א לוֹקֵחַ שֶׁטָּרְפוּ מִמֶּנּוּ הַשָּׂדֶה, כּוֹתְבִים לוֹ בֵּית דִּין טִרְפָּא הֵיאַךְ טְרָפוּהוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁבִיל חוֹב שֶׁל הַמּוֹכֵר, וְחוֹזֵר וְטוֹרֵף מֵהַמּוֹכֵר. הַגָּה: וְאֵין הַבַּעַל חוֹב צָרִיךְ לִכְתֹּב לוֹ הַרְשָׁאָה אוֹ שְׁטַר הוֹדָאָה שֶׁטָּרַף מִמֶּנּוּ (בֵּית יוֹסֵף סִימָן קי"א בְשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א), וְאִם קְנָאָהּ וְהוּקְרָה, אִם הָיְתָה שָׁוָה אֶלֶף כּוֹתְבִים לוֹ טִרְפָּא בְּאֶלֶף; וְכֵן אִם הָיְתָה שָׁוָה אֶלֶף בְּשָׁעָה שֶׁלָּקְחָהּ, וּבִשְׁעַת טִרְפָּא לֹא הָיְתָה שָׁוָה אֶלָּא ת"ק, אוֹ שֶׁהָיְתָה שָׁוָה אֶלֶף וּלְקָחָהּ בְּת"ק, בְּכֻלָּם כּוֹתְבִין לוֹ טִרְפָּא בְּאֶלֶף. וְכָל הַדִּין שֶׁיֵּשׁ לַמַּלְוֶה עִם הַלּוֹקֵחַ, כֵּן דִּינוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן שֶׁטָּרַף בַּעַל חוֹב מִמֶּנּוּ וּבָא הוּא לִטְרֹף מֵהַלָּקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ אַחֲרָיו, אֲפִלּוּ לֹא מָכַר לוֹ בִּשְׁטָר אֶלָּא בְּעֵדִים בְּעָלְמָא, אֲפִלּוּ לֹא פֵרַשׁ לוֹ הָאַחֲרָיוּת. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא מוֹכֵר, אֲבָל נָתַן מַתָּנָה בְּעֵדִים אֵינוֹ טוֹרְפָהּ בְּלֹא שְׁטָר, דְּמַתָּנָה אֵין לָהּ קוֹל אֶלָּא בִּשְׁטָר. (הַמַּגִּיד פֶּרֶק י"א דְּמַלְוֶה). וְהָא דְטוֹרֵף בְּלֹא מָכַר לוֹ בִּשְׁטָר אֶלָּא בְּעֵדִים בְּעָלְמָא, דַּוְקָא כְּשֶׁהָעֵדִים מְעִידִים שֶׁלֹּא חָתְמוּ עַל שׁוּם שְׁטָר מִזֶּה הַמֶּכֶר, וְגַם לֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים אֲחֵרִים כִּי אִם הֵם. וּמִכָּל מָקוֹם בֵּית דִּין כּוֹתְבִים לוֹ הֵיאַךְ נִטְרַף מִמֶּנּוּ, לִרְאָיָה, שֶׁיִּתְבַּע הַלּוֶֹה שֶׁמָּכַר לוֹ.
ב אִם לָקַח בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, וּמְבַקֵּשׁ מֵהַמַּלְוֶה שֶׁיִּתֵּן לוֹ כֹּחוֹ מֵהַשְּׁטָר חוֹב כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִתְבֹּעַ הוּא מֵהַלּוֶֹה, אִם כְּבָר טָרַף מִמֶּנּוּ, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לוֹ מִמֶּנּוּ לֹא הַרְשָׁאָה וְלֹא מֶכֶר, שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ וְנִתְבַּטֵּל. אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּטְרֹף בּוֹ, יָכוֹל לְפַיְּסוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ כֹּחוֹ, אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין לוֹ טִרְפָּא, שֶׁהֲרֵי קָנָה בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא בְאַחֲרָיוּת:
א סָעִיף א והוקרה אם היתה שוה אלף. עיין בסמ"ע ס"ק ב' הקשה דמשמע מכאן דטורף כל היוקר ובסי' קט"ו כתב הטור והמחבר שאין המלוה גובה אלא חצי השבח ותירץ דמיירי בשעשאו למלוה אפותיקי ועי"ל דה"ק והוקרה והוי שוה החצי שבח אלף. ב"ח וק"ל עיין בתשו' מבי"ט סי' שי"ט:
ב סָעִיף א כותבין לו טירפא באלף כו' נראה דטירפא זה כותבין דוקא לבני חורין דשבח אינו גובה ממשעבדי כדלעיל ר"ס קט"ו וע"ש. מיהו להתוס' פ"ק דמציעא דף י"ד ע"ב והה"מ שהבאתי לעיל סי' קט"ו דמלקוחות שקנו אחר הטריפא טורף גם השבח לפי שהוא קצוב כותבין לו טירפ' באלף לטרוף מלקוחות שקנה אחר הטריפ' ע"ש ודו"ק. ע' בירושלמי בגיטין פ' הניזקין ה"ב באריכות מדיני טריפא אם מכר המוכר (הלוקח) לאחרים או נתנו לאחרים או מכרו או נתנו המקבל מתנה לאחרים וע"ש:
ג סָעִיף א וכן אם היתה שוה אלף. כ"כ הטור אבל בבעה"ת ליתא אלא אם לקח באלף אע"פ שאינו שוה אלא ת"ק וי"ל דדוק' כשלא הי' שוה אלא ת"ק בשע' שלקח' דיכול לומ' החזר לי השד' או תן אלף שהרי אתה רוא' לדידי הי' שוה אלף מתחל' שהרי לקחתי' ממך באלף אע"פ שלא הי' שוה אלא ת"ק אבל אם הוזל' ועומדת על ת"ק אין לו אלא ת"ק ולמה לישלם יותר משוי' וכ"כ הה"מ בפשיטות גבי ערבות פכ"ה מהל' מלוה וז"ל ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזל' וטרפ' בע"ח מגבינן ללוקח כפי מה שהיא שוה בשעת טירפא ולא כפי הדמים שקנה ולפיכך אין ערבות על המעות כו' עכ"ל ומביא ב"י לקמן סי' קל"א סי"א והב"ח כתב בסי' קל"א ס"ס י"א דהרב המגיד לא דק במאי דנקט הוזלה שהרי בסי' קי"ו מבואר דאם הוזלה כותבין לו טירפא כמה שהית' שוה תחיל' כו' ואין דבריו נראין דודאי הה"מ חולק על הטור ומסתבר כדבריו ודוק:
ד סָעִיף א אלא בעדים בעלמא. בפרישה כתבתי הטעם דמאן דמוכר מוכר בפרהסיא כדי דלתקבצו קונין הרבה כו' עכ"ל סמ"ע וכן מבואר בש"ס פ' חז"ה (דף מ"ב) להדיא הטעם ע"ש:
ה סָעִיף א אפי' לא פירש לו האחריות. טור מהרא"ש בפ' חז"ה בשם רבינו יונה וכ"כ ר"י נתיב ו' ח"ו בשמו אבל הבעה"ת ריש שער מ"ז כ' דבמוכר שדהו בעדים בעינן שיקבל עליו האחריות דבהא לא אמרי' ט"ס הוא כיון דלא כתב שטר' ובספר ג"ת שם כתב שאחר החיפוש לא יכול למצוא מנין לו דין זה ואני מצאתי ברשב"ם פ' חזקת (בבא בתרא דף מ"א) וריש מ"ב משמע שם להדי' הכי ע"ש ודוק. עוד הקשה בספר גי"ת שם דכיון דמאן דמזבין בפרהסי' זבין א"כ אין חילוק דשיעבודא דאוריית' ע"ש ולק"מ דדוקא בהלואה שייך לומר שעבודא דאוריית' דעבד לוה לאיש מלוה ולא במוכר ובלא"ה לק"מ ודו"ק ועמ"ש לקמן סי' רכ"ה סעיף א'. עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' צ"ה וסי' צ"ו דאם לא פרע הלוקח טורף המוכר ממשועבדים מיום המכיר' מחמת המעות שחייב לו הלוקח אפי' אין לו שטר עליהן כדאמרינן הכא דמוכר שלא בשטר גוב' ממשעבדי ואין דבריו מוכרחים לפענ"ד דשאני הכא דמכר קלא אית ליה כי היכי דליתקבצו קונים כדאית' בש"ס אבל הא דלא פרע לית ליה קלא ואדרב' מסתמ' פורעין מיד כן נראה לפענ"ד (ואף לדברי המבי"ט צ"ל דמיירי שהוא תוך זמנו או העדים מעידים שלא פרע עדיין כגון שלא זזה ידם מתוך ידו וכהאי גוונא דאל"כ פשיט' כיון דיכול לטעון פרעתי אינו גובה ממשועבדים):
א סָעִיף א ואין הבעל חוב צריך לכתוב לו הרשאה. פי' כשבא הלוקח לגבות מהמוכר א"צ הרשא' מהמלוה שירשוהו לגבות מהמוכר במקומו שהי' להמלוה לטרוף ממנו בשטר חוב שהיה בידו עליו שכיון דסתם קנין הוא באחריות ויש בידו טירפא מהב"ד שטרפוהו המלוה ממנו יחזור לגבות מודו בהטירפא:
ב סָעִיף א והוקרה ושוה אלף כו'. כ"כ ג"כ הטור וא"ת דכאן משמע דהלוקח טורף ממנו כל הקרקע ביקרותו ובר"ס קט"ו כתב הטור והמחבר דהיוקר בכלל השבח שהשביח הקרקע מאליה ושם כתבו הרא"ש והטור ומור"ם דאין המלוה גובה אלא חצי השבח ודוחק לומר דמ"ש דגובה חצי השבח לא קאי שם אנתיקר' אלא אכשנשבא גוף הקרקע אבל בנתיקר' נוטל כולו וגם דוחק לומר דמיירי הכא בדכתב להמלוה דאקני ולהלוקח כתב בהדיא דלא יקנה מדאקנ' דכ' מור"ם בר"ס קט"ו דבכה"ג גובה המלוה כל השבח (והלוקח יגבה כפי מה שנטרף מידו ממקום אחר ואפילו מלקוחות משדות שהיו לו במקום אחר ומכרם והמלוה לא רצה לילך אחריהן לטרפם שם) דא"כ לא ה"ל לסתום כיון דזה לא מבואר לעיל בדברי המחבר אלא נראה דמיירי בדעשאו להמלו' אפותיקי דאז הן שלוה שיעור ארעא ושבח' נוטל השבח כולו הן שלא לוה לו אלא שיעור ארע' לחוד דג"כ גובה כל השבח אלא דמשלם להלוקח הוצאתו וכמבואר בסי' קט"ו ומשום דכאן עיקר החידוש שבא ללמדינו הוא מה שגובה לעולם אלף מ"ה קיצרו בזה הטור והמחבר כאן וסמכו אמ"ש לפני זה בסי' קט"ו:
ג סָעִיף א כותבין לו טירפא באלף כו'. טעם דכל הני הוא כדי שלא יהא פסידא להלוקח דהרי כתב לו בשטר הקנין אחריות דעמליהון ושבחיהון:
ד סָעִיף א וכל הדין שיש למלוה עם הלוקח כו'. פי' כשם שהמלוה שיש לו שטר על הלוה כשאין ללוה טורף מהלקוחות שקנה אחריו כן הלוקח שטרפו מידו ואחריותו על הלוה המוכר לו כשאין להמוכר נכסים חוזר הלוקח על הלקוחות שקנו אחריו לטרוף מהן:
ה סָעִיף א אלא בעדים בעלמא בפרישה כתבתי הטעם דמאן דמוכר מוכר הוא בפרהסי' כדי דלתקבצו קונים הרבה ויוסיפו במקח משא"כ כשטר הלואה דמאן דיזיף בצנעא יזיף ולכן אין המלוה טורף כי אם בהלואה הנעש' בשטר ומה"ט נמי כתב מור"ם בהגה דהנותן מתנה בעדי' ור"ל אפי' באחריות אינו טורף דג"כ לית ליה קול ואע"ג דאומר הנותן להעדים כתבו' בשוקא וחתמוה בברא וכמ"ש לקמן בסי' רמ"ב מ"מ כל זמן שלא כתבו אין הנותן מאסף אנשים כמו במכר וק"ל:
ו סָעִיף א שלא חתמו על שום שטר כו'. ז"ל הטור דאי לאו הכי דילמא טריף בעדים והדר טריף בשטר ומכביש הוא דכביש ליה השתא עכ"ל ועד"ר:
ז סָעִיף א ומ"מ ב"ד כותבין לו כו' פי' אף שאין יכול לטרוף לוקח ראשון מלוקח שני כשאין לו שטר מכר אלא עדים אא"כ כשהעדים מעידים שלא חתמו על שום שטר מטעם הנ"ל מ"מ לענין לגבות מהלוה כותבין לו שהלוה יודע האמת אם נתן לו שטר על כן לא חשו שמא יטרוף שני פעמים וגם אפסידא דלוה לא חששו דאיהו דאפסיד אנפשי' דהל"ל לעדים שלא יעידו ע"פ כשחתמו לו שטר ועד"ר שהארכתי בזה:
ח סָעִיף ב שכבר נמחל שיעבודו ע"ל סי' ק"ל מ"ש ליישב דלא תיקשי אהדדי:
א סָעִיף א ואם קנאה והוקרה עיין סמ"ע וב"ח שהקשו דהא בע"ח אינו גובה אלא חצי שבח וע"ש מדבריהם מבואר דנתייקר הוי כשבח דממילא ואינו גובה אלא חצי שבח ואנחנו לא נדע איך נדון בין מוקדם למאוחר לגבות תחל' למוקדם ושמא נתייקרה אחר הלוא' וביוקר חולקין דהוי כמו שבחא וכן הא דתנן שום היתומים בערכין ע"ש ושמא עכשיו נתייקר' ומאי מהני שומא זו דהא משבח יתומים דעת כמה פוסקים דלא גבי דאין להם על מי לחזור ועיין בסי' קט"ו. ואפשר לפמ"ש בטור אה"ע סי' ל"א בשם הרמ"ה דאי קדוש במידי דלא ידעינן השתא אי הוי ש"פ בעידן קידושין מי לא אזלי' בתר השתא ואי אית בי' שוה פרוטה השתא הוי קדושי ודאי עד דמתברר בסהדי דלא הוי ש"פ בעידן קידושין ע"כ וע"ש בב"ה וא"כ ה"נ אזלינן בתר השתא עד דמתברר בסהדי דנתייקרה אמנם מדברי תוס' פ' עשר' יוחסין דף ע"ט ד"ה מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו משמע דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא כלום אפי' ליכא חזקה דמעיקרא המנגדתה והדברים עתיקים ועמ"ש בספרי שב שמעתתא ש"ג פי"א ולכן נרא' לולי דבריהם דאע"ג דהרא"ש והטור סבירא להו דאפי' בשבחא דממילא אינו נוטל אלא חצי שבח היינו דוקא בשבחא דאתי על הקרקע כגון דאלים דיקלא ואסקא ארעא שרטון אבל נתייקרה כיון דגוף הקרקע נשתעבד וגוף הקרקע נתייקרה א"כ שעבודו נתייקר ודוקא באלים דיקלא לא מצי אמר ארעאי הוא דאשבח כיון דלא מהני דקל לפירות לשעבוד וכמ"ש בסי' קט"ו סק"א אבל נתייקרה א"צ דאקני כיון דזו הקרקע כבר נשתעבד:
ב סָעִיף א שוה אלף בב"י הובא בשם בעה"ת שכ"כ בשם הראב"ד שלא יהי' פסידא לעולם ללוקח. ובש"ך כתב דאם הוזלה ועומד על ת"ק אינו משלם יותר משוי' וכ"כ הה"מ בפשיטות גבי ערבות פ' כ"ה מהל' מלו' וז"ל ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפ' בע"ח מגבינן ללוקח כפי מה שהי' שוה בשעת טירפ' ולא כפי הדמים שקנה כו' אמנם מתו' נרא' דס"ל דהוזל משלם אחריות כפי הדמים שקנה ע"ש בפ"ק דב"ק ומציעא בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו מ"ט דאמר לה חייתא דקטרי סברית וקבלית ודוקא שלא באחריות אבל באחריות לא וא"ד אפי' באחריות דא"ל אחוי טירפך ואשלם לך והקשו תוס' משהחזיק בה לימא לי' שקול ארעא בזוזך ותירצו בב"ק וי"ל כגון שהוזלו וע"ש וא"כ למה חילקו בין אחריות או לא הא נהי שיוציאו מ"מ לא יצטרך לשלם בשביל אחריות אלא בשער שהוא שוה עכשיו וא"כ הוא חייב לו יותר דהא הלוקח צריך לשלם הדמים שהי' בשעת המכיר' אינו צריך ליתן לו בעד האחריות אלא כשעת הזול ואם ירצ' הלוקח להשלים עד הזול ולשלם כפי דמי המקח רק שרוצ' לגבות בעד אחריות הדמים שהוא בשעת הזול בעד האחריות א"כ בלא"ה מצי אמר שקול ארעך בזוזך אלא ע"כ מוכרח מתוס' דס"ל דאם הוזל כותבין הטירפא כשעת שקנה כדי שלא יהי' ללוקח פסידא וא"כ כיון דהתוס' והראב"ד הכי ס"ל אין לחלוק על דבריהם ובפרט שבדברי הה"מ הגי' מתשובת מוהר"ש יונה בפירושו להל' ערב סי' קל"א וכתב שט"ס נפל בדברי הה"מ:
ג סָעִיף א אפי' לא פירש לו אחריות כתב בתשובת צ"צ סי' ד' בשנים שהחליפו זה את זה בבתים שהי' להם ואח"כ לקח הבע"ח הבית מאחד דלא אמרינן בחליפין אחריות ט"ס וע"ש ראייתו מפ' בית כור דף ק"ל דאתמר האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן ויתר קסבר האחין שחלקו לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות דמי וכתב שם הרשב"ם וז"ל כלקוחות דמי דאין ברירה ונמצא שכל א' נטל חלק אחיו וכאלו החליפו זה בחלקו של זה דמי והיינו לקוחות וכיון דלקוחות נינהו הא ודאי כלוקח שלא באחריות דמי כאלו אמרו זה לזה איני מקבל אחריות חלקך עלי דמי דמסתמא לא מקבלי ואע"ג דגבי מוכר קרקע לחבירו קיי"ל אחריות ט"ס אם לא פי' בשטר המכירה הני מילי היכא דזבין קרקע מחבירו דלא שדי אינש זוזי בכדי אבל לגבי רשות אחין דכל אחד נוטל חלקו בההיא הנאה דאיהו לא מקבל אחריות על של חבירו גמר ומקני לי' לחברי' חלקו לגמרי שלא יקבל חבירו אחריות עליו ולא ישתעבד לו שדיהו כי היכי דדידי' לא משתעבד לחברי' עכ"ל ומזה הוציא ראייתו דבחליפין לא אמרי' אחריות ט"ס דבבהיא הנאה דאיהו לא מקבל אחריות עליו דידי' גמר ומקני שחבירו נמי לא יקבל אחריות וע"ש שהאריך בזה הראי' וגם בתשו"ת עבודת הגרשוני כתב ג"כ דבחליפין לא אמרי' אחריות ט"ס והביא ג"כ זה הראי' אמנם לענ"ד דבר זה לא הוי שתקי הראשונים להשמיענו בפי' דבחליפין לא אמרי' אחריות ט"ס ואחר העיון מצאתי מפורש בתשו' הרי"ן מג"ש דבחליפין נמי אחריות ט"ס וז"ל תשובה לריב"ן מג"ש ראובן החליף בתים לשמעון ומצא בהן מומין וטען שלא ידע בהן ולא הודיעו וראובן אמר הנה הודעתיך ועוד אני מתקן כל המומין אין לשמעון על ראובן כלום וכו' ומה שאומר לתקן המומין אם המומין אינו בגוף הבית כגון אמת המים שעוברת בהן או שיש לאחר תשמיש עליהן החליפין קיימין אבל אם הם בגוף הבית כגון כותל שלם ונמצא רעוע או כותל הנראה של סיד ונמצא של טיט שצריך לסתור ולחדש פנים חדשות באו לכאן והחליפין בטילין כדאמרי' סנדל שניטל שני פרסי מפרסותיו ותקנו טהור משום פנים חדשות באו לכאן וכדאמרינן אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת וחליפין הרי הוא כמכר ומקבל כל א' אחריות על חבירו להעמיד החילוף בידו ואם יש לו אחריות טורף ואם לאו גובה מבני חורין עכ"ל והובא במרדכי בהגהת בפ"ק דכתובות ע"ש) (ומתשובת צמח צדק וע"כ נראה דאישתמיטתי' להו הך תשובה מדלא הביאו כלל ואלו הוי חזי דברי הגאון ודאי הוי מוד' לי'. לכן נראה ברור דחליפין הרי היא כמכר וכמו דלא שדי אינש זוזי בכדי כן לא שדי שוה כסף בכדי ובודאי כל דזבין מחברי' ונותן לו כסף או שוה כסף כגון בית או שדה ג"כ רוצה שיקבל חבירו עליו אחריות דאל"כ לא זבין משום דלא שדי זוזי בכדי ודילמא של חבירו גזולה הוא או בע"ח יבוא ויטרוף והתם ס"פ בית כור דכל א' נוטל חלקו אלא דהוי כחליפין משום דאין ברירה והוי כאלו החליפין בחלקיהם ובזו ודאי אין מקפידים על אחריות דספק שיש על חלק זה יש נמי על חלק חבירו דכיון דיכול להיות שיהיה זו גזולה כמו זו וכן יכול להיות שבע"ח יטרוף זו כמו זו וא"כ כיון דאחריות אביהם הוא ושניהן בשוה עומדין בספק ולכן רוצין תרווייהו שלא יקבל שום א' מהן אחריות אבל זה שהחליף ביתו שהוא יודע בנפשו שהוא שלם בלא מום ושום טורף לא יבוא עליו מהיכי תיתי ישליך אותו בכדי וליטול ביתו של חבירו שאינו יודע מנגעי חבירו וא"כ אדרבה הוא רוצה לקבל אחריות על שדהו וחבירו נמי יקבל אחריות עליו:
א סָעִיף א אלא בעדים בעלמא. בתומים הקשה מהא דב"מ ל"ב שהקש' הש"ס במוכר שדה גזולה דגובה הקרן ממשועבדים הא השטר לא ניתן לכתוב ע"ש. ולדין זה קשה דמה בכך שלא ניתן לכתוב דל שטרא מהכא אפי' במוכר בעדים ליגבי' ממשעבדי וכו' ע"ש. ולפענ"ד לק"מ דהש"ס מקשה דבשלמא מוכר שדהו בעדים העדים מעידין בפה לפנינו משא"כ בשטר מכר שאין העדים לפנינו וכיון דהשטר לא ניתן לכתוב הוי מפי כתב' ואין כאן עדות כלל דאימר נתן לו במתנ'. ובתומים מחלק דלא אמרי' מוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי רק למאן דס"ל שיעבודא דאורייתא רק במלו' ע"פ משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא ללקוחות לא גבי מש"ה במוכר בעדים דאיכא קלא גובה משא"כ למאן דס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא לא גבי רק בשטר תיקנו דגובין לא חילקו בין הלוא' למכר כשהוא בע"פ ולא משמע כן בכל הפוסקים דהרבה פוסקים ס"ל שיעבודא ל"ד ודין מוכר בעדים הוא דין מוסכם:
ב סָעִיף א אפי' לא פי'. בתשובת צ"צ כתב בשנים שהחליפו בבתים ולקה הבע"ח מאחד מהם דלא אמרי' בחליפין ט"ס ומביא ראי' מב"ב ק"ל באחין שחלקו דהוי כחליפין דהוי כלקוחות שלא באחריות וכו' ע"ש ויפה תמה בקצה"ח דבשלמא התם שהבע"ת הוא של אביהן א"כ הספק שקול למי ילך הבע"ח משא"כ הכא שזה יודע שהשד' שלו אין עליו שום בע"ח ושום דבר ובשל חבירו אינו ידוע חזקה לא שדי שוה כסף דהיינו הקרקע שלו בכדי עד שיקבל השני עליו אחריות ולא ניתן לכתוב מרוב הפשיטות:
ג סָעִיף א שלא חתמו על שום שטר. בתומים הקשה דהא קורעין השט"ח בשעת טירפא וכו'. ולא ידעתי מאי קא קשיא לי' דהא מ"מ כשבא הבע"ח לגבות מהלוקח קורעין אפי' הטירפא ואח"כ אפי' הלוקח ככר יצא מב"ד וחוזר ומביא עידי טירפא להב"ד כותבין טירפא להלוקח ומש"ה בעינן שלא ישאר שטר ולא עידי מכר אחרים שיעידו פעם שנית שלא יבואו לכתוב לו טירפא שנית:
א סָעִיף א באלף. עיין בסמ"ע שהקש' דמשמע מכאן דטורף כל היוקר ובסי' קט"ו כתב הט"ו שאין המלו' גוב' אלא חצי השבח ותירץ דמיירי בשעשאו למלו' אפותיקי ועי"ל דה"ק והוקרה והוי שוה חצי השבח אלף. ב"ח וק"ל עיין בתשו' מבי"ט סי' שי"ט עכ"ל הש"ך:
ב סָעִיף א ת"ק. כ"כ הטור אבל בבעה"ת ליתא אלא אם לקח באלף אע"פ שלא הי' שוה אלא ת"ק וי"ל דדוקא בכה"ג דיכול הלוקח לומר הרי אתה רואה שמתחל' לקחתי' ממך באלף אע"פ שלא הי' שוה אלא ת"ק כי לדידי שויא אלף אבל אם הוזלה ועומדת על ת"ק למה ישלם יותר משוי' וכ"כ הה"מ בפשיטות גבי ערבות פכ"ה מהל' מלו' ומביאו ב"י סי' קל"א סי"א והב"ח כתב שם דהה"מ לא דק במאי דנקט הוזלה שהרי בסי' קי"ו מבואר דאם הוזלה כותבין טירפא כמה שהי' שוה תחלה כו' ואין דבריו נראין דודאי הה"מ חולק על הטור ומסתבר בדבריו. ש"ך:
ג סָעִיף א טירפא. נרא' דוקא לבני חורין כותבין הטירפא דשבח אינו גובה ממשעבדי כמ"ש ר"ס קט"ו וע"ש מיהו להתוס' והה"מ שהבאתי שם דמלקוחות שקנו אחר הטירפא טורף גם השבח לפי שהוא קצוב כותבין לו לטרוף מלקוחות אלו עי' בירושלמי גיטין פ' הנזקין הלכה ב' באריכות מדיני טירפא עיין שם. שם:
ד סָעִיף א האחריות. אבל הבעה״ת כתב דבמוכר בעדים לבד לא אמרינן אחריות ט״ס הוא כיון דלא כתב שטרא וכן משמע להדיא ברשב״ם פ' חזקת (בבא בתרא דף מ״א) וריש מ״ב ע״ש ודוק. שם:
ה סָעִיף א לראיה. פי' אף שא"י לוקח ראשון לטרוף מלוקח שני כשאין לו שטר מכר אא"כ העדים מעידים שלא חתמו על שום שטר מ"מ לענין לגבות מהלוה כותבין לו שהלוה יודע האמת אם נתן לו שטר ע"כ לא חשו שמא יטרוף ב' פעמים וגם איהו דאפסיד אנפשיה דה"ל לעדים שלא יעידו ע"פ כשחתמו לו שטר. סמ"ע:
א סָעִיף א אלא ת"ק. עבה"ט עד אבל אם הוזלה ועומדת על ת"ק למה ישלם יותר משוי' כו' ועיין בקצה"ח סק"ב שכ' דמדברי התוספת ב"ק דף ט' ע"א בד"ה משהחזיק שהקשו שם ולימא ליה שקול ארעך בזוזך ותירצו כגון שהוזלו מזה מוכח דס"ל להתוספת כהטור דבאחריות משלם כפי דמים שנתן בשעה שקנה ומסיים וכיון דהתוספת והראב"ד הכי ס"ל אין לחלוק על דבריהם כו' ע"ש בתשובת בית אפרים חח"מ סימן י"ח דרב אחד תמה על קצה"ח בזה דמייתי מטריפת נגזל לטריפת בע"ח דבנגזל כולי עלמא מודו שהוא מקח טעות והוא בטל לגמרי משלם כדמעיקרא וכן מבואר החילוק בנימוקי יוסף פרק קמא דבבא מציעא. והוא ז"ל חתר ליישב קצת דברי הקצה"ח הנ"ל אך מסיים הנה הצלתי בעדו דלא תיקשי עליו מדברי הנימוקי יוסף אבל אכתי לא איפרק מחולשת הדמיון דודאי סברא טובה יש לנו לחלק כו' ועיין בספר שער משפט שתמה גם כן על הקצה"ח הנ"ל בזה ע"ש עוד ועיין מה שכתב לקמן סימן שע"ג ס"א סק"ב:
ב סָעִיף א אפי' לא פירש לו האחריות. עיין באר היטב עד וכן משמע להדיא ברשב"ם כו' ועיין בספר שער משפט שכתב דהדבר מפורש בחי' הרשב"א פ"ק דקדושין בשם הראב"ד וחולק עליו בזה גם בחדושי הרמב"ן בפרק המוכר את הספינה כ"כ בשם יש מי שפי' וחולק עליו עיין שם יעיין בש"ך ר"ס רכ"ה. ועיין עוד בש"ך כאן שהביא בשם תשובת מבי"ט דהוא הדין אם לא פרע הלוקח להמוכר דמי המכירה טורף המוכר ממשעבדי כו' והש"ך חולק עליו עיין שם ועיין בספר ש"מ שכתב דאשתמיט להש"ך דברי בעל העיטור מאמר ד' אחריות שכתב להדיא כהמבי"ט הנ"ל עיין שם. ועיין בקצות החשן ובנתיבות המשפט מה שהשיגו על תשובת צמח צדק ועה"ג בענין שניהם שהחליפו בתיהם זה עם זה כו' ועיין מ"ש בזה בסימן רכ"ה סק"א:
א סָעִיף א ואין הבע"ח כו'. ר"ל דבשלא באחריות צריך ליקח הרשאה כמש"ל בס"ב משא"כ כאן דגובה בכח אחריות המכירה וזהו החילוק לוקח באחריות או לא ואפי' בעדים אמרו בב"ב מ"ב א' שגובה ממשועבדים ואמרו שם והא רב כו' מלוה אזביני קא רמית כו' ואם איתא הא גובה בהרשאת מלוה:
ב סָעִיף א ואם כו' וכן כו' או כו'. כמ"ש בב"מ שם אכ איקום כו' זביני אילין ר"ל דמי המקח אפי' הוזלה אינון ר"ל שיעור שויו של השדה אפי' לא לקחה אלא בפחות ושבחיהו אפי' הוקרה כמש"ל ריש סי' קט"ו. אבל אינו מוכרח די"ל זביני אילין אינון חדא מילתא שיעור שויו של השדה ועש"ך סק"ג:
ג סָעִיף א וכל הדין כו'. שהרי דין בע"ח לו כי"ל אלא שא"צ דאקנה כנ"ל:
ד סָעִיף א י"א דדוקא כו'. ערש"י בב"ב שם ד"ה מאן דזבין כו' משא"כ במתנה:
ה סָעִיף א והא דטורף כו'. כמ"ש שם קס"ט א' שאין כותבין שני שטרות כו' דלמא כו' ובכתובות ט"ז ב' וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי ב"ד וגביא והדר מפקא לה לכתובה כו' ושם אם יש עדים וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא כו' והדר ומפקא עידי הינומא כו' ואמר שם שכותבין שובר ובב"ב שם אמרוה רבנן כו' זאת אומרת אין כו' א"ל בעלמא כו':
ו סָעִיף א ומ"מ ב"ד כו'. דללוה עצמו אין חשש כמ"ש בכתובות ובב"ב שם דכותבין שובר. וכמ"ש בב"ב קע"א ב' דקי"ל דכותבין שובר ואין לחוש לשטר דכשיבא לגבות מהלוה יטעון שכתב לו שטר וב"ד כותבין שטרא בלא שטר וז"ש כותבין לו האיך כו' ר"ל שכותבין שטרא שלא בשטר:
ז סָעִיף ב אם לקח כו'. דאפי' הוא עצמו אין יכול לחזור וללות בשטר שנמחל שיעבודו כנ"ל בסי' מ"ח:
ח סָעִיף ב אבל קודם כו'. כמ"ש בכתובות צ"ה ושאר מקומות נכתבו הרשאה כו':
ט סָעִיף ב אבל כו'. שזה החילוק בין אחריות:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.