א רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר כָּל שְׂדוֹתָיו לְשִׁמְעוֹן, בְּבַת אַחַת, וְחָזַר שִׁמְעוֹן וּמָכַר שָׂדֶה אַחַת לְלֵוִי, וְהִיא בֵּינוֹנִית, וְלֹא נִשְׁאַר בֵּינוֹנִית אַחֶרֶת בְּיַד שִׁמְעוֹן, וּבָא בַּעַל חוֹב לִגְבּוֹת, רָצָה גּוֹבֶה מִבֵּנוֹנִית שֶׁבְּיַד לֵוִי, רָצָה גּוֹבֶה מִמַּה שֶׁבְּיַד שִׁמְעוֹן. אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר בְּיָדוֹ אֶלָּא עִדִּית, יָכוֹל לִגְבּוֹת מִמֶּנָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁגּוֹבֶה מִלֵּוִי, כְּשֶׁלָּקַח בֵּינוֹנִית. אֲבָל אִם לָקַח עִדִּית אוֹ זִבּוּרִית, אֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגוֹבֶה מִן הַזִּבּוּרִית שֶׁבַּיַּד לוֹקֵחַ שֵׁנִי, אִם לֹא נִשְׁאַר בְּיַד הָרִאשׁוֹן רַק עִדִּית (הַמ"מ פי"ט מִמַּלְוֶה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א). וְכֵן אִם נִשְׁאַר בֵּינוֹנִית בְּיַד שִׁמְעוֹן, אֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת מִלֵּוִי, אֲפִלּוּ אִם לָקַח בֵּינוֹנִית. וְכָל זֶה לֹא אַיְרֵי אֶלָּא כְּשֶׁקְּנָאָם שִׁמְעוֹן בְּבַת אַחַת, אֲבָל קְנָאָם זֶה אַחַר זֶה, וְקָנָה זִבּוּרִית בָּאַחֲרוֹנָה, אֵינוֹ גּוֹבֶה מִלֵּוִי.
ב לֹוֶה שֶׁהִתְנָה עִם הַמַּלְוֶה שֶׁיִּגְבֶּה מֵעִדִּית שֶׁבִּנְכָסָיו, וּמָכַר הָעִדִּית וְשִׁיֵּר בֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית, אֵין בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מֵעִדִּית שֶׁמָּכַר.
ג מִי שֶׁהָיָה לוֹ עִדִּית וּבֵינוֹנִית וְזִבּוּרִית, וְהָיוּ עָלָיו נְזִיקִים וּבַעַל חוֹב וּכְתֻבַּת אִשָּׁה, וּמְכָרָן לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם בְּבַת אַחַת, נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים, וְגוֹבֶה נִזָּק בְּעִדִּית, וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית, וּכְתֻבַּת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית. וְאִם טָעַן כָּל לוֹקֵחַ לְזֶה שֶׁבָּא לִטְרֹף מִמֶּנּוּ: אֲנִי לָקַחְתִּי תְּחִלָּה וְהִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁשּׁוֹמְעִין לוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת מִסָפֵק; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נִכָּר מִתּוֹךְ הַשְּׁטָר, שֶׁהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן קָנוּ בְּיוֹם אֶחָד וְאֵין כּוֹתְבִים שָׁעוֹת, קִנְיַן שְׁלָשְׁתָּן לֹא חָל עַד סוֹף הַיּוֹם, וִאָז חָלוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד:
ד מְכָרָן לִשְׁלֹשָׁה, זֶה אַחַר זֶה, בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ בְּיוֹם אֶחָד, וְכָתְבוּ הַשָּׁעוֹת בַּשְּׁטָר, אִם אֵין בָּהֶם דִּין קְדִימָה, כְּגוֹן שֶׁזְּמַנָּם בְּיוֹם אֶחָד, אוֹ שֶׁלְּאַחַר שֶׁנִּתְחַיֵּב לְכֻלָּם קָנָה וְכָתַב לָהֶם: דְּאֶקְנֶה, כֻּלָּם גּוֹבִין מֵהָאַחֲרוֹן; לֹא הִסְפִּיק, גּוֹבִין מִשֶּׁלְּפָנָיו; לֹא הִסְפִּיק, גּוֹבִין מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו. וְאִם שְׁטָרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם קוֹדֵם לַחֲבֵרוֹ, וּבָאִים לִגְבּוֹת כְּאֶחָד, כָּל מִי שֶׁשְּׁטָרוֹ קוֹדֵם יִגְבֶּה מֵהָאַחֲרוֹן תְּחִלָּה, בֵּין אִם הוּא עִדִּית אוֹ בֵּינוֹנִית אוֹ זִּבּוּרִית; וְהַמְאֻחָר מִמֶּנּוּ גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו, וְהַמְאֻחָר מִמֶּנּוּ גוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו. וְאִם הַנִּזָּקִין קוֹדְמִים, וְאַחֲרָיו בַּעַל חוֹב, וְאַחֲרָיו כְּתֻבַּת אִשָּׁה, הַנִּזָּקִין קוֹדְמִים לִגְבּוֹת מֵהָאַחֲרוֹן אֲפִלּוּ הוּא זִּבּוּרִית, וּבַעַל חוֹב מִשֶּׁלְּפָנָיו אֲפִלּוּ הוּא עִדִּית, וּכְתֻבַּת אִשָּׁה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו אֲפִלּוּ אִם הוּא עִדֵּי עִדִּית. וְאִם הַנִּזָּק יְפַיֵּס לַלָּקוֹחוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיַּנִּיחוּ לוֹ לִגְבּוֹת מֵהֶם, אֵין בַּעַל חוֹב וּכְתֻבַּת אִשָּׁה יְכוֹלִים לְעַרְעֵר עָלָיו.
ה מְכָרָן לְאֶחָד זֶּה אַחַר זֶּה, הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ נִכְנָס תַּחַת הַבְּעָלִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלָּקַח עִדִּית בָּאַחֲרוֹנָה אוֹ קְנָאָם בְּבַת אַחַת (טוּר), אֲבָל אִם קָנָה זִבּוּרִית בָּאַחֲרוֹנָה (שָׁם בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם), כֻּלָּם גּוֹבִים מֵהַזִּבּוּרִית. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם קָנָה עִדִּית בָּאַחֲרוֹנָה, דַּוְקָא שֶׁמֵּת הַמּוֹכֵר, אֲבָל אִם מוֹכֵר עֲדַיִן חַי, דְּיוּכַל לְהַחֲזִיר הַשְּׁטָר הַזִּבּוּרִית לַמּוֹכֵר וְאָז יִצְטָרְכוּ כֻּלָּם לִגְבּוֹת מִן הַמּוֹכֵר. וְהוּא הַדִּין אִם קָנָה זִבּוּרִית בָּאַחֲרוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַמּוֹכֵר, כֻּלָּן גּוֹבִין מִן הַזִּבּוּרִית. לָקַח בֵּינוֹנִית בָּאַחֲרוֹנָה, נִזָּקִין וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית, וּכְתֻבָּה בְּזִבּוּרִית (טוּר).
ו מְכָרָן לְאֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ, וּמָכַר לוֹ עִדִּית בָּאַחֲרוֹנָה, וְחָזַר הַלּוֹקֵחַ וּמָכַר זִבּוּרִית וּבֵינוֹנִית וְשִׁיֵּר עִדִּית לְפָנָיו, כֻּלָּם גּוֹבִים מֵהָעִדִּית. מָכַר עִדִּית וְהִנִּיחַ בֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית, הַנִּזָּקִין טוֹרְפִים מֵהָעִדִּית שֶׁבְּיַד הַלּוֹקֵחַ הַשֵּׁנִי, וּמִבֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית שֶׁשִּׁיֵּר לְפָנָיו גּוֹבֶה בַּעַל חוֹב מִבֵּינוֹנִית וּכְתֻבַּת אִשָּׁה מִזִּבּוּרִית:
א סָעִיף א ראובן שמכר כל שדותיו. עיין בתשו' מנחם עזרי' סי' מ"ו וסי' ס"ט:
ב סָעִיף א רצה גוב' מבינוני'. עיין בסמ"ע ס"ק ה' עד ועפ"ר שם כתבתי עוד דלהי"א שכת' מור"ם בס"ה י"ל דזה מיירי בשמת המוכר כו' ומטע' זה דחה מהרש"ל דברי הי"א ע"ש סימן י"ד פ"א ועיין בב"ח:
ג סָעִיף א אלא עידית. ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ז חולק על הרא"ש בזה ותמה עליו שרצה לפרש דברי רש"י דב"ק כך ואישתמיטתי' דברי רש"י דפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב) סוף ע"א דכתב להדיא כן וז"ל הלכך רצה לגבות משמעון עידית גובה דמצי א"ל כו' רצה מלוי גובה כגון שלא ימצא אצל שמעון משל ראובן אלא זיבורית כו' גם מ"ש מהרש"ל שם וכן פי' ר"ן בהריא כדברי עכ"ל לא ירדתי לס"ד דבר"ן דב"ק לא משמע מידי ובר"ן פ' מי שהיה נשוי כ' להדיא כדברי רש"י הנ"ל ע"ש וכ"כ בעה"ת שער ד' סוף חלק ז' בשם רב האי כדעת הרא"ש ע"ש וכן עיקר:
ד סָעִיף א וקנה זיבורית באחרונה דוקא נקט זיבורית באחרונה אבל קנה עידית באחרונה יכול לגבות מלוי אם ירצה וכ"כ בסמ"ע סק"י וכן מבואר להדיא בתוס' פ' מי שהיה נשוי ולא יוכל לוי לומר הניח לך שמעון מקום לגבות כמו שפירש"י דכבר הקשו התוס' שם והסמ"ג עשין צ"ד דף קע"ה ע"א בשם ר"י על זה דהא שמעון מצי למימר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שתיקנו אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואע"ג דבב"ק (דף ח' ע"ב) אמרינן דלא מצי שמעון למימר הכי היכא דמכר בינונית ושייר עידית לפניו היינו אם ב"ח רוצה לגבות ממנו אבל אם הב"ח רוצה לגבות מלוי ודאי יכול לומר כן ומהרש"ל פ"ח דב"ק סי' י"ז כ' על דברי תוס' וסמ"ג הנ"ל וז"ל קשה לי הלא ס"ס ג"כ אמר רבא שמכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וא"כ מאחר ששמעון יכול למימר לא ניחא לי בהאי תקנתא ולדחותו אצל זיבורית שקנה באחרונה ג"כ האי זכותא יש ללוי וכ"כ בעל העיטור דוקח בשטר אחד משום האי קושיא וכן הסכים תלמידו של ר"י פרק מי שהיה נשוי וכן הסכים בעל מ"מ וכן בטור סימן קי"ט הלכך אי קנה שמעון בזה אחר זה יכול לדחות הב"ח לאותה שדה שקנה משמעון באחרונה בין היא עידית או זיבורית עכ"ל ואין דבריו נראין ולא ידענא מאי קשיא ליה דנהי שמכר ראשון לשני זכות שתבח לידו מ"מ מ"ש רש"י דמצי למימר הניח לך שמעון בני חורין זה לא אמרינן ונ"מ אם אותה שקנה באחרונה היא עידית דלרש"י לא מצי גבי מלוי ולר"י כיון דמצי שמעון למימר לא ניחא לי בתקנת' דתקינו רבנן גובה מלוי וכ"כ תלמידו של ר"י בפ' מי שהיה נשוי להדיא דהשת' לא אמרינן שמכר שמעון ללוי כל זכותו דודאי אילו הי' ביד שמעון (לא) הי' שמעון דוחהו אצל עידית (ואפשר גם ר"י מודה לתלמידיו באם אותם שקנה באחרונה היא זיבורית ודוק) ונרא' גם דעת הרא"ש כן ומה שהוצרך לפרש דמיירי בשטר א' היינו כמ"ש תלמידו של ר"י שם משום שקנה שמעון זיבורית באחרונה דאז אין יכול לגבות מלוי בינונית והיינו דכתבו הבעל העיטור והמגיד משנה והטור דוקא באם קנה בזא"ז וקנה זיבורית באחרונ' אינו גובה מלוי וכ"כ בעל התרומות ולא כתבו ג"כ הכי בקנה עידית באחרונה וגם מהטעם שכתבו שהרי שמעון היה דוחיהו אצל זיבורית משמע דבקנה עידית באחרונה דלא היה דוחהו אצל עידיות גובה מלוי בינונית ודוק:
ה סָעִיף ב אין ב"ח טורף מעידית הטור מסיק וכתב ז"ל מידי דהוי אניזק דשעבודו מן התורה מן העידית ואם מכרם אינו גובה אלא מזיבורית והב"ח הקשה מנ"ל הא גופא ולא דק דברייתא וש"ס ערוך הוא פ"ק דב"ק ומוסכם מכל הפוסקים לקמן מסעיף ד' עד סוף כל הסי' וק"ל:
ו סָעִיף ב מעידית שמכר עיין בסמ"ע ס"ק י"ג עד ולא כע"ש שמשמעות לשונו הוא דגובה מבינונית מכח שהתנה עמו להגבותו מהעידיות עכ"ל כו' ולפע"ד שלא כדת השיג על ע"ש דז"ל ומכר העידית ושייר בינונית וזבורית אין הב"ח גובה מן העידיות שמכר אלא מעידית מה שבידו דעדיין בן חורין הוא דהיינו מבינונית שלו עכ"ל ורוצה לומר במ"ש מעידיות מה שבידו דצריך ליתן לו מאיזה בינונית שירצה הבעל חוב דאע"ג דברשות הלוה ליתן לו מאיזו בינונית שירצה כדלעיל סי' ק"ב ס"ב הכא כיון שהתנה ליתן לו מעידית שבנכסיו צריך ליתן לו מאיזו בינונית שירצה הבעל חוב וז"ב:
ז סָעִיף ג וגובה ניזק בעידית ואף ע"ג דאין שטר לניזק מ"מ יש לו קול לניזקין כמו בשטר עכ"ל סמ"ע וכ"כ הע"ש והוא מדברי ה' המגיד בשם יש מפרשים וכן משמע להדיא בתוס' פ"ק דב"ק דף י"ד ע"ב למאי דקי"ל שעבודא דאוריית' וכ"פ מהרש"ל פ' קמא דב"ק סימן ט"ו ומכאן צ"ע למ"ש לעיל סי' ס"ו סנ"ה בע"ש ובסמ"ע שם ס"ק פ"ג מיהו לענין דינא יש חולקין וכמו שהביא ב"י וכ"פ בהגהות אשר"י פ"ק דב"ק בשם א"ז דאינו גובה ממשעבדי אח"כ עמד בדין וצ"ע למעשה ובע"ש כתב עוד תירוץ אחר דמלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי ולא כוון יפה דאע"ג דהתו' כ"כ מ"מ להלכה לא כתבו כן דהא קי"ל הילכתא דמלוה הכתובה בתורה לאו כמלוה בשטר דמיא וכמו שנתבאר ביורה דעה סי' ש"ה וכמ"ש הלבוש גופיה שם כן להדיא ע"ש:
ח סָעִיף ג ואז חלו כולם כאחד. וכ"פ מהרש"ל ביש"ש סי' י"ד ע"ש:
ט סָעִיף ה דוקא שמת המוכר. עיין בספר המלחמות ריש ב"ק ודוק:
י סָעִיף ה ואז יצטרכו כולם לגבות מן המוכר. ומהרש"ל פסק דוקא לענין ניזקין מהני טעם זה למיגבי מבינונית אבל לא שיגבה מזבורית דיכול לומר לכי תיהדר וה"ה לענין ב"ח לא מהני למיגבי מזיבורית אלא מבינונית וכך פירש"י ע"ש סימן י"ד טעמו מיהו מ"ש מהרש"ל שמן הש"ס דפ' שני דייני גזירות שנתבאר לקמן סי' קמ"ח בחד דאתי מכח חד דצריך ליתן לו דרך יש ראיה ברורה לדבריו וע"ש ונ"ל דלאו ראיה היא כלל דהתם כיון שמיד יש לו דרך אצלו היאך יוכל לומר מהדרינ' הלא מיד חייב ליתן לו דרך והרי הוא כמו הראשון וזה שאבדה לו גוף הדרך עצמו שלו הוא בתוך שדותיו משא"כ הכא דיכול לומר אחזיר זיבורית למרא וישלם לך הראשון זיבורית שהרי אפילו היו כולם ביד הראשון הי' יכול למכור עידיות ובינונית ולשלם מן הזיבורית שאין גוף הקרקע של ב"ח רק חוב ממון ושעבוד' אית ליה עליה ואין לו בגוף הקרקע כלום (הג"ה שוב ראיתי בתוס' דכתובות סוף דף ק"ט שתירצו בע"א דלאו ראיה מהא דכתובות ע"ש וכן בתוס' פרק החולץ סוף (יבמות דף ל"ז) וכן מוכח לפענ"ד בספר המלחמות רפ"ק דב"ק):
א סָעִיף א ראובן שמכר כל שדותיו כו'. דאלו נשאר שום שדה ביד ראובן הלוה אפי' זיבורית לא היה יכול ב"ח דראובן לטרוף לא משמעון ולא מלוי וכמו שיתבאר בסמוך:
ב סָעִיף א בבת אחת. פי' ובהקנאה אח' דאל"כ אותה שנשארת באחרונה ביד ראובן הי' הב"ח גובה ממנה אף שחזר ומכר אותה אח"כ ג"כ לשמעון וכדמסיק:
ג סָעִיף א והיא בינונית. וידוע דב"ח גובה מבינונית:
ד סָעִיף א ובא ב"ח. פי' בע"ח דראובן:
ה סָעִיף א רצה גובה מבינונית כו'. ואע"ג דאם היתה עדיין ביד שמעון הי' יכול לדחותו מבינונית לזיבורית שקנה ג"כ מיד ראובן באמרו לו אם אין אתה נוטל מזיבורית שבידי הריני מחזיר הזיבורית ליד ראובן במכר או במתנה ותצטרך לגבות ממנו ולא ממני דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח מ"מ לוי אינו יכול לדחותו מטעם זה ולומר הרי שמעון מכר לי כל זכות שהיה בידו דכיון דאין ביד לוי הזיבורית להחזירו לראובן ושיעבודו של הב"ח דהיינו הבינונית נמצא ביד לוי יכול לטרוף מידו ועפ"ר שם כתבתי עוד דלהי"א שכתב מור"ם בס"ה י"ל דזה מיירי שמת המוכר וכן צ"ל לקמן הרבה פעמים וכמו שיתבאר ע"ש. וגם אין לדמות זה לאלו קנה לוי הבינונית מראובן והניח בידו דראובן זיבורית דהי' גובה דוקא מזיבורית דהן בנ"ח דשאני ראובן דהוא הלוה ועליו מוטל לפרוע חובות עצמו ואית בי' משום תקנת השוק משא"כ שמעון זה דהוא ג"כ לוקח ואינו חייב לב"ח זה כלום מ"ה אין לוי יכול לדחותו על שמעון אלא דברצונו דב"ח לגבות ממנו או משמעון:
ו סָעִיף א אפי' לא נשאר בידו אלא עידית הטעם דיאמר לו אתה הרחקת שיעבודי דהבינונית שהיתה בידך ומכרתיהו ללוי ואין רצוני לטפל נפשי עם לוי כ"א עמך ומ"ש לשון "אפי' ר"ל מכ"ש אם נשאר בידו דשמעון זיבורית דיכול לטרוף מידו אם ירצה הב"ח אבל אם נשאר ביד שמעון עידית וזיבורית אינו יכול לטרוף מידו כ"א זיבורית אפי' אם ראובן כבר מת דאינו יכול לומר לב"ח אם אינך נוטל ממני הזיבורית אחזירנו לראובן וכמ"ש הטור והמחבר בסס"ד מ"מ שמעון עומד במקום ראובן וכשם שאם בא ב"ח לגבות מראובן הי' מגביהו מהזיבורית ולא מהעידיות שבידו וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ק"ב גם שמעון יש לו זה הזכות:
ז סָעִיף א אינו יכול לגבות. דיאמר לוי להב"ח להכי דקדקתי ולא קניתי בינונית שביד שמעון מפני שרציתי להניח לך שיעבודך בידו לטרוף אותו מידו:
ח סָעִיף א דגובה מן הזיבורית כו'. פי' אם ירצה הב"ח וכ"כ בעל מ"מ בהדיא אם "ירצה וכ"כ בד"מ ע"ש והטעם דכיון דלא הי' ביד שמעון אלא עידית וזיבורית נמצא דשיעבודו דב"ח הי' על הזיבורית במקום עידית שעמו ויש לזיבורית זה דין בינונית דרצה מזה גובה רצה מזה גובה נמצא דלא פליג האי י"א דכתב מור"ם אמ"ש המחבר לפני זה וק"ל:
ט סָעִיף א נשאר בינונית ביד שמעון כו'. טעמו דאם היתה נשאר גם זו ביד שמעון היה מגביהו שמעון מאיזה בינונית שרוצה ושמעון מכר ללוי כל זכות שהי' לו מ"ה יכול לדחותו ג"כ להבינונית שהניח ביד שמעון:
י סָעִיף א וקנה זיבורית באחרונה כו'. פי' בכה"ג אפי' קנה לוי מיד שמעון בינונית אפ"ה אינו יכול לטרוף מלוי כיון דהזיבורי' היה בנ"ח ביד ראובן בשעה שקנה שמעון מיד ראובן דאם בא הב"ח לטרוף משמעון הי' דוחהו אצל זיבורית ולוי קנה כל זכות שהי' לשמעון אבל אם קנה שמעון עידית באחרונה ומכר ללוי הבינונית שקנה קודם עידית הב"ח גובה מאיזה שירצה וכן אם קנה בינונית באחרונה ומכרה ללוי אם ירצה גובה מעידית שנשאר ביד שמעון כיון שהרחיק שיעבודו ועפ"ר ודרישה שהוכחתי כל זה מתוס' ואשר"י:
יא סָעִיף ב לוה "שהתנה כו'. כן הוא גם כן ל' הטור ור"ל שהסכים עם המלוה על תנאי זה שהתנה עמו המלוה וק"ל:
יב סָעִיף ב אין ב"ח טורף מעידית. הטור מסיק וכתב ז"ל מידי דהוה אניזק דשיעבודו מן התורה בעידית ואם מכרה אין הניזק גובה אלא מהזיבורית שביד המזיק שהיא בת חורין ועפ"ר:
יג סָעִיף ב מעידית שמכר. אבל מבינונית שנשאר ביד הלוה גובה אע"ג דהלוה דעלמא שיש בידו בינונית וזיבורית אינו גובה המלוה ממנו אלא זיבורית דקי"ל דבשל לוה הן שמין וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ק"ב הא נתבאר ג"כ שם דה"מ כשלא הי' להלו' עידית בשעת הלואה נמצא דלא היה שיעבודו דמלוה בשעת הלואה על הבינונית ע"ש משא"כ כשהי' לו עידית בשעת הלוא' ולפי מ"ש אפי' לא התנה עמו שיגבנו מהעידית מ"מ כיון שהי' בידו עידית בשעת הלואה ומכרה גובה מבינונית שבידו ולא כע"ש שמשמעות לשונו הוא דגובה מבינונית מכח שהתנה עמו להגבותו מהעידית עכ"ל ועמ"ש על הע"ש בזה:
יד סָעִיף ג וגובה ניזק בעידית. ואע"ג דאין שטר לניזק מ"מ יש לו קול לנזקין כמו בשטר ולא הי' לו ללוקח לקנותו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
טו סָעִיף ג אני לקחתי כו'. טענה זו שייכא ג"כ באם קנו שלשתן שוה עידית או בינונית או זיבורית ועפ"ר שכתבתי טעם למה כתב הטור בסגנון זה:
טז סָעִיף ג יש מי שאומר ששומעין לו כו' ויש מי שאומר כו' עיין דרישה שם הבאתי ל' הגמרא וכ' בע"ת שער ד' ח"ח ומוכח מינייהו דבאם נזכר בהשטרות שנכתבו ביום א' ולא נכתב בהן שעות לכ"ע אין הב"ד טוענין ללקוחות שמא קדם אחד תחלה דאע"ג דטוענין ליורש וללוקח טענה זו לא טענינן להו לאזוקי להני כיון דודאי שיעבודן עלייהו ואמרינן דאף דג' שטרות הן וכתבן וחתמן סופר א' ועדים א' מ"מ אמרינן שלשתן עד אחר כתיבתן לקחן המוכר בידו ומסרן להן כאחד ושלא פליגי הרמב"ן ור"י אלא כשהלקוחות בעצמן טוענין טענת ברי ואומר שלי נמסר לי בבוקר השכם ושלכם ניתן לידכם אח"כ דבזה סבירא ליה לרמב"ן כיון דטוען כן בברי שומעין לו והמע"ה ועד"ר שם הבאתי ל' בע"ת ושמשמע מלשונו דלא כ' הרמב"ן כן אלא כשלא כתב זמן כלל בהשטרות מ"מ נדחקתי וכתבתי פי' לדבריו כדי ליישב הטור והמחבר שכתבן בל' פלוגתא ע"ש ודו"ק:
יז סָעִיף ג ואינו יכול לגבות כו'. מיירי שנכסי כל אחד מהן או של שני' מהן מספיקין לכל הג' חובות דאל"כ יכתבו הרשאה לא' מהן והוא יגבה משלשתן ועפ"ר:
יח סָעִיף ג לגבות מספק. הטור מסיק וכ' עד שיביאו ראיה מי קנה באחרונה עכ"ל וראייתו הוא דאם יש בשטרותיהן קנין אז שואלין את פי העדים למי קנה ראשונה. ואם לא נכתב בשטרותיהן קנין אזי שואלין למי בא השטר קנין תחלה לידו הוא הזוכה תחלה:
יט סָעִיף ג ואין כותבין השעות בשטר. פי' דע"י זה היה ניכר מי קנה ראשון או אחרון בשעות:
כ סָעִיף ד אם אין בה דין קדימה כו'. פי' אלו הג' הבאין לטרוף מהלקוחות אין להם דין קדימה שהנזק והחוב והכתוב' נעשים ביום א' ונתחייב המוכרם לשלשתן ביום א':
כא סָעִיף ד או שלאחר שנתחייב לכולם כו'. פי' אפי' היה זה שנתחייב להן זא"ז אבל לא היו לו אז שום נכסים עד אחר שנתחייב לשלשתן:
כב סָעִיף ד שנתחייב לכולם קנה, פי' והרי עתה חזר ומכרן מ"ה צריך לכתוב להן דאקני וכדמסיק:
כג סָעִיף ד וכתב להן דאקני. נתבאר לעיל ר"ס קי"ב ע"ש:
כד סָעִיף ד הניזקין כו'. אפילו הוא זיבורית הטור מסיק וכ' ואין הניזקין יכולין לומר א"כ הורע כאילו שכך הוא הדין מי שקדם שיעבודו צריך לגבות תחיל' ואינו יכול לגבות אלא מהאחרון דאם בא לגבות משלפניו יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו עכ"ל:
כה סָעִיף ד ואם הניזק יפייס ללקוחות. ה"ה הב"ח יכול לפייס אם קנה זיבורית באחרונה יכול לפייס ליטול מהבינונית:
כו סָעִיף ד אין ב"ח כו' לערער עליו. ז"ל הטור משום דא"ל ניזק כל נכסיו משועבדים דידי נינהו אלא שחכמים תיקנו לטובת הלוקח שאין גובין מהן כל זמן שיש בני חורין וכיון שהם מחלו על התקנה שתקנו לטובתם אתם מה לכם עמי אני אקח מאיזה שארצה עכ"ל:
כז סָעִיף ה כשלקח עידית באחרונה. ז"ל הרמב"ם שם בד"א כשלקח עידית באחרונה אבל לקח זיבורית באחרונה כולם גובים מהזיבורית שהרי אומר לניזק ולב"ח הנחתי לך הזיבורית באחרונה לגבות מהן אבל כשלקח עידית באחרונה יאמר זו שאמרו גובין מהאחרונה תקנה היא ללוקח ואי אפשי בתקנה זו אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו עכ"ל הרמב"ם בשינוי לשון וקצר לתוספת ביאור וכתב המ"מ שם דלפי דבריו אם קנה בינונית באחרונה נזקין ובעל חוב גובין מהבינונית וכתובה מהזיבורית (והביאו מור"ם בהג"ה) עוד כתב המ"מ שם דיש אוקמת' בגמרא דזהו דוקא כשמתו בעלים הראשונים כו' (וכמ"ש מור"ם די"א כן) אבל הרשב"א כתב דלפסק הלכה לא אמרינן אי שתקת לגרוע מדינא קמא עכ"ל המ"מ נמצא דבזה פליגי הי"א דכתב מור"ם (ר"ל אהרשב"א) וס"ל דאמרינן אי שתקת כו' אפי' לגרוע מדינא קמא. וע"פ מ"ש יתבאר לך דמ"ש בהג"ה או קנאם בבת אחת הוא מתוס' ל' מור"ם ומ"ש אחר זה ז"ל אבל אם קנה זיבורית באחרונה הוא מל' הרמב"ם ושייך לפנים והוא חסר בדברי המחבר:
כח סָעִיף ה דוקא שמת המוכר. דכשמת אינו יכול הלוקח לומר אי לא תטלו ממני מהזיבורית אחזיר השטרא דשדה זיבורית בכתיבה ומסירה להיתומים ותצריכו ליקח מידם זיבורית דאף אם יחזיר להן אין היתומים מחוייבים לפרוע חוב אביהן מהנכסים שקנו משלהן (שהרי זה קנין חדש הוא) או ניתן להם במתנה אחר מיתת אביהן וכיון שאין צריך לפרוע אין הלוקח יכול לסלק חובית המוכר מעליו כיון שבידו שעבודן ובכה"ג הדין כמ"ש המחבר ומור"ם שכולם נוטלין מהלוקח כדינם ומטעם שכתבתי אבל מן הבינונית גובה הב"ח אף שקנאם קודם הזיבורית דכיון דדחא להב"ח מן העידית בטענת דלא ניחא לי בתקנת חכמים כו' אלא אתן לך כדינך תו לא מצי למימר ליה כשיבא לגבות כדינו מהבינונית ניחא לי בתקנת חכמים ואגבה לך מהזיבורית שהיתה בת חורין בשעה שקניתי הבינונית דלחד גופא לא דחינן לכאן ולכאן משא"כ בתרי גופי וכמ"ש אחר זה מיד:
כט סָעִיף ה ומ"ש מור"ם וה"ה אם קנה זיבורית כו'. עד סוף ההג"ה כפול הוא דגם לדעת הרמב"ם שכתב המחבר לפני זה הדין כן ומטעם שכתבתי ודע שהמחבר קיצר ולא כתב כאן מ"ש בטור מילתא בטעמא ודינים הנמשכים ממנו בקנאם כאחד או שקנאם זיבורית באחרונ' וז"ל הטור אם המוכר עדיין חי כולם צריכין ליקח מה מזיבורי' שאנו רואים כאלו החזיר למוכר שטר של זיבורית בכתיב' ומסיר' כו' לאו דוקא שיחזור לו שדה אלא אפי' שדה אחר ואפי' יתננה לו במתנ' או אפי' מטלטלין רק שימצא לו שום דבר לגבות ממנו אינן יכולין לגבות מן הלקוחות ואינן יכולין לומר לכי תהדר דכל מה שאדם יכול לעשות רואין אנו כאלו כבר הוא עשוי. וכתב א"א הרא"ש ז"ל דאפי' לא טען אנן טענינן ליה עכ"ל ועפ"ר מ"ש בביאורו:
ל סָעִיף ו כולם גובים מהעידית. הטור מסיק בטעמו וכתב ז"ל שהרי אין בידו בינונית וזיבורית שיוכל לומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ועפ"ר דשם הוכחתי דמ"ש הטור והמחבר הוא מל' הגמרא דכולם גובין מהעידית היינו משום דסתמא ניחא לי' לב"ח לגבות מהעידית בציר פורתא ממה שיגבה מבינונית טפי פורתא אבל אם ניחא לב"ח טפי בגביות בינונית הרשות בידו לגבות מבינונית שביד לוקח שני שהוא עיקר שיעבודו ואלו נשאר ביד שמעון לוקח ראשון מסתמא היה מגביהו מבינונית ולא מהעידית נמצא ששיעבודו בידו ועד"ר ר"ס זה:
לא סָעִיף ו הניזקין טורפין מהעידית. דהא אם נשאר מהעידית ביד לוקח ראשון לא היה יכול לדחות הניזק מגביית העידית שהוא כדינו וגם קנאה באחרונ' דאף אם יאמר לא ניחא לי אכתי דינו דניזק בעידית וכולי האי לא אמרי' דהי' יכול לומר אחזיר שטרא דבינונית או זיבורית למוכר ראשון ולהרא"ש והטור בלא"ה נמי לק"מ דלדידהו אתפריש גבי הני דינא במת המוכר דא"א להדר למוכר וכמ"ש בפריש' ע"ש:
לב סָעִיף ו גובה ב"ח מבינונית. ואף אם קנה הבינונית קודם הזיבורית מ"מ אם היו שלשתן בידו ולא היה יכול לדחותו מבינונית כיון שקנה העידית באחרונ' דבחד גופא לא דחינן לכאן ולכאן כנ"ל ולא הורע כוחו דב"ח בשביל שמכר עידית ודו"ק:
א סָעִיף ג ניזק בעידית וכ' הסמ"ע ואע"ג דאין שטר לנזקין יש לו קול לנזקין כמו בשטר ולא הי' לו ללוקח לקנותן וע"ש. אמנם מדבדי התו' פ"ק דב"ק דף י"ד משמע דהיינו דוקא למ"ד שעבודא דאורייתא ע"ש ד"ה לוה ומכר וז"ל ש"מ לוה ומכר דהש"ס בעי להוכיח דשעבודא לאו דאוריית' דלמ"ד ש"ד א"כ אפי' מלוה ע"פ גובה ממשעבדי אלא משום דלית ליה קלא חשו לפסידא דלקוחות ונזקי' כיון דיש לו קול ממילא גבי ממשעבדי אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא גם נזקין אינו גובה אע"ג דאית ליה קלא ולא תיקנו אלא בשטר דוקא ע"ש וא"כ כיון דלא הכריעו בזה אי' ש"ד או לאו דאוריי' והניחו בספיקא בש"ך דסי' נ"ט א"כ גם נזקין אינו גובה ממשעבדי וע' בתוס' ב"ק דף ח' גבי מכרן לשלשה בני אדם דנזקין אינו גובה מלקוחות ותירצו שעמד בדין והרב המגיד פי"ט ממלוה תי' לפי שנזקין יש לו קול וע"ש ולמה לא תי' בתו' דנזקין יש לו קול משום דאכתי תיקשי הבריית' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אך אכתי תיקשי היא גופה מ"ש עמד בדין דגובה לכ"ע ממשעבדי אפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וכדאי' ס"פ גט פשוט דפריך לרב ושמואל מחופר בור ברה"ר ומשני כשעמד בדין והא עמד בדין נמי אינו אלא משום דאית ליה קלא דהא מלוה בשטר לא הוי כיון דיכול לטעון פרעתי לדעת כמה פוסקים בסי' ל"ט ובסי' ע"ט ע"ש א"כ מ"ש דגובה ממשעבדי בעמד בדין ואם לא עמד בדין לא כיון דנזקין נמי קלא אית לי' ואי נימא דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אע"ג דאית לי' קלא נמי אינו גובה ומשום דבעינן דוקא שטר א"כ עמד בדין מ"ט גובה ולכן נראה לי מזה העיקר כדעת הפוסקים בסי' ל"ט וע"ש דעמד בדין הוי כמלוה בשטר וא"י לטעון פרעתי ומשום דהוא עומד לכתוב וכקנין דעומד לכתיבה ומש"ה גובה ממשעבדי לכ"ע דכיון דהוא עומד לכתוב הוי כשטר ממש ועיין ש"ך סי' ע"ט ס"ק כ"ט אבל לשיטת הפוסקים דפרעתי יכול לטעון ואפ"ה גובה ממשעבדי ומשום קלא קשה הא למ"ד שעבודא לאו דאוריית' לא מהני קלא וצ"ע ועוד קשה ממוכר שדהו בעדים שגובה ממשעבדי וצ"ע אך גם מה שכתבו תוס' דלמ"ד ש"ד ודאי נזיקין גובה ממשעבדי ומשום דאי"ל קלא קשה דפ"ק דמציעא דף ט"ו מוקי רבא ברייתא דלאכילת פירות הבמ"ע כגון שגזל שדה מחבירו מליאה פירות ואכל את הפירות וחפר בו בורות שיחין בא נגזל לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים בא נגזל לגבות פירות גוב' מנכסים ב"ח רבה בר רב הונא אמר כו' ופריך הש"ס בין לרבא בין לרבה מלוה ע"פ הוא ומלוה ע"פ אינו גובה מנכסים משועבדים הבמ"ע כשעמד בדין והדר זבין ומאי פריך לרבא הא רבא ס"ל שעבודא דאורייתא וכמ"ש תוס' ר"פ הנזקין. ועיין ברמב"ם פ"א מהל' גזילה ובש"ע סי' שע"ב דכתבו כאוקמתא דרבא לאכילת פירות וכשעמד בדין וע"ש והא התם נזקין הוי ואולי התם כל זמן שלא עמד בדין לית לי' קלא אע"ג דנזקין אית לי' קלא היינו אם ידוע שזה החפץ הוא של פ' הוי לי' מזיק וקלא אית לי' אבל התם כל זמן שלא עמד בדין אינו ידוע אם הקרקע הוא דחברי' וסברי שלו וצ"ע:
ב סָעִיף ה זיבורי' באחרונ' והוא שם בסוגיא פ"ק דב"ק דף ח' וז"ל הרא"ש והא דאמר הכא דנזקין שקלי מזיבורית ב"ח ולא מעדיות דלקוחות היינו כדרב נחמן פ' הנזקין דף נ' דאמר שט"ח היוצא על היתומים אעפ"י שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מזבורית ותנא אברם חוזאה אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מזיבורית ואפי' הן נזקין ואע"ג דדחי לי' רבא ומוקי לה כר' ישמעאל שנוייא דחיקא הוא לאוקמי ברייתא דאברם חוזאה דלא כר' עקיבא וגם אביי ס"ל כרב נחמן וגם רב אלפס כתב בהל' גיטין עכ"ל כיון דאביי ורב נחמן בחדא שיטה ה"ל רבא יחיד לגבי' ולית הלכתא כותי' וכו' ועיין בבעל המאור והרמב"ן שנתקשו בזה דברי"ף משמע דפסק כרבא ולזה כתבו לחלק בין יתומים ולקוחות גם הראב"ד והר"ר יונה חלקו בין יתומי' ובין לקוחות ואפי' רבא דס"ל שטר שכתוב בו שבח גובה מעדיות דיתמי אפ"ה מודה דאינו גובה מלקוחות דחשדו חכמים טפי לפסידא דלקוחות וע"ש. ולענ"ד אין כאן קושיא כלל ממה דס"ל לרבא דנזקי' גובה מעדיות דיתמי דהא בלקוחות נמי כה"ג דיתומים שלקח כל הנכסים כאחד הרי נכנס תחת הבעלים וגובה הניזיק בעדיות אלא משום דלקח זיבורית באחרונ' תיקנו חכמים שלא להפסיד לקוחות כיון שהניחו מקום לגבות אפי' הן זיבורית וגבי יתומים דהוי כאלו קנו הנכסים כאחד גובה מעדיות וגם גבי יתומים היכא דשייך הנחתי מקום לגבות נמי אינו גובה אלא מזיבורית אלא דלא משכחת לה ביתומים ממש ואכתי משכחת לה במחזיק בנכסי הגר דהוי דין יורש ולא דין לוקח וכמ"ש בסי' קי"א סק"א ושייך ביה הנחתי מקום לגבות וכמבואר בטור וש"ע סי' ער"ה וא"כ יתומים ולקוחות שוי' דהא גם בלקוחות אם קנו כאחד נכנסו תחת הבעלים וז"ב ולכאור' איפכא קשה לדעת הפוסקים כאביי ורב נחמן וא"כ לא גבי מיתומים אלא מזיבורית ואע"ג דבירוש' זוכה בבת אחת ומ"ש לקוחות דגובה מעדיות היכא דקנו כאחד והא בכל דוכתי חששו טפי לתקנת לקוחות מתקנת יורשים ולפ"ד הטור וש"ע סי' ק"ח דמיתומי' גדולים גובה ודוקא מיתומים קטנים הוא דלא גבי ניחא אבל לפי מ"ש הרב המגיד פ"ח מנזקי ממון בשיטת הרמב"ם אפי' מיתומים גדולים לא גבי קשה וגם לדעת הטור וש"ע בע"ח ודאי לא גבי אפי' מיתומים גדולים וכמ"ש בטור וש"ע סי' ק"ח סעי' י"ח וכדאית' ר"פ הנזקין וא"כ בע"ח אמאי גובה מלקוחות והנה לפמ"ש בטעמא דהך מלתא דבע"ח אינו גובה מיתומים גדולים אלא מזיבורית משום דבע"ח דינו בזיבורית ומשום נעילת דלת דלא תיקנו בבינונית וכיון דלא אסיק אדעתי דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי ליכא נעילת דלת ע"ש ר"פ הנזקין וא"כ אין תימה דיורש עדיף מלוקח דיורש לא אסיק אדעתי' דמית לוה ולוקח אסיק אדעתי' שלא ימכור ומש"ה קם דינא בבינונית. אמנם קשה דהא לפ"מ דמסיק בפ"ק דב"ק דף ח' דאם המוכר קיים אפי' קנו כאחת אינו גובה אלא מזיבורית דמצי אמר מהדרנא שטרא למרי' ולא משכחת אלא כשמת המוכר וע"ש וא"כ כיון דלא מסיק אדעתי' דמית לוה למה תיקנו בזה בלקוחות ולשיטת רש"י שם דלבע"ח לא מצי אמר אי שתקת ומשום דא"ל לכי תיהדר א"כ שפיר משכחת לה תקנה דלקוחות בחיי מוכר ותו לא פקע גם אחר מיתת המוכר כיון דכבר דינו בלקוחות בבינונית אבל לדעת הרא"ש והטור דגם לבע"ח מצי אמר אי שתקת ולא משכחת אלא אם מת המוכר וביותר תמוה לפמ"ש הה"מ בפ"ח מנזקי ממון דניזק אינו גובה מעדיות דיתומים אפי' בגדולים ע"ש וע"כ לאו משום טעמא דלא מסיק אדעתי' שימות ואוקמה אדינא כיון דניזיק דינו בעדיות וע"כ משום תועלת היתומים הוא ואם כן מ"ש לוקח דגובה מעדיות היכא שקנו כאחת והא בכל דוכתי לא גרע לוקח מיורש וצ"ע:
א סָעִיף א רצה גובה מבינונית. עסמ"ע ס"ק ה' עד ועיין פריש' מ"ש דלהי"א מיירי שמת המוכר וכו' פי' דגם הת' הראשון לא הוי רק להי"א דהא לדיעה הראשונ' לק"מ רק שכתכ שני תי' להי"א וכן הוא בהפריש':
ב סָעִיף א א"י לגבות. עסמ"ע ס"ק ז' להכי דקדקתי וכו'. וטעם זה הוא מהש"ס בב"ק ל"ח וכתוס' שם ד"ה אבל הקשו דל"ל הטעם להכי דקדקתי הא בלא"ה מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות כמו בשאר בינוני' ותירצו דלא איצטריך לטעמא דלהכי טרחי אלא משום דזבין זיבורית דהבע"ח יכול לגבות הזיבורית בע"כ של שמעון אבל בזבין עידית באמת לא צריך לה"ט וכו' הוא קצת דחוק דבש"ס אמר הך טעמא ג"כ בזבין עידית ועוד קשה להך דיעה שהביא הרב בהג"ה בסי' ק"ב סעיף א' דאין הבע"ח יכול לכפותו ליתן לו זיבורית הדרא קושית התוס' לדוכתי'. לכן נראה לפענ"ד דעיקר הטעם בהא דאמרינן כש"ס בשביק בינונית דכוותי' משום דמצי אמר לי' הנחתי לך מקום לגבות כתב בעה"ת בשער ד' משום שכדרך שתיקנו בלוקח ראשון כשיש בנ"ח כך תיקנו בלוקח שני נגד לוקח ראשון כשהניח ביד הלוקח ראשון דכוותיה לגבות וע"ש שגרס כן בש"ס וא"כ נראה דבזבין בינונית ושבק בינונית דכוותי' ובשעת גוביינא נתקלקלו הבינונית שביד הראשון ונעשו זיבורית גובה מיד השני כיון דבשעת גוביינא ליתא דכוותי' דהאי לישנא דהנחתי לך מקום לגבות לא מהני אלא בשישנו בשעת גוביינא כמו בלוקח ראשון כשטוען הנחת ביד הלוה מקום לגבות לא מהני אלא כשישנו בשעת גוביינא דאשתדיף בנ"ח גובה ממשעבדי ה"נ בלוקח שני נגד לוקח ראשון אבל בזבין עידית וזיבורית דהטעם משום דלהכי טרחאי וזבנא ארעא דלא חזי' לך תלוי רק בשטרח ודקדק בשעת מכירה וא"כ אם קנה עידית ושביק בינונית ואחר כך נעשה העידית שביד השני בינונית והבינונית שביד הא' זיבורית וא"כ שיעבודא של הבע"ח בשעת גוביינא ביד השני אפ"ה א"י לגבות כיון דלא פשע בשעת מכירה ודקדק לקנות ארעא דלא חזיא אין גובין ממנו אפי' אם בשעת גוביינא ליכא ביד הא' כ"א זיבורית וכן הדין בזבין זיבורית ונשבחו ועמדו על בינונית והבינונית שביד הא' נעשו זיבורית אפ"ה אינו גובה דבזבין עידית וזיבורית אזלי' בתר שעת הקנין משא"כ בזבין בינונית ושביק בינונית אזלי' בתר שעת גוביינא והפרש גדול יש ביניהם ושפיר איצטריך שני הטעמים בש"ס וז"ב ודוק:
ג סָעִיף א וקנה זיבורית באחרונ' עסמ"ע סק"י וש"ך סק"ר (ויש שם ט"ם ובצ"ל מאחר ששמעון י"ל ניחא לי בהאי תקנתא ותיבת לא ט"ס וכו' ויכול לדחותו אצל עידית ותיבת זיבורית ט"ס) ולכאורה תמוהין דבריהם דהא בב"ק ח' אמרינן פשיטא מכר בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו דלייתי כולהו ושקלי מעידית דהא אחרונה הוא ובינונית וזיבורית ליתנייהו גבי' דמצי א"ל לא ניחא לי וכו' ולדבריהם אין שום הפרש בין היא ראשונ' או אחרונ' הן נגד הראשון הן נגד השני ואח"כ מצאתי בפרישה שעמד בזה ותי' דאשמועי' דאפי' אביי מודה בזה אף דפליג בסיפא ולא הבינותי דאביי רק אמה מכר ראשון לשני פליג אבל נגד לגבות מהראשון מטעם הרחקת שיעבוד אין לדברי אביי ענין לזה כלל, לכן נלפע"ד ליישב דמבואר לקמן סי' זה דאם מכרן בזה אחר זה ושיעבוד כולן שוה דכולן גובין מן האחרון אפי' הן עידית לא הספיק וכו' אבל אם מכר כולן כאחת אפי' לשלש' ב"ח הניזק דוחה להבע"ח להבינונית אפי' הלוקח בינונית הוא אלם. ולפ"ז נראה דאם ראובן קנה כל השדות כאחת ומכר בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו ואין בהן רק כדי לסלק להניזק שאין הבע"ח יכול לדחות להניזק ולומר גם אני רוצה לגבות מהעידית שביד הראשון מטעם שהלוקח הרחיק השיעבוד כי מה לו להניזק הא הניזק לא הרחיק השיעבוד וכיון שמתחל' כשהיו שלשתן ת"י הלוקח ראשון לא הי' שיעבוד הבע"ח על העידית וגם אם הלוקח השני הי' הוא הלוקח מתחלה והבינונית אפי' הוא אלם הי' צריך הבע"ח לילך להלוקח בינונית א"כ השתא נמי א"י לדחות הניזק דאטו משום שהלוקח ראשון הרחיק השיעבוד של הבע"ח יגרע כח הניזק כזה והשתא א"ש הא דקאמר בש"ס דהא אחרונ' הוא וכו' דמשום דאחרונ' הוא לייתי כולהו ואגבי מהעידית דבשקנו כולם ביחד אז הניזק מדחה לבע"ח להבינונית וכנ"ל משא"כ כשהוא אחרונה והבינונית ביד לוקח השני כולן גובין בשוה כנ"ל:
ד סָעִיף ג וא"י לגבות מספק. עסמ"ע ס"ק ט"ז. והנה אם אין זמן בשטר מכר או שאין לו שטר כלל רק שבא על הקרקע בטענת חזקה והבע"ח בא לטרוף ממנו בטענה שהוא מאוחר מזמן חובו והלוקח טוען קניני קודם להלואתך לכאור' הי' נראה דכ"ע מודי בהא דהבע"ח מחוייב לברר שזמן חובו מוקדם לקניית הלוקח אפי' לדיעה בתרייתא דשם עיקר הטעם כיון דאין טורפין ממשועבדים במקום שיש בנ"ח הוא רק משום תקנה בעלמא כמבואר בפוסקים אבל הכא כשקנינו קודם מדינא אין יכול לגבות ודאי דצריך הבע"ח לברר אבל אחר העיון נראה דהלוקח צריך לברר כמו בשני שטרי מכר בא' יש זמן ובא' אין בו זמן נותנין אותו למי שיש בו זמן כמבואר במ"מ ברמב"ם פ' ך"ג מה' מלוה ולוה הלכה ז' ע"ש וכן באח' שיש לו שני חזקה וא' יש לו שטר מכר עם זמן מחוייב הבעל שני חזקה לברר שאכל שני חזק' קודם מכירתו של זה כדמוכח בב"ב דף ל' ע"ב גבי וה"נ דאכלה ז' ע"ש והטעם נ"ל דכל שידוע שהי' פעם אחת של המוכר אינו יוצא מחזקת המוכר עד הזמן שיבורר ה"נ לענין שיעבוד דשיעבוד הרי הוא כמכר וכיון דבשטר שיעבוד יש בו זמן ובשטר מכר אין בו זמן נותנין לשטר שיעבוד כמו בשני שטרי מכר אמנם זה דוקא כשלא החזיק לוקח עדיין בקרקע רק שקנאם בק"ס ועתה יש ספק למאן ליתנו אם לבע"ח או ללוקח נותנין אותו למי שיש בו זמן אבל אם הלוקח מוחזק בקרקע אין הבע"ח יכול להוציא ממנו שהממע"ה כדמוכח בתוס' בגיטין דף י"ז שאם לא יהיה זמן בשיחרור העבד אין הלוקח יכול לזכות בהעבד מחמת שהעבד מוחזק בעצמו אף שהלוקח יש לו זמן בהשטר ובהשיחרור אין בו זמן אלא ודאי דא"י להוציא מלוקח אף שאין בו זמן:
ה סָעִיף ג ואז חלו כולם כאחד. ואף דקיי"ל ע"מ כרתי ולמי שנמסר תחלה נראה דס"ל כהר"ן פ' המגרש ולפ"ד חלו כולם כאחד ע"ש ועיין עוד בר"ן בכתובות פ' מי שהי' נשוי שכתכ עוד דאפי' לא נכתב זמן בשטר כלל מטעם דכיון שא"י לגבות לא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות דהוי כאשתדוף בנ"ח ע"ש:
ו סָעִיף ד ופייס ללקוחות. עסמ"ע ס"ק ך"ה עד ליטול מהבינונית וכו' ודוקא מבינונית אבל א"י לפייס כדי שיטול בעידית יותר מדינו דכשהלוקח מוחל תקנתא דרבנן הוי כאלו נקנו הכל בכ"א וכן אם הכתובה מוקדמת והעידית נמכר באחרונה דדינא לילך אצל עידית הניזק יכול לפיים הלוקח זיבורית למחול על תקנת חכמים ולדחות הכתוב' לזיבורית כנ"ל ברור:
ז סָעִיף ה עידית באחרונה עסמ"ע ס"ק ך"ז עד לגרוע מדינא קמא אפשר שהוכיחו זה דאלת"ה כיון דקיי"ל קם דינא א"כ אפי' מת המוכר לא מהני כיון דכשהוא חי הי' יכול לדחותו מכח אי שתקת אפי' מת נמי כיון שמת אחר שנתחייב ואחר שמכר דקם דינא במו בחד דאתי מכח ארבעה דקם דינא כמבואר ביבמות דף ל"ז ע"ב:
ח סָעִיף ה ואז יצטרכו כולם. עש"ך ס"ק י' עד יש ראיה ברורה פי' דהא ג"כ קשה דלימא אי שתקת ואי לאו אהדר שדה אח' למרה וממילא תרווייהו מדחי לי' אלא דוקא בחד מכח ד' דאינו מגרע דינו ממה שהי' קודם קנייתו לא מצי אמר לכי תיהדר אבל בחד מכח חד דמגרע זכותו ממה שהיה קודם קנייתו אמרינן לכי תיהדר. והש"ך מדחה ראייתו דשם כיון דכשהקרקע ביד הלוקח הי' לו דרך וגוף הקרקע שלו לא מצי האי לקנות כלל אותו הקרקע של מקום הדרך משא"כ כאן דאין לו רק שיעבוד ויכול הי' לקנותו:
ט סָעִיף ה וה"ה אם קנה זיבורית באחרונ'. עסמ"ע ס"ק ך"ט שהביא דברי הטור עד אפי' שדה אחד וכו' אין הכוונה דאם לא קנה ממנו כלל זיבורית רק בינונית ויש לו זיבורית שלו שיכול לסלקו בשדה שלו זיבורית דהא ודאי ליתא כמבואר בכמה דוכתי דאין יתומים ולקוחות יכולין לסלק רק בזוזי והטעם הוא כמ"ש התוס' בכתובות דלא אמרי' סברא דאי שתקת רק כל היכא שהזכות ממי שבא להוציא שלו בא ע"י הלוקח כגון הכא במה שקנה הזיבורית דאלו לא קנה הזיבורית ממילא הי' גובה הזיבורית מטעם דאין נפרעין מנכסים משועבדים וכיון דהזכות בא ע"י להבע"ח יכול לסלק הזכות שלו ע"י אי שתקת וכן בחד דאתי מכח ד' כיון דהזכות בא ע"י שקנה מהד' משום הכי יכול לטעון אחזיר השטר ואבטל הזכות שעשיתי משא"כ כשקונה עידית ובינונית ויש לו זיבורית שלו דלא יכול לטעון אחזיר שדה זיבורית שלי כי אין יכול להפקיע הזכות שהי' לו שלא מחמתו דאלת"ה באפותיקי מפורש דאין הלוקח יכול לסלקו בזוזי הא י"ל אי שתקת ואי לא אחזיר זוזי להמוכר והוא יסלק אותך כמבואר בסי' קע"ז אלא ודאי כמ"ש רק כוונת הטור כמ"ש הפרישה וז"ל דדוקא כאן שקנה זיבורית מהלו' יש לו טענה הואיל ואי לא קניתי הזיבורית הי' שיעבודך עלה השתא תקח ג"ב אותן זיבורית או אחזיר ללוה מטלטלי שלי או זיבורית שלי במקום זיבורית שקניתי וכו' עד דלאו כל כמיני' לאפקועי שיעבודו שלו והטור בא לאשמועי' דאם מחזיר לו באמת זיבורית שלו אף דחזינן שעושה כן בשביל המלו' שיגביהו זיבורית שלו אפ"ה יכול לדחותו להזיבורית שלו כיון שכבר נתנם הלוה בפנינו ומ"ש הטור שיחזיר מטלטלין אף דבמטלטלין יכול לסלק הלוקח בעצמו להמלו' כמ"ש הסמ"ע בסי' ק"ז כבר יישבו בפרישה:
א סָעִיף א לוי. ואע"ג דאם היו עדיין ביד שמעון הי' יכול לדחותו לזיבורית באמרו אם אין אתה נוטל זיבורית הריני מחזירם לראובן במכר או במתנה ותצטרך לגבותם ממנו דאין נפרעין מנכסים משועבדים כו' מ"מ לוי א"י לדחותו כיון דאין הזיבורית בידו להחזירם לראובן ושעבוד הב"ח דהיינו בינונית נמצאים ביד לוי יכול לטורפן ולהי"א שכ' הרמ"א בס"ה י"ל דזה מיירי שמת המוכר וכן צ"ל לקמן הרבה פעמים וגם אין לדמות זה לאלו קנה לוי בינונית מראובן והניח בידו זיבורית דהי' גובה דוקא מזיבורית דהן בנ"ח דשאני ראובן דהוא הלוה ועליו מוטל לפרוע חובות עצמו ואית ביה משום תקנת השוק משא"כ שמעון זה דהוא ג"כ לוקח ואינו חייב לב"ח זה כלום מ"ה אין לוי יכול לדחותו על שמעון אלא דברצון הב"ח לגבות מאיזה שירצ'. סמ"ע:
ב סָעִיף א עידית. הטעם דיאמר לו אתה הרחקת שעבודי דהבינונית שמכרת ללוי ואין רצוני לטפל עם לוי אבל אם נשאר ביד שמעון עידית וזיבורית א"י לטרוף מידו כי אם זיבורית אפי' אם כבר מת ראובן דאז א"י לומר אחזירנו כו' כמ"ש הט"ו בסס"ד מ"מ שמעון עומד במקום ראובן וכשם שאם בא ב"ח לגבות מראובן היה מגבהו מזיבורית ולא מעידית כמ"ש בסי' ק"ב גם שמעון יש לו זה הזכות. שם:
ג סָעִיף א א"י. דיאמר לו להכי דקדקתי ולא קניתי בינונית שביד שמעון מפני שרציתי להניח שעבודך בידו. שם:
ד סָעִיף א הזיבורית. פירוש אם ירצה הב"ח והטעם דכיון דלא היה ביד שמעון אלא עידית וזיבורית נמצא דשעבודו דב"ח הי' על הזיבורית שיש להן דין בינונית במקום עידית שעמהן דרצה מזה גובה כו' נמצא דלא פליג האי י"א אמ"ש המחבר לפני זה. שם:
ה סָעִיף א בינונית. דגם שמעון הי' מגבהו מאיזה בינונית שירצה ומה מכר ראשון לשני כו'. שם:
ו סָעִיף א באחרונה. אבל אם קנה שמעון עידית באחרונה ומכר הבינונית ללוי גובה הב"ח מאיזה שירצה כ"כ הסמ"ע וגם הש"ך הסכים לדבריו ודלא כמהרש"ל ע"ש:
ז סָעִיף ב טורף. הטור מסיק וכ' ז"ל מידי דהוי אניזק דמן התורה שעבודו בעידית ואם מכרה אינו גובה אלא מזיבורית והב"ח הקשה מנ"ל הא גופא ולא דק דברייתא וש"ס ערוך הוא פ"ק דב"ק ומוסכם מכל הפוסקים. ש"ך:
ח סָעִיף ג ניזק. ואע"ג דאין שטר לניזק מ"מ יש קול לנזקין כמו בשטר ולא הי' לו ללוקח לקנותו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דמכאן צ"ע למ"ש בסימן ס"ו סל"ה ע"ש מיהו לענין דינא יש חולקין כמ"ש הב"י וכ"כ בהגהת אשר"י פ"ק דב"ק בשם א"ז דאינו גובה ממשעבדי אא"כ עמד בדין וצ"ע למעשה עכ"ל:
ט סָעִיף ג מספק. מיירי שנכסי כל א' מהן או של שנים מהן מספיקין לכל הג' חובות דאל"כ יכתבו הרשא' לאחד מהן והוא יגבה משלשתן והטור מסיק וכתב ז"ל עד שיביאו ראי' מי קנה באחרונ' ור"ל דאם יש בשטרותיהן קנין אז שואלין את העדים למי קנה ראשונה ואם לא נכתב בשטרותיהן קנין אזי שואלין למי בא השטר קנין לידו תחלה הוא הזוכה תחלה. סמ"ע:
י סָעִיף ג כאחד. וכ"פ מהרש"ל ביש"ש סימן י"ד ע"ש. ש"ך:
יא סָעִיף ד הניזקין. הטור מסיק וכתב ואין הניזקין יכולין לומר א"כ הורע כחנו שכך הדין הוא מי שקדם שעבודו גובה תחלה וא"י לגבות אלא מהאחרון דאם בא לגבות משלפניו יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות. סמ"ע:
יב סָעִיף ד יפייס. וה"ה הב"ח יכול לפייס ליטול מהבינונית אם קנה זיבורית באחרונה. שם:
יג סָעִיף ד לערער. ז"ל הטור דאמר ליה ניזק כל נכסיו משועבדים דידי נינהו אלא שחכמים תקנו לטובת הלוקח שלא לגבות כ"ז שיש בני חורין וכיון שהם מחלו על התקנה אתם מה לכם עמי ואקח מאיז' שארצה. שם:
יד סָעִיף ה שמת. דאז אינו יכול הלוקח לומר אי לא תטלו ממני זיבורית אחזיר השטר להיתומים בכתיב' ומסיר' ותצטרכו ליקח מהם הזיבורית דאף [אם] יחזיר להן אין היתומי' מחוייבים לפרוע חוב אביהן מנכסים שקנו משלהן או ניתן להן במתנה אחר מיתת אביהן שהרי זה קנין חדש הוא וכיון שכן אין הלוקח יכול לסלק הב"ח מעליו כיון שבידו שעבודן. שם:
טו סָעִיף ה המוכר. ומהרש"ל פסק דוקא לענין נזקין מהני טעם זה למגבי מבינונית אבל לא שיגבה מזיבורית די"ל לכי תהדר וה"ה לענין ב"ח לא מהני למגבי מזיבורית אלא מבינונית כו' עיין בש"ך:
טז סָעִיף ו כולם. הטור מסיק הטעם שהרי אין בידו בינונית וזיבורית שי"ל לא ניחא לי בתקנת' דרבנן כו' מיהו אם ניחא לב"ח טפי בגביית בינונית שביד לוקח שני הרשות בידו שהוא עיקר שעבודו דאלו נשאר ביד לוקח ראשון מסתמא הי' מגבהו מבינונית ולא מעידית נמצא שעבודו בידו. סמ"ע:
א סָעִיף א בבת אחת. דבזא"ז ולקח זבורית באחרונה לא מצי לגבות מלוי כמ"ש בגמ' שם מה מכר ראשון לשני כו' וכיון דאלו אתי כו' יהי"ל לגבות מזבורית של שמעון מ"מ שם ובעה"ת ש"ד ח"ז וטור וז"ש למטה אבל אם קנאם זא"ז כו' ועתוס' בכתובות צ"ב א' ד"ה ראובן כו' ול"נ כפי' הקונטרס דדוקא כו' ועסמ"ע ס"ק ט' ועמ"ש בס"ה:
ב סָעִיף א אפי' לא כו'. עסמ"ע. וערש"י בכתובות שם ד"ה רצה כו' וכן מ' דלשון רצה הוא במקום שיש לו טובה יותר וע"כ צ"ל דגובה מעדית של שמעון: (ליקוט) אפי' לא נשאר כו'. הרא"ש ע"ש ועמש"ש (ע"כ):
ג סָעִיף א וי"א דגובה כו'. עסמ"ע וכ' בלשון י"א משום דלכאורה מ' מהגמ' להיפך דקא' אבל זבן עדית וזיבורית כו' דק' אי הניח בינונית גבי לוקח ראשון ל"ל טעמא דלהכי טרחי כו' אפי' אם היה לוקח בינונית דחזיא ליה הא אמר ובינונית נמי לא אמרן כו' אע"כ צ"ל בדלא שבק אלמא אפי' זבין זיבורית אין לגבות מלוקח שני אם נשאר עידית ביד ראשון וכ' הרשב"א בחידושיו שם דלעולם בדשבק וצ"ל להכי טרחי כו' דאי לאו הכי מצי בע"ח לומר אם היה הזיבורית הייתי יכול ליקח הזיבורית דנכנס תחת הבעלים וכמ"ש שם ז' ב' א"כ נעלת דלת בפני לווין משא"כ בדזבין בינונית ושבק בינונית דכוותה דמצי א"ל מה מכר ראשון כו' ושמעון היה יכול לדחותו אצל הבינונית ששייר וכמש"ל סי' ק"ב ס"ב היו לו שלשה כו' אם חפץ המלוה כו'. אבל לדעת הרא"ש והג"ה שם שאף בזיבורית א"י לכופו א"כ הדק"ל וצ"ל דלא כהגה שבכאן וז"ש וי"א שהש"ע כ' אם לקח עדית או זיבורית כו' וכן אם נשאר בינונית כו' מכלל דרישא אפי' לא נשאר בינונית:
ד סָעִיף ב לוה שהתנה כו'. דלא עדיף מנזקין ששיעבודו מן התורה בעדית וכמ"ש שם כולן גובין מן האחרון וערש"י ד"ה מן האחרון ותוס' ד"ה אין כו' ובגמ' שם א"ה בנזקין כו' ובגטין נ' א' שט"ח היוצא על היתומין כו' וכ"ש ללקוחות וקי"ל כוותיה כמ"ש הרי"ף שם ושם והתני אברם חוזאה כו' ואפי' לרבא שם דוקא ביתומים אבל בלקוחות מודה מהא דב"ק כנ"ל וכמ"ש הרא"ש שם בב"ק והא דאמר הכא דנזקין שקלי בזיבורית ב"ח כו' היינו כדר' נחמן כו' וגם רב אלפס ז"ל כו' והראב"ד והר' יונה ז"ל חלקו בין יתומים ובין לקוחות ואפי' רבא כו' וכ' הבעה"ת ש"ד ח"ה משום דלקוחות כערבין הם ותנן לא יתבע כו' ועבה"ג וערשב"ם דפ"ג דב"ב מ"ז א' ד"ה ואמרי לה כו' אבל בערב סתם כו' כדקי"ל כו' וכ' ומצינו דלקוחות חמירי מיתומים כמו בנאמנות מפורש ומלוה ע"פ כו':
ה סָעִיף ג (ליקוט) מי כו'. עמש"ש במ"א דהרמב"ם סתם דניזקין גובה ממשועבדים דס"ל שעבודא דאורייתא וכשיטת הרי"ף אבל בי"ד סי' ש"ה סט"ז פ' בטוש"ע כשיטת התוס' דאינו גובה וע"ל מש"ש (ע"כ): (ליקוט) וגובה כו'. אבל תוס' והג"א פ"ק דב"ק שם ס"ג כ' דאינו גובה אלא כשעמד בדין וכשיטתם בפ"ק דקדושין דמ"ש ר"פ שם הלכתא קאי אנזקין וכ"ד ש"פ אבל הרשב"א כ' דבכ"ע גובה וכשיטת הרי"ף דשם ג"כ מיירי בבע"ח ושיעבודא דאורייתא ע"ש (ע"כ): (ליקוט) וגובה כו'. כשיטת הרי"ף דשיעבודא דאורייתא אבל צ"ע דא"כ הא דקי"ל עבדים כקרקע דמי וער"ס שס"ג וקי"ל כר"ן בפ"ק דב"ק דכמטלטלי דמי שכן פסיק גמ' בפי"נ ולכן פ' הרי"ף בהא דר"ס שס"ג דלא כרב אבל לא קי"ל כוותיה כמש"ש וע"כ צ"ל לתי' תוס' בב"ק י"ב א' ד"ה אנא כו' וכ"כ ש"פ וכן הקשה הרשב"א שם אבל שם צ"ז א' תי' דאף למ"ד דאורייתא תיקנו שלא לגבות מהיתומים כמו שתיקנו במטלטלין משום דניידי (ע"כ): (ליקוט) וגובה כו'. וכ"כ רי"ו נל"א סוף ח"א כי קי"ל שעבודא דאורייתא כדברי הגאונים וא"צ עמד בדין דנזקין קלא אית להו וכמש"ש ל"ג ב' וכ"כ רשב"א (ע"כ):
ו סָעִיף ג יש מי כו'. כמו באבדה כו' בכתובות ק"ט ב' ובבכור בב"ב קכ"ז א' ופדיון בכור ושני יב"ש בבכורות מ"ח א' וככתובות נ"ד ב' הנהו תרי שטרי כו' ואפי' למוקדם דוחה בטענה דהנחתי לך כו' וה"ה כאן וכמו שפי' שם בשטרי הלואה דלא כרש"י שם וכמש"ל סי' מ"ג סכ"ג ומ"ש בב"ק שם השתא לשלשה דאיכא למימר כו' פי' כיון דלאו בירושלים יתבינן כו' לא חיישי' דלמא כתב ומסר לאחד תחלה או בשטרי אקנייתא וכמ"ש בכתובות צ"ד ב' כתב לאחד ומסר כו' מ"מ כיון דזמנם ביום א' לא חיישי' דלא שכיח כ"כ וכמ"ש שם דשמואל דס"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי שודא דדייני כאן היא שודא דרבנן ותקנתם שיהיו נכנסים תחת הבעלים וכן לרב דאמר חולקין ג"כ אוקמי אדינייהו אבל מכרן זה אחר זה בכמה ימים ואין בהן זמן ודאי דיש לכ"א לדחות כנ"ל. וא"כ דברי טוש"ע כאן צ"ע שכ' יש מי שאומר כו' ויש כו' הא ביום א' גם הרמב"ן מודה כנ"ל גם מ"ש ס' שניה בשם ר"י בעל התוס' והוא דברי תוס' שם ד"ה דאיכא למימר גם הרמב"ן הביאו וכ' שמסכי' לדבריו וז"ל בבעה"ת שם ש"ד ס"ח וההיא דגרסי' בפ' ארבע אבות בב"ק לשלשה בני אדם כו' דוקא קאמר כאחד כגון שהיו יוצאין שטרות ביום א' ממש כו' כלומר דכיון דלאו בירושלים כו' וכ"פ בעל התוס' לשמועה זו כמ"ש ושאלת בעה"ת לרמב"ן היתה בכמה ימים כמ"ש שם יש לפרש אם מכר נכסיו לג' ב"א זא"ז ואין בשטריהם זמן כו' ועב"ח ודרישה שדחקו עצמן מאד ודבריהם דחוקים וגם הלשון צ"ע שהרי שלשתן כו' לא חל כו' הא ספיקו של הרמב"ן שמא מסר לזה קודם וא"ל דהתוס' לא חייש לזה הואיל ביום א' נכתבו א"כ היינו דברי הרמב"ן ולכאורה מ' כפי מה שמפ' דברי תוס' משום דלא חל כו' דוקא היכא דליכא חששא דמסר וא"כ זה הדעת חייש יותר מס' הראשונה והלשון להיפך וג"כ א"א לומר כן דא"כ מאי קאמ' דאיכא למימר חד כו' הא אין קדימה ביום א' וכמו שהקשה הרשב"א בחידושיו ופי' כנ"ל וכמ"ש הרמב"ן שהתוס' מפ' כפירושו ומדברי רש"י שם י"ל כס' זו ע"ש:
ז סָעִיף ד וכתבו השעות. כתובות צ"ג ב':
ח סָעִיף ד ואם שטרו כו'. תוס' שם ד"ה אין לו כו' וכ"כ כל הפוסקים ועסמ"ע ס"ק כ"ד וראיה ממ"ש בכתובות צ"ה א' כ' לראשון ולא חתמה כו' ומסקנא שם דאיבדה אף מראשון משום שיכול לומר הנחתי כו' וכמ"ש רש"י שם וכמש"ל סי' קי"ח ס"א ושם ומתני' דכתב כו' ואפ"ה אין יכולה לגבות אף מראשון דאל"כ לא היתה צריכה לטרוף משניה ואף שיש כתובה שניה אלמא דשעבודה על השני וע"ל סי' קי"ח ס"א אבל אם כתבו לראשון כו':
ט סָעִיף ד ואם הניזק יפייס כו'. שהרשות בידם כמ"ש בב"ק שם משום דא"ל טעמא מאי אמור רבנן כו' כדרבא כו': (ליקוט) ואם הניזק כו' דהא אינו אלא משום תקנתא דלקוחות כמש"ש הרא"ש שם (ע"כ):
י סָעִיף ה בד"א כו'. שם הב"ע כגון כו':
יא סָעִיף ה או קנאם כו'. שם השתא לשלשה כו':
יב סָעִיף ה אבל אם כו'. שם אלא פשיטא כו' האי נמי כו':
יג סָעִיף ה י"א דאפי' כו'. שם א"ה בנזקין נמי כו' ופי' הרא"ש והרשב"א בחידושיו ור"ח והרמב"ן במלחמות יע"ש ותוס' בכתובות דף ק"ט ב' ד"ה ורבנן כו' ע"ש דה"ה לבע"ח אלא יותר רבותא נקט דלא כתוס' שם. ושם בגמ' אלא הכא ביתמי כו' וא"כ ה"ה בקנה בבת א' דבמוכר חי דגובין כולם מזיבורית וכל הדינים הנ"ל בש"ע דוקא שמת אבל בחי בכ"ע גובין מזיבורית. אבל הרי"ף ורמב"ם השמיטו תי' דגמ' ביתמי וכ' אף במוכר חי וכ"כ בש"ע ותמהו כל המפ' עליהם והרמב"ן במלחמות שם בשם ר"ח כ' דההיא דדחינן לטעמא קמא דאי שתקית לאו דמסלקינן ליה לנזקין מעידית ובע"ח מבינונית בהא דחיתא קלישתא אלא דחינן מלמיהוי טעמא דתנא הכי וכ' הרמב"ן דודאי לאו טענה היא ואנן לא טענינן ליה ואם טעין הכי והם השיבו לכי תהדר טענתם טענה דאין זה מן הדין ולכך כי אתו לקמן מגבינן להו כדיניהם משום טעמא בתרא טעמא מאי אמרו כו' ומאי דמוקים בגמ' ביתמי לרוחא דמילתא דאפי' אם טעין ומ"ש בכתובות אי שתקת ואנן טענינן להו שם משום דא"ל אתינא מכח כו' ומה מכר ראשון כו' ע"ש ולכך השמיט הרי"ף משום דהכל אחר טענתם ואם לא טענו אז אין חילוק בין מת המוכר או חי ע"ש שהאריך וכלל הדבר דכאן אנן לא טענינן ליה וסוגיא דגמ' בדטעין הלוקח. והרשב"א בחידושיו כ' דאין יכול לומר אי שתקת אלא לאוקמי אדינייהו כמו באבדה דרך שדהו אבל לא לגרוע מדינייהו וסוגיא דגמ' כאן סברי דאפי' לגרוע אמרי' הכי אבל אנן לא ס"ל כן וכמ"ש ביבמות לימא בפלוגתא דאדמון כו' ר' אבא דאמר כרבנן אלמא דטעמא דרבנן משום דקם דינא אבל סוגייתינו ס"ל כר' ירמיה שם וכמ"ש שם ור' ירמיה א"ל אנא דאמרי כו' אלמא לאו משום קם דינא אמרי' אי שתקת וקי"ל כר' אבא שם וכמ"ש הרי"ף שם דדחיה בעלמא הוא מאי דאמרי שם א"ל אנא אלא דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן ע"ש וראיה דאפי' במוכר חי מדאמרי' שם ראובן שמכר כו' רצה מוה גובה כו' ולא אמרן אלא כו' כו' ואם איתא הא אלו הוי גבי שמעון הוי יכול לדחות אצל זיבורית ומה מכר ראשון לשני כו' כמ"ש שם ולס' י"א צ"ל דג"כ בדיתמי עסקינן אע"ג דאין דרך האמוראים לסתום אלא לפרש מ"מ י"ל דרבא גריר אבתרה דההיא ברייתא וסמכו הגמ' על הקודם. רשב"א בחידושיו וכ"כ תוס' בכתובות צ"ב ב' ד"ה אבל ועסמ"ע ס"ק ה' ועפ"ר כו' אבל כ' הרשב"א דזה דוחק וכ' הרמב"ן במלחמות שם הקשה דהא בב"מ ובכתובות שם דלאו אההיא ברייתא איתמר ולא הזכיר יתומים כלל: (ליקוט) י"א כו'. כ"כ הרא"ש והרשב"א אבל תוס' ונ"י והג"א שם כ' דדוקא בכתובה לאוקמיה אדינא אבל נזקין ובע"ח גובין בבינונית ועתוס' דכתובות ק"ט ב' ד"ה ורבנן שכ' ב' הדיעות ע"ש (ע"כ): (ליקוט) י"א כו'. אבל ר"ח כ' דההיא סוגיא דלא כהלכתא היא ועמ"ש בשם הרשב"א והוכיח ממ"ש רבא ראובן שמכר כו' רצה מזה כו' דתוס' דחקו דוקא במת המוכר וזהו לפי שיטת הרא"ש בב"ק שם דמ"ש א"ה בנזקין נמי דה"ה בבע"ח אבל לפי' תוס' שם דבבע"ח לא מצי למימר אתי שפיר במוכר חי (ע"כ):
יד סָעִיף ה ואז יצטרכי. ורואין כאלו הדר כבר וכמ"ש תוס' ביבמות שם ד"ה דא"ל כו' ע"ש ואנן טענינן להו מדקא' אלא ביתמי ול"ק דלא טעין:
טו סָעִיף ה וה"ה. כנ"ל:
טז סָעִיף ה לקח בינונית כו'. דלניזק אומר בהאי תקנת' לא ניחא לי וביתמי לשיטתו:
יז סָעִיף ו הנזקין טורפים כו'. וכפי שיטתם לדעת ההג"ה ביתמי ולש"ע אפי' המוכר חי:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.