א אֶחָד מִבְּנֵי הַמָּבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמָבוֹי אֵינָם יְכוֹלִים לִמְחוֹת וְאֵין דִּינִין אֵלּוּ אֲמוּרִים רַק בֶּחָצֵר (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם קְצָת הַפּוֹסְקִים), שֶׁבִּקֵשׁ לֵעָשׂוֹת רוֹפֵא אוֹ אֻמָּן אוֹ גַרְדִּי (פֵּרוּשׁ אֻמָּן, לְהַקִיז דָּם וּפֵּרוּשׁ גַּרְדִּי, אוֹרֵג בְּגָדִים) אוֹ סוֹפֵר שְׁטָרוֹת אוֹ מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת לִמּוּד שֶׁאֵינוֹ שֶׁל תּוֹרָה, בְּנֵי הַמָּבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶם הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים. וַאֲפִלּוּ נִתְרַצּוּ לוֹ כֻּלָּם חוּץ מֵאֶחָד, אוֹתוֹ אֶחָד מְעַכֵּב עָלָיו. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּיִת בַּחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין, לֹא יַשְׂכִּירֶנּוּ לְאֶחָד מֵאֵלּוּ. הַגָּה: אֲבָל לְמָכְרוֹ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּשָׁרִי, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁתָּעוּ דִינָא בַּהֲדֵי לוֹקֵח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְכְּרֶנּוּ לְגוֹי דְלָא צָיִית דִּינָא (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר).
ב חֲנוּת שֶׁבֶּחָצֵר, יְכוֹלִים הַשְּׁכֵנִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִישֹׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים, אֶלָּא עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בַּחֲנוּתוֹ וּמוֹכֵר לַשּׁוּק. אֲבָל אֵינָם יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר: אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִישֹׁן מִקּוֹל הַפַּטִּישׁ אוֹ מִקּוֹל הָרֵחַיִם, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר הֶחֱזִיק לַעֲשׂוֹת כֵּן וְלֹא מִחוּ בְּיָדוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה בַּחֲנוּתוֹ וּבְבֵיתוֹ, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה אֵינָן יְכוֹלִין לִמְחוֹת (הַמַּגִּיד פ"י דִּשְׁכֵנִים בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהַרַשְׁבַּ"א, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתוס' וּמָרְדְּכַי). וְדַוְקָא בְּנֵי אָדָם בְּרִיאִים, אֲבָל אִם הֵם חוֹלִים וְהַקּוֹל מַזִּיק לָהֶם, יְכוֹלִים לִמְחוֹת (רִיבָ"שׁ סִימָן קצ"ו וְכָפוּל לעיל סִימָן קנ"ה סט"ו).
ג וְכֵן יֵשׁ לוֹ לְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאֵין הַשְּׁכֵנִים יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִישֹׁן מִקּוֹל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. וְהוּא הַדִּין לְכָל מִלֵּי דְמִצְוָה, שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ.
ד בְּנֵי מָבוֹי אוֹ בְּנֵי חָצֵר שֶׁנַּעֲשָׂה אֶחָד מֵהֶם אֻמָּן, וְלֹא מִחוּ בְיָדוֹ, שֶׁהֲרֵי הֻחְזָק, וְהָיוּ הָעָם נִכְנָסִים וְיוֹצְאִין לִקְנוֹת, (וְשָׁתְקוּ, לֹא הֶחֱזִיק בְּדָבָר זֶה), יֵשׁ לָהֶם בְּכָל עֵת לְעַכֵּב וְלוֹמַר: אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לִישֹׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים, שֶׁהֶזֵּק זֶה הוּא כְּמוֹ הֶעָשָׁן וְהָאָבָק שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה.
ה כּוֹפִין בְּנֵי מָבוֹי זֶה אֶת זֶה שֶׁלֹּא לְהוֹשִׁיב בֵּינֵיהֶם לֹא חַיָּט וְלֹא בוּרְסִי וְלֹא אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת. הָיָה שָׁם בְּמָבוֹי אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי אֻמָּן וְלֹא מִחוּ בוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה שָׁם מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת אוֹ רֵחַיִם וּבָא חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה מֶרְחָץ אַחֶרֶת כְּנֶגְדּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְמָנְעוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אַתָּה פוֹסֵק חַיַּי; וַאֲפִלּוּ הָיָה מִבְּנֵי מָבוֹי אַחֵר, אֵינָם יְכוֹלִים לְמָנְעוֹ, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בֵּינֵיהֶם אוֹתָהּ אֻמָּנוּת. הַגָּה: וְרַבִּים הָאוֹמְרִים דִּבְנֵי הֶחָצֵר אוֹ הַמָּבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ אֲפִלּוּ בְּכִי הַאי גַוְנָא יְכוֹלִים לִמְחוֹת, אֶלָּא דְבַעַל הָאֻמָּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת לוֹמַר: אַתָּה פּוֹסֵק חַיַּי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַרְבֵּה פוֹסְקִים). אֲבָל גֵּר מִמְּדִינָה אַחֶרֶת שֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת חֲנוּת בְּצַד חֲנוּתוֹ שֶׁל זֶה, אוֹ מֶרְחָץ בְּצַד מֶרְחָצוֹ שֶׁל זֶה, יֵשׁ לָהֶם לְמוֹנְעוֹ. וְאִם הָיָה נוֹתֵן עִמָּהֶם מְנַת הַמֶּלֶךְ, אֵינָם יְכוֹלִים לְמָנְעוֹ. הַגָּה: וְרַבִּים הָאוֹמְרִים, דַּאֲפִלּוּ הָכִי אֵין לוֹ רְשׁוּת לִכָּנֵס לְמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּנֵי אוּמָנוּתוֹ, דְּבַעַל הָאוּמָנוּת יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו שֶׁלֹּא לִכָּנֵס לַמָּבוֹי שֶׁלּוֹ, הוֹאִיל וְהוּא מֵעִיר אַחֶרֶת. אֲבָל בְּמָבוֹי אַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ, הוֹאִיל וְנוֹתֵן מַס (טוּר וְהַמַּגִּיד פ"י דִּשְּׁכֵנִים וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְתוס'). וּבְנֵי הָעִיר יְכוֹלִין לִמְחוֹת בְּכָל עִנְיָן, וִיכוֹלִין לוֹמַר: אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לִישֹׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִים, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן כְּבָר אוֹתוֹ אֻמָּנוּת. וְאִם לֹא נָתַן מַס עַד עַכְשָׁיו וּבָא לַעֲסֹק בִּמְלַאכְתּוֹ וְלָתֵת מַס, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַר אוּמָנוּתוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו, עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר לוֹ בַּיִת וְיִהְיֶה כִּבְנֵי הָעִיר (תה"ד סִימָן שמ"ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא מִקְרֵי נְתִינַת מַס בַּמֶּה שֶׁנּוֹתֵן מְנָת הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא עַד שֶׁיִּתֵּן מַס שֶׁלּוֹ לְמוֹשֵׁל הָעִיר הַזֹּאת דְּשַׁיָּךְ לַגְּבוּל שֶׁלָהֶן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י). וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין תַּלְמִיד חָכָם לְאַחֵר, דְּאֵין חִלּוּק אֶלָּא בְּרוֹכְלִין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בְּנֵי הָעִיר צְרִיכִין לְתוֹרָתוֹ, אֵינָם יְכוֹלִין לִמְחוֹת בְּיָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ תַּלְמִיד חָכָם אַחֵר בָּעִיר, דְּקִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י). תַּלְמִיד חָכָם הַמֵּבִיא סְחוֹרָה לָעִיר, חַיָּבִין לִמְנֹעַ לְכָל אָדָם לִמְכֹּר, עַד שֶׁהוּא יִמְכֹּר שֶׁלּוֹ (טוּר). וְאִי אִכָּא גּוֹיִם דִּמְזַבְּנֵי, דְּלֵיכָּא רְוָחָא לַתַּלְמִיד חָכָם, מֻתָּר כָּל אָדָם לִמְכֹּר (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה). וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רמ"ג. אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גּוֹי מַעֲרוּפְיָ"א, יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁדָּנִין שֶׁאָסוּר לַאֲחֵרִים לֵירֵד לְחַיּוּתוֹ וְלַעֲסֹק עִם הַגּוֹי הַהוּא, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דָּנִין. וְיֵשׁ מַתִּירִין לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לֵילֵךְ לַגּוֹי הַהוּא לְהַלְווֹת לוֹ וְלַעֲסֹק עִמּוֹ וּלְשַׁחוּדֵהּ לֵהּ וּלְאַפּוֹקֵי מִנֵּהּ, דְּנִכְסֵי גּוֹי הֵם כְּהֶפְקֵר, וְכָל הַקּוֹדֵם זוֹכֶה. וְיֵשׁ אוֹסְרִין (כָּל זֶה בְּמָרְדְּכָי פֶּרֶק לָֹא יַחְפֹּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ו' דִּשְׁכֵנִים, וְע' לְקַמָּן סִימָן שע"ו). וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה אֵצֶל גּוֹי, וְרָגִיל בְּכָךְ, אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִכָּנֵס שָׁם וּלְהוֹזִיל הַמְּלָאכָה, וְאִם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹתוֹ גּוֹעֲרִין בּוֹ. מִיהוּ, אִם עָבַר וְעָשָׂה, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רל"ז. שְׁנֵי בְנֵי אָדָם הַדָּרִים בְּיַחַד, וְהָאֶחָד רוֹצֶה לְהוֹזִיל בְּהַלְוָאַת הָרִבִּית לַגּוֹי, אֵין חֲבֵרוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ' נ"א ח"ו). וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רכ"ח סָעִיף י"ח.
ו רוֹכְלִים הַמְחַזְּרִים בָּעֲיָרוֹת, אֵין בְּנֵי הַמְּדִינָה יְכוֹלִין לְעַכְּבָן, שֶׁתַּקָּנַת עֶזְרָא הִיא שֶׁיִּהְיוּ מְחַזְּרִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַבְּשָׂמִים מְצוּיִין לִבְנוֹת יִשְׂרָאֵל. הַגָּה: וְלָכֵן נִרְאֶה לִי, דַּוְקָא מוֹכְרֵי בְשָׂמִים וְכִי הַאי גַוְנָא, אֲבָל בִּשְׁאָר דְּבָרִים אֵין חִלּוּק בֵּין רוֹכֵל לְאַחֵר. אֲבָל אֵינָם קוֹבְעִים מָקוֹם וְיוֹשְׁבִים בּוֹ, אֶלָּא מִדַּעַת בְּנֵי הָעִיר. וְאִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, קוֹבֵעַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת, דִּינָן כְּתַלְמִיד חָכָם (טוּר).
ז הַסוֹחֲרִים שֶׁמְּבִיאִים סְחוֹרָתָם לִמְכֹּר בְּתוֹךְ הָעֲיָרוֹת, בְּנֵי הָעִיר מְעַכְּבִין עֲלֵיהֶם מִלִּמְכֹּר עַל יָד עַל יָד כְּדֶרֶךְ חֶנְוָנִים. וְאִם מָכְרוּ בְּיוֹם הַשּׁוּק בִּלְבַד, אֵין מוֹנְעִים אוֹתָם, וְהוּא שֶׁיִּמְכְּרוּ בַּשּׁוּק, אֲבָל לֹא יְחַזְּרוּ עַל הַפְּתָחִים אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשּׁוּק. וְאִם יֵשׁ לָהֶם מִלְוָה בָּעִיר, מוֹכְרִים כְּדֵי פַרְנָסָתָם אֲפִלּוּ בְּלֹא יוֹם הַשּׁוּק, עַד שֶׁיִּפְרְעוּ חוֹבָם וְיֵלְכוּ לָהֶם. הַגָּה: וְכֵן לְעִנְיַן הַלְוָאַת רִבִּית לְגוֹי, יְכוֹלִין לְעַכֵּב בְּיָדָן. אֲבָל אֵינָן יְכוֹלִין לְעַכֵּב בְּיָדָן אִם בָּאִים בְּיוֹם הַשּׁוּק וּמַלְוִים בְּרִבִּית לִבְנֵי עֲיָרוֹת הַמִּתְקַבְּצִים שָׁם לָבֹא בַשּׁוּק (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ו דִשְׁכֵנִים). וְאִם יֵשׁ לָהֶן מִלְוָה בָּעִיר, יְכוֹלִין לִלְוֹת עַד שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּגְבֶּה חוֹבוֹתָיו (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְשֵׁם תוס' וְהָרֹא"שׁ). יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דִבְנֵי הָעִיר יְכוֹלִין לִמְחוֹת בִּבְנֵי עִיר אַחֶרֶת, הַיְנוּ דַּוְקָא בִּדְלֵיכָּא פְּסֵידָא לַלָּקוֹחוֹת, שֶׁמּוֹכְרִין כִּשְׁאָר בְּנֵי הָעִיר וְגַם סְחוֹרָתָם אֵינָהּ טוֹבָה יוֹתֵר מִשֶּׁל בְּנֵי הָעִיר, אֲבָל אִם נוֹתְנִין יוֹתֵר בְּזוֹל, אוֹ שֶׁהִיא יוֹתֵר טוֹבָה, שֶׁאָז נֶהֱנִין הַלּוֹקְחִין מֵהֶן, אֵין מוֹכְרֵי סְּחוֹרוֹת יְכוֹלִין לִמְחוֹת (הָרֹא"שׁ וְטוּר בְּשֵׁם הר"י הַלֵּוִי), וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ הַלּוֹקְחִים יִשְׂרְאֵלִים, אֲבָל בִּשְׁבִיל גּוֹיִם הַנֶּהֱנִים, לֹא (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נל"א ח"ו והמ"מ בפ"ו מִשְּׁכֵנִים). וּכְשֶׁמְּבִיאִים סְחוֹרָה אַחֶרֶת שֶׁאֵין לִבְנֵי הָעִיר, אַף עַל פִּי דְלָא מוֹזְלֵי בַּמִּקָּח וְאֵינָה יוֹתֵר טוֹבָה, אֵינָם יְכוֹלִין לִמְחוֹת (בֵּית יוֹסֵף מִדִּבְרֵי הַפּוֹסְקִים). בְּנֵי הָעִיר שֶׁבָּרְחוּ לְיִשּׁוּב מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ סַכָּנָה, אֵין בְּנֵי הַיִּשּׁוּב יְכוֹלִין לְעַכֵּב בְּיָדָן מִלְּהַרְוִיחַ כְּשִׁעוּר חַיּוּתָם עַד שֶׁיַּעֲבֹר זַעַם, וּכְפִי מִעוּט עִסְקָן שֶׁנּוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין יִשְּׂאוּ בְּעוֹל עִם הַקָּהָל. וְאִם שַׁיָּכִים בְּמַס הָעִיר, לֹא יְכוֹלִין לְעַכֵּב (שָׁם בְּשֵׁם הַמָּרְדְּכַי פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר). וְכֵן מִי שֶׁבָּאוּ לְהוֹצִיאוֹ מִן הָעִיר, שֶׁאֵין לוֹ חֶזְקַת יִשּׁוּב, (ריב"ש) אֵין יְכוֹלִים לְהוֹצִיאוֹ עַד שֶׁיִּגְבֶּה חוֹבוֹתָיו וְיָכוֹל לְהַרְוִיחַ בִּכְדֵי כָךְ כְּדֵי חַיוּתוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש"מ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאֵינוֹ צָרִיךְ לָתֵת מַס רַק כְּפִי עֲסָקָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁאֵינָם רוֹצִים לְהַתִּיר לוֹ הַיִּשׁוּב, אֲבָל אִם רוֹצִים לְהַתִּיר לוֹ הַיִּשׁוּב לְגַמְרֵי, צָרִיךְ לָתֵת מַס כְּפִי אֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר מִיָּד, אוֹ יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ (שָׁם). וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בָּזֶה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תרס"ד). בְּנֵי הָעִיר שֶׁעוֹסְקִין בִּסְחוֹרָה בְּעִיר אַחֶרֶת, אֵינָן בִּרְשׁוּתָן לָכֹף אוֹתָן לִתֵּן מַס כְּפִי רְצוֹנָם, אֶלָּא אוֹמְרִים לָהֶם: תְּנוּ כָּךְ וְכָךְ אוֹ מוֹחִין בְּיָדָן מִלַּעֲסֹק בְּעִירָם (רַשְׁבָּ"א הַנַּ"ל). בְּנֵי עִיר אַחֶרֶת שֶׁבָּאִין לְפַזֵּר בָּעִיר וְאֵין מַרְוִיחִין, אֵין בְּנֵי הָעִיר יְכוֹלִין לִמְחוֹת בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁמְּיַקְּרִים הַשַּׁעַר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קע"ג [קע"ב]). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא כֶּשֶׁבָּאִים אֲחֵרִים לַעֲסֹק בָּעִיר שֶׁאֵינָן דָּרִים שָׁם, וְלָכֵן יְכוֹלִין לִמְחוֹת בְּיָדָן אַף עַל פִּי שֶׁרוֹצִים לִתֵּן מַס, הוֹאִיל וְלֹא הָיוּ שַׁיָּכִים בַּמַּס עַד הֵנָּה; אֲבָל אִם רוֹצִים לָדוּר בַּמָּקוֹם הַהוּא וְלִתֵּן מַס וְלִהְיוֹת כְּאֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָרְשׁוּת בְּיָדָם, דְּיוּכַל אָדָם לָדוּר בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה וְאֵין הָרִאשׁוֹנִים קָנוּ הָעִיר בַּחֲזָקָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנַּ"ל, וְעַיֵּן בב"י). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דִּיכוֹלִין לִמְחוֹת בְּיָדָם, בִּפְרָט בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁדָּרִים תַּחַת הָאֻמּוֹת וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁאִם יִתּוֹסְפוּ הַדִּיּוּרִין שֶׁיָּבֹא לִידֵי קִלְקוּל מִן הָאֻמּוֹת, וְלָכֵן הַבָּא לָדוּר הָוֵי כְּרוֹדֵף. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא אִם בְּנֵי הָעִיר יְכוֹלִים לִסְגֹּר הַדֶּלֶת וְלִגְרֹם עִם הַמּוֹשְׁלִים שֶׁיִּמְחוּ בַּבָּאִים לָגוּר, אוֹ עַל יְדֵי מוֹנֵעַ אַחֵר, הָרְשׁוּת בְּיָדָם (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קצ"ה [קצ"א]). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת חֵרֶם חֶזְקַת יִשּׁוּב (כ"כ הַמָּרְדְּכָי), וְאָז יְכוֹלִין לָכֹף (עַל פִּי הַחֵרֶם) וְלֹא מִדִּינָא, וִיכוֹלִין לִגְזֹר שֶׁלֹּא לִשָּׂא וְלִתֵּן עִם הַבָּאִים לָדוּר בְּלֹא רְשׁוּתָם. וְאִם יֵשׁ רַב בָּעִיר יָכוֹל לִגְזֹר עַל הַבָּא לָדוּר, אִם הוּא תַּלְמִידוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנַּ"ל וְתוס'). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין חֵרֶם חֶזְקַת יִשּׁוּב חָל עַל תַּלְמִיד חָכָם, כִּי הוּא יָכוֹל לָדוּר בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה (מהרי"ו סִימָן קנ"א וְהַגָּהוֹת הַמָּרְדְּכָי יָשָׁן). וְאִם הִתִּירוּ לְאֶחָד הַחֵרֶם עַל זְמַן וְנָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת לָדוּר, לָא אַמְרִינָן שֶׁהֻתָּר כֻּלּוֹ, וִיכוֹלִין לְגָרְשׁוֹ אַחַר כָּךְ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת). רְאוּבֵן וּבָנָיו שֶׁהָיוּ דָרִין בְּיִשּׁוּב אֶחָד, וְטוֹעֲנִין חֲזָקָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ טַעֲנָה, חֶזְקָתָם חֲזָקָה וִיכוֹלִין לִמְחוֹת בְּשִׁמְעוֹן הַבָּא לָגוּר שָׁם. וְאִם שִׁמְעוֹן טוֹעֵן בְּעֵדִים שֶׁהָיָה יָרֵא לִמְחוֹת מִשּׁוּם שֶׁרְאוּבֵן וּבָנָיו מוֹסְרִין, אֵין חֶזְקָתָן חֲזָקָה. אֲבָל אִם רְאוּבֵן מוֹסֵר וּבָנָיו אֵינָן מוֹסְרִים, יֵשׁ לְבָנָיו חֲזָקָה, דְּבֶן גַּזְלָן יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת). וְכֵן דָּנִין בְּחֶזְקַת יִשּׁוּב כְּמוֹ בְּחֶזְקַת קַרְקַע לְעִנְיַן שְׁאָר דְּבָרִים. נָהֲגוּ הַקַּדְמוֹנִים שֶׁאִם אֶחָד נָסַע מִן הָעִיר י"ב חֹדֶשׁ וְגִלָּה בְדַעְתּוֹ שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, אָבַד חֶזְקָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא גִּלָּה בְדַעְתּוֹ בְּכָךְ, לֹא אָבַד חֶזְקָתוֹ עַד שָׁלֹשׁ הַשָׁנִים. וְאִם גִּלָּה שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר, לֹא אָבַד חֶזְקָתוֹ אֲפִלּוּ בְּשָׁלֹשׁ שָׁנִים (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קצ"ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בִּסְתָם לֹא אָבַד חֶזְקָתוֹ (וְכֵן מַשְׁמָע מִתְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף קל"ג). בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָיָה לָהֶם חֶזְקַת יִשּׁוּב, אִם נִתְיָאֲשׁוּ פַּעַם אַחַת מִן הָעִיר, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ מִקְצָתָן וְהִשְׁתַּדְלוּ הַיִּשׁוּב, אֵין לַאֲחֵרִים עֲלֵיהֶם כְּלוּם (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ הַנַּ"ל). עַיִּןִ סוֹף סִימָן קמ"ט מִדִּין מִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּמִצְוָה עִם הַקָּהָל:
א סָעִיף א אחד מבני מבוי כו' עיין בתשו' מהרשד"ם סי' תכ"א ותמ"א וסי' רס"ז ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קע"ב:
ב סָעִיף ב חנות שבחצר יכולי' השכנים למחות כו' בהגהות אשר"י כתב דהיינו לכתחלה אבל מהני חזקה ע"ש ועי' בתשובת ר"ל חביב סי' צ"ז:
ג סָעִיף ה כופין בני מבוי. עיין בסמ"ע ס"ק ט"ז שהאריך ועיין בב"ח שהאריך ג"כ בזה לבאר דעת הרמב"ם והשיג על הסמ"ע ואין דבריו נראין להמעיין שחילק בין רחיים לרחיים ומנ"ל סברא זו ועיין עוד שם בסמ"ע עד דס"ל כיון שנותן מס עמהן ה"ל כאלו דר עמהן ובהדר עמהן בעיר כבר נתבאר דנקרא שכינו כו' היינו אחר מסקנת האבעי' לקול' ולא ידעתי ליישב מאי קמבעיא ליה לר"ה בר' יהושע מי גרע מבר מתא דשייך בכרגא דפשיטא דא"י לעכב כשיש אומן אחר כ"ש בר מבואה דעיר זו ודוק וצל"ע אבל לשטת ב"י להרמב"ם ופירש"י וטור ותוס' מיושב זה עיין בב"י בס"ו עד ובדקתי בהשגות ולא מצאתי דבר זה כו' וטעה דהי' כתוב וא"א והיה סבור שהוא ר"ת ובהשגות א"א ליתא אלא הוא ר"ת ובאביאסף וכן הוא להדיא במרדכי והגמ' מיימוני בשם אביאסף ומביאם ב"י גופיה לקמן וכן הוא בדפוס הגהו' מיימוני החדשי' ועיין בס' א"א דף פ"ח ע"ש שנראה שלא כוון יפה ע"ש:
ד סָעִיף ה ורבים האומרים דבני חצר כו' נמשך אחר מ"ש ב"י סוף ס"א שכתב ודין זה ליתא לדעת שאר הפוסקי' ר"ל במבוי שאינו מפולש אע"פ שלא מיחו בראשון יכולים למחות בשני אבל לפע"ד צ"ע די"ל דהפוסקי' מודו בהא להרמב"ם ולא דברו מזה גם צ"ע על מה שמדמה מור"ם חצר למבוי בזה עיין בתשו' רמ"א סי' ט' יסוד א' וסי' ע"ג וע"ה בתשו' מהר"ס פאדוה סימן מ"א:
ה סָעִיף ה ורבי' האומרי' כו'. עיין בתשו' מבי"ט בח"א בשאלות השניות סי' י"ז דף ק"ח רע"ג וסי' ל"א דף קי"ג ובתשוב' רמ"א סי' ט' יסוד ב' ובתשו' מהרשד"ם סי' שס"ג ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן נ"ה:
ו סָעִיף ז מוכרים כדי פרנסתם כו' עיין בסמ"ע ס"ק כ"א עד אבל מור"ם אא"כ בסמוך סתם כדברי הטור כו' ולפע"ד נראה דמור"ם ס"ל כמ"ש ב"י דגם ל' הרמב"ם יש לפרש כלשון הש"ס ע"ש:
ז סָעִיף ז בפרט בזמן הזה. כו' ע' בתשו' רמ"א סי' נ"ב ובתשובת מהר"ן ששון סי' קנ"ה:
א סָעִיף א א' מבני מבוי שאינו מפולש כו' בכל מבוי יש כמה חצירות אלא שבמפולש דהיינו שפתוחה תמיד מב' צדדים והעוברים ושבים נכנסים מצד זה במבוי ויוצאים מצד שכנגדו בקעי בה רבים ולא שייך גבייהו הטענה שמרבה עליהם הנכנסים כו' ולמנוע ע"י זה להאומן לעשות בו מלאכתו שהרי גם זולתו שכיחי שם רבים משא"כ במבוי שאינו מפולש שאין לה אלא פתח א' ובמקום שנכנסים שם הם שבים ללכת דאין שם מעבר לרבים ומסיק מור"ם וכתב דגם בזה י"א דאין להם טענה זו מחצר לחצר שבאותו מבוי כ"א בדרים עמו באותו חצר עצמו יכולין למחות עליו מה"ט שמרבה עליהן הנכנסים ויוצאים וק"ל:
ב סָעִיף א שבקש לעשות כו' עד"ר שם הוכחתי דהאי שביקש ל"ד קאמר אלא ה"ה אם כבר החזיק ועשה שם מלאכה זו כמה שנים אין מועיל חזקה לזו וכ"כ הרמב"ם והמחבר הביאו בסמוך סעיף ד':
ג סָעִיף א רופא או אומן. אומן פי' כולי עלמא מקיז דם ורופא פירש"י מוהל וכ"כ ☜ בעיר שושן כאן ולא דק שהמחבר ע"כ לא סבירא ליה הכי שהרי בסמוך בס"ג כתב דכל מילי דמצוה אינו יכול למחות בו לכן נראה דפי' רופא שהוא רופא לגופות בני אדם ואומן פי' מקיז דם כן צריך להיות להאי גירס' דגרסינן רופא או אומן אבל במיימוני ובטור כתב רופא אומן ולפי זה י"ל רופא שהוא אומן וכן פירש ב"י ע"ש ועד"ר:
ד סָעִיף א סופר שטרות פי' לאפוקי ☜ סופר ס"ת וספרים דמצוה היא ולא כהרמב"ן שכ' שגם בזה יכול למחות ועד"ר:
ה סָעִיף א לימוד שאינו של תורה וז"ל ד"מ שם ובפי' המשנה כתב הרמב"ם וז"ל ☜ שאם הי' מלמד לתינוקות חשבון או תשבורת יכולין למחות בידו עכ"ל:
ו סָעִיף א ואפי' נתרצו כולם חוץ מא'. כן הדין בכל מצי מעכבי הנזכרים בסי' זה ☜ אבל בתקנות שמתקנין הקהל כתב הרא"ש בכלל ו' דין ד' דאין יחיד יכול לבטלן דבזה כתיב אחרי רבים להטות ע"ש:
ז סָעִיף א לא ישכירנו כו' בטור סיים וכתב אפילו אינו מוציא אחר שישכרנו בכדי שישכר אותו זה עכ"ל ועד"ר מה שחלקתי בזה בין שכירות למכירה:
ח סָעִיף א אבל למוכרו י"א דשרי הטעם נ"ל דבמכירה אינו נראה כ"כ שקנאו לעשות בו מלאכתו דהא י"ל שקנאו לנחלה להיות שלו לדירה וידור בו בנו או ישכרנו לאחרים עד שיפנה ממלאכתו זו ואם יבא הלוקח אח"כ לעשות בו מלאכתו הא מצי בני החצר לישתעי דינא בהדי לוקח ולכך לא מיחו חז"ל במוכר כיון שאין הזיקו ברי משא"כ שכירות שהוא לזמן ואין מדרך העולם לשכור בית אלא לדור בו מיד באשר הוא שם ומ"ה יכולין למחות בו בהמשכיר ועד"ר שם כתבתי דהמרדכי כתב בשם ריב"א ☜ דבלמכור לעכו"ם שאינו אומן הסברא הוא להיפך כו' ע"ש שכתבתי טעם דבריו:
ט סָעִיף ב אבל אינן יכולין למחות כו' מאחר שכבר החזיק ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' קנ"ה סט"ו בכותש הריפות וכיוצא בו בתוך שלו דיכולין למחות בידו ואפי' חזקה לא מהני בו וכמ"ש בטור שם בסוף הסי' סכ"ח שאני התם דמיירי בקול גדול עד שמנדנד הכותל שהוא היזק גדול וק"ל:
י סָעִיף ב מקול הפטיש כו' ועפ"ר ודרישה שם כתבתי שהטעם שכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו אין השכנים יכולין לעכב על מה שאדם עושה בביתו משא"כ בדינים הראשונים שהנכנסים ויוצאים והקול מהן הוא בחצר המשותף לכולם מ"ה יכולין למחות בו מלעשות להן היזק בחצירם ועיין בסמוך ס"ד שחזר המחבר לכתוב הני תרתי דינים דלענין עשיית המלאכה מהני חזקתו ולא לענין הנכנסין ויוצאין:
יא סָעִיף ב מאחר שכבר החזיק המ"מ דקדק שדוקא בהחזיק ס"ל להרמב"ם הכי מיהו האי חזקה נראה דאינו ר"ל חזקת ג"ש אלא כל שניכר שעשה מלאכתו ושמע ולא מיחה בו ה"ל להרמב"ם חזקה בנזקין כמ"ש הטור והמחבר בשמו לעיל בסי' קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה:
יב סָעִיף ב אפילו לכתחילה אינו כו'. ולא כמ"ש המחבר לפני זה דדוקא בהחזיק בו כבר מותר וק"ל:
יג סָעִיף ג תינוקות ישראל כו' מדסתם משמע דאינו מחלק ואפילו הן רבים שרי וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ולא כרמב"ם [כהרמב"ן] שכתב ע"פ פירש"י דביותר מנ' והוא מלמד את כולם דאסר ועד"ר:
יד סָעִיף ד בני מבוי כו'. ר"ל מבוי שאינו מפולש והרמב"ם והמחבר לטעמייהו דס"ל דגם במבוי כיון שאינו מפולש יכולין למחות בו מפני שמרבה עליהם הנכנסין ויוצאין כמ"ש בס"א וכאן למדנו דאפילו אם כבר החזיק בו אינו מועיל לזה החזקה:
טו סָעִיף ד ויוצאין לקנות. ה"ג לקנות ושתקו לא "החזיק "בדבר "זה "ויש להם כו' וכן הוא ל' הרמב"ם בהדי' שם בפי"א דין ה' וע"ש וה"ק אף ששתקו ויש לו חזקה לזה שאינן יכולין למחות בידו מלעשות מלאכתו בביתו או בחנותו מ"מ יש בידם למחות בהנכנסים ויוצאין ואין מועיל לזה חזקה וכבר כתבו המחבר ג"כ בס"ב ע"ש:
טז סָעִיף ה כופין בני מבוי זה את זה כו'. דברי המחבר הם הם דברי הרמב"ם וצריכין בר נגר להולמן שכתב המניעות פעם בלשון רבים פעם בלשון יחיד גם מערבב הטעמים פעם משום פיסוק חיותו ופעם משום הנכנסי' ויוצאין ובזה חוזר חלילה דוק בדבריו (והב"י כתב עליו ב' דרכים בביאור דבריו ואינם נוחים להמדקדק בדבריו שימצא בהן כמה דוחקים וגם במאי פליגי הרמב"ם והרבים החולקין עליו שכ' מור"ם על דבריו בב' הגהותיו והנה אציע לפניך ל' הברייתא והגמרא ומתוכו יתלבנו הדברי' בסייעתא דשמיא והוא דבפ' לא יחפור (סוף בבא בתרא דף כ"א) גרסינן בברייתא ז"ל כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי אומנות ולשכנו אינו כופהו כו' אמר רב הונא בריה דרב יושיע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך אכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו עכ"ל הגמרא וק"ל דאיבעי' דלא נפשטא היא וקולא לנתבע ולא מצי מעכב האי בר מבואה אבר מבואה אחרינא והנה הרמב"ם מפרש הברייתא דקתני כופין בני מבואות זא"ז כו' דהוא מטעם דמרבה עליו הנכנסין ויוצאין ובהיות כן עכצ"ל דלא איירי הברייתא במבוי מפולש אלא במבוי שאינו מפולש דבו דוקא שייך טעם ריבוי דנכנסים ויוצאין וכמ"ש בריש סימן זה וג"כ ס"ל דמ"ש כופין בני מבואות ל' רבים אינו ר"ל בני מבוי זה כופין לבני מבוי האחר' דממבוי למבוי לא שייך קפידא דרבוי הנכנסים אפי' כשאינן מפולשין אלא צ"ל דה"ל כאלו קתני כופין בני מבוי זא"ז וה"ק כל א' וא' מבני המבואות יכול לכפות לבני המבוי שדרין בו מלהושיב ביניהן א' מאלו שאף שהדרין עמו במבוי כולם מסכימין להושיבו ביניהן האחד מהן שאינו מסכים יכול לעכב ולומר שהוא יגרום שירבו עליו הנכנסים ויוצאין והשתא א"ש דשינו הרמב"ם והמחבר ל' הברייתא וכתבו כופין בני מבוי כו' בל' יחיד וק"ל ומ"ש בבריית' ולשכינו אינו כופהו ר"ל הדר עמו במבוי או במבוי האחרת שבעיר לפי מאי דקי"ל לקולא כאיבעי' דרב הונא הנ"ל וע"כ צ"ל דמיירי כשיש שם כבר אחד מאלו בני האומניות שלא מיחו בו שום אחד מהן דאל"כ אמאי אינו כופהו הא כ"ע ס"ל דיכול כ"א למחות אפי' אבן מבואו משום הנכנסין ויוצאין אבל כשיש שם אח' ס"ל להרמב"ם דאין זה טענה כיון דלא מיחה בהראשון. ואף שהרישא מיירי בדלית שם אחר צ"ל שבתיבת שכינו רימז לן תנא דברייתא דמיירי שיש שם אחר דאז השני הבא לקבוע שם נק' שכינו של ראשון ולמדונו הרמב"ם דהאי דקתני ולשכינו אינו כופהו ר"ל דאין שום א' מהן יכול למונעו לא אומן הראשון מטעם דפסק חיותו אפי' אם הוא ממבוי אחרת כיון דמ"מ שכינו הוא יושב עיר כמותו ולא א' מבני מבוי כו' מטעם דמרבה הנכנסי' כיון דלא מיחו בהראשון וז"ש הרמב"ם אינן יכולין למנוע בל' רבים ועפ"ז נראה להגיה וי"ו על תיבת אינם וצ"ל ואינם כי מתחלה כתב לשון הברייתא דלשכינו אינו כופהו דמשמעות הל' הוא אאומן שהוא כבר שם דאינו יכול למנוע להבא שם מטעם פיסוק חיותו והוסיף וכתב ואפי' היה מבני מבוי אחר והיינו ע"פ דקי"ל דאיבעיא דרב הונא לקולא לנתבע ורב הונא ג"כ איירי במניעת האומן הראשון וז"ש בר מתא אבר מתא ואח"כ הוסיף עוד וכתב אינם יכולי' למנוע ולמחות בו ור"ל דגם בני מבוי האחרים אינם יכולים למנוע מטעם נכנסים ויוצאין כיון שלא מיחו בראשון והשתא אתי שפיר הרבותא דאע"פ שהיה מבני מבוי האחרת דקאי אשלפניו אטעם פיסוק חיותא ולא קאי אלאחריו אמניעת האחרים מטעם נכנסין ויוצאין דבטענה זו לא מצינו חילוק בין בני מבוי זו לאחרת וק"ל. ואח"כ כתב הרמב"ם דברי רב הונא האחרים דאם הבא אינו שכינו אלא בא מעיר אחרת לקבוע שם יכול האומן למנוע ממנו את כל העיר מטעם פיסוק חיותו ואף שכתב שיש להם למנוע בלשון רבים לשון הברייתא נקט דקתני כופין בני מבוי כו' וכבר כתבתי דר"ל כל א' מהן וכמו שסיים ע"ז שם בברייתא וקתני לשכנו אינו כופהו בל' יחיד וכל אחד כפי טעמו וכמ"ש ומ"ש הרמב"ם שבא לעשות בצד חנותו כו' צד חנותו ל"ד קאמר אלא נקטו משום סיפא ללמדינו דאם הוא נותן מס עמהן אפי' לקבוע בצדו של ראשון אינן יכולין למחות שום אחד מהן וה"ט דס"ל כיון שנותן מס עמהן ה"ל כאלו דר עמהן ובהדר עמהן בעיר כבר נתבאר דנקרא שכינו דאינן יכולין לעכב עליו כלל זהו שטתו וטעמו של הרמב"ם וטעם החולקים כתבתי בדרישה שהן מפרשין דהאי ברייתא דכופין בני המבואות כו' דמיירי בסתם מבואות שהן מפולשין ובהן אין שייך ריבוי הנכנסין וכמ"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם הרישא מיירי שיש שם אומן אחר והוא המעכב משום פיסוק חיותא וכיון שכן קשה למה קתני כופין בני המבואות דר"ל שיכול למחות לו מבוי שלו ולא קתני שיכול למחות לו כל העיר וצ"ל דמיירי בנותן עמהן מס וז"ש מור"ם בהג"ה שניה ורבים האומרים דאפ"ה כו' ור"ל דאפי' נותן עמהן מס וזהו דוקא לשיטתן דמפרשי במבוי המפולש והעיכוב משום פיסוק חיותו משא"כ להרמב"ם דמפרש להברייתא דמיירי במבוי שאינו מפולש והטעם משום ריבוי הנכנסים ומיירי הרישא באין שם אומן אחר וכמ"ש דתו לא קשה למה לא קתני דיכולין לעכב עליו את כל העיר דאין טענת רבוי הנכנסין שייך ממבוי למבוי (ומ"ש כופין בני המבואות ר"ל כל א' מבני המבואות יכול לכפות להאחרים הדרים עמו במבוי וכמ"ש) וגם אין טענ' פיסוק חיותא שייך כשאין שם אחר וא"כ מה"ת לומר דכשנותן עמהן מס שלא יוכל לקבוע חנותו ואומנתו בצדו של האחר באותו מבוי עצמו וק"ל וממילא מבואר טעם פלוגתתן הראשונה דכ' מור"ם בהג"ה דלהרמב"ם דמיירי הברייתא במבוי שאינו מפולש וס"ל דדינו כחצר דשייך ביה טעמא דנכנסין ויוצאין ואפ"ה קאמר דלשכינו א"י לעכב ממילא נלמד דכשיש שם אחר תו אין קפידא וטענה בנכנסין דהוא בשביל אומני' אחרים דהא טעם זה צ"ל דמ"ה אינו כופהו שום אחד מהן לשכינו וכמ"ש לעיל משא"כ להחולקים דס"ל דמיירי במבוי מפולש וי"ל דדוקא במפולש אין מעכבין עליו דשם אין שייך טענת נכנסים וכמ"ש לעיל הא באינו מפולש למאן דס"ל דדינו כחצר ובחצר מסתבר לומר דאף שיש שם אחר מ"מ האחרי' יכולין לעכב ע"ז האומן האחר לקבוע שם מטעם ריבוי הנכנסים ומה שסיים מור"ם וכתב אלא דבעל האומן א"י למחות היינו מאבעייתו של רב הונא דקי"ל בה לקולא דבר מבואה אבר מבואה אחריתי א"י לעכב ואף דשם איירי לדידהו במבוי מפולש לענין טענת פיסוק חיותו אין חילוק בין מפולש לשאינו מפולש ודו"ק כי בזה עולין יפה דברי הרמב"ם והמחבר וגם דברי מור"ם ז"ל בלי פקפוק:
יז סָעִיף ה ומ"ש מור"ם בהג"ה שנייה ז"ל ובני העיר יכולין למחות בכל ענין כו'. ק"ק הא כבר נתבאר דאין שייך טענת הנכנסים במבוי מפולש לכ"ע וכ"ש ממבוי למבוי דהיינו עיר וצ"ל דה"ק דבעל האומנות א"י לעכבו מליכנס מטעם פיסוק חיותא אלא למבוי שהוא דר בו אבל במבוי אחר אינו מעכב עליו אבל בני העיר יכולים למחות בו כ"א את חצירו או מבואו שאינו מפולש שהן דרין בו מטעם נכנסין ויוצאין ואף שהוא נותן מס עמהן מ"מ הא כבר נתבאר שבני חצר כופין זה אל זה שלא לעשות אחד מהן אומן וגרדי ואף שיש כבר עמהם בני אומנות זה ס"ל להחולקים דיכולין למחות וכמ"ש וק"ל וע' בע"ש דדברים מגומגמים טובא בזה שם בסעיף ה' וסותרים זא"ז ע"ש ודו"ק:
יח סָעִיף ה עד שישכיר לו בית כו' ונ"ל דאיירי כאן כשאין בני העיר מוחין דאל"כ קשה הא כתב מור"ם בס"ס זה דבני העיר יכולין למחות אף לדור שם:
יט סָעִיף ו אבל אינם קובעים מקום עיין במהרי"ק שורש קצ"א שכ' אם הדין כן ברוכלים כ"ש באחרים שאינן רוכלין דאינן רשאין לדור בעיר אחת אם לא ברשות אנשי אותו העיר וע' מ"ש עוד מזה בסמוך:
כ סָעִיף ז והוא שימכרו בשוק. עפ"ר שם כתבתי בפי' דברי הטור דס"ל ☜ דביום השוק מותר להן למכור בשוק אפי' לבני העיר דלא חלקו בזה ובלבד שלא יהדרו על פתח ביתם ודוקא בהלואה הוא דאסרו להלות אפי' על השוק לבני העיר משום דהלואה הוא דבר ריוח שעיקרו לאחר יום השוק שבכל שבוע ושבוע יתן לו ריוח שלו משא"כ מכירה שהוא דבר התלוי בזמן המכירה לחוד ועמ"ש עוד שם:
כא סָעִיף ז מוכרים כדי פרנסתם לשון הטור מוכרים כשיעור שירויח כדי פרנסתו מן הרויח עד שיגבה הקפותיו עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי דלהרמב"ם דשינה בלשונו מל' הגמ' דבגמ' קאמר דמוכרים כדי חיותם ודקדקו מזה דיזונו מהריוח קאמר דאל"כ כשיכלה הקרן לא יהי' להם במה להחיות אבל הרמב"ם לא כ' כדי חיותם אלא כדי פרנסתם וליכא למידק מינה דבעינן דיחיו מינייהו לעולם משמע דס"ל דאינן מוכרין אלא כדי פרנסתן מהקרן ע"ש וי"ל דמה"נ לא כ' המחבר מן הריוח וק"ל. אבל מור"ם אח"כ בסמוך סתם כדברי הטור וכ' גבי מלוה שיכול ללות עד שישתכר כו' ואין סברא לחלק בין הלואה למכירת סחורה:
כב סָעִיף ז עד שיפרעו חובם לשון זה משמע דאיירי כשהן חייבין לאחרים ורוצים לשלם ומשהים שם עד שיפרעו הם דאל"כ הל"ל עד שיתפרעו מחובם. ומ"ש ואם יש להם מלוה ר"ל שיש עליהם מלוה והטור כתב עד שיגבו הם חובתם ושניהן אמת לדינא דזיל בתר טעמא:
כג סָעִיף ז או שהיא יותר טובה כו' הב"י כ' דמסתבר לומר דה"ה אם היא יותר רעה ה"ל כתרי מינים והעלוהו בצ"ע ע"ש:
כד סָעִיף ז ולכן יכולין למחות בידם כו' ☜ ואף מי שאין לו משא ומתן יכול למחות ולומר לו קפסקת חיותי במציאות הבאים לידך והיו באים לידי כ"כ הגהות מיימוני פ"ו משכנים ומהרי"ו בתשוב' סי' ק"ו:
כה סָעִיף ז חרם חזקת ישוב ר"ל שעושים חרם ביניהם ששום א' לא יכניס בביתו לאותו הבא לדור שם בלי רשות כל הקהל ☜ ואף אם הוא רוצה לדור אצל עכו"ם או לבנות לו בית לעצמו אכתי עושין ביניהם חרם שלא ישאו ויתנו שום א' מהקהל עמו וכדמסיק אבל אין עונש החרם חל על הבא לדור שם מאחר שאינן יכולין למחות מן הדין אבל חרם הרב על תלמידו חל וז"ש ואם יש רב בעיר כו' וק"ל:
כו סָעִיף ז דאין חרם חזקת ישוב חל על ת"ח. בד"מ כתוב ז"ל ראיתי בא"ז דמס' ברכות שר"ת לא רצה להורות בחזקת הישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא מפני אלמים ומסירים שאינן רוצים לפרוע מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמוהי' במנהגים שמוחי' ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם והוא חטא גמור וממדת סדום ולא יזכה להיות במחיצה של צדיקים עכ"ל. ועיין במהרי"ק מ"ש מחזקת ישוב בשורש ט"ז וכ' וקי"ח וקל"ב וקס"ז וקע"ג וקצ"א וקצ"ב ובמרדכי פרק לא יחפור ופרק חזקת ודיני הסכמתם שם שורש א' קפ"א וקפ"ב ובתשובת מהר"ר דוד כהן בית י"ב י"ג י"ד ל"א ל"ב ובריב"ש סי' שצ"ט תנ"ט קל"ב ותע"ז ודיני מסים תמצא בדברי הטור והמחבר בסי' קס"ג ושם רשמתי מקומות מהאחרונים שנמצאים בהם מדיני מסים ע"ש:
כז סָעִיף ז וטוענין חזקה שיש כו' וע"ל סי' ל"ז שכ' מור"ם שדנין בחזקת ישוב וכדומה לזה מצרכי רבים אפי' ע"פ עד מפי עד ואפי' פסולי עדות כשרים להעיד ומטעם דבל"ה כולן נוגעין בדבר והוא מדברי מהרא"י בת"ה סי' שמ"ב:
כח סָעִיף ז ויכולין למחות כו'. במרדכי פ' הגוזל בתרא פסק אם אמר השר מעצמו איני רוצה שידור שום יהודי כאן כי אם ברשות ראובן דאז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור שם כו'. (ומשמע מזה אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר) וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש קע"ג וסיים שם אבל אם חק השר לא הי' מתחלה אלא לטובתו ולא לטובת ראובן שלא ידור שם יהודי אחר בלי רשותו דאז אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק מזה ד"מ סס"ז:
א סָעִיף ז וכן דנין בחזקת ישוב כמו בחזקת קרקע כתב בדרכי משה וז"ל כתב המרדכי פ' חזקת (דף רמ"ט) עמוד ג' בא' שהחזיק שלש שנים בישוב אצל חבירו דהר"מ פסק דלא הוי חזקה הואיל וגם הבעלים היו דרים שמה ויש חולקין וע"ש ומחלוקתן תליא במעשה דאמר בשכוני גוואי הייתי שכבר נתבאר דינו לעיל סי' ק"מ עכ"ל וע' מ"ש בזה בסי' ק"מ סעיף ק"ד:
א סָעִיף ב מקול הפטיש עסמ"ע ס"ק י' הטעם דקול הפטיש הוא בביתו לכך אין יכול למחות משא"כ קול הנכנסין שהקול הוא בחצר המשותף לכך יכול למחות והוא תמוה דטעם זה לא שייך רק לדעת הפוסקים שהביא הרב בהג"ה דבקול הפטיש אפי' לכתחילה א"י למחות אבל לדעת המחבר דס"ל דאפי' בקול הפטיש יכולין למחות לכתחלה ואין חילוק בין קול הפטיש לקול הנכנסין ויוצאין רק לענין אי מהני חזקה דקול הנכנסין דמי לקוטרא ובה"כ ע"כ צ"ל טעם אחר דדוקא בנכנסים ויוצאים שבכל יום ויום איכא נכנסין ויוצאין אחרים לא מהני חזקה נגדם דדמי לקוטרא דיכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י לקבל משא"כ קול הפטיש אחר הוא מהני חזקה וכן הוא בפרישה וכן צ"ל ע"כ בהמ"מ שהביא הב"י שכתב שהרמב"ם למד דינו שלכתחלה יכול למחות בקול הפטיש דודאי גרוע קול הפטיש מקול הנכנסים ע"ש ולכאורה הוא תמוה דא"כ לענין דיעבד לא יועיל חזקה בקול פטיש כמו בקול הנכנסין וע"כ צ"ל דהוא מטעם שכתבתי וכן הסמ"ע בס"ק ט"ו רימז לטעם הנ"ל:
ב סָעִיף ה כופין בני מבוי עסמ"ע ס"ק ט"ז ומ"ש הרמב"ם בצד חנותו לאו דוקא קאמר וכו' והוא דחוק ולפענ"ד נראה דקמ"ל דאפי' במקום שבני העיר א"י למחות בידו כגון ביומא דשוקא או ביש לו אשראי או בנותנין יותר בזול כמבואר בסעיף ז' מ"מ יכול למחות שלא לעמוד מצדו משום פיסוק חיות דדוקא בבן עיר שנותן כרגא כמותו אין בו משום פיסוק חיות ואפילו בבר מבואה אחרינא מיבעיא ליה אי אית ביה משום פיסוק חיות אבל בבן עיר אחר שאינו נותן מס לכ"ע אסור לעשות חנות בצדו משום פיסוק חיות ולפ"ז לא קשה ג"כ קושיית הרמב"ן לדעת רש"י ותוספות דס"ל דא"י לעכב בבר מבואה אחרינא לפי מה דקיי"ל לקולא בבעיא דר"ה ברי' דר"י א"כ רישא דברייתא דכופין בני מבוי שלא להושיב ביניהן במאי מוקמת לה דאי בבר מתא אחרינא כל העיר יכול לעכב עליו ולכך דחקו עצמם דמיירי בנותן כרגא להכא והביאו ג"כ בסמ"ע לפמ"ש יש לומר דלעולם דבנותן כרגא חשיב כבן עיר ממש והרישא מיירי בבן עיר אחר שאינו נותן כרגא ולא קשה דא"כ לעכב עליו כל העיר די"ל דקמ"ל דאפילו במקום שאינו יכול לעכב עליו כל העיר כגון ביומא דשוקא או ביש לו אשראי או שמוזיל שיש טובה לבני העיר להרבה פוסקים כמבואר לקמן סעיף י' ואפ"ה יכול למחות לו שישב בצדו משום פיסוק חיות דבבן עיר אחר שאינו נותן מס שייך פיסוק חיות לכ"ע: ועש"ך ס"ק ג' שהקשה מה קא מיבעי' לר"ה ברי' דר"י בבר מבואה אחרינא מי גרע מבר מתא דשייך בכרגא דפשיטא ליה דא"י לעכב וכו' ובב"י יישב זה וכתב וז"ל דכיון דאין לו מבוי מיוחד כל מבוי ומבוי כמבוי דידיה הוא וכו' וכוונתו דבשלמא בר מבוי מעיר זה יש לו מקום במבוי שלו לעשות אומנתו משא"כ בן עיר אחרת שנותן כרגא ואם יהיו יכולין למחות בו א"כ לעולם לא יהי' יכול לעשות אומנתו או בשום חצר מבוי שאינו מפולש דבמקום שאין שם אומן אחר משום הנכנסין ובמקום שיש שם אומן אחר משום פיסוק חיות אמנם לפענ"ד נראה דכוונת הרמב"ם דבן עיר אחרת א"י לעשות חנות בצד חנות אפילו במבוי של אחר או ברה"ר משום פיסוק חיות של הבן עיר כיון שהבן עיר כבר הוחזק במקום זה ע"כ ראוי לבני העיר למחות ביד פוסקי חיותו ולכך כתב הרמב"ם בלשון יש להם למונעו דבמבוי שלו שייך הלשון יכול למחות שהוא בעצמו יכול למונעו מרשות שלו משא"כ ברשות שאינו שלו יש להם לבני העיר למונעו מרשותם שלא יפסוק חיותו של בן עירם שמסייע להם במס שנותן למושל בעד רשות המו"מ וכן מדוקדק הלשון דברישא כתב היה שם במבוי וכו' וכאן כתב סתם חנות בצד חנות משמע דיכול למונעו בכל מקום וזהו ג"כ מה שאמר ר"ה בר"י דבר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב והיינו כר"ה משום פיסוק חיותו ואפי' ברה"ר אבל לענין אי הנותן כרגא מעיר אחרת רשאי להעמיד חנותו במבוי שיש שם חנות היינו באמת בעיא דר"ח ברי' דר"י אך לדידן אין נ"מ דאנן קיי"ל לקולא בבעיא דר"ה ברי' דר"י וא"כ אפי' במבוי יכול להעמיד אך הא קצת קשה דפסקו לקולא בבעיא דר"ח ברי' דר"י מחמת שעושה בשלו והוא כך לא לנתבע דמ"ש מרפת בסי' קנ"ה סעיף ג' בריב' בחלונות דהוא בעיא דלא איפשטא ופסקו דלכתחלה יכול לעכב א"כ ה"נ יעכב אותו לכתחלה שלא להעמיד בצדו:
א סָעִיף א מפולש. בכל מבוי יש כמה חצירות אלא שבמפולש דהיינו שפתוח תמיד מב' צדדיו והעוברים ושבים נכנסים מצד זה במבוי ויוצאים מצד שכנגדו דבקעי בו רבים ולא שייך גבייהו הטענה שמרבה עליהם הנכנסים כו' ולמנוע להאומן מלעשות מלאכתו שהרי גם זולתו שכיחי שם רבים אבל באינו מפולש שאין שם אלא פתח אחד ובמקום שנכנסים הם שבים ללכת דאין שם מעבר לרבים ומסיק הרמ"א דגם בזה יש אומרים דאינם יכולים למחות הדרים במבוי כי אם הדרים עמו באותה חצר יכולים למחות מה"ט שמרבה עליהן כו' עד כאן לשון הסמ"ע ועי' בתשובת מהרשד"ם סי' תכ"א ותמ"א וסי' רס"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קע"ג:
ב סָעִיף א שבקש. לאו דוקא דה"ה אם כבר החזיק ועשה שם מלאכה זו כמה שנים אינו מועיל חזקה לזו כמ"ש בס"ד ע"ש. סמ"ע:
ג סָעִיף א רופא. פרש"י מוהל וכ"כ בע"ש ולא דק שהמחבר ע"כ לא ס"ל הכי שהרי בס"ג כת' דכל מילי דמצוה א"י למחות לכן נרא' דפי' רופא הוא לגופות בני אדם ואומן פירוש מקיז דם להאי דגריס רופא או אומן אבל במיי' ובטור כתוב רופא אומן ולפי זה יש לומר רופא שהוא אומן וכן פי' הב"י ע"ש עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דאף הרמב"ם כונתו או אומן שהרי סיים ולא ישכרנו לא לרופא ולא לאומן ומה שהקשה הסמ"ע על פי' דמוהל ממילי דמצוה שבס"ג ותמיהני מה תיקן בזה דאטו רופא נפשות אינו מצוה ונרא' דלהכי אמרו מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה כו' להורות דדוק' בענין מצוה התלוי בצרוף אנשים משא"כ בשאפשר לו לילך לבתי האנשים שצריכין לו מעכבין עליו שלא ליעשות מוהל אם הוא באופן שיבאו הרבה אנשים לביתו עכ"ל):
ד סָעִיף א דשרי. נרא' לי הטעם דבמכירה אינו נרא' כ"כ שקנאו כדי לעשות שם מלאכתו די"ל שקנהו לנחלה לדירת בנו או ישכירנו לאחרים עד שיפנה ממלאכה זו וא"כ אין היזקו ברי משא"כ שכירות שהוא לזמן ואין מדרך העולם לשכור בית אלא לדור בו מיד באשר הוא שם ומש"ה יכולין למחות. סמ"ע:
ה סָעִיף ב למחות. בהג"א כ' דהיינו לכתחלה אבל חזקה מהני ע"ש ובתשובת ר"ל חביב סי' צ"ד עכ"ל הש"ך (יכולין השכנים לעכב שלא יעשה חצירו פונדק ואינו יכול להשכירו לעוברים ושבים דה"ל פונדק אבל יכול להשכירו לשנה או לחדשים גם מעכבים עליו השכנים שלא ישכיר חצירו לשכן רע וכל שכן לעובד כוכבים תשובת הגאונים סי' קי"ח. כנה"ג):
ו סָעִיף ג תינוקות. מדסתם משמע דאינו מחלק ואפילו הן רבים שרי וכ"כ הטור בהדי' ודלא כהרמב"ם שכ' ע"פ פרש"י דביותר מחמשים והוא מלמד את כולם דאסור. סמ"ע:
ז סָעִיף ד מבוי. ר"ל שאינו מפולש כמ"ש המחבר בס"א וכאן לימדנו דאפילו אם כבר החזיק אינו מועיל לזה החזקה. שם:
ח סָעִיף ה כופין. הנה הסמ״ע האריך בטעם פלוגתת המחבר והרמ״א בשטת הש״ס פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ״א) ואין בו נ״מ לדינא ע״כ לא כתבתיו וכתב הש״ך דגם הב״ח האריך בזה לבאר דעת הרמב״ם והשיג על הסמ״ע ואין דבריו נראין להמעיין שחילק בין רחיים לרחיים ומנ״ל סברא זו כו' ע״ש ועמ״ש הט״ז בזה (מי שבקש לקבוע רחיים של בהמה לטחון חטים לכל עובר ושב וחבירו מוחה הדין עם המוחה ואפילו החזיק חבירו. מהר״י אדר' ז״ל סי' ער״ה ומהרש״ך ז״ל ח״א סי' ל״ג. אמר המאסף ואם לטחון לעצמו שאינו מרבה דריסת הרגל לדעת הרשב״א וסייעתו א״י למחות בידו אפי' לא החזיק וכן נתבאר מדברי הרבנים הנזכרים ז״ל ועיין במהרי״ק שורש קל״ב ובתשובת רד״ך בית ל״א חדר ג' ובמשפטי שמואל סי' ק״א ק״ב וקי״ב. כנה״ג):
ט סָעִיף ה ורבים. נמשך אחר מ"ש הב"י ז"ל ודין זה ליתא לשאר הפוסקים ר"ל במבוי שאינו מפולש אף ע"פ שלא מיחו בראשון יכולים למחות בשני אבל לפע"ד צ"ע די"ל דהפוסקים מודו בהא להרמב"ם ולא דברו מזה גם צ"ע על מה שמדמה מור"ם חצר למבוי בזה עיין בתשובת רמ"א סי' ט' יסוד א' וסי' ע"ג וע"ה ובתשובת מהר"מ פדואה סי' מ"א עכ"ל הש"ך:
י סָעִיף ה המלך. (אפי' היה לו חנות מקודם והיה פורע מס עם הקהל והלך עם ביתו מהעיר ונתיישב שם י"ב חדש ולא היה פורע שכירות ולא מס עם הקהל יכולים לעכב עליו שלא יחזור. תומת ישרים סי' קי"ט ועיין בתשוב' מבי"ט ח"ג סי' ל"א ובתשו' מהרשד"ם חח"מ סי' רנ"ט. כנה"ג):
יא סָעִיף ה האומרים. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' י"ז דף ק"ח ע"ג וסימן ל"א דף קי"ג ובתשובת רמ"א סי' ט' יסוד ב' ובתשובת מהרשד"ם סימן שס"ג ובתשובת רש"ך ס"ב סי' נ"ה. ש"ך:
יב סָעִיף ה שאין. (ומאחר דיש מקומות חלוקות ויש פנים לכאן ולכאן ראוי לכתחלה לאסור עליו אבל לא לדון עליו כלל. בפרט בזמנים האלו וכן מצאתי שכ' הגאון אב"ד הזקן מורינו ורבינו קלונימוס וז"ל ובזמנים האלו לא מצאנו ידינו ורגלינו להיותינו דנין בדיני מערופיא. רש"ל ז"ל בתשובות סי' ל"ז ועיין בתשובת משאת בנימין סי' כ"ז וסימן מ"ג. כנה"ג):
יג סָעִיף ו קובעים. עיין במהרי"ק שורש קצ"א שכתב אם הדין כן ברוכלים כ"ש באחרים שאינם רוכלים דאין רשאין לדור בעיר אחרת אם לא ברשות אנשי העיר ההיא. סמ"ע:
יד סָעִיף ז פרנסתם. לשון הטור מוכרים כשיעור שירויח כדי פרנסתן כו' והרמב"ם דשינה לשונו מל' הש"ס דאמרו מוכרים כדי חיותם ודקדקו מזה דיזונו מהריוח קאמר דאל"כ כשיכלה הקרן לא יהא להם במה לחיות אבל הרמב"ם לא כתב אלא כדי פרנסתם וליכא למידק מיניה דיחיו מינייהו לעולם משמע דס"ל דאין מוכרין אלא כדי פרנסתם מהקרן וי"ל דמשה"נ לא כ' המחבר מן הריוח אבל מור"ם בסמוך סתם כדברי הטור וכתב גבי מלוה שיכול ללות עד שישתכר כו' ואין סברא לחלק בין הלואה למכירת סחורה עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דנ"ל דמור"ם ס"ל כמ"ש הב"י דגם לשון הרמב"ם יש לפרש כלשון הש"ס. ע"ש:
טו סָעִיף ז חובם. לשון זה משמע דאיירי שהן חייבים לאחרים ורוצין לשלם ומשהין שם עד שיפרעו הם דאל"כ הל"ל עד שיתפרעו מחובם ומ"ש ואם יש להם מלוה ר"ל שיש עליהם מלוה והטור כתב עד שיגבו הם חובתם ושניהן אמת לדינא דזיל בתר טעמא עכ"ל הסמ"ע (דוקא בעיר יכולין לעכב אבל בכפרים ובגבולותיה א"י לעכב. משפטי שמואל סי' ס' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ג משפט צדק ח"א סי' מ"ו אבל משם הרשב"א ז"ל בתשובה סי' [ת] רס"ד כ' דאפילו בכפרים ובגבולו' יכולים לעכב. כנה"ג):
טז סָעִיף ז טובה. הב"י כתב דמסתבר לומר דה"ה אם היה יותר רעה דה"ל כתרי מיני והעלהו בצ"ע ע"ש. סמ"ע:
יז סָעִיף ז שדרים. עיין בתשו' רמ"א סי' נ"ב ובתשו' מהר"א ששון סי' קנ"ה (עיין בכנה"ג בהגהת ב"י אות מ' מ"א ומ"ב ע"ש):
יח סָעִיף ז חרם. ר"ל שעושים חרם ביניה' ששום אדם לא יכניס בביתו לאותו הבא לדור שם בלי רשות כל הקהל. סמ"ע:
יט סָעִיף ז חכם. בד"מ כתב ז"ל ראיתי בא"ז דמסכת ברכות שר"ת לא רצה להורות בחזקת הישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא מפני אלמים ומסירים שאינן רוצים לפרוע מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמיהין במנהגים שמוחין ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם והוא חטא גמור וממדת סדום ולא יזכה להיות במחיצת צדיקים עכ"ל. שם:
כ סָעִיף ז כולו. (ובכנה"ג הביא בשם חכמי רומי דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"צ עוד התרה ועמ"ש עוד שם באות מ"ט ונ' בהגהת ב"י ע"ש:
כא סָעִיף ז ויכולין. במרדכי פ' הגוזל בתרא פסק דאם אמר השר מעצמו איני רוצה שידור שום יהודי כאן כי אם ברשות ראובן דאז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור שם כו' ומשמע מזה אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר וכן נרא' מדברי מהרי"ק שורש קע"ג וסיים שם אבל אם חק השר לא היה מתחלה אלא לטובתו ולא לטובת ראובן שלא ידור שם יהודי אחר בלי רשותו אז אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק מזה. ד"מ בסס"ז. שם:
כב סָעִיף ז ישוב. (במקום שיש חרם חזקת ישוב אינו מתפשט אלא עד תחומה של עיר אבל חוץ לתחו' העיר מותר לישראל אחר לדור שם ע' אגודה וכתב ש"ג פרק לא יחפור דלא מיירי רק בעיר שיש לה רשות מהישוב מאותה העיר בסתם אבל אם פירש לו המלך או השר שהרשהו ומחזיקו במקום ששולט יד המלך ונותן לו רשות שבכל מלכותו אז הוי העיר וכל גבולה בחזקת ישראל אשר שם ואע"פ שיהיה לעיר מאה מילין גבול סביב לה. יש מקומות שהתקינו שמי שיש לו בית לא ישכור לו בית אחר לדחות למי שאין לו בית וכתב מהרי"ו סי' קי"ח שאם הוא ת"ח וצר לו המקום להעמיד בחורים ואיכא בטול תורה יכול לשכור בית שני ולדחות למי שאין לו בית. תקנות רגמ"ה הובאו במהר"מ מינץ סי' ק"ב עכ"ל כנה"ג):
א סָעִיף ב יכולים השכנים למחות. עיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן צ"ב במעשה בג' אחין שהניח להם אביהם בית בירושה שנים קבלו שטח העליון ואחד מהם שטח התחתון וביקש א' מהעליונים למכור יי"ש על הצנצנת לאחדים והתחתון רוצה לעכב מפני שיוצאים ונכנסים דרך חצירם המשותף לשלשתם וכתב הגאון השואל שלפי דעתו נראה בפשיטות שיכולין למחות בידו כמו בפותח חנותו לחצר השותפין אע"ג דטעמא דא"י לישן מקול הנכנסים לא שייך אם מוכר ביום ופוסק מלמכור בשעה שבני אדם הולכין לישן דבזמן חכמי הש"ס היה דרכם למכור גם בלילה בחנויות כדמשמע רפ"ג דב"ב דרק חנותא דמחוזא עבדי ביממא ולא בליליא מ"מ רוב הפוסקים כתבו דשינה ל"ד אלא מפני שמרבים עליו הדרך כמ"ש בדרישה סק"ג כו' אך לא רצה לפסוק הדין לחלוטין מפני שהוא תמהון בעיני העולם שיוכל אחד לעכב על חבירו בעשיית פרנסה למכור משקים בביתו ואם זה יזכה למחות יעוררו רבים למחות בשכניהם מוכרי יין דשכיחי טובא כו' ואפשר שנשתנה הדבר ע"י אורך הגלות שנתמעטו הדיורים לבני עמינו ואם ימחה א' בחבירו באלו יצטרך לבריות ח"ו אם אין לו במה להתפרנס כו'. והוא ז"ל השיב דודאי לפי ההלכה נראה שיכול למחות בהעליון ומ"ש הרב השואל דלרמב"ם הטעם משום שא"י לישן זה היה בימיהם שהיו עושים בחנות גם בלילה כדמשמע רפ"ג דב"ב כו' לא נ"ל דהא דאמרינן חנותא דמחוזא כו' היינו שהיו דרים בביתם ועושים מלאכה או מוכרים בחנותם ביום בשעת מו"מ ואילו במקומות אחרים הסוחרים והאומנים דרים שם בלילה וה"ל חזקה רצופה דג' שנים אבל לעולם ליכא דוכת' דעבדי בליליא כדכתיב והיה לנו הלילה למשמר כו' אבל פשוט דשינה הוא לאו דוקא בלילה אפי' ביום אין לו מנוח מחמת בלבול הקול ואיכ' ינוקי דגני ביממא ואיכא נמי קלא דפועלים המשכימים למלאכתם ונכנסים לחנות וכדומה ע"כ נ"ל דאין זו סמיכה. גם מ"ש דאפשר נשתנה הדבר כו' הגם שאפשר להוסיף תבלין ולומר כיון דכתבו הפוסקים לקמן ס"ג לאו דוקא תשב"ר אלא ה"ה לכל מילי דמצוה א"י למחות אם כן הא קיי"ל בזה"ז דמזונות הוא דבר מצוה כמ"ש בא"ח ס"ס רמ"ח בהגה מ"מ לא נ"ל דע"כ לא קאמרי אלא בבטול מצוה דאם לא ילמדו יתבטלו או שארי מצות המוטלים על הכל אבל הכא פרנסת בניו וב"ב אינה מוטלת על שכיניו כו' אמנם נ"ל לדון לזכות על פי מה שכתב בתשובת רלב"ח סימן צ"ו לפרש הטעם לדעת רמב"ן ורוב הפוסקים דגבי חנות שבחצר אפילו חזקה לא מהני (דלא כהג"א והרע"ב) משום ריבוי הדרך וגבי עושה מלאכתו בחנותו אפי' לכתחלה מותר דלכאורה קול הפטיש ורחים גריע טובא מריבוי דרך וכתב דהטעם מפורש במתניתין דתנן אבל עושה הוא כלים ומוכר בשוק מבואר דכל שא"א לו לעשות בשוק כי על כן הפטיש והרחים יעשה בביתו אינם יכולים למחות אפילו בקול גדול המטריד אותם כי לא מצי למיפסקיה חיותיה משא"כ המכירה יכול לעשות בשוק על כן לא יסבלו אפילו הפסד קטן כו' ולפי זה במוכרי יין וי"ש דלא מצי למכור בשוק שעיקר הפרנסה הוא שבאים אנשים לשבת בבית משתה היין לשתות לפכוחי פחדא כדאשכחן כה"ג בב"מ ס"ו ע"ב ולא שכיחי השתא אינשי סובאי יין בחוצות דמרקדי בי כובי וכיון דא"א למכור בשוק הדר ה"ל האי חנות כמכה בפטיש דלדעת רוב הפוסקים אפילו לכתחלה א"י למחות כו' ושוב כתב דאפשר לחלק בין מוכרי יין למוכרי יי"ש כי בתשובת מהר"ם אלשיך סי' מ"ו אודות שטענו אנשי מבוי שהעוברים ערלים יגנבו מה שבחלונותיהם ופסק דריבוי דרך שמענו ריבוי גנבים לא שמענו דאחזיקו העוברים בלסטיותא לא מחזקינן ע"כ כל היכא דליכא משום ריבוי דרך ליכא נמי משום גנבי כו' וכפי הנראה היינו בסתם ארמאי ההולכים לדרכם אבל בקובעים על היין או משקה יי"ש בבני אדם כאלו שאינם מתיישבים ביינם איכא חששא טובי אפשר מודה מהר"ם אלשיך להשאיל שם אך במוכרי יין שבמדינתינו הוה מיעוט שאינו מצוי שישהה ארמאי יין בבית ישראל אבל יי"ש רוב ומצוי היא קרוב לודאי שיכול למחות כו' עכ"ד עיין שם:
ב סָעִיף ג ואין השכנים כו'. עיין בלבוש שכ' ונ"ל דוקא בני המבוי או בני החצר שדרים יחד במבוי אחת או בחצר אחד ואינו דרים יחד בחדר א' או בבית החורף אחת אבל אותם הדרים בבית חורף אחת כנהוג במדינות אלו מחמת דוחק דירה נ"ל ודאי שכל א' יכול למחות בחבירו אפי' להיות מלמד תינוקות של ישראל תורה באותו בית החורף שהוא דר שם עמו שזה ודאי אין דעת רוב העולם סובלתו ועל דעת זה לא נשתתף עמו בדירה זו אם לא שהתנה מתחלה עכ"ל:
ג סָעִיף ה א"י למונעו ולומר לו כו' עיין בב"י שכתב וז"ל וכתוב במרדכי ומבוי הסתום מג' צדדין רק בצד א' יכנסו לו ודר ראובן אצל צד הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח שאין העובד כוכבים יכול לילך אם לא ילך תחלה לפני פתח שמעון נראה דיכול לעכב עליו כדרב הונא. אביאסף. וכ"כ בהגהות מיימון פ"ו מהלכות שכנים. ונראה דאביאסף סבר דלא כר"ה בריה דרב יהושע (דפשיטא ליה דלא כרב הונא) וא"כ לדידן דקיי"ל כר"ה בריה דר"י לא מצי מעכב עליו עכ"ל. ובטור ד' דיהנפורט עם חידושי הגהות מהרל"ח הביא על זה הגהת ד"מ שכתב וז"ל ולעד"נ דגם ר"ה בריה דר"י מודה בהאי דינא דכיון דשמעון יושב בפתח ולא היה שום אדם יכול לעבור לראובן אם לא ילך לפני פתחו של שמעון וכ"כ במרדכי בהדיא שם ומשמע דדוקא מכח זה פסק שם כן דזה מקרי שפיר פסק לחיותיה ולא כשמעמיד החנות בצדו ודוק עכ"ל גם בכנה"ג בהגב"י אות ט"ו עמ"ש הב"י ונראה דאביאסף סובר דלא כר"ה בריה דר"י כו' כתב וז"ל אבל מהר"ם איסרלס ז"ל בתשובה סימן ע' כתב דבברי היזקא כנדון המרדכי כ"ע מודו דהלכה כרב הונא ובספר משאת בנימין סימן כ"ז כתב דהיכא דבא השני לדחות הראשון לגמרי ולבטל אותו ממחייתו כענין החנות והארינד"א שאין רשות אלא לאחד מבני העיר ובא השני והשיג גבול הראשון ודוחה אותו לגמרי כ"ע מודו דמצי מעכב אפי' אבר מבואה דידיה וכ"כ שארית יוסף סימן י"ז ואע"פ שרש"ל (בתשו' סי' ל"ו) לא כתב כן אפשר דהיינו דוקא כשקנה הראשון הארינד"א לזמן קצוב עכ"ל: והמעיין בתשובת מ"ב שם יראה דלא מכח דברי אביאסף הנ"ל כתב כן רק מסברא דנפשיה כתב לחלק בכך וכפי הנראה נידון דמשאת בנימין ברי היזיקא טפי טובא מנידון דאביאסף דהתם אף שיושב זה נגד זה הפתח מ"מ אפשר שילכו הקונים גם להלאה ויקנו מהאחר אבל בנידון דהמ"ב מדחהו לגמרי וקרוב לומר דבנד"ז גם הב"י מודה שיכול לעכב. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קי"ח ע"ד ה' דיינים שהיה להם פרנסה מאדון אומן א' עושה ומבשל צוקר לי"ט של פסח שהם היו נותנים לו ההכשר ועתה בא רב א' והשתדל בצירוף א' מן הדיינים הנ"ל אצל האדון האומן לדחות את האחר ונשאל מה דינם של אלו. והאריך שם בדין יורד לאומנות חבירו ובדין עני המהפך בחררה ובסוף התשובה הזכיר דברי אביאסף הנ"ל דאעיג דלא קיי"ל כר"ה היינו במבוי מפולש שיכולים הקונים לבא מצד אחר אבל במבוי סתום כו' וכתב דכן משמע מפירש"י [ב"ב כ"א ע"ב] גבי שאני דגים דיהבי סיירא מסיים אבל הכא מי שבא אצלך יקנה כו' משמע היכא שאינם באים כלל ופוסק חיותיה לגמרי כופין. דר"ה מחשב גם זה לפיסוק חיותיה ולית הלכתא כוותיה דלא הוי פיסוק חיותיה אלא חולשת חיותיה דהרי אפשר שיבואו גם אליו לטחון. אבל היכא דבאמת פוסק חיותיה לגמרי מדבר זה מטחינת רחיים ופשוט אפילו יש לזה עוד אומנות אחרת או אפילו הוא עשיר גדול אנו דנין על חיותו הלז דרחיים הוא נפסק לגמרי מכל וכל (קצת בדומה לזה כתב הוא ז"ל בחלק אה"ע סימן קל"א שהבאתי בפ"ת לאה"ע סי' ע' סק"ב ע"ש) הואיל והמבוי סתום וזה יושב בראש המבוי ברחים או תינוקות המשמיעים קול אשר כל העובר ישמע קול וילך לזה ולא להאחרון נמצא פוסק חיותו לגמרי בזה כופין כו' ונידון שלפנינו לפי הנראה פסקי' להאי חיותיה לגמרי שא"א לומר השכר עצמך במקום אחר כי לא נמצא כזה במקומו והוא אחד ואין שני ונפיק חיותיה מהאי מלתא לגמרי ואפי' יהיה כהפקר מ"מ לענין פוסק חיותא כי האי אין חילוק בין הפקר למו"מ. ולא רציתי לדבר יותר כיון שאינו חפץ שילמדו מדברי לדינא בין הצדדים כו' עכ"ד ע"ש ושם בסימן ס"א עובדא כיוצא בזה אודות נער א' שהחזיק לקנב בשר במקולין קרוב לג' שנים ואירע שנסע לקהלה סמיכה על יו"ט ונתעכב שם וכשראה הערל הממונה על המכס כי בושש לבא פתח חנותו של הנער בחזקה והושיב בו א' מבעלי בתים לא יתנזק מנס המלך ובשוב הנער אל ביתו לא רצה הבע"ב הלז להניח אומנות הקצבים וא"א שיקצבו שניהם במקום הזה כי יפסידו זה על זה ויתנזק מכס המלך והנער טוען כי כבר החזיק באומנות זה והוא יורד עתה לחייו והבע"ב טוען כי אין מקום לנער שיקצוב במקום שיש בע"ב הרוצה בזה ומה שהחזיק אינו כלום כי איזה אנשים מיחו בידו כו' והשיב באריכות והביא שם תשובת חו"י סי' מ"ב באמצע התשובה שכתב יורד לתוך אומנות חבירו קיי"ל דמותר לכתחלה אם לא בבר מתא אחריתי וראיה חזקה מהא דאיתא פ' אלו הן הלוקין בא דוד והעמידן על י"א כו' ומפרש שם כולהו במידי חסידות ובתוכם לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנת חבירו מכלל דשרי רק לצנועים ופרושים כו' והא ז"ל תמה עליו דמוכח בהיפך מפרש"י ב"מ (דף ע"א) בד"ה יורד עמו לחייו וגם ממקומו נמי מוכרע שאלו הי"א דחשיב בפ' אלו הן הלוקין שם הם החמורים שבתרי"ג כו' אך נראה שיש חילוק בזה דודאי בר מתא בר מתא דידיה היכי שאינו מדחהו לגמרי אפי' לכתחלה מותר ואין זה נקרא כלל יורד לתוך אומנות חבירו שהרי כ' הפוסקים טעמא דבר מתא אינו מעכב אבר מתא משום שזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו (אגב שיטפא לא דק בלשונו וכתב שהרי כ' הפוסקים כו' ובאמת זה הטעם איתא בברייתא ב"ב כ"ח ע"ב) וא"כ לא מקרי יורד לאומנת חבירו אך בכעין נ"ד שע"י שיורד לאומנתו מדחהו לגמרי שא"א שיקצבו שניהם זהו יורד לאומנת חבירו ממש ועל זה אמרו שהוא מכלל מה שהעמיד דוד כל התורה עליהם והוא מהחמורות ומזה איירי נמי רש"י בב"מ הנ"ל ומצאתי לי רב בכנה"ג סי' קנ"ו בטור אות י"ב עמ"ש הטור אבל אם הוא מזאת העיר א"י לעכב עליו כתב וז"ל ודוקא בכגון זה שיכול לומר אתה עושה בתוך שלך ואני עוש' בתוך שלי אבל ברוצה ליכנס לתוך גבולו ולדחותו ממחיצתו שהחזיק בה כמה שנים פשיטא דלא כל כמיניה מורי זקני הרב בתשובה נ"כ עכ"ל ופשיטא דנ"ד גרע מדחייה ממחיצתו שיכול לשכור לו חנות במקום אחר משא"כ בנ"ד שנדחה לגמרי מלקצב בעיר הזאת (קצת צ"ע למה לא הביא מדברי אביאסף הנ"ל כמו בסי' קי"ח הנ"ל וגם על הכנה"ג תימה שתלה הוראה זו בזקינו הרב ז"ל ולא הזכיר שהם דברי א"א ותשובת מ"ב וש"י כמ"ש הוא עצמו בהגב"י אות ט"ו הנ"ל) ופשוט נמי דמ"ש כנה"ג שהחזיק בה כמה שנים לאו דוקא כיון דבר מתא הוא אפי' החזיק בה יום א' מי יכול לדחותו כו'. וכתב עוד אמנם מה שטוען הבע"ב כי אין מקום לנער שיקצוב במקום שיש בעל אשה ובנים הרוצה בזה נ"ל טענה נכונה מאחר שידוע חק המלך דמטיל הכרגא רק על בעל אשה ובנים וכן מעמיסים עליהם מעות צדקה ופרנסת הרב ומשועבדים וכדומה ולא על הנערים כ"א נוטלים מידם מעט כפי שיעור עסקם כפי ראות עיני הגובה א"כ הני נערים כיון שהמלך לא קיבלם לכרגא שלו אע"פ שנולדו פה בעיר מ"מ לענין מו"מ דין בני מתא אחרת להם כו' ואף שלא ראיתי מי שמוחה בידם לסחור ולסבב על פתחי הקונים ולהפסיד על בעלי בתים אולי הוא משום דבלא"ה איכא סוחרי עו"ג וגם בני ישראל ממתא אחריתי ואין בידינו לכופם לכן אין למחות בידם ג"כ כו' אך בנ ד במקולין שאין יכול לעסוק בזה כ"א אחד מאנשי העירב ודאי לא נכון לעשות כזה שהנער יקצוב אם יש בע"ב הרוצה בזה ואע"פ שכבר החזיק בזה לאי מהני ליה מידי חדא שלא החזיק ג' שנים ועוד שלא היה בשופי ועוד דאין מחזיקים בשל רבים כו' עכ"ד והאריך בזה ובענין שאר טענות שהיה ביניהם ויובא קצת לקמן סי' קס"ג ס"א ס"ק א'. ועיין עוד בתשובה הנ"ל סי' ע"ט קונטרוס ארוך בדיני יורד לאומנת חבירו ועני המהפך בחררה והזכיר שם דמהרש"ל בתשובה סי' ל"ו (וכן בתשובת מ"ב סי' כ"ז) חלק דינים אלו לארבעה ראשים והוא ז"ל נתן בהם סימנים. מהפך מונח טרחא פסיק. פי' מהפך הוא דין עני המהפך בחררה דלקמן סי' רל"ז. מונח הוא מציאה והפקר דפליגי בזה רש"י ור"ת אי שייך ביה דין עני המהפך ע' ברמ"א שם. טירחא הוא אם טרח האחד בדבר מה אסור לשני ליקח אותו דבר ואם לקח הוי גזל מדבריהם ואפילו בדבר הפקר כהא דתנן בסוף הניזקין עני המנקף בראש הזית כו'. פסיק הוא דין יורד לאומנת חבירו ופסיק לחיותיה המוזכר כאן ושם האריך בכל פרט ופרט ושוב הביא דברי אביאסף הנ"ל וקבע בהם מסמורות עש"ה. ועיין בתשובת מאמר מרדכי סי' ע"ט בעיר אחת שיש שם ראטהויז השייך לשר העיר ויש בו י"ב חנויות פתוחות לרחוב ששה לצד מזרח וששה לצד צפון וכל החניות האלו שייכים ליהודים ועתה רוצה זה שיש לו חנות בקצה המזרח לפתוח לו פתח גם לעבר הצפוני והנה זה היושב ראשונה בעבר הצפוני מעכב עליו באומרו שמעיקרא היה ראשון ועכשיו נעשה שני ומגיע לו היזק מזה וגם כל היושבין בעבר ההוא מעכבין מטעם זה. והאריך שם בדברי אביאסף הנ"ל ומסיק דבנדון זה גם אביאסף מודה ורשות בידו לפתוח לו פתח לעבר הצפוני ואין יכולים לעכב בידו ע"ש. ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חח"מ סי' ו' בסופו שאלה כיוצא בזה בעיר אחת שהיו בה חנויות ישנים ועשו כמה מאנשי העיר חנויות חדשים אשר מי שצריך לילך מהבתים אל החנויות ישנים צריך לעבור לפני חנויות החדשים ותבעו בעלי חנויות ישנים את בעלי חנויות החדשים שהמה מפסידין להם פרנסתם כי בשעה שעוברין לפני חנויות חדשים יקנו שמה והזכיר שם דרב אחד הורה שהחנויות ישנים יכולין לעכב ותלה עצמו בתשובת רמ"א הנ"ל ורב אחד חלק עליו והוא זכרונו לברכה האריך שהדין עם בעלי חנויות החדשים ואין בעלי חנויות ישנים יכולים לעכב עליהם וכל דלא דאין הכי לאו דיינא הוא והסכים עמי הרב הגאון מוה"ר משה שלמה זלמן ז"ל אב"ד קראקא עיין שם. גם בתשובת בית אפרים חח"מ סי' כ"ו וכ"ז קונטרס ארוך על נידון זה והסכים ג"כ שהדין עם בעלי חנויות החדשים וכתב דכך עמא דבר ומעולם לא שמענו למחות במי שבונה לו בית באיזה מקום בעיר שהוא יותר מוכשר לפרנסת אכסניא אע"פ שהוא בונה אצל שערי העיר או בגובהה של עיר שהכל עוברים דרך עליה ואין מוחה בידם לומר דמפסיק לחיותא אם לא כשאחד בא לגור במקומות שנוהגין חזקת ישוב כו' ע"ש:
ד סָעִיף ה יש להם למונעו. ע' בתשובת נחלת שבעה ח"ב סי' ב' שכ' דהא דבר מתא אבר מתא אחרית' מצי מעכב היינו אם אין לאחד מבני הישוב הנאה ממנו אבל אם אותו בר מתא אחריתא עושה שותפות עם א' מבני הישוב אינם יכולים למחות כו' ואף לפ"מ שנהגו במקצת קהלות שתיקנו שלא יעשה א' מבני הקהלה שותפות עם הנכרי שאינו מבני הישוב היינו כשיש לו למצא שותף בקהלתו אבל אם א' מבני הישוב אין ידו משגת לסחור בלא שותף ואי אפשר להשיג מי שנותן לו עיסקא תוך הקהלה פשיטא שאין זה מנהג ותיקון לעשות תקנה שלא לקבל עיסקא מן הנכרי וע"י כן זה שמבני הקהלה ימות ברעב וא"כ ה"ה (בנדון דשם זה) המשא ומתן של הפרנקי"ן אי אפשר לראובן ושמעון לקבל סרסרות מבני הישוב רק שהפרנקין קונים שוורים פטומים ונותני' להם סרסרות מי ימחה בידם כו' ואף אם לפעמים קונים גם בהמות בינונית הראויים לשחוט שם בהישוב מ"מ גם ראובן ושמעון הם מבני הישוב בו יהא שהם היו קונים הבהמה לשחיטה והרויחו בה ערך מה שירויחו בסרסרות כו' אכן נ"ל בזה הדין עם יושבי הישוב אם הפרנקין קוני' בהמה הראויה לשחיטה מחוייב הסרסור לשאול את פי בני הישב אם רוצים לקנותה לשחיטה וליתן לו הסרסרות הראוי לו אם הבהמה תוך הישוב אבל אם הבהמה חוץ לישוב גם זה אין הסרסור מחוייב כו' ע"ש עוד:
ה סָעִיף ה שיתן מס למושל העיר הזאת. עיין בתשובת נחלת שבעה ח"ב סימן ג' חילוקים בזה ע"ש היטב:
ו סָעִיף ה ת"ח המביא כו' למנוע לכל אדם למכור. ע' בכנה"ג בהגה"ט אות נ"ה שהביא בשם הרמ"א בתשובה סי' ט' שכתב כיון דאם שניהם ישראלים דינא הכי גם כשהמוכר עובד כוכבים אנו צריכין לגדור גדר שלא יקנה שום יהודי מהעובד כוכבים (שם בתשו' רמ"א בד"ה היסוד השלישי כ' עוד דאפי' אם זה היהודי שהביא סחורה למכור אינו ת"ח מ"מ זכה בדין שלא לקנות אותו סחורה מהעובד כוכבים מצד הא דאית' בתו"כ פ' בהר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו' נמדה תורה דאם באתה לקנות קנה מיד עמיתך וכן למכירה כו' וזהו אפי' כשהעובד כוכבים מוזיל גביה דאם בשווין ל"צ קרא כו' ע"ש ואיני יודע למה השמיטו הכנה"ג וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קל"ד הזכיר שם ג"כ הדרש זה ע"ש) והוא ז"ל כ' דלכאורה קשה על זה מדברי הרמ"ה שהביא הטור והרמ"א כאן בסמוך שכ' ואי איכ' עובדי כוכבים דמזבני דליכ' רווחא לת"ח מותר כל אדם למכור ואם איתא הרי אלו יכולין לתקן שלא יקנו מהעובדי כוכבים אך באמת לק"מ דדינ' דהרמ"ה הוא בסחורה שיכולין לקנותו בין עובד כוכבים בין ישראלים ולכן אין בידנו לתקן כשנא' שלא יקנו ישראלים ממנו דמ"מ יקנו העובדי כוכבים ונמצ' אנו מפסידים לישראלים שאינם מוכרים סחורתם והת"ח לית ליה רווחא אבל בנדון הרמ"א בתשובה שם מיירי גבי ספרים שאינם אלא לישראלים שפיר יכולין נתקן שלא יקנה ישראל מהעובד כוכבים עד שמכר הת"ח עכ"ד וע' בתשו' חתם סופר חח"מ ס"ס ע"ט שכ' ג"כ לחלק בכך (וכפי הנראה לא דברי כנה"ג הנ"ל) אך בדבריו מבואר דדינ' דהרמ"ה דאי איכ' עובדי כוכבים דמזבני כו' מיירי דוקא היכא שעיקר המשא ומתן והריוח הוא מקונים עובדי כוכבים וקוני ישראל הם מיעוט' דמיעוט' והתלמיד חכם שפתח חנותו אדעת' דקוני עובדי כוכבים פתח משום הכי אמרינן כיון דעיקר הריוח הוא מקוני עובדי כוכבים ואדעת' דידהו הביא סחורתו משום רווחא פורת' מקוני ישראל לא נפסיד הפסד רב לסוחרי ישראל כו' ע"ש. ומשמע היכי דכי הדדי נינהו י"ל דצריכין למינקט שוקא לת"ח וגם לגזור שלא יקנו ישראל מהעו"כ דאז יהיה לו רווחא לת"ח במה שקוני ישראל יקנו ממנו ולא משארי ישראלים ואפשר דגם הכנה"ג כוונתו כך וצ"ע:
ז סָעִיף ה אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא כו'. ע' בתשובת חות יאיר סי' מ"ב במעשה שראובן מכר סוסים של שר א' בעד סך עצום ואותו הממון נשאר ביד ראובן מדעת השר שא"ל שיקנה לו בעד אותן הדמים סוסים אחרים מובחרים וזה כמה פעמים חקר ודרש ראובן זה אחר סוסים ולא עלה בידו כהוגן ובתוך כך הלך שמעון עם סוסים אל השר ומכר לו כרצונו והשר נתן לו כתב שיקח המעות מיד ראובן ועתה טוען ראובן שיש לו תביעה על שמעון מדין מטרופיא ושמעון השיב שהשר שלח אליו ופסק שם דשמעון פטר מכל תביעת ראובן הנ"ל ואפילו רשע לא מקרי כדין עני המהפך בחררה חדא דהוי דבר שלא בא לעולם ולא פסיקא שיבא ועוד דאפי' היה לראובן סוסים וכבר נשא ונתן עם השר במכירתם ולא היה מחוסר רק פסיקת דמים ותוך כך בא שמעון ומכר לו לא מקרי רשע כמ"ש בסי' רצ"ז בהגה כו' מ"ש תשובה ארוכה בדיני מערופיא ועני המהפך. ושם האריך לתמוה על רש"ל בתשובה שכ' שדעת הדנין דין מערופי' ר"ל אף להוצי' בדיינים שזה אינו רק ר"ל שאם בא א' לקולא על חבירו שלקח אוסרין אותו על חבירו בעונש ובקנס בתוקף גזרת ב"ד כו' ולפ"ז מ"ש הרמ"א בסמוך מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו אכל מ"ש לפניו קאי כו' וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' ס"א כ' שם בקצרה דמ"ש בתשו' חו"י סימן מ"ב לסתור דברי מהרש"ל בתשו' סי' ל"ו ראיתיו נכונים ודבריו ישרים. אך מ"ש החו"י שם באמצע התשו' וממוצא דבר יצא לנו יורד לתוך אומנות חבירו קיי"ל דמותר לכתחלה אם לא בבר מתא אחריתי כו' האריך שם להשיג עליו בזה כמו שהבאתי בשמו לעיל ס"ק ג'. עוד כ' שם במ"ש הרמ"א כאן ואפי' ישראל כו' ורגיל בכך כו' אף דביו"ד סי' רכ"ו מבואר דרגיל הוי בב' פעמים וכן נ"נ גבי עירובי חבשילין בא"ח סי' תקנ"ד (ועמ"ש בפ"ח לא"ה סימן קט"ו) מ"מ בדין מערופיא רגיל הנאמר בו אינו כן אם לא שזה יניקתו ומחייתו תדיר שזה ביאר שם מערופיא לשון יערפו טל ויערוף כמטר ע"ש עוד בסי' מ"ג ומ"ה מענין זה. וע"ש עוד בסי' קס"ג אודות חבורה של מוכרי כסות בראותם שנתרבה ביניהם השגת גבול בענין המכירה והיה תמיד דו"ד ומריבות רצו להסכים יחד להתיר ביניהם השגת גבול ולמחול זל"ז הפסד ממון שגרם לו חבירו ושאלו אם בכחם לעשות זה ואם יצאו ידי שמים בכך והאריך שם דחלילה לעשות כן הן מצד המוסר זו קשה מן הראשונה דבלי ספק ע"י שיעשה להם היתר תגדל המריבה וחילול השם ואם יעשה לזמן בלי ספק יעבור זמן המוגבל וישאר ההרגל בלי תרופה גם פן ילמדו מהם במקומות אחרים ויהיו חוטאים ומחטיאים וגם מצד הדין אין זה מספיק כלל וכן כל המוחלים זה לזה לעשות מעשה שאסרה תורה כגון גניבה ואונאה והשגת גבול מלבד דלא ינקה מדין שמים מצד שהוא נגד ישוב העולם גם בדיני אדם אינו מועיל כלל ואף אם כל א' מבני החבורה יקבלו קנין על זה אין הקנין חל כלל חדא דהוי דבר שאין לו קצבה ואומדנ' כלל (עמ"ש בסי' ר"ט ס"ב סק"ב ובסי' רכ"ז סעיף ז' סק"ב) ועוד דהוי דבר שלב"ל ע"ש באריכות:
ח סָעִיף ה והאחד רוצה להוזיל כו' אין חבירו יכול למחות בו. עיין בתשו אא"ז פמ"א ח"א סי' ע"ח אודות מחזיקי ארענדי"ש שהחזיקו שני כפרים בתחום אחד כל א' משר אחד ורוצה אחר למכור משקה י"ש ושכר בזול יותר ממה שנקבע השער במדינה והשני מוחה בידו באמרו כי הוא גורם לו היזק שעי"ז מרגיל לבא אצלו אנשי הכפר שלו לשתות שם. והשיב דנראה דאפי' בעיר ובשכונת ישראל שהלוקחים נהנים אפ"ה יכולים שאר מוכרי שכר ויי"ש לעכב על זה וראיה דאמרי' פ' הזהב ולא יפחות השער וחכ"א זכור לטוב מ"ט דרבנן משום דקא מרווח לתרע' ופרש"י דאוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול ומדפריך מ"ט דרבנן והלא הטעם הוא פשוט בשביל שמהנה הלוקחים ישראל ולכך נקטי לשון ברכה זכור לטוב אלא ע"כ דלא משגחינן בטובת הלוקחים כיון דאיכ' פסיד' למוכרים וכבר יצא השער והוא חק המדינה להתנות על השערים והוי כדינ' דמלכות' ולכך הוצרכו ליתן טעם שע"י זה ישתנה השער וא"כ זה דוקא במכירת פירות ותבואה כשיראו אוצרי פירות שהוזלו יביאו כל פירותיהם למכור וישתנה השער אבל במכירת השכר מ"מ ע"י זה לא ימכרו בזול התבואה כו' ופשיט' בנ"ד שהלוקחים הם עו"כ דודאי יכול לעכב ואף שבהלואת הרבית לעו"כ כתב הרמ"א בסימן קנ"ו דאם אחד רוצה להוזיל אין חבירו יכול למחות שאני רבית דאין שער ידוע לרבית ורשאי כל אחד לוותר קצת כדי שירגיל העו"כ אצלו דומי' דרשאי החנוני לחלק קליות ואגוזים כו' ובפרט במכירת שכר וי"ש שהוא מחק המלכות ואין התבואה נמכרת בזול מחמת שהוא מוכר בזול השכר נראה ברור דשארי המוכרים יכולים למחות בידו כו' אכן נראה באם שהוא עושה שכר טוב יותר מחבירו שדרך העולם לוקח מן מדה תבואה ג' מדות שכר והוא לוקח שני מדות וחצי וע"י זה מרגיל אצלו נראה דשפיר דמי ודמיא לההיא מתני' דאמר ליה אנא מפליגנ' אמגיזי כו' עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קע"ה שאלה כיוצא בזה (ומבואר מדבריו שהוא ז"ל מחמיר יותר דאפי' בלא זלזול אינו רשאי למכור לבני כפר אחר) נידון ישראל ששכר אורענד' מהשר וציוה השר והטיל על כל יושבי תחתיו שלא לקנות משקים כ"א מהשוכר שלו כי ע"ד כן שכר ארעדנא מהשר ויש יהודי אחר ששכר ג"כ אורענדא משר אחר והכפריים באים אליו וקונים ממנו בחשאי ומפסיד ליהודי ששכר אורעדנא הנ"ל אלא שהשני לא הסית הכפרים רק ממילא באים אליו אי עביד איסורא או לא. והשיב הנה אי מחלק להו להקונים קליות ואגוזים או מוזיל להו להמשיך הכפריים הקונים אצלו אין ספק דאיסור' עביד ובהא לא פליגי ר' יהודה ורבנן במתני' ב"מ ס' ע"א אמנם אי ליכא כל אלה נראה לכאורה מטעם מערופיא ליכא כיון שלא השכים לפתחם אלא הם משכימים לפתחו לקנות ממנו אינו מחוייב לדחותם דלא מקרי נכנס למערופיא של חבירו כמ"ש סמ"ע סימן שפ"ו סק"י אע"ג דהתם בעובדא דיליה ליכא הפסד קרן לישראל הראשין כ"א מניעת ריוח והכא שזה קנה האורענדא מהשר ופורע מס על זה נמצא מפסיד לו קרנו מ"מ אין זה בכלל מערופיא של חבירו כו' אבל מטעם אחר נראה למחות דהרי דינא דמלכות' דינא והשר גזר על הדרים תחת ממשלתו והוא בכלל מס שלו שלא יהיה רשאים לקנות שום משקה כ"א מזה ששכר האורענדא ממנו והעובר על זה גונב את השוכר שעומד במקום השר כו' ואם כן זה המוכר להכפרי שתחת השר השני ה"ל כמושיט אמה"ח לב"נ היכא דלא קיימי בתרי עברי נהרא ויש למחות בידו ככל חולק עם גנב והשומע יתברך עכ"ד ע"ש וע' עוד בתשובת בית אפרים חח"מ סימן כ"ז דף מ"ג ע"א וגם בס' משנת דר' אליעזר מ"ש בענין זה:
ט סָעִיף ז מלמכור על יד על יד. ע' בכה"ג בהגה"ט אות כ"ה שכ' הא דיכולין לעכב דוקא למכור אבל לקנות א"י למנעם הרשד"ם חי"ד סימן קכ"ב ובחלק ח"מ סי' שס"ג. ומשפט צדק ח"ב סי' ע"ח מפקפק בזה. ומשפטי שמואל סי' מ"ט חולק. ואפשר דאם מתרבה המס בשביל האורחים הבאים לקנות יודה הרשד"ם שיכולין לעכב על ידם כו'. וכ' עוד בחות כ"ח יש מי שסובר דהא דאם מוכרין בבת אחת אינן יכולין לעכב היינו דוקא כשבני העיר מוכרין שלא בבת אחת אבל אם גם בני העיר מוכרין בב"א יכולין לעכב אבל מהר"ם מטאלון ומשפטי שמואל סי' מ"ט כתבו דלא שנא ע"ש:
י סָעִיף ז והוא שימכרו בשוק. ע' באר הגולה אות ב' שכ' דבגמ' משמע וימכור דוקא להנקבצים שמה אבל לא לבני אותו מקום וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש והתוס' שם וכ"כ הב"ח בשם הגמ"י ושהכי נקטינן עכ"ל אכן בסמ"ע סק"כ לא כתב כן אלא דאפי' למכור לבני העיר הותר בשוק ודוקא בהלואה הוא דאסרו להלוות אפי' על השוק לבני העיר כו' והעתיקו ג"כ בנה"מ ע"ש ואפשר לומר דגם הב"ח לא קאמר אלא לפי מה שפי' הוא ז"ל מקודם דיום השוק היינו סתם שוק שהוא יום א' בשבוע (ע' לעיל סי' קמ"ג בסמ"ע סק"ג) אבל בשוק גדול דהיינו בירידים דרובא דרובא גם מעלמא גם הב"ח מודה דמותר למכור אפילו לבני אותו מקום ומכ"ש דמותר למכור בסתמא וא"נ לחקור על זה אם הוא מבני אותו עיר או לא וע' בב"י ובפרישה מזה. ועיין בתשובת בית אפרים חת"מ ס"ס כ"ז כתב דבר ידוע ומפורסם שהמוכרים הבאים ממקומות אחרים על היריד הם בוררים להם מקום מוכשר בגובהה של עיר מקום הראוי לגאול ביפה ואין מקפידין עליהם כיון שהוא יום השוק מעלמא אתו ולעלמא קא מזבני ואף שיש בתוכם מבני העיר ג"כ בתר רובא אזלינן דמעלמא אתו כו' ע"ש:
יא סָעִיף ז אבל אם נותנין יותר בזול. עי' בב"י מבואר שדעת הר"י הלוי דאפי' מוזלי פורתא לא מצי מעכבי ודלא כהנ"י שכ' שדעת הרב דוקא בזול גדול כו' ע"ש וכ"כ בתשובת נ"ש ח"ב סי' ב' עש"ה:
יב סָעִיף ז יותר טובה. עבה"ט עד והעלהו בצ"ע וע' בתשו' נ"ש ח"ב ס"ס ג' שכ' לדינא פשוט דאין יכולין למחות דלא עדיף מאילו היה אבעיא בגמ' ועלתה בתיקו דקיי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ולא מצי מעכב כו' ע"ש עוד:
יג סָעִיף ז אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים לא. עיין בתשובת חוט השני סי' ס"א שכ' דאפי' אם העובדי כוכבים פותחים מעצמם ומבקשים לבר מתא אחריתא שיביא סחורות לביתם לא מהני ואסור לו להביא אצלם ויש להזהירו שלא לעשות כן ואם לא ישמע רמינן גודא רבה ושדינן ביה וכל טצדקי דאפשר למיעבד להרחיקו מעל לגבול בכל הנגישות עברינן ליה. וע"ש עוד בענין היכא דבר מתא אחריתא אמר שמכאן ואילך לא יעסוק עוד בעירם והקהל אמרו קדרה דבו שותפי הוא מי ממנו ישום אורב עליך אלא תקבל בחרס ואז נהיה בטוחים שלא תמעול בחרם ועלה על דעת הרב השואל שהדין עם הקהל והיא ז"ל כתב שזה אינו רק הדין עם הנתבע משום דקיי"ל כר' יוסי דבכל מקום שאין ההיזק בשעת מעשה על הניזק להרחיק עצמו כ"ש במקום שאין רואין עדיין מעשה שיבא ממנו היזק אלא מדאגה מדבר אולי יזיקנו באיזה זמן אומרים לזה הירא ודואג שמור עצמך שלא יזיקך ואם תרא' שיבא להזיקך קפח את שוקיו אבל לא מחייבינן לחבירו שיעשהו בטחון על זה והאריך בזה ע"ש:
יד סָעִיף ז וכפי מעט עסקן שנו"נ ישאו בעול. עיין בתשיבת חות יאיר סי' ק"פ אודות קהלה אחת שתבעו מסים לי"ב בע"ב בני הכפרים שדרו בעירם כמה שנים מפני תרועת מלחמה ונו"נ שם ולקחו דיינים בזבל"א וזבל"א ועשו פשר ביניהם שיתנו יחד מאתים זהו' ויפטרו עד היום ואח"כ נתאספו יחד י"ב בני הכפרים הנ"ל ועשו ביניהם ערכות ג"כ ע"פ הדיינים הנ"ל מה יתן כל א' מהם כי קצתם הרויחו מאד ועלו וקצתם ירדו ונעשו עניים ובקשו בני הקהלה לגבות עכ"פ סך הנ"ל מהם ולכפות ולנגוש קצתן גם בשביל חביריהם העניים עד שיבא לידם סך הנ"ל וכ' דנראה דע"פ הדין א"א להם לעשות זה דלא דמיין לבני הקהלה דחיייבים להקהל אחר דקיי"ל דבני הקהלה ה"ל כשותפין שלוו לצורך שותפות וה"ל דין ערבים לכל דבר כו' משא"כ אלה הצאן אשר מפני הצר נאספו אל אחד מן העיירות מה עשו בחברותא דנימא שנעשו שותפים וערבים בעד רעיהם שאין להם וכ"ש לעשותם קבלנים שנתפס קצתם על קצתם ואם נתחברו יחד במשפט הנ"ל אינו רק מפני שמשפט א' לכולם ולכן גם הפשר עלה בדרך כלל מה יתנו יחד אבל לא לעשותם ערבים או קבלנים כו' ונ"ל עוד דאפילו דייני דמעיקרא דזבל"א וזבל"א שעשו פשר ביניהם אע"פ שיש בכחם לעשות חיזוקים לאשר ולקיים הפשר מ"מ זה אין בכחם מבלעדי דעתם ורצונם בפירוש שיהיו ערבים וכ"ש קבלנים כי לא היה הקנין רק ליתן כל א' מה שחייב בעדו כפי שיאמרו לא לפרוע בעד חבירו עכ"ד:
טו סָעִיף ז אלא אומרים להם תנו כך וכך וכו'. עיין בס' עטרת צבי ובס' מאמר קדישין ס"ק כ"ח שכ' וז"ל אודות המנהג במדינת וואלין לעשות גאביל"ה על האורחים הבאים למכור או לסחור ולפי תשובת הרשב"א משמע דינהגו כפי מנהג אבותם אבל מכל האחרונים ומכמה שו"ת משמע שאיסור גדול בזה ואפילו המתקנים הגאבילה לחברת ת"ת או לשאר צדקה כ' מהרש"ך דאין זה צדקה אלא צעקה ובפרט שעלה במוסכם המדינה מחדש שלא ליקח הגאבילה וע' בחקי משפט שהביא בשם כה"ג שמאררין ומקללין ע"ז ולהשומע יונעם עכ"ל ובאמת בכנה"ג בהגב"י אות מ"א מבואר דלא פסיקא ליה מלתא בזה רק שהביא שם מחלוקת אחרונים בזה וכמה תשובות מתירין לתקן גאבילה ובסוף כתב וז"ל וזה. י"ג שנה נועצי לב יחדיו אנשי תירא לעשות גאבילה בעד האורחים להיותם עמוסי התלאות ממסים וארנוניות והם מתי מספר ומחמת האורחים נמשך נזק לתושבי העיר שהבאים לגבות מנת המלך חושבים שכולם הם אזרחי הארץ ובעבור זה מתרבה המס ולכן הסכימו כל אנשי תירא לתקן הגאבילה בכח חרם ושיתן דמי הגביה לחברת ת"ת והחכמים שבאזמיר חשבו לבטל עצתם ולא עלה בידם ואז יצאתי לעזרת ק"ק תירא והסכימו גם רבני קושט' להעמיד הגאבילה מכמה טעמים כו' עכ"ל ע"ש. ופשוט דבמקום שיש דינא דמלכות' על ככה אין שום ספק בדבר. ועיין בתשובת דברי ריבות סי' ת"א בראובן תושב קושטאנטינא ושמעון תושב סאלוניקי עשו שותפות יחד בכל הסחורות רווחים והפסדות לחצאין ובא המוכס סאלוניקי ותבע מכס מן חלק ראובן תושב קושטאנטינא והשיב שמעון אני קבלתי אחריות הסחורה משעת לקיחה עד שיצאו חוץ למדינה הרי הסחורות שלי ואני פטור כיון שאני תושב העיר ופסק כיון שהסחורה היא של תושב קושטאנטינא לא יצא מרשותו אע"ג דתושב סאלוניקי קבל עליו אחריות ולכן חייב לשלם המכס מחלקו ע"ש וע' בתשובת צ"צ סימן ל"א אודות ראובן תושב דרעזניץ שקנה עורות מן שמעון תושב גידונג ופרע כל דמיהן וקנה אותן כדין בהגבהה והתנה בשעת המקח ששמעון המוכר מחוייב להעמיד העורות על הוצאתו ועל אחריותו לדרעזניץ ובא היהודי המחזיק את המכס בגידונג ותובע מכס מהעורות ושמעון המוכר אומר כיון שהוא חייב להעמידן על הוצאתו ואחריותו ולא יצאו עדיין מרשותו והרי הם כשלו ופטור מליתן מכס מדינא דמלכות' כיון שהוא תושב העיר והביא שם תשובת דברי ריבות הנ"ל וכ' דראיותיו שם מהרמב"ם פ"ז ממכירה אינן מוכרחין כ"כ מ"מ הדין דין אמת כיון שעיקר המעות הוא של תושב עיר אחרת ולא יצא מרשותו אע"פ שתושב עיר הזאת קבל אחריות עליו ולכן לא מבעיא בנידון דברי ריבות הנ"ל שגוף הממון הוא של תושב קושטאנטינא מעולם ואין זה עליו אלא נפקד רק שקבל אחריות עליו ודאי דלא מקרי שלו אלא אפילו כמו בנ"ד שהעורות היו מעולם של שמעון תושב גידניג אלא שעכשיו קנה ממנו ראובן תושב דרעזניץ ואחריות כשאר על המוכר נמי לא מקרי של המוכר להפטר מן המכס אפילו אם המוכר לא קבל עדיין המעות מהלוקח רק שקנה כדין בהגבהה או במשיכה. אולם אם הלוקח לא עשה לא הגבהה ולא משיכה אלא שעשה מקח עם המוכר על העורות ונתחייבו בקנס ועשו בטחונות המועילים כדי לקיים המקח ואחריות נשאר על המוכר לא מקרי של הלוקח אלא של המוכר כיון שלא נקנה המקח ללוקח מן הדין שהרי לא משך ולא הגביה ומה שצריכים לקיים המקח אינן אלא מצד הקנס והבטחון לא יצאו העורות מרשות המוכר ופטור מליתן מכס כיון שהוא תושב העיר עכ"ד ע"ש ומשמע דוקא שקנה בהגבהה או משיכה וה"ה בק"ס אבל ע"י כסף אף שחייב לקבל מי שפרע לא הוי רק כמו חיוב קנס ועמ"ש בפ"ח לאה"ע סי' כ"ח סק"א.
טז סָעִיף ז דיוכל אדם לדור בכ"מ שירצה. עיין בתשובת חמדת שלמה חא"ח סי' ז' שכ' על נדון דידיה וז"ל רק שאני מסתפק בדברים המיוחדים לאותו עיר כמו בהכ"נ ומרחץ ובה"ק נראה דמצד הדין יכולים לעכב עליו ואפילו שייך בכרגא דהכא וצ"ע על הטור והרא"ש שכתבו בסתם דמצד הדין יכול לדור בכ"מ שירצה ולא הזכירו מזה כלום וגם באחרונים לא העירו בזה וצ"ע עכ"ל:
יז סָעִיף ז ולכ"ע אם בני העיר יכולים לסגור הדלת כו'. ע' בב"י בבדק הבית שחולק על זה וכ' דבריו תמוהים בעיני כו' עד דמלאכת שמים היא ואין משוא פנים בדבר ע"ש גם בתשו' מבי"ט ח"ג סי' ל"א האריך לתמוה על מהרי"ק בזה ע"ש וע' בב"ח שכ' ולפע"ד נראה דהכל לפי המלכות ומנהג המדינה כו' ותשובת מהרי"ק איננה צודקת אלא במלכות שהיה יושב שם ולאותן הימים כו' ע"ש וע' כנה"ג בהגב"י אות מ"ה ומ"ז מענין זה. ועיין בס' יד שאול מהגאון אב"ד דק"ק לבוב ביו"ד ס"ס רמ"ה דמעשה היה בעיר גדולה שבאו מלמדים מקומות אחרים ורצו המלמדים שבעיר לגרשם ע"י המושל ונתלו מדברי רמ"א אלו בשם מהרי"ק שבני העיר יכולים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור כו' והוא נ"י השיב להם שזה טעות מלבד דהב"י בבד"ה חלק על מהרי"ק ודחה דבריו ורמ"א לא ראה דברי ב"ה אף גם אי נימא כמהרי"ק המעיין במהרי"ק יראה שהוא אינו מדבר רק מחזקת ישוב שרוצים אחרים לבא לדור שם ומתרבה הישוב וצריכין לפרוע מס בשבילם בזה יכולין למחות אבל כאן אינם קובעין דירתם ובגפם יבואו ובגפם יצאו ולא נתרבה המס בשבילם ולבד הרי זה בת"ח ובמלמדים לא שייך כל זאת כמבואר לעיל ס"ו בהגה וביו"ד ס"ס רמ"ה ומה שאמרו דקנאת סופרים תרבה חכמה לא שייך אלא במקרי דרדקי ולא במלמדים משנה וגמ' זה הבל כו' ולבד זה בעיר גדולה שהילדים רבים ת"ל וצריכים להרבה מלמדים וגם מלמדים ממקומות אחרים אין להם שום טירדא ויושבים ולומדים וגם די להם בשכר מועט. ומה שאמרו שהגאון החסיד מוהר"א ז"ל אב"ד דק"ק אמשטרדם בהיותו בק"ק בראד הורה לגרש המלמדים אחרים אני אומר שאסור לאומרו וחלילה להגאון שיעשה כן וכל הרוצה ליחנק תולה באילן גדול עכ"ל. ועיין בתשובת חמדת שלמה סימן ה' בענין מי שרוצה לישא אשה במקום שאין לו חזקת ישוב ולדור במקום ההוא בשביל אשתו שיש לה חזקת ישוב אם בני העיר יכולין לעכב על ידו וכתב דהמנהג דלא למחות במי שנושא אשה במקום שאין לו חזקת ישוב והאריך בטעם הדבר והעלה דא"י למחות בו לא ע"י ב"ד ואף לא לסגור הדלת ע"י מונעים אחרים ומצדד שם לענין הבנים שיולדו להם די"ל שיהיה להם ג"כ חזקת ישוב אף שהמה נולדו מבר מתא אחרת ואפשר דאף לאחר מיתת האשה אין יכולין למנוע ממנו חזקת ישוב כיון שכבר התחיל לדור פה מכוחה כו' ובסוף התשובה כתב דאם יש בזה דינא דמלכותא פשיט' שיכולים למונעו אפילו ע"פ ב"ד דבכ"מ דאמרי' דינא דמלכות' דינא היינו אפילו ע"פ ב"ד כו' אך אם יפסקו הב"ד צריכין לעיין היטב לידע אופן תיקון המלכות ולפי הנראה אין הדבר ניתן למנהיגי קהלה רק לרוב דיעות ודכירנא שכן היה כמה פעמים בפוזנן בכעין זה ע"פ רוב דיעות ואופן הרוב ע"פ חוקי המדינה צריך דקדוק גדול וה' עמכם בדבר המשפט עכ"ד ע"ש:
יח סָעִיף ז בחזקת ישוב כמו בחזקת קרקע. ע' בכנה"ג בהגב"י אות ס"ה שכ' בשם מהרי"ק דבחזקת ישוב לא אמרינן (היכא דיש ספק) אוקי בחזקת מרא קמא אלא מי שהוא עומד בתוכה הוא המוחזק ע"ש ועיין בתשובת חמדת שלמה חא"ח סימן ז' שכ' דכן נראה מוכח מכל הפוסקים (לעיל ס"ה) גבי אבעיא דבר מבואה אבר מבואה אחרינ' דעלתה בתיקו ופסקו דלא מצי מעכב מוכח דלענין זה ל"ש לומר חזקת מרא קמא כיון דאינו נוטל משלו כלום ע"ש עוד מה שפסק בענין הש"ץ שרוצים להעבירו מהשירות באמרם שלא קיבלו אותו לעולם וגם רוצים לדחות מחזקת ישוב עש"ה. ועמ"ש לקמן סימן רי"ב ס"א סק"ב:
א סָעִיף א אחד מבני מבוי. כגי' הספרים בגמ' שם:
ב סָעִיף א שאינו מפולש. דבמפולש אין טענת ריבוי הדרך כמ"ש הרי"ף בפ"ק אהא דאמרינן שם י"א ב' אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו כו' כ' הרי"ף והג"א שם דוקא במבוי שאינו מפולש אבל מבוי מפולש אין מעכבין דה"ל רה"ר:
ג סָעִיף א וי"א דבמבוי. תוס' שם ד"ה אחד. פי' רשב"א דל"ג מבוי אלא חצר דאל"כ תקשי לאביי ורבא נמי ל"פ אלא דפריך ליה לתני בחצר אחרת מותר וההיא דעושה חנות בצד חנות כו' ורשב"ג נמי ל"פ אלא משום דפסקת לחיותי וע"ש בד"ה וגרדי וד"ה כופין. והרמב"ם סובר דרבא פליג אאביי וה"ק א"ה לתני כו' אלא דאסור והיה יכול להקשות מברייתא רק דהקשה לו ממתני' עצמה: וההיא דכופין כו' אין קושיא לרמב"ם לפי פירושו כמ"ש בס"ה ואדרבה משם ראייה דגרסי' מבוי:
ד סָעִיף א או סופר שטרות. כפי' תוס' בשם ר"ח בד"ה בספר ע"ש
ה סָעִיף א לימוד שאינו. כמ"ש הרמב"ם בפי' וכ"ה בגמ' לתינוקות של בית רבן ומתקנת כו':
ו סָעִיף א מפני שמרבה. מתני' שם:
ז סָעִיף א ואפי' נתרצו. כ"כ הרא"ש שם וכן מ' ל' הברייתא כופין בני מבואות זא"ז מ' אפי' יחיד ועסי' קס"ב ס"א אפי' אחד כו':
ח סָעִיף א אבל למכרו. מדנקט שכירות וא"ל משום עכו"ם דבכה"ג שמותר שכירות מותר המכירה ועתוס' ד"ה ולא לסופר. ועסמ"ע:
ט סָעִיף ב מאחר שכבר. עבה"ג וכ"ה בתוספתא פ"א אם כדמי חנות ורפת את האוצר אין יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מפני ריח רע כו'.
י סָעִיף ב וי"א. כן דעת התוס' וע"ש. ד"ה אחד וד"ה וגרדי וד"ה כופין וכ"כ הג"א שם:
יא סָעִיף ב ודוקא. מהא דרב יוסף שם כ"ג א' וכמ"ש בסי' קל"ה:
יב סָעִיף ג וכן יש לו. כאן אפי' לכתחלה כמ"ש שם ומודי רב הונא במקרי דרדקי כו'. דאמר מר עזרא תיקן כו' וכן שם בגמ' מתבי אחד מבני חצר שבקש לעשות כו':
יג סָעִיף ד בני מבוי. לשון ש"ע עד סוף הסימן הכל לשון הרמב"ם מלב. מ"ש בס"ז ולמכור על יד על יד כדרך החנונים הוא לשון הטור והוא מדברי הרא"ש שם וע"ש ברא"ש:
יד סָעִיף ד שהרי הוחזק כו' שהיזק זה כו'. ירושלמי שם תני לשכינו ינול לחזור בו משקיבל עליו אין יכול לחזור בו רשבג"א אף משקיבל עליו יכול לחזור בו דו יכיל מימר ליה אינון אזלין ואתיין כו' ומרבן: עלינו את הדרך כו' אתיא דרשב"ג כר"מ דתנינן תמן ועל כולן אר"מ אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל כו' והלכה כחכמים וכן שם בכתובות קי"ל כחכמים ומזה פסק בסי' קנה סל"ו ואם קנו מידו כו' אבל כ"ז שלא קנו מידו אע"פ ששתק אין מחילתו מחילה כמ"ש שם יכול לחזור בו וכן במומין אע"פ שהי' בו עד שלא נישאו ושתק ומהירושלמי הזה מ' דהיזק הנכנסים ויוצאים ה"ה בכלל הניזקין שאין להם חזקה וע"ש בירושלמי:
טו סָעִיף ה כופין בני מבוי. כפי' שם דבאין שם מאותו אומנות כופין אותו בני המבוי משום טעמא דנכנסים ויוצאין כמ"ש בס"א דבני המבוי יכולין למחות אבל בשיש שם מאותו אומנות ואין מוחין שאז בני המבוי אין יכולין למחות לכל אדם שכבר יש נכנסין דיוצאין רק אם האומן יכול למחות מפני שפוסק חיותיה בזה מחלוקת ת"ק ורשב"ג וה' כת"ק כמ"ש הרי"ף וז"ש ולשכינו אינו כו' ע"כ נ"ל כן דאל"כ אמאן קאמר ברישא כופין אי לשכינו בן מבוי שלו הא אמר אינו כופיהו ואי אבר מבואה אחרינא הא איבעי' לי' לרב הונא בריה דרב יהושע ואי אבר מתא אחריתא מאי אריא בני המבוי אף כל העיר יש לעכב עליו וע"כ נ"ל דמילתא באפי נפשא היא אם אין שם אומן כנ"ל. ועמש"ל מ"ש המפרשים ע"ז:
טז סָעִיף ה ורבים האומרים. כמ"ש הרמב"ן בחידושיו וכן מ' מדברי התוס' הנ"ל דאין חילוק דאפי' יש שם אומנות ההיא יכולין למחות שהוכיחו דל"ג מבוי מדתניא ולשכינו אינו כופהו ואע"ג דס"ל דבני המבוי אין יכולין למחות היינו בבן מבוי שלו אבל בבן מבוי אחרת יכול למחות כמ"ש בפ"ק י"א ב' אחד מבני המבוי שבקש להחזיר פתחו כו' מפני שמרבה עליהם את הדרך והא דאמרי' כאן דאפי' אבר מבואה אחרינא אין יכול למחות היינו במבוי מפולש שאין טענה שם מפני רבוי הדרך כמ"ש הרי"ף כנ"ל וכ"כ בד"מ ס"ק ד' נראה מדבריו כו' אבל ל"נ דכאן מיירי במבוי מפולש שאין כאן כו' ע"ש ומזה ראיה לדעת הרי"ף דחילוק בין מבוי מפולש לשא"מ והאיבעיא דרב הונא הוא משום האומן אם יכול למחות וז"ש אלא דבעל האומן כו' ר"ל במקום שאין יכול למחות משום ריבוי הדרך:
יז סָעִיף ה אבל גר כו'. הכל משום טענת פסיקת חיותו ועב"ח:
יח סָעִיף ה ורבים האומרים. תוס' ד"ה ואי שייך כו' וכ"כ המפרשים משום קושיא הנ"ל הא דקתני ברישא כופין אמאי קאי ותי' דקאי אכה"ג:
יט סָעִיף ה הואיל. דבלא"ה אף במבוי אחר יכולין למחות כנ"ל:
כ סָעִיף ה ובני העיר. צ"ל החצר ומשום נכנסין ויוצאין כמש"ו וחדא מילתא היא יכולין למחות כו' ויכולין לומר כו' אע"פ שיש. ר"ל דלא כברמב"ם וש"ע לעיל שמחלקין בכך וד' חילוקין הם לשיטת התוס' וב"ה דבני החצר יכולין למחות בכ"ע ובני המבוי שאינו מפולש אין יכולין למחות אבני אותו המבוי אבל אבן מבוי אחרת יכולין למחות ג"כ משום רבוי הדרך ובני מבוי מפולש אין יכולין למחות אפי' אבן מבוי אחרת אבל אבן עיר אחרת יכול למחות אפי' נותן כרגא ובן מבוי אחר אין יכול למחות אפי' אבן עיר אחרת רק אם אין שייך בכרגא:
כא סָעִיף ה ואם כו' י"ח. הוא פלוגתא דרש"י ור"ת דר"ת פי' ואי שייך כו' אפי' לא נתן עד עכשיו ורוצה לעסוק במלאכתו וליתן דאין יכולין לעכב רש"י פי' אם כבר נתן אז אין יכולין לעכב אבל בלא"ה יכולין לעכב ופ' בא"ז כרש"י ועבהג"ח:
כב סָעִיף ה עד שישכיר לו. דהרא"ש כ בתשו' והביאו הטור דל"ק בגמ' אלא אדם הדר בעיר הזאת ואין שייך במס שלהם אבל אדם יכול לגור בכ"מ שירצה כו' וכ' בב"י שהוא כד' ר"ת וכ' בד"מ שאף רש"י מודה בזה דרש"י ל"ק אלא בדר בעיר אחרת ועוסק במלאכתו שם ועמ"ש בס"ז בהג"ה:
כג סָעִיף ה וי"א דלא כו'. כן דקדק מהרי"ק מדברי רש"י בד"ה ואי שייך דלא כרמב"ם וש"ע שכ' מנת המלך וכן מ' בגמ' דכרגא אינו מנת המלך דכרגא הוא כסף גולגלתא כמ"ש שם נ"ה א' ושם ח' א' אמרו מנדה זו מנת המלך ובלו זו כסף גולגלתא:
כד סָעִיף ה ואין חילוק כו' דאין. מדאמרי' ברוכלין ואי ת"ח אפי' כו' ופירש"י משום דלאו אורחיה לאהדורי אבל במה שאסור לאדם אחר אפי' לאהדורי אין חילוק וכמ"ש שם ח' א' לענין כריא דפתיא:
כה סָעִיף ה וי"א דאם. כמ"ש במקרי דרדקי ומודה רב הונא וכמ"ש בס"י בהג"ה וה"ה מלמדי כו' ועס"ג:
כו סָעִיף ה אע"פ. שם בגמ' גבי מקרי דרדקי וניחוש דלמא כו':
כז סָעִיף ה ת"ח המביא. גמ' שם:
כח סָעִיף ה ויש מתירין כו' ויש אוסרין. הוא בעצמו פלוגתא ראשונה יש מקומות וכ"ה במרדכי ומחלוקתם תליא בפי' הגמ' שם שאני דגים כו' דס' הראשונה מפ' כפרש"י וכ' תוס' אע"ג דבדבר הפקר אף רשע לא מקרי כמ"ש ממתני' דנפל עליה פירש טליתו כו' ראה את המציאה כו' ב"מ י' א' ואמרינן נכסי העכו"ם ה"ה כהפקר כו' ב"ב נד ב' ופי' ר"ת דאפ' רשע לא מקרי דלא אמרי' עני המהפך כו' אלא במכר או בשכירות דאפשר למצוא במקום אחר שאני הכא דאפשר לפרוס מצודתו במקום אחר ועוד דהכא אומנתו בכך ולפ"ד במערופיא ג"כ אסור. וס' האחרונה ס"ל כפי' הר' מיגא"ש דיהבו סייארא כלומר משלחין שלוחם לראות אם יש שם מצודה אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה בורחין מאותו מקום כולו ונמצא מפסיק לחיותיה לגמרי אבל בלא"ה אין מעכב עליו אע"ג דמפחית לחיותיה דמצי אמרי ליה את מטי לך מאי דפסקי לך מן שמיא ואנא מטי לי כו':
כט סָעִיף ה מיהו אם. כמ"ש נכסי העכו"ם כו' ופירשב"ם דמקרי רשע ובקדושין פ' האומר תנא מה שעשה עשוי אלא כו':
ל סָעִיף ה שני ב"ח. כמ"ש בב"ב שם משום דא"ל אנא קמפליגנא כו' ובב"מ ס' א':
לא סָעִיף ו וה"ה מלמדי. גמ' שם. והרמב"ם השמיטה משום דסבר דלא קאי אלא אבר מובאה דנפשיה שלכן אמר כאן ומודי רב הונא וברוכלין אמר ומודי ר"ה בריה דר"י ולכן לא כ' דאין נ"מ לדידן דלא קי"ל כרב הונא ובפ"ב מה' ת"ת כ' בהדיא בבר מבואה דנפשיה ע"ש. והטור ס"ל דנקט רב הונא לרבותא ומה דנקט ברוכלין ומודה כו' משום דברוכלין אפשר דלא מודה רב הונא דלא קאמר שם אלא לאהדורי אבל לאקבועי אפי' במבוי שלו לא דתקנת עזרא שיהו רוכלין מחזירין כו' אבל במקרי דרדקי תקן שיהו מושיבין סופר כו':
לב סָעִיף ו כת"ח. ר"ל ת"ח רוכל:
לג סָעִיף ז וכן לענין. תוס' ד"ה מעלמא כו':
לד סָעִיף ז עד שישתכר. כפי' הרא"ש וכ"פ הרמב"ן מ"ש שיעור חיותייכו:
לה סָעִיף ז י"א הא כו'. כמ"ש בב"מ ס' א' וחכ"א זכור לטוב אע"ג דקא מפסיד למוכרים כיון דאיכא רווחא ללקוחות:
לו סָעִיף ז ובלבד שיהיו. כ"כ הר"י מיג"ש:
לז סָעִיף ז וכשמביאים. דל"ש טעמא דפסקת לחיותי וכן מ' מ"ש מרחץ בצד מרחץ כו' מ' דוקא אותה אומנות:
לח סָעִיף ז בני העיר כו' ואם שייכים כו' וכן מי כו'. נלמד מהנ"ל:
לט סָעִיף ז מלהרויח. כנ"ל:
מ סָעִיף ז וכפי מיעוט. כמ"ש בב"ק קטז ב' ומחשבין לפי משאוי כו':
מא סָעִיף ז וי"א הא דא"צ. לפרש"י וכדעת האומרים שאפי' לדור אין לו רשות:
מב סָעִיף ז ויש מי. כדעת האומרים דיש לו רשות לדור ואפ"ה אמר וזילו זבוני שיעור כו':
מג סָעִיף ז בני עיר אחרת. דל"ל קפסקת לחיותי כנ"ל. מהרי"ק שם:
מד סָעִיף ז וכ"ז אע"פ כו'. כדעת רש"י כנ"ל:
מה סָעִיף ז י"א. תשו' הרא"ש הנ"ל וכמש"ל:
מו סָעִיף ז ויש חולקין. כ"פ מהרי"ק לדעת ר"ת דאפי' לדור וליתן מעכבין עליו ודקדק ג"כ מדאמרינן שם אבל לאקבועי לא וכ' הרמב"ם וש"ע ס"ו אבל אינם קובעים כו' מ' אף לדור:
מז סָעִיף ז בפרט כו' הוי כרודף. אע"ג שאין מתכוון להזיקם כמ"ש ב"ק קי"ז ב' ההוא גברא דאקדים כו':
מח סָעִיף ז ולכ"ע. ר"ל אף לדעת ר"ת דאין יכולין לעכב היינו בב"ד משום דהעיר הוא כהפקר וכל הקודם זכה אבל רשות להם שלא להניח לירד ולזכות במציאה שאף בכפל ופירס טליתו מעבירין כו' וכן ראה כו':
מט סָעִיף ז ויש מקומות. כ' המרדכי שס"ל כר"ת ולכן מדינא א"י לעכב וזה ראיה למהרי"ק שלרש"י יכולין לעכב:
נ סָעִיף ז ואז יכולין לכוף ויכולין. היא דבר אחד ר"ל בזה יכולין לכוף במ"ש המרדכי דהחרם הוא מצד מ"ש ורשאין בני העיר להתנות כו' ודוקא על בני עירן ולכן אין יכולין לכוף רק לגזור שלא כו' וכמ"ש מנודה לעיר אחרת כו' שהם אין יכולין לגזור על בני עיר אחרת שינהגו אותו בנידוי רק על עירן וז"ש ואם יש רב כו' שמנודה לרב כו' ור"ל אם התלמיד בא לגור:
נא סָעִיף ז וי"א דאין כמ"ש ואי שייך בכרגא כו' אלמא אין עיכוב רק מחמת נתינה המס ות"ח פטור ממש ועבמרדכי שם:
נב סָעִיף ז ואם התירו. דתקנת הקהל והתרתם הוא על דעתם וכמ"ש בסנהדרין ה' ב' באותה שעה גזרו תלמיד כו' אא"כ נטל רשות כו' על תנאי מאי ת"ש דא"ל ר"י כו':
נג סָעִיף ז ראובן. כמ"ש למטה דנין בחזקת ישוב כמו כו':
נד סָעִיף ז וטוענין כו'. ב"ב מ"א א':
נה סָעִיף ז ואם שמעון כו' אבל. שם מ"ז א':
נו סָעִיף ז שאם אחד סמכו על מ"ש שם במתני' ז ב' כמה יהא בעיר כו' וה"ה לענין אבידת החזקה דקנית החזקה ואבידתו שוין ודוקא שגילה דעתו וסובר כדעת המרדכי שהביא בהגה בסי' קס"ג ס"ב וי"א דבעינן קנה דוקא להשתקע דלא כס' ראשונ' שאפי' בסתם אלא צריך גילוי דעת וה"ה כאן אבל בלא"ה עד שלש שנים כדין חזקה. אבל אם גילה דעתו לחזור לעולם לא אבד כמ"ש שם י"א ב' א"ר ל"ש אלא שלא פרץ כו'. וכ' רש"י דגלי דעתיה דלא סילק נפשיה וסופו לפותחו לאחר זמן ויכול לחזור ולקבוע דירתו באותו מבוי משא"כ בפרץ דלא גילה דעתו וחזקה דלסתום לאלתר הוי במקום שלש שנים כמ"ש בסי' הקודמים ועבמהרי"ק:
נז סָעִיף ז וי"א דאפי' בסתם. שמפרשים דפרץ פצימיו הוי גלוי דעת שאין סופו לחזור אבל סתם הוי כלא פרץ פצימיו:
נח סָעִיף ז בני העיר כו'. כמ"ש בב"ק קט"ז ב' שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס כו' ואי דלא יכול להציל אפי כו' ועסי' קפ"א ס"ב בהג"ה אבל אם אינן יכולין להציל הכל שלו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.