה כו' גם בכאן כתב הב"ח דלהתוספות אין רשאי לעשות פשרה ויש להחמיר כדבריהם עכ"ד ואין דבריו נכונים ע"ש גם חומרא זו קולא הוא והעיקר כמו שכתב בטור:
ח סָעִיף ב ויש חולקין עיין ב"ח מ"ש מזה:
ט סָעִיף ג להשקיטם ממריבו' ע"ל ס"ס ק"י עי' בתשו' מהרשד"ם סי' שע"ח:
י סָעִיף ז אע"פ שנתרצו הבעלי דינין כו' אף לאחר שהגידו הפשרה אם אין קנין יכולי' לחזור כן הוא בתשו' מיי' הלכות סנהדרי' ובמרדכי פ' ז"ב עיין בתשו' מהרשד"ם ס"ס י"א:
יא סָעִיף ז יכולין לחזור ואפי' התובע דנתרצ' לוותר עם הנתבע ולמחל לו מקצת התביעות ומחילה אין צריכה קנין שאני מחילה דעלמא דמעצמו ומרצונו מחל לו משא"כ במחיל' דפשרה דעל פי הדיינים מוחל לו וכדי שלא יטעון אח"כ הדיינים הטעו אותי בדבריהן מ"ה בעי קנין עכ"ל סמ"ע ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ד ובתשו' מהרש"ל סי' ד' ובב"ח ובא"א פ' המקבל דף ל"ד ע"א ודף ע"ה ע"א:
יב סָעִיף ז דפשרה צריכ' קנין כו' והפשרנים נאמנים שעשו קנין עיין בתשו' ן' לב ספר ב' סי' כ"ט ופשרה שעשו בעלי דינים עצמן ביניהן א"צ קנין כ"כ מהר"מ מלובלין בתשו' סי' מ"ז וע"ש עיין בתשו' ר"ש כהן סי' מ"ד:
יג סָעִיף ז אבל אם קנו מידן ע"ל סי' קנ"ה ס"ח:
יד סָעִיף ז אפי' ביחיד עיין בתשו' רמ"א סי' י"ז דמ"ה ע"ג:
טו סָעִיף ז דדוקא בשנים ע' בתשו' ן' לב ס"ב:
טז סָעִיף ז ה"ה אם נתן שטר כו' ע"ל סי"ג עיין בתשובת רשד"מ סי"ג:
יז סָעִיף ח מחילה א"צ קנין משום שמיד שמחל לו נסתלק ממנו המוחל והיינו דוק' בדלא נ קט המוחל עדיין ש"ח בידו דבתפס שטר' כל זמן שאינו מחזיר לו מיד ל"מ ביה אפי' מחילה גמור' בלא קנין עכ"ל סמ"ע וכ"כ הטור בשם הר' ישעי' וצ"ע דלקמן סי' רמ"א ס"ב לא כ' מור"ם כן ועמ"ש שם כתב הב"ח דהר' ישעי' ס"ל דהלכ' כבית שמאי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ודבריו תמוהין דהא לא קי"ל כב"ש כדמוכח בש"ס ס"פ כל הנשבעין וכ"פ כל הפוסקים עיין בתשוב' מהר"מ מלובלין סי' מ"ז ובתשו' ן' לב ס"א כלל י"ז ר"ס נ"ז:
יח סָעִיף ט אין בדבריו כלום עיין בתשו' רא"ן ששון ס"ס ס"ד ובתשו' ר"א ן' חיים סי' ס"ו דף ק"ט:
יט סָעִיף יא בקנין ובביטול מודעא כו' ועיין מ"ש בשם מהרשד"ם בביטול מודעא בשבוע' בסי' ר"ה ס"ג ועיין בסמ"ע ס"ק כ"ב ועיי' בתשו' מבי"ט ח"א סי' ק':
כ סָעִיף יב ובנה זה קצת כו' עב"ח ועיין בס' מגדל דוד:
כא סָעִיף יב אינם יכולים לחזור בהם כו' עיין בתשוב' ן' לב ס"ב סי' כ"ט בקבלו בוררים והשליש יכריע והשליש עשה פשרה ע"ש:
כב סָעִיף יג בלשון הודא' כו' ע"ל סי' מ' ס"א:
כג סָעִיף יד יכול לחזור בו עיין בתשו' מהרי"ט סי' ק"ב:
כד סָעִיף טז דין פשרה בטעות כו' ע"ל סי' כ"ה בסמ"ע ס"ק כ"ט מ"ש בשם מהרי"ק ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ד דף קכ"ט וק"ל:
כה סָעִיף יח שיסכימו כולם עיין בתשו' ן' לב ספר ב' סי' כ"ט ובתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' ח':
כו סָעִיף יט אא"כ אמרו דלא כאסמכתא ע"ל סי' ס"א ס"ה בהגה וסי' ר"ז סי"ח וצ"ע:
כז סָעִיף יט או מעכשיו ע"ל סי' ר"ז ס"ט וי"ד ודוק:
כח סָעִיף יט ואם היה המשכון ש"ח כו' ע"ל סי' ס"ו ובב"י כאן:
א סָעִיף א וא' קשה פי' תקיף ואלים ואינו שומע לקול מוריו:
ב סָעִיף א ותדע להיכן הדין נוטה כו' שנא' לא תגורו וגו' כי המשפט לאלהי' הוא ועיקר המשפט הוא שעת גמר דין וכן פירש"י על מ"ש ושפטו את העם בכל עת דלמדו מיניה דגמר דין בלילה כנ"ל בסי"ה ושם כתבתי דגם התוס' מודים דמ"ש ושפטו בכל עת דאגמר דין קאי ומ"ה מוקי נמי למ"ש כי המשפט לאלקי' הוא אגמר דין וק"ל ועמ"ש עוד מזה לקמן בס"ס כ"ח ואין צריך לאריכת דברים שכתב בע"ש בזה:
ג סָעִיף א אי אתה רשאי כו' ע"ל סי' י"ח ס"ד אם א' מהדיינים רוצה להסתלק:
ד סָעִיף א אם היו שניהם חזקים כו' דאם ירדפנו א' השני יעמוד בעזרו כ"כ התו':
ה סָעִיף א דמ"מ נוהגין עכשיו כו' פי' מ"מ אפי' שניהם הם חזקים נוהגין עכשיו כו' דהחשש שמא ימסרנו למלכו' לא ימלט על הרוב מהוצאות ממון או סכנות אף שהשני חזק וכן נ"ל מסידור דברי מור"ם מהגהו' הללו אבל בד"מ כתב תחל' שלא למחו' בעוברי עביר' ואח"כ כתב דאם שניהם חזקים:
ו סָעִיף ב הדין אתם רוצים או הפשרה עד"ר שהוכחתי לפי מאי דקי"ל דמצוה בפשרה צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה וכן הוא ג"כ כוונת המחבר במ"ש שא"ל הדין אתם רוצים ר"ל במה שבאתם לפנינו לדון אם כוונתכם דוקא אדין או הפשרה כי כן הוא נכון לעשות פשרה ע"ש:
ז סָעִיף ב כך מוזהר כו' שנא' צדק צדק תרדוף א' לדין וא' לפשרה:
ח סָעִיף ב ה"ז משובח בגמ' ובטור יליף לה מדכתיב אמת. ומשפט שלום שפטו בשעריכם איזה משפט שיש בו שלום זו פשרה:
ט סָעִיף ב ויודע כו' ואין בזה משום מטעה לחבירו כי נוח לחבירו שיוותר מה לבעל דינו כדי שיתווך השלום ביניהם:
י סָעִיף ב ואמר איש פלוני אתה זכאי כו' פי' שוב אסור לומר לזכאי עשה פשרה עמו כי ירא אני שמא טעיתי ודיינים אחרים יהפכו את דיני:
יא סָעִיף ב שלא במושב דיינים כו' כי מה שנעש' לפני הדיינים הוא כאלו עשאו בדעת הדיין ובהסכמתו:
יב סָעִיף ה ואינו רשאי להוצי' הדין חלוק מתחת ידו כו' והרא"ש סיים שם בתשוב' כלל ס"ז סי' ו' וכ' ז"ל ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ופעמים כמו שירא' הדיין בלא טעם ובלא אומד הדעת והיינו שודא דדייני ופעמים ע"פ פשרה עכ"ל והביאו הד"מ ור"ל שכל אלו הדברים יכול לעשות הדיין בע"כ דבעלי דינים:
יג סָעִיף ז אע"פ שנתרצו כו' כ"כ הטור והתוס' ומרדכי פ"ק דסנהדרין ולאפוקי ראבי"ה וראב"ן (הביאו המרדכי שם) דס"ל דאם שתקו אחר ששמעו הפשרה א"צ קנין:
יד סָעִיף ז בפשרה בב"ד כו' משמע אף שקבלו עליהם מתחל' לב"ד לדון ולאפוקי רמב"ן ומרדכי הביאו שם דס"ל דיש חילוק בין הוזקק מתחיל' לדין או לפשרה דבקבלו מתחל' לדין הפשרה קיימת בלא קנין וכ"כ בד"מ שם דמדסתמו שאר הפוסקים אין לחלק:
טו סָעִיף ז יכולין לחזור בהן כו' פי' אפי' התובע דנתרצ' לוותר עם הנתבע ולמחול לו מקצת תביעות ומחיל' א"צ קנין שאני מחיל' דעלמא דמעצמו ומרצונו מחל לו משא"כ במחיל' דפשרה דעל פי הדיינים מוחל לו וכדי שלא יטעון אח"כ הדיינים הטעו אותי בדבריהן מ"ה בעי קנין ומה"ט אפילו כבר אמרו לו הדיינים ענין הפשר' שנתבע יתן לו כך וכך והתובע ימחול המותר אפ"ה צריך קנין (אפי') התובע כיון שלא מדעתו מחל לו ועד"מ סעיף ח' שכ' ז"ל ומשמע שאם אמר אחר הפשר' בפי' אני מוחל לך לכ"ע אינו צריך קנין עכ"ל:
טז סָעִיף ז אפי' בג' פי' אפי' ג' דיינים עשו הפשרה וכה"ג בדין א"צ קנין שאני פשר' שרוצים שיוותר עמו במקצת לפנים משורת הדין:
יז סָעִיף ז אפי' ביחיד וי"א דוקא בשנים פירוש פשרני' ובנ"י כת' שגם הרי"ף ס"ל דבחד סגי ועיין בהגד"מ:
יח סָעִיף ז ה"ה אם נתן שטר עליו גם המחבר כ' בסמוך סי"ג דאם קיבל הנתבע גזירת הפשרני' ועש' שטר הן בל' הודא' הן בל' חיוב אין יכול לחזו' בו. ומור"ם קמ"ל דאפי' בעוד שאינו יודע הסך שיתפשרו אותו עליו אם נתן שטר אנפשו בלשון חיוב אין יכול לחזור בו והוא שיכתוב בשטר אפי' בלא עדים הריני חייב לך עד סך כך וכך כפי אשר ימצאו הפשרנים בינינו דבזה נתחייב לו אפי' בדבר שאינו חייב לו מעולם דאלימא מילתא דשטרי וכמש"ל סי' מ' ע"ש:
יט סָעִיף ז צריך להקנות לו החפץ פי' החפץ שטוענין עליו צריך הנתבע להקנות לו ע"י ק"ס כפי השיעור אשר ימצאו ביניהם הפשרנים ואם טוענין על המעות דאינו נקנה בחליפין דק"ס צריך לשעבד נפשו להתחייב לו כפי אשר ימצאו הפשרנים:
כ סָעִיף ז שלא יהא קנין דברים נרא' דוקא בנתבע שמקנה לו ליתן ואתן הוה קנין דברים כמ"ש בר"ס רמ"ה משום הכי צריך להקנות לו החפץ אבל בתובע סגי שיקנ' מידו לוותר ולמחול לנתבע מה שבידו וע"ל סי' ע"ג ואי תביעתו מכח שטר שבידו מקנ' לו בקנין שיחזור לחבירו השטר כפי אשר ימצאו הפשרנים אבל אם מקנ' לו בקנין שיעש' לו שטר מחיל' כפי דבריהן ה"ל קנין דברים וכ"כ מור"ם בהג"ה סי' ר"ג ס"א ע"ש:
כא סָעִיף ח מחיל' א"צ קנין. משום שמיד שמחל לו נסתלק ממנו המוחל והיינו דוקא בדלא נקט המוחל עדיין שט"ח בידו דבתפס שטרא כל זמן שאינו מחזיר לו מיד ל"מ ביה אפי' מחיל' גמור' בלא קנין וע"ל סי' רמ"א:
כב סָעִיף יא בקנין ובביטול מודעות כו' ואפילו בשבועה אם השבועה הוא בענין שיכול לבטלה בלבו ושלא יהא מה שמוציא מפיו בהדיא נגד מה שבלבו וכמ"ש בי"ד סי' רל"ב גבי נשבע ונודר למוכסן ע"ש בי"ד וע"ל בס"ס ר"ה שהביא ב"י וד"מ גם כן תשו' רשב"א זו ושמסיק עלה דוקא כשנודע אח"כ שגם הביטול מודעא היתה מחמת האונס ע"ש: (הג"ה ועיין בד"מ בסי' י"ג ס"ג שכ' מי שמסר מודע' תחל' ובירר בורר ובא לפניהם בחרם ואחר שטענו רוצה לחזור ואמר כי אנוס הי' כדי שלא יכפור לו בעל דינו במה שהודה לפני הבוררי' דא"י לחזור כו' והטעם דלא מקרי אונס כ"כ שלא היו מכריחים אותו לקבל דינם וגם קבל עליו בחרם סתם כן מסיק בד"מ בי"ד סי' רל"ב בשם רשב"ץ ע"כ הג"ה):
כג סָעִיף יב ובנה כו' נראה דאף שכתב הטור לקמן ר"ס קנ"ז דבדבר שאין בו דין חלוקה דבעי' קנין על חלוק' דאם החזיק א' מהם בחלקו נתקיימה החלוקה ואין אחד מהן יכול לחזור (ולא כהרמב"ם דכתב שם דצריכין שיחזיקו בו שניהם וכמו שכתב המחבר בשמו שם ס"ב ע"ש) כאן גם הטור מוד' דבעינן שיבנו שניהם ודוקא התם דיש לכל אחד חלק בו בשוה אלא שמתחל' שמשו בו כל א' בכולו ובאים לחלק ומה"נ כתב הרא"ש שם דמהני אפילו כשהחזיק אחד מהן שלא בפני חבירו ואפילו לא אמר לי' חזק קני מה שאין כן הכא דהי' ענין אחר ביניהן וע' בד"מ שהביא תשו' רשב"א שממנו כתב דין זה ותמצא שאין לו דמיון לנדון דסימן קנ"ז ודו"ק ולא כמ"ש בע"ש דגם הכא בבנה א' מהן סגי עיין שם:
א סָעִיף ח מחילה א"צ קנין. כתב בסמ"ע היינו דוקא בדלא נקיט שטרא אבל נקיט שטרא לא מהני מחילה בלא קנין. ובמרדכי פרק קמא דסנהדרין הביא ראי' דמהני מחילה בשטר אפילו בלא קנין מהא דאמרינן המוכר שטר חוב וחזר ומחלו ועיין בחלקת מחוקק באבן העזר סימן ק"ה שסמך עצמו על ראי' זו. אמנם נראה לשטת ר"ת בטעמא דמוכר שטר חוב יכול למחול והוא משום דשני שעבודי' יש למלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים ושעבוד הגוף לא נמכר לפי שאין בו ממש ונשאר אצל המוכר ולהכי יכול למחול את שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסים דאינו אלא ערבות ואם כן כיון דטעמא דמחילה ותפס שטרא לא מהני היינו משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי ואף על גב דאנן קיימא לן דלא כב"ש דאמר כל העומד לגבות כגבוי אפילו הכי חזינן דשטרא לכמה מילי הוי כגבוי דהא מגו להוצי' לא אמרינן ובשטר כיון דנכסים משועבדים בשטר אמרינן מגו להוציא וכבר עמד בזה בעל כנה"ג סימן פ"ב ומיישב באיזו ענין הוא כגבוי ובאיזו ענין לא הוי כגבוי עיין שם שהעל' דבספק לבד לא הוי כגבר אבל בשטר ברור הוי כגבוי ועיין שם ולהכי ניחא במוכר שטר חוב דכבר מכר את שעבוד נכסים ללוקח אם כן לא הוי כגבוי אצל המוכר דהא המוכר לעול' לא יגבה ולא נשאר אצלו אלא שעבוד הגוף וכיון דלעולם לא יבא ליד המוכר לידי גבי' משום הכי יכול המוכר למחול בלא קנין אבל בשט"ח דידי' כיון דשעבוד נכסים בתוך השטר הוי כגבוי ולא מהני מחילה. וכ"כ בתשובת רמב"ן דלכך אמרינן מגו להוציא במקום שטר דהו' כאלו מוחזק בממון ולא דהוי כגבוי לגמרי דהא קיימא לן כב"ה דאינו כגבוי עד כאן לשונו. ומכל מקום שטת רוב הפוסקי' דמהני מחילה בשטר: ועיין מסגרת השולחן שכתב בשם מוהרש"ל דאם אומ' שבלבו היה למחלו ועכשיו רוצה להתנקם ממנו לאיזה סיבה ותובעו לא מהני תביעתו דמחילה בלב הוי מחילה אף דנקיט שטרא בידי' וכן הוכיח הסמ"ג דאם לא כן היאך מחלה כתובתה מדלא תבעה כ"ה שנים הלא לא דיברה כלום ע"כ מחילה בלב הוי מחילה אף דנקיט שטרא ועיין שם ובעיני יפלא הדבר דלא מצינו בשום מקום דמחשבה מועיל ואפילו הפקר והקדש ונדר בכולהו בעינן דיבור ממש לבד בקדשי מזבח מהני בי' מחשבה משום דכתיב קרא כל נדיב לב כדאיתא בפ' שבועת שתים. ואפשר מדין סילוק נגעו בי' אלא דלא מהני סילוק כי אם בדבר שעדיין לא בא לידו כלום כמו כותב לו ועוד' ארוסה אבל בעל חוב לא מהני סילוק וכדאי' בפרק הכותב להדיא ע"ש. ועוד דהא תנן שוברין לא יחזיר פרק קמא דמציעא שמא כחובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן ולישנא דנמלך משמע דהי' בדעתו למחול ואם כן כי נמלך מאי הוי הא כבר זכה הלוה במתשבה. שוב מצאתי במוהרי"ט ח"ב סימן מ"ה עמד בתקירה של המחשבה דכמה סוגיות מורה דמהני דברים שבלבו וכמה סוגיות מורות דלא מהני דברים שבלב ולזה העלה דהיכא דידוע לכל העולם מה שבלבו כגון שלש שנים דחזקה מחיל לא הוי דברים שבלב אבל היכא דאינו ידוע לכל מחשבתו ה"ל דברים שבלב ולא מהני ועיין שם והוא אמיתי וכ"כ במרדכי גבי נדרי אונסין דמתשב בלבו היום ולא הוי דברים שבלב לפי שידוע בלב כל אדם שזה מחמת אונס הוא נודר ובלבו היום ועיין שם והיינו נמי טעמא דשהתה כ"ה שנים דמחלה מדלא תבעה דהוא נמי ידוע מחשבתה לכל העולם ולא הוי דברי' שבלב כיון דידוע בלב כל אדם והיינו נמי טעמא דטענו חטין והודה בשעורין דהוא פטור משעורין לפי שמחל כמבואר בסימן פ"ת דהוא נמי בלב כל אדם מדלא תובעו ודאי מחל וכן גבי הפקר כה"ג מועיל אפולו בלב אם הוא ידוע לכל וכדאי' בפרק קמא דשבת גבי גיגית ונר לב"ש דאית להו שביתת כלים דאפקורי מפקר להו והוא בלב בלבד אלא לפי שידוע לכל וכמו שכתבו התוספות שם אבל זה שמחל בלב ואינו ידוע מחשבתו לשום אדם ואפילו כתב שובר נמי לא מוכח דמוחל עכשיו דאפשר רוצה למוחלו אח"כ בנתינת השובר אם כן דברים שבלב בלבד הוי ולא הוי דברים וז"ב:
ב סָעִיף יט ונתנו משכון ביד הפשרנים. כתב הרשב"א בתשובה סימן א' וז"ל בפשרה כל שלא קנו מידו יכול לחזור בו ואפילו נתנו המשכון ביד הפשרנים ואמרו להם אם לא נשלים מה שתטילו בינינו זכו בהם למי משנינו שיעמוד על פשרתכם אפילו הכי לא עשו ולא כלום לפי שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אלא אם כן אמרו בפירוש דלא כאסמכתא א"נ במעכשיו וכ"ש כאן שלא מסר אלא שטר חוב ושט"ח אינו נקנה אלא בכתיבה ומסירה הובא בבית יוסף ע"ש. אבל נראה דאפילו אמרו בפירוש דלא כאסמכתא אינו מועיל עד שיאמרו זכו בגוף המשכון למי משנינו אבל זכו למשכון אינו מועיל כלום דמנה א'ן כאן משכון אין כאן וכמבואר בפרק קמא דקדושין דף ח' אמר לה התקדשי במנה והניח נה משכון עלי' אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ומבואר שם בתוספות ורא"ש טעמא דהך מלתא דכל זמן שלא נתחייב לא מצי לשעבד נכסיו ולכן אם אומר אדם לחבירו אתן לך מנה והניח לו משכון לאו כלום הוא משוסדנכסוהי דבר אינש אינון ערבים וכל זמן דליכא לוה ליכא ערב וכן פסק בשלחן ערוך בסימן ס' עיין שם ועיין בשלחן ערוך סימן ר"ז ועיין שם בתוספות ורא"ש משידוכין כשנותנין ערבות צ"ל תזכו בגוף המשכון ואם כן ה"נ צ"ל תזכו למי משנינו בגוף המשכון דאם לא כן מנה אם כן משכון אם כן והרשב"א לשטתו דיש לו שיטה בפרק קמא דקידושין גבי מנה אם כן משכון אם כן דהיינו דוקא לענין קידושין ומשום דאגיד גבי' לאו כסף הוא אבל גבי מתנה מהני למשכון ומשום הכי הכי נמי בפשרה די במשכון אבל לפ"ז דקיימא לן גבי שידוכין דלא מהני ערבות למשכון אלא עד שיזכה בגוף החפץ אם כן ה"נ הכא וז"ב: הנה ראיתי בשו"ת מוהר"ש הלוי חלק ח"מ סימן כ"ו וז"ל ואין לומר דהרשב"א יחלוק על זה ממה שראינו בתשובות סימן א' ז"ל והביאו הרב הבית יוסף סימן י"ב שכתב דאם הפשרה בלא קנין ונתן משכון ביד הפשרנים דלאו כלום הוא מושום דיש חילוק בין משכון לפרעון ונלענ"ד דבעל העיטור דהזכיר פרעון ה"ה דיסבור דאם עשה שטר דמהני וכן אם נחן משכון הוי כפרעון לענין שלא יכול לחזור בו שכן נראה ממ"ש הטור ח"מ ריש סימן פ"ז ז"ל ואינו נקרא הילך אלא אם כן יהא המקצח שמודה מוכן בידו בפני בית דין ליתנו לו מיד וכתב הר"י מג"ש אפילו אם יתן לו משכון על מה שמודה לו לא חשיב הילך אבל בעל העיטור כתב דמשכון חשיב הילך דהא אפילו שטר חשיב הילך והכי מסתברא עד כאן לשונו ולמדנו מכאן ב' דברים הא' דלבעל העיטור חשיב משכון הילך יותר משטר ולמדנו עוד לבעל העיטור אם נתן משכון כיון דלענין הילך חשיב כפרעון בעין ולענ"ד דה"ה לענין פשרה יסבור דחשיב משכון פרעון כדי שלא יוכל לחזור בו אפילו לא היה בו קנין ואין נראה לחלק בין פשרה לענין הילך כו' ואפשר דלהרשב"א דלא מהני משכון היינו כשנחן קודם שיגזרו ויפשרו דאינו יודע והוי כמו אסמכחא ובהכי אפשר דיודה בעל העיטור להרשב"א אבל אם אחר שנודע הגזירה והפשר' נתן הנחבע משכון אפשר דגם הרשב"א מודה דמהני לענין שלא יכול לחזור בו אף על גב דמחוסר שומא וגוביינא עכ"ל: ולפי מ"ש ליכא ראי' מהילך דגם משכון חשיב הילך לדעת בעל העיטור דהתם גבי הילך כבר נתחייב ולהכי מהני נמי המשכון אבל הכא לענין שלא יוכל לחזור בו לא מהני משכון משום דמנה אין כאן משכון אין כאן וכן מוכח מדברי הטור דס"ל דמשכון חשיב הילך בסימן פ"ד עיין שם ואפילו הכי כתב בערבונות דשידוכין דלא מהני משכון וכמבואר בסימן ר"ז ובשלחן ערוך שם ומשום דמנה אין כאן וכמ"ש ומהר"ש הלוי מדמה נותן משכון לקיום הדבר לדין הילך וההבדל מבואר כמ"ש אבל באומר תזכה בגוף החפץ ודאי מהני דלא גרע מנתינת דמים והיינו דוקא לאחר הפשרה והגזירה דאם לא כן הוי אסמכחא וכמו שכתב הרשב"א והאחרונים סתמו בזה ולשון הרשב"א מורה דאינו אלא משכון ולא זכי' בגוף החפץ אבל כבר אמרנו דהרשב"א לשיטחו אבל אנן קיימא לן דבעינן דוקא זכי' בגוף החפץ וז"ב:
ג סָעִיף יט דלא כאסמכחא. ואף על גב דאנן קיימא לן דלא מהני אמירת דלא כאסמכתא היינו באסמכתא גמורה אבל זה ע"כ לא הוי אסמכתא גמורה דאם לא כן היכא מהני פשרה בקנין הא גם קנין לא מהני באסמכתא גמורה וכיון דלא הוי אסמכתא גמורה מהני לישנא דלא כאסמכתא אליבא דכ"ע ובש"ך הניח דין זה ב צריך עיון ובתומי' כתב דהדין עמו דנהי דלא הוי אסמכתא גמורה מכל מקום כיון דלא מהני לישנא דלא כאסמכתא אם כן גם בזה דלא הוי אסמכתא גמורה מהכ"ת לחלק כיון דלא מצינו לו ראי' בש"ס ולזה הניח גם בתומים ב צריך עיון ולי נראה דהראי' הוא ממה שאמרו בפרק חזקת הבתים גבי שעבוד מטלטלי אגב קרקע דצריך למכתב דלא כאסמכתא וכתב הרמב"ן משום דלא הוי אסמכתא גמורה אלא הוי כמו ערב דמשתעבד אם לא ישלם הלוה דג"כ לא הוי אסמכתא גמורה דהא מהני קנין בערב וכיון דלא הוי אסמכתא גמורה מהני לישנא דלא כאסמכת' לומר דסמיך דעתי' עלי' ועיין שם והובא בבית יוסף סימן קי"ג ואם כן מוכח להדיא דהיכא דלא הוי אסמכתא גמורה מהני לישנא דלא כאסמכתא דסמוך דעתי' עלי' ואם כן בפשרה דמהני קנין וע"כ לאו אסמכתא גמורה ומשום הכי מהני אמירתו דלא כאסמכת' וז"ב:
א סָעִיף ב אחר שגמר הדין עש"ך ס"ק ו' דדוק' פשר שהבע"ד מתרצין שהדיינים יעשו פשר לפי דעתן. והטעם נראה כיון דהבע"ד יודע שהו' זכאי כל מה שמגרעין מזכות נראה כהטיי' פשר. אבל פשרה שמפייסין הדיינין למחול סך כך מותר. וכן מסתבר דמה"ת יהי' אסור לפייס לא' שימחול לחבירו וכן כל הסוגי' דפשרה בג' ג"כ ע"כ מיירי בהכי דבפיוס ודאי אף ביחיד סגי:
ב סָעִיף ד לגזור ולהחרים. משמע דאם לא החרימו יכולין הקטני' למחר כשיגדילו כמבואר בכתובו' דף י"א גבי גר קטן ודוק' כשהב"ד מפשרין רק כדי להשקיט ממריבות אבל כשמפשרין עצמן עם בעה"ד בעד שבועה וכיוצ' זהו כקונין השבועה והב"ד או האפטרופס יש להן רשות למכור ולקנות בנכסי יתומים ומכרן וקנינן קיים וא"י למחות כשיגדילו תדע דהא מוכרין עבדים ומשחררין אותן ומותרין בבת חורין וכן בסי' רפ"ט בחלוק' קרקעות שא"י למחות כשיגדילו אף שמעלה בדמי' כמ"ש הרשב"א בחדושיו לגיטין פ' השולח ע"ש:
ג סָעִיף ו צדדים להשמט עיין תומים דכשיודע שהאמת אתו רק שהדיינים לא יאמינו לו מותר. ונראה דהיינו דוקא במקום שלא יהיה כרשע לפני הדיינים.
ד סָעִיף ז כל זמן שלא קנו. עיין בר"ן בחידושיו דדוקא כשקיבלו בק"ס על הפשרה ופירשו בפירוש שיהיה פ' ופ' פשרנים אבל אם קיבלו ק"ס בסתם על הפשרה א"י שלשה לעשות פשרה כל שלא קיבלו עלייהו ואם באו לשני ג' לדין וקיבלו ק"ס סתם על הפשרה הוי כפירשו על שמות הפשרנים. ועש"ך ס"ק י"ב שכתב דפשר שעושין הבע"ד בעצמן א"צ קנין. והיינו מהתובע למוחל כמבואר בתשובת מוהר"ם לובלין:
ה סָעִיף ח מחילה א"צ קנין. כתב הרש"ל דאם אמר התובע שהיה בדעתו למחול לו רק עכשיו תובעו שרוצה להתנקם ממנו דאין יכול לתובעו דמחילה במחשבה הוי מחילה וראיה מאשה ששהתה כ"ה שנים דמחלה כתובתה וכו'. ויפה השיג בקצה"ח ממ"ש מהרי"ט דלא אזלינן בתר המחשבה רק במקום דאיכ' אומדנ' דמוכח לכל העולם ע"ש. אמנם נראה דדוק' מחיל' על הדבר שכבר נתחייב לו לא מהני אבל בדור עמי או אכול עמי שאומר שהיה בדעתו למחול לו ודאי מהני מחשבתו דהוי כתנו למתנה בשעת מעשה. ופשוט:
ו סָעִיף ט בקנין ובקנס. עיין חלקת מחוקק וב"ש באה"ע סי' נ' סעיף ו' דוק' כשאומר לו שמקבל על עצמו בקנין ובקנס אבל אם אמר אם לא אקיים אשלם קנס הקנס הוא שובר על הקנין. ואז אפי' נעשה הקנס באופן שיש בו משום אסמכתא צריך לקיים הפשר או שיתן הקנס:
ז סָעִיף יב ובנה זה קצת. עסמ"ע ס"ק ך"ג. והן סתומים. ועיין תומים שכתב דמיירי במחולקים על מי לבנות הכותל המשותף שכ"א אומר שעל חבירו לבנותו ונתפשרו שיבנו אותו שניהם ומש"ה אף שהתחיל אחד לבנות לא הוי גילוי דעת להשני שנתרצה בפשרה כיון דלפ"ד בלא"ה על השני לבנותו מש"ה בעינן שגם השני יתחיל לבנות ואז איכ' גילוי דעת ששניהם מתרצין ע"ש והוא תמוה לפענ"ד דמה בכך שהתחיל דמ"מ יכול לחזור בו מהמותר דאטו אם נתפשרו בלא קנין שאחד יתן לחבירו מנה ונתן מקצת וכי לא יהיה יכול לחזור בו מהמותר ואפשר שכונתם על מה שכבר בנה א"י לתבוע ממנו החצי דהוי כמו שסילקו כבר:
ח סָעִיף יט אא"כ אמרו דלא כאסמכת' עש"ך ס"ק ו' שהניח בצ"ע. ובאמת הוא תמוה מאוד דממ"נ במאי מיירי אי לא הקנה לו בגוף המשכון לאו כלום הוא דמנה אין כאן משכון אין כאן כמבואר בסי' רי"ז סעיף י"ז ואי אמר זכה בגוף החפץ כפי שיאמרו הפשרנים אין לך קנין גדול מזה. דודאי אם נתן מעות או חפץ לחבירו ואמר יהי' שלך אם יאמרו הפשרנים קנה וכן אם זיכה ע"י אחר דהא בפשרה א"צ קנין דוק' אלא ה"ה באחד משאר דרכי הקניה כמבואר בסעיף ז' בהג"ה ואין קנין גדול מזה שהמשיך לחבירו או זיכה ע"י אחר לחבירו ואם כן למה הצריך לומר דלא כאסמכת' או מעכשיו ובס' קצה"ח כתב לתרץ קושית הש"ך והתומים דהא דמהני דלא כאסמכת' משום דלאו אסמכת' גמורה היא וכו' ולא הועיל כלום דמ"מ קשה מה שהקשיתי. והנה בגוף תשובת הרשב"א סי' אלף ל' כתב וז"ל אא"כ קנו ואמרו דלא כאסמכת' ע"ש. ונראה דמיירי שהניחו ערבונות לקיים הפשר ובאם שלא יקיימו יוחלטו הערבונות לשכנגדו ודומי' דסי' ר"ז סעיף י"ז וכונתו אא"כ קנו מידם על תנאי זה ואמרו דלא כאסמכת' כונתו שאמרו באופן שיועיל ע"פ דין שלא יהיה כאסמכת' וכן הוא הלשון בסי' ר"ז סעיף י"ז וז"ל המחבר שם אלא יקנה לו בסודר דלא כאסמכת' והיינו ג"כ כנ"ל וה"נ כונתו כן או שיאמר מעכשיו דמהני גם כן וכן בסי' ר"ז שם מהני מעכשיו עבט"ז שם סעיף י"ז:
א סָעִיף א קשה. פי' תקיף ואלים ואינו שומע לקול מוריו וע' בתשו' ר"א בן חיים סי' קנ"א ובתשובת רשד"ם סי' שע"ח:
ב סָעִיף ב הפשרה. כתב הסמ"ע דצריך הדיין להסביר לבע"ד שבפשר' נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשר':
ג סָעִיף ב חייב. בדברי התוס' מבואר דזה מיקרי גמר דין אע"פ שלא אמר צא תן לו אבל בסמ"ג מבואר להדיא שאין זה גמר דין עד שיאמר צא תן לו. ש"ך:
ד סָעִיף ב ביניהם. פי' שוב אסור לומר לזכאי עשה עמו פשרה כי ירא אני שמא טעיתי ודיינים אחרים יהפכו את דיני. סמ"ע. ובש"ך כתב בשם ש"ג דאין הדברים הללו אמורים אלא כשהדיינין רוצים לפשר כפי הנרא' בעיניהם שלא מדעת הבע"ד אבל אם הם מודיעים להם טיב הפשר' ומפייסים אותם עד שמתרצים למחול א' לחבירו או לתת דבר ידוע אפי' אחר ג"ד ראוי לעשות כן ובלבד שלא יהא שום צד הכרח בדבר אלא פיוסים ופתויים וזהו מצו' גדול' והבאת שלום בין אדם לחבירו:
ה סָעִיף ב שלא. כי מה שנעש' לפני הדיינין הוה כאילו עשאו מדעת הדיין ובהסכמתו. סמ"ע:
ו סָעִיף ה להתברר. סיים הרא"ש ז"ל בתשו' ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו ופעמים בלי טעם ואומד הדעת והיינו שודא דדייני ופעמים על פי פשרה ע"כ ור"ל שהדיין יכול לעשות כן אפילו בע"כ דבע"ד. סמ"ע:
ז סָעִיף ז שנתרצו. אפילו לאחר שהגידו הפשרה אם אין קנין יכולים לחזור. כן הוא בתשו' מיי' וע' בתשו' רשד"ם ס"ס י"א. ש"ך:
ח סָעִיף ז קנו. משמע אף שקבלום עליהם מתחל' לב"ד לדון ואפי' נתרצ' התובע למחול לו מקצת תביעות ומחיל' א"צ קנין שאני מחיל' דעלמא דמרצונו מחל לו משא"כ בפשר' דע"פ הדיינין מוחל לו וכדי שלא יטעון אחר כך שהדיינין הטעו אותו בדבריהם מש"ה בעי קנין ומה"ט אפי' אם כבר אמרו לו ענין הפשר' מ"מ צריך קנין אפי' התובע ובד"מ כתב דמשמע שאם אמר אחר הפשר' בפירוש אני מוחל לך לכ"ע א"צ קנין סמ"ע:
ט סָעִיף ז בג'. פי' אפי' ג' הדיינים עשו פשרה וכה"ג בדין א"צ קנין שאני פשרה שרוצים שיוותר עמו במקצת לפנים משוה"ד. סמ"ע:
י סָעִיף ז בשנים. ובנ"י כתב שגם הרי"ף ס"ל דבחד סגי וכתב הש"ך דהפשרנים נאמנים שעשו קנין. ופשרה שעשו בע"ד בעצמן א"צ קנין כ"כ מוהר"ם מלובלין בתשוב' סימן מ"ז וע' תשו' ר"ש כהן סי' מ"ד:
יא סָעִיף יג שטר. גם המחבר כ"כ בסי"ג ומור"ם קמ"ל דאפי' בעוד שאינו יודע הסך שיתפשרו אותו עליו אם נתן שטר על נפשו בלשון חיוב אינו יכול לחזור בו והוא שיכתוב בשטר אפי' בלא עדים הריני חייב לך עד סך כך כפי אשר ימצאו הפשרנים בינינו דבזה נתחייב לו אפי' בדבר שאינו חייב לו מעולם דאלימא מילתא דשטרי כמש"ל סי' מ' ע"ש. סמ"ע:
יב סָעִיף ז החפץ. פי' החפץ שטוענין עליו צריך הנתבע להקנות לו ע"י ק"ס כפי אשר ימצאו בינם הפשרנים ואם טוענין על המעות דאינו נקנה בחליפין דק"ס. צריך לשעבד נפשו להתחייב לו כנ"ל. סמ"ע:
יג סָעִיף ז דברים. כתב הסמ"ע נרא' דדוקא בנתבע שמקנ' לו ליתן ואתן הוי קנין דברים כמ"ש בר"ס רמ"ה מש"ה צריך להקנות לו החפץ אבל בתובע סגי שיקנו מידו למחול לנתבע מה שבידו וע"ל סי' ע"ג ואם תבע מכח שטר שבידו מקנ' בק"ס שיחזור השטר כפי שיאמרו הפשרנים אבל אם עשה ק"ס לעשות לו שטר מחילה ה"ל קנין דברים וכ"כ מור"ם בהג"ה סי' ר"ג ס"א ע"ש:
יד סָעִיף ח מחיל'. כתב הסמ"ע דוקא בדלא נקט המוחל עדיין שט"ח בידו דבתפס שטרא כ"ז שאינו מחזיר מיד לא מהני אפילו מחיל' גמור' בלא קנין והש"ך כתב דצ"ע דהא בסי' רמ"א ס"ב לא כתב מור"ם כן וכן הקש' הט"ז וע' בא"ע סי' ק"ה ס"ו בב"ש ובח"מ שם שפסקו ג"כ דלא כהסמ"ע ע"ש:
טו סָעִיף יא בקנין. ואפילו בשבוע' אם הוא בענין שיכול לבטלה בלבו ושלא יהא מה שמוציא בפיו בהדיא נגד מה שבלבו וכמ"ש בי"ד סי' רל"ב וע"ל בס"ס ר"ה ומי שמסר מודעא תחל' ובירר בורר ובא לפניהם בחרם ואחר שטענו רוצ' לחזור ואמר שאנוס היה כדי שלא יכפור לו בעל דינו במה שהוד' לפני הבוררים אינו יכול לחזור והטעם דלא מקרי אונס כ"כ שלא היו מכריחים אותו לקבל דינם גם קיבל בחרם סתם כן מסיק בד"מ בי"ד סי' רל"ב בשם רשב"ץ. סמ"ע:
טז סָעִיף יב ובנה. כתב הסמ"ע אף דלקמן ר"ס קנ"ז כ' הטור דבדבר שאין בו דין חלוק' אם החזיק א' מהם בחלקו נתקיימ' החלוק' ואין אחד מהם יכול לחזור בו ודלא כהרמב"ם דס"ל שצריכין להחזיק שניהם כמ"ש המחבר בשמו שם ס"ב מ"מ כאן גם הטור מודה דבעינן שיבנו שניהם דדוקא התם שיש לכל אחד חלק בו בשוה כו' ע"ש:
יז סָעִיף יג לחזור. ע"ל סקי"א מ"ש שם בשם הסמ"ע:
יח סָעִיף יח כולם. ע' בתשו' ן' לב ס"ב סי' כ"ט ובתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' ח':
א סָעִיף א שלא למחות. ע' בתומים שכ' היינו דוקא קודם שנזקק לדין אבל אחר שנזקק לדין אסור לסלק משום פחד וכ"כ בס' נה"מ ע"ש וכן מבואר בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ג שהשיג על הב"ח ומסיים שם שכל דברי הב"ח בענין זה תמוהים ולאחר שיודע להיכן הדין נוטה נ"ל עיקר שא"א להסתלק בשום ענין אם לא בפקוח נפש ע"ש. וכ' עוד באו"ת וז"ל וכתב בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ח דאם אחד רואה ששני הדיינים מקלקלים הדין וא"כ אף אם יאמר דעתו באופן אחר יהיו שניהם רבים עליו ויצא מעוקל מוטב לומר איני יודע כדי שעי"כ יוסיפו הדיינים כו' עכ"ל וע' לקמן סי' י"ח ס"א סק"ד הבאתי שם דברי שבו"י אלו באריכות וכתבתי שם בשם ס' ברכי יוסף דדוקא אם הדיינים שעמו המה יושבי קרנות כעובדא דשבו"י שם משא"כ אם גם המה בעלי היראה כו' ע"ש:
ב סָעִיף ב או הפשרה. עבה"ט ועיין בת' משכנות יעקב סי' ט':
ג סָעִיף ב שלא יטה הפשרה. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב וכשם שבהטיית הדין אם טועה בדין חוזר ה"נ בפשרה. כנה"ג בשם מהרי"ט סי' צ"ח עכ"ל. ועיין בתשו' שבו"י ח"ב סי' קמ"ד אודות הפשר שנעשה בקנין בין ראובן לשמעון שותפו ועתה מערער ראובן על הפשר לפי שנכוה ברותחין כגון בשביל השבועות שהיה הוא חייב לשמעון עשו פשר שיפדה בממון הרבה ועל השבועות שהיה חייב שמעון לא עשו כל כך ואיזה שבועות ויתרו לגמרי הרי שהטה הפשרה לצד שמעון יותר והוי כפשר בטעות וחוזר ועוד טען ראובן לבטל הפשר לפי שמבואר בהקנין שדייני הפשר יעשו פשרה רק על אודות השבועות שביניהם ולא לזולתן מה שמבואר בהחלט בפסק דין והם עשו פשר גם על זה נמצא שהפשר בטל. והשיב דטענה א' של ראובן לאו כלום הוא לבטל כח הפשר שנעשה בקנין ודייני הפשר יכולין לתרץ דבריה' שכפי ראות עיניהם לא היה אפשר לראובן לישבע על דבריו עד שצריך פדיון הרבה לשבועתו משא"כ שמעון היה יכול לישבע באמת וכה"ג יכולין לתרץ בכמה אנפי ודבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך וכל כמה דלא מברר שלקחו שוחד להטות כח הפשר נשאר הפשר בתקפו ואין אחר הקנין כלום. וטענה הב' הא ודאי שיכול לבטל מקצת הפשר מה שנעשה בענין זה שמוחלט בפס"ד בלי שום הטלת שבועה אך לא משום זה יבטל שאר כל הפשר מה שנעשה בענין שבועות שביניהם דלא אמרי' בכה"ג שטר פשר שבטל מקצתו בטל כולו כו' וכ"כ להדיא בתשו' מהר"ם טראני סי' קמ"ח דבמה שטעו הפשר בטל ולא במה שלא טעו אך אם יטעון ראובן שכל הפשר תלוי זה בזה דלכך חייבו אותו ע"פ הפשר בכמה דברים לפי שזיכו אותו מצד אחר באיזה דברים שמבואר בפס"ד להדיא לחובתו ועכשיו שזה בטל גם זה בטל וכיוצא בו אזי אפשר לבטל הפשר מכל וכל מ"מ הדבר צריך מיתון ועיון היטב כו' עכ"ד. וע"ש עוד בסי' קמ"ה שנשאל מדיין א' שקיבלו אותו שני צדדים על סך שלש מאות ר"ט לפשר ביניהם בפשר שקרוב לדין כיצד ינהיג עצמו בפשר בזה שהדין נותן שמחוייב לשלם כל הסך כיצד יעשה לצאת י"ש והשיב כי סתם פשר היא מלשון פושרין לא קר ולא חם וכדאמרי' (בב"ב דף קל"ג ע"ב) דייני חצצתא כרש"י דייני פשרה שחולקין הדבר והוא מלשון מחצה כן הוא ע"פ הרוב אלא דמ"מ יש רשות ביד הפשרן לעשות לפי מהות הדבר לפי ראות עיניו לעשות שלום בין הצדדים בלי נטילת צד ובנדון זה שקבל לעשות פשר קרוב לדין נ"ל דפחות שליש מקרי קרוב לדין דהיינו אם חייב ע"פ הדין שלש מאות יפשר בשני מאות שליש פחות וזה מקרי קרוב ומביא שם כמה סמוכות לזה ומסיים אך עכ"פ לא יהיה זה שיעור מוחלט שלא לפחות מזה ואם יראה בעיניו שבדבר מועט יכול לפשר בעל דינו בענין שיהא שלום ביניהם ודאי טפי עדיף כיון שע"פ הדין זוכה לגמרי כלל הדבר הכל תלוי בראות עיני הפשרן ועכ"פ לא יותר משליש שחייב או פטור ע"פ הדין כי פחות משני שלישים מקרי רחוק ע"ש:
ד סָעִיף ב ואמר איש פלוני כו'. כ' הש"ך וז"ל והב"ח כתב דיש להחמיר כהתוס' (בסנהדרין דף ו' ע"ב שכתבו כגון שכבר דקדקו בדין היטב וכמו גמרו את הדין דלא מיחסר אלא איש פ' אתה חייב דכיון דנתברר כ"כ אין להטעותו כו' וע' במהרש"א שם) ולא נהירא דהא מצוה לבצוע וכן נראה עיקר כרוב הפוסקים עכ"ל ובס' בר"י כתב עליו וז"ל מ"ש הש"ך דהא מצוה לבצוע ק"ק דהא לדעת התוס' כל שהדין ברור להם כל הצורך אינו רשאי לבצוע ואיסורא איכא כו' ואנן מסתברא לן כהרב ב"ח שהרי ר"י ורשב"א ואור זרוע והאגודה ורבינו יונה והר"ן והגמ"י שבעה רועים כולהו סברי דכל שהדין ברור להם ואין מחסור אלא לומר דיש פ' כו' אסור לבצוע ונכון להחמיר כמ"ש הב"ח עכ"ל. גם בפרישה אות ג' כתב דכן פסק מורו רש"ל ע"ש:
ה סָעִיף ב פשרה ביניהם. עבה"ט עד ובש"ך כתב בשם ש"ג כו' אבל אם הם מודיעים טיב הפשרה ומפייסים אותם כו' וע' בס' בר"י אות ט' שכ' עליו וז"ל גם הרב כנה"ג כתב ומנהגינו כדברי ריא"ז ע"ש אבל בארץ הצבי ובארץ מצרים לא נהגו כך וגם משמעות הפוסקים דלא כוותיה ומה גם לשון הרמב"ם ומרן כו' וכ"כ הב"ח וסיים דליתא להא דהש"ג ע"ש וכן משמע מל' האגודה פ"ק דסנה' כו' עכ"ל גם בתומים פקפק על הש"ג ע"ש וע' בנה"מ מזה:
ו סָעִיף ב ויש חולקין. עב"ח שדעתו להלכה כהיש חולקים דכייפינן למיעבד לפנים משוה"ד אם היכולת בידו לעשות שהוא עשיר וכתב וכן נוהגים בכל ב"ד בישראל לכוף לעשיר בדבר ראוי ונכון ואע"פ שאין הדין כך ואפשר דהר' ירוחם בשם הרא"ש נמי לא קאמר אלא באינו עשיר כו' ופוק חזי מאי עמא דבר ע"ש וכן משמע דעת הש"ך לקמן סי' רנט סק"ג ע"ש וע' בתומים סק"ד שכ' דהך כפיה היינו בדברים שאומרים לו חייב אתה לעשות כן ואם אינך שומע אתה עבריין אבל כ"ע מודים דאין כופין בשוטים ונידוי וכדומה כיון דאין שורת הדין כך כו' ומעתה י"ל דגם הרא"ש מודה לזה ואין כאן מחלוקת כלל ע"ש וכ"כ בתשו' שבו"י ח"א סי' קס"ח ודלא כתשו' צ"צ סי' פט דמסיק להלכה דכופין ע"י שמתא וזה אינו ע"ש וע' בתשו' ח"ס חי"ד ס"ס רלט הזכיר שם דברי הצ"צ סי' פט הנ"ל ומשמע קצת שמסכים עצמו ע"ש. וע' בתשו' שב יעקב חאה"ע ס"ס כט כתב על נדון דשם דמה שרצה רב א' לחייב הבע"ד משום לפנים משו"ה ואפי' לכוף ע"פ דברי הב"ח שכ' דנוהגים בכל ב"ד לכוף לעשות דבר ראוי ונכון כו'. אין דעתי מסכמת עמו כלל חדא דהב"ח גופיה לא כתב כך אלא בעשיר כו' ועוד הלא רמ"א העתיק כל המנהגים ובמקום שיש מנהג כתב וכן נוהגין וכאן הביא שני דעות דעה א' בסתם ואח"כ ויש חולקין וידוע היכא שכתב כן דעה ראשונה הוא עיקר ואפי' בדין גמור היכא דיש מחלוקת אין מוציאין מהמוחזק ואפי' אחר הרוב דיעות אין הולכין דיכול המוחזק לומר קים לי והכא הוא איפכא דרוב דעות דפסקו דאין כופין הם עיקר כו' ובפרט בזה"ז ח"ו ליתן רשות לב"ד לילך אחר הסברות כדי לכוף להוציא ממון לפנים משוה"ד ע"כ אין דעתי כלל עם הרב הנ"ל כו' עכ"ד. ואפשר דגם הוא ז"ל לא קאמר אלא לפי מה שנראה דעת הב"ח לכוף בשוטין או ע"י שמתא אבל בדברים לבד גם הוא מודה ובפרט היכא שנזכר בפוסקים שחייב לפנים משוה"ד ועמש"כ סי' רנט:
ז סָעִיף ג לב"ד לוותר. ע' בתשו' ח"ס חח"מ ס"ס קיב שכ' דה"ה אפטרופס יכול לוותר לטובתם וכן מבואר להדיא בתשו' רשב"א אלף ט"ו דאין לחלק וכ"כ בתשו' רלב"ח סי' צ"ה ע"ש. וע' בשו"ת ח"צ בסופו בתשו' הנוספות סי' ג' שכ' ע"ש הרלב"ח סי' הנז' שפקפק בדבר אך הח"צ ז"ל כתב בנדון השאלה שם (יובא לקמן סי' ר"צ סכ"ד סק"ה) גם הרלב"ח מודה דשאני נדון הרב ז"ל שהיה להוציא ממון היתומים שלא כדין התלמוד וע"ז השיב דאף שרוצה הבע"ח לוותר משל החוב יש לפקפק אם הרשות ביד האפוטרופס לפרוע משל היתומים דשמא כשיגדלו ימצאו שובר וכיו"ב אבל בנ"ד הוא איפכא שהיתומים רוצים להוציא ממון מיד אחרים וידוע מאמרם ז"ל כל אשראי ספק אתי וכו' וכך בנ"ד שלפי דברי השואל אם לא יתפשרו קרוב לבא לידי הפסד כל החוב ודאי שהרשות ביד אפוטרופס לפשר עצמו ומסיים והראוי ונכון הוא להושיב ב"ד יפה ולהודיעם כל תוכן הדברים עד היכן הדברים מגיעין וע"פ ב"ד יעשו האפוטרופסין מה שיעשו בענין הפשרה ודוקא ב"ד יפה ומפורסם בדורו לבקי ומומחה כמ"ש הרא"ש בתשו' וכתורה יעשה ע"ש:
ח סָעִיף ו אסור לבקש צדדים. ע' בתומים סק"ה מ"ש בכוונת התוס' בב"ק דף מ' ע"ב שלא יהיו סותרים לדין זה והביא שם ג"כ דברי הת"ה ודברי מהרש"ל בזה ע"ש וע' בתשו' שבו"י ח"א ס"ס קסג שכ' לחלק בענין אחר דודאי אם מבקש הנתבע תואנות בידים כדי לפשר אסור משא"כ התם קאמר דהוה מעריקנא לאגמא דזה הוי רק שב ואל תעשה שלא לשמור שור שעבודו של חבירו כדי לפשר זה ודאי שרי ע"ש עוד ויובא קצת לקמן סי' צג ס"א:
ט סָעִיף ז כ"ז שלא קנו. כתב בנה"מ וז"ל ע' בר"ן בחידושיו דדוקא כשקיבלו בק"ס על הפשרה ופירשו בפירוש שיהיו פו"פ הפשרנים אבל אם קבלו ק"ס בסתם על הפשרה אין יכולין שלשה לעשות פשרה כל שלא קבלו עלייהו ואם באו לפני ג' לדין וקבלו ק"ס סתם על הפשרה הוי כפירשו שמות הפשרנים עכ"ל וע' בתשו' בגדי ישע ס"ס ב' שכ' עליו דלפ"ז גם בדין המבואר לקמן סי' ר' ס"ז באם א"ל הריני מוכר לך כפי מה שישומוהו שלשה קנה כו' צריך לפרט דוקא מי יהיו השמאים וכן במכירת חמץ שלנו (לפי הנהוג כעת שמוכרים הכל לנכרי הקונה בלא קצב דמי המקח על כל דבר ודבר רק שיהא המקח מכל דבר כפי שישומו שלשה אנשים בקיאים בשומא) אבל מסתימת ל' הש"ס והפוסקים לא משמע כן גם בחדושי הר"ן אינו מוכרח שיהא כונתו לדינא כן יצ"ע עכ"ד ע"ש:
י סָעִיף ז דפשרה צריכה קנין. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק אייגר זצ"ל נ"ב ואם נעשה בפני טובי העיר א"צ קנין ב"ח. וע' בתשובת מהראנ"ח ח"ב סי' מ"ט עכ"ל. והנה גם בכנה"ג הביא דברי הב"ח אלו בהגה"ט אות י"ב וגם דברי הראנ"ח שם הביאו בהגב"י אות מ"ו שכ' בשמו דאם נעשה בפני טובי הקהל אפילו באתן לך הוי כקנו מידו וא"י לחזור כו' ע' שם אתנם איני יודע למה הוצרך להביא מדברי הב"א דהא דין זה מבואר בש"ע לקמן סי' כ"ב ס"א בהגה בשם תשובת מיימוני סוף שופטים שכתב מיהו אם הם ממונים בעיר או טובי העיר לא יוכל לחזור כו' ובש"ך שם מבואר דאפילו בפני שלשה מהם סגי ע' שם וגם הב"ח מייתי מדברי תשובת מיימוני אלו וכן בתשובת הראנ"ח שם וצ"ע. ועיין עוד בב"ח שכתב וז"ל וראיתי למהרש"ל בתשובה (סימן ד') דפסק היכא שבאו שנים לדין לפני שלשה לקיים כל אשר ימצאו ביניהם לפי ראות עיניהם [או שבאו] בפני ג' בעלי בתים דלא בקיאי בדינא דנמצא תחלת הורידתן לדין לפניהם הוא לפשרה ואף ע"פ שלא פירשו להדיא אין יכולים לחזור בהן אפילו לא קנו מידם וכתב דאף הרמב"ם מודה בזה דלא אמר אלא היכא דבאו לדין מתחלה אז יכולין לחזור ולתבוע הדין כמו שבאו בתחלה מה שא"כ כשתחלת הורדתן לדין הוא לדעת פשרה והאריך בזה ולא ידעתי לחילוק זה שורש בהלכה דהא להרמב"ם ודעימיה אפילו קבל עליו פשרה בב"ד דלא מצי למימר משטה הייתי בב"ד אפ"ה יכול לחזור ולתבוע הדין ה"ה נמי כשתחלת הורידתן לפשרה גם כן יכול לחזור בו דמאי שנא ואדרבא איכא טעמא וסברא להיפך כו' הלכך נראה דאין לחלק אלא לעולם בעי קנין זולת כשקבלו עליהם הפשרה בפני טובי העיר עכ"ל וע' בכנה"ג הביא דברי רש"ל הנ"ל בהגב"י אות ל"ח וט"ל ולא ידעתי למה לא הביא דברי הב"ח שחולק עליו. גם באו"ת הסכים עם הב"ח ודלא כרש"ל ע"ש ועיין בס' בר"י אות י"א הביא דבתשובת משאת משה סי' ס"ב נסתייע מדברי תשובת רש"ל הנ"ל בנדוי דידיה לומר דא"צ קנין כיון שהפשרנים שקראו לבע"ח לא בקיאי בד"ת ומה גם דבפירוש אתמר דלוותר ולפשר נמנו וגמרו פשיטא דלדעת הרש"ל לא צריך קנין והוא ז"ל השיג עליו חדא דהמסתכל יפה בדברי מהרש"ל שם יראה מוכח מדבריו דאם נכנסו אנשים ביניהם לפשרה מודה דבעי' קנין ולא מיעט מהרש"ל אלא כשבאו לפני דיינים ותחלת ביאה היתה בין לדין בין לפשרה וכ"ש כשהדעת נותן דודאי לפשרה דוקא באו לפניהם שהם בעלי בתים ולא בקיאי בזה דוקא ס"ל למהרש"ל דלא בעי קנין אבל כשבעלי בתים מעצמם נכנסו לתוך השלום וקראו לבע"ח ודברו על לבם לפשר ביניהם אז בעי קנין דזה הוי ממש כמ"ש בה"ג דהוו אינשי בינייהו ובעו למעבד פשרה ובזה כתב מהרש"ל דבעי קנין כו' ולפ"ז בנידון הרב משאת משה כפי הצעת המעשה המוצג בשאלה דהפשרנים שלחו וקראו לבע"ח ופשרו ביניהם נראה דמודה מהרש"ל דבעי קנין כו' ועוד מה דמשמע מדבריו דהא דמהרש"ל מלתא פסיקתא היא ז"א דהרב ב"ח פליג בפירוש וגם הרב תורת חסד ס"ס קכ"ב פשיט ליה דלא כרש"ל וכן משמע מדברי מרן בש"ע ומדברי הלבוש וכן יש לדקדק מדברי מהר"ר תם בתומת ישרים סי' קכ"ח כו' וא"כ פשיטא דהמוחזק מצי לומר קים לי כהב"ח ותורת חסד ודעימייהו כו' והאריך בזה. עש"ה:
יא סָעִיף ז אפילו בג'. דין זה דאפילו בג' צריכה קנין אינו מוסכם כמבואר בהג"א פ"ק דהסנהדרין ובתשובת מיימוני לס' שופטים סי' ט' ובתשובת תומת ישרים סימן קכ"ח ובתשובת מהרש"ל סי' ד' ע"ש ועיין בס" בר"י אות י"ב שהאריך הרבה בזה ובסוף הביא בשם תשובת משאת משה סימן ש"ב שכתב דמאחר שדעת ריא"ז ובה"ג דהאי דפשרה צ"ק היינו בב' אבל בג' אצ"ק ונמשכו אחריהם מהר"י טוב עלם ורבינו שמחה ושאר פוסקים א"כ הרוצה לסמוך מאן מירמי מידו נגד הגדולים הנ"ל מכיון דלאו יחידאי נינהו והוא ז"ל כ' דמשמע מדבריו דאי המריא"ז וה"ג יחידאי לא הוי מצי למימר קים לי וזה אינו דכל דאיכא תרי פוסקים מצי למימר קים כו' ע"ש ולעד"נ דגם השתא דלאו יחידאי נינהו מ"מ לדינא לא מצי לטעון קים לי בזה כמ"ש התומים בס"ס כ"ה בקת"כ אות קכ"ד דקבלה בידו וכן הוא דן ובא דאין לטעון קים לי נגד פסק הש"ע והרמ"א כיון שהב"י ורמ"א לא זכרו דעת החולק אין לחוש לו והביא כן גם בשם תשובת חו"י ד' רס"ג ע"ב ועמ"ש שם בסי' כ"ה ס"א ס"ק ב':
יב סָעִיף ז דדוקא בשנים. עבה"ט שכתב וכתב הש"ך הפשרנים נאמנים שעשו קנין וע' בתומים ובנה"מ ובס' בר"י אות י"ב מזה. ומ"ש דפשרה שעשו בע"ד בעצמן א"צ קנין כ"כ מהר"ם מלובלין כו' עיין בתשובת בית שמואל אחרון סי' ו' שכתב שכמה דיינים טעו בדברי הש"ך וסברו דאם עשו הבע"ד בעצמן פשרה אף מהנתבע לתובע א"צ קנין ובאמת זה אינו והש"ך קיצר בדבר כי בתשובת מהר"ם לובלין שם מבואר להדיא דדוקא מתובע לנתבע משום דמחילה א"צ קנין (וכ"כ בנה"מ סק"ד וע' בספר שער משפט מזה) וגם בתשו' נאות דשא ס"ס נ"ז ע"ש. וע"ש עוד בנידון שליח שפשע בשטרות של משלח ונאבדו מידו והמשלח הוציא כתב בחתימת ידו של השליח שהתחייב א"ע אף באונסין וטען השליח לפני ב"ד כמה טענות לפטור עצמו וא' מן הטענות שהמשלח מחל לו שאמר לו אני מוחל לך רק שהשבע לי שאין השטרות ברשותך ולא יותר והמשלח מודה רק שחוזר בו מאחר שלא הוה המחילה בקנין ופסק דיכול לחזור משום דלכאורה קשה מדברי מהר"ם לובלין הנ"ל אמ"ש בש"ע לקמן סי' כ"ב ס"ג באם אמר התובע לנתבע דור לי בחיי ראשך והפטר אם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמור הדבר הא שם אמר מעצמו בלא צווי ב"ד דהא הב"ד פסקו שישבע ואמאי לא הוי כנתפשרו מעצמם דא"צ קנין וצ"ל דשם לא שייך דין מחילה מכיון דהיה בתנאי דהא אמר דור בחיי ראשך והפטר וא"כ לא חל המחילה עד דידור מש"ה יכול לחזור ולפ"ז בנ"ד באמר לו אני מוחל לך רק שתשבע שאינו ברשותך ג"כ לא חל המחילה עד דישבע וא"כ יכול לחזור ע"ש עוד בסי' נ"ד מזה. ועיין' בס' שער משפט לקמן סי' כ"ב ס"ג מענין זה באריכות:
יג סָעִיף ז קנין דברים. עבה"ט בשם סמ"ע שכ' נראה דדוקא בתובע כו' אבל בנתבע סגי שיקנו מידו למחול כו' ועט"ז לקמן סי' ר"ז שחולק עליו וס"ל דקנו מידו למחול הוי ג"כ קנין אתן ע"ש והסכימו עמו בתומים ובנה"מ ע"כ צריך לומר בפירוש אני מוחל לך עד סך שיאמרו הפשרנים ע"ש. גם בתשובת נו"ב ס"ס ל"א השיג על הסמ"ע בזה כי במרדכי פ"ק דסנהדרין מקור דין זה מבואר להדיא להיפך כו' ע"ש:
יד סָעִיף ח מחילה אצ"ק. עבה"ט עד והש"ך כתב דצ"ע כו' וע' בש"ך לקמן סי' רמ"א ס"ב שכתב דהוא ספיקא דדינא ע"ש (ועיין בתשובת מים חיים סי' י"א הובא קצת לקמן סי' קע"ו ס"י ס"ק י"ב) וע' בתומים סק"ח שכתב ולפ"ז הא דקיי"ל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול צ"ל בקנין ולא נשמע כן משום פוסק כו' וצ"ל דוקא בשטר בידו אז לא מהני מחילה דאמרי' אם איתא דהיה לבבו שלם למחול היה מחזיר לו שטרו משא"כ בשטר ביד אחר מהכ"ת נימא דהיה בלתי לבב שלם ולכן במוכר שט"ח לאחר שייך מחילה בלי קנין כיון דאין השטר בידו וצ"ע עכ"ל ובאמת כן מבואר בש"ך לקמן סי' ס"ו ס"ק ע"ד בשם בעל העיטור שכתב וז"ל ואפילו למ"ד דמחילה ל"מ היכא דתפס שטרא וכמש"ל סי' רמ"א ס"ב מודה הכא דהא ליתא שטרא בידיה דליהדר ליה כ"כ בעל העיטור דף צ"ג עכ"ל. וע' בתשובת ברית אברהם חח"מ סי' א' אות ג' שכתב דאם לא מחל גוף החוב רק שהרחיב לו זמני הפרעון כ"ע מודים דמהני מחילה בלא קנין דבכה"ג אין ראיה מדלא החזיר השטר ע"ש ועמ"ש בסי' רמ"א שם. וע' בספר שער משפט לקמן סי' ק"כ סכ"א. ועיין עוד בש"ך שתמה על הב"ח שכתב דהר"ר ישעיה שהביא הטור (דמבואר בדבריו דבתפיס שטרא ל"מ מחילה) ס"ל דהלכה כבית שמאי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי שדבריו תמוהין דהא לא קי"ל כב"ש כו' ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ב שמיישב דברי הב"ח בזה (וע' בתשובת שער אפרים סימן קל"ג ובס' קצה"ח ובס' דברי משפט וגם בס' בר"י אות ט"ו עש"ב) וע"ש עוד שכתב אודות האשה שמחכה לבעלה כתובתה קודם הגט ועכשיו היא חוזרת בה ושטר כתיבה בידה הנה מי יכול להוציא ממון מהבעל במקום שהרמ"א בסי' רמ"א פסק להלכה שאפילו תפס שטר מחילה א"צ קנין ואפילו לדעת הר"ר ישעיה שהביא הטור בסי' י"ב שמחלק בין תפיס שטר מ"מ לפי מה שמפרש הב"ח טעמו שסובר כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמו א"כ י"ל דדוקא כשיש ללוה נכסים בשעת המחילה אבל אם אין ללוה אז רק שעכ"פ גופו משועבד לשלם כשיהיה לו לשלם ודאי שיכול למחול שעבוד הגוף אף דנקט שטרא ושוב אפילו נתעשר הלוה אח"כ כבר הוא מחול וא"כ בנ"ד שהבעל הוא גברא ערטילאי פשיטא שמחילתה מחילה ועוד נראה שאם אמרה בלשון מתנה כגון שאמרה (איך שענק אים דיא כתובה) ודאי אין צריך קנין דאפילו נימא דנכסי הלוה כאילו הם של מלוה מ"מ לא עדיף מהמפקיד אצל חבירו שאם נתן לו הפקדון במתנה א"צ שום קנין כמבואר בסי' רמ"א ס"ב בשלמא בלשון מחילה כיון דל"מ בפקדון לשון מחילה כמבואר שם בהגה א"כ אי אמרינן שנכסי הלוה הם של המלוה ל"מ מחילה אבל לשון מתנה מהני ולכן פשוט שאין האשה יכולה לתבוע הכתובה מבעלה עכ"ד ע"ש ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סי' ק"ה סק"ד. וע' בס' מסגרת השלחן ובעטרת צבי שכתבו בשם מהרש"ל דאם אמר שבלבו היה למחול לו אך עכשיו רוצה להתנקם ממנו לאיזה סיבה ותובעו ל"מ תביעתו כי מחילה בלב הוי מחילה אף דנקט שטרא בידיה. ומוכח כן מהא דאם לא תבעה כתובתה כ"ה שנים הוי מחילה אף דלא אמרה בפירוש ע"כ מחילה בלב הוי מחילה ע"ש אולם בס' קצה"ח השיג על זה ממ"ש בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' מ"ה דל"מ מחילה בלב אלא היכא דידוע לכל העולם מה שבלבו כו' ע"ש וכן הסכים בנה"מ אך כ' דנראה דהא דל"מ מחילה בלב דוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו אבל בדור עמי או אכול עמי כשאומר שהיה בדעתו למחול ודאי מהני דהוי כנתנו למתנה בשעת מעשה ע"ש:
טו סָעִיף ט אין בדבריו כלום. ע' בחמ"ח וב"ש באה"ע סי' נ' ס"ו והובא בנה"מ כאן וע"ש:
טז סָעִיף י אלא יעשה מיד. בהגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב מה שכ' הב"י כאן בשם הרשב"ם (ח"ג סי' רי"ז) הובא בסמ"ע לקמן ר"ס כ"ג וע"ש בש"ך בסוף הסימן עכ"ל וכ' בס' בר"י אות כ' וז"ל בעלי הדין שקבלו שני פשרנים בכתיבה ובקנין ונשאו הפשרנים ביניהם והסכימו על הדבר במוצא שפתם אחד עם חבירו ואמרו הסכמתם לפני עדים אבל לא הודיעו לבעלי דינין הרשות בידם לשנות ממה שהסכימו לרבות ולמעט כמו שירצו בגמ"ד הפשרה ויגזרו על הבעלי דינין אבל אחר שגזרו בפני בע"ד וכ"ש אם כתבו פשרתם ונתנו לבע"ד אין להם רשות לשנות דכבר נגמר שליחותן ודבריהם אח"כ כאילו יצאו ממי שלא נתקבל לכך. הרב מהריק"ש בתשו' כ"י סי' מ"ב עכ"ל וע"ל ס"ס כ"ג ומ"ש שם:
יז סָעִיף יא אם ראובן הפחיד. בש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ע' בתשובת מהריב"ל ח"א סי' צ"ו:
יח סָעִיף יא פשרה בקנין. עבה"ט שכתב ומי שמסר מודעא כו' עד כן מסיק בד"מ ביו"ד סי' רל"ב בשם רשב"ץ ובאמת לא נמצא בד"מ שלפנינו שם מזה אך בב"י שם הביא כן בשם הרשב"ץ וכ"ה בש"ע שם סעיף י"ח וע' בעט"צ שהביא תשובת מהר"ם לובלין מי שהיה אנוס להתפשר עם ב"ח ונתפשר עמו בסך קטן ונתן לו ת"כ שלא יתבענו עוד אך מקדם מסר מודעא לפני עדים על הפשר ופסק דהוי אונס בשבועה ובטל הפשר והוא ז"ל כ' עליו דזהו נגד מה שהביא הסמ"ע בשם ד"מ כו' עד ולי נראה דיפה כ' מהר"ם לובלין כו' ע"ש. והמעיין בפנים במהרמ"ל סי' י"א יראה דאין כאן מחלוקת ומהרמ"ל עצמו הביא דברי הרשב"ץ הנ"ל שהוא מקור דברי הד"מ הנ"ל ולא פליג עליו עש"ה ויש לעיין בתשב"ץ ח"ב סי' ס"ב ובהגה שם וגם במהרמ"ל סי' כ"ג:
יט סָעִיף יג פשרה בלא קנין כו'. בגליון ש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וז"ל בתשובת משאת משה סי' ס"ב העתיק תשובת מהרש"ך ח"ב סי' קי"ג דבע"ח שהסכימו להתפשר עם הלוה וא' אינו מסכים מכמה אנפי רואה אני לכוף את הממאן להתפשר כשאר הסוחרים שהם הרוב שאפילו הו"ל להחייב הנזכר קצת נכסים וראו בע"ח להרחיב לו אולי יחנן ד' אותו כי מנהג הסוחרים שכופין את שאינו רוצה לבא בפשרה ויש להם על מה שיסמכו מההיא דסיטומתא כו' עכ"ל. גם בס' בר"י אות י"ד הביא דברי מהרש"ך אלו וכ' דגם בס' פליטת בית יהודה סי' כ"א וכ"ב הביא ראיה מזה לנידונו ע"ש. וכ' עוד בשם מהרש"ך ח"ג סי' מ' שכ' וז"ל וגם מה שטוען זה הבע"ח לו הונח שחתמתי בלי שום תנאי באותה כתיבה לא היה קנין ואנן קי"ל פשרה צ"ק גם זו הטענה אין בה ממש כיון שפשרה כזאת הוא נהוג בין הסוחרים להעשות בלי קנין עכ"ל (גם בכנה"ג הגה"ט אות י"ז הביא דברי רש"ך אלו) וכ' הבר"י דק"ק על הרב משאת משה סי' ס"ב דמייתי ראיה לנידון שלו מדברי מהרש"ך ח"ב סי' קי"ג הנ"ל דהרוב יכולין לכוף המיעוט אמאי לא אייתי נמי מדברי הרש"ך ח"ג הנ"ל דפשר' כזו נהיגי בלא קנין וצ"ל דבאתרי' דמר לא היו הסוחרים נוהגים בפשר' כזו תהיה בלא קנין כדהוו נהיגי באתרי' דמהרש"ך אבל היו נוהגים לכוף המיעוט ולכן בחלק הזה הביא מתשו' רש"ך ח"ב הנ"ל ע"ש:
כ סָעִיף יד ואח"כ מצא עדים. כ' בס' דגול מרבבה וז"ל ונלע"ד דדוקא שמתחלה בשעת הפשר כבר ידעו העדים בדבר אלא שזה התובע לא היה יודע מהעדים דשפיר הוה פשר בטעות דאילו הוה ידע שיש עדים לא היה נפשר אבל אם בשעת מעשה לא היו עדים כלל לא היה פשר בטעות עכ"ל. ולע"ד איני מבין הציור בזה ואולי כוונתו במ"ש אם בשעת מעשה לא היו עדים כלל היינו שאמרו אז אין אנו זוכרים וכעין עובדא דפ"ב דכתובות כ' ע"ב דרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא לרב כהנא ולא הוה דכיר לסוף אידכר רב אשי ואסהיד ליה כו' ע"ש דאם בשעה שאמר רב אשי לא דכירנא היה רב כהנא עושה פשר עם בעל דינו אע"ג דאח"כ אידכר רב אשי לא הוה פשר בטעות או אפשר דכוונתו היכא שבשעת הפשר היו העדים קרובים בנשותיהם ואח"כ נתרחקו (עמש"ל סי' לג סי"ז ס"ק י"א) וצ"ע:
כא סָעִיף טו שלא היה לו ראיה כו'. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וז"ל ואם סבור שאין לו בידו ונמצא שיש לו מחילתו בטילה ואפי' כ' לו הריני מוחל לך בדלא שינוי בדלא אניס כדרך שנהגו כותבי טופסי שטרות לכתוב אין בדבריו כלום אא"כ כ' לו מרצונו בלא שום אונס יודע אני שיש לי בידך יותר כו' עכ"ל הרשב"א שהובא בב"י וע' בשו"ת הסמ"ע סי' מ"ב עכ"ל:
א סָעִיף א אחד הדיין. כ"פ הרי"ף. וכ"ה בירושלמי ריש סנה' שמא כו' ויהא החזק אויבו וכ"ה ג"כ בתוספתא וכ"ה בספרי על פ' לא תגור שמא תאמר כו' ושם אמר ג"כ עד שלא תשמע כו': (ליקוט) אחר הדיין. כ"ה בירושלמי פ"א עד שלא תשמע כו' שמא כו' ויהא החזק אויבו (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) ואם היה כו'. ספרי פ' דברים בעת ההיא לשעבר הייתם ברשות עצמיכם עכשיו הרי אתם משועבדים לציבור והיינו בכה"ג דאם שניהם רכים או חזקים לעולם צריך ליזקק להם כמ"ש בהג"ה ושם לא תגורו מפני איש או שמא תאמר מתירא אני מפני פ' שמא יהרג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא מקצץ את נטיעותי ת"ל לא תגורו וכן ביהושפט אומר ויאמר לשופטים כו' ויש לדחות דשמא מששמע דבריהם ויודע כו' דוקא ומ"ש לשעבר כו' מיירי בשניהם כו' ובא' לעולם א"צ וכ"מ שם שהרי ברישא אמ' שם כל' הגמ' לא תגורו מפני איש שאם באים כו' עד שלא תשמע כו' ועוד שהרי ממונים היו ואפ"ה אמר עד כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א וכן אם היו. מדקא' א' רך:
ד סָעִיף א ויש מי שכ' קדושין ע"א עד שהגיעו לסכנה כו":
ה סָעִיף ב וכל ב"ד. שם וכן בדוד הוא כו':
ו סָעִיף ב אע"פ ששמע. שם דלא כר"ש בן מנסיא:
ז סָעִיף ב אבל אחר. שם ועתוס' ד"ה אבל:
ח סָעִיף ב ואין ב"ד. ב"ק צט ב' זיל אייתי ראיה דממחית כו' ושם זיל חלפיה כו' לפנים משורת הדין כו':
ט סָעִיף ב ויש חולקין. ב"מ כ"ד ב' ושם פ"ג א' וערא"ש פ"ב דב"מ שם:
י סָעִיף ד יש כח ביד ב"ד. קדושין מ"ב א':
יא סָעִיף ו מי שתובעים ר"ל אע"ג שאמרו בב"ק מ"ב ונימא לי' כו' הוה מעריקנא כו' וע"ש תוס' ד"ה הוה ונ"ל כו' דמ' דמותר אין הדבר כן אלא ה"ק אתה מה לך עלי ואפי' על האמת אסור כמ"ש בשבועות ל"א א' תא קום בהדא כו' וכמש"ל סכ"א ס"א ואפי' א"ל בא כו':
יב סָעִיף ו ואם עבר. ב"ק נ"ו א' וע"ש תוס' ד"ה ממונא כו' ע"ש:
יג סָעִיף ז אפי' בשלשה. רש"י שם וכן מ' בגמ' שם דאי ס"ד כו' ל"ל תלתא כו':
יד סָעִיף ז וי"א. צ"ע ועש"ך:
טו סָעִיף ז ה"ה אם נתן. כתובות ק"א ב' וע"ש ברא"ש:
טז סָעִיף ז י"א. ב"ב ג' א':
יז סָעִיף ח מחילה. תוס' סנה' ו' א' ד"ה צריכה ורא"ש פ"ה דב"מ מגמ' דכתובות ק"ד א' כ"ז שהיא כו' וגמ' קי"ב המחהו כו' חוזר כו' וספ"ג דב"ק טענו בחטים כו' וקדושין טז א' לימא לי' כו':
יח סָעִיף ט שנים שקבלו. יום טוב י"ט וכ' האומר הרי עלי תודה כו':
יט סָעִיף י אם טוען. נדרים ג' ב' בל תאחר דנזירות היכי כו' ות"כ פ' מצורע ע' פ' ואשה כי יזוב כו' א' מדה כלה כו':
כ סָעִיף יא אם ראובן. ב"ב מ"ח א' וע"ש בתוס' ד"ה אמר רבא אבל במתנה כו' וע"ש דף מ"ב או דגיטא ומתנתא כו' ע"ש וז"ש ואין לו בו זכות כו' דדמי למתנה ושם מודה שמואל היכי דיהיב זוזי משא"כ במתנ' וכה"ג:
כא סָעִיף יב שנים חלוקים כו'. ב"ב ג' א' כגון שהלך כו' וז"ש לעיל ס"ז או אחד משאר כו': (ליקוט) ובנה כו'. ל"ד אלא שהחזיק וכ"מ בתשו' שם (ע"כ):
כב סָעִיף יב (ליקוט) וזה קצת. ואף שבסי' קנז כ' בשם הרא"ש דבהחזיק א' מהן סגי תי' הט"ז דשם הוא מחזיק לטובת שניהם כו' ע"ש וכ"ה מבואר ברא"ש שם שכ' מהתוספתא החליף קרקע בקרקע כו' כיון שהחזיק א' מהן כו' (ע"כ):
כג סָעִיף יג פשרה כו'. כנ"ל שם:
כד סָעִיף יד הכופר בפקדון. ע"ב מ"א א':
כה סָעִיף טו וה"ה. כנ"ל:
כו סָעִיף יז מי. כנ"ל ס"ח: (ליקוט) מי שנתחייב כו'. ואע"ג דלא פירש להדיא כמ"ש היה מדבר עם החשה על עסקי גיטה כו' וקי"ל דהלכה כר' יוסי כמ"ש בפ"א דקדושין וכן מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כו' וע' מרדכי פ"א דסנה' (ע"כ):
כז סָעִיף יט פשרה בלא כו' אינו כלום. דאסמכתא היא:
כח סָעִיף יט אא"כ אמרי. ע"ל סי' ס"א ס"ה וסי' ר"ז סי"ח וצ"ע ועש"ך:
כט סָעִיף יט או מעכשיו. ב"מ ס"ו ב' ואב"א מתני' כו' ואפי' לדעת רמ"א בסי' ר"ז סי"ד כאן מהני לכ"ע כמ"ש הרא"ש ב"מ שם פ"ה סכ"ט ע"ש:
ל סָעִיף כ (ליקוט) צריכים כו'. ירו' פ"א ר' יוסי בן חלפתא אתון תרין ב"נ מידון קומוי א"ל ע"מ שתדינני דין תורה א"ל איני יודע ד"ת בימי רשב"י בטלו דיני ממונות אמר רשב"י בריך רחמנא דליכא חכים מידן (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.