א לֹוֶה שֶׁמָּכַר נְכָסָיו לִשְׁנַיִם, זֶה אַחַר זֶה, וְכָתַב בַּעַל חוֹב לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ, וְקָנוּ מִיָּדוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְרֹף מִלּוֹקֵחַ רִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת אֵצֶל בַּעַל חוֹבְךָ מֵהַנְּכָסִים שֶׁקָּנָה לוֹקֵחַ שֵׁנִי אַחֲרַי, וְאַתָּה הִפְסַדְתָּ עַל עַצְמְךָ, שֶׁהֲרֵי סִלַּקְתָּ עַצְמְךָ מֵהֶם. וְהוּא הַדִּין לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, אִם כָּתְבָה לַשֵּׁנִי אִבְּדָהּ כְּתֻבָּתָהּ וְאֵינָה יְכוֹלָה לִטְרֹף, אֲבָל אִם כָּתְבָה לָרִאשׁוֹן, טוֹרְפִים מֵהַשֵּׁנִי. הַגָּה: וְאִם הָרִאשׁוֹן מָכַר הַקַּרְקַע שֶׁקָּנָה, לְאַחֵר, אֵינוֹ טוֹרְפָהּ מֵהַשֵּׁנִי, כְּמוֹ שֶׁאֵין טוֹרְפָהּ אִם נִשְׁאֲרָה בְּיַד הָרִאשׁוֹן (טוּר, וְכ"כ הָרַאֲבַ"ד בְּהַשָּׂגָתוֹ שָׁם וְהַמַּגִּיד).
ב מָכַר הַלּוֶֹה שָׂדֶה לַלּוֹקֵחַ, וּמָכַר אַחֲרֶיהָ שָׂדֶה שְׁנִיָּה לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי, וְכָתַב הַמַּלְוֶה לַלּוֹקֵחַ שֵׁנִי: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ, וְקָנוּ מִיָּדוֹ, הֲרֵי בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מִלּוֹקֵחַ רִאשׁוֹן שָׂדֶה רִאשׁוֹנָה, וְלוֹקֵחַ רִאשׁוֹן טוֹרֵף מִלּוֹקֵחַ שֵׁנִי שָׂדֶה שְׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי קָנָה אַחֲרָיו, וּבַעַל חוֹב טוֹרֵף אוֹתָהּ מִלּוֹקֵחַ רִאשׁוֹן, וְלוֹקֵחַ שֵׁנִי מוֹצִיא אוֹתָהּ מִבַּעַל חוֹב, שֶׁהֲרֵי כָּתַב לוֹ: (דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ), וְלוֹקֵחַ רִאשׁוֹן חוֹזֵר וְטוֹרֵף מִשֵּׁנִי, וְחוֹזְרִים חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. וְכֵן הָאִשָּׁה בִכְתֻבָּתָהּ. וְהוּא שֶׁהָיָה הַחוֹב כְּנֶגֶד שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת.
ג וְכֵן הַדִּין אִם הַחוֹב מָנֶה, וּמָכַר לִשְׁנֵי לָקוֹחוֹת, לְכָל אֶחָד בְּמָנֶה, וְכָתַב בַּעַל חוֹב לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי: דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ, וְנִמְצָא הַשָּׂדֶה שֶׁקָּנָה הָרִאשׁוֹן שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, הֲרֵי הָרִאשׁוֹן טוֹרֵף מֵהַשֵּׁנִי, וּבַעַל חוֹב טוֹרֵף מֵהָרִאשׁוֹן, וְשֵׁנִי טוֹרֵף מִבַּעַל חוֹב, וְחוֹזְרִין חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם.
ד וְכֵן אִם הָיְתָה אוֹתָהּ שָׂדֶה שֶׁקָּנָה הָרִאשׁוֹן אַפּוֹתִיקִי לְבַעַל חוֹב אַחֵר מֻקְדָּם, הֲרֵי אוֹתוֹ בַּעַל חוֹב טוֹרְפָהּ מֵהָרִאשׁוֹן, וְרִאשׁוֹן טוֹרֵף מֵהַשֵּׁנִי, וּבַעַל חוֹב הָאַחֲרוֹן טוֹרֵף מֵהָרִאשׁוֹן, וְלוֹקֵחַ שֵׁנִי טוֹרֵף מִבַּעַל חוֹב, וְחוֹזְרִים חֲלִילָה:
א סָעִיף א והוא הדין לאשה בכתובתה. ורבים חולקים והבי' המחבר גופיה סברתם באה"ע סי' ק' סעיף ג' ותימה למה סתם כאן כדברי הרמב"ם:
ב סָעִיף ב ובע"ח טורף אותה מלוקח ראשון. עיין בסמ"ע ס"ק ה' עד דהא לא הוה לך ריוח בחזרתך קשה דהא בס"ס זה כתב הטור דאמרינן אי שתקת כו' אע"ג דאין לו ריוח כו' אלא נרא' דשאני הכא כיון שטירופי בא מכח הלוה ודו"ק:
ג סָעִיף ד וכן אם היתה אותה שדה שקנה הראשון כו'. כתב הב"ח דמיירי שעשאה ג"כ אפותיקי לב"ח מאוחר ולא נהיר' לי דאם כן כשטרפה הב"ח מוקדם מלוקח ראשון שוב אין לב"ח מאוחר לטרוף מלוקח ראשון כשטורף מלוקח שני כמ"ש רי"ו הביאו ב"י בסי' ק"ז [קי"ז] מחודש ב' וז"ל ומ"מ אם בא ב"ח מוקדם ממנו וטרפו אינו חוזר עליו והביאו מור"ם בהגה (וכן משמע מהטור שם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים והאי כשטפה נהר דמי) ואין סבר' לחלוק ולומר דעליו אינו חוזר אבל על הלוקח חוזר דאדרבה איפכ' מסתבר':
א סָעִיף א וקנו מידו. דבלא קנין אין סילוקו בכה"ג סילוק וכמ"ש לעיל בר"ס ל"ז ע"ש. ובדין זה אין נפקא מינה בזה דהא כ"ש הוא דאם לא קנו מידו (דלא הוה סילוקו ממנו סילוק) דאינו טורף מהראשון אלא אגב אינך בבי דלבתרי' נקטי וגם כאן היא קצת רבותא דאפי' קנו מידו דאין לו מקום לטרוף כי אם מראשון אפ"ה אינו טורף ממנו דיאמר לו הנחתי לך מקום כו':
ב סָעִיף א אם כתבה להשני כו'. פי' אם בעלה שחייב לה כתובתה מכר שני שדות לשני בני אדם זה אחר זה ושדה שניה היא שוה כשיעור כתובתה וכתבה ללוקח שני דין ודברים כו' היא אפסדה אנפשה וגם מהראשון אינה יכולה לטרוף:
ג סָעִיף א אבל אם כתבה להראשון כו'. גם זה פשוט ואפילו היה חוב המלוה נגד שני שדות וכמ"ש בפרישה ע"ש אלא משום אינך בבא נקט:
ד סָעִיף ב מכר הלוה שדה ללוקח כו'. בבבא זו מיירי במלוה ששיעור הלואתו הוא נגד שני השדות וכמ"ש בטור בהדיא וגם המחבר סיים וכתב ז"ל והוא שיהיה החוב נגד שתי השדות וקאי אכל בבא זו ומ"ה אף שסילק המלוה נפשו מלוקח שני יכול לטרוף מהראשון שכאן אין יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות כו' כיון ששיעור שעבודו נגד שני השדות:
ה סָעִיף ב וב"ח טורף אותו מלוקח. דכאן לא מצי למימר אי שתקת שתקת ואי לא אהדרינא השדה למרא קמא דהיינו להשני שסלקת ידך ממנו דמצי למימר לכי תהדר דהא לא הוה לך ריוח בחזרתך ומה לך שתמסירהו לי או להשני וכל מקום שאין לו ריוח בחזרתו לא אמרי' אי שתקת כו' ועפ"ר ועמ"ש עוד מזה בסי' קי"ט בס"ה:
ו סָעִיף ב וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה. אינו ר"ל שאחר שכבר טרפו זה מזה יבואו לידי פשרה אלא ה"ק כיון שהדין נותן שיכולין לבא לידי לטרוף זה מזה לכן יעשו פשרה ביניהן ועמ"ש בסי' קי"ט:
ז סָעִיף ג ונמצ' השדה שקנה הראשון שאינ' שלו. פי' שגזולה היתה מיד אחר ובא נגזל וטרפה מיד הלוקח הראשון שדין הנגזל הוא שטורף גזילתו מיד זה שמצאו בידו ואינו צריך לחזור תחלה על המוכר שמכרה לזה הלוקח כמ"ש הטור והמחבר בר"ס שע"א:
ח סָעִיף ד אפותיקי לב"ח אחר פי' אפותיקי מפורש דא"ל לב"ח לא יהא לך פרעון אלא מזה וכמ"ש בר"ס קי"ז ולפמ"ש בשם הרב המגיד דפי' לדברי הרמב"ם וכתבם המחבר בסי' קי"ז סס"א דאפי' באפותיקי סתם אם לא נמצא עתה בשעת גבייה בני חורין ביד הלוה אף שהיו לו בני חורין בשעה שעשאו לו אפותיקי כיון שעתה אינן בנ"ח גובה מאפותיקי זו גם כאן נוכל לומר דאיירי אפי' באפותיקי סתם ודו"ק:
ט סָעִיף ד לב"ח אחר מוקדם כל זה כתב ג"כ בטור ומדכתב בתר הכי וב"ח אחרון טורף כו' מוכח דב"ח מוקדם דקאמר בתחלה ר"ל שהוא מוקדם לב"ח שני וצ"ע הא אפי' אם הי' מאוחר לב"ח השני מ"מ כיון שעשה השדה אפותיקי גובה ממנו ועפ"ר שם כתבתי ישוב דאף אם היה אחרון מ"מ קרי ליה מוקדם לענין גבייה שהרי ב"ח האחר אף שהוא מוקדם אינו יכול לגבות מתחלה כלל כיון שבשעה שעשה לזו אפותיקי היה ללוה עוד שדה אחר ואיהו דאפסיד אנפשי' במאי דכתב להשני דין ודברים כו' ואין לו תקנה אא"כ יניח לזה לגבות ראשונה ואח"כ יגבה הוא מהראשון וע"י פשרה שפיר שייך לומר מוקדם ואחרון לענין זה וק"ל:
א סָעִיף א דין ודברים. בפ' מי שהי' נשוי דף צ"ה פריך וכי כתבה לי' הכי מאי הויא והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי עמך לא אמר כלום ומשני שקנו מידו וקשה מה זו דמיון דהא לפי פירש"י שם מיירי משותפין והוי שלו ממש ובזה ודאי אינו מועיל סילוק בדברים לחודה. משא"כ בבעל הכותב לאשה שאינו שלו אלא שעבוד שמא מועיל סילוק בדברים וכבר התפלא בזה בספר פני יהושע ונראה לפי מה שנא' מדברי הר"ן ר"פ השותפין שנדרו הנאה זה מזה דסברי רבנן דאסרי אהדדי וכתב דבחצר שאין בו דין חלוקה דכל אחד משתמש בכולה וע"כ אי דהאי לאו דהאי ואין לא' מהם רק קנין הגוף במחצית וכן לשני אלא דבשותפין נשתעבד חלק חבירו לזה וכן לאידך להשתמש בכונה עיין שם ואם כן א"ש דמשמע דהאומר לחבירו אפי' בחצר שאין בו ד"ח ואע"ג דבשדה שאין בו ד"ח א"ל בשדה אלא שיעבוד בחלק חבירו ואפ"ה לא אמר כלום ומשמע דאפי' משועבד אינו יכול לסלק:
ב סָעִיף א אינו טורפה מהשני והטעם פשוט משום דא"ל אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא למאריה והקשה בזה בסמ"ע ובש"ך מסי' ב' דבע"ח טורף מלוקח ראשון ואמאי יאמר אי שתקת שתקת כו' ובט"ז כתב דוקא היכא שהלוקח השני לקחה מהראשון דרך מקח יכול לומר כיון שאני יכול להחזיר כאלו לא לקחתי דמי כו' משא"כ בסעיף ב' השדה ממילא של לוקח ראשון משום שהוא שעבודו כו' והוי ממון עצמו של לוקח ראשון ולא כאלו בא ע"י קנין מן השני אין שייך בזה לומר מהדרנא למרי' ע"ש. וקשה דהא מהדרנא אינו חוזרת המקח למפרע ועיין בטור סי' קי"ט ז"ל ולאו דוקא שיחזיר לו שדה זו אלא אפי' שדה אחרת ואפי' יתננה לו במתנה כו' דכל דבר שאדם יכול לעשות רואין כאלו הוא כבר עשוי וע"ש וא"כ אפי' לא בא לידו בתורת קנין מצי אמר מהדרנ' ואפשר ליישב לפי מ"ש בסמ"ע בסי' ק"ז לחלק אליבי' דש"ע דס"ל בע"ח מאוחר שמכר הקרקע לנכרי צריך לשלם למוקדם משום דינא דגרמי לפי שהזיק שעבודו וביורש שמכר בנכסי אביו ס"ל שפטור והוא משום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וא"כ יורש בדידי' קא עביד אבל בע"ח מאוחר שלא הי' לו על השדה כי אם שעבוד בעלמא ולהכי כי מכר לנכרי חייב וע"ש וא"כ הכא גבי לוקח דשלו הוא עד הטירפ' ולא גרע מיורש ומצי אמר מהדרנ' למרי' ואע"ג דכל מהדרנא לא נתבטל המקח מעיקר' והוי כחוזר ומכרו והוי מזיק שעבודו ואינו חייב בזה דלדידיה קא עביד אבל בסעיף ב' לא מצי אמר מהדרנא דיתחייב משום מזיק שעבודו וק"ל:
א סָעִיף ב ובע"ח טורף אות' מלוקח ראשון. עש"ך סק"ב עד דש"ה שטרפו מכח הלוה פ' דעיקר הטעם דאי שתק' כתב הר"ן בפ' החולץ דהוא מכח מה מכר ראשון לשני וכו' וכיון דמהראשון לא היה יכול לגבות גם מהשני שלקח זכותו א"י לגבות וזה שייך במוכר מדעת שמכר זכותו משא"כ הכא שטורף בע"כ מהלוקח מכח דלוה לא שייך מה מכר ראשון לשני דהא הלוקח לא מכר לו כלל ואינו בא מכוחו ומ"ש הש"ך על הסמ"ע לק"מ דש"ה בסי' קי"ט דכשמחזיר השטר יש לו ריוח כי עכשיו טורפין ממנו העידית וכשיחזור השטר יגבה הבע"ח מן הזיבורית משא"כ כאן שאין לו ריוח כשיחזור דמאי נ"מ אם יטרוף ממנו זה או זה וכן פי' בתומים:
א סָעִיף א לאשה. ורבים חולקים והמחבר גופיה הביא סברתם בא"ע סימן ק' ס"ג ותימ' למה סתם כאן כדברי הרמב"ם עכ"ל הש"ך וע' בספרי מ"ז שכתבתי שם תירוץ מספיק דכאן מיירי שכתבה ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך ומיירי באופן שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שכתבה לו באופן היותר מועיל לכן אומר לה הלוקח ראשון את היא דאפסדת כו' מה שאין כן בא"ע דשם איירי שלא נכתב באשה והדר בעלה אלא שהיא נתרצית למעשיו ובדין הוא שיכול' לטעון נחת רוח עשיתי כו' אלא מאחר שלא נתרצית במכירתו לראשון אנן פסקינן שלא תטרוף מהשני א"כ לא שייך לומר את היא כו' דהיא סברה בדעתה שאין ריצוי שלה כלום ולכך כת' המחבר שם ב' דעות:
ב סָעִיף ב טורף. ול"מ למימר אי שתקת כו' די"ל לכי תהדר דהא לא יהי' לך ריוח בחזרתך ומה לך שתמסרהו לי או להשני וכ"מ שאין לו ריוח בחזרתו לא אמרינן אי שתקת וע"ל בסימן קי"ט ס"ה עד כאן לשון הסמ"ע והקש' הש"ך ע"ז דהא בס"ס זה כת' הטור דאמרינן אי שתקת כו' אע"ג דאין לו ריוח כו' אלא נרא' דשאני הכא כיון שטרופו בא מכח הלו' ע"כ (וע' מ"ש הט"ז בזה והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב עליו ע"ש):
ג סָעִיף ג שלו. פי' שגזולה הית' ובא הנגזל וטרפה מיד לוקח הראשון שדינו הוא שטורף גזילתו מיד זה שמצאו בידו וא"צ לחזור על המוכר שמכר' לזה הלוקח כמ"ש הט"ו בר"ס שע"א. סמ"ע:
ד סָעִיף ד אפותיקי. פי' אפותיקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו וכמ"ש בר"ס קי"ז ולפי מ"ש דאפי' באפותיקי סתם אם לא נמצ' בשעת גבייה בני חורין ביד הלו' אף שהיו לו בנ"ח בשעת עשית אפותיקי כיון שעתה אינן בנ"ח גוב' מאפותיקי זו א"כ גם כאן נוכל לומר דאיירי אפי' באפותיקי סתם. סמ"ע:
ה סָעִיף ד מוקדם. כתב הסמ"ע דמל' זה וממ"ש אח"כ וב"ח אחרון טורף כו' מוכח דר"ל שהוא מוקדם לב"ח שני וצ"ע הא אפי' אם הי' מאוחר לב"ח השני מ"מ גובה ממנו כיון שעשאו אפותיקי וצ"ל דלא קרי ליה מוקדם אלא לעניין גבייה שהרי ב"ח האחר אף שהוא מוקדם א"י לגבות כיון שבשעת עשיית אפותיקי הי' ללו' עוד שדה אחר ואיהו דאפסיד אנפשיה במאי דכת' להשני דו"ד אין לי כו' ואין לו תקנ' אא"כ יניח לזה לגבות ראשונ' ואח"כ יגבה הוא מהראשון וע"י פשרה שייך שפיר לומר מוקדם ואחרון עכ"ל (והט"ז יישב בענין אחר דדוקא קאמר דבעל אפותיקי הוא מוקדם ע"ש):
א סָעִיף א לוה כו'. עבה"ג ושם ועוד תניא כו':
ב סָעִיף א זא"ז. דוקא כמ"ש בב"ק ח' א' ת"ר מכר כו' ע"ש:
ג סָעִיף א וה"ה לאשה: בכתובה. כפרש"י שם. ותוס' שם חולקין באשה ועבא"ע סי' ק' ס"ג:
ד סָעִיף א אבל כו'. דל"ל הנחתי:
ה סָעִיף א ואם הראשון כו'. דלא כפי' הרמב"ם שפי' מ"ש שם תנא וכן בע"ח ושני לקוחות כו' בכה"ג וכ' לראשון שטורף מנוקח שני ולוקח ראשון טורף מבע"ח שהרי כתב לו וחוזרין חלילה והקשה עליו הראב"ד דיכול לוקח שני לומר אי שתקת כו' כמ"ש שם ק"ט ב' והמ"מ הקשה עליו ממ"ש בפ"ק דב"ק מהמכר ראשון לשני כו' דכי זבין לוקח שני אדעתא כו':
ו סָעִיף ב מכר הלוה כו'. שם וכפרש"י:
ז סָעִיף ב והוא כו'. ערש"י שם:
ח סָעִיף ג וכן הדין כו' וכן כו'. כ"פ הראב"ד שם והיא בנויה על מ"ש במתני' ר"פ הנזקין אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ופי' בפ"ק דב"מ לאכילת פירות כיצד כו' וזהו הבבא ראשונה שהראשון טורף משני. ובב"ב קנ"ז ב' לשבח קרקעות כיצד כו' ועתוס' שם ד"ה גובה. א"נ כו':
ט סָעִיף ד אפותיקי. ואפי' בסתם ועמ"ש בסי' קיז ס"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.