א מַלְוֶה שֶׁיּוֹדֵעַ לָקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ מֵהַלּוֶֹה אַחַר שֶׁהִלְוָה, הוֹלֵךְ וְטוֹרֵף מֵהֶם בְּבֵית דִּין, אֲבָל אִם טָרַף שֶׁלֹּא בְבֵית דִּין אֵינוֹ כְּלוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה שֶׁבְּסוֹף חֲזֵה הַתְּנוּפָה), וְקוֹרְעִים בֵּית דִּין שְׁטַר הָאַדְרַכְתָּא, וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטַר טִרְפָּא, וְכוֹתְבִים בַּטִּרְפָּא שֶׁקָּרְעוּ שְׁטַר הָאַדְרַכְתָּא.
ב כְּשֶׁיִּמְצָא הַמַּלְוֶה לַלּוֹקֵחַ, כּוֹפִין אוֹתוֹ לָדוּן עִמּוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: לֵךְ אֵצֶל הַלּוֶֹה וּכְשֶׁיִּתְחַיֵּב לְךָ בַּדִּין יִכְתְּבוּ לְךָ טִרְפָּא עַל הַלָּקוֹחוֹת אָז אֶפְרַע לְךָ, אֶלָּא יֵלֵךְ הוּא אֵצֶל הַלּוֶֹה וְיַזְקִיקוֹ לָבֹא לְדִין. וּמִיהוּ, הֵיכָא דְאִיתֵהּ, מוֹדָעִינָן לֵהּ, כְּגוֹן שֶׁאֵינוֹ רָחוֹק יוֹתֵר מִמַּהֲלַךְ יוֹם אֶחָד; וִאִם מְבַקֵּשׁ הַלּוֹקֵחַ זְמַן לַחֲזֹר אַחֲרָיו, נוֹתְנִים לוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבִלְבַד לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ וְשֶׁלֹּא לָבֹא בַּעֲקִיפִין:
ג אִם רוֹצֶה הַלּוֹקֵחַ לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה בְּמָעוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְיִשָּׁאֵר לוֹ הַקַּרְקַע, וְיַחֲזֹר וְיִשְׁאַל מֵהַמּוֹכֵר מַה שֶּׁפָּרַע לַמַּלְוֶה בִּשְׁבִילוֹ. וְאִם עֲשָׂאָהּ אַפּוֹתִיקִי מְפֹרָשׁ, דְּאָמַר לֵהּ: לֹא יִהְיֶה לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ בְּמָעוֹת. אִם קָנָה שְׁתֵּי שָׂדוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, כָּל אַחַת בְּמָנֶה, וְהַחוֹב שֶׁהָיָה לַמַּלְוֶה עַל הַלּוֶֹה הָיָה מָאתַיִם, וְטָרַף מִמֶּנּוּ בְּמָנֶה שָׂדֶה שֶׁקָּנָה רִאשׁוֹן, וּכְשֶׁבָּא לִטְרֹף הַשְּׁנִיָּה בַּמָּנֶה הַנִּשְׁאָר, הֵבִיא לוֹ מָאתַיִם וְאָמַר לֵהּ: אִם תִּרְצֶה שָׂדֶה רִאשׁוֹנָה שֶׁגָּבִיתָ כְּבָר בְּכָל הַמָּאתַיִם, הֲרֵי טוֹב, וְאִם לָאו קַח מָאתַיִם וְהִסְתַּלֵּק, הַדִּין עִמּוֹ. וְאִם רָצָה הַמַּלְוֶה וְקִבְּלָהּ בְּמָאתַיִם, אֵין הַלּוֹקֵחַ חוֹזֵר עַל הַמּוֹכֵר וְגוֹבֶה מִמֶּנּוּ אֶלָּא מָנֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם עָשׂוּ בֵּית דִּין תְּחִלָּה שׁוּמָא וְהַכְרָזָה, שׁוּב אֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, דְּשׁוּמָא לָא הָדְרָא לַלּוֹקֵחַ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹנָה וְהָרֹא"שׁ). וְע"ל סִימָן ק"ג סָעִיף ט'. וְכָל זֶה מַיְרֵי בְּלוֹקֵחַ אֶחָד שֶׁלָּקַח ב' הַשָּׂדוֹת, אֲבָל בְּב' לוֹקְחִין, אֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לוֹמַר דִּיקַבֵּל שָׂדֶה הָאֶחָד יוֹתֵר מִשָּׁוְיוֹ אוֹ לְסַלְּקוֹ בְּמָעוֹת, דְּלָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידֵהּ הוּא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי וְר' יְרוּחָם).
ד אַחַר שֶׁכּוֹתְבִין הַטִּרְפָּא, מוֹרִידִין שְׁלֹשָׁה בְּקִיאִין לְאוֹתָהּ שָׂדֶה וְשָׁמִין לוֹ מִמֶּנָּה כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ, כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ מֵהַקֶּרֶן וַחֲצִי הַשֶּׁבַח כְּפִי מַה שֶּׁשָּׁוֶה עַתָּה, וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִים עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִי' ק"ט. וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעִין אֶת הַלּוֶֹה בְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם, אִם הָיָה הַלּוֶֹה עִמָּנוּ בַּמְּדִינָה. וּמַשְׁבִּיעִין אֶת הַטּוֹרֵף בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא נִפְרַע חוֹב זֶה, וְשֶׁלֹּא מְחָלוֹ וְשֶׁלֹּא מְכָרוֹ לְאַחֵר, וְכוֹלֵל בִּשְׁבֻעָתוֹ שֶׁאֵין זֶה שְׁטַר אֲמָנָה, וְאִם הוּא תּוֹךְ הַזְּמַן, טוֹרֵף בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין אוֹתוֹ לְנִכְסֵי הַלּוֹקֵחַ בְּשׁוּמָא, עַל פִּי מַה שֶּׁנִּתְבָּאֵר בְּסִי' ק"ג, וְכוֹתְבִים הוֹרָדָה, וְכוֹתְבִים בָּהּ שֶׁהִכִּירוּ שֶׁהוּא שֶׁל פְּלוֹנִי הַלּוֶֹה, וְכוֹתְבִים שֶׁקָּרְעוּ הַטִּרְפָּא.
ה בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ לַטּוֹרֵף בְּנִכְסֵי לוֹקֵחַ וְטָעוּ בְּכָל שֶׁהוּא, מִכְרָן בָּטֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כְּמוֹ גַבֵּי יְתוֹמִים לְעֵיל סִימָן ק"ט (סָעִיף ג') (טוּר). וְאִם יָבֹא שׁוּם אָדָם וְיַעֲלֶה אוֹתָהּ שָׂדֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁשָּׁמוּהָ ב"ד, וְהַמַּלְוֶה רוֹצֶה לִקַּח אוֹתָהּ, צָרִיךְ לְקַבְּלָהּ בְּאוֹתוֹ עִלּוּי.
ו אִם בַּעַל חוֹב וְלוֹקֵחַ בָּאִים לְהוֹסִיף כָּל אֶחָד עַל חֲבֵרוֹ, נוֹתְנִים הַשָּׂדֶה לְאוֹתוֹ שֶׁמּוֹסִיף יוֹתֵר, אִם הַתּוֹסֶפֶת הוּא עַד כְּנֶגֶד כָּל דְּמֵי הַחוֹב. אֲבָל אִם הַלּוֹקֵחַ רוֹצֶה לְהוֹסִיף מְעַט עַל שׁוּמַת ב"ד, וְלֹא יִהְיֶה כָּל הַחוֹב פָּרוּעַ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
ז אִם הַמַּלְוֶה אוֹמֵר: אֲקַבֵּל הַקַּרְקַע בְּכָל חוֹבִי בְּלֹא שׁוּמַת בֵּית דִּין, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר: לֹא כִי אֶלָּא יָשׁוּמוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין וַאֲנִי אֶתֵּן כְּפִי שׁוּמָתָן, אֵין שׁוֹמְעִין לַלּוֹקֵחַ.
א סָעִיף ג אם רוצה הלוקח לסלק כו'. עיין בסמ"ע סק"ד עד קודם שעשו ב"ד שומא והכרז' בשדה זו בשביל המלו' אזי יכול הלוקח לסלקו בדמי שוויו השדה אפי' אינו עולה לדמי חובו של המלוה כו' אולי נמשך למ"ש הטור לעיל ר"ס ק"ט סוף סעיף א' והרא"ש פרק מי שהי' נשוי וכמ"ש בסמ"ע ס"ס זה אבל לפי מה שפסקתי לקמן סי' קט"ו סוף סעיף א' כהרמב"ן והראב"ד ובעה"ת וריב"ש א"כ א"י לסלקו עד שיתן לו כל חובו. ע"ש בסמ"ע ואם כבר עשו שומא והכרזה כו' אא"כ יתן לו כל דמי חובו לא הבנתי דבריו ול"ד לדלקמן ס"ס ז' דהתם אומר המלו' לא ישומו אבל כשכבר שמו למה יצטרך ליתן לו כל דמי חובו יתן לו כפי השומא:
ב סָעִיף ג שוב אין הלוקח יכול לסלקו. כבר כתבתי כשאינו רוצה הלוקח לסלקו כל החוב כו' עכ"ל סמ"ע וזהו טעות דהכא אפי' ירצה ליתן כל החוב א"י לסלקו מטעם דשומא לא הדרא ללוקח וק"ל:
ג סָעִיף ד ושלא מכרו לאחר וכולל בשבועתו כו'. אין לשון זה מדוקדק דגם שלא מחלו ושלא מכרו הוא מצד גלגול ולכך תוך הזמן א"צ לישבע כלל ובטור איתא בזה הל' וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ולא מחלו והוא נכון:
ד סָעִיף ז אין שומעין ללוקח בהרא"ש פ' מי שהי' נשוי מבואר הטעם משום תועלת הלוה שיפטר מחובו וכן מוכח בטור ומחבר ר"ס ק"ט סס"א גבי יורשים (דאין שומעין) [דשומעין] להן אבל לפי מה שפסקתי לקמן סי' קט"ו סוף סעיף א' א"כ הכא אפי' מת הלוה ולא הניח נכסים אחרים כלל אין שומעין ללוקח וכן עיקר:
א סָעִיף א אבל אם טרף שלא בב"ד אינו כלום. גם בבני חורין כתב הטור והמחבר כן לעיל סי' ק"ג ס"ו אלא ששם כתב פלוגתא בעבד הזמן או משכונה ע"ש:
ב סָעִיף א וקורעים ב"ד שטר האדרכתא כו'. המחבר נמשך אחר ל' סדר דברי הרמב"ם דפכ"ב דמלוה (דין ו') וע"ש דלפני זה כתב שם דאם אין ללוה בני חורין כותבים לו אדרכתא ?לילך ולבקש אם ימצאו לקוחות שקנאו אחר שהלוה המלוה לזה הלו' המוכר להן ואחר שמצא לקוחות קורעין האדרכת' וכותבין לו טירפא כו' וכבר כ' המחבר ל' הרמב"ם על הסדר בס"ס צ"ח מס"ח והלאה והתחיל באדרכתא דבני חורין וסיים באדרכתא דטירפא והורדה דמשועבדים ע"ש דכתב דרך כלל נוסח כתיבתן ואח"כ כ' המחבר הלכות גביות בני חורין זא"ז ואח"כ כ' מיד גביות ממשועבדים וע"ז קאי מ"ש כאן מלוה שיודע לקוחות כו' ור"ל אחר שכבר כתבו לו האדרכתא מצא ע"י המשועבדים אז קורעים האדרכתא וכותבין לו טירפא כו' והטור יש לו דרך וסדר אחר נמשך אחר הרא"ש וכמ"ש בפרישה ע"ש בס"ס ק"ב ודו"ק:
ג סָעִיף ב ושלא לבא בעקיפין ז"נ הרא"ש דכל זמן ב"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו דברי חכמים על בעלי דינים שלא לדחוק אותם יותר מדאי כו':
ד סָעִיף ג אם רוצה הלוקח לסלק כו' הרשות בידו כו'. עפר"וד שם כתבתי והוכחתי כלל דין זה דנחלק לג' דינים והוא דאם בא הלוקח לסלק המלוה קודם שעשו ב"ד שומא והכרזה בשדה זו בשביל המלוה אזי יכול הלוקח לסלקו בדמי שויו השדה אפי' אינו עולה לדמי חובו של המלוה ואם כבר עשו שומא והכרזה בשביל המלוה אפי' אם עדיין לא גבהו המלוה אין הלוקח יכול לסלקו אא"כ יתן לו המלוה כל דמי חובו ואם עשו שומא והכרזה וגם כבר גבהו המלוה והנה הוא כבר בידו בזה פליגי הרמב"ם ס"ל דגם בכה"ג הלוקח יכול לסלקו דאמרי' שומא הדרא גם בלוקח והרא"ש חולק עליו וס"ל דלא אמרו שומא הדרא כי אם להלוה ויורשיו דבהו שייך לומר ועשית הטוב והישר שיחזור להן שדותיהן ולא גבי לוקח שנכנס לשיעבודו דזה המלוה וכמ"ש הטור בסי' ק"ג סכ"ב ושם פסק המחבר בס"ט כהרמב"ם ומור"ם כתב שם די"א כו' והוא דעת הרא"ש וע"ש:
ה סָעִיף ג וגובה ממנו אלא מנה. שהרי אין השדה הי' שוה יותר אלא מכח שחביבה על המלוה קבלה במאתים טור:
ו סָעִיף ג שוב אין הלוקח יכול לסלקו. כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאינו רוצה הלוקח לסלקו בכל החוב וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"ז ע"ש:
ז סָעִיף ג וע"ל סי' ק"ג ס"ט ר"ל דשם נתבאר דיש פלוגתא בזה:
ח סָעִיף ד מהקרן וחצי השבח. ר"ל כמה היתה שוה מתחלה בשעה שקנאה הלוקח וכמה נתן בעדה שזהו מחשב קרן ואשר שוה עתה יותר זהו מקרי שבח ומאותו שבח המותר גובה החצי. ובסי' קט"ו כתב המחבר ומור"ם חילוקים בין שבח דמחמת הוצאה או דממילא ובין עשאו אפותיקי או לא ובין מסיק שיעיר ארעא ושבחא או לא ובין לוקח או מקבל מתנ' ויתומי' ע"ש מילתא בטעמא בכל זה:
ט סָעִיף ד בתקנת הגאוני' שאין לו כו'. ר"ל כמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס צ"ט דתקנו שבועה לכל הטוען אין לי במה לשלם ע"ש:
י סָעִיף ד אם הי' הלוה עמנו במדינה. פי' בעיר או ברחוק מהלך יום א' לאפוקי אם אינו במדינה גובה המלוה מהלוקח דא"צ להמתין עד שישבע הלוה שאין לו כיון דשבועה זו אינו אלא מכח תקנת הגאונים והלוקח יהדר אח"כ אחר הלוה וכנ"ל:
יא סָעִיף ד ומשביעין את הטורף בנק"ח. הרמב"ם והטור כתבו כל' המחבר ואף ע"פ שגם שבועת הלוה דלפני זה דנשבע דאין לו הוא בנק"ח וכמ"ש הטור והמחבר בריש סי' צ"ט אלא משום דשבועת המלוה הוא שבועת המשנה ושבועת הלוה שאין לו אינו אלא מתקנת גאונים אחרונים שתקנוהו והחמירו בה לישבע בנק"ח מש"ה כתבו בנק"ח בפי' בדין שבועת המלוה ללמדינו ששבועת המשנה הוא:
יב סָעִיף ד ושלא מכרו לאחר. דאלו מכרו יאמר לו לוקח זה לאו בעל דברים דידי את אלא מי שלקחו ממך:
יג סָעִיף ד וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה כו'. דוקא כשצריך לישבע עיקר השבועה דאינו פרוע כו' תקנו חז"ל לכלול ג"כ שבועה זה אגב חותן שבועות אבל אם נתברר שלא פרע לו א"צ לישבע בשביל זה לחוד שלח אמנה הוא ומ"ה מסיק וכתב דאם הוא בתוך הזמן טורף בלא שבועה וק"ל:
יד סָעִיף ד טורף בלא שבועה זהו דוקא להרמב"ם אבל לרבינו האי והרא"ש צריך שבועה כמ"ש הטור בסי' ע"ח ושם כתב המחבר גופא פלוגתא בזה ע"ש ואף דשם איירי כשמת הלוה ובא לפרוע מהלקוחות נ"ל דה"ה כשהוא חי ואין הלוה לפניו ואפילו אם הוא לפנינו ומטעם שכתבתי בפרישה ע"ש ובסי' פ"ד ס"ב ובסמ"ע סי' ע"ח כתבתי למה כתב שם הדין אאם "מת הלוה ולא כתבו אאם הוא חי ע"ש:
טו סָעִיף ה וטעו בכל שהוא מכרן בטל פי' אע"פ שעשו שומא והכרזה דכה"ג בלוה גופא וביתומים כשמכרו ב"ד לצרכן אפי' טעו ומכרו שוה מאה בחמשים מקחן קיים אליבא דד"ה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ט ס"ג ע"ש מ"מ בנכסי לוקח דינו כשליח שטעה בכל שהוא שמכרו בטל כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קפ"ב ע"ש. והטעם דבלוה או יורשיו דעלייהו מוטל לפרוע להמלוה מעצמן ולמכור הנכסים ברצונם ולא עשאוהו והב"ד עשו ככל המוטל עליהן בשומא והכרזה מש"ה מכרן קיים משא"כ לוקח שאינו מוטל עליו לפרוע חוב המלוה ומש"ה נעשו הב"ד כשלוחו וכשם שאם טעו במה שהוא היזק להלוקח יכול הלוקח לבטל המקח כדין שליח שעיוות כן נמי אם טעו הב"ד לטובת הלוקח המלו' יכול לבטל המקח ועפ"ר:
טז סָעִיף ה וי"א שדינו כמו גבי יתומים לעיל סי' ק"ג סעיף ד' לא כתב מור"ם אדברי המחבר (שכתב שם כמ"ש כאן) דיש חולק על זה וגם בטור נראה דהסכים שם עם הרמב"ם והרי"ף שכתב שם בשמם דאף אם טעו בכל שהוא מקחן בטל וכאן כתב אדברי הרמב"ם דל"נ לחלק בין לקוחות ויתומים אבל בפרישה כתבתי שם בסי' ק"ג גם כאן דהמדקדק בלשון הטור יראה לו שגם שם לא הסכים עם הרמב"ם ע"ש וא"כ צריך טעם למור"ם למה לא הגיה לכתוב שם בסי' ק"ג כמ"ש כאן עליו ואפשר לומר משו' דהרמב"ם כתב דין זה בבא לטרוף מלוקח שטעו בכל שהוא שמקחן בטל אלא שהטור ס"ל שדין הבא לטרוף מלוה שלא מדעתו שוה להבא לטרוף מלוקח וכן משמע מדברי הרי"ף (ושדוקא בהבא לגבות מיורשים שהב"ד אביהם של יתומים וכאלו הגביהו היורשים עצמן כשהגדילו בהן אמרו במשנ' ובגמרא בפחתו שתות והותירו שתות מקחן בטל הא בכל שהוא מקחן קיים) ומש"ה הביא הטור דברי הרמב"ם מ"ש בלוקח בסימן ק"ג דאיירי בבא לגבות מנכסי הלוה ומה"ט לא כתבו לא הטור ולא מור"ם עליו דבר שם בסי' ק"ג וסמכו אמ"ש כאן עליו בגוף דבריו בדין לוקח ומשם נלמד לדין הבא לגבות מנכסי הלוה הנלמד ממנו וק"ל:
יז סָעִיף ו נותנים השדה לאותו שמוסיף כו'. ז"ל הטור אם יבא אדם בתוך ההכרזה ויעלה הקרקע יותר מאשר שמוה הב"ד והמלו' רוצה ליקח אותו קרקע צריך לקבלו באותו עילוי שהשומא והכרזה לטובת הלוה היא שאם ימצאו מי שירצ' ליתן בה יותר הרי טוב ואם לאו יקחנה המלו' באותו שומא אבל אם הלוקח בעצמו רוצה לעלות השומא אין שומעין לו כי בודאי לתועלתו הוא מכוין שיאמר מה אני חושש שאוסיף ותשאר הקרקע בידו כי אח"כ אחזור ואקח הכל מן המוכר כו' וכבר כתבתי זה לעיל בסמוך גם בכלל הדין ע"ש:
יח סָעִיף ו ולא יהי' כל החוב פרוע כו'. אבל אם יהי' כל החוב פרוע מצי הלוקח לסלקו כיון דעדיין לא גבהו המלוה וכמ"ש ג"כ לעיל בכלל הדין:
יט סָעִיף ז אין שומעין ללוקח. הטעם משום שהוא פסידא דלוה דאם ישמעו להלוקח לא יפטר הלוה מהמלוה בהיתרון בכדי חובו משא"כ במלוה שבא לגבות מהיורשים דכ' הטור והמחבר לעיל סי' ק"ט ס"א דאף אם ירצה המלוה לקבל השדה שהניח הלוה אבי היורשים בכל החוב דשומעין להיורשים שאומרי' ניתן לך בשומת ב"ד דהתם אין פסידא להלוה בזה שכבר מת ויורשי המת יהיה להן ריוח בהשומא שבאם יהיה להן מעות אחר זה יכולין לחזור ולפדותו באותו שומא מיד המלוה דהרי שומא הדרא להם וכמ"ש שם ובע"ש כתב בזה ז"ל אין שומעין ללוקח דהא דאמרי' בסי' ק"ט דבכגון זה שומעין להיורש היינו מטעם שנתבאר שם כדי שידע שוויו כשירצה לסלקו דשומא הדרא ליה אבל לוקח כבר אמרנו ס"ג דללוקח לא הדרא וא"כ למה ישומו אותו עכ"ל ודבריו תמוהין מאד חדא דאף דשומא לאחר שבאת' ליד המלוה לא הדרא מ"מ זה הלוקח דאיירי כאן מיני' דצועק ואומר ישומו לי ואתן למלוה דמי השומא מיד בחובו ולא אתננו השדה כלל מידי ליד המלוה למה לא ישמעו לו כיון דקי"ל דהלוקח מצי לסלק להמלוה מתחלה וכנ"ל ועוד דהרי בדין זה דאין שומעין להלוקח ליכא מאן דפליג ולפי טעם הע"ש הרמב"ם דס"ל דשומא הדרא ללוקח אף אם כבר גבהו המלוה הו"ל לאפלוגי בהאי דינא אלא מחוורתא כדכתיבנא דהכא הוי טעמא משום דהוי פסידא דהלוה וכ"כ הרא"ש בהדיא וכמ"ש בפריש' ע"ש:
א סָעִיף ג שוב אין הלוקח יכול לסלקו ז"ל הסמ"ע כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאינו רוצה הלוקח לסלקו בכל החוב וכ"כ הטור והמחבר בסמוך בס"ס ז' עכ"ל וכתב הש"ך וזהו טעות דהכא אפי' ירצה ליתן כל החוב אינו יכול לסלקו מטעם דשומא לא הדרי ללוקח ע"ב ולפענ"ד אין כאן טעות דהא כאן מיירי דלא עשו ב"ד אלא שומא והכרזה אבל הורדה עדיין לא עשו למלוה וא"כ ודאי הלוקח יכול לסלקו בזוזי וכל זמן שלא נעשה הורדה לא קנאו המלוה וז"ב:
א סָעִיף ב לך אצל הלוה היינו כשאין הלוה כאן ברחוק מהלך יום אחד אבל בערב דוקא כשרחוק מהלך ל' יום ועפ"ר טעם הדבר:
ב סָעִיף ג אם רוצה הלוקח לסלק. עש"ך ס"ק א' עד יתן לו כפי השומא ע"ש, והנה דברי הש"ך תמוהין מאוד בעיני כל מעיין דמ"ש לפי מ"ש בסי' קט"ו א"י לסלקו עד שיתן לו כל חובו תמה מאוד דשם דוקא כשאומר לדידי שוה לי כל חובי משא"כ הכא מיירי דאין המלוה מקבל יותר משוויו מש"ה כתב הסמ"ע דהלוקח י"ל הא לך זוזי כפי שוויו כיון דלא יהי' להלוה נ"מ כלל במה שתגבה הקרקע כיון שגם עתה לא תגבה לו מחובו יותר משוויו. גם מ"ש לסתור דברי הסמ"ע במ"ש בשכבר עשו שומא והכרזה תמוה מאד דדין מבואר הוא בסעיף י' ע"ש והוא מבואר ברא"ש בהדיא גם מ"ש בכי' קט"ז ס"ק ך' כ' ג"כ וז"ל ולענין דינא נראה עיקר וכו' ואין תועלת ללוה וכו'. ולפ"ז אפי' בא הלוקח לסלק וכו' ולכאורה לא תליא הא בהא כלל ואין להם שייכות כלל להדדי. ונראה לפענ"ד דהך דיעה דס"ל דיכול המלוה לומר לדידי שוויא לי אף במקום דליכא פסידא ללו' דבגוונא דהכא שאין המלוה מוסיף על שיווי ורוצה ליקח השדה רק כפי השומא וליכא תועלת להלוה בגביי' המלוה שיגבה השדה הוי כמקום דליכא פסידא ללוה כמ"ש בפרישה דבמקום שהמלוה מוסיף על השומ' לכ"ע אין הלוקח יכול לסלקו משו' טובת הלוה דהא מה"ט תקנו הכרז' משום טובת הלוה ולא גרע המלוה שמוסיף מאיש אחר שמוסיף על השומ' שמחליטין לו כפי ההוספה רק מחלוקת הפוסקים בהא דאין המלוה י"ל לדידי שויא לי היינו כשאין המלוה רוצה להוסיף על השומא ורוצה ליקח השדה רק כפי השומא ומ"מ ס"ל להנך פוסקים דאין הלוקח יכול לסלקו בדמי השומא מטעם דיכול המלוה לומר לדידי שויא לי כל חובי ואין הכוונה בהא שאמר לדידי שויא לי דהיינו שמקבלו בכל חובו דבהא לא פליגי כלל כנ"ל רק הכוונה במה שאומר לדידי שויא לי דהיינו שמקבלו בכל חובו פי' דמתחלה שלויתי עליו נשתעבד לו השדה בכל חובי ובאם שלא יהיה להלוה מעות הקרקע שוה בכל הובי וא"כ ע"כ הא דאמר בש"ס דהלוקח מצי לסלק בזוזי היינו כשמסלק כל חובו והרי מסלק להמלוה מכל זכות שהי' לו להמלוה אבל במקצת חובו ס"ל להך דיע' דא"י לסלקו כיון דאף אם מסלק מקצת חוב דהיינו כפי השיווי של הקרקע עדיין נשאר זכות להמלוה בהקרקע דאם לא היה מעות להלוה לעולם הרי י"ל לדידי שויא לי כל חובי ויהיה השדה בידו נגד כל החוב ומש"ה אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי רק כשמסלק כל החוב ודיעה הראשונה ס"ל דאין הקרקע משועבד' להמלוה רק כפי שומתא ומש"ה במקום דליכא טובת הלוה אי"ל לדידי שויא לי ומש"ה צריך המלוה לטעון דוקא שיקבלו לו ככל חובו דאז אין שומעין ללוקח כמבואר בסעיף ז' ומשום טובת הלוה. ולפ"ז א"ש כל מ"ש הש"ך וגם שפיר הקשו על הסמ"ע דא"כ אחר ההכרזה ג"כ יהיה הלוקח יכול לסלק להבע"ח דבשלמא בסעיף ו' שהמלוה מוסיף א"ש מה שאין הלוקח יכול לסלקו שהוא משום טובת הלוה דההוספ' שמוסיף הלוקח חוזר וגובה מהלוה משא"כ בההוספ' שמוסיף המלוה מרויח הלוה משא"כ הכא דמיירי שאין המלוה מוסיף ורוצה להחזיר הקרקע רק כפי השומא א"כ אפי' אחר שומא והכרזה ג"כ יהי' הלוקח יכול לסלק להמלוה אפי' במקום דליכא טובת הלוה כמו קודם שומא ועש"ך ס"ק ב' מ"ש על הסמ"ע ובתומים מיישב דבריו דלדעת הסמ"ע אחר גמר הכרזה שוב לא הדר' ללוקח אפי' כשנותן כל החוב והסמ"ע חולק וס"ל דהא דשומא לא הדר' ללוקח היינו כשכבר עשו הורדה אבל אחר שומא והכרזה קודם הורדה יכול לסלקו בכל החוב:
ג סָעִיף ג וגובה ממנו אלא מנה ודוקא כשהמלוה מקבלו בר' אז אין הלוקח גובה אלא מנה דהא לא נחסר אלא מנה אבל אם הלוקח נתן ר' גובה מהמלוה ג"כ ר' וכ"כ הריטב"א בכתובות ע"ש ול"מ בשני שדות דאז ודאי כשטען הלוה מתחלה אם תרצה שדה ראשונה שגבית כבר בכל הר' הרי טוב ואם לאו קח ר' והסתלק ודאי דהיתה כוונתו במה שאמר קח ר' זוז והסתלק היינו שנותן לו הר' זוז בעד שני השדות דהא הלוקח יכול לסלקו בזוזי דא"ל דכוונתו הי' שנותן הר' זוז בעד שדה הראשונה דאטו בשופטני עסקינן שיתן ר' זוז ולא יהי' יכול לחזור על הלוה כיון שיכול ליתן הר' זוז בעד שני השדות וכיון שיתן הר' זוז בעד ב' השדות ודאי דיכול לחזור על הלוה אלא אפי' אין כאן רק שדה אחת שלקח בעד ק' מ"מ כשיתן ר' חוזר וגובה מהלוה ר' כיון שהמלוה לא רצה ליתן בעד השדה רק ק' ואם תי' המלוה מקבלו הי' נשאר לו ג"כ חוב על הלוה ק' וא"כ כשנותן לו הלוקח ר' דמי לזה נהנה וזה חסר דחייב משא"כ כשהמלוה מקבלו בכל הר' הוי כזה נהנה וזה לא חסר רק שבא עליו מכח אחריות וזה לא הוי בכלל אחריות שבח כיון שהשדה לא נשבח ואי"ל דאף אם הלוקח נותן כל הר' דמי לפורע חוב של חבירו דז"א דכיון שלקח השדה והיא חביבה בעיניו הרבה עד שהוצרך ליתן כל ממון הרי הוא כמוכרח לפרוע חובו והמוכר כתב לו אנא איקום ואשפי מהמערערין והוי כנותן לו רשות לשפות המערערין כשלא יהיה לו היזק ללוה בכך וכן מוכח מדברי הרא"ש הביאו הסמ"ע ס"ק י"ז שכתב וז"ל כי בודאי לתועלתו הוא מכוון שיאמר מה אני חושש שאוסיף ותשאר הקרקע בידי כי אח"כ אגבה הכל מן המוכר הרי מבואר כמו שכתבתי:
ד סָעִיף ג שני לוקחין. עיין תומים שהקשה כיון דהרמ"א מיירי קודם גמר ההכרזה א"כ איך שייך לומר לאו בע"ד הלא הרשות בידו להוסיף בהכרזה כי לא שלמו ימי אכרזתא וכל אדם יכול להוסיף בהכרזה וה"ה לוקח ב' עכ"ל ולק"מ דלפי מש"ל דלוקח אחד י"ל קה ר' זוזי היינו בעד ב' השדות כיון דהלוקח יכול לסלקו בזוזי ויחזור ויגבה מהלוה משא"כ בשני לקוחות אין הלוקח יכול לומר קח שני מאות זוז והסתלק מן שני השדות כי לאו בע"ד דידי' הוא בשדה ראשונה שזכה רק שיכול לקנות השדה בר' זוז ככמו איש אחר ואז א"י לחזור ולגבות מן הלוה ופשוט:
ה סָעִיף ו ולא יהיה כל החוב פרוע. דמה שלוקח מוסיף הוא לתועלת שלו כי אח"כ חוזר על הלוה. ויהיה להלוה שני תובעין ולכך בשלמא כשמסלקו בכל החוב קמ"ל דהלוקח יכול לסלקו בזוזי כשנותן לו כל חובו. ולפ"ז בלוקח שלא באחריות דלא מצי הדר על הלוה דלכ"ע יכול לסלקו כמו שאר אדם ואין הבדל ביניהם ופשוט.
ו סָעִיף ז דאין שומעין ללוקח. ובקצה"ח סי' ק"ט כתב לפי מ"ש התוספות בכתובות צ"א מהא דהלוקח יכול לסלק בזוזי הוא רק מטעם שיכול להעלות השדה א"כ בלא"ה אין שומעין להלוקח ע"ש ואישתמיט' דברי הדרישה שמפרש דאף בלא עילוי יכול לסלקו רק שבתומים רוצה לסתור דברי הדרישה ע"ש (ובש"ך ס"ק ד' יש שם ט"ס וכצ"ל דגבי יורשים דשומעין להם וכו'):
א סָעִיף א כלום. גם בבני חורין כתב הט"ו כן בסי' ק"ג ס"ו אלא דשם כתב פלוגתא בעבר הזמן או משכונ' ע"ש. סמ"ע:
ב סָעִיף ג רוצה. (א"ה הנה הרב הסמ"ע כתב דדין זה נחלק לג' דינים ע"ש ומה שהשיג הש"ך עליו. אמנם כל דבריהם הם משוללים הבנה ואין לעמוד עליהם כי אם לפרשם בדוחק גדול מה שאין להעמיס במשמע לשונם וצ"ע ועיין בדרישה סימן ע"ב סעיף ט"ז ובסי' ק"ט סעיף ב' ובסי' זה ס"ו ודו"ק):
ג סָעִיף ג מנה. שהרי אין השדה שוה יותר אלא מכח שחביבה על המלוה קיבלה במאתים. טור:
ד סָעִיף ג לסלקו. כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאינו רוצה הלוקח לסלקו בכל החוב וכמ"ש הט"ו בסמוך בסס"ז ע"ש עכ"ל הסמ"ע וזהו טעות דהכא אפי' ירצה ליתן כל החוב אינו יכול לסלקו מטעם דשומא לא הדרא ללוקח וק"ל. ש"ך:
ה סָעִיף ד במדינה. פי' בעיר או ברחוק מהלך יום א' לאפוקי אם אינו במדינה א"צ להמתין עליו כיון דשבועת אין לו אינה אלא מתקנת הגאונים אלא הלוקח יהדר אח"כ על הלוה. סמ"ע:
ו סָעִיף ד מכרו. דאלו מכרו יאמר לו הלוקח לאו בע"ד דידי את אלא זה שלקחו ממך. שם:
ז סָעִיף ד וכולל. אין לשון זה מדוקדק דגם שלא מחלו ושלא מכרו הוא מצד גלגול ולכך תוך הזמן א"צ לישבע כלל ובטור איתא בזה"ל וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו לאחר ולא מחלו והוא נכון עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע ודוקא כשצריך לישבע עיקר השבועה דאינו פרוע כו' תקנו חז"ל לכלול בשבועתו ג"כ כו' אבל אם נתברר שלא פרע לו א"צ לישבע כלל ומ"ה מסיק דאם הוא תוך הזמן טורף בלא שבועה וע"ל סי' ע"ח ס"ב:
ח סָעִיף ה בטל. הטעם דבשלמא גבי הלוה או יורשיו דעלייהו מוטל לפרוע להמלוה מעצמן ולמכור הנכסים ברצונם ולא עשאוהו והב"ד עשו ככל המוטל עליהן בשומא והכרזה מש"ה מכרן קיים משא"כ לוקח שאין מוטל עליו לפרוע חוב המלוה ומש"ה נעשו הב"ד כשלוחו וכשם שאם טעו במה שהוא היזק להלוקח יכול לבטל המקח כדין שליח שעיות כן נמי אם טעו הב"ד לטובת הלוקח יכול המלוה לבטל המקח. סמ"ע:
ט סָעִיף ז ללוקח. מפני שהוא פסיד' דלוה דאם ישמעו להלוקח לא יפטר הלוה מהמלוה בהיתרון בכדי חובו משא"כ במלוה שבא לגבות מיורשים כמ"ש הט"ו סימן ק"ט ס"א דאף אם ירצה המלוה לקבל השדה שהניח הלוה בכל החוב מ"מ שומעין ליורשים האומרים ניתן לך בשומת ב"ד דהתם אין פסידא ללוה בזה שכבר מת ולהיורשים יש ריוח בהשומא שאם יהיו להן מעות אח"ז יכולין לחזור ולפדותו בערך השומא מיד המלוה דהא שומא הדרא ליורשים כמ"ש שם עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך אבל לפי מה שפסקתי בסי' קט"ו סס"א א"כ הכא אפי' מת הלוה ולא הניח נכסים אחרים כלל אין שומעין ללוקח וכן עיקר עכ"ל:
א סָעִיף א מלוה כו' אחר כו'. כמ"ש שט"ח המוקדמים כו':
ב סָעִיף א בב"ד כו'. כמ"ש מאן שם ליך וכמש"ל סי' ק"ג ס"ז אפי'. מלוה עצמו:
ג סָעִיף א וקורעים כו'. עבה"ג וכמש"ל סי' צ"ח ס"ט:
ד סָעִיף ב ומיהו כו'. כמ"ש בב"ק קי"ב ב' וכמש"ל שם ס"ה והוא שיהא כו':
ה סָעִיף ב ואם מבקש כו'. כמ"ש בב"ק שם וסוף ב"מ וכמה זמן ב"ד כו' וכמש"ל שם ס"ד:
ו סָעִיף ג וי"א דאם כו'. ע"ל סי' ק"ג ס"ט מש"ש:
ז סָעִיף ג וכ"ז מיירי כו'. וע"כ הסוגיא שם לא מיירי בב' לקוחות דאל"כ האיך ס"ד דרבינא דליכתוב טרפא באלפא זוזי. ר"ן שם:
ח סָעִיף ד אחר. עבה"ג:
ט סָעִיף ד שלשה. כמ"ש בב"ב שלשה שירדו לשום ובפחות מג' לא כמ"ש בע"ז ע"ב א' כדשיימי בתלתא כו':
י סָעִיף ד בקיאין. כמ"ש בסנה' י"ד ב' בשלשה לקוחות כו':
יא סָעִיף ד וחצי השבח. ב"ב קנ"ז ב':
יב סָעִיף ד ומכריזין כו'. דיתומים ולקוחות דין א' להם בכ"מ וע"ל סי' צ"ח ס"ט:
יג סָעִיף ד ואח"כ משביעין כו'. כמש"ל סי' צ"ט ס"א:ו
יד סָעִיף ד ושלא מחלו כו'. כ"כ הרמב"ם וכמש"ל סי' פ"ב סי"א אם טען כו' יש מי שאומר שדינו כו' וכמ"ש שם דכל טענה דאין מבטל השטר יכול להשביעו וז"ש כאן ולא מכרו לאחר וכאן טענינן ב"ד דטוענין ללוקח:
טו סָעִיף ד וכולל בשבועתו כו'. דע"י גלגול נשבעין אף על דברים שא"צ לישבע כמ"ש בירושלמי דפ"ק דקדושין סוף הל' ה' מנין למדו לגלגול שבועה מסוטה כו' עד כדין דברים שהן ראויין דברים שאין ראוי להשביע אר"י בר בון נשמעיניה מן הדא אמן שלא סטיתי ארוסה כו' ארוסה ושומרת יבם ראוי הוא להשביע. ואפי' לא תבע מגלגלין כמש"ל סי' צ"ד ס"א ע"ש:
טז סָעִיף ד ואם כו'. כמו ביתומים ב"ב ה' ב':
יז סָעִיף ה ב"ד כו'. עמש"ל סי' ק"ג ס"ד:
יח סָעִיף ה וי"א כו'. כמ"ש בגמ' שם מה אלמנה דיחידה כו':
יט סָעִיף ה ואם יבא כו'. דמש"ה היה הכרזה דאף בלא הכרזה צריך ליקח בשומת ב"ד וההכרזה הוא לטובת היתומים ובע"ח כמ"ש בירושלמי דכתובות שם תמן תנינן שום היתומים כו' ולמה שלשים כדי לייפות כחן של יתומים ויכריזו יותר עד שלשים את מייפה כחן מכאן ואילך את מרוע כחן ואמור אף בהקדש כן שנייא היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון ר"ל כמ"ש בערכין כ"ז א':
כ סָעִיף ו אם ב"ח ו'. כמ"ש שם וסבר רמי ב"ח כו' אלפא יהיב ואלפא שקיל מ' דוקא אם פורע לו כל חובו אז יכול להעלותו וז"ש הרא"ש שם ורב האי גאון ז"ל כ' כו' ואפשר דההיא איירי כו' כי הך דשמעתין כו' ואע"ג דאחר יכול להעלותה כמ"ש בס"ה התם לתועלת הלוה הוא אבל כאן כל מה שיתן יקח מיד המלוה כמ"ש הרא"ש שם ואע"ג שאמרו שם טירפא בחמש מאה כתבינן משום שהלוקח לא נתן לבע"ח כי אם קרקע אבל אם היה נותן לו האלף זוז ודאי שהמלוה צריך להחזיר לו כל מעותיו ועתוס' שם ד"ה מאי כו' ונראה לפ"ז שאין הלוקח יכול לסלק לבע"ח אם לא יהא כל החוב פרוע ואע"ג שיכול לסלקו ואפי' ממקצת השדה כמ"ש בב"ק צ"ו א' וב"מ ק"י ב' אלא למ"ד אית כו' ונימא ליה כו' השתא הב כו' וכ"כ בפרישה היינו משום דשם ממ"נ כל החוב פרוע ודלא כהסמ"ע ס"ק ד' ועש"ך שם:
כא סָעִיף ז אם המלוה כו'. כנ"ל בס' שקדם דא"י לסלקו אא"כ פורע לו כל חובו משא"כ ביורשין דיכולין לסלקו אפי' אין כל החוב פרוע וע"ל סי' ק"ט ס"א ואם יאמר המלוה כו' וכמ"ש הרא"ש שם דאי אתי זוזי לידי דיתמי מסלקו ליה בדמי שויו דאפי' שומא הדרא ליורש משא"כ בלוקח וכמ"ש תוס' בב"מ ל"ה א' ד"ה לוקח. אלא משום כו' וכ"כ הרא"ש שם ובעה"ת בש"ג ח"ו כ' ויש לברר אם הלוקח והיתומים רוצים לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלג חובו והוא טוען לדידי שוי לו כשיעור חובי כו' ומסתברא דלא מצי לעלויי ליה בדמי יתירי אלא בדמי דההוא ארעא דשוו לכ"ע כו' כדחי' בירו' פ"ד דכתו' סוף הל' י"ד ההיא איתתא דהות פורנא עשרין דינרין והות תמן חד ביתא טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא אמר ייבון לה ביתא או ייבון לה עשרים דינרים א"ר מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דל"ל פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים והלכה כר' מונא דבהכי אסתלק עובדא והראב"ד ורמב"ן חולקים עליו וכ' דהדין עם המלוה והביא הרמב"ן ראיה מגמ' כתובות הנ"ל דמ' דא"י לסלקו אלא משום דאמר אלפא יהיב כו' והירושלמי הנ"ל השיאו לדרך אחרת לענין שכירות מדור אלמנה והם לא חילקו בין יתומים ללקוחות שם שמ"ט חט"ו אבל לפי מה שחילק הרא"ש בין יתומים ללקוחות הירושלמי וגמ' אינן חולקין ואף שגם הרא"ש בפ"ד שם פי' הירושלמי לענין מדור מ"מ יש ללמוד לבע"ח וכן פשטא דירושלמי אע"ג שמתחיל בשכירות מדור סיפא דירושלמי לענין כתובה שאמרו שם לא היה שם בית א"ל היורשין שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא איתתא הוה פורנא כו' מכאן ואילך היא אומרת קרקע כו' ור"ל בתחלה אמר כיון שאין גוף הבית משועבד לה רק שיעבוד כמ"ש שוכרין לה בית לא כגמ' שלנו שאמרו מדור אלמנה שנפל כו' יכולין לסלקו במעות ומביא ראיה שכן אמרו בתובעת כתובה מיתומים שא"ר מנא מכיון כו' אלמא מכאן ואילך היא אומרת כו' שיכולין לסלקו ה"ה בשכירות יכולין לסלקו כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.