א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל פֶּה, אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִמַּה שֶּׁיִּמְצָא בְּיַד הַלּוֶֹה, אֲבָל אֵינוֹ טוֹרֵף לֹא מֵהַלָּקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא מִמַּתָּנוֹת שֶׁנָּתַן; אֲבָל מִכָּל מַה שֶּׁיִּמְצָא בְּיָדוֹ, גּוֹבֶה, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִים, אֲפִלּוּ קְנָאָם אַחַר הַלְוָאָה. אֲבָל הַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר, טוֹרֵף מֵהַלָּקוֹחוֹת וּמִמְּקַבְּלֵי הַמַּתָּנָה שֶׁקָּנוּ וְשֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ קַרְקַע אַחַר הַלְוָאָה, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּשְּׁטָר כֵּן. אֲבָל אִם פֵּרַשׁ בְּפֵרוּשׁ שֶׁהִלְוָה לוֹ עַל תְּנַאי שֶׁלֹּא יִטְרֹף מֵהַלָּקוֹחוֹת וְלֹא מִמְּקַבְּלֵי מַתָּנָה, תְּנָאוֹ קַיָּם, וְאֵינוֹ טוֹרֵף מֵהֶם.
ב הֶקְדֵּשׁוֹת, הֲרֵי הֵם כִּמְשֻׁעְבָּדִים וְאֵין נִפְרָעִים מֵהֶם, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּנֵי חוֹרִין; אִם קָדַם הַמֶּכֶר אוֹ הַמַּתָּנָה לְהַלְוָאָה דָבָר פָּשׁוּט הוּא שֶׁאֵינוֹ טוֹרֵף מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ הוֹכָחָה שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן בַּמֶּכֶר וּמַתָּנָה אֶלָּא לְהַבְרִיחָם מִבַּעַל חוֹב, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ"ט שֶׁהַמַתָּנָה בְּטֵלָה. וַאֲפִלּוּ קָדְמָה לַהַלְוָאָה, בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ אִם הִיא מִלְוָה עַל פֶּה.
ג אִם נָתְנוּ לַלּוֶֹה מַתָּנָה עַל תְּנַאי שֶׁלֹּא תָחוּל עָלֶיהָ שׁוּם שִׁעְבּוּד, לֹא חוֹב וְלֹא כְתֻבָּה שֶׁקָּדַם לַמַּתָּנָה, וְלֹא יָחוּל עָלָיו לְהַבָּא, הַתְּנַאי קַיָּם, וְלֹא יִגְבֶּה בַּעַל חוֹב מִמֶּנָּה, אֲפִלּוּ כָתַב לוֹ דְּאֶקְנֶה. אֲבָל אִם קָנָה קַרְקַע וְהִתְנָה עִמּוֹ הַמּוֹכֵר עַל מְנָת שֶׁלֹּא יָחוּל עָלָיו שׁוּם שִׁעְבּוּד, אֵינוֹ מוֹעִיל, וּבַעַל חוֹב (שֶׁל הַלוֹקֵחַ) גּוֹבֶה מִמֶּנָּה.
ד מִי שֶׁנָּתַן קַרְקַע לִבְנוֹ, עַל תְּנַאי שֶׁלֹּא יָחוּל עָלָיו שׁוּם שִׁעְבּוּד, וְאֵין לוֹ בֵּן אַחֵר, וּמֵת הָאָב, בַּעַל חוֹב שֶׁל הַבֵּן גּוֹבֶה מִמֶּנָּה.
ה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹבוֹת הַרְבֵּה, וּבֵית דִּין מָכְרוּ קַרְקַע הַלּוֶֹה כְּדֵי לִפְרֹעַ לַבַּעַל חוֹב הַמֻקְדָּם, אֵין שְׁאַר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת יְכוֹלִים לַחֲזֹר עַל הַקַּרְקַע וּלְהוֹצִיאוֹ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ. אֲבָל אִם מְכָרוֹ הַלּוֶֹה עַצְמוֹ כְדֵי לְהַגְבּוֹת לַבַּעַל חוֹב הַמֻּקְדָּם, יְכוֹלִים שְׁאַר בַּעֲלֵי חוֹבוֹת לְטָרְפוֹ מֵהַלּוֹקֵחַ.
ו אַפּוֹטְרוֹפְּסֵי יְתוֹמִים שֶׁמָּכְרוּ לַאֲחֵרִים, לָא אָמְרִינָן דְּאַחֲרָיוּת דְּנַפְשַׁיְהוּ קַבִּילוּ עֲלַיְהוּ, אֶלָּא חוֹזְרִים וְטוֹרְפִים בְּחוֹבָם.
ז בַּעַל חוֹב מֻקְדָּם שֶׁבָּא לִגְבּוֹת, וְיֵשׁ כָּאן עוֹד בַּעַל חוֹב מְאֻחָר (רַבֵּנוּ יְרוּחָם סוֹף נל"ב), וְאֵין לַלּוֶֹה נְכָסִים יוֹתֵר מִכְּדֵי חוֹבוֹ שֶׁל זֶה, אֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ לְנִכְסֵי לֹוֶה אֲפִלּוּ יֵשׁ נֶאֱמָנוּת בַּשְּׁטָר, עַד שֶׁיִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת הַמִּשְׁנָה שֶׁלֹּא נִפְרַע כְּלוּם, כְּדִין טוֹרֵף, שֶׁהֲרֵי טוֹרֵף מֵהַשֵּׁנִי. מִי שֶׁנִּמְחַק שְׁטַר חוֹבוֹ וְכָתְבוּ לוֹ בֵּית דִּין שְׁטָר אַחֵר, וְכֵן מִי שֶׁהִלְוָה אֶת חֲבֵרוֹ מִלְוָה עַל פֶּה, וְנִתְחַיֵּב לוֹ בַּדִּין וְלֹא הָיָה לוֹ מַה לִּפְרֹעַ, וְכָתְבוּ לוֹ מַעֲשֵׂה ב"ד, אִם טוֹרְפִין מֵהַלָּקוֹחוֹת, נִתְבָּאֵר בְּסִי' ע' (ס"ו).
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁטּוֹרֵף מִמְּשַׁעְבְּדֵי, כְּשֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא בְּיַד הַלּוֶֹה בְּנֵי חָרֵי לִגְבּוֹת חוֹבוֹ מֵהֶם. אֲבָל אִם מָצָא בְּיַד הַלּוֶֹה בְּנֵי חָרֵי לִגְבּוֹת, אֲפִלּוּ הֵם זִבּוּרִית, לֹא יִטְרֹף מִמְּשַׁעְבְּדֵי, לָא שְׁנָא אִם הֵם לָקוֹחוֹת אוֹ מְקַבְּלֵי מַתָּנָה. לְפִיכָךְ, אִם נָתַן הַלּוֶֹה מַתָּנָה לַאֲחֵרִים, וְכָתַב לָהֶם ר' לִפְלוֹנִי וְש' לִפְלוֹנִי וְת' לִפְלוֹנִי, וְאֵין בִּנְכָסָיו כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיק לְכֻלָּם, אֵין אוֹמְרִים כָּל הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר זָכָה. אֶלָּא חוֹלְקִים הַנְּכָסִים לְט' חֲלָקִים, וְיִקַּח בַּעַל הָר' ב' חֲלָקִים, וּבַעַל הַש' ג' חֲלָקִים, וּבַעַל הַת' ד' חֲלָקִים. וְאִם יָצָא עֲלֵיהֶם שְׁטָר חוֹב, גּוֹבֶה מִכֻּלָּם, וּכְפִי הַחֲלוּקָה יִפְּרַע כָּל אֶחָד מֵחֶלְקוֹ. אֲבָל אִם אָמַר ר' זוּז לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו ש' לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו ת' לִפְלוֹנִי, כָּל הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר זָכָה. לְפִיכָךְ, יָצָא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב, גּוֹבֶה מֵהָאַחֲרוֹן; וְאִם אֵינוֹ מַסְפִּיק, גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו; וְאִם אֵינוֹ מַסְפִּיק, גּוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם אָמַר ר' זוּז לִפְלוֹנִי וְר' זוּז לִפְלוֹנִי וְר' לִפְלוֹנִי, דְּמֵאַחַר דְּנוֹתֵן לְכֻלָּם בְּשָׁוֶה וְלֹא כְלָלָם בְּיַחַד, הָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר: אַחֲרָיו לִפְלוֹנִי (הָרֹא"שׁ סוֹף פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (הַמ"מ פ"י מֵהל' זְכִיָּה בְּשֵׁם הַסְכָּמַת הַמְפָרְשִׁים).
ט רְאוּבֵן צִוָּה מֵחֲמַת מִיתָה לָתֵת מָנֶה לְשִׁמְעוֹן, וּמָכְרוּ הַיּוֹרְשִׁים כָּל הַנְּכָסִים, שֶׁלֹּא מָצָא שִׁמְעוֹן לִגְבּוֹת מָנֶה שֶׁלּוֹ, גּוֹבֶה מֵהַלָּקוֹחוֹת, וְאֵין הַיּוֹרְשִׁים יְכוֹלִים לוֹמַר שֶׁנָּתְנוּ לוֹ, כֵּיוָן שֶׁשְּׁטַר הַצַּוָּאָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, וְלָא חַיְשִׁינָן לִקְנוּנְיָא.
י יוֹרְשִׁים שֶׁמָּכְרוּ נִכְסֵי אֲבִיהֶם, יֵשׁ לָהֶם דִּין מְשֻׁעְבָּדִים, וְאֵין בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מֵהֶם, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי חוֹרִין דַּאֲבִיהֶם. וְאִם לֹא הִשְׁאִירוּ בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶם בְּנֵי חוֹרִין, וְרוֹצִים לְסַלְּקוֹ בְּקַרְקַע שֶׁלָּהֶם, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן ק"ז.
יא אִם מָכַר הַלּוֶֹה קַרְקַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעִירוֹ, וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע בְּעִיר אַחֶרֶת, בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מֵהַלּוֹקֵחַ. וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: הִנַּחְתִּי לְךָ בְּנֵי חוֹרִין, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ בְּעִירוֹ, (כ"כ לְעֵיל סִימָן ק"ב ס"ג) שֶׁגַּם הַלּוֶֹה עַצְמוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַגְבּוֹת מִנְּכָסָיו שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת. הַגָּה: מִיהוּ, הַכֹּל לְפִי רְאוֹת הַדַּיָּנִים, כִּי אִם אֵין הֶזֵּק לַמַּלְוֶה בַּמֶּה שֶׁגּוֹבֶה בְּעִיר אַחֶרֶת לִגְבּוֹת שָׁם מִבְּנֵי חוֹרִין, גּוֹבֶה שָׁם (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף ה').
יב הִנִּיחוּ הַלָּקוֹחוֹת בְּנֵי חוֹרִין בְּיַד הַלּוֶֹה, וְנִתְקַלְקְלוּ, בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מֵהַלָּקוֹחוֹת. וְדַוְקָא נִתְקַלְקְלוּ, אֲבָל לֹא נִתְקַלְקְלוּ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת מֵהֶם מֵחֲמַת פְּשִׁיעָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁסִלֵּק שִׁעְבּוּדוֹ מֵהֶם וְלָקַח בְּקִנְיָן שֶׁלֹּא יִגְבֶּה מֵהֶם, אֵינוֹ גוֹבֶה מֵהַלָּקוֹחוֹת, שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: הִנַּחְנוּ לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ:
יג וְאִם לֹא נִתְקַלְקְלוּ, אֲבָל גְּזָלָן אַנָּס, אֵינוֹ טוֹרֵף מִמְּשֻׁעְבָּדִים, מִפְּנֵי שֶׁמְּצוּיִים הֵם בַּעֲלֵי זְרוֹעַ לִפֹּל, וְסוֹף שֶׁיִּגְבֶּה חוֹבוֹ. הַגָּה: מִיהוּ, אִם נִשְׁתַּמֵּד הַלּוֶֹה, וְלֹא יוּכַל לִגְבּוֹת בְּדִינֵיהֶם, הָוֵי כְּנִתְקַלְקְלוּ בְּיָדוֹ וְטוֹרֵף מִמְּשַׁעְבְּדֵי (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל מ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם הִנִּיחַ הַלּוֶֹה יְתוֹמִים קְטַנִּים. וְיֵשׁ חוֹלְקִין (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נכ"ו ח"ג שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת). לֹוֶה שֶׁבָּא לִמְכֹּר קַרְקְעוֹתָיו לְגוֹי שֶׁלֹּא יוּכַל הַמַּלְוֶה לִטְרֹף אַחַר כָּךְ חוֹבוֹ מִמֶּנּוּ, וּבָא לִמְחוֹת הַמְּכִירָה, אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, כְּמוֹ שֶׁלֹּא יָכוֹל לִמְחוֹת כְּשֶׁמּוֹכֵר מִטַּלְטְלִים שֶׁלּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָכוֹל לְטוֹרְפָן, דְּשֶׁמָּא יִפְרְעֶנּוּ עֲדַיִן קֹדֶם שֶׁיָּבֹא זְמַנּוֹ. מִיהוּ, הַמּוֹכֵר לֹא טוֹב עוֹשֶׂה, שֶׁמַּזִּיק שִׁעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א). וְנִרְאֶה לִי דְּאִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא יִהְיֶה מָקוֹם לִגְבּוֹת חוֹבוֹ אַחַר כָּךְ, יָכוֹל לִמְחוֹת. וע"ל סִימָן ע"ג סָעִיף י'.
יד אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן, וְנִתְרַשֵּׁל הַמַּלְוֶה מִלִּתְבֹּעַ חוֹבוֹ וְלִפָּרַע מִבְּנֵי חָרֵי, וְאַחַר זְמַן רַב אִשְׁתַּדּוּף בְּנֵי חָרֵי, גָּבֵי מִמְּשַׁעְבְּדֵי.
טו אִם יֵשׁ כָּאן שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה לָקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ כְּאֶחָד, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ, וּבָא בַּעַל חוֹב לִטְרֹף, גּוֹבֶה מֵאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִקַּח חֲצִי שָׂדֶה מִזֶּה וַחֲצִי שָׂדֶה מִזֶּה. הַגָּה: אֲבָל אִם הָיוּ כָּאן שָׂדוֹת הַרְבֵּה, וְיָכוֹל לִגְבּוֹת שָׂדֶה מִכָּל אֶחָד, גּוֹבֶה מֵהֶן, וְלֹא מֵאֶחָד מֵהֶן (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ו ח"ה).
טז אִם הַלּוֹקֵחַ שֶׁקָּנָה מֵהַלּוֶֹה מְכָרוֹ לְאַחֵר, וְהָאַחֵר לְאַחֵר, אֲפִלּוּ עַד מֵאָה, וּבָא לִטְרֹף מֵהַלּוֹקֵחַ הָאַחֲרוֹן, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: לָמָּה לֹא תָבַעְתָּ חוֹבְךָ מֵהָרִאשׁוֹן.
יז לֹוֶה שֶׁמָּכַר נְכָסָיו, וְחָתַם הַמַּלְוֶה עַל שְׁטַר הַמְּכִירָה, לֹא הִפְסִיד בִּשְׁבִיל זֶה זְכוּתוֹ, וְטוֹרֵף מֵהַלָּקוֹחוֹת, שֶׁיּוּכַל לוֹמַר: הַשֵּׁנִי נוֹחַ לִי וְהָרִאשׁוֹן קָשֶׁה מִמֶּנּוּ.
יח רְאוּבֵן קָנָה בַּיִת מִשִּׁמְעוֹן, וְלֵוִי הָיָה לוֹ שְׁטָר עַל אוֹתוֹ בַיִת, וְלֵוִי הָיָה בַּמַּעֲמָד כְּשֶׁקָּנָה רְאוּבֵן הַבַּיִת, וְלֹא הוֹצִיא שְׁטָרוֹ, וְגַם רְאוּבֵן סָתַר הַבַּיִת וּבָנָה בּוֹ וּמִנָּה אֶת לֵוִי עַל הַבִּנְיָן, וְאַחַר כָּךְ הוֹצִיא לֵוִי שְׁטָרוֹ, לֹא אִבֵּד זְכוּתוֹ בִּשְׁתִיקָתוֹ.
יט לֹוֶה שֶׁלָּוָה, וְאַחַר כָּךְ נָתַן נְכָסָיו בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, אִם הֵם קַרְקָעוֹת שֶׁקָּנָה קֹדֶם שֶׁלָּוָה, אוֹ שֶׁקְּנָאָם אַחַר שֶׁלָּוָה וְכָתַב לוֹ דְּאֶקְנֶה, אֵין מַתְּנָתוֹ כְּלוּם. וְאִם הַמַּתָּנָה קָדְמָה לָהַלְוָאָה, וּנְתָנָהּ לִזְמַן יָדוּעַ, זָכָה הַמְקַבֵּל בַּמַּתָּנָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנָּהּ. וְאִם נְתָנָם לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִיר, בִּסְתָם, וְלֹא פֵרַשׁ בְּאֵיזֶה זְמַן יַחְזִירֶנָּה לוֹ, וְאַחַר כָּךְ לָוָה, כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַבֵּל יָכוֹל לִדְחוֹת לַלּוֶֹה לִזְמַן מְרֻבֶּה, שֶׁיֹּאמַר לוֹ בְּכָל פַּעַם: אַחֲזִירֶנָּה לְךָ לְאַחַר זְמַן, כָּךְ הוּא דוֹחֶה לַמַּלְוֶה הַבָּא מִכֹּחוֹ. אַךְ הַמַּלְוֶה יָכוֹל לְכֹפוֹ מִדְּרַבִּי נָתָן, כְּשֶׁיִּרְצֶה לְהַחֲזִירָם שֶׁלֹּא יַחֲזִירֶנָּה אֶלָּא לוֹ וְלֹא לַנּוֹתֵן.
כ אַף עַל גַּב דְּלָא כָתַב דְּאֶקְנֶה, אִם קָנָה וְהוֹרִישׁ, גּוֹבֶה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין.
כא רְאוּבֵן הִלְוָֹה לְשִׁמְעוֹן עַל פֶּה, וְשִׁמְעוֹן הִלְוָה לִיהוּדָה בִּשְׁטָר, וּמָכַר יְהוּדָה כָּל נְכָסָיו, וּבָא רְאוּבֵן לִטְרֹף מֵהַלָּקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ מִיהוּדָה מִכֹּחַ שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לְשִׁמְעוֹן עַל יְהוּדָה, הַדִּין עִמּוֹ, הוֹאִיל וְשִׁמְעוֹן מוֹדֶה שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ. לֹא הָיוּ לַלּוֶֹה נְכָסִים, אֶלָּא שִׁטְרֵי חוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל אֲחֵרִים, לָא מִבַּעְיָא בְּעוֹדָם בְּיָדוֹ שֶׁהַמַּלְוֶה גּוֹבֶה שֶׁלּוֹ, מִדְּרַבִּי נָתָן, אֶלָּא אֲפִלּוּ מֵת הַלּוֶֹה וְנָפְלוּ הַשְּׁטָרוֹת לִפְנֵי יוֹרְשִׁים, גּוֹבֶה מֵהֶם, אֲפִלּוּ נַעֲשׂוּ הַשְּׁטָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לַלּוֶֹה עַל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת אַחַר שֶׁלָּוָה הוּא מֵהַמַּלְוֶה, וַאֲפִלּוּ קָנוּ בַּעֲלֵי חוֹבָיו שֶׁל לֹוֶה נְכָסִים אַחַר שֶׁלָּוָה הַלּוֶֹה מֵהַמַּלְוֶה שֶׁלּוֹ, הַמַּלְוֶה גּוֹבֶה מֵהֶם וּמִיּוֹרְשֵׁיהֶם, מִדְּרַבִּי נָתָן.
כב אִם מָכַר הַלּוֶֹה שִׁטְרֵי חוֹבוֹת, אוֹ נְתָנָם לְאַחֵר, אוֹ שֶׁבַּעֲלֵי חוֹבָיו מָכְרוּ נִכְסֵיהֶם אַחַר שֶׁלָּוָה הוּא מֵהַמַּלְוֶה, אִם יֵשׁ בַּשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ לַמַּלְוֶה, וְכֵן בַּשְּׁטָר שֶׁיֵּשׁ לַלּוֶֹה עַל בַּעֲלֵי חוֹבָיו שִׁעְבּוּדָא דִּמְטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, אָז יֵשׁ בָּהֶם דִּין קְדִימָה, וְנִכְסֵיהֶם שֶׁל בַּעֲלֵי חוֹבָיו שֶׁל לֹוֶה מְשֻׁעְבָּדִים לַמַּלְוֶה שֶׁלּוֹ מִכֹּחוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא קוֹדֵם לַמְּכִירָה שֶׁמָּכְרוּ.
כג אִם הָיוּ לַלּוֶֹה שְׁנֵי מַלְוִים שֶׁהִלְווּ לוֹ, וּבָאִים כְּאֶחָד לִגְבּוֹת מִבַּעֲלֵי חוֹבִים שֶׁלּוֹ, אִם הַלּוֶֹה הִלְוָה לְבַעֲלֵי חוֹבָיו בִּשְׁטָר לְאַחַר שֶׁלָּוָה הוּא מִשְּׁנֵיהֶם, יַחֲלֹקוּ. וְאִם תָּפַס אֶחָד מֵהֶם, זָכָה בִּתְפִיסָתוֹ. וְאִם חוֹבוֹתָיו שֶׁל לֹוֶה קֹדֶם שֶׁלָּוָה מִשְּׁנֵיהֶם, אוֹ קֹדֶם שֶׁלָּוָה מֵאַחֲרוֹן, וְכָתַב לָרִאשׁוֹן אַגָּב, זָכָה בָּהֶם הָרִאשׁוֹן.
כד רְאוּבֵן הָיָה לוֹ שְׁטָר עַל שִׁמְעוֹן, וּנְתָנוֹ לְלֵוִי בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה, וּכְשֶׁבָּא לֵוִי לִגְבּוֹתוֹ הוֹצִיא יְהוּדָה שְׁטָר שֶׁהָיָה לוֹ עַל רְאוּבֵן, מֻקְדָּם לִשְׁטָר שֶׁהָיָה לִרְאוּבֵן עַל שִׁמְעוֹן, וְאָמַר כִּי הַשְּׁטָר שֶׁנָּתַן רְאוּבֵן לְלֵוִי הוּא מָמוֹנוֹ שֶׁל בַּעַל חוֹבוֹ וְזָכָה בּוֹ מִדִּין קְדִימָה, הַדִּין עִם יְהוּדָה, כֵּיוָן שֶׁשְּׁטָרוֹ מֻקְדָּם וְשִׁעְבֵּד לוֹ מִטַּלְטְלִים אַגַּב מְקַרְקְעֵי, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם תַּקָּנַת הַשּׁוּק. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קי"ג.
א סָעִיף א המלוה את חבירו כו'. עיין מדינים שבסי' זה בתשו' ר"א ן' חיים סי' ק':
ב סָעִיף א אבל המלוה בשטר כו'. או שהודה בפניהם וצוה להם לכתוב שטר בעה"ת שער ס"א ומ"ש שם שי"א דוקא ראו שלוה בפניהם דאל"כ אימור לחוב אחרים הודה ומביאו ב"י במחודש ח' לא נהיראלי ולא משמע כן בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי וכן מבואר בבעה"ת גופא ריש שער מ"ח בתשובת הרמב"ן שהשיב לו שם כן וכתב הבעה"ת שם בסוף דבריו ואע"פ שתמצא לקצת מחברים שאמרו אין כותבין אא"כ ראו נתינת מעות אל תחוש להן דשלא בעיון כ"כ ודברי הר"מ ז"ל יפין ומדוקדקין עכ"ל ומביאו ב"י בקצרה לעיל ס"ס ל"ט ועיין בבעה"ת עצמו שם כתב ב"י בשם בעה"ת אשה שנתן לה אחר קרקע אע"פ שהבעל אוכל פירות אין בעל חובו גובה מהם ואין ב"ח זוכה באכילת אותם פירות דבעינן רווחא ביתא דה"ל כנכסי מלוג אבל בנתן לה בעלה משמע מדבריו דדוקא כשאין הבעל אוכל פירות וכן הוא להדי' בבעה"ת שער ו' ריש ח"ד וז"ל במתנה ד"ה קנת' ואין הבעל אוכל פירות ולפיכך אין ב"ח גובה מהן כלום אם נתן לאשתו הבעל אחר נשואי' קודם שלוה קרקע שהרי קנתה ואין הבעל אוכל פירות וב"ח כמו כן אינו גובה מהן כלום עכ"ל ודלא כסמ"ע ס"ק ב' ואולי ט"ס יש בסמ"ע או דבעה"ת מיירי בשנתן לה הבעל ואוכל פירות ב"ח גובה מהפירות והסמ"ע מיירי שאינו גובה מקרקע ודוק:
ג סָעִיף ב הקדשות הרי הם כמשועבדים כו'. נ"ל ראיה ברורה לזה מש"ס פרק שבועות הדיינים (שבועות דף מ"ב ע"ב) וכן מוכח בתוספו' ובעל המאור ורמב"ן ושאר פוסקים בסוף ב"ב גבי אין אדם עושה קנוני' על הקדש וכן מהטור והרמב"ם לקמן סי' רנ"ה ס"ג:
ד סָעִיף ג אם נתנו ללוה כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קכ"א:
ה סָעִיף ד ואין לו בן אחר. עיין סמ"ע סעיף קטן ח' עד אבל בנדון דידן דלא מכר' הבן א"צ דאקני והב"ח כת' דנ"מ דאם לוה אחר מיתת אביו ג"כ אזי בלא דאקני הוי גובה בעל חוב השני ובדאקני נשתעבד לראשון וגרס בטור ומת האב ואח"כ לוה משני ע"ש והן דברים של טעם וק"ל עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' רכ"ה ובתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' פ"ג:
ו סָעִיף ח לפיכך אם נתן הלוה כו' מכאן עד סוף הסעיף לקמן סי' רכ"ג ס"ט ועיין שם:
ז סָעִיף ט ואין היורשים יכולין לומר שנתנו לו. ע"ל סי' מ"א ס"ג בהג"ה ובסמ"ע ולקמן סוף סימן רע"ג ובסמ"ע שם ובמ"ש שם בב"ח:
ח סָעִיף יב כגון שסילק שיעבודו כו'. ובכתובה גובה בכה"ג לדעת ר"ח ור"ת והרא"ש עיין בטור א"ע סי' ק':
ט סָעִיף יג חבל גזלן אנס כו'. דין זה הוא מהר"ן פ' מי שהיה נשוי וה"ה שכתבו כן בשם תשו' הרשב"א ועיינתי בתשו' הרשב"א סי' אלף ל"ט וראיתי שאין דבריו מוכרחים ע"כ דין זה צ"ע ובפרט מ"ש בתשו' רשב"א שם דה"ה כשמכרם הלוה לעכו"ם אלם שאינו יכול להוציאם מתחת ידו אין לב"ח על הלוקח ראשון כלום דא"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו וזיל לגבי שעבוד דהא ה"ל נכסים ראוים לגבות מהם אלא שהם עכשיו ביד אלם ומצויים הם בעלי זרוע ליפול עכ"ל תמיה לי מאי מצויים הם בעלי זרוע ליפול שייך הכא כיון שמכרם בודאי העכו"ם לא יחזיר הקרקע כל זמן שלא יחזיר לו הלוה מעותיו וא"כ לא שייך כאן לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו וכי משום שהעכו"ם לא יקבל עליו דין ישראל שטורף מהמאוחר נאמר כאן הנחתי לך מקום לגבות הימנו וצ"ל דמיירי במעט ממון והקרקע שוה יותר והתנה עם העכו"ם כשיחזור לו המעות יחזיר לו הקרקע והעכו"ם אלם ואינו רוצ' לקיים ודוק:
י סָעִיף יג יתומים קטנים כו'. ע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קנ"ה ע' בתשובת ר"א ן' חיים סי' כ"ח:
יא סָעִיף טו ולא מאחד מהן כו'. ע' מה שסיים רי"ו בזה עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' רי"ח:
יב סָעִיף יט במתנה ע"מ להחזיר כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' ס"ג:
יג סָעִיף יט בכל פעם אחזירנה לך עיין לקמן סי' רמ"א סעיף ו':
יד סָעִיף כ אם קנה והוריש גובה. וכן מוכח בש"ס ב"ב (דף קנ"ז ע"א) וכן עיקר ותימה על המחבר שכתב דעת היש חולקין ועיין ב"ח שנסתפק בירושה דמחיים ע"ש ועיין בסמ"ע ס"ק ל"א:
טו סָעִיף כב או שבעלי חוביו מכרו נכסיהם. פי' שטרותיהן ולהן בעינן קנין אגב כו' עכ"ל סמ"ע כן עיקר ודלא כמ"ש הב"ח דאל"כ לא ה"ל להטור לסתום וק"ל:
טז סָעִיף כב מכרו נכסיהם מטלטלים כו'. לדינא דש"ס או לדידן שטרות דלית בהו משום תקנת השוק:
יז סָעִיף כב וכן בשטר שיש ללוה כו'. קאי אמכרו נכסיהן דוקא וכ"כ הב"ח וע"ש:
יח סָעִיף כב שעבודא דמטלטלי אגב מקרקעי כו'. ואם אין ללוה השני רק קרקע אז א"צ שעבוד אגב קרקע דכיון דיגבה בשטר קרקע א"כ מפיק משעבודא דר' נתן כן מוכח בבעה"ת סוף שער מ"ג ומביאו ב"י בקצרה בסעיף י"ז וע"ש בבעה"ת עצמו וכ"ש אם כבר גבה הלוקח השטר חוב קרקע או מלוה של המוכר השטר חוב טורף ממנו הקרקע אפי' אין בשטר שלו שעבוד מטלטלי אגב קרקע דכיון דהשתא גבה קרקע מחשב כקרקע ומפיק מיניה מדר' נתן וכן מוכח להדיא בהר"ן פ' שני דייני גזירות ובהרמב"ן שהביא הבעה"ת שער ל"ד סוף ח"ב וכן בטור והמחבר לעיל סי' פ"ה סעיף ו' ע"ש ודוק ויש להוכיח כן מסוגית הש"ס פ' כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) וע"ש בתוס' מ"ש בשם ר"י וה"ה כשלוה השני שעבד מטלטלי אגב קרקע אז אין צריך המלו' הראשון שעבוד מטלטלי אגב קרקע נגד הלוקח השט"ח כדמוכח בהר"ן שם וטור והמחבר לעיל סי' פ"ה סעיף ו' וק"ק על הטור והמחבר כאן שסתמו הדברים דהא צ"ל דמיירי שיש ללוה השני מטלטלים לשלם ולא שעבר אותן מטלטלי אגב קרקע וזה היה להם לבאר ודוק כי דין זה חדוש הוא וברור:
יט סָעִיף כב אגב מקרקעי. כתב הסמ"ע ס"ק ל"ט דצ"ל דמיירי נמי כשהיו בידו השטרות קודם שלוה כל אחד מהמלוה שלו מ"ה לא כתב דבעינן שיכתוב לו נמי דאקני דכיון דכתב אגב קרקע נעשה להשטרות דין קרקע ע"כ וכן משמע בבעה"ת סוף שער מ"ג שכתב שיכתוב לו דאקני והיינו כשנעשו השטרות אחר כך מיהו נראה דהיינו דוקא כשבאין לגבות בשטרות מטלטלים אבל כשבא לגבות קרקע וכ"ש אם כבר גבה הלוקח קרקע אז אין צריך דאקנה וכמו שהוכחתי לעיל ס"ס פ"ה וע"ש:
כ סָעִיף כג לאחר שלוה הוא משניהם יחלוקו כו'. כתב הב"ח ואע"ג דשעבודא חל גם כן אמה שיקנה הכא מיירי בדלא כתב דאקני ולהכי לא חל אמטלטלים שלא היו לו ברשותו עכ"ל ודבריו תמוהין דהא אפי' כתב להם דאקנה הא לוה ולוה וקנה יחלוקו אפי' כתב לשניהם דאקנה וכדלעיל סי' ק"ד סעיף ו' והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים:
כא סָעִיף כג יחלוקו אף כשגובין קרקע דאף דשעבוד' דרבי נתן שייך בקרקע ודנין ביה דין קדימה מ"מ כשהלוה הלוה לבעלי חוביו נשתעבדו אז בעלי חוביו לשניהם מדרבי נתן:
כב סָעִיף כג וכתב לראשון אגב כו'. כתב סמ"ע ס"ק מ"א וז"ל וצ"ל דמיירי כאן דכתב לראשון אגב ולשני לא כתב אגב דאל"כ להשני הוי משתעבד ולא להראשון כדין קרקע שקנה הלוה בין שני ההלואות שהלוה זה אחר זה אם לא שכתב להראשון אג"ק ודאקני וקנה מטלטלים או הלוה לאחרים ואח"כ חזר ולוה משני שכתב ג"כ להשני אג"ק ודאקני דאז ג"כ להראשון משתעבד ולא להשני עכ"ל ודבריו תמוהין דפשיטא דאין אגב מועיל לראשון אם לא שכתב לו דאקנה וכמ"ש בסמ"ע גופיה לעיל סימן ק"ד ס"ק ט"ו וסימן קי"ג ס"ק י"ד והוא פשוט אלא פשיטא דמ"ש הטור או קודם שלוה מהאחרון מיירי שכתב לראשון ולשני דאקנה וכתב ג"כ אגב לשניהם ואולי לא הוי משמע ליה לסמ"ע לפרש הכי דמיירי דכתב לו דאם (לא) כן ברישא בהלוה לאחר שלוה משניהם נמי וכמ"ש הב"ח שהבאתי בסמוך ועל כן גם בכאן דחק הב"ח וכתב וז"ל תימה דהלא כשכתב אגב לראשון לא היה השטר ברשותו ולא מהניא ליה אגב י"ל דה"ק דחובותיו של הלוה נעשו קודם שלו' מהאחרון וכ' לראשון אגב לאחר שנעשו החובות קודם שלוה מהאחרון דאז זכה בהם הראשון עכ"ל אבל כבר כתבתי בסמוך דליתא אלא ברישא מיירי אפי' כ' לשניהם אגב ודאקנה כן נ"ל ברור ודוק:
כג סָעִיף כג לראשון אגב כו' היינו כשיש ללוה האחרון מטלטלים אבל אם באו לגבות המלוי' מלוה של לוה שלהם קרקע אז המלוה ראשון שלו קודם למלוה שני שלו אפי' לא כתב למלוה ראשון שלו אגב דכיון דאין לו רק קרקע ויש לו דין קדימה ומפקינן מיניה מדר' נתן כן מוכח מבעה"ת סוף שער מ"ג: מיהו מתשו' רשב"א סי' תתק"ד שהביא ב"י לעיל סי' ק"ד סעיף ד' נראה להדיא שחולק מיהו נראה עיקר כהבעה"ת ומ"ש הרשב"א שם טעם לזה דקי"ל כרבא בפ' כל שעה דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה נלע"ד דלאו מילתא היא דהא אמרי' התם בסוגיא דפ' כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) דלענין שעבודא דר' נתן לא שייך לומר מכאן ולהבא הוא גובה אלא ה"ל כאלו הלוה השני מהראשון דאל"כ אמאי יתומים שגבו קרקע בחובות אביהם ב"ח חוזר וגובה מהן וע"ש ודו"ק והכי מוכח מהר"ן פ' שני דייני גזירות והרמב"ן והטור והמחבר לעיל סי' פ"ה ס"ו כדברי הבעה"ת דסוף שער מ"ג הנ"ל ולא מסתבר לחלק ולומר דהתם לוקח גרע ממלוה ועוד דהא משמע התם להדיא דחוזר וגובה כל הקרקע מהלוקח ואם איתא יזכה הלוקח עכ"פ בחצי הקרקע מצד שהוא מלוה מחמת אחריות מעותיו דאחריות ט"ס הוא אף בלוקח שט"ח וכדלעיל סי' ס"ו סעיף ל"ד ודוק:
כד סָעִיף כג אגב כו'. ונראה דאם בעלי חוביו של לוה שעבדו ללוה מטלטלי אג"ק דאז דינם כקרקע ומלוה ראשון שלו יש לו דין קדימה כמו בקרקע ואפי' לא כתב לראשון אגב דאע"ג דלא נעשה השטר כקרקע מ"מ כיון דהמטלטלין נעשו כקרקע יש לו דין קדימה מדר"נ וכן מוכח ל' סי' פ"ה ס"ו (עיין מ"ש שם בס"ק כ"ג) ולא מסתבר לחלק ולומר דהתם לוקח גרע ממלוה ועוד דהא משמע התם דחוזר וגובה כל המטלטלים שנשתעבדו אג"ק ואם איתא יזכה הלוקח עכ"פ בחצי המטלטלים וכמ"ש בסמוך ודוק:
כה סָעִיף כד ראובן היה לו שטר. עיין בתשובת מהרשד"ם סימן ק"ב:
א סָעִיף א אבל אינו טורף מהלקוחות כו'. אע"ג דקיי"ל שיעבוד מלוה הוא דאורייתא אפי' בע"פ מ"מ חז"ל תקנו משום פסידא דלקוחות דלא יגבה מהן מלוה ע"פ דלית להו קלא ואפי' ממקבלי מתנה אע"ג דלא נתנו מעותיהן בעדו להלוה מ"מ אי לא עשה לו ניח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה וה"ל כמכרו וע"ל סימן קט"ו ורל"ה:
ב סָעִיף א בין קרקע בין מטלטלים כו'. ואם שיעבד נכסיו בלתי אשתו והן משועבדין לכתובתה דינו כמו במכר דמה שיכול למכור לעולם או עד שתתאלמן כן הדין בב"ח כ"כ ב"י בשם ב"ת ד"מ ו' וע"ש שהאריך עוד מדין אשה שנתן לה אחר או בעלה קרקע קודם שלוה אף שהבעל אוכל פירות אין הב"ח גובה מהן וע"ל סי' צ"ט סכ"ה ועיין בא"ע סימן צ' דשם נתבאר הרבה דינים מזה:
ג סָעִיף א אפי' אם אינו מפורש בשטר דקי"ל אחריות ט"ס הוא וששכחו לכותבו דחזקה הוא דלא שדי המלוה זוזי בכדי:
ד סָעִיף ב וכמו שנתבאר בסי' צ"ט. וע"ש בסעיף ז' שכתב שם מור"ם בהג"ה והוא מדברי הרמב"ן ורשב"א דאם נראה לב"ד שלא כיוונו לערמה רק למתנ' גמורה קנה המקבל אע"ג שהיתה כוונתו להבריח:
ה סָעִיף ג התנאי קיים. ז"ל הטור שהנותן יכול להטיל במתנה איזה תנאי שירצה כו' עד ואינו יכול להקנות לאחרי' אלא מה שהנותן רוצה ליתן ואם היה ב"ח טורפו א"כ לא נתקיים התנאי ונתבטלה המתנה מעיקרא והדרא למרא קמא נמצא שהמלו' לוקח ממון אחרי' בחובו:
ו סָעִיף ג ומ"ש אפי' כתב לו דאקני. כ"כ גם בטור ור"ל אף דמהני כתיבת הלוה למלוה דאקני למהוי משועבד לו מה שקנה אחר ההלואה כאלו היה בידו קודם ההלואה מ"מ זה שאינו קונה לדעתו אלא ע"ד הנותן לא נשתעבד לו:
ז סָעִיף ג והתנה עמו המוכר ג"ז בטור ובפרישה כתבתי הטעם דבמכר דקיבל המוכר מעות מהלוקח [שהוא הלוה] בעד השדה אם ירצה המוכר לבטל המקח מכח התנאי הרי צריך להחזיר ללוקח הלוה מעותיו ויקחם המלוה. והא דכ' שב"ח גובה ממנו ר"ל עד שיתן לו דמי השדה שקיבל ממנו. גם מסתמא לא יתן לו דמי השדה דהא מתחלה היה ניחא ליה ומכרן בדמי השדה שקיבל ממנו ומסתמא אין לו נ"מ שהיא ביד הלוקח הלוה או ביד המלוה ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
ח סָעִיף ד ואין לו בן אחר כו'. בטור מפורש הטעם והוא משום דכשמת ראובן הנותן אותו כח ששייר לעצמו בקרקע זכה בו הבן כיון שלא היה לו בן אחר וכשבא ב"ח לטורפה אף שנתבטלה המתנה מכח אותו התנאי מ"מ חזרה להבן דהשיור ששייר הנותן לעצמו ירש הבן מאביו וה"ל כלוה ואח"כ קנה דמשתעבד משום דכ' ליה דאקני כו' ועפ"ר שם כתבתי דנראה בעיני עיקר דהא דסיים הטור וכ' משום דכ' ליה דאקני לא קאי אלא אדסמוך ליה לפניו ז"ל דה"ל כלוה וקנה וכוונתו דשם משתעבד אע"ג דחזר ומכרה בדכת' לו דאקני אבל בנדון דידן דלא מכרה הבן א"צ דאקני ע"ש ומה"נ לא כ' המחבר כאן דבעי' דאקני וכתבתי זה לאפוקי מי"מ ועפ"ר:
ט סָעִיף ד בן אחר כו'. עד "גובה ממנו פי' בהאי דאין לו בן אחר גובה ממנו כל השדה אבל אם היה לו עוד בנים אחרים לא היה גובה ממנו אלא כפי חלק ירושתו המגיע ע"ז הבן שלוה ממנו שהרי ודאי אף לאחר שחזר המתנה לאביו גם הוא יורש חלקו עם אחיו ממנו דאין לומר דכיון דאבוהון גילה דעתו שלא יטול ממנו ב"ח א"כ מסתמא ניחא ליה לאביו שירשוהו שאר בניו כולו וה"ל כאלו התנה כן בפירוש דא"כ אף שאין לו בן אחר נאמר דניחא ליה לאביו שירשוהו שאר קרוביו שלא יגבהו הב"ח וע"ל בסי' רפ"ב בטור וק"ל:
י סָעִיף ה אין שאר ב"ח יכולים כו'. כפול לעיל סימן ק"ד ס"ט ושם כתבתי הטעם דאלים כח ב"ד להעמיד לוקח זה שקנה מהם במקום מלוה ראשון שהיה מוקדם לשאר ב"ח משא"כ הלוה שמכר בעצמו דלא אלים כח מכירתו וכיון ששאר ב"ח הן מוקדמין לקניות לוקח זה חוזרין וגובין ממנו:
יא סָעִיף ו אלא חוזרין וטורפין בחובם. לקמן בסי' קמ"ז ס"ב חזר וכ' מור"ם דין זה ועמ"ש בישוב דברי ריב"ש במ"ש בזה ובאם הי' המערער דיין:
יב סָעִיף ז ב"ח מוקדם כו'. דין זה כבר כתבו הטור והמחבר לעיל סי' פ"ב ס"ב ושם בטור כ' שיש חולקין ביש בו נאמנות אבל הסכמת הטור הוא כמ"ש כאן דאינו מועיל לו הנאמנות לפטרו מהשבועה ושם כתבו ג"כ דהמוקדם יכול להטיל חרם סתם נגד המאוחר ולומר שהחרם יחול על מי שיודע ששט"ח של המוקדם אינו פרוע או מי שיודע בעצמו ששט"ח השני פרוע ומשביעו לו להמוקדם על חנם עי' שם:
יג סָעִיף ז מי שנמחק שטר חובו כו'. דין מי שנמחק שטרו כו' עי' בדברי הטור והמחבר לעיל ר"ס מ"א:
יד סָעִיף ח אפי' הם זיבורית הטעם דמן התורה דינו דבעל חוב בזיבורית אלא משום כדי שלא ינעל דלת תקנו שיגבה מבינונית ובמקום פסידא דלקוחות לא גזרו וכמ"ש בסוף סי' ק"ח סי"ט דמהאי טעמא אין גובין גם מיורשים אפי' הן גדולים אלא מזיבורית:
טו סָעִיף ח לפיכך אם נתן כו'. בל' זה כתב ג"כ הטור ובפרישה כתבתי דל' "לפיכך אינו מקושר יפה עם מ"ש לפני זה וצ"ל דמשום סיפא נקטוהו דמסיק וכ' אבל אם אמר ק"ק לפלוני ואחריו ש' לפלוני כו' ויצא עליהן שטר חוב דגובה מהאחרון וזהו מטעם משום דאין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין אפי' הן זיבורית ומה שביד האחרון נחשב לבנ"ח נגד הראשונים דבשעה שגבו הראשונים נשאר מה שגבה האחרון ביד הלוה בנ"ח ועמ"ש עוד מזה:
טז סָעִיף ח ק"ק לפלוני וש' לפלוני כו'. בזה הכל מודים משא"כ כשנתן לכל א' ק"ק דיש בו פלוגתא וכמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה גם נקט הכי לרבותא דאע"פ דגילה דעתו שהאחרון חביב בעיניו כיון שנתן לו טפי. אפ"ה ברישא הן שוין ובסיפא הוא גרוע מהראשונים:
יז סָעִיף ח אין אומרים כל הקודם בשטר זכה. וה"ט כיון שלשלשתן נתן בשטר אח' אמרינן שנתכוין שיחול מתנותיהן יחד אלא שא"א לבני אדם להוציא ב' דברים כא':
יח סָעִיף ח חולקין הנכסים לתשע' חלקים בפרישה כתבתי דאין זה דומה למ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ד ס"י דמי שיש עליו ג' ב"ח שחייב לזה מאה ולזה מאתים ולזה ג' מאות ואין ביד הלוה אלא כדי ג' מאות דחולקין בשוה ונוטל כל א' ק' דשם כל א' הלוה להלוה מעותיו ובשעת הלוא' נשתעבדו נכסי הלוה לבעל המאה כמו שנשתעבדו לבעל הג' מאות מה שא"כ בנותן מתנה מנכסיו מרצונו הטוב דשורת הדין נותן שלמי שהראה כונתו להרבות בנתינה יתן לו יותר ומשום הכי נוטלין לפי ערך:
יט סָעִיף ט ולא חיישי' לקנוניא. פי' לומר שכבר נתנו היורשים להמקבל והניחו שטר צוואה בידו או החזירו כדי שיטרוף מהלקוחות ויחלקו עמו דכל שהשטר צוואה בידו לא מרעינן לשטרא דאינשי:
כ סָעִיף י נתבאר בסי' ק"ז שם ס"ג נתבאר בפשיטות דאין יכולין לסלקו בקרקעות שלהן אפי' הן עידית ושל אביהן שמכרו הן זיבורית ומטעם שכתבתי שם במעות ובמטלטלים יכולין לסלקו אם לא שעשאו אפותיקי:
כא סָעִיף יא שגם הלוה בעצמו כו' ואינו מן הדין שיוציא מנה על מנה בנסיעתו שמה ובהוצאות והכנסת הפירות לביתו משם וע"ז מסיק בהג"ה דאם לפי ראות הדיינים אין לו רבוי הוצאות מחמת זה כי גם זולת זה יש לו שדות ושאר ענינים באותו מקום גובה שם:
כב סָעִיף יג אבל גזלן אנס כו' כיון דלא נתקלקלו הנכסים מצד עצמן אלא שאינו יכול לגבות מהן מחמת שגזלן מיד הלוה אנס א' מי שהוא ואין המלו' יכול להיציאו מידו בדין צריך להמתין עד שירד האנס דלא יפסיד המלוה חובו בהמתנה זו כי מצויין האנסים שהן בעלי זרוע ליפול:
כג סָעִיף יג יתומים קטנים. פי' יכול המלו' לגבות חובו מלקוחות אף שהניח בנ"ח כיון שהן קטנים ואינו יכול להוציא מידן עד שיגדלו:
כד סָעִיף יג ויש חולקים דלאו שם קלקול על הנכסים בנ"ח דהא בני חיוב נינהו הקטנים מיד לכשיגדלו:
כה סָעִיף יג אע"פ שלא יכול לטורפן. פי' אף שהמלו' אינו יכול לטרוף המטלטלים מיד הלקוחות שקנאו אחר שהלו' לו כי אין קדימה במטלטלים (ואפי' הקנהו אג"ק וכ' לו דאקנה) משום תקנת השוק אפי' הכי אין ביד המלו' למחות ביד הלוה למכרן אף שהן משועבדין לו כל זמן שהן בידו מפני שהלו' יכול לומר לו עדיין לא הגיע זמן פרעון שלך ולכשיגיע אפרע לך בשאר דברים ה"נ במוכר קרקעות לעובד כוכבים דישראל במטלטלין ועובד כוכבים בקרקעות שוין הן שאין יכול לטרוף מידן:
כו סָעִיף טו ואינו צריך ליקח חצי שדה כו'. וכ"כ הטור והמחבר ג"כ לעיל סי' ק"ז ס"י בבא לגבות מהיורשים ומטעם דלא עדיפי היורשים והלקוחות מהלוה עצמו דמגבה מאיזה בינונית שירצ' אבל אינו יכול להגבות חצי שדה מזה וחצי מזה אבל שדה מכאן ושדה מכאן הי' יכול להגבותו ולא היה מחויב להגבות למלו' במקום אח' כן הדין ביורשים ובלקוחות:
כז סָעִיף טז למה לא תבעת חובך מהראשון. הטור מסיים בטעמו ז"ל דשמא לא רצה לתבוע עד עתה דלפעמים הלוה אלם ולפעמים המלו' עשיר ויש לו שט"ח הרבה ואינו זוכר לכולם עד שיזדמן לידו מיהו בשטר ישן צריך דרישה וחקירה עכ"ל:
כח סָעִיף יז לא הפסיד בשביל זה זכותו ול"ד למ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס קמ"ז דאם לוי היה אחד מעידי המכיר' שוב אינו יכול לערער על הלוקח לומר שהשדה שלו הוא דשאני הכא דאין לו אלא שיעבוד על הנכסי' ויכול לומר סבור הייתי שיפרע לי במזומנים או ממקום אחר מה שאין כן התם דמערער על שדה הנמכר גופו ואומר שלו היה ומה שכתב הטור והמחבר בסעיף שאחר זה דלוי הי' לו שטר על שדה הנמכר ואפי' הכי יכול לטורפו התם נמי מיירי שהשטר לא היה על שהבית שלו אלא שמשועבד לו אי נמי התם לא עבד מעשה אלא שהיה במעמד המכירה ומה שמינהו ראובן על הבנין בזה יכול לומר כוונתי הי' שאבננו לפי רצוני ואח"כ אטרפנו משא"כ התם דמה שחתם נפשו על השטר הוא מעשה דמגרע כחו וכ"כ שם בשם המפרשים:
כט סָעִיף יט אם הם קרקעות וכו'. דאם הם מטלטלים בכל ענין הית' מתנתו מתנה אף ששיעבדם לו אג"ק משום תקנת השוק וק"ל:
ל סָעִיף יט בכל פעם אחזירנו לך כצ"ל:
לא סָעִיף כ אם קנה והוריש כו'. דרשות יורש כרשות הלוה דברא כרעא דאבוה הוא ומ"ש ויש חולקין הטור והמחבר סתמו וכתבו בר"ס ק"ז ובסי' זה בסעיף שאחר זה וגם בס"ס קי"ב דבן במקום אביו קאי לענין יאוש ושינוי רשות וכתבו דלא מחשבי' רשות יורש לרשות אחר (וע"ש סי' ל"ז ולקמן סי' שנ"ג ושס"א) וכאן כ' המחבר דיש חולקין צ"ל דנמשך אחר ל' בע"ת דכ"כ בסוף שער מ"ג:
לב סָעִיף כא הדין עמו הואיל כו'. ז"ל הטור אע"פ ששמעון היה יכול לטעון לראובן פרעתי' אין הלקוחות יכולין לדחות לראובן ולומר פרוע אתה משמעון ואין שמעון נאמן בהודאתו עלינו שהוא עושה קנוניא עלינו לפי שסוף סוף צריכין לפרוע לשמעון שהוא המלו' של המוכר שלהן והואיל ויכול שמעון לטרוף מהן גם ראובן שהוא המלו' של שמעון טורף מהן הואיל ושמעון מוד' שהוא חייב עכ"ל. ומיירי שאותן נכסים היו ביד יהוד' כשלוה משמעון או דכ' יהוד' לשמעון דאקני ואם הנכסים מטלטלים צריך להקנותן לשמעון באגב קרקע ובדאקני וקיצר כאן דלא איירי כאן בדין זה וסמך אמ"ש אחר זה וכאן לא בא אלא ללמדינו דאע"פ שראובן לוה ע"פ יכול לגבותו וק"ל:
לג סָעִיף כא לא מבעיא בעודם בידו שהמלו' גובה מהן מדר' נתן כו' דכל זה מיירי דהשטרות והנכסים עדיין בידן שלא מכרן הלוה או לוויים שלו מ"ה לא הצריך שיהיה כתוב בשטר המלו' ההקנאות מטלטלים אג"ק אע"ג דשטרות מטלטלים הן דמכל מקום כיון דהלו' הי' יכול לגבות מלווים שלו בעודם בידו בכל ענין מ"ה מלוה של הלוה גובה גם כן מהן מדר' נתן כל זמן שהן בידו וע' בבע"ת שכ' זה הדין בסוף שער מ"ג אכשיש לאותן לווים דהלו' קרקעות אבל נרא' דלפי דמסיק שם דגובה מדר' נתן אין חילוק בין שיש בידן קרקעות או מטלטלים וכן הוא בטור ע"ש ודו"ק:
לד סָעִיף כא אפי' נעשו השטרות כו' אחר שלו' כו'. פי' וכ"ש אם כבר נעשו קודם שלוה הלו' מהמלוה הראשון דאז בשעת הלוא' נשתעבדו לו דהא גם הם בכלל נכסי הלוה הן דמשועבדין למלו' וע"ל ר"ס פ"ו דכ' הטור והמחבר זה לשונו ל"ש אם נתחייב לו אח"כ כו' וכתבתי סברא זו וגם סברא איפכא מזו ע' שם ומכאן מוכח שצ"ל שם כסברא זו:
לה סָעִיף כא ואפי' קנו בעלי חוביו של לוה כו' כן כ' ג"כ הטור ולכאור' הי' נראה דקאי אמאי דסמוך לו לפני זה שלוה שמעון ליהוד' אחר שלוה הוא וע"ז בא להוסיף ולומר אפי' אם באותה שעה שלוה ממנו יהודה לא היה לו נכסים דהשתא איכא תרתי דל"מ דלא נשתעבד יהודה לראובן מכח שמעון בשעה שלוה ראובן לשמעון אלא אפי' גם לשמעון לא נשתעבדו נכסי יהוד' בשעה שהלו' לו שמעון שהוא קנאן אחר ההלואה אפ"ה גובה ראובן מיהודה מדר' נתן ואף שהלשון קצת דחוק לפי' זה מ"מ קושטא דמילתא הוא לדינא דאפי' אית ביה תרתי הנ"ל יכול ראובן לגבות מיהוד' וגם בסעיף שאחר זה כ' הטור והמחבר ז"ל אחר שלוה הוא מהמלוה וכתבתי שם פירושו דר"ל אחר שלוה לוה השני ממלוה שלו דהוה לוה של מלוה ראשון ולא כע"ש שפירש גם שם דר"ל אחר שלוה לוה הראשון מהמלוה שלו ודחיתי שם דבריו אבל שוב ראיתי בבע"ת סוף שער מ"ג דכ' אף שקנה יהודה אחר שלוה שהעון מראובן וכן הוא משמעות הל' דהטור והמחבר ולפי זה צ"ל דמיירי זה כשלוה שמעון ליהודה קודם שלוה הוא מראובן ואזה כתב דאפילו קנה יהודה (שהוא הלוה של שמעון שלוה מראובן) עד אחר שלוה שמעון מראובן ונמצא שבשעה שלוה שמעון מראובן עדיין לא קנה (יהודה) שמעון כלל וק"ל:
לו סָעִיף כב או שבעלי חוביו מכרו נכסיהן. פי' שטרותיהן ולהן בעי' קנין אגב כדמסיק דאם מכרו קרקעות לא בעי' אגב ואם מכרו שאר מטלטלים לא הוה מהני אגב וכמ"ש הטור בס"ס זה ז"ל דאע"ג דבשאר מטלטלים שמכר הלוה תקנו חז"ל שלא יגבה מהם המלוה אע"ג דשעבדן לו אגב קרקע היינו משום תקנת השוק דאל"כ לא הי' אדם קונה מחבירו מפני שיעבוד נושיו אבל בנתינת שט"ח לא שייך ה"ט דמילתא דלא שכיחא הוא ועוד שלא יצא הש"ח מרשות ראובן לגמרי שעדיין נשאר בידו כח למחול השטר הלכך חשיב שפיר ממונו לגבו' ממנו בעלי חוביו וכ"כ הטור והמחב' ג"כ בסי' ס' ס"ס א' ע"ש וזהו דלא כע"ש שפי' נכסיהן מטלטלין שלהן ע"ש:
לז סָעִיף כב אחר שלוה הוא מהמלוה כו'. כ"כ ג"כ הטור וב"ת שם ועפ"ר שם כתבתי דר"ל כל אחד לפי עניינו שכנגד מה שאמר שמכר שמעון הלוה ראשון שטרות שלו אמר כאן שמכרן אחר שלוה שמעון מראובן. וכנגד מה שאמר או שמכר יהודה נכסיו קאמר דהיינו כשמכרן אחר שלוה הוא פי' יהודה מהמלוה שלו דהיינו שמעון דאז חל שיעבוד כל מלוה עליהן קודם שמכרן הלוה שלו וכנ"ל. אבל אין לפרשו כדפירשו בעיר שושן דגם נגד מ"ש שמכרו בע"ח של הלוה נכסיהן כתב דבעינן שיהא מכירתן אחר שלוה הראשון מהמלוה שלו ומטעם דאל"כ לא הי' מהני לראובן כתיבת אג"ק שכתב לו שמעון כיון דבלא אג"ק שכתבו לשמעון לוים שלו שמעון גופא לא הוה מצי גובה מהלקוחות וה"ל אגב דאגב וכולי האי לא אמרינן דק' מנא ליה להטור וב"ת דין זה הא קי"ל דמלוה ראשון עומד במקום מלוה שני לכל דבר:
לח סָעִיף כב ומ"ש וכן בשטר שיש ללוה כו'. כ"כ ג"כ הטור ובפרישה כתבתי דהאי וכן בשטר ר"ל או בשטר וקאי אמ"ש או שב"ח מכרו נכסיהן כו' שלענין זה בעינן ששיעבד יהודה לשמעון מלוה שלו בשט"ח שנתן בידו מטלטלין אג"ק אבל לא בעינן אג"ק בשני השטרות למכירה דחד מינייהו:
לט סָעִיף כב שעבודא דמטלטלי אג"ק. צ"ל דמיירי נמי כשהיו בידו השטרות קודם שלוה כל אחד מהמלוה שלו מ"ה לא כ' דבעינן שיכתוב לו נמי דאקני דכיון דכתב אג"ק נעשה להשטרות דין קרקע והיו ביד הלוה קודם שלוה מ"ה יכול המלוה לטורפן ממי שלקחן מהלוה בלי כתיבת דאקני דיש להן קדימה:
מ סָעִיף כג לאחר שלוה הוא משניהן יחלוקו כבר נתבאר זה סי' ק"ד ועמ"ש הטור בסי' קי"ב:
מא סָעִיף כג וכתב לראשון אגב הא דבעינן הכא לכתיבת אגב אע"ג דהלך היה יכול לגבות המטלטלין הנמצאים ביד בעלי חוביו בלי כתיבת אגב וזכות הלוה יש למלוה שלו מדר' נתן וכנ"ל מ"מ הכא דמיירי דיש להלוה שני מלוים אי לא כתב להראשון אגב לשוויה המטלטלין כקרקע הוה דינא שיחלוקו ב' המלוים בהמטלטלין ק"ו ממטלטלין שהיו בידו קודם שלוה משניהן דכתב לפני זה דיחלוקו בהן ונ"ל דמיירי כאן דכ' לראשון אגב ולשני לא כ' אגב דאל"כ להשני הוה משתעבד ולא להראשון כדין קרקע שקנה הלוה בין שני הלוואות שהלוה זה אחר זה אם לא שכ' להראשון אגב קרקע ודאקני וקנה מטלטלים או הלוה לאחרים ואח"כ חזר ולוה משני שכתב גם להשני אג"ק ודאקנה דאז ג"כ להראשון משתעבד ולא להשני ועיין בבע"ת בשער מ"ג בדין ד' בהענין הג' וגם בענין הששי המורה על מ"ש בענין הג' ודוק:
מב סָעִיף כד הדין עם יהודה כיון ששטרו מוקדם כו'. דין זה הוא ממש כדין שכתב הטור והמחבר לפני זה בסעיף כ"ב אם מכר הלוה שט"ח לאחר רק דשם כתבתי דמיירי גם כשהי' השטר חוב ביד הלוה קודם שלוה הוא מהמלוה שלו מ"ה לא הזכיר שם דצריך לכתוב לו דאקני וזה א"א לו' כאן שהרי בירר יודא שלוה לראובן קודם שלוה ראובן לשמעון ומ"ה צ"ל דל"ד קאמר כאן כיון ששטרו מוקדם ושיעבד לו מטלטלים אג"ק אלא בעינן נמי דכתב ראובן ליהודה דאקני דהא ראובן לוה מיהודה וקנה משמעון ומכר קנינו ללוי דבכה"ג בעינן דיכתוב ראובן ליהודה דאקני ולכאורה היה נראה דמ"ה חזר וכ' הטור והמחבר דין זה אע"ג דכבר כתבו בסעיף כ"ב אלא שא"כ ק' דעיקרו חסר דלא נזכר כאן דבעינן שיכתוב לו דאקני וגם אי הוה כתבו כן בפי' אין בו חידוש כ"כ דכבר נתבאר זה בסי' ק"ד ובטור ל"ק דמה שחזר וכתבו משום דחידוש בו דאין במכיר' שטרות משום תקנת השוק משא"כ בשאר מטלטלין ואע"ג דגם בדין דסעיף כ"ב דכתבו הטור לפני זה מיירי בש"ח ה"א דשם מיירי מעיקר הדין קודם שתקנו תקנת השוק משא"כ בדין זה שכתבו הרא"ש בתשו' שאלה וכ' בו בהדיא דלית בש"ח משום תקנת השוק (ובסכ"ב כתבתי לשונו ע"ש וצ"ל דהמחבר אע"ג דלא הזכיר החילוק שיש בין שטרות לשאר מטלטלין מ"מ נמשך אחר דברי הטור ורימז לן במ"ש ואין בזה משום תקנת השוק וכ' הדיני' בקיצור זא"ז על הסדר):
א סָעִיף א אבל אינו טורף לא מהלקוחות עב"י שכתב בשם בעה"ת דאם נתן במתנת שכיב מרע חזר המקבל כיורש ואפי' אם המתנה מטלטלין גובה מהן וכ"כ ן' מגא"ש בפרק מי שמת גבי ההוא דסבר רב אחא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו אבל הראב"ד חולק בזה מדתניא אחריו לפ' ואחריו לפ' גובה מהאחרון ומפרשי ליה בהניזקין משום דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום ב"ח וי"ל דההוא במתנת שכ"מ במקצת הוא וה"ה לבריא וכי קתני שכ"מ אורחא דמלתא נקט עכ"ל בעה"ת והרמב"ן כתב סברות א"ו בפ' י"נ עלה קל"ו וע' בר"ן ריש פרק הניזקין בהא דאמרו שם שכ"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפ' ואחריו לפ' וכו' וז"ל הר"ן וא"ת והיכי קרי למתנות שכ"מ משעבדי דאי הכי מלוה ע"פ גו זימניה ומזון אשה והבנות לא יגבה מהן וליתיה מדאמרינן בפ' י"נ השתא ירושה דאורי' אלמנותו נזונית מנכסיו מתנת שכ"מ לא כ"ש י"ל דהכא במתנת שכ"מ במקצת ובקנין דמתנת בריא היא אבל במתנת שכ"מ בכולה או קמא בינונית ובתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי וכן דעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל עכ"ל ולולי דבריהם נראה לענ"ד דלא קשה דאפי' נימא דמתנת שכ"מ הוי כירושה מ"מ גם בירושה היכא דמשכחת לה קמא ובתרא אז גובה מקמא ואומר הנחתי לך מקום לגבות וראיה ברורה מתוספת פ' מי שהיה נשוי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ויצאו עליו כתובת אשה ובע"ח גובין מהאחרון אין בהם גובין משלפניו הובא בהה"מ פ"ג מהלכות זכיה וכתב שם בשם בעל העיטור דמחזיק בנכסי גר הרי הוא כיורש ואפי' מלוה ע"פ גובה וכ"כ הרשב"א וע"ש דאפי' מטלטלי גובה בע"ח משום דמחזיק בנכסי גר לא גרע מיורש וכן פסק בטור ובש"ע סימן ער"ה דגר שבזבזו ישראל נכסיו והיה עליו חובות כל מלוה שנגבת מן היורשין ומן הלקוחות נגבת גם מאלו שזכו בהן היו רבים שהחזיקו בהן אחרון אחרון נפסד אין לו גובה משלפניו ע"ש הרי מבואר דחכמים לא חלקו בזה בתקנתם בין יורש או מקבל מתנ' ויורש נמי מבתרא גבי מקמא לא גבי א"כ לפי זה גבי מתנת שכ"מ נהי דדינו כיורש לא גרע ממחזיק בנכסי הגר דמבתרא גבי ומקמא לא גבי והתימא לפענ"ד על הגאונים שנתחבטו ונתלבטו בזה הלא הדבר מוכרח מהתוספתא דאפי' בדין יורש נמי לא גבי מקמא אלא מבתרא ואחרון אחרון נפסד ועמ"ש בסי' קי"ד סק"ג:
ב סָעִיף ב הקדשות הרי הם כמשועבדים. עמ"ש בסי' קי"ד באריכות דמלוה ע"פ גוב' מהקדש דמים ומשום דלא עדיף מהפקיר נכסיו ע"ש אלא דאפי' הכי נראה דאינו גובה מהקדש כל שיש בנ"ח דאפי' גבי יורש כל היכא דאיכא יורש קמא ויורש בתרא אחרון אחרון נפסד וכמ"ש בס"ק הקודם ואפי' בנ"ח זיבורית דכיון דתני בתוספתא גבי מחזיק הגר דדינו כירושה דאחרון אחרון נפסד אלמא דאיתא לתקנתא דאין נפרעין וכו' במקום שיש בנ"ח אם כן אפי' לא הניח אלא זיבורית נמי מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות וכ"מ נמי מהתוספתא שהבאתי בס"ק הקודם גבי מוחזק בנכסי הגר אחרון אחרון נפסד אין לו גובה משלפניו ומשמע דאפי' אין לו לבתרא בינונית אלא זיבורית ולקמא יש לו בינונית נמי איתא לתקנתא דאין נפרעין במקום שיש ב"ח ואע"ג דמשמע בש"ס ר"פ הנזקין דדוקא גבי מתנה אמרינן הך תקנתא דאין נפרעין משום דאי לאו דקבל מניה הנאה לא יהיב ליה וה"ל כלוקח אבל ביורש לא שייך זה מ"מ כיון דמוכח מתוספתא ומטור וש"ע ס"ס ער"ה שפסקו כן אפי' במחזיק בנכסי הגר דדינו כירושה ולא שייך הך טעמא דאי לאו דמקבל הנאה מניה צ"ל דלא פלוג חכמים בתקנת' ובכל ענין אין נפרעין וכו' במקום בנ"ח ומסתברא גובה ומקמא לא אלא דבעל האיבעיא דקא מבעיא ליה במתנה האיך מי נימא דמקבל מתנה כלקוחות דמי אבל הש"ס דפשיט ליה משכ"מ ש"מ דבמתנה נמי עבדי רבנן תקנתא לאו מטעמא דעלה על דעת בעל האיבעיא משום דדומה ללוקח אלא אפי' גבי ירושה נמי עבדי רבנן תקנתא ושכ"מ נמי דין ירושה הוא וכמ"ש בס"ק הקודם כן נראה לפענ"ד מוכרח:
ג סָעִיף ד ואין לו בן אחר ע' בתשובת מהר"א ששון דמחלק באומר על תנאי דגובה בע"ח מן הבן כיון דאם יתבטל התנאי הרי הוא של הבן בתורת ירושה אבל באומר חוץ מבע"ח שלא יגבה הרי קי"ל חוץ שיורא הוא דהוי והרי אב שייר לעצמו זכות זה שלא יחול בו חוב וזה לא נפקע כלל וראיתי בתומים שהשיג על זה דמה בכך דשייר לעצמו וכי במותו פרח השיור א"כ אכתי לאחר מיתת הבן זוכה באותו השיור ע"ש ולענ"ד א"ז קושיא דכיון דכתב מוהרי"ק שורש קמ"א דאין היורשין יורשין דברים שאין בהם ממש או טובת הנאה בעלמא שאין ממון הובא ברמ"א סי' ער"ו ע"ש וטובת הנאה נמי הכי הוא דהתורה זכת' בו בתרומותיו ליתנם לאיזה כהן שירצה ואפ"ה כשמת אין היורשין יורשין זכות זה שיהיו המה זוכין בו ליתן למי שירצה אלא כיון דגוף הדבר אינו שלו רק טובת הנאה ליתן לאחרים אינו בירושה א"כ אף אם נאמר כיון וכבר הוא בהמתנה לבן שיהיה שלו לגמרי לכל דבר רק חוץ לפ' לא יכול ליתנו וזה השיור נשאר לאב וגם אחר מיתתו לא מצי יורש זכות זה ליתנו לזה דה"ל טובת הנאה ואינה ממון ודו"ק מיהו לפמ"ש הש"ך בסי' ער"ו דאם טובת הנאה ביד יורשים זוכים בו ודוקא כשהוא אצל אחרים אין זוכין בו א"כ ה"כ הרי זוכין בו יורשין כיון דשיור האב נפקע במיתתו א"כ זוכין בו מעצמן לא בתורת ירושה אלא בתורת הפקר ואפשר בתורת הפקר לא ניחא ליה דליזכיה כדי שלא יגבה ב"ח ודין ירושה אף שהוא בע"כ לא שייך בזה כיון דאינו ממון ודו"ק ולפמ"ש בסימן ער"ו בשם השל"ה שטובת הנאה כשם שאין אדם יכול להקנותו כך אין אדם זוכה בו שום הקנאה אפי' בידו ממש א"כ ה"נ אין הבן זוכה בשיור ההוא ליתן לפ' אפי' הוא בידו ממש ודו"ק:
ד סָעִיף י יורשין שמכרו נכסי אביהן כיון שיש בני חורין דאביהן עמ"ש בסי' ק"ז סק"ח:
ה סָעִיף טו אבל אם היו כאן שדות ויכול לגבות שדה מכל אחד עמ"ש בסי' ק"ד סק"ט:
ו סָעִיף כב אם יש בשטר שיש למלוה וכן בשטר שיש לבע"ח שעבודא דמטלטלין אג"ק. עש"ך בס"ק י"ח שהעלה דאם אין למלו' שני רק קרקע אז א"צ שעבוד אג"ק דכיון דגוב' בשטר קרקע א"כ מפיק משעבוד' דר"ן ויש להוכיח כן מסוגי' הש"ס דפ' כ"ש וה"ה כשלוה השני שעבד מטלטלי אג"ק אז א"צ מלו' הראשון שיעבוד מטלטלין אג"ק נגד הלוקח וע"ש שכתב וז"ל וק"ק על הטור והמחבר כאן שסתמו הדברים דהא מיירי שיש ללו' השני מטלטלין לשלם ולא שעבד אותן מטלטלין אג"ק וזה הי' להם לבאר ודו"ק כי דין זה חידוש הוא וברור עכ"ל והנה מ"ש דאם יש למלו' השני שעבוד מטלטלי אג"ק אז א"צ למלו' הראשון שעבוד מטלטלי אג"ק וככר כתב כן בסי' פ"ה והוא נכון ע"פ דברי התוס' דפ' כ"ש וז"ל הש"ס שם ומי אמר רבא הכי והא אמר רמב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא ב"ח דראובן וטריף לה משמעון ואתא שמעון ופייסו בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי לי' לשמעון אנן מטלטלין שביק אבונן גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבד לבע"ח ואמר רבא אי פיקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבי' לי' מינייהו דאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגוב' אותו מהן אי אמרת בשלמא למפרע הוא גוב' אמטו להכי חוזר וגוב' אותו מהם דכמאן דגבי מחיים דאביהן דמי אא"א מכאן ולהבא הוא גוב' אמאי חוזר וגוב' הא כמאן דזבין יתמי נכסי דמי וכו' שאני התם דאמר להו כי היכא דמשתעבדנא לאביכן משתעבד נמי לבע"ח דאביכן מדר"ן וכתבו תוספות שם וז"ל ואם תאמר גבי מטלטלין נמי נימא הכי ונרא' לר"י דדוקא גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן לי' כאלו הוא בידו דהא אם מכרה או משכנ' חוזר ראובן וגוב' אותה לכן משועבדת נמי לבע"ח אבל מטלטלין אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון שאלו מכרם או משכנם אין גוב' מהם עכ"ל ולפ"ז אם המלו' השני יש לו שעבוד מטלטלין אג"ק דאז הוי כאלו הוא בידו כיון שאלו מכרם או משכנם המלו' חוזר וגוב' א"כ משתעבד נמי לבע"ח אפי' שלא שעבד מלו' השני למלו' הראשון אג"ק ועדיין הדברים סתומים וכבר הרחבנו בזה בסי' פ"ה ס"ק דו"ה והעליתי שם דהאידנ' דאין תקנת השוק דאפי' שעבוד מטלטלי אג"ק אינו טורף ממטלטלין שמכר וא"כ אפי' שעבד מטלטלי אג"ק למלו' השני אכתי אינו בידו עדיין דהא הלו' יכול למכור וכיון דאינו בידו לא שייך ביה שעבודא דר"ן שישתעבד לראשון ולפ"ז אתי שפיר דסתמו הטור והש"ע בזה ולא ביארו דאם יש לשני שעבוד מטלטלי אגב קרקע דגוב' הראשון אע"ג דלראשון לית לי' אג"ק דהאידנא בתר תקנת השוק לא מהני אג"ק להחשיב' כאלו הן בידו וכמ"ש דהא הלו' יכול למכור ולהכי בתר תקנת השוק העיקר תלוי שיהי' למלו' הראשון שעבוד מטלטלי אג"ק דאז ודאי חוזר וגוב' אפי' לית לי' לשני אג"ק משום דגוף השטר נשתעבד לו באגב קרקע כיון דאנן קי"ל דשטרות משתעבדי באג"ק וע' באורך מזה בסי' פ"ה שם ודו"ק ולפ"ז אין תימה שסתמו הדברים דהא השתא בתר תקנת השוק אם המלו' השני יש לו שעבוד אג"ק לא חשיב כאלו הן בידו וא"כ אם גבה הלוקח אין המלו' הראשון חוזר וגוב' משום שעבוד' דר"ן משום דלא הוי כאלו הוא בידו אינו חוזר ומשתעבד לבע"ח שלו מדר"ן ואם גבה הלוקח קרקע ודאי בע"ח חוזר וגובה וכבר כתבו הטור להדיא בסי' ק"ז גבי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה וא"כ ה"ה הכא אם גבה הלוקח קרקע בע"ח חוזר וגוב' משני משעבודא דר"ן אלא דהטור והש"ע מיירי היכא שהלוקח גבה מעות וכדינו דבע"ח בזוזי ובזה לא מהני שעבוד אג"ק למלו' השני וכמ"ש. ונראה פשוט דאי אית לי' ללוה השני זוזי למיפרעי ודאי צריך כדינו דבע"ח בזוזי ואע"ג דאמרי' אי פקח הוא מגבי' לי' ארעא התם היינו משום פסיד' וכמ"ש התוס' בפ' מי שהי' נשוי דאם מגבי להו זוזי מפסיד ואם מגבה להו ארעא חוזר וגובה ובמקום פסידא יכול לסלק בקרקע אבל הכא דהלוה השני ע"כ צריך לשלם חובו לראשון או לשני א"כ לדידן לית לי' פסידא וא"כ ודאי צריך למפרע כדינו בזוזי ואפי' איתרמי דלית לי' ללוה השני זוזי למיפרע אם פקח הלוקח יכול לומר איני רוצה עתה למיפרע אלא אמתין לך עד שיהא לך מעות שתפרע כדינך בזוזי וכמבואר בש"ע סימן ק"א דאם יגבה קרקע יבא המלו' הראשון ויחזור ויגבה ממנו ומעות לא יכול לגבות ממנו וזה דינו בזוזי דוקא משא"כ לעיל בסי' פ"ה דבמקום פסידא דינו דבע"ח בקרקע ובאמת אם אירע שגבה הלוקח קרקע ודאי המלוה הראשון חוזר וגובה וכמו יתומים שגבו קרקע דבע"ח חוזר וגובה מהן וזה נ"ל ברור בדינים הללו ודו"ק:
ז סָעִיף כב שעבודא דמטלטלי אג"ק עסמ"ע ס"ק ל"ט דמבואר מדבריו דאי הי' בידו השטרות קודם שלוה כ"א מהמלו' שלו אין צריך דאקני כיון דכתב לו אגב הרי דין קרקע יש לשטרות והוא נגד דברי עצמו בסי' פ"ה ס"ק כ"ב דאפי' במכר המוקדם שט"ח צריך דאקנ' ע"ש בסמ"ע:
ח סָעִיף כג וכתב לראשון אגב כתב הש"ך ונרא' שאם בע"ח של לוה שעבד מטלטלי אג"ק שאין דינם כקרקע ומלו' ראשון שלו יש לו דין קדימה כמו בקרקע ואפי' לא כ' הראשון אגב יש לו דין קדימה מדר"ן ע"ש וכבר כתבנו בסק"ז דלבתר תקנת השוק ליתיה להאי דינא ועמ"ש בסי' פ"ה סק"ה:
א סָעִיף א אבל המלו' בשטר. עש"ך ס"ק ב' עד וב"ח כמו כן אינו גובה כלום וכו'. וטעם החילוק נראה דבשלמא כשנתן לה אחר קרקע יש להפירות דין נכסי מלוג מש"ה אין הבע"ה גובה ממנו משום רוחא ביתא אבל כשהבעל נתן מתנ' לאשה כיון דמדינא קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומש"ה בגוונא דהכא שנתן לה באופן שהבעל יאכל הפירות וכיון שהבעל אוכל הפירות ע"כ שייר לעצמו הפירות ושוב אין על הפירות אלו דין נכסי מלוג רק הן שלו לגמרי מש"ה אין הבע"ח גובה, ולענין דין מלו' ע"פ גובה ממתנות שכ"מ נתבאר באה"ע:
ב סָעִיף ג והתנ' עמו המוכר. עסמ"ע ס"ק א' עד ויקחם המלו' וכו' ועוד טעם אחר נתן הטור וב"י בסי' צ"ט דמשום דמאי נ"מ למוכר להתנות תנאי זה ואין זה אלא שהלוקח פייסוהו לכך הוי הברח' ע"ש ונ"מ בין שני הטעמים אם נתייקר הקרקע אם לטעם הראשון אין לבע"ח במותרת השוי' מדמי זבינא משא"כ לטעם השני וכן אם יש כאן עוד בע"ח מאוחרים לזה הבע"ח ולגבי שדה לו משפט קדימ' אבל אם המכר בטל מכח תנאי רק בא לגבות זוזי שביד המוכר ע"ז במעות אין לו דין קדימ' ויחלוקו אבל לטעם השני המקח קיים וגובה מכל הקרקע ולו משפט קדימה ומסתימת הטור והש"ע משמע כטעם השני וכ"כ בתומים:
ג סָעִיף ח לא יטרוף ממשעבדי. והנה אם ראובן יש לו על שמעון שני חובות מלוה בשטר ומלוה ע"פ ובאים לגבות משמעון והוא באופן שיש למלו' בשטר דין קדימ' למלוה ע"פ וראובן גבה מבנ"ח של שמעון מלוה ע"פ שלו ובא במלו' בשטר לגבות מן הלקוחות של שמעון והלוקח טוען הנחתי לך מקום לגבות בנ"ח ואם כי אתה גבית למלו' ע"פ שלך מי ציוה לך הלא למלוה בשטר דין קדימ' נסתפק בתומים מהך דאמרינן בכתובות דף נ"ד באשה מוכרת למזונות דאמר ר"י כותבת סתם וכך כחה יפה ופרש"י שאם יכלו הנכסים מבעל' תבא לטרוף כתובת' מלקוחות שקנו שדה מבעלה וכו' והקשו תוס' ד"ה ר"י וא"ת והלא יכולין הלקוחות לומר לך הנחתי לך מקום לגבות וי"ל דהוי כמו אשתדיף בנ"ח דגביא ממשעבדי ולא שייך לומר אפסדי' בידים שהרי עשתה לצורך מזונות וכו' ואף דלכ"ע כתוב' קודם למזונות מ"מ לא מצי הלוקח לו' הנחתי לך וא"כ בנידון זה היא דלא מצי לדחותו ולומר הנחתי לך דהוי כאשתדף ולבסוף הביא דברי הריטב"א שפוסק דא"ל הנחתי וכו' ע"ש ודחק עצמו ליישב שיטת הש"ס דכתובות. לפענ"ד נרא' הדבר פשוט כהריטב"א די"ל הנחתי לך והא דכתובות שאני דשם כיון שהיא מוכרח בעצמ' בלא רשות ב"ד למזונות ושוב א"י לטרוף בכתובת' מהלקוחות שקנו ממנה למזונות מטעם דאמר סתם בכתובות דאחריות דנפשי' מי לא קבלה עלה שפיר הוי כאשתדיף בנ"ח דגובה ממשעבדי אבל ודאי אם הב"ד מכרו הקרקע לצורך מזונות שלא שייך לומר דאחריות דנפשה קבילה עלה ודאי דיכול לטרוף בכתובת' מהלקוחות שקנו מהב"ד למזונות וממילא אינה טורפת מלקוחות שקנו בחיי בעלה די"ל הנחתי לך ולפ"ז במלו' אחר שאין לו רשות למכור בעצמו כ"א ברשות ב"ד הוי כב"ד שמכרו לצורך מלוה ע"פ יכול לטרוף מהלקוחות שקנו מהב"ד וממילא א"י לטרוף מהלקוחות שלקחו קודם למכיר' זו די"ל הנחתי לך בודאי ה"ה אם גבה המלו' ע"פ בעצמו א"י לגבות מהלקוחות שקדמו לגבי' שלו דלא עדיף הגוביינא שגבה מעצמ' מאלו מכרו לאחר ויכולין הלקוחות לומר הנחנו לך. ועוד דשאני מזונות שהיא כמוכרח' למכור שלא ברשות ב"ד דהא מה"ט נתנו לה חז"ל רשות למכור שלא ברשות ב"ד וגם מוכרחת היא לגבות המזונות קודם כתובת' למען לא תפסיד מזונותי' מש"ה לא הוי כאפסדי' בידים משא"כ בגבה למלו' ע"פ הוי כאפסדי' בידים. והנ' בתומים הקש' בדברי התוס' בכתובות שם בד"ה ור"י שהקשו דהאיך תאמר למזונות מכרתי הא יש בו עול ושקר דהא באמת לכתוב' מכר ותירצו כיון דבאמת הדין גם למזונות יש לטרוף מלקוחות וכו' וע"ז הקש' בתומים דהא מ"מ יש בו עול דהא כשתטרוף לכתובתה מלקוחות שבחיי בעלה יבואו הלקוחות ויטרפו מהלקוחות שקנו השד' שמכר' לצורך מזונותי' ובאמת כשנמכר לכתוב' שהוא שטר מוקדם להלקוחות שקנו בחיי בעלה אין יכולין לטרוף מהן מן הדין ע"ש. תמוה בעיני דע"כ תי' התו' שתירצו כיון דבאמת גם מן הדין גם למזונות יש לטרוף רק מטעם שאין קצובין וכיון שיכול' לומר למזונות מכרתי הי' להן ללקוחות ליזהר ולהניח כדי כתובת' ע"ש ע"כ לא קאי רק להתי' השני שתירצו שהקשו אח"כ דיאמרו הלקוחות הנחתי דהיינו התי' שתירצו דמיירי בלקוחות שקנו אחר שמכר' דלתי' הראשון שתירצו דהוי כאשתדוף ומיירי בלקוחות שקנו בחיי בעלה ודאי דלא שייך כלל תירוצם שתירצו כיון דיכול' לומר למזונות מכרתי הי' להן ללקוחות ליזהר להניח כדי כתובת' וכו' דהא הלקוחות שקנו בחיי בעלה הניחו באמת כדי כתובת' אלא ודאי דתי' זה לא קאי רק לפי תי' השני שבסוף דבריהם ובעיקר קושית התוס' שהקשו דהלקוחות יאמרו הנחנו לך מקום לגבות קשה לי דהא הלקוחות אי"ל הנחתי רק שיש בשעת גוביינא מקום לגבות וא"כ כמו שפרש"י הטעם דחיישינן שיכלו הנכסי יתומים ה"נ יש לחוש שיכלה גם שדה זה דהיינו שישתדף או שיוזל שאז תוכל לגבות מהלקוחות שבחיי בעלה וכשתכתוב לכתוב' מכרתי לא תוכל לגבות דהוי כשוכר על הכתוב':
ד סָעִיף יא קרקע בעיר אחרת. בתומים הקשה דא"כ בב"ב מ"ד גבי מכר שלא באחריות אינו מעיד דהקש' הש"ס אי דאית לי' ארעא אחריתי עלי' דידי' הדר ופרשב"ם דאין נפרעין מנכסים משועבדים. ולפ"ז קשה דנוקי שיש לו קרקע בעיר אחרת דאם אין מוצא במקום זה ע"כ ילך למקום אחר וכשיעיד וימצא שדה בכאן לטרוף א"י לדחותו למקום אחר ע"ש ונרא' ליישב דהא מבואר בכאן דאם אין להמלו' היזק דשוב שייך הדין דאין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בנ"ח אפילו הם במקום אחר א"כ בכאן כשיבוא הבע"ח לטרוף מהלוקח שלא באחריות ויש לו קרקע בעיר אחרת ודאי דהלוקח יכול לומר להב"ד מ"ט גובה ממני הא יש לו בנ"ח ואי משום שלא יצטרך המלו' להוציא הוצאות א"כ תמכרו לי הקרקע שבמקום פ' כפי שוויו שבמקום ההוא ובוודאי דאם הי' נמצא לוקח בכאן שירצה לקנות כפי השומא שבמקום דהקרקע שם הוי כמו שהבנ"ח כאן ואם כן כשהלוקח רוצה לקנות השדה שבמקום אחר הוי כהבנ"ח כאן והלוקח ודאי יעשה כן דהא אחר שיטרוף ממנו א"י לחזור עליו כיון שלקח שלא באחריות והלוקח ודאי דיכול לעשות כן וגדולה מזו מבואר לקמן סי' קט"ז סעיף ב' ע"ש דכל לוקח שלא באחריות יכול לומר להמלו' קודם שיטרוף ממנו מכור לי שט"ח שלך בכומ"ס ואז ממילא יכול לגבות מהלו' כשהי' לו נכסים רק כשטורף ממנו המלו' אז אין הלוקח חוזר עליו אבל כשלוקח השטר חוב קודם הטריפ' נעשה הלוקח כמלו' של המוכר כיון שקנה השט"ח והוי כמו אחר שקנה השט"ח רק שהמכיר' תליא ברצון המלו' וכשאין המלו' רוצה למכור השט"ח רק לטרוף א"י לחזור עליו הלוקח כשלקח שלא באחריות אבל בכה"ג שכתבתי ודאי דיכול הלוקח לו' אני קונה השדה שבמקום אחר שמחוייבין הב"ד למכור ולהחליט הלוקח שלא באחריות השדה שבמקום אחר ושוב אין להמוכר נ"מ במה שיעיד אם לא בגוונא שההוצאות שבמקום אחר עולין יותר מדמי שיווי השדה שביד הלוקח ואז לא ירצה הלוקח והוא מציאות רחוק:
ה סָעִיף יג גזלן אנס. עיין תומים שהכריע דדוקא כשגזלן אנס אח"כ אבל אם בשעה שהלו' הי' כבר הקרקע ביד אנס והי' עיקר הלוא' רק על סמך הקרקע שביד הלוה אז יכול לטרוף מהלוקח שקנה שדה זו ע"ש. אמנם נראה דאם הלו' בעצמו אלם ואין המלו' יכול לגבות מיד הלוה א"י לחזור על הלקוחות דהלקוחות יכולין לו' הנחנו לך מקום לגבות כיון שהניח שדה כעין שדה זו שלקח דהא אם לא הי' הלוקח קנה שדה זו והית' נשארת ביד המוכר ג"כ לא הי' המלו' יכול לגבות גם שדה זו ולא הפסיד הלוקח להמלו' במה שקנה שדה זו וזה פשוט וכן מוכח בכמה דוכתי דאין נפרעין ממשעבדי במקום שיש בנ"ח אפילו כשהלו' אלם ודוקא בערב כשהלו' אלם מחוייב לשלם ול"ד להא דהמיר דתו שהביא בהג"ה דשם המעש' הי' בתשובת הרא"ש שהנכסים שבידו הי' מה שקנה לפני הגוים שבדיניהם אין גובין מנכסים אלו עיין שם ואם הי' מניח לו שדה זו הי' יכול לגבות ממנו ובזה ודאי דדמי לאשתדף דהא אדעתא דהכי נתערב שאם לא ירצה הלו' לשלם שישלם הוא מה שאין כן בלקוחו':
ו סָעִיף יג המיר לעכו"ם. ואף דבש"ס ס"ק ט' מבואר אפי' הגזלן עכו"ם אינו יכול לחזור על הלקוחות שם מיירי דאפי' בדיניהם אינו זוכה רק משום אלמותו א"י לתבוע בדיניהם אז אמרינן עתידין בעלי זרוע ליפול אפילו בעכו"ם משא"כ כאן מיירי דוקא ע"פ דיניהם שוב לא שייך לומר עתידין בעלי זרוע ליפול ולשמוע דין ישראל:
ז סָעִיף יג ויש חולקין. עש"ך ס"ק י"ד שתמה דבש"ס מבואר דגובין בהוריש אפי' אי דאקנה לא משתעבד משום מצוה ע"ש ועיין תומים שתירץ כיון דדאקנ' לא משתעבד דמי למטלטלין כמבואר בפוסקים ובמטלטלין אף דלא נשתעבד משום דלא סמכה דעתי' מ"מ אם פי' בשטר מקרקע ומטלטלי כיון דחזינן דסמכ' דעתי' עליהן גובה מהיורשים מדינא מטעם מצוה וכופין עיין תומים סי' ק"ז א"כ ה"נ גבי דאקנ' אף דלא נשתעבד מ"מ אם פי' לו דאקני הוי מצוה וכופין כיון דסמכ' דעת המלו' עליו משא"כ בלא פירש לו דאקנ' אפי' מצו' ליכא. ולענין מתנת שכ"מ הכריע בתומים דאינו גובה דהא בש"ס לא קאמר דגובה מהיורש רק משום מצוה לפרוע חוב אביהם ובמתנת שכ"מ לא שייך זה:
ח סָעִיף כב מטלטלי אג"ק עש"ך ס"ק י"ח עד הי' להם לבאר ויש שם ט"ס וכצ"ל וכ"ש אם כבר גבה הלוקח שט"ח קרקע אז מלוה של המוכר וכו' ותיבת או ט"ס וצ"ל אז. ועיין בקצה"ח שכתב כיון דעיקר סברת התו' בפסחים ל"א לחלק בין קרקע למטלטלין הוא מטעם כיון דמטלטלין לאו בני שעבוד נינהו דהא אם מכרן אין גובה מהן וא"כ לדידן דאית לן תקנת השוק ואם מכרן אינו גובה אפי' כתב לו אג"ק אינו גובה שוב לא שייך שיעבודא דר"ן ע"ש. ולפמ"ש בסי' פ"ח דאפי' יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם אפי' במלו' ע"פ בע"ח חוזר וגובה מהן אף דאם מכרה לא הי' יכול לטרוף דהא מלוה על פה הוא מ"מ שייך שיעבודא דר"נ כיון דמדינא בת שיעבודא היא דשיעבודא דאורייתא א"כ מכ"ש במטלטלי אג"ק דלית בי' רק משום תקנ' השוק ולא מדינא דש"ס כלל מכ"ש דשייך בי' שיעבודא דר"נ:
ט סָעִיף כב אג"ק. עסמ"ע ס"ק ל"ד (ויש שם ט"ס וכצ"ל לענין זה בעינן ששיעבד יהודה וכו' ותיבת בענין צ"ל בעינן) שכתב דמיירי שהיה בידו השטרות קודם מש"ה א"צ דאקנה ובקצה"ח תמה דבסי' פ"ה ס"ק ך"ב כתב דאפי' מכר המוקד' שט"ח צריך דאקנה ע"ש. ולק"מ דהא עיקר סברת הסמ"ע שם הוא דלא הקנה לו באגב רק המטלטלין שהן שלו אבל לא מטלטלין שאינו שלו רק שנשתעבדו לו ע"ש. ולפ"ז א"ש דדוקא כשכבר גבה הלוקח המטלטלין מהלוה דהוי כמכרן לו שהגביהו לו או שמכרן ונתנן לו וכיון דלא הקנה לו באג"ק המטלטלין שנשתעבדו דמה לי נשתעבדו לו ממילא לא יכול לטרוף ממנו המטלטלין שגבה כבר משא"כ הכא מיירי שעדיין לא גבה הלוקח השטר מהלו' והמלו' הראשון בא לטרוף גוף השטר מיד הלוקח ודאי דיכול לטרוף השטר מידו דהא גוף השטר היה שלו ומטלטלין שהן שלו ודאי דיכול לשעבדו וכיון דגוף השטר נשתעבד לו באג"ק טורף אותו מהלוקח משא"כ כשכבר גבה בהשטר מטלטלין אז א"י להוציא ממנו המטלטלין כיון דמטלטלין המשועבדים לא נשתעבדו באגב ומחמת שהחזיר השטר שנשתעבד לו להלוה שגבה ממנו המטלטלין א"י לתבוע אפי' למאן דס"ל בסי' ק"ז סעיף ד' דבמכרו קרקעות הוי מזיק שיעבוד שאני התם דשוב א"א לגבות ממקום אחר כיון שהן יתומים ואין להם לשלם כי אם בקרקע זה א"כ כשמכרו הוי מזיק שיעבוד מה שאין כן הכא שבשעה שהוציא הלוקח השטר מתח"י לגבות בו היה אפשר לו להמלו' לגבות ממקום אחר דהא ודאי לוקח שמכר השדה קדם שבא מלוה לטרוף שאין המלו' חוזר עליו דאפי' בבע"ח מאוחר שגב' ומכר אין הבע"ח חוזר עליו כמבואר בסי' ק"ד סעיף א' ע"ש רק כשהבע"ח מאוחר מכר שדה המשועבדת להמוקד' לאלם הוי כמזיק שיעבודו מטעם שכתב הסמ"ע בסי' ק"ז ס"ק ט"ו דבשעה שמכר לאו שלו מכר דהא הי' משועבד להמוקד' משא"כ בלוקח קרקע מבע"ח ומכר לאחר לא מיקרי מזיק שיעבוד רק במכר שדה שהיא אפותיקי או כשכבר נתברר שאין לו משא"כ בלוקח מהלו' שמכר קודם שנתברר שאין לו לא הוי מזיק שיעבוד וה"ה הכא שלוקח שט"ח וגבה בו:
א סָעִיף א ממתנות. דאי לא עבד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה מתנה וה"ל כמכרו וע"ל סי' קט"ו ורל"ה. סמ"ע:
ב סָעִיף א בשטר. כתב הש"ך דה"ה אם הודה בפני עדים וצוה לכתוב שטר כ"כ בעה"ת ועיין מדינים שבסי' זה בתשובת ראנ"ח סימן ק' ובתשובת חות יאיר סימן ע"ח:
ג סָעִיף ב צ"ט. וע"ש בס"ז שכתב הרמ"א בהג"ה דאם נראה לבית דין שלא כוונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אף ע"ג שהיתה כונתו להבריח. סמ"ע:
ד סָעִיף ג יגבה. ל' הטור ואם היה הב"ח טורפה א"כ לא נתקיים התנאי ונתבטלה המתנה מעיקרא והדרא למרא קמא נמצא שהמלוה לוקח ממון אחרים בחובו. שם:
ה סָעִיף ג המוכר. הטעם פי' הסמ"ע דבמכר קיבל המוכר מעות מהלוקח ואם ירצה המוכר לבטל המקח מכח התנאי צריך להחזיר המעות ויקחם המלוה והא דכתב שבע"ח גובה ממנו ר"ל עד שיתן לו דמי השדה גם מסתמא אין נ"מ למוכר אם הקרקע תהא ביד הלוקח או ביד המלוה ועיין בתשובת מהר"א ששון סימן קכ"א:
ו סָעִיף ד אחר. כתב הסמ"ע דהטור סיים משום דכתב לי' דאקני כו' וקאי אאם חזר הבן ומכרה אבל בנדון דידן דלא מכרה הבן א"צ דאקנה ע"ש ומשה"נ לא כתב המחבר כאן דבעינן דאקנה והב"ח כתב דנ"מ אם לוה אחר מיתת אביו ג"כ אזי בלא דאקנה הוי גוב' בע"ח השני ובדאקנה נשתעבד לראשון ע"ש וכ' עליו הש"ך דדברים של טעם הן ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' רכ"ה ובתשו' רש"ך ס"ג סי' פ"ג:
ז סָעִיף ד ממנה. פי' כל השד' ואם היו לו עוד בנים אחרים גובה עכ"פ כפי חלק ירושתו שיורש הבן עם שאר אחיו דאין לומר כיון דאבוהון גילה דעתו שלא יטול ממנה בעל חוב מסתמא ניחא לי' שיירשוה שאר בניו לבדם וה"ל כאילו התנה כן בפי' דא"כ אף שאין לו בן אחר נימא דניחא לאביו שיירשום שאר קרוביו וע"ל סי' רפ"ב בטור. סמ"ע:
ח סָעִיף ה שאר. כפול לעיל סי' ק"ד ס"ט ועמ"ש שם ס"ק כ"א:
ט סָעִיף ו בחובם. לקמן סי' קמ"ז ס"ב חזר וכתב הרמ"א דין זה וע"ש:
י סָעִיף ז מוקדם. דין זה כ"כ הט"ו בסי' פ"ב ס"ב ושם כתב הטור די"ח ביש בו נאמנות אבל הוא הסכים למ"ש כאן דאינו מועיל הנאמנות לפטרו משבוע' ושם כתבו עוד דהמוקדם יכול להטיל חרם סתם נגד המאוחר וע"ש. סמ"ע:
יא סָעִיף ז שנמחק. וע' בדברי הט"ו לעיל ר"ס מ"א:
יב סָעִיף ח חולקים. כתב הסמ"ע דה"ט כיון דלשלשתן נתן בשטר א' אמרי' שנתכוין שיחול המתנ' ביחד אלא שא"א לבני אדם להוציא ב' דברים כאחד ואין זה דומה למ"ש הט"ו בסי' ק"ד ס"י דמי שיש עליו ג' בע"ח שחייב לזה ק' ולזה ר' כו' דחולקין בשוה דשם כל א' הלו' מעותיו ובשעת הלוא' נשתעבדו נכסי הלו' לבעל הק' כמו לבעל הש' משא"כ בנותן מתנ' מרצונו הטוב דשורת הדין הוא למי שהרא' כוונתו להרבות בנתינ' יתן לו יותר ומש"ה נוטלין לפי ערך וע"ל סי' רנ"ג ס"ט:
יג סָעִיף ח כאילו. עמ"ש הט"ז בזה ע"ש:
יד סָעִיף ט לקנוניא. פי' הסמ"ע דר"ל שכבר נתנו היורשי' להמקבל והניחו שטר צוואה בידו או החזירו לו כדי שיטרוף מלקוחות ויחלקו עמו דכל שהשטר צווא' בידו לא מרעינן לשטרי דאינשי וע"ל סי' מ"א ס"ג בהג"ה ולקמן ס"ס רנ"ג ע"ש:
טו סָעִיף יב שסילק. ובכתוב' גובה בכה"ג לדעת ר"ח ור"ת והרא"ש עיין בא"ע סי' ק'. ש"ך:
טז סָעִיף יג וסוף. והש"ך כתב דדין זה צ"ע ע"ש:
יז סָעִיף יג קטנים. עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' קנ"ה ובתשו' ראנ"ח סי' כ"ח:
יח סָעִיף טו חצי. וכ"כ הט"ו בסי' ק"ז ס"ז בבא לגבות מיורשים וע"ש ובתשו' מבי"ט ח"א סי' רי"ח:
יט סָעִיף טז למה. הטור מסיים בטעמו ז"ל דשמא לא רצה לתבוע עד עתה דלפעמים הלו' אלם ולפעמים המלו' עשיר ויש לו שט"ח הרב' ואינו זוכר לכולם עד שיזדמן לידו מיהו בשטר ישן צריך דרישה וחקיר' עכ"ל:
כ סָעִיף יז זכותו. ול"ד למ"ש הט"ו בר"ס קמ"ז דאם לוי הי' א' מעידי המכיר' שוב א"י לערער על הלוקח לומר שהשד' שלו דשאני הכא דאין לו אלא שעבוד על הנכסים וי"ל סבור הייתי שיפרעני במזומנים או ממקום אחר משא"כ התם דמערער על שדה הנמכר גופי' ואומר שלו הוא ומ"ש הט"ו בסעיף שאחר זה דלוי הי' לו שטר על שדה הנמכר ואפ"ה יכול לטורפו התם נמי מיירי שלא הי' השטר על הבית עצמו שהוא שלו רק שמשועבד לו א"נ התם לא עבד מעשה אלא שהי' במעמד המכיר' ומה שמינהו ראובן על הבנין בזה י"ל כוונתי הי' שאבננו לפי רצוני ואח"כ אטרפנו משא"כ התם דמה שחתם נפשו על השטר הוי מעש' דמגרע כחו. סמ"ע:
כא סָעִיף יט קרקעות. כתב הסמ"ע דאם הם מטלטלים בכל ענין הוי מתנתו מתנ' אף ששעבדם לו אג"ק משום תקנת השוק ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' ס"ג:
כב סָעִיף יט פעם. ע"ל סי' רמ"א ס"ו ועמ"ש הט"ז בזה (וע"ל ס"ס פ"ו):
כג סָעִיף כ והוריש. דרשות יורש כרשות הלו' דברא כרעא דאבוה הוא ומ"ש וי"ח הט"ו סתמו וכתבו בר"ס ק"ז ובסי' זה סכ"א ובס"ס קי"ב דבן במקום אביו קאי לענין יאוש ושינוי רשות ולא מחשבינן רשות יורש לרשות אחר וכאן דכתב די"ח נמשך אחר לשון בעה"ת עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך אם קנה והוריש גוב' וכן מוכח בש"ס ב"ב דף קנ"ז ע"א וכן עיקר ותימא על המחבר דכ' דעת הי"ח ועיין ב"ח דנסתפק בירוש' דמחיים ע"ש:
כד סָעִיף כא עמו. ומיירי שאותן נכסים היו ביד יהוד' כשלו' משמעון או שכתב לו דאקנה ואם הן מטלטלים צריך להקנותן אג"ק ובדאקנה וקיצר כאן דלא איירי מדין זה וסמך אמ"ש אח"ז. סמ"ע:
כה סָעִיף כב נכסיהם. פי' שטרותיהן דלהן בעינן קנין אגב דאם מכרו קרקעות לא בעינן אגב ואם מכרו שאר מטלטלים לא מהני אגב מפני תקנת השוק אבל בשטרות לא תקנו תקנת השוק עכ"ל הסמ"ע וכן עיקר. ש"ך:
כו סָעִיף כב שלו'. כתב הסמ"ע דר"ל כל א' לפי ענינו שכנגד מ"ש שמכר שמעון הלו' ראשון שטרות שלו אמר כאן שמכרן אחר שלו' שמעון מראובן וכנגד מ"ש או שמכר יהוד' נכסיו קאמר דהיינו כשמכרן אחר שלוה משמעון דאז חל שעבוד כל מלו' עליהן קודם שמכרן הלו' שלו ודלא כמה שפי' בע"ש כו' ע"ש:
כז סָעִיף כב מקרקעי. צ״ל דמיירי נמי שהיו בידו השטרות קודם שלו' כל אחד מהמלו' שלו מש״ה לא כתב דבעינן נמי שיכתוב לו דאקני דכיון דכתב אג״ק נעש' להשטרות דין קרקע עכ״ל הסמ״ע וכתב הש״ך מיהו נרא' דהיינו דוקא כשבאין לגבות בשטרות מטלטלים אבל כשבא לגבות קרקע וכ״ש אם כבר גבה הלוקח קרקע אז א״צ דאקנ' וכמו שהוכחתי בס״ס פ״ה וע״ש וכתב עוד דאם אין ללוה השני רק קרקע אז א״צ שעבוד אג״ק וכיון דיגבה בשטר קרקע א״כ מפיק משעבודא דר״נ כן מוכח בבעה״ת וכ״ש אם כבר גבה הלוקח השט״ח קרקע או מלו' של המוכר השט״ח טורף ממנו הקרקע אפי' אין בשטר שלו שעבוד מטלטלי אג״ק דכיון דהשתא גבה קרקע מחשב כקרקע ומפיק מיני' מדר״נ וכן מוכח להדיא בהר״ן ובהרמב״ן ובט״ו סי' פ״ה ס״ו ע״ש ויש להוכיח כן מסוגית הש״ס פ' כל שעה (פסחים דף ל״א ע״א) וע״ש בתוס' מ״ש בשם ר״י וה״ה כשלו' השני שעבד מטלטלי אג״ק אז א״צ המלו' הראשון שעבוד מטלטלי אג״ק נגד הלוקח השט״ח וק״ק על הט״ו כאן שסתמו הדברים דהא צ״ל דמיירי שיש להלו' השני מטלטלים לשלם ולא שעבד אותן אג״ק וזה הי' להם לבאר כי דין זה חדוש הוא וברור עכ״ל:
כח סָעִיף כג יחלוקו. כתב הב"ח ואע"ג דשעבודא חל ג"כ אמה שיקנ' הכא מיירי בדלא כ' דאקנה ולהכי לא חל אמטלטלים שלא היו ברשותו עכ"ל ודבריו תמוהין דהא אפי' כתב להם דאקנה הא לוה ולו' ואח"כ קנה יחלוקו אפי' כתב לשניהם דאקנ' וכמ"ש סי' ק"ז ס"ו והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים. ש"ך:
כט סָעִיף כג לראשון. כ' הסמ"ע צ"ל דמיירי דלשני לא כ' אגב דאל"כ להשני הוה משתעבד ולא להראשון כדין קרקע שקנה הלו' בין ב' הלואות שהלו' זאח"ז אם לא שכתב להראשון אג"ק ודאקנ' וקנה מטלטלים או הלו' לאחרים ואח"כ חזר ולו' מהשני וכתב גם להשני אג"ק ודאקנ' דאז ג"כ משתעבד להראשון ולא להשני עכ"ל ודבריו תמוהין דפשיטא דאין אגב מועיל לראשון אם לא שכתב לו דאקנ' וכמ"ש הוא גופי' בסי' ק"ד ס"ק ט"ו וסי' קי"ג ס"ק י"ד והוא פשוט אלא פשיטא דמ"ש הטור או קודם שלו' מהאחרון מיירי שכ' לראשון ולשני דאקנ' וגם אגב ואולי לא הוי משמע להסמ"ע לפרש הכי דא"כ ברישא בהלו' לאחר שלו' משניהם נמי וכמ"ש הב"ח שהבאתי בסמוך וע"כ גם בכאן דחק הב"ח אבל כבר כתבתי דליתא אלא ברישא מיירי אפי' כתב לשניהם אגב ודאקנ' כנ"ל ברור. שם:
ל סָעִיף כג הראשון. היינו כשיש ללוה האחרון מטלטלים אבל אם באו המלוים לגבות מהלו' של לו' שלהם קרקע אז המלו' ראשון קודם למלו' שני אפי' לא כתב למלוה ראשון אגב דכיון דאין לו רק קרקע יש לו דין קדימ' ומפקינן מיני' מדר"נ כן מוכח בבעה"ת מיהו מתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' ק"ד ס"ד נרא' להדיא שחולק מיהו נרא' עיקר כבעה"ת ומ"ש הרשב"א טעם לזה דקי"ל כרבא בפ' כ"ש דבע"ח מכאן ולהבא הוא גוב' נ"ל דלאו מילתא היא דהא אמרינן התם דלענין שעבודא דר"נ לא שייך מכאן ולהבא גוב' אלא ה"ל כאילו הלו' השני מהראשון דאל"כ אמאי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגוב' מהן וע"ש ודוק. שם:
לא סָעִיף כד אגב. כתב הסמ"ע דבעינן נמי דכתב ראובן ליהוד' דאקנ' ונרא' דמש"ה חזר וכתב הט"ו דין זה כאן אע"ג דכבר כתבו בסכ"ב כו' ע"ש ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ק"ב:
א סָעִיף ד בע"ח של הבן גובה ממנה. ע' בש"ע אה"ע סי' פ"ה סעיף י"א בהגה:
ב סָעִיף ז עוד בעל חוב מאוחר. עיין בת' נ "ב תניינא חלק רה"ע ס"ס קמ"ח שנשאל אם יש חילוק בזה בין מלוה ע"פ למלוה בשטר דשמא אם המאוחר הוא על פה אין המוקדם צריך לישבע. והשיב הדבר פשוט שאין שום חילוק כיון שהלו' מודה לבע"ח המאוחר שהוא חייב לו נמצא שהמוקדם מפסידו שאלמלא הוא הי' המאוחר גובה וכיון שמפסידו דינו של המוקדם כאילו בא לגבות ממשעבדי שאינו גובה אלא בשבוע' ותבע שהרי גם המאוחר יש לו שטר אכאי ניחוש שמא נפרע השטר והרי המוקדם צריך לישבע נגד המאוחר אף שהמאוחר לא על שטר ונשבע כמבואר בסימן פ"ב ס"ב ואם כן ה"ה אם המאוחר הוא חוב על פה עכ"ל
ג סָעִיף ח ביד הלוה בני חרי. עמ"ש לעיל סי' ק"ז ס"א סק"ב בענין אם הבני' חרי הם מטלטלים:
ד סָעִיף ח אלא חולקים. עבה"ט ועיין בת' שבו"י ח"ב סימן קס"ב אודות ג' בע"ב שנתנו כ"א סחורתו להוליכו ליומא דשוקא ונאנסו מן העגלון בדרך ואין שומת הסחור' שוה רק הי' לאחד ג' מאות ולאחד ב' מאות ולאחד מאה ותבעו שלשתן להעגלון לפני הערכאות לשלם כדינם ויצא פשר דבר לשלם סך מה לכולם יחד ונשאל כיצד יחלקו הממון והשיב לכאור' נרא' דיחלוקו בשוה ולדמות להא דאיתא בח"מ סי' ק"ד ס"י כו' אד באמת לא דמי כמבואר בתוס' כתובות דף צ"ג ע"א ד"ה רבי אומר כ' וכה"ג מחלק הסמ"ע בסי' קי"א סקי"ח בנותן מתנ' לאנשים כו' וה"ה בנ"ד שנתפשרו יחד לפי אומד וערך שהי' היזיקם כך הן שמין ועוד דבכל הדינים קי"ל הבא מחמת עו"ג דינו כהעו"ג ובדיניהם אף לענין חוב גובין לפי ממון ובודאי כל כה"ג דינא דמלכותא דינא ע"ש:
ה סָעִיף יג דה"ה אם הניח יתומים קטנים עיין בת' ר"ע איגר ז"ל סימן קל"ט שנסתפק לדע' זו דהבע"ח גובים מלקוחות וא"י לומר הנחתי לך מקום לגבות מבני חרי לכשיגדלו היתומים מה דינו בכתובה אי נגבית ג"כ מלקוחות בכה"ג וא"י לומר הנחנו לגבות מית"ק אף דהדין דכתוב' נגבית מית"ק (כדלעיל סימן ק"י ס"א) מכל מקום כיון דהטעם הוא משום חינא ובכה"ג שיש לקוחות כיון דאם יהי' הדין שלא לגבות מית"ק תגבה מלקוחות אזדא לטעמא דחינא י"ל דאינ' גובה מית"ק וגובה מלקוחות או דלמא כיון דבליכא לקוחות גובה מית"ק יכולים לומר הנחנו והניח בצ"ע עש"ק:
ו סָעִיף יג דאם נראה לב"ד כו'. ע' בת' הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סימן י"ט שכתב דיש להבין כוונתו במה יהא נרא' לב"ד אי נימא דהכוונה אם לא נשאר לו עוד קרקע אחרת ואף אם יש לו מטלטלין שייך הברחה או שמא יאבדו או אם הכוונה דהוא עני ביותר דלא נשאר לו מאומה או די"ל שזה וזה אינם מעכבים מכירתו דאף שאין לו עכשיו שמא יהי' לו אח"כ בזמן גבייתו אלא הכונה דאם יודעין בו שמכר כדי להבריח או שרוצ' להרחיק נדוד וכדומה והאריך בזה ומסיק דנרא' פשוט וברור דכונת הרמ"א כאן במ"ש דאם נרא' לב"ד כחלוקה הג' שכתבנו שר"ל אם ראינו שדעתו להברחה או להרחיק נדוד כו'. וע"ש עוד בעובדא בשנים שהיה להם בית בשותפות ונשרף הבית ונשאר להם הקרקע וטען האחד על חבירו גיד או איגוד איני רוצה להיות עמך בשותפות והיה על זה שכנגדו בע"ח וכתובת אשה והמה רוצים לעכב המכיר' מחמת שעבודם ושם המנהג מקדם בטענה זו דגוא"א שנותנין לזה הטוען החלטה מבית דין ועתה נסתפקו בנד"ז אם יתנו לו הב"ד החלטה שבזה נפקע שעבודם של בע"ח והאשה ואף אם יהי' על פי הדין ליתן לו החלטה נסתפקו אם יש כח ביד בעלי השעבודים לעקל מעותיו בבית דין או ילקח בהמעות קרקע כדי שיהי' שעבודם קיים מחמת שלא נשאר לבעל דין שום קרקע והוא איש מסכן רק שהוא בעל מלאכה. והשיב באריכות ותו"ד דהא ודאי דאם ע"פ הדין ליתן לו חלטה אין בעלי השעבודים יכולים לעכב המכירה ולא לעקל המעוות כמו במוכר לעו"ג בסימן קי"א סי"ג כו' אלא דזה יש להסתפק דאיך נפקיע שעעבודם של אלו בידים במה שנותנים לו מב"ד החלטה ובזה נפקע שעבודם לגמרי דאף בעת שיגיע זמנם לפרוע א"י לטרוף ממנו אך נראה דז"א דכיון דיכול לכוף בטענה זו דגוא"א לבע"ד עצמו כ"ש לבעלי השעבוד דודאי לא אלים שעבוד' יותר מהבע"ד עצמו שהקרקע שלו לחלוטין ואינו רוצה למוכר' אף אם יתנו לו כמה וכמה ומ"מ זה כופהו ע"פ הדין בטענה זו דגוא"א כיון דלית ביה דין חלוקה ולא מהדר ליה עמו ומכ"ש דטענה זו יועיל גם נגד בעלי השעבודים שיאמר להם. אם תרצו שיהיו שעבודכם קיים קנו חלקי או אני אקנה כולו ואף שאינו נותן להם שום דבר וגם אינם יכולים לעקל המעות מה לו בכך וכמו דעשיר יכול לומר נגד העני גיא"א אף שיודע בודאי שאין העני יכול לקנות מכל מקום מאי איכפת ליה שיהא הוא נפסד מה שמגיע לו ע"פ הדין בטענה דגוא"א בשביל שחברו עני ומכ"ש דאינו מחויב להיו' נפסד בשביל שנפקע שעבודם של אלו ממילא כו' והאריך בזה (במ"ש הרמ"א בסי' קע"א ס"ו דא"י לטעון גוא"א בפחות משוויו ובמ"ש שם ס"ה דא"י לכופו לחלוק היכא דהבית יהא נפסד יותר מחומש ובמ"ש שם סי"ד אין אומרים במשכנתא גוא"א ובדברי הש"ך שם סקי"א) והעל' דנראה ברור בנ"ד דאין משגיחין באשה ובע"ח ונותנין לו החלטה כמו שנהגו מקדם. ומסיק וכתב ועוד נרא' בנ"ד דבלא"ה אם בשעת הלואת הלו' מהמלוה או בשע' נישואין של הבעל עם האשה הית' לו קרקע זו כבר בשותפות עם השני ודאי דא"י לעכב טענת גוא"א דמתחל' אין שעבודם חל להפסיד להשותף טענתו שזכה בו מצד הדין ואדרבה הוא מוקדם נגדם בכח טענה זו ע"פ הדין וכן אם קנה הקרקע בשותפות עם השני אחר הנישואין וההלוא' ג"כ אין כח לשעבודם מעיקרא להפסיד לזה טענתו דתיכף בשעת הקניה אשתעבדו זה לזה בטענת גוא"א ולא קנה יותר והוה כמי שלא קנה אלא חלק פחות אלא דכל פלפול הנ"ל הוצרכנו בהיה לו הקרקע בשעת הלוא' והנישואין לו לבד בלי שותפות ואח"כ נשתתף עם השני די"ל בזה דלא היה יכול להפסיד שעבודם וכן כשהיה בבית מקודם כשיעור חלוקה וכבר בארנו דלפענ"ד דלא הפסיד השותף זכותו שזכתה לו תוה"ק בשביל שעבודם של אלו עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א המלוה כו' ולא ממתנ' שנתן. כמ"ש בגטין נ' ב' וכן הוכיחו תוס' בכתובות מ"ט ב' ד"ה הוא ממש"ש הוא כו' ומב"ב קל"ג השתא כו' ומב"מ י"ג שטר שאין בו כו' ועתו' שם:
ב סָעִיף א בין מטלטלי'. ר"ל אפי' לדינא דגמ' כמ"ש בב"ק י' ב' מיניה אפי' כו':
ג סָעִיף א אפי' קנאם כו'. ב"ב קנ"ז א':
ד סָעִיף א אבל אם פי' כו'. ב"ב קס"ט זאת אומרת אחריו' כו' טעמא כו'
ה סָעִיף ב הקדשות כו'. שבועות מ"ב ב':
ו סָעִיף ב אם קדם כו'. מתני' שט"ח המוקדמי' כו':
ז סָעִיף ב אא"כ יש כו'. כתובות ע"ט א' וערא"ש שם ועתוס' שם ד"ה כתבתינהו:
ח סָעִיף ב אפי' אם היא כו'. כמ"ש שם אם יבא כו' אקרענו דלא קנה כלל:
ט סָעִיף ג אם נתנו כו'. כמ"ש בסנה' ע"א א' כגון שנתן לה אחר ע"מ כי' ובפסחים פ"ח ב' דאקני ליה אחר כו' ובנזיר כ"ד ב' דאקני לה אחר כו' ובקדושין כ"ג ב' נימא בהא קמפלגי כו' אמר רב ששת דכ"ע כו' ור"א אמר כל כה"ג כו' וכ' ר"ת דסוגיא דגמ' כרב ששת דכל הני סוגיו' כרב ששת ועוד דבנדרים פ"ח ב' אמרי' כמאן אזלא כו' כר"מ וע"כ לרב ששת אבל לר"א דרב כרבנן ושמואל דלא כמאן ופ' ר"ע גאון והרמב"ן כשמואל שם דעיקר פלוגתייהו בדינא אי יד אשה ועבד כו' וה' כשמואל בדינא ועוד דשמואל כרבנן אבל ר"ת והראב"ד פ' כרב וכר"מ משום דפלוגתייהו גבי נדרים איתשיל דאיסורא ואע"ג דכל הני סוגיות כרבנן הגמ' קיצרו ואתי לאשמעינן דה' כרב ששת ורי"ף פ' כרבנן וכר' אלעזר והכל דרך א' והרמב"ם פ' ג"כ כרי"ף ובנדרים פסק כשמואל ועבא"ע סי' פ"ה סי"א ובי"ד סי' רכ"ב וסי' רס"ז סכ"ב וסכ"ו שפ' כרבנן וכר"א ע"ש ושם מ"מ כאן לכ"ע התנאי קיים משום דשם יד עבד כיד רבו ואין קנין לעבד בלא רבו וכן באשה משא"כ כאן דאין יד המקבל מתנה כבע"ח שאין לבע"ח בגוף נכסי הלוה כלו' אלא שעבוד בעלמא וקי"ל כרבא בפסחים ל"א א' דאמר מכאן ולהבא כו' כיון דאלו הו"ל זוזי כו' אשתכח דהשתא הוא דקני ואע"ג שאמרו בנדרים מ"ח א' אמרו חכמים כל מתנה כו' כתבו שם דוקא כה"ג שהיתה ערמה כמ"ש בגמ' ב' זימנין א"ל משום דסעודתו כו' וער"ן שם ד"ה כל מתנה כו' והכי איתא בירו' ועתוס' דב"ב קל"ד א' ד"ה כל מתנה כו' ורשב"ם ורא"ש שם וכ"ש בכה"ג דנותן לו לכ"ד חוץ לשעבוד חוב וכתובה ואם בא בע"ח וטורף נתבטלה המתנה כמו הנותן גט לאשתי ע"מ שלא תלכי לבית אביך ל' יום והלכה בתוך ל' ונמצא לוקח ממון אחרים בחובו הלכך ממ"נ לא יגבה וישאר ביד המקבל מתנה:
י סָעִיף ג אבל אם כו'. טור כמ"ש הטור ואחיו ה"ר יהודה בת' הביאו הב"י ס"ס סצ"ט וכ' דא"א למכר להתבטל אם לא יחזיר המעות וא"כ ודאי רוצה שיתבטל התנאי ועוד דאף אם יתבטל הוי המעות הלואה וחייב מדרבנן ועוד דבמכר אינו מוכר אלא לגבות מעותיו ודאי שהלוקח פייסו ולאו כל כמיניה כו' ע"ש אבל הרא"ש כ' בת' בשם מהר"ה והביאו הטוש"ע ס"ס צ"ט דדוקא בכוון להערים לא קנה ע"ש:
יא סָעִיף ד מי שנתן כו'. עבה"ג וטעמא דס' שקדם דהתנאי קיים דאל"כ נתבטלה המתנה כנ"ל משא"כ כאן:
יב סָעִיף ה מי שיש כו'. כמ"ש בירושלמי פ' אלמנה גבי מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה בא מלוה ע"פ אומרת למזונות מכרתי בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי אלמא כל שלוקח מב"ד או מאלמנה הוה כאלו הגבו לבע"ח מוקדם דמכירתם היינו גבייתם משא"כ במכרו הלוה עצמו:
יג סָעִיף ו אפוטרופסי כו'. ר"ל אע"פ שבאלמנה אמרינן בכתובות צ"ז א' נהי דאחריות כו' מ"מ מדאבעיא להו באלמנה ושבקו לבר זוגיה דאלמנה ב"ד ש"מ דב"ד או אפוטרופוס לא אמרינן כיון דמכירתם אינה לעצמם וע"ל סי' קמ"ז ס"ב בהג"ה:
יד סָעִיף ז בע"ח כו'. ע"ל סי' ע"א סי"ט וסי' פ"ב ס"ב:
טו סָעִיף ז עד שישבע. כתובות צ"ג ב' הראשו' נשבעת כו' וערש"י שם ד"ה הראשונה:
טז סָעִיף ח ל"ש: כו'. שם נ' ב':
יז סָעִיף ח אלא חולקים. רש"י שם ותוס' ד"ה גובה כו'.
יח סָעִיף ח י"א כו. ודייקו מדנקט כה"ג:
יט סָעִיף ח ויש חולקין. דאדרבה ק' מסיפא דלמה נקט ואחריו ה"ל לאפלוגי בדידה וכ"ש במפ' ואחריו והא דלא נקט ברישא במתנות שוה משום דאורחא דמלתא נקט דבשוה דרך לכללם:
כ סָעִיף ט ראובן כו'. כמ"ש בכתובית ס"ט א' בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואמר אמימר בת יורשת כו' ומתנת ש"מ כירושה שוויוה רבנן כמ"ש בב"ב קמ"ט א' ורב אשי לא פליג אאמימר אלא דס"ל בע"ח הוי:
כא סָעִיף ט ולא חיישי' כו'. דא"כ כל שטרי ניחוש להכי ולא חיישי' אלא בשטר שנפל דאיתרע כמ"ש בפ"ק דב"מ:
כב סָעִיף י יורשים כו'. כתובות שם ואין מוציאין למזונות וערש"י שם ס"ח ב' ד"ה לא טרפה כו':
כג סָעִיף יא אם מכר כו' שגם כו'. עתוס' בב"מ י"ד ב' ד"ה תריץ וא"ת אדרבה כו' ותי' המ"מ בפכ"א דמלוה הל' א' בכה"ג וכ"כ סמ"ע בסי' קט"ו ס"ק ה' ע"ש. כמ"ש בכתובות פ"ח א' ועירוכין כ"ב ב' שלא יהא כ"ח כו' וכמ"ש בספ"ג דסנה' יוצא מנה על מנה:
כד סָעִיף יא מיהו הכל כו'. כמ"ש שם כ"ג א' כגון ב"ד כו' דקא"ל מי כו' ועתוס' שם ד"ה כגון כו' ונ"ל שהיו כו' ואעפ"כ כיון שאינו רחוק ואין הפסד יכול לומר וה"ה כאן כי אלו הטענות שויה הכל שלא יוציא וע"ש:
כה סָעִיף יב ולקח בקנין. גמ' שם וכי כתבה כו' הב"ע בשקנו מידה וה"ה לבע"ח:
כו סָעִיף יג אם כו'. דלא אמרו אלא אשתדוף לגמרי אבל לא בכה"ג כמש"ו מפני שמצויים כו' כמ"ש בירו' דנדרים פ"ג הל' ד' ובפ' בתרא דשביעית הל' א' ואע"פ דבפ"ק דב"מ ט"ו א' אמרי' כגון שנטלוה מסיקין כו' וכן בסוף ב"ק קט"ז אם מחמת הגזלן חייב כו' האמרינן בירושלמי דנדרים פ"ד הל' ב' על הקנס קנסו בגזלן: (ליקוט) אם לא כו' מפני כו'. ירושלמי פ' בתרא דשביעית הל' א' המשעבד שדה לחבירו ומכרה רי"א אינה מכורה לשעתה חייליה דר' יוסי מן הדא שור מצוי הוא להבריח שדה אינה מצויה להבריח ר"ל זהו החילוק בין עשה שורו אפותיקי ומכרו דמכור הגע עצמך שמכרה לבעל זרוע א"ר יודן אבוי דר' מתניה מצויין הן בעלי זרוע ליפול אלמא דסמיך עלה ואע"ג שמוכרו לבעל זרוע סומך מ"מ עליו מפני כו' (ע"כ):
כז סָעִיף יג מיהו כו'. דכאן ל"ש ס' הנ"ל:
כח סָעִיף יג וי"א כו' ויש חולקין. עסמ"ע: (ליקוט) וי"א דה"ה אם כו'. כ"כ הרשב"א בחידושיו בפ"ק דב"ק ח' ב' אלא הב"ע ביתמי כו' ופי' ביתומים קטנים דאפי' יש בני חורין בידם גובה ממה שביד הלקוחות וסתר פירש"י ותוס' דא"א לומר מהדר שטרא למרייהו דיקנה להם דא"כ מאי אהדר שטרא הא אמרי' בפ' בתרא דב"ב הנותן כו' והחזיר את השטר וצ"ל שיבטל שאסלק להם בחוב אביהם שלא פרע להם עדיין וקי"ל יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן כו' כמ"ש בכתובות ופסחים ועוד מאי דלאו בני פירעון כו' ע"ש. וי"ח ס"ל כפרש"י (ע"כ):
כט סָעִיף יג לוה כו'. כמ"ש בב"ק ט' א' אחוי טירפך כו' וערא"ש שם וכן ראובן שיש לו כו' וכן נמצא כו' וז"ש ונ"ל דאם כו':
ל סָעִיף טו אם יש כו' אבל אם כו'. עמ"ש סי' ק"ז ס"ז וערא"ש דפ"ק דב"ק ס"ו:
לא סָעִיף טז אם הלוקח כו'. כמ"ש בב"ק ח' ב' רצה מזה כו' ועתוס' שם ד"ה מצי כו' וע"ל סי' ק"ז ס"ט: (ליקוט) אם הלוקח כו'. עברש"י פ"י דכתובות צ"ב א' ד"ה רצה מזה. ואע"ג דאלו לקחה כו' ותוס' שם ד"ה רצה כו' ובב"ק ח' ב' ד"ה רצה כו' ע"ש (ע"כ):
לב סָעִיף יז לוה כו'. עבה"ג דלא אמרו אלא בגוף הקרקע שלו אבל כאן א"ל אלא שעבוד:
לג סָעִיף יח ראובן כו'. כה"ג אפי' בגוף הקרקע שלו כמ"ש בב"ב ל' ב' אפ"ת רבנן התם כו' וכ"ש בבע"ח דלא איבד בשתיקה כמש"ש קל"ב תנן התם כו' ושמואל אמר כו' ומקולי כו' וערשב"ם ד"ה ומקולי כו' ועסמ"ע בסט"ז:
לד סָעִיף יט לוה כו' אם הם כו'. דלא עדיף ממתנה גמורה כמ"ש בס"א:
לה סָעִיף יט ואם נתנם כו' כשם כו'. כמ"ש בקדושין ס' א' רה"א והוא יתן. פירש"י לכשירצה וכמ"ש במתני' שם ע"מ שאתן לך מכאן כו' הא ברישא כ"ז שירצה:
לו סָעִיף כ אע"ג כו' ויש חולקין. כמ"ש בב"ב קנ"ז א' כי קא מיבעיא לן דאיקני כו' והוריש ושם את"ל דאיקני כו' והוריש כו' ואסיק שם דמשתעבד כמ"ש שם והלכתא יחלוקו וכ' דבדאיקני לא אמרי' אחריות ט"ס וכמש"ל סי' קי"ב ס"א ודוקא שפירש כו' וכמ"ש שם מ"ד ב' ודלמא דאיקני כו' ומדאמרו בגמ' דאקני קני ומכר כו' והוריש ש"מ שבשניהם צריך לפרש דבחדא מחתא מחתינהו וס' ראשונה ס"ל דגבי יורש ודאי משתעבד בלא כתיבה כמ"ש שם ת"ש נפל כו' תרגמא מלוה כו' ופי' תוס' שם דכופין ואע"ג דדחינהו בגמ' שם כמ"ש מתקיף כו' אלא הא מני כו' היינו למ"ד אינו גובה מן היורשין אבל לדידן דקי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין ודאי משתעבד ומ"ש בגמ' דאיבעיא גם בהוריש אליבא דשמואל קאמרי דס"ל אינו גובה וכן סתם לעיל ס"א וס"ס ק"ד סט"ז וריש סי' ק"ז ס"א וס"ס קי"ב ס"ח ובהג"ה שם: (ליקוט) ס"ח אע"פ כו'. וכן סתם בסכ"א ובסי' ק"ז ס"א וסי' קי"ב ס"ה ועתוס' קנ"ט א' בד"ה ולימרו כו' ואע"ג דאמרן לעיל דאיקני כו' הויא כמו מלוה כו' (ע"כ):
לז סָעִיף כא ראובן כו'. ע"ל סי' פ"ו ס"ח ועבה"ג:
לח סָעִיף כא לא היו כו'. כמש"ל סי' פ"ו ס"ב בד"א כשאין כו':
לט סָעִיף כא לא מיבעיא כו' אלא אפי' כו'. פסחים ל"א א' שאני התם דא"ל כי כו':
מ סָעִיף כא אפי' נעשו כו'. כמש"ל סי' פ"ז ס"א ל"ש כו' ע"ש:
מא סָעִיף כא ואפי' קנו כו'. ר"ל ואפי' לא כתב לו דאקנה כמ"ש מיניה אפי' כו':
מב סָעִיף כא ומיורשיהם. כס' ראשונה בס' שקדם:
מג סָעִיף כב אם מכר הלוה כו' אם יש כו'. כמ"ש בב"ב מ"ד ב':
מד סָעִיף כב או שבע"ח כו'. דלוה שני נשתעבד לראשון מדר"ן כאלו לוה ממנו כמ"ש בפסחים:
מה סָעִיף כג אם היו כו' אם כו'. ב"ב קנ"ז ב' והלכתא יחלוקו וערשב"ם שם ד"ה יחלוקו כו':
מו סָעִיף כג ואם תפס כו'. דכ"מ שאין דין קדימה מהני תפיסה כמש"ל סי' ק"ד ס"ו ע"ש:
מז סָעִיף כג ואם חובותיו כו' או קודם כו'. כמש"ל סי' ק"ד מי שיש כו' ובס"ז לוה וכתב לו כו' ואמר וכתב לראשון אגב דשטרי הוי מטלטלים וצריך לאגב כנ"ל וכמ"ש שם ס"ה שעבד לו מטלטלי אגב כו' ע"ש וכ"ז מיירי שכ' לכולם דאקני ועש"ך וכ' והוא שגובין מטלטלי דאם גבה קרקע אז יש להם דין קרקעות דמשתעבד לראשון למפרע כמ"ש בפסחים שם שאני התם כי היכי כו':
מח סָעִיף כד ראובן היה כו'. כבר נתבאר סכ"ב:
מט סָעִיף כד ואין בזה כו'. כמש"ל סי' ס' ס"א משום דמילתא דלא שכיחא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.