א הָעוֹשֶׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתִיקִי לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְהוּא שֶׁיִּכְתֹּב לָהֶם: מִכָּאן תִּגְבּוּ, וּשְׁטָפָהּ נָהָר, הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִשְּׁאַר נְכָסִים וְטוֹרֵף אוֹתָם. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּיָדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ בִּנְכָסִים אֲחֵרִים, רַק בְּמָעוֹת (הַמַּגִּיד פי"ח מֵה' מַלְוֶה וְרַ"ן), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר סִימָן א'). וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ, אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְאִם מְכָרָהּ לְאַחֵר וּבָא בַּעַל חוֹב זֶה לְטָרְפָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ בְּדָמִים (טוּר סִימָן קט"ו), מֵאַחַר שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ. הַגָּה: עָשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתִיקִי מְפֹרָשׁ, שֶׁאָמַר לֵהּ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ, וְנִמְצָא הַשָּׂדֶה לֹא הָיְתָה שֶׁלּוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּגוֹבֶה מִשְּׁאַר נְכָסִים (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב ו' חֵלֶק ג' בְּשֵׁם הַתוֹס'). אֲבָל אִם טָרַף מִמֶּנּוּ בַּעַל חוֹב מֻקְדָּם, אֵינוֹ חוֹזֵר עָלָיו (שָׁם). עָשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתִיקִי לְבַעַל חוֹבוֹ, אוֹ לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וּמְכָרָהּ, הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה, וּכְשֶׁיָּבֹא בַּעַל חוֹב לִגְבּוֹת, אִם לֹא יִמְצָא נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין יִטְרֹף אוֹתָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמְּכָרָה לִשְׁעָתָהּ; אֲבָל אִם מְכָרָה מִמְכַּר עוֹלָם, אֵינָהּ מְכוּרָה. הַגָּה: זֶהוּ דַעַת רַמְבַּ"ם; אֲבָל רֹב הַמְפָרְשִׁים חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דַּאֲפִלּוּ יֵשׁ כָּאן בְּנֵי חוֹרִין טוֹרֵף מֵאַפּוֹתִיקֵי מְפֹרָשׁ; וְאִם מָכַר, הַמֶּכֶר קַיָּם עַד שְׁעַת טִרְפָּא, וְכֵן עִקָּר (טוּר וְהַמַּגִּיד פי"ח וב"י).
ב מַשְׁכּוֹנָא, אִם מִשְׁכְּנָהּ לוֹ סְתָם, דִּינָהּ כְּאִפּוֹתֵיקֵי סְתָם. וְאִם פֵּרַשׁ לוֹ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִמֶּנָּה, דִּינָהּ כְּאִפּוֹתֵיקֵי מְפֹרָשׁ.
ג עָשָׂה שׁוֹרוֹ אַפּוֹתִיקִי, וּמְכָרוֹ, אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ. וְכֵן שְׁאַר הַמִּטַּלְטְלִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם קוֹל. וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָם אַפּוֹתִיקִי כִּשְׁטָר, וַאֲפִלּוּ יָדַע הַלּוֹקֵחַ שֶׁעֲשָׂאָם אַפּוֹתִיקִי, דְּלָא פָלוּג רַבָּנָן:
ד וְכֵן לְעִנְיַן קְדִימָה, אִם עָשָׂה מִטַּלְטְלִין אַפּוֹתִיקִי, אֲפִלּוּ מְפֹרָשׁ בַּשְּׁטָר, לָרִאשׁוֹן, וְקָדַם מַלְוֶה מְאֻחָר וּגְבָאָן, זָכָה. וְהוּא שֶׁלֹּא שִׁעְבְּדָם לוֹ אַגַּב קַרְקַע, שֶׁאִם שִׁעְבֵּד לוֹ אַגַּב קַרְקַע, אִם קָדַם מַלְוֶה מְאֻחָר וּגְבָאָם לֹא זָכָה.
ה עָשָׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתִיקִי, אֲפִלּוּ בִּסְתָם, וּמְכָרוֹ, בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹל.
ו עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִיקִי, וְשִׁחְרְרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ: לֹא יִהְיֶה לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה, יָצָא לְחֵרוּת, וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה חוֹבוֹ מֵהַלּוֶֹה וְכוֹתֵב עָלָיו שְׁטָר, וְטוֹרֵף מִזְּמַן זֶה הַשְּׁטָר; וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ הַשֵּׁנִי לְשַׁחְרְרוֹ, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִמְצָאֶנּוּ בַּשּׁוּק וְיֹאמַר לוֹ: עַבְדִּי אַתָּה:
ז אִסוּר הֲנָאָה מַפְקִיעַ מִידֵי שִׁעְבּוּד, כְּמוֹ קְדֻשַּׁת הַגּוּף. כְּהַהוּא אִצְטְלָא דְפַרְסוּהָ אַמִּתְנָא עַל דַּעַת שֶׁיִּקָּבֵר עִמּוֹ, אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ. הַגָּה: אֲבָל קְדֻשַּׁת דָּמִים אֵינוֹ מַפְקִיעַ מִידֵי שִׁעְבּוּדָא, אֶלָּא יִפְדֶּנּוּ הַמַּלְוֶה בְּדָבָר מוּעָט, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא לְחֻלִּין בְּלֹא פִדְיוֹן. וּדְמֵי הַפִּדְיוֹן יוֹסִיף עַל הַחוֹב, וְיִגְבֶּנּוּ מִן הַלּוֶֹה (טוּר ס"ז). וַאֲפִלּוּ בִּקְדֻשַּׁת הַגּוּף לֹא יָכוֹל לְאָסְרָן עַל הַמַּלְוֶה לְחוּד, לוֹמַר יִהְיוּ נְכָסַי קוֹנָם עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן אֲסָרָן עַל כָּל הָעוֹלָם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּדִּיר וּפ' ג"פ בְּשֵׁם מַהֲרַ"ם). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (רַ"ן פֶּרֶק אַף עַל פִּי ונ"י פֶּרֶק אַלְמָנָה שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת).
א סָעִיף א העושה שדהו אפיתיקי. עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קמ"א:
ב סָעִיף א רק במעות. והוא הדין במטלטלי דנקר' מיטב ואפילו באפותיקי מפורש יכול הלוה לסלק להמלוה בהן עכ"ל הסמ"ע וכן כתב לעיל סי' ק"ג סעיף ו' ע"ש וכ"כ הב"ח: וכותב הב"ח אמ"ש רבינו שבמעות יכול לסלקו ממנה לא מצאתי מפורש ותימ' מנין לו זה וב"י כ' שכן נראה מדברי בעל התרומות שער ד' סי' ד' ולפע"ד שיש להוצי' דין זה ממתניתין דפ' השולח כו'. ולפע"ד לא מוכח שם ממתניתין דהשולח מידי ע"ש וע' בתו'. שם אלא נראה דהטור הוצי' כן מהרא"ש פ' איזהו נשך גבי הא דאמר התם רב פפא אע"ג דאמר רב פפא אסמכת' לא קניא אפותיקי ה"ל למיגבה מיניה ואסקינן התם דהיינו כשא"ל לא יהיה לך פרעון אלא מזו וכתב הרא"ש שם וז"ל אבל אפותיקי הוי אי אמר לא יהיה לך פרעון אלא מזו ואע"ג דמצי לסלוקי בזוזי דאל"כ לא מיקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה מקצת או כולה מ"מ לא חשיב אסמכת' עכ"ל (הג"ה אבל ע' ברש"י פרק א"נ משמע. לכאורה דלא פטור וצ"ע) וכן מבואר עוד בהרא"ש פ"ק דמציע' גבי ראובן שמכר שדה לשמעון ובא ב"ח דראובן וטריף ליה מיניה דינ' דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה וכתב הרא"ש דנ"מ שאם עשאה אפותיקי דראובן מצי לסלוקי' בזוזי ושמעון לא מצי לסלוקי וכ' הטור לקמן סי' רכ"ו וע"כ באפותיקי מפורש מיירי התם דאי באפותיקי סתם הלוקח נמי יכול לסלקו בזוזי כדמוכח בש"ס פ' הגוזל קמא ופר' קמא דמציע' ופרק המקבל וכן בטור לעיל סי' קט"ו ס"ו ובב"י שם וכל הפוסקים ע"ש וגם מדברי התוס' פ' השולח נרא' דס"ל הכי וכן נראה להדי' מהרב המגיד ספכ"א מהלכות מלוה שכ' בשם הרמב"ן ורשב"א דאפותיקי אפילו יורשים אינם יכולים לסלק במעות שהרי היא כמכורה כיון שלא פדאה האב ולא צוה לפדותו עכ"ל ומביאו ב"י לעיל סי' קט"ו סעיף ו' הרי דהאב יכול לפדותם ובאפותיקי מפורש מיירי התם הרב המגיד להדי' ע"ש. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רע"ג וער"ה:
ג סָעִיף א זהו דעת הרמב"ם כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ח':
ד סָעִיף ה עשה עבדו אפותיקי כו'. אפילו האפותיקי בעל פה רק שההלוא' היתה בשטר ה' המגיד. והב"ח כ' דצ"ע דנראה אפי' ההלוא' בעל פה משום דהעבד מוצי' קול וכן כ' בספר ת"ח פרק חז"ה ולדבריהם צ"ל דיש עדים שלא פרע כגון שאומרים לא זזה ידו כו' או שהוא תוך זמנו ודו"ק ובש"ג פ' חז"ה דף קפ"ג ע"ב כ' דברי הרב המגיד וכ' שמדברי הרא"ש פ"ק דב"ק משמע להדי' דצריך שיעשנו אפותיקי בשטר וע"ש וכ"מ לכאורה באמת בהרא"ש שם ע"ש:
ה סָעִיף ז אבל קדושת דמים כו'. עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רע"ד:
א סָעִיף א מכאן תגבו. ל' הטור שא"ל אם לא אפרע לך גבה מזו כו' דאף ע"ג דא"ל גבה מזו לאו לאוקמי' ברשותיה אסיק ולאו אדעת' דזה לחוד אוזפי' וכ"כ ר"ן וגם אם הלוה רוצה לסלקו בזה יכול המלו' לומר אינני חפץ בזו אם היא זיבורית או שהיא עומדת במקום שאינם דרים שם באופן שא"צ לקבל' בחובו זולת האפותיקי גם באפותיקי בזה אי"צ לקבלה ועד"ר שם הוכחתי שכן דעת רוב הפוסקים דהרשות ביד שניהן לחזור אפי' היא בעין ולא כמשמעות המחבר שכ"כ דוקא אשטפ' נהר והוא דעת המ"מ ומור"ם כ' עליה דיש חולקין ס"ל כן אפי' היא בעין ועד"ר:
ב סָעִיף א ושטפה נהר. פי' שהמים צפין ע"ג וא"א לחורש' ולזרע':
ג סָעִיף א ה"ז גובה משאר נכסים ואינו יכול הלוה לומר נסתחפ' שדך:
ד סָעִיף א רק במעות וה"ה במטלטלים דנקרא מיטב ואפי' באפותיקי מפורש יכול הלוה לסלק להמלו' בהן וכמ"ש בפריש' ע"ש:
ה סָעִיף א אינו גובה משאר כו'. אפי' נשתדפ' זו דא"ל נסתחפ' שדך ובטור כ' עוד דאם מכר עוד לשדה זו כשיגיע זמן הפרעון טורף ממנו אפי' נשארו ביד הלוה נכסים בני חורין ע"ש:
ו סָעִיף א אינו יכול לסלקו בדמים. פי' הלוקח אינו יכול לסלקו דבלא עשאו לו אפותיקי מפורש יכול לסלקו וכמ"ש הטור בסי' קי"ד ס"ו וגם המחבר שם אבל הלוה עצמו יכול לסלקו:
ז סָעִיף א דגובה משאר נכסים כו'. דטעות מעיקר' היה דהא לא הי' להמלוה שום זכות בהשד' זו שאינו שלו אבל היתה שלו אלא שטרפו ממנו ב"ח מוקדם אין המלוה חוזר על הלוה כיון דהתנ' עמו דלא יהא לו פרעון אלא מזו והי' אפשר להשתלם מזו אם הי' להלוה במה לשלם לב"ח המוקדם:
ח סָעִיף א אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותם זהו ל' הרמב"ם פי"ח דמלו' וכמו שכ' מור"ם בהג"ה ודוק בדברי מור"ם במ"ש עליו ז"ל אבל רוב המפרשים חולקים כו' דמוכרח מדבריו וס"ל דמ"ש הרמב"ם בסיפא עשה שדיהו אפותיקי לב"ח כו' מיירי גם באפותיקי מפורש ועלה קאמר דאינו טורף אא"כ אין לו נכסים בני חורין ושאר מפרשים ס"ל דאפי' יש לו בני חורין ומכר' טורף ומ"ה כ' ל' טורף דקאי אשכבר מכרה והנה אף שלכאורה משמע כן מדסתם וכ' עשה שדיהו כו' ולא חילק משמע דגם אדסמיך לי' קאי אבל אחר הדקדוק והעיון א"א לומר כן חדא שהרי הרי"ף כתב בתשובה דהבריית' דקתני גובה משאר נכסים באפותיקי סתם איירי אבל במפורש אפי' אית ליה שאר נכסים גובה מזה והרמב"ם בשטת הרי"ף קאזיל על הרוב ומסתמ' גם בהא לא פליג עליה ועוד מדכתב לפני בבא זו ז"ל ואם התנה עמו שלא יהי' לו פרעון אלא מזו כו' דאיירי באפותיקי מפורש ושביק לי' וכתב בבא בפני עצמה ז"ל עשה שדהו אפותיקי כו' ומכרו כו' ע"כ הך בבא נאו במפורש איירי דא"כ ה"ל לקצר ולכתוב ואם מכרה ה"ז מכורה כו' בשלמא חי קאי אסתם לחוד י"ל דמתחל' כ' ל' הבריית' בין אפותיקי סתם למפורש ואח"כ בא לחזור ונכתוב דין הנזכר בירושלמי המחלקים בין מכרה לשעה או מכרה עולמית ואיירי באפותיקי סתם הוצרך להתחיל בבבא בפני עצמו כדי שלא תטעה לומר דאדסמיך לי' קאי ועוד שהמ"מ דייק מל' הרמב"ם דכ' אם לא "ימצא נכסים בני חורין ולא כתב אם לא היו נכסים בני חורין בשעת מכיר' ש"מ שר"ל שאפי' אם מכר הלוה שאר נכסים אחר מכירתו לזו הרי מלוה טורף את זו כיון שהוא אפותיקי אף ע"פ שכשקנא' לוקח זה קרקעזו הי' בני חורין ללוה ושלמד דין זה מל' בריית' דירושלמי דקתני והלוקח יחוש לעצמו כו' וכמ"ש בפרישה ע"ש ובריית' זו שלוקח יחוש לעצמו באפותיקי סתם דוקא מוקמינן לה בירושלמי במס' שביעית לכן נראה דדוקא באפותיקי סתם כתב הרמב"ם אם לא ימצאו נכסים בנ"ח יטרוף אותם ודייקינן מינה הא יש לו אינו טורף אותם אבל באפותיקי מפורש ס"ל כרי"ף דאפי' יש נכסים ללוה עצמו אפ"ה אינו גובה אלא מזו ומה שלא כתב הרמב"ם דין זה באפותיקי מפורש דטורף מזו אפי' יש נכסים אחרים היינו משום דהוא לא כתב בחיבורו אלא לשון הגמר' ולהכי גם כאן לא כ' אלא בסתם ל' הברייתא הבבלי וירושלמי וכמ"ש לשונם בדריש' ותו לא מידי ובזה שוה דעתו לדעת המפרשים ולית בינייהו אלא במה שסיים וכתב ז"ל במה דברים אמורים כשמכר לשעתה כו' ולמד זה מברייתא דירושלמי כתבתי לשונ' בדרישה שמשמע לפיפשטא דלישנא הכי וכתב המ"מ הטעם לפי שהי' לו ללוה לפרש שהוא משועבד באפותיקי ושאם ימכור נכסיו יגבה ב"ח מזו ולטעם זה הוה הך דינא מכ"ש באפותיקי מפורש מיהו אפשר לומר שגם הרמב"ם מודה באפותיקי מפורש דל"ש בי' טעמו דהמ"מ דהי' לו לפרש כו' דכיון דאית ליה קלא לא הי' צריך להודיעו להלוקח ולכן מכירתו מכירה ואיך שיהי' המפרשים פליגי עלויה בזה וס"ל דהמכר קיים עד שעת טירפא משום דהן פירשו דמה שמחלק בירושלמי בין מכרה לשעת' כו' אמוכר נכסי צאן ברזל דלעיל מיניה דוקא קאי וכמ"ש בדרישה ע"ש. ויש רוצים לדחוק ולישב הגהות מור"ם ולומר דגם הוא פי' דברי הרמב"ם דמאפותיקי סתם דוקא איירי ולא אתא מור"ם אלא לאפלוגי אמ"ש המחבר בסוף דבריו אפי' באפותיקי סתם אם מכרה ממכר עולם אינה מכור' אזה כתב דרוב המפרשים חולקים ולומדים זה בק"ו מאפותיקי מפורש דדינו דאפי' יש לו בני חורין גובה מהאפותיקי מפורש ואפ"ה אם מכרה המכר קיים עד שעת טירפא ק"ו באפותיקי סתם דאינו טורף אותה כשיש לו בני חורין דנאמר דמכרה יהי' קיים עד שעת טירפא כן דברי הדוחקים אבל אין דעתי נוחה מזה דודאי זה לא עלה על דעת מור"ם בכתבו זו דאין הלשון סובלתו ודוק:
ט סָעִיף א טורף מאפותיקי מפורש וכתב הרשב"א בתשו' סי' קי"ז באם כתב לו אפותיקי מפורש אע"פ ששיעבד לו ג"כ שאר נכסיו בשטר אפ"ה דינו כשאר אפותיקי מפורש ולא יכול לסלקו בשאר נכסים וע"ש ד"מ ג':
י סָעִיף ב משכונא פי' שמשכן לו שדיהו לאכול פירות בנכיית':
יא סָעִיף ב דינה כאפותיקי מפורש בפריש' כתבתי דנ"ל דקמל"ן בזה דל"ת הא דאמר במשכנת' לא יהא לך פרעון אלא מזו לא הי' כונתו אלא לתנאי דיתפרע חובו מאכילת פירות בכל שנה בנכיית' (אי נמי ס"ד דמשכונא עדיף) ושלא יוכל לסלקו בענין אחר אפי' במטלטלים "או במעות קמל"ן דלא עדיף מאפותיקי מפורש ולדין אפותיקי מפורש נתכוון:
יב סָעִיף ג עשה שורו אפותיקי ומכרו וכ' הרשב"א בתשו' סי' תרי"ח וה"ה אם נתן במתנה אין ב"ח גובה ממנו ועיין בנ"י פ' חזקת הבתים (דף ק"ט ע"א) ד"מ ג':
יג סָעִיף ג אין ב"ח גובה ממנו לדינא דגמ' היינו דוקא בדלא שיעבדלו מטלטלי אג"ק וכדלעיל סימן ס' וסי' ק"ג מיהו כבר כ' הטור והמחבר בר"ס ס' גם הטור בס"ס קי"א והמחבר בס"ס קי"ג דנהגו שלא לגבות מטלטלים המכורים אפי' בכה"ג משום תקנת השוק דלא ירצו לקנות שום דבר ע"ש:
יד סָעִיף ג ואפי' עשאו אפותיקי בשטר הטעם דמטלטלי לאו בני שטרי נינהו משום דהלוקח לקחם אותן מיד לביתו ואין כאן שיעבוד קרקעות להיות עומד לזכרון ע"י השטר:
טו סָעִיף ג ואפי' ידע הלוקח כו'. ל' הטור כגון שהי' עד באותו מלוה עכ"ל ובר"ס קי"ג כ' הטור והמחבר דאפי' התרה המלוה בלקוחות וא"ל אל תקנה מטלטלי הלוה אינו גובה מהן מפני שלא חל עליהן שיעבודא כלל:
טז סָעִיף ד וקדם מלוה מאוחר כו'. ואם באים יחד לגבות ממנו גובין ממנו בשוה וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס ק"ד ע"ש:
יז סָעִיף ד אם קדם מלוה מאוחר כו'. כבר נתבאר בסי' ס' וק"ד וקי"א וקי"ג דבלוה ולוה לא עשו תקנת השוק מ"ה סתם המחבר כאן וכתב לא זכה:
יח סָעִיף ד לא זכה. מיירי אפי' לא עשאן לו אפותיקי כל ששעבד' לו אגב קרקע דינו כקרקע וכמ"ש בסי' קי"ג:
יט סָעִיף ה מפני שיש לו קול. כן הוא בגמרא פרק חז"ה (דף מ"ד) ז"ל אמר רבא עשה שורו אפותיקי לב"ח ומכרו לאחר אין ב"ח גובה ממנו עשה עבדו אפותיקי לאחר ומכרו ב"ח גובה ממנו מ"ט האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא ומייתי לה בעה"ת בריש שער מ"ג וכתב עלה ז"ל פי' עבד הרי הוא כקרקע ויש לו קול שעשאו אפותיקי והלקוחות אפסידו אנפשייהו משא"כ פרה וטלית כו' ולכאורה משמע דמשום דעבד הוא כקרקע לענין כמה עניינים מה"נ אמרינן בזה דדינו כקרקע ואמרינן דיש לו קול כקרקע אבל זהו דוחק דא"כ בלי אפותיקי נמי ליהוי דומיא דקרקע דב"ח גובה ממנה אפי' בלי אפותיקי ועוד וכי משום דיש לו דין קרקע יש לו קול כקרקע ועוד דאם כן למה אמר רבא הנ"ל בטעמו האי יש לו קול והאי אין לו קול הל"ל האי דינו כקרקע והאי לאו דינו כקרקע כיון דהקול מכח שדינו כקרקע אתיא לכן נראה שדקדק הטור בלשונו וכתב ז"ל עשה עבדו אפותיקי אפי' בסתם ומכרו בע"ח גובה ממנו דקלא "אית "ליה "ודומה "לקרקע עכ"ל. ובזה נתיישב הכל דדוקא מכח דעשאו אפותיקי יצא הקול וכיון שיצא הקול דינו כקרקע דטעם קרקע דגובין מלקוחות הוא מטעם דיש לה קול אפי' בלא אפותיקי דנשתעבדו לב"ח ולא ה"ל ללקוחות ללוקחה וכשלקחו אפסידי אנפשייהו ה"נ בעבד דוקא כשעשאו אפותיקי והטעם אפשר הוא משום דאז עבד גופא מפיק קלא ואומר לכל שעשאו רבו אפותיקי למלוה (ודומה לזה מצינו בדין המשתתף עם העכו"ם ושוחטין בהמה יחד דפטור ממתנות כהונה וכ' הרמב"ם והביאו הטור והמחבר בי"ד סי' ס"א דא"צ לרשום הבשר ולעשות לו סימן שיהא ניכר שיש לעכו"ם חלק בו משום דסתם עכו"ם מרבה דברים ויאמר לכל שהוא שותף בו כו' ע"ש) א"נ בלא"ה כיון דיש בעבד דבר חשיבות מש"ה כשעשאו אפותיקי בעדים אפי' סתם הקול יוצא עבד של פלוני יוצא מרשותו לרשות פלוני מחמת שהלוה לו ועשאו אפותיקי. ואיזה טעם שיהיה צדקו דברי הטור שכתב דמכח דיש לו קול דינו כקרקע לענין זה שיטרפו מהלוקח ולא כמשמעות ב"ת דמשום דדינו כקרקע יש לו קול. ובודאי ג"כ דעת ב"ת הוא כדעת הטור ואלשון הגמר' קאי דקאמר מ"ט עבד יש לו קול ואזה כתב דמכח הקול הרי הוא כקרקע. ומה שסיים וכתב ויש לו קול הוא ביאור לדבריו דמה שאמרתי דהרי הוא כקרקע הוא מכח זה דאמרו בגמרא דעבד יש לו קול אבל כשלא עשאו אפותיקי לית ליה קול ואין דינו כקרקע וכמו שכתבתי לקמן בסי' שס"ג והכלל דדוקא במילי דאורייתא דינו כקרקע ולא בשאר עניינים ע"ש:
כ סָעִיף ו יצא לחירות. שהשיחרור מוציא מידי שיעבוד דהרי אין למלוה עליו אלא שעבוד:
כא סָעִיף ו ובעל חוב גובה חובו מהלוה כו' מזמן השטר כו'. פי' ולא מזמן ההלואה הראשונה שאותו שטר חשבינן ליה לפרוע באפותיקי של העבד אלא שנתחייב לו הלוה מחדש באשר הזיקו בשחרורו והפקיע שעבודו וה"ל כאלו הזיקו אחר ונתחייב לו מעתה מזמן היזקו ודומה לזה כתב הטור והמחבר בסי' ס"ו במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחל להלוה ע"ש סעיף ל"ה:
כב סָעִיף ז איסור הנאה כו'. כמו קדושת הגוף המחבר קיצר ולא כתב דין הקדש שמפקיע מידי שעבוד כדאית' בגמרא ובפוסקים וטעמו מפני שאין קדושת הגוף בזמנינו וז"ל הטור הקדיש הלוה נכסיו הפקיע שעבוד המלוה בד"א כשהקדישן קדושת הגוף כגון ששיעבד לו מטלטלי אג"ק והיה בהן שור והקדישו לגבי מזבח אבל קדושת דמים אינו מפקיע אלא יפדנו המלוה בדבר מועט עכ"ל הטור והן הן הדברים שכתבן מור"ם בהג"ה:
כג סָעִיף ז אדעתא שיקבר עמו. דכיון שפרסו עליו ויחדו להמת דינו כמת להיות אסור בהנאה כמ"ש בי"ד סימן שמ"ט ע"ש אבל מכח יחוד לחוד לא נאסר דקי"ל כרבא דאמר בתיק של תפילין צר ביה ולא אזמניה או אזמניה ולא צר ביה לא נקדש:
כד סָעִיף ז ויש חולקין. פי' אף שאסרן על המלוה לחוד הן אסורין וסיים שם מ"מ מנדין ללוה עד דמתשל אנדריה עכ"ל ד"מ ז':
א סָעִיף ג עשה שורו אפותיקי ומכרו אין הבע"ח גובה הימנו וכ' הרשב"א ה"ה אם נתן במתנ' אין בע"ח גובה הובא בסמ"ע אבל מדברי תו' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ח) לא משמע הכי ז"ל ד"ה לוה בע"ח באין ונפרעין ממנו ואם הגזילה בעין נ"ל שיעשה אפותיקי למלוה ויחזיקנה לבניו או לאחיו ויחזור ויטרפנה מהן בע"ח ואע"ג דאמרינן עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו היינו דוקא מכרו דכיון דליכא קלא לא אפסידנהו ללוקח אבל נתנו במתנה דלא שייך פסידא דלקוחות בע"ח גובה הימנו דאין יכול ליתן מה שמשועבד לאחרים אבל לא עשאו אפותיקי לא היה בע"ח חוזר וטורף מהם דכי היכי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח ה"נ לא משתעבדי מטלטלי דמקבל מתנה עכ"ל. אמנם צ"ע דמדברי התו' פ"ק דב"ק דף י"א משמע דס"ל דשורו אפותיקי לא גבי מיתמי וע"ש בד"ה שעשאו אפותיקי וז"ל והשתא גבי מיתמי כמו מלוקח ואע"ג דמיתמי לא שייך טעמא משום קלא כמו בלוקח גבי דידהו אפותיקי ולא אפותיקי שוין ע"ש דמבואר מדבריהם דשורו אפותיקי לא גבי מיתמי וכ"ש דאינו גובה ממקבל מתנה וצ"ע:
ב סָעִיף ז אבל קדושת דמים אינו מפקיע מ"ש. והנה בכמה מקומות בש"ס מוכח מימרא דרבא דאמר הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מ"ש וכ' רש"י דוקא קדושת הגוף כגון עשה שורו והקדישו למזבח וההפרש שיש בין קדושת המזבח לק"ד ביארו בתו' פ' השולח (גיטין דף מ') ד"ה הקדש חמץ ושחרור וז"ל פי' בקונטרס דוקא קדושת הגוף מפקיע מ"ש וקשה לר"ח דאי חשיב ברשותו של לוה כ"ז שלא הגיע הזמן אפי' מקדושת דמים נמי תפקיע מ"ש ואי לא חשיב ברשותו אפי' קדושת הגוף נמי לא תפקיע מ"ש דכי יקדיש איש את ביתו כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ואר"י דרבא לטעמיה דאמר בפ' כ"ש בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו ודוקא קה"ג שאין לו פדיון מפקיע מ"ש כגון שור תם למזבח או קונמות דפ' אע"פ ואצטלא דפרסוה אמיתנ' פ' אלמנה לכ"ג דכיון דחל שעה א' תו לא פקע דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור מפרש בירושלמי דלא מצינו עבד משחרור וחוזר ומשתעבד והיינו כדפרי' דקדושת הגוף כיון דחייל שעה א' תו לא פקע אבל ק"ד לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראוי לפקוע דאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים ביובל עכ"ל ואיכא למידק לפי מאי דמשמע מדברי התו' בשדה החוזרת ביובל אלו הוי הקדש קה"ג לא הי' חוזר לבעלים אלא משום דשדה אינו אלא ק"ד א"כ הא דאמרינן בפ' י"נ דף קל"ז גבי פלוגתא דרבי ורשב"ג באומר נכסי לך ואחריך לפ' וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות ד"ר רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר הראשון אמר ר' יוסף אמר ר"י הלכה כרשב"ג ואפי' עשאן תכריכין למת ע"ש והא בעשאן תכריכין למת גם לרבי מהני כיון דזה הוי קדושת הגוף דאיצטלא דפרסוה אמיתנא קדושת הגוף הוי וכיון דחייל שעה אחת תו לא פקע ועי' פ' י"נ דף קי"א ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכי מניין לו לפנחס שלא הי' לו לאלעזר אלא מלמד שנשא פנחס אשה ומתה וירשה וכו' פנחס דזבין מזבין לא מצית אמרת דנמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו ואע"ג דקבר מת אסור בהנאה וא"כ הוי קה"ג ולא תחזיר ביובל דליתי' דקבר מת אינו אסור בהנאה אלא בקבר בנין אבל קבר קרקע מותר וכדאי' ס"פ נגמר הדין אבל מהאי דיש נוחלין קשה ולכן נראה דודאי לר' כיון דס"ל השני מוציא מיד הלקוחות ע"כ ס"ל דלראשון אין לו קנין הגוף אלא קנין פירות עד האחרון וא"כ אפי' שעה אחת לא חייל על התכריכין כיון שאין לו בגוף כלל אלא בפירות משא"כ גבי יובל ס"ל לתוס' דהוי של לוקח עד הזמן יובל וראי' דיכול הלוקח לחפור בו בורות שיחין ומערות וכמבואר מדברי הראב"ד פ' כ"ג מהל' מכיר' והאי דקרי לי' בש"ס לשדה החוזרת ביובל קנין פירות ס"פ השולח היינו משום דכל שאינו קנוי קנין עולם קנין פירות הוא וכמבואר אצלינו בסי' רי"ג ע"ש אבל התם באומר נכסי לך ואחריך לפ' אין לראשון בה לחפור בה בורות אלא פירות בלבד הוא אוכל וא"כ מעולם לא חייל אפי' שעה אחת ודו"ק ולהרמב"ם מצאנו שיטה אחרת לו בזה הענין וז"ל בפ"ו מהל' ערכין המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה לגבות כתובת' מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שהקדש מפקיע מידי שעבוד שקדם אבל כשימכר ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבע"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי השעבוד עומד על קרקע זו הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שהוא טורף משני עכ"ל. ובהשגת הראב"ד ז"ל אמר אברהם אני סובר שהקדש זה אינו מפקיע מידי שעבוד שהרי הפדיון אינו אלא כל דהו ומשום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ומש"ה תנן במתני' הפודה פודה לישנא קלילא ואינו מפקיע אלא קדושת הגוף כגון הקדש קונמות ותפיסת המת כדאי' ביבמות ובכתובות עכ"ל והנה מבואר דהרמב"ם ס"ל דקדושת דמים נמי מפקיע מידי שעבוד אלא דגובה מהפודה וכמ"ש הרמב"ם והראב"ד ס"ל כשיטת רש"י ותוס' דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד וע"כ צ"ל כשיטת התוס' דקדושת הגוף כיון דחל שעה אחת תו לא פקע וקדושת דמים פקע והנה בנדרים פ"ג דף ט"ז תנן הרי נטיעות אלו קרבן עד שנקצצו אין להם פדיון ובש"ס ולעולם אמר בר פדא פדאן חזרו וקדושת עד שיקצצו נקצצו פודם פעם אחת ודיו ועולא אמר כיון שיקצצו שוב אין פודין א"ל ר"ה קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אין את אשתי מי נפקא בלא גט א"ל רבא מה קא מדמית קדושת דמים לקדושת הגוף ק"ד פקע בכדי קדושת הגוף לא פקעה בכדי ודעת הראב"ד פט"ו מהל' מעשה קרבנות כבר פדא דקדושת דמים נמי לא פקע בכדי ואפי' הקדישו לשלשים יום צריך פדיון וז"ל הראב"ד שם ואם יטעון עלינו טוען ויאמר קדושת דמים פקעה בכדי נשוב ונאמר בר פדא חולק וס"ל דלא וספק איסור' לחומר' עכ"ל שם בפט"ו ממעש' קרבנות וא"כ קשה למה קילא לי' להראב"ד קדושת דמים שלא יפקיענ' מידי שעבוד ושהפדיון אינו צריך כלל אלא משום דר' אבהו ואמאי כיון דס"ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי א"כ כיון לשטתו תו לא פקעה בכדי והא דאמרו בש"ס דהפוד' א"צ ליתן אלא דינר לא קשה שיפדהו בשויו דהתם בר פדא נמי מודה דסגי בפרוטה וכמ"ש הראב"ד בפט"ו ממעשה קרבנות וז"ל נ"ל שהפדיון כל דהוא וע"ש היינו דלא אמר בר פדא אלא דבכדי לא פקע אבל הפדיון אין צריך לשויו והקדש שוה מנה שחיללו על פרוטה מהני אלא דקשה דכ' הראב"ד כאן כיון דהפדיון אינו אלא משום דר' אבהו וכמבואר בש"ס ול"ל יצטרך הפדיון מדינא לבר פדא דקדושה בכדי לא פקעה ונראה דכיון דהמלו' טורף בעבורו לא הוי בכדי אלא השעבוד כנתינת דמים הוא וכ"נ מל' הרשב"א בחידושיו פ' השולח דשעבוד כנתינת דמים הוא וע"ש והרמב"ם דסובר ברפ"ז מערכין דקדושת דמים נמי מפקיע מידי שעבוד אע"ג דסובר דקדושת דמים פקעה בכדי וכמ"ש בפט"ו ממעשה קרבנות היינו משום דהתם לא הקדיש רק עד שלשים או שיקצצו וכי כלתה זמנו כלתה הקדשו אבל לוה שהקדיש קדושת עולם אלא דאתי מלו' וטריף ומש"ה אמרינן כיון דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וכבר חלה קדושת עולם עד הטירפ' תו לא פקע. וע' בפ' שום היתומים מתני' דלא כרשב"ג דתני' רשב"ג אומר אם הי' חובו כנגד הקדישו פוד' ואם לאו אינו פודה ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא וברמב"ם בפי' המשניות כת' וז"ל ואם הי' החוב כפל ממה ששוה הדבר שהקדיש אין פודין אותו בתנאי בשום פנים אלא מפקיעין החוב מעיקרו מעל קרקע וזהו שאמרו בגמ' עד מחצ' אינו פודה ע"ש. ובחיבורו הגדול פ"ז מערכין ז"ל אבל אם הי' החוב שנים בדמי השד' (החוב) כגון שהי' שוה ק' ויש עליו ב"ח וכתובת אשה מאתים אין פודין אותו על מנת שיתן החוב או הכתוב' אלא פודין אותו סתם שאם התנו ליתן לו אינו נפדית כלל וע"ש ומשמע דפודין אותו עכ"פ וצ"ע. ולרש"י מצאנו עוד שטה אחרת בזה וז"ל רש"י בפ' כ"ש רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה אביי אמר למפרע הוא גובה כל היכ' דאקדיש או זבין לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלו' פריק ואתי מלו' וטריף וז"ל רש"י ד"ה כ"ע לא פליגי אפי' לרבא דאמר עד עכשיו הי' ברשות הלו' מוד' הוא דאין מכירתו לאחרים כלום ואין הקדשו הקדש שהרי ממושכנין הן למלו' ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל והנה רש"י האיר עינינו בדברי קדשו בזה דאע"ג דלרבא מכאן ולהבא הוא גוב' אפ"ה אינו ברשותו מיקרי כיון דממושכנים הן אצל המלו' הוי דבר שאינו ברשותו ולכן אין הלו' יכול למוכרן או להקדישן אלא דס"ל דגם המלו' אינו יכול להקדישו או למכור משום דאינו שלו עדיין ואם כן שניהן אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדאי' בגמ' גבי גזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהן אין יכולין להקדישו ואע"ג דאין הנכסים קודם הגבי' של המלו' אלא של הלו' מ"מ השיעבוד עשאו כדבר שאינו ברשותו ולהכי אין הלו' יכול למוכרן לאחרים או להקדישן וכ"ת א"כ כי אתי אח"כ לוה ומסלק לבע"ח בזוזי נמי תתבטל המכיר' כיון דבשעת המכיר' הוי דבר שאינו ברשותו דז"א דהא למה זה דומה לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תהא הקדש דחל ההקדש כמבואר בפ' אעפ"י דף נ"ט ומפרש לה בש"ס שם דלא הוי דשלבל"ע כיון דבידו לפדותו ולהכי כשפוד' הלו' חל ההקדש והמכיר' למפרע אלא כי אינו פוד' אין המכיר' חל משום דמחמת השיעבוד הוי כמו דבר שאינו ברשותו ונמצ' דרש"י סובר דאע"ג דרבא סובר מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ דבר שאינו ברשותו מיהא הוי ולהכי כי אקדיש או זבין לוה אתי מלו' וטריף או פריק ואם כן לפ"ז תיקשי קדושת הגוף נמי אמאי מפקיע מידי שיעבוד הא הוי דבר שאינו ברשותו וכקושית התוס' בפ' השולח ונרא' לשיטת רש"י דאע"ג דקדושת דמים לא חיילא בדבר שאינו ברשותו דילפינן מכי יקדיש את ביתו קודש היינו דוק' קדושת דמים אבל שור תם למזבח אפי' דבר שאינו ברשותו חיילא וכיוצ' בזה כת' בכסף משנ' בפי"ב מנדרים דס"ל דקדושת הגוף חיילא אפי' בדבר שלא בא לעולם אע"ג דקדושת דמים לא חייל בדשלב"ל ע"ש וכ"כ בר"נ פ' אעפ"י ובב"י י"ד סי' רל"ד וא"כ יש לומר ה"ה לענין דבר שאינו ברשותו כל זה נלע"ד בשיטת רש"י אח"כ מצאתי בתשובת ריב"ש סי' שנ"ט בשם תוס' הרא"ש שכת' אליבי' דרש"י לחלק בין קדושת מזבח לקדושת דמים משום דכי יקדיש את ביתו קדושת דמים הוא ע"ש ושמחתי שכוונתי ת"ל לזה) (ואין להקשות מהא דאמרי' במרוב' דף ס"ח ריש לקיש מוקי מתני' דגנב והקדיש שהקדישוהו בעלים ביד גנב ופרכינן עלה ומי קדוש והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומאי פריך הא בקדושת הגוף שפיר חיילא אפי' בדבר שאינו ברשותו ור' יוחנן בקדושת דמים וכדיליף מכי יקדיש את ביתו קודש דהתם בפ' מרוב' דף ע"ז מוקי ריש לקיש למתני' דגנב והקדיש בשוחט בעלי מומין בחוץ ופרש"י בקדם מומן להקדישן דאי בקדם הקדישן למומן תו לא חזי למיפרק ע"כ וא"כ כוון דריש לקיש מוקי לה במומן קדם להקדישן א"כ הרי הוא אינו אלא קדושת דמים ולהכי פריך שפיר ומי קדוש והא הוי דבר שאינו ברשותו:
ג סָעִיף ז קדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד וראוי לספק במטלטלין שהקדיש קדושת דמים מי נימא דלא גרע הקדש דמי' מכח הדיוט דלא טריף במטלטלין אפי' לאחר תקנות הגדולים דמטלטלי דיתמי משתעבד אבל מכרן ודאי לא משתעבד וראיתי למשנה למלך בפ' ח"י מהל' מלו' שנסתפק בזה וז"ל דכד מעייני' שפיר נרא' דמלת' דפשיטא הוא דאף הקדש דמים כמכר וכ"כ מרן סי' קי"ז על מ"ש הריב"ש כגון ששיעבד לו מטלטלין אג"ק כלומר שאם לא שיעבדן אג"ח הא קי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גוב' הימנו וה"ה להקדישו קדושת דמים דאין בע"ח גובה הימנו וכ"כ הב"ח שם וכ"כ מהרי"ט בחי' י"ד סי' כ"ד ע"ש. ולענ"ד זה דפשיט' לי' למשנ' למלך להאי גיסא מספקא לי טובא דמצינו בתו' איפכא בערכין פ' שום היתומים (ערכין דף כ"ג) ד"ה משום דר' אבוהו וז"ל וספק בידינו אם הלו' אין לו כי הם מטלטלין דהיינו קדושת דמים הקדישו הלו' אם יחול ההקדש אם לא דודאי אם מכרו מכר ולא יתפוס המלו' מיד הלוקח לפי שאין שעבוד המלו' על המטלטלין אבל הקדש ספק הוא אם יחול עליהן ואין להוכיח מהא דפירש"י דהא דאמר רבא אפותיקי והקדישו היינו דוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע מכח שיעבוד אבל קדושת דמים אפי' מטלטלין משמע דאין הקדש חל עליהן אין זו ראי' דאפשר להעמידה כגון שהקנ' למלוה מטלטלין אג"ק דבכה"ג חל השיעבוד בודאי על המטלטלין כדאמרי' בפ' חז"ה ואפי' מן הלוקח גובה ונרא' דמתניתין מיירי בכל מילי בין מטלטלין בין מקרקע וקאמר דלא יחול ההקדש וא"צ פדיון אלא משום דר' אבוהו עכ"ל הרי מבואר ומפורש הדבר הזה להיפך מדעת משנה למלך. ולענ"ד נרא' עיקר כהכרעת התוס' בעירובין וע' בהרב המגיד בפ"ב מה' זכיי' וז"ל וכת' בעל העיטור ז"ל ואם ישראל יש לו מלו' בשטר או בעדים על הגר ומת בתוך זמנו הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל ואם בא ישראל אחר והחזיק בנכסי' של הגר אינו יכול להחזיק כשיעור החוב וכו' וכ"כ הרשב"א ז"ל כדבריו דאמר דאע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שיעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדש ובהקדש קי"ל מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן נ"ל אפי' אין לו אלא מטלטלין וכו' ועוד האריך עכ"ל ומשמע דהקדש והפקר שווין הן וכיון דבהפקר אפי' מטלטלין ההפקר מפקיע מידי שעבוד ה"ה בהקדש דמים אפי' במטלטלין אפי' הכי אין מפקיע מידי שיעבוד והא דאינו גובה ממטלטלין שמכר היינו מדרבנן וכמ"ש הרשב"א בסוף קדושין דמן התור' מטלטלין נמי משעבד וא"כ כי היכ' דבהפקר מפיק אפי' במטלטלין כן נמי בהקדש דמים. ולפ"ז נרא' דה"ה דמלו' ע"פ גובה מהקדש דמים וכמו שגוב' מהחזיק בנכסי הגר אפי' במלו' וכמ"ש בטור וש"ע סי' ע"ה דכל מלו' שנגבית מיורשין ומלקוחות גובה ממחזיק בנכסי הגר וע"ש וכן הכא בהקדש דמים לפמ"ש דהקדש דמים לא הוי כמכר וכיון דלדעת תוס' בערכין אפי' ממטלטלין גוב' דלא משתעבדי ביתומים משתעבדי בהקדש דמים מ"ש מלוה ע"פ דגובה מיורשין על שלשה דרכים הידועים שלא נפרע וכ"ש שגובה מהקדש דמים וזה נרא' לפ"ד הרי"ף שכת' ס"פ ג"פ וז"ל אמר רב הונא שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר לפ' מנה בידי נאמן חזק' אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ודווקא דאי' בידי' שטרא דמקוים אבל אין בידי' שטרא מקוים אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וה"ה היכ' דליכ' שטריה בידיה אי אמר תנו נותנין עכ"ל מבואר מדבריו דאפי' ליכא שטרא אמר תנו נותנין אלמא דמלו' ע"פ גובה מהקדש דמים אע"ג דמלוקח לא גבי. והרמב"ן בס' מלחמות ובחידושים כת' וז"ל אבל תמהני שאמר וה"ה היכא דליכא שטרא בידי' ואמר תנו נותנין והא מלו' ע"פ אינו גובה מן המשועבדים ונרא' שכך הוא אומר דאע"ג דלא נקט שטרי' בידי' אלא שכ"מ שצווה ואמר יש לפ' מנה עלי בשטר תנו אותה לו טוענין דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר והרי הוא כמו שהוציא לוה לפנינו שטר מקוים דהא אמרת שכ"מ לא משקר א"כ במודה מנה פקדון או מקרקע והמקום ידין אותנו לכף זכות עכ"ל ולענ"ד נרא' דהרי"ף ס"ל דמלו' ע"פ גובה מהקדש דמים ואינו כמכר וכדעת תוס' בערכין וא"כ דברי הרי"ף יתיישב על פשוטו ולא נצטרך לפרשו בענין אחר וכפשוטו זה הנלע"ד בדברי הרי"ף דמיירי בהלוא' לולי דברי קדשו של הרמב"ן) (וע' בבעל המאור שהקש' ג"כ על דברי הרי"ף בס"פ ג"פ כקושית הרמב"ן. והש"ך בסי' רנ"ה האריך ג"כ בישוב ואי נימא דס"ל כדעת התו' לא תיקשי ולא מידי:
ד סָעִיף ז אלא יפדנו המלוה בדבר מועט. וע' ס"פ שום היתומין רשב"ג אומר אם הי' חובו כנגד הקדישו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד כמה אמר רב הונא אמר ר"י אמר ר"ש עד פלגא ובטור וש"ע לא הביאו ועיין בפירש"י שם דלחד פי' א"צ פדיון כלל אם ההקדש אינו שוה אפי' פלג חוב ולא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ולחד פי' כיון שההקדש אינו שוה אפי' פלג חוב וא"כ אדעתא דהכי אתפסי' ?ומפקירין החוב מעיקרא ועמ"ש בסק"ב:
ה סָעִיף ז אסרן על כל העולם והוא מדברי תו' בפ' אעפ"י דף נ"ט ד"ה קונמות קאמרת וז"ל וא"ת א"כ כל א' יפקיע חובו מב"ח ע"י קונם וי"ל דלאו דוקא שיעבודי' דבעל אלמוהו רבנן אלא ה"נ אלמוהו רבנן לשיעבודי' דבע"ח וכו' וא"ת בפ' אלמנה ביבמות גבי אצטלא דמילת' דפרסוהו אמיתנא אמאי קאמר רבא דקניא מיתנא הא אלמוהו רבנן לשעבודי' וי"ל דווקא בקונמות אלמוהו שלא יפקיעו חובו אבל ההוא דפ' אלמנ' דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שעבוד כמו הקדש עכ"ל ומזה נרא' דקונמות כללי שנאסר לכל העולם מפקיע מידי שעבוד ולהכי כתב הרמ"א שאינו יכול הלו' לומר יהא נכסי קונם על המלוה לחוד אא"כ אסרן בקונם לכל העולם. אמנם נראה לפענ"ד דכיון דקי"ל דקונם כללי יש לו פדיון וכדאיתא בנדרים פ"ד דף ל"ה קונם ככר זה הקדש ואכלה בין הוא ובין חבירו מעל לפיכך יש לו פדיון ככר זה עלי הקדש ואכלה אין חבירו מעל והוא מעל לפיכך אין לו פדיון דברי ר"מ וח"א ב"כ וב"כ לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות וכתב שם ?הרב ז"ל יש לו פדיון כיון דמיתסר אכ"ע כהקדש תפיס פדיונו וכו' ולענין הלכה קיי"ל כר"מ לרבנן הלכך קיי"ל דיש מעילה בקונמות וקי"ל נמי דקונם כללי יש לו פדיון וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מה' מעיל' וכ"כ תו' ריש פ' האשה רבה דקונמות דאסר אכ"ע יש לו פדיון לר"מ וע"ש בתו' ר"פ האשה רבה דאמרו שם קונמות נמי אי קסבר יש מעילה בקונמות קדושת דמים נחתא להו משום דבידו לפדותו וא"כ כיון דקי"ל יש מעילה בקונמות יש לה פדיון וכיון דיש לה פדיון ממילא לא מצי להפקיע שיעבוד דבע"ח דהא קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד והא דאמרינן בפ' אעפ"י קונמות קאמר' דקדושת הגוף היינו משום דהתם מיירי מקונם פרטי דאמרה קונם שאני עושה לפיך וקונם כזה מדינא מפקיע מידי שיעבוד בקדושת הגוף הוא כמו איצטלא דמלתא דפרסי' אמיתנא. אבל קונם כללי יש לו פדיון וכ"כ תו' בפ' שבועות שתים בתרא דקונם דאוסר אכ"ע כהקדש יש לה פדיון וא"כ אינו מפקיע מידי שעבוד דכיון דיכול לפקוע ע"י שעבוד נמי נפקע הקונם אלא דוקא הקדש שאינו יכול לפקוע אפי' ע"י פדיון דאז טריפת הבע"ח לא עדיף מנתינת דמים וכ"כ התו' והרשב"א בחידושיו ע"ש בטעמא דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד וא"כ התו' שהקשו א"כ כל אדם יפקיע ממונו מבע"ח ע"י קונם היינו קונם פרטי שאסר את עצמו הלוה על מלוה לחוד דזו אין לו פדיון ושפיר מפקיע מידי שעבוד. והעלה דלא מצי לאסור עליו בקונם פרטי משום דאלמוהו רבנן לשיעבודי' וממילא נמי לא מצי לאסור בקונם כללי דיש לו פדיון ואינו מפקיע משיעבוד ולפ"ז לא מצינו הפקעת שיעבוד ע"י קונם כלל לא ע"י קונם פרטי משום דאלמוה רבנן לשיעבודי' ולא ע"י קונם כללי משום דהוי כקדושת דמים אלא אצטלא דפרסוהו אמיתנא והקדש בקדושת הגוף כגון שור תם למובח וכן משמע מדברי תו' בגיטין פ' השולח (גיטין דף מ') וז"ל שם יש לחלק דלא אמרינן אלמוהו אלא בקונמות דלא אסר אלא אכ"ע דאלו לדידיה שרי כיון דאינו מתכוין אלא לאפקועי שיעבודי'. אבל היכא דמיתסר אכולי עלמא כגון מיתנא והקדש דקדושת הגוף לא אלמוה עכ"ל ומדשבקו לקונם כללי משמע דקונם כללי אינו מפקיע מידי שיעבוד וכמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' השולח כתב וז"ל כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד וכו' ופי' בתו' דה"ה בכל קדושה שאין לו פדיון כגון קונמות כיון דבשעת הקדש אכתי דמקדיש הוא וכו' ע"ש וקשה הא קונם פרטי אלמוה לשיעבודי' וקונם כללי יש לו פדיון וממילא אינו מפקיע מידי [שיעבוד] ואולי ס"ל לרשב"א דקונם כללי נמי אין לו פדיון אבל לפי מה שפסקו הרמב"ם והתו' והר"ן דקונם כללי יש לו פדיון א"כ בקונמות לעולם אין מפקיע מידי שיעבוד בין פרטי ובין כללי וכמ"ש וא"כ הא דמשמע מדברי הרמ"א דקונם כללי מפקיע מידי שיעבוד לכ"ע צ"ע) (וגם לפימ"ש הב"י בשם הר"י לחלק בענין אחר וז"ל דבכי הא אלמוהו רבנן לשיעבודי' דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאי' בהמדיר ובכי הא דמיתנא משום דמלתא דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוהו רבנן שיעבודי' עכ"ל א"כ לפ"ז אפי' איצטלא דפרסוהו אמיתנא דהוא נאסר לכל העולם אין הטעם אלא משום דהוא מילתא דלא שכיח ומשום כבוד המת וא"כ בקונם כללי נמי י"ל דאלמוה לשיעבודי' והקדש דקדושת הגוף ושיחרור קשה לפי הטעם שכתב הב"י ואולי הני נמי מילתא דלא שכיחא נינהו ומשום כבוד הקדש למזבח וגבי שיחרור נמי לא שייך לומר אלמוה רבנן לשיעבודי' דלא רצו להפקיע זכות העבד משום תקנתא דבע"ח ולכן נראה לענ"ד דקונם כללי אינו מפקיע מידי שיעבוד והנלע"ד כתבתי ודו"ק ועיין ביו"ד סי' רל"ד דעת הב"י גבי אמרה קונם תשמישי על כל העולם דא"צ הבעל להפר דמשתעבדי ליה והטור כתב דיפר וכתבו הב"ח והפרישה משום דמגו דחל על כל העולם חל נמי לדידיה ובט"ז שם ס"ק נ"ט כ' וז"ל ואני אומר שלא דקו דבנן בהא מילתא דלזה לא מהני מה שהוא כולל וראיה מפו' מפ' בתרא דנדרים דף פ"ט אלא אמר ר"ה ברי' דר"י באומר' יקדשו ידי לעושיהן ופרכינן מי מקדיש' הא משעבדת ידיה לבעל ומשנינן באומרת לכי מגרשה הרי לפניך דמה שאמרו יקדשו ידי לשון כולל שלא יהנה שום אדם בעולם ממעשה ידי' ואפ"ה פרכינן והא משעבד' ועוד ראי' ממ"ש בנדרים דף פ"א האומרת איני משמש מיטתי יפר ופריך אי באומר הנאת תשמישי עליך הא משעבדא לי' הרי לפניך שאומרת לשון כולל כו' אלא פשוט דלא מהני לשון כולל לבטל שיעבוד שלו ועיי"ש באורך ואני תמה על עצמי במ"ש הט"ז להוכיח דאין לחלק בין אסרה על כל העולם או על הבעל לחוד הא נראה דברי הב"י ופרישה מבוארים מדברי תוס' שהקשו מפ' אלמנה גבי איצטלא כו' הא אלמוה לשיעבודי' דאשה ובעלה ותי' דהיכא דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להפקיע מידי שיעבוד וא"כ ע"כ ההיא דיקדשו ידי לעושיהם היינו על הבעל לחודא וכן פרש"י בפ' אעפ"י דעל הבעל קאמר' לחוד' וא"כ ודאי דקו רבנן במלתא שפיר וכן פסק הרמ"א כאן דאסרן לכל העולם מפקיע אלא דבקונם כללי כתבנו מטעם אחר דאין לו להפקיע מידי שיעבוד כיון דיש לו פדיון ומיהו התם גבי קונם תשמיש אפי' אסרה על כל העולם לא שייך פדיון וא"כ בזה כיון דאסרה על כל העולם הרי הוא מפקיע מידי שיעבוד כהאי איצטלא דפרסוהו אמיתנא והב"ח כתב משום כולל ומיהו לא צריך להכי אלא מטעמא שכ' בתוס' דלא אלמוהו לשיעבודי' אלא היכא דאסר על הבעל לחודא ודו"ק היטב:
ו סָעִיף ז ויש חולקין היינו אע"ג שאסרן על המלוה לחודא הן אסורין עכ"ל סמ"ע ולפמ"ש בסק"ה היינו דווקא באוסר על המלו' לחוד דקונם כללי דיש לו פדיון אינו מפקיע משיעבוד ועיין שו"ת מהרי"ט ח"א סימן ה' וז"ל וחוץ מזה אפי' לא הי' מקום כאן לומר אלמוהו רבנן לשיעבוד' הנדר מעיקרא אין בו ממש ולא חל כלל דהא דכתבו תוס' דאלמוהו רבנן לשיעבודו זהו באוסר כל נכסיו אבע"ח דאי לאו דאלמוהו הוי חייל נדר שפיר דאכתי מחוסר גוביינא ואלו רצה להקדישם יכול ועוד אי בתר הכי נפלו לי' זוזי יכול לסלקו בהם מש"ה חייל הנדר דאדם אוסר פירותיו על חבירו וכן ההוא דקונם שאני עושה לפיך יכולה היא לאסור מעשה ידי' עליו בקונם שאם הי' לה מעות ממקום אחר על מנת שאין לבעלה רשות בהם היתה יכול' ליתן לו דמי משקל ביהוד' ה' סלעים וכו' ולהכי אי לאו משום דאלמוהו רבנן לשיעבודי' דבעל הי' חל הנדר. אבל אם הדירו לו לבע"ח קונם הנאתי עליך מי חייל קונם עלי' דהא ודאי משועבד לי' ואין בידו לאסור הנאתו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואין בידו דהא ודאי בדין יהנה ממנו דמשתעבד לי' הוא ויש לי ראי' מהא דאמרינן פ' המדיר הנאות תשמישי עליך כופה ומשמשתו וא"א דהא דהנאות תשמישי כופה ומשמשתו משום דאלמוה רבנן לשיעבוד' דבעל הוא א"כ בהא נמי ה"ל למימר יפר שמא יגרשנה ותהא אסור' לחזור כדאמר ר"י בן נורי לענין מעשה ידיה ופסק שמואל הלכת' כוותיה אע"כ משמע דכשאמר' הנאת תשמישי עליך הנדר מעיקרו לא חייל ואפי' יגרשנה יכול' לחזור כיון דבשעת הנדר לא הי' בו ממש ואין כאן נדר מעיקרו וע"ש שהאריך בזה ותוכן סברתו דלא אמרינן קונמות מפקיע מידי שיעבוד אלא היכא דמצי לסלוקי בזוזי וכגון מעשה ידיה שיכולה ליתן לו דמי מעשה ידיה משקל ה' סלעים אבל גבי תשמיש לא מצי לאפקועי מיניה א"כ אינו מפקיע מידי שיעבוד מדינא ולהכי אפי' נתגרש' אין הנדר חייל. וכ"כ הט"ז בי"ד סי' רל"ד סק"ג וע"ש שהביא לשון הר"ן וכת' שם מבואר דוקא במידי דאין לו עליו אלא שיעבוד גוביינ' בעלמא אתי הקדש ומפקיע וכן במע"י שאין קנויה לו מע"י דהא ודאי האשה יכולה ליתן לבעלה דמים בעד המלאכ' משא"כ בזה שגופה משתעבד לתשמיש או לרחוץ פניו ורגליו שהיא חייבת משום חיבה וא"א לה להסתלק מזה בשום אופן ודאי לא מהני לשון הקדש או לשון קונם ע"ש ותראה ששניהם לדבר אחד נתכוונו ולענ"ד נרא' מוכרח דאפי' היכא דלא מצי סלוקי משעבוד' נמי הקונם או ההקדש מפקיע מידי שעבוד דתנן שותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לכנס לחצר ורב"א בן יעקב מתיר וע"ש בנדרים פ' השותפין שנדרו דמוקי פלוגתייהו בחצר שאין בו דין חלוקה ופליג' אם יש ברירה או אין בריר' ואפי' למ"ד אין בריר' ע"כ משתעבד לשותפו חלקו שיהי' רשאי להשתמש בו וא"כ איך מצי אסר ליה כיון דמשתעבד ליה ע"כ משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד וע"ש בר"נ באורך ריש פ' השותפין דהוא משום דהקונם מפקיע מידי שעבוד והעלה שם דמשכיר נמי יכול לאסור בקונם על השוכר אפי' היכ' שהקדים לו שכרו וע"ש שהאריך וא"כ הרי מוכרח דקונמות מפקיע מידי שיעבוד אפי' במידי דאינו יכול לסלקו משיעבודו והיינו דכיון דאין הגוף שלו אלא שיעבוד יש לו עליו אתי קונם דחייל על גוף הדבר ומפקיע מידי שעבוד וע"ש בר"ן ועוד מצינו מפורש בר"ן פ' אלו נדרים (נדרים דף פ"ב) בהא דפריך הש"ס גבי קונם שאני עושה לפיך דיפר נדרה ופריך הש"ס והא משעבד' ידיה לבעל ומשני דאמרה לכי מגרשה ופריך עלה משום דשבל"ע ע' שאמרו מי דמי שדה בידו לפדות אשה בידה להתגרש וכ' הר"ן וז"ל ומקשו הכא אשה נמי בידה שיחול נדרה כל שעה שתרצה כרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה י"ל דר' יוחנן דאמר יפר לאו משום שהאשה חייבת לבעלה בכל שבוע דהיינו משקל ה' סלעים דאי משום הא בלחוד ליכא למימר שמא יגרשנה ותהא אסור' לחזור שהרי אי אפשר לבעל ליזהר ממנה בכך אלא הכא באוסרת כל הנאה שלה על בעלה אפי' אותן שבע מלאכות שאשה חייבת לעשות לבעלה דהיינו טוחנת ואינך והיינו דקאמר ותהא אסורה לו שאינה יכולה לשמשה במלאכות הללו ומהני מלאכות לא כל כמינ' להפקיע עצמה מיד בעלה שאינם תחת מזונות שתאמר איני ניזונית ואיני עושה ע"ש מבואר היטב דעיקר דינא דר' יוחנן בן נורי דאמר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור היינו משום הני מלאכות שאינה יכולה להפקיע עצמה ואפ"ה הקונמות מפקיע עצמה מידי שיעבוד. לכן נלענ"ד דודאי קונמות מפקיע מידי שיעבוד אפי' היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי ומשום דלא עדיף משותפין בחצר שאין בו דין חלוקה דודאי אין השותף יכול לסלקו בזוזי משיעבודו או משכיר לשוכר ואפ"ה הקונם מפקיע מידי שיעבוד והיינו משום דהקונם חייל על גופו ש"ד והשיעבוד א"ח על גופו ממש אלא שיעבו' הוא דאי"ל ולהכי קונמות מפקיע מ"ש אך דמלשון תוס' בגיטין פ' השולח משמע לכאור' דהא בהא תליא היכא דמצי לסלוקי בזוזי אז הקונם מפקיע מ"ש וז"ל וא"ת איצטל' דפרסוהו אמיתנ' אמאי קני' מיתנ' הא אין יכולין לסלקו בזוזי ואם כן מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה דבפ' כל שעה מפרש טעמ' דרבא כיון דאלו הוי לי' מצי לסלוקי בזווי אשתכח דהשת' הוא דקא קני וע"ש: אמנם נרא' דדוק' גבי בע"ח דכי טריף הרי הוא זוכה בגוף הדבר וסובר אביי דלמפרע הוא גובה וה"נ גבה גוף הדבר למפרע ויש לו ממש הוא דלמפרע ולהכי ס"ל דקונם אין מפקיע מידי שיעבוד וכמ"ש תו' שם בהא לא חל הקדוש' אפי' לשעתו כיון דגוף הדבר של המלו' למפרע הוא ולרב' נמי דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה היינו משום טעמ' דאמר בפ' כ"ש דכיון דאית ליה זוזי הוי מסלק ליה השת' הוא דקא קני ולהכי הקשו באיצטלי' דפירסוהו אמיתנ' למ"ד למפרע הוא גובה שלו הוא לגמרי ולהכי ודאי לא חייל הקדישו ואפי' קדושת הגוף דשל מלו' הוא למפרע ואפי' גוף החפץ משא"כ שיעבו' דשותפים לעולם אינו קנין הגוף ולא שייך בו לומר למפרע הוא גובה בגופו אלא שיעבו' השתמשות וא"כ בודאי אתי קונם וחייל על השדה בגופו. ובזה ניח' דלא תקשה לאביי דלא ס"ל קונמות מפקיע מידי שיעבו' וכמ"ש תוס' בפ' השולח וא"כ לאביי תיקשי מתניתין בריש פ' השותפין שנדרו מ"ט דרבנן דאסרו הא אשתעבד לו בע"כ להשתמש בחלקו וע"כ משום קונם אתי עלה דמפקיע מ"ש וכמ"ש הר"ן שם כיון דלא שייך התם למפרע הוא גובה מודה אביי דקונמות חייל על גוף השדה ומפקיע מ"ש וכן הא דפ' אע"פ גבי קונם מעשה ידיה דאמרי' שם דחייל משום דקונמות מפקיע משיעבו' ותקשה לאביי דלא ס"ל דקונמות מפקיע משועבד וא"כ קונם מה שאני עושה לפיך היכי חייל נדרה ולפי מ"ש ניח' דהתם כיון דאמרה יקדשו ידי לעושיהם וא"כ כיון דגוף הדבר דהוא ידים שלה ואין לבעל בהם חלק ושיעבוד אלא למעשה ידיה וגם כי גבה מעשה ידיה לא שייך לומר למפרע הוא גובה על גוף הידים מודה אביי בזה דקונמות חייל על גופה ומפקיע מידי שיעבוד' דבעל ואין לו שיעבו' רק אמעשה ידיה וא"כ לא עדיף משוכר ומשכיר דהמשכיר יכול לאסור אותו בקונם וכמ"ש התו' ריש פ' השותפין משום דהגוף שלו וזה נכון וברור) (ועיין בדריש' בי"ד סי' רל"ב דכתב גבי נדרה מתשמיש יפר שמא יגרשנה וכ"כ הש"ך שם וכן נלע"ד עיקר:
א סָעִיף ב משכונא סתם דהוי כאפותיקי סתם. לא קאי רק לענין סליקי בזוזי אבל ודאי אם מכר' אף דבאפותיקי סתם אם יש בנ"ח א"י לגבות מן האפותיקי כמבואר לעיל מ"מ במשכונא ודאי דא"י למכור מה שכנגד חובו כמבואר בי"ד סי' רנ"ח בהג"ה וכ"כ התוס' בב"מ ע"ב בד"ה השתא וכן מבואר בכתובות נ"ט גבי שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנ' ממך תיקדש וכו' דמשמע שקודם פדיון א"י להקדיש וכ"ש שא"י למכור וכן הוכיח בתומים ופשוט ועסמ"ע ס"ק י"א ויש שם ט"ס וכצ"ל א"נ דמשכונא עדיף ולא יכול לסלקו בע"א אפי' במטלטלין וכו' וכן במ"ק י"ט יש שם ט"ס וצ"ל א"נ בלא"ה כיון דיש בעבד דבר חשיבות וכו' וגם בש"ך סק"ד הוא ט"ס שנרשם בטעות על סעיף ו' וצ"ל הרשימ' על סעיף ה' דעשה עבדו אפותיקי:
ב סָעִיף ז אסרן לכל העולם. בקצה"ח הקשה הא קונם כללי לא הוי רק קדושת דמים ויש לו פדיון ע"ש לפמ"ש המ"ל בפ"ד מה' מעיל' הלכה ט' דבאומר בלא התפס' דלהר"ן לית ביה מעיל' א"כ משכחת לה כאומר בלא התפסה לכל העולם ועוד דהא נ"מ במלוה ע"פ דאפי' בקדושת דמים א"י לטרוף א"נ במטלטלין להרבה פוסקים ואפי' נגד מלוה מהני עכ"פ האיסור נגד הבע"ח וצריך פדיון משום דר' אבוה כדאמרינן בב"ק פ' המניח הקדישו מוקדש משום דר' אבהו:
א סָעִיף א מכאן. ל' הטור שא"ל אם לא אפרע לך גבה מזו כו' דאע"ג דא"ל כן לאו לאוקמא ברשותיה אסיק ולאו אדעתא דזה לחוד אוזפיה וגם אם הלוה רוצה לסלקו בזה יכול המלוה לו' איני חפץ בזה אם היא זבורית או שעומדת במקום שאינם דרים שם וכן הוא דעת רוב הפוסקים דהרשות ביד שניהן לחזור אפי' היא בעין ולא כמשמעות המחבר דוקא בשטפה נהר והוא דעת הה"מ והרמ"א כתב די"ח וס"ל כן אפי' היא בעין. סמ"ע:
ב סָעִיף א במעות. וה"ה במטלטלים דנקרא מיטב ואפי' באפותיקי מפורש יכול הלוה לסלק להמלוה בהן עכ"ל הסמ"ע וכ"כ לעיל סי' ק"ג ס"ו ע"ש וכ"כ הב"ח ועיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קמ"א ובתשובת רשד"ם סי' רע"ג ורע"ה. ש"ך:
ג סָעִיף א נכסים. אפילו נשתדפה זו דא"ל נסתחפה שדך ובטור כתב עוד דאם מכר שדה זו כשיגיע זמן הפרעון טורף ממנו אפי' נשאר ביד הלוה נכסים ב"ח ע"ש. סמ"ע (המעכב נכסי ראובן ביד שמעון בשביל חוב שחייב לו ולא גבאם ונאבדו גובה משאר נכסים. מהרש"ך ז"ל ח"א סי' קצ"ד. כנה"ג):
ד סָעִיף ב משכונא. פי' הסמ"ע שמשכן לו שדהו לאכול פירות בנכייתא:
ה סָעִיף ג הלוקח. ל' הטור כגון שהיה עד באותה מלוה. סמ"ע:
ו סָעִיף ד וקדם. ואם באים יחד לגבות ממנו גובין בשוה וכמ"ש הט"ו בר"ס ק"ד ע"ש. שם:
ז סָעִיף ה עבדו. כת' הסמ"ע אבל כשלא עשאו אפותיקי לית ליה קול ואין דינו כקרקע וכמ"ש בסימן שס"ג והכלל דדוקא במילי דאורייתא דינו כקרקע ולא בשאר ענינים ע"ש:
ח סָעִיף ו לחירות. שהשחרור מוציא מידי שעבוד דהרי אין למלוה עליו אלא שעבוד. סמ"ע:
ט סָעִיף ו מזמן. דומה לזה כתבו הט"ו בסימן ס"ו סל"א במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו להלוה ע"ש. שם:
י סָעִיף ז דעת. אבל מכח יחוד לחוד לא נאסר דקיימא לן כרבא דאמר בתיק של תפילין צר ביה ולא אזמניה או אזמניה ולא צר ביה לא נקדש. שם:
יא סָעִיף ז יפדנו. ודוקא בהקדש בדק הבית אבל הקדש בזה"ז סתמו לעניים ואין צריך שום פדיון המבי"ט ח"א סי' רע"ד ואין נרא' כן מתשובת ד"ר סי' תט"ו ומשאת בנימין סי' ק"ב וע' בהרמ"ע מפאנו ז"ל סימן ס"ג עכ"ל כנה"ג וע"ש:
יב סָעִיף ז חולקין. פירוש אף שאסרן על המלו' לחוד הן אסורין. סמ"ע:
א סָעִיף א ה"ז גובה משאר נכסים עיין בספר שער משפט שנשאל בנאמן של מחזיקי ארענדי של משקל שהיה מגיע לאיש אחד שכר סרסרות מהם וצוו להנאמן ליתן לו שטר חוב שזה תופסו וועקסיל עלי הח"מ ע"ס כו"כ ולשלם ממעות תיבת המשקל. ולבסוף נסתלק הנאמן מנאמנותו ומחזיקי האראנדי לא רצו לשלם החוב הזה והלך בעל הוועקסיל ותפס מעות של הנאמן עצמו אי מהני תפיסתו או לא ופסק דהנאמן פטור לשלם חוב הזה מכיסו כיון שכתוב בשט"ח הנ"ל דשלם המעות מתיבת המשקל ולא דמי לאפותיקי סתם דקי"ל דאם שטפה נהר גובה משאר נכסים אם לא שהתנה שלא יהיה לו פרעון אלא מזו דיש לחלק בין אפותיקי סתם שלח יחד לו גוף בפרעון משדה זורק שאמר ליה אם לא אפרע לך גבה מזו לכך אמרינן דלאו אדעתא דשדה זו לבד הלוהו אבל היכא שיחד לו גוף הפרעון שמזה יפרע חובו הרי הלוה לא נתחייב לשלם לו אלא בזה האופן אף שלא א"ל בהדיא לא יהא לך פרעון אלא מזו ודמי זה להא דאמרי' בס"פ כל הגט המלוה מעות את העני להיות מפריש עליו אף דלא א"ל בפי' לא יהא לך פרעון אלא מזה אם העשיר פטור לשלם לו מכיסו כו' וכ"א ביו"ד סימן רנ"ז ס"ה בהגה כו' אמנם נראה דיש לחלק דאם נסתלק הנאמן מרצונו הטוב לאחר שהגיע זמן פרעון של הוועקסיל אפילו אם לא תבעו בעל הוועקסיל תחלה מחוייב לשלם מכיסו אך אם נסתלק קודם שהגיע הזמן פרעון אף שנסתלק מרצונו הטוב פטור לשלם לו מכיסו כו' עש"ב ועמש"ל סימן קכ"ח ס"ב סק"ה:
ב סָעִיף א זהו דעת רמב"ם. עסמ"ע סק"ח וע' בת' כנ"י סימן פ"א מ"ש בזה:
א סָעִיף א לבע"ח או לאשה בכתובתה. ממ"ש תניא אידך העושה שדהו כו' ופי' הרי"ף בתשובה שמיירי באפותיקי סתם וכמ"ש בירושלמי פ' בתרא דשביעית וכמ"ש למטה:
ב סָעִיף א אבל כ"ז כו'. ממ"ש ושטפה נהר דוקא וז"ש אבל כ"ז כו' אע"ג דהמלוה יכול לגבות ממקום אחר אפי' כשהיא בידו כמ"ש הר"ן שם מ"מ נקט לאשמעינן דהלוה א"י לסלקו יעוד ממ"ש רשב"ג שם אשה אינו גובה כו' מ' בהדיא דא"י לסלקו בשאר נכסים ואף בע"ח וכן לת"ק אשה ובע"ח דגובין משאר נכסים היינו משום דמכר כמ"ש בירושלמי שם המשעבד שדה לאשתו והלך ומכרה אם רצה לגבות ממנה משאר נכסים גובה חברייא בעיין לא תגבה אלא מנכסים משועבדים א"ל ר' יוסי בני חורין לפניה ואת אמרת משועבדים מתני' בשלא אמר לא יהא לך פרעון אלא מזה אבל אם אמר לה לא יהא לך פירעון אלא מזה אינו גובה אלא ממנה אלמא אע"ג דמיירי באפותיקי סתם מ"מ אי לאו דמשועבדים היתה צריך לגבות ממנה וגם מ' דאפי' המלוה אין יכול לגבות ממקום אחר דלא כהר"ן ודברי הר"ן לקוחים מן הרשב"א שם בחידושיו מהתוספת' דכתובות רשב"ג אומר העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים אבל אין ראיה לשם דדוק' במכר ואדרבה מוכח להיפך מדקא' ידה על העליונה ול"ק סתם שיכולה לגבות מלוקח ומאי אשמעינן הא בלא"ה יכולה לגבות משאר נכסים אלא דוקא בכה"ג וכן הרשב"א שם לא אמר אלא במכר ע"ש וכ "מ פשטא דגמ' ושטפה נהר וכן במכרו כנ"ל ואמרו בירוש' שם דשטר שיש בו אחריות משמט דא"ר בא בשם רב ייחד לו קרקע משמט לא אמרו אלא ייחד לו כו' ואמרי' בב"ק דעשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה ממנה וכד מיתומים:
ג סָעִיף א רק במעות. אפי' באפותיקי מפורש טור וכ"כ כל הפוסקים דדוקא בלקוחות אמרי' בפ"ק דב"מ דא"י לסלקו באפותיקי מפורש וכן ביתומים כמש"ל סי' קט"ו אבל בבע"ח עצמו לא וראיה ממ"ש בגטין שם מי שחררו א"ר רבו ראשון שורת כו' כדרבא כו' ומיירי באפותיקי מפורש כמ"ש תוס' שם ד"ה במזיק כו' ועתוס' שם ד"ה הקדש. וקשה לר"ת ואור"י דרבא לטעמיה כו' ואם איתא דא"י לסלקו אפי' רבא מודה דלמפרע הוא גובה כמ"ש כיון דה"ל זוזי כו' ובתוס' שם ובפ' המניח אמר הקדישו כו' דכיון דא"י לסלקו בזוזי כו' אלמא דאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא במקום דיכול לסלקו ומדמי הקדש ושחרור בהדדי וכ"ש באפותיקי סתם דאפי' הלוקח יכול כמ"ש בב"מ שם בשעשאו אפותיקי דח"ל לא כו' והוצרך לאוקמי באפותיקי מפורש: (ליקוט) רק במעות. עמ"ש שם בשם הטור דאף באפותיקי מפורש כן וראיה ממ"ש בפ"ק דב"ק ופ"ק דב"מ ראובן שמכר כו' ולא מצי למימר לאו בע"ד דידי את והקשו בתוס' למאי נ"מ ותי' ברא"ש פ"ק דב"מ והרשב"א והרא"ה ומ"מ וכל הפוסקים דמיירי באפותיקי מפורש דלוקח א"י לסלקו ושאר כל התרוצים שתי' סתר הרא"ה בב (ע"כ):
ד סָעִיף א ויש חולקין. ממ"ש בגטין שם תניא אידך כו' וערש"י ותוס' ד"הגובין כו' ומדיכול למכור לכתחלה ש"מ דיכול לסלקו אבל הר"ן אזיל לשיטתו שפי' שם גובין אם מכרו וכן פי' כל המפ' וכמ"ש בירושלמי:
ה סָעִיף א ואם מכרה כו'. דוקא מכרה כנ"ל: (ליקוט) ואם מכרה לאחר כו'. אבל הוא עצמו יכול לסלקו וערא"ש פ"ק דב"מ סל"ח ונ"מ כו' וכ"כ הרשב"א בפ"ק דב"ק והמ"מ וענ"י בב"ק שם בסוגיא הנ"ל ראובן שמכר כו' וא"ת למה איכפת כו' (ע"כ):
ו סָעִיף א עשה שדהו כו' אבל כו'. כ"כ תוס' בב"ב מ"ה ח' ד"ה אי דאית כו' דאפותיקי מפורש הוי כמוכר שלא באחריות ועתוס' בב"מ י"ד ב' ד"ה ושמואל כו' ובה"ת בשמ"ג חולק וכ' דאפי' נמצא שאינו שלו אינו גובה משאר נכסים מכח קו' תוס' דב"ב שם וז"ש י"א:
ז סָעִיף א עשה שדהו כו'. גמ' שם תניא אידך ופ' כת"ק ופי' הרי"ף בת' שמיירי באפותיקי סתם וכ"ה בירושלמי דשביעית שם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אמר אינה מכורה לשעה כו' תני הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובת' ולבע"ח בחובו ומכרה ה"ז מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתני' בשאמר לו יהא לך פרעון מזו מה פליגין בשאמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזו והברייתא היא דברי ת"ק הנ"ל ובפ' אלמנה לכ"ג הל' ח' ר' יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגין ר' יוחנן אמר מכרן אין מכורין א"ל ר' אלעזר אוכלין תרומה מכוחו ואת אמרת מכרן אינן מוכרין כו' מה פליגין בשמכרן לעולם או בשמכרן לשעה כו' נשמעיניה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבע"ח בחובו מכרה ה"ז מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינים אמרו אתיא דר"א כרבין דר' יוחנן כרשב"ג הוי בשמכרן לשעה אינן קיימין אבל אם מכרן לעולם ד"ה אינן מוכרין והביא הרי"ף שם בקוצר וז"ש וכשיבא כו' בד"א כו' ופי' הר"ן ומ"מ דבשני דברים נשתנה אפותיקי אפי' בסתם דמכרו ממכר עולם אינה מכורה והשני דאפי' לשעה אם לא ימצא בני חורין אפי' יש משועבדין שנמכרו אחר זה אפ"ה גובה ממנה וז"ש אם לא ימצא וז"ש בירושלמי והלוקח יחוש כו' ועבה"ג ועתוס' בב"מ י"ד ב' ד"ה תריץ. וא"ת אדרבה כו' וי"ל כו' אך קשה כו' ויותר יש להקשות הא ע"כ באפותיקי מיירי ככ"ל אבל כמש"ל דאף באפותיקי סתם גובה ממנה א"כ יכול להיות באפותיקי סתם ואינו גובה השבח אלא מחמת דאקני דדוקא באפותיקי מפורש אמרו שם שגובה מחמת יורד לשדה חבירו כמ"ש הב"ע כגון כו' ועתוס' בב"ב קנ"ז ב' ד"ה גובה כו' וצ"ל ע"כ באפותיקי סתם כנ"ל והא דלא אוקים באפותיקי מפורש כקו' תוס' הנ"ל דהברייתא הנ"ל מפרש מתני' דר"פ הנזקין אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות כו' ומפ' לאכילת פירות בגזלן כמ"ש בפ"ק דב"מ י"ד ב' משום דבע"ח ל"ל פירי ואם איתא דבאפותיקי מפורש אפי' בע"ח אית ליה פירי למ"ש הרא"ש שם והטור סי' קט"ו ובדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות וכ"מ בירושלמי דשביעית שאמר לא תגבה אלא מנכסים משועבדים א"ל ר' יוסי בני חורין לשניה כו' דוקא משום דבני חורין לפניה ומ"ש שם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורה לשעה כו' ר"ל אם מכרה לשעה היא מכורה וע"ז אמר תני הכותב כו' ושם מיירי במכרו לשעה מתני' בשאמר כו' ולכך פ' כת"ק אע"ג דר' יוחנן ס"ל כרשב"ג מ"מ מדפריך ממילתיה דת"ק ורב אחא ור' יוסי פליגי אליביה:
ח סָעִיף א אבל רוב כו'. גם הרמב"ם מודה לזו דהרמב"ם לא איירי אלא באפותיקי סתם ולא חידש אלא מ"ש דקיים עד שעת טירפא אף במכרן לעולם אף במפורש וכ"ש בסתם שהם מפרשים מ"ש בירושלמי דיבמות אבל מכרן לעולם לא קאי אלא אעבדי נכסי צ"ב דרישא אבל באפותיקי אפי' במפורש אין חילוק ומ"ש בירושלמי דשביעית ר' אחא אמר מכורה לשעה כו' מיירי במכרן לעולם אלא דפליגי אם המכר בטל לאלתר או קיים עד שעת טירפא וכ' הרמב"ן כיון דאנן לא קים לן הלכתא כמאן המכר קיים עד שעת גוביינא ופלוגתייהו באפותיקי מפורש כמ"ש בירושלמי שם כנ"ל. ומ"ש דאפי' יש כו' כמ"ש בירו' שם המשעבד שדה כו' בני חורין לפניה כו' אבל אם אמר כו' אינו גובה אלא ממנה כנ"ל: (ליקוט) אבל רוב כו'. ובזה תי' נ"י בפ"ק דב"ק מש"ש א"א ראובן כו' באחריות כו' עלי דידי הדר והקשה א"כ אם יש לו ב"ח האיך גבי מלוקח ותי' דמיירי שעשאו אפותיקי מפורש (ע"כ):
ט סָעִיף ב משכונא אם כו'. ממ"ש בב"מ ס"ז ב' האי משכנתא באתרא דמסלקי כו' ולא הוי כמשכונת מטלטלין דאין שביעי' משמט עתוס' שם:
י סָעִיף ג וכן שאר מטלטלין כו'. שם מכר לו טלית כו' מ"ט מטלטלי נינהו כו' אפי' עשאן כו':
יא סָעִיף ג ואפי' עשאם כו'. ואע"ג דכתב ליה כו' אפי' עשאו כו' ומדקאמר דכתב מ' דבשטר מיירי ועבה"ג:
יב סָעִיף ג ואפי' ידע כו'. עבה"ת שלמד ממטלטלי דיתמי דלא גבי בע"ח משום דלא סמיך עלייהו אע"ג דביתומים ליכא למימר טעמא דלא ידעי. ול"נ עוד ראיה דמצינו דאפי' באפותיקי ל"ג מיתומים ועתוס' דב"ק י"א ב' ד"ה כגון. והשתא גבי כו' ואע"ג דמיתמי כו' ואם איתא דכל היכא דל"ש קלא כגון דידע אפי' מלקוחות גובה כ"ש ביתומים ולפי פי' תוס' בשורו אפותיקי אפי' מיתומים לא גביא:
יג סָעִיף ד וכן לענין קדימה כו'. דהא אפי' במקום דבע"ח גובה מלקוחות כגון בקרקע פליגי ת"ק ובן ננס אם קדם וגבה אם גבה וכן בב"ק ל"ד א' ש"מ בע"ח מאוחר כו' אע"ג דמכרו אינו מכור כמ"ש שם ואף דקי"ל כמ"ד מה שגבה לא גבה מ"מ לא עדיף ממכר:
יד סָעִיף ד אפי' מפורש. מדלא חיישי' בב"ב שם לאפותיקי מפורש וממ"ש בב"ק ל"ג ב' שאני התם דכמאן דעשאו כו' והאמר רבא כו' והא שור דכאפותיקי מפורש הוא ועתוס' שם ל"ו א' ד"ה ור"ע כו':
טו סָעִיף ד בשטר. כנ"ל בס"ג ומוכח ג"כ מב"ק שם לפי מאי דאמרי' בפ"ק דערכין ז' א' דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי וכ"ש לפי מאי דקי"ל שעבודא דאורייתא ועבפ"ק דקדושין י"ג ב' ועבב"ק ח' א' תוס' ד"ה כולן כו' א"נ כו' ועהג"מ פ' י"ט ממלוה ס"ק ב':
טז סָעִיף ד והוא כו'. דאז כמקרקעי דמי כמ"ש בב"ב שם ואפי' בלא אפותיקי עבה"ג:
יז סָעִיף ה אפי' בסתם. ערש"י בב"ק י"א ב' ד"ה אפותיקי וכ"ה כל סתם אפותיקי:
יח סָעִיף ו (ליקוט) עבד כו'. כרשב"ג וכ"מ הסוגיא דב"ק ל"ג ב' הא נמי רבה וכיון דלא קי"ל כרבה כמש"ש צ"ח ב' הוה עובדא כו' כ"ש בזה (ע"כ):
יט סָעִיף ו אע"פ שכתב כו'. עתוס' שם ד"ה במזיק כו':
כ סָעִיף ו מזמן זה כו'. עבה"ג:
כא סָעִיף ז ע"ד שיקבר כו'. סנה' מ"ח ב' תרגמה עולא כו':
כב סָעִיף ז אבל קדושת כו'. ממ"ש בעירוכין כ"ג ב' המקדיש כו' ועתוס' שם ובשבועות מ"ב ב' ליפרע מנכסי הקדש ובב"ב קע"ד ב' ש"מ שהקדיש כו' וצ"ל דרבא מיירי בקדושת הגוף וכמ"ש בכתובות נ"ט ב' שאני קונמות כו' וכדרבא כו':
כג סָעִיף ז אלא יפדנו כו'. עירוכין שם:
כד סָעִיף ז ודמי כו'. רש"י שם וכ"מ מדקאמר מוסיף עוד מ' שמוסיף על החוב:
כה סָעִיף ז ואפי' בקדושת כו'. דאל"כ יאסור כל אדם על בע"ח בקונם וכמ"ש בכתובות שם וכמ"ש שם ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן וה"ה דאלמוה רבנן לשעבודא דבע"ח דל"ד לבעל דמצינו דג"כ באשה אלמוה רבנן כמ"ש שם ע' א' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר כו' ודוקא בקונם דלא אסר אלא לדידה אלמוה רבנן אבל במה שאסר על כ"ע לא כההיא אצטלא לא אמרי' דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה:
כו סָעִיף ז ויש חולקין. וכ' דמנדין אותו עד שישאל על נדרו ומצינו דבמקום דאמרי' אלמוה כו' אפי' בכעין הקדש אמרי' דהא שיחרור הוא כעין הקדש כמ"ש רבא ואמרי' בב"ק צ' א' אלמוה דאמרי' שם לימא דרבא כו' לא דכ"ע כו' והכא כו' ועתוס' שם ד"ה אלמוה כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.