א הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, לֹא יַעֲשֶׂה בַּעַל הַבַּיִת תַּנּוּר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ ד' אַמּוֹת בֵּינוֹ לְתִקְרַת הָעֲלִיָּה, (שֶׁלֹּא יִשְׂרֹף הָעֲלִיָּה). וְכֵן לֹא יַעֲמִיד בַּעַל הָעֲלִיָּה תַּנּוּר, עַד שֶׁיִּהְיֶה תַּחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מִלְּבַד שֶׁיְּהֵא עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ ד' אַמּוֹת; וּבְכִירָה, טֶפַח מַעֲזִיבָה מִתַּחְתֶּיהָ. וְאִם תַּנּוּר שֶׁל נַחְתּוֹמִין הוּא, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה תַחְתָּיו ד' טְפָחִים. וּבְכִירָה שֶׁל נַחְתּוֹמִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִרְחִיק כְּשִׁעוּר, אִם יָצָא הָאֵשׁ וְהִזִּיקָה, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. וְכָל אָדָם בְּבֵיתוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק כַּשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ, מִפְּנֵי הַשְּׁכֵנִים שֶׁמְּעַכְּבִים עָלָיו.
ב מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ חֲנוּת תַּחַת אוֹצַר חֲבֵרוֹ, לֹא יַעֲשֶׂה בָהּ לֹא נַחְתּוֹם וְלֹא צַבָּע וְלֹא רֶפֶת בָּקָר, וְלֹא יַכְנִיס שָׁם אַסְפַּסְתָּא (פֵּרוּשׁ, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ וְהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה, תַּרְגּוּם עַל בְּלִילוֹ (אִיּוֹב ו, ה), עַל אַסְפַּסְתֵּהּ), וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים שֶׁעוֹלֶה מֵהֶם הֶבֶל חַם הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהַחֹם מַפְסִיד פֵּרוֹת הָאוֹצָר. וְהוּא הַדִּין שֶׁלֹּא יִפְתַּח חַלּוֹן מִבַּיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דְבָרִים אֵלּוּ לַחֶדֶר שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּחַת הָאוֹצָר (טוּר בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). לְפִיכָךְ, אִם הָיָה אוֹצַר יַיִן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין הַחֹם מַפְסִידוֹ, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בַּחֲנוּתוֹ כָּל מְלֶאכֶת אֵשׁ שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה רֶפֶת בָּקָר, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִיד רֵיחַ הַיַּיִן. וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹל וְנִדְנוּד קָשִׁים לַיַּיִן, שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחִיק (רִיבָ"שׁ סִימָן רצ"ו). וְאִם הֻחְזְקָה הַחֲנוּת בַּתְּחִלָּה לְרֶפֶת אוֹ לְנַחְתּוֹם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ רָצָה בַּעַל הָעֲלִיָּה לַעֲשׂוֹת עֲלִיָּתוֹ אוֹצָר, אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ.
ג גִּלָּה בַּעַל הָעֲלִיָּה דַּעְתּוֹ שֶׁחָפֵץ לַעֲשׂוֹת בָּהּ אוֹצָר, כְּגוֹן שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ עֲלִיָּתוֹ אוֹ שֶׁרִבָּה בָהּ חַלּוֹנוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים לְאוֹצָר, וְקָדַם זֶה וְעָשָׂה תַנּוּר קֹדֶם שֶׁיַּכְנִיס פֵּרוֹת לָאוֹצָר, אוֹ שֶׁהִתְחִיל לֶאֱצֹר שֻׁמְשְׁמִין אוֹ רִמּוֹנִים אוֹ תְמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְקָדַם זֶה וְעָשָׂה הַתַּנוּר קֹדֶם שֶׁאָצַר חִטִּים, אוֹ שֶׁעָשָׂה בַּעַל הַחֲנוּת מְחִלָּה עַל גַבָּהּ לְהַבְדִּיל בֵּין הַחֲנוּת וּבֵין הָאוֹצָר, בְּכָל אֵלּוּ בַּעַל הָאוֹצָר מְעַכֵּב עָלָיו, וְאִם עָבַר וְעָשָׂה אֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִירוֹ.
ד הָיוּ מֵימֵי הָעֶלְיוֹן יוֹרְדִים עַל הַתַּחְתּוֹן וּמַזִּיקִין אוֹתוֹ, אִם אֵין שָׁם מַעֲזִיבָה, בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ מֵימָיו מִיָּד יוֹרְדִים לַתַּחְתּוֹן וּמַזִּיקִים אוֹתוֹ, חַיָּב לְסַלֵּק הֶזֵּקוֹ. וְאִם יֵשׁ מַעֲזִיבָה שֶׁהַמַּיִם נִבְלָעִים בָּהּ וְאֵינָם יוֹרְדִים מִיָּד, אֶלָּא לְאַחַר מִכָּאן יוֹרְדִים וּמַזִּיקִין, אֵינוֹ חַיָּב לְסַלֵּק הֶזֵּקוֹ. הַגָּה: וְהַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן, דְּאִם הַמַּיִם מוּעָטִין וְכָלִין לְאַלְתָּר, אֲפִלּוּ בְּלֹא מַעֲזִיבָה אֵינוֹ חַיָּב לְסַלֵּק הֶזֵּקוֹ. וְאִם הָיוּ מְרֻבִּים וּמַזִּיקִים לוֹ תָּדִיר דֶּרֶךְ הַמַּעֲזִיבָה, חַיָּב לְסַלְּקוֹ (מָרְדְּכַי רפ"י דְּב"מ). וְכָל זֶה בְּמֵי תַשְׁמִישׁ דְּבַעַל עֲלִיָּה שֶׁשּׁוֹפֵךְ עַל הָעֲלִיָּה, אֲבָל אִם יָרְדוּ גְּשָׁמִים עַל הָעֲלִיָּה וְיוֹרְדִין לְמַטָּה, עַל הַנִּזָּק לְתַקֵּן שֶׁלֹּא יֻזַּק (רִיבָ"שׁ סִימָן תקי"ז). מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת (פֵּרוּשׁ, פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים) וְאֶת הַזֶּבֶל וְאֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַסִיד וְאֶת הַסְלָעִים וְחוֹל הַלַּח מִכָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אוֹ סָד בְּסִיד:
ה מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה וְאֶת הַגּוּמָא שֶׁמִּתְקַבֵּץ בָּהּ מֵי רַגְלַיִם מִן הַכֹּתֶל, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. הַגָּה: וּבְגוּמָא צָרִיךְ לָסוּד גַּם כֵּן בְּסִיד. וע"ל סָעִיף יו"ד. וַאֲפִלּוּ בְּלֹא גוּמָא אָסוּר לִשְׁפֹּךְ מֵי רַגְלַיִם סָמוּךְ לַכֹּתֶל, פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר).
ו לֹא יַשְׁתִּין אָדָם בְּצַד כֹּתֶל חֲבֵרוֹ, אִם הוּא שֶׁל לְבֵנִים, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְאִם הָיָה כֹּתֶל אֲבָנִים, דַּי בְּהַרְחָקַת טֶפַח. וְאִם הָיוּ הָאֲבָנִים צְחִיח סֶלַע, מַשְׁתִּין בְּצִדּוֹ בְּלֹא הַרְחָקָה.
ז מַרְחִיקִין אֶת הָרֵחַיִם מִן הַכֹּתֶל ג' טְפָחִים מֵהָרֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהֵם אַרְבָּעָה מֵהָעֶלְיוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנִיד אוֹתוֹ, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבְהִילֶנּוּ בְּקוֹל הָרֵחַיִם. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּרֵחַיִם קְטַנָּה, כְּגוֹן רֵחַיִם שֶׁל יָד; אֲבָל רֵחַיִם גְּדוֹלָה שֶׁבְּהֵמוֹת מוֹלִיכוֹת אוֹתָהּ, צָרִיךְ הַרְחָקָה טְפֵי. וְאִם לֹא הִרְחִיק וְהִזִּיק בֵּית חֲבֵרוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לְפִי רְאוֹת הַדַּיָּנִין שֶׁיָּשׁוּמוּ אִם הוּא גָרַם לוֹ הַהֶזֵּק (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ק' סִימָן ד'). וְכֵן בִּשְׁאַר נְזִיקִין, כְּגוֹן הָאוֹרֵג שֶׁמַּזִּיק לַחֲבֵרוֹ בְּהַכָּאוֹת שֶׁעוֹשֶׂה בִּשְׁעַת אֲרִיגָה, יָשׁוּמוּ עַל פִּי בְּקִיאִין וְאֻמָּנִין, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (רִיבָ"שׁ סִימָן קצ"ו).
ח מַרְחִיקִין אֶת הַתַּנוּר מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מִקַּרְקָעִיתוֹ, שֶׁהֵם אַרְבָּעָה מִשְּׂפָתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵחַם הַכֹּתֶל. וּמוֹדֵד מֵהַשָּׂפָה הַפְּנִימִית, שֶׁעֳבִי כָּתְלֵי הַתַּנוּר בִּכְלַל הַשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים.
ט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַהַרְחָקוֹת מֵהַכֹּתֶל דַּוְקָא בְכֹתֶל שֶׁל לְבֵנִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּאֲפִלּוּ בְּכֹתֶל שֶׁל אֲבָנִים, וְזֶה דַעַת הָרַמְבַּ"ם וְהָר"ר יוֹנָה זַ"ל.
י לֹא יַחְפֹּר אָדָם בּוֹר וְלֹא שִׁיחַ וְלֹא מְעָרָה, וְלֹא יָבִיא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא יַעֲשֶׂה בְּרֵכַת הַמַּיִם לִשְׁרוֹת בּוֹ בְּגָדִים לְכַבְּסָם, בְּצַד כָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מֵהַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְיָסוּד בְּסִיד לְכֹתֶל בּוֹר זֶה אוֹ מִקְוֵה הַמַּיִם זֶה אוֹ כֹּתֶל הָאַמָּה מִצַּד חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבְלִיעוּ הַמַּיִם וְיַזִּיקוּ כֹּתֶל חֲבֵרוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הַמַּיִם קְבוּעִים שָׁם תָּמִיד, כְּגוֹן צִנּוֹר הַשּׁוֹפֶכֶת מַיִם מִבַּיִת לַחוּץ, אֲפִלּוּ הָכִי צָרִיךְ לְהַרְחִיקוֹ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף רֵישׁ פֶּרֶק הנ"ל וְהַמַּגִּיד פ"ט מִשְּׁכֵנִים). מִיהוּ, בְּמֵי רַגְלַיִם לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף ה'. וְהוּא הַדִּין בּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם כְּלָל אָסוּר לַחְפֹּר סָמוּךְ לְכֹתֶל חֲבֵרוֹ, וְצָרִיךְ לְתַקֵּן לְפִי עֵינֵי אֻמָּנִים הַבְּקִיאִין בְּכָךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
יא אֶבֶן שֶׁהַכּוֹבֵס מַכֶּה בְּגָדִים עַד שֶׁיִּתְלַבְּנוּ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק אוֹתָהּ ד' אַמּוֹת מִכֹּתֶל חֲבֵרוֹ, שֶׁבְּעֵת שֶׁהַכּוֹבֵס מַכֶּה עָלֶיהָ הַמַּיִם נִתָּזִים וּמַזִּיקִים לַכֹּתֶל.
יב רְאוּבֵן שֶׁהָיָה כָתְלוֹ סָמוּךְ לְכֹתֶל שִׁמְעוֹן כְּמִין גַּם, וּבָא רְאוּבֵן לַעֲשׂוֹת כֹּתֶל שֵׁנִי כְּנֶגֶד כֹּתֶל שִׁמְעוֹן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה הַשְּׁלֹשָׁה כְתָלִים כְּמִין בֵּי"ת, הֲרֵי שִׁמְעוֹן מְעַכֵּב עָלָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק מִכְּנֶגְדּוֹ ד' אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַמָּקוֹם בֵּין הַכְּתָלִים רָחָב, כְּדֵי שֶׁיָּדוּשׁוּ בוֹ רַבִּים וְתִתְחַזֵּק הָאָרֶץ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ עָמְדָה שָׁם הַכֹּתֶל יָמִים רַבִּים וְנָפְלָה, כְּשֶׁחוֹזֵר וּבוֹנְאָהּ צָרִיךְ לְהַרְחִיק (טוּר).
יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּכֹתֶל גִּנָּה, אוֹ בְּעִיר חֲדָשָׁה בְּכֹתֶל חָצֵר; אֲבָל בְּעִיר יְשָׁנָה כְּבָר נִתְחַזְּקָה, וּבוֹנֶה כְּנֶגְדּוֹ בְּלֹא הַרְחָקָה. הַגָּה: וְעַד חֲמִשִּׁים שָׁנָה מִקְרֵי הָעִיר חֲדָשָׁה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר). וּבֵית דִּירָה דִּינוֹ כְּכֹתֶל גִּנָּה (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם).
יד וְכֵן אִם לֹא הָיָה בְּאֹרֶךְ כֹּתֶל שִׁמְעוֹן שֶׁבּוֹנֶה כְּנֶגְדּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֵינוֹ מַרְחִיק, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹנֵעַ הָרֶגֶל מִלְּהַלֵּךְ שָׁם, שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ חִזּוּק הָאָרֶץ. הַגָּה: וְכֵן אִם כֹּתֶל רְאוּבֵן הוֹלֵךְ מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב, וְשִׁמְעוֹן בָּא לִסְמֹךְ כֹּתֶל מִצָּפוֹן לְדָרוֹם, אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק (טוּר). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא כְּשֶׁקָּנוּ הַקַּרְקַע מִן הַמֶּלֶךְ אוֹ מִן הַהֶפְקֵר, אֲבָל בְּלָאו הָכִי יְכוֹלִין לִסְמֹךְ כֹּתֶל לְכֹתֶל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר וְהַמַּגִּיד פ"ט מֵה' שְׁכֵנִים וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם נ' ל"א ח"ו).
טו הַכּוֹתֵשׁ הָרִיפוֹת (פֵּרוּשׁ, חִטִּים הַנִּכְתָּשִׁים בְּמַכְתֶּשֶׁת) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וּבְעֵת שֶׁמַּכֶּה מְנַדְנֵד לַחֲצַר חֲבֵרוֹ עַד שֶׁנִּדְנֵד כִּסוּי הֶחָבִית שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ כָּל כָּךְ, רַק שֶׁיְּנַדְנֵד הַכֹּתֶל קְצָת (טוּר וְהַמַּגִּיד פי"א דִשְׁכֵנִים בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתוס'), הֲרֵי זֶה מַזִּיק בְּחִצָּיו וְחַיָּב לְהַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יְנַדְנֵד, אוֹ יְבַטֵּל מְלַאכְתּוֹ שֶׁמַּזֶּקֶת. וְאִם הִזִּיק בְּעֵת הַנִּדְנוּד, חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי מִכֹּחוֹ בָּא הַנֶּזֶק. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נִבְנָה הֶחָצֵר אַחַר שֶׁבָּא הַמַּזִּיק לְכָאן, צָרִיךְ הַמַּזִּיק לְהַרְחִיק נִזְקוֹ (הַגָּהוֹת מיי' פ"ט וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וְנ"י ס"פ לֹא יַחְפֹּר). וְהוּא הַדִּין אִם אֵין מַזִּיק לֶחָצֵר, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ חֹלִי הָרֹאשׁ לְבַעַל הֶחָצֵר וְקוֹל הַהַכָּאָה מַזִּיק לוֹ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַצְמוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן קצ"ז).
טז מַרְחִיקִין אֶת הַסֻלָּם מֵהַשּׁוֹבָךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִקְפֹץ הַנְּמִיָּה (פֵּרַשׁ הֶעָרוּךְ, חַיָּה קְטַנָּה כְּעֵין חָתוּל, וְהָרַ"ן פֵּרַשׁ בְּפֶרֶק אֵלּוּ טְרֵפוֹת מַרְטִינָה בְּלַעַ"ז), בְּעֵת שֶׁמַּנִּיחַ הַסֻלָּם, וְתַעֲלֶה לַשּׁוֹבָךְ וְתֹאכַל אֶת הַגּוֹזָלוֹת.
יז מַרְחִיקִין אֶת הַכֹּתֶל מִן הַמַּזְחִילָה שֶׁל חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לְבַעַל הַמַּזְחִילָה לִזְקֹף סֻלָּם וּלְתַקֵּן מַזְחִילָה שֶׁלּוֹ, הוֹאִיל וְהֶחֱזִיק בָּהּ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים לְעִנְיַן שֶׁאִם קָנָה מִמֶּנּוּ מָקוֹם כְּדֵי לַעֲלוֹת לְמַזְחִילָתוֹ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ לוֹ מָקוֹם אַרְבַּע אַמּוֹת שִׁעוּר זְקִיפַת סֻלָּם (טוּר בְּשֵׁם ר"י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יח מִי שֶׁבָּא לַחְפֹּר בּוֹר בְּסוֹף שָׂדֵהוּ סָמוּךְ לְמֵצַר חֲבֵרוֹ, אִם שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינוֹ עָשׂוּי לְבוֹרוֹת, סוֹמֵךְ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. וְאִם יִמָּלֵךְ חֲבֵרוֹ לַחְפֹּר בּוֹר בְּצִדּוֹ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִכֹּתֶל הַבּוֹר שִׁשָּׁה טְפָחִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵין חֲלַל שְׁנֵי הַבּוֹרוֹת עֳבִי שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאִם הָיְתָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת, אֵינוֹ סוֹמֵךְ עַד שֶׁיַּרְחִיק מֵהַמֵּצָר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְיַחְפֹּר, וּכְשֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ לַחְפֹּר יַרְחִיק גַּם הוּא שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְיַחְפֹּר. הַגָּה: וּכְשֶׁמַּרְחִיק, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ גַּם כֵּן לָסוּד בְּסִיד כֹּתֶל בּוֹרוֹ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף י' (טוּר לְדַעַת הרמ"ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַחֲדָא מִנַּיְהוּ סָגֵי (שָׁם בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יט הַחוֹפֵר בּוֹר לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ וּמָכַר חֲצִי הַשָּׂדֶה, וּבָא הַלּוֹקֵחַ לַחְפֹּר גַּם הוּא בּוֹר, צָרִיךְ לְהַרְחִיק כָּל שִׁעוּר הַרְחָקָה אֲפִלּוּ אִם הָיְתָה עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת, כֵּיוָן שֶׁהָרִאשׁוֹן בְּהֶתֵּר עָשָׂה, שֶׁהֲרֵי בְּשֶׁלּוֹ חָפַר. הַגָּה: וְכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בְּכָל נִזָּקִין אֵלּוּ בְּשֶׁלּוֹ, בְּשֶׁאֵין שָׁם דָּבָר הַנִּזּוֹק, חוּץ מֵחֲפִירוֹת בּוֹר אֵצֶל שָׂדֶה הָעֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת (טוּר בְּשֵׁם ר"ח וְהַתו' וְהָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (שָׁם בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְהָרִי"ף).
כ רְאוּבֵן חָפַר גּוּמָא בָּחֲצֵרוֹ שֶׁמֵּי גְשָׁמִים יְקַלְּחוּ לְתוֹכָהּ, וּכְשֶׁרַבּוּ הַמַּיִם בּוֹקְעִין וְעוֹבְרִים דֶּרֶךְ חוֹמוֹת מַרְתֵּף שִׁמְעוֹן, חַיָּב רְאוּבֵן לְסַלֵּק הֶזֵּקוֹ. הַגָּה: וְכָל הֶזֵּקוֹת שֶׁלֹּא נִתְבָּאֲרוּ, שִׁעוּר הַרְחָקָתָן בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק לְפִי רְאוֹת הַבְּקִיאִין (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
כא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא אָמְרוּ דִּבְהַרְחָקַת שִׁשָּׁה טְפָחִים בֵּין בּוֹר לְבוֹר סָגֵי, אֶלָּא בְּאֶרֶץ הָרִים, אֲבָל בְּמָקוֹם דְּרַפְיָא אַרְעַיְהוּ צָרִיךְ לְהַרְחִיק יוֹתֵר. לְפִיכָךְ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק בֵּית הַכִּסֵא מִבּוֹר חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּכִּירוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר מִלַּחוּת בֵּית הַכִּסֵא לַבּוֹר, וּלְרַוְחָא דְמִלְּתָא יַרְחִיק חֲמִשִּׁים אַמָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלְקִין עַל זֶה (מָרְדְּכַי פ"ק דְּב"מ וּפ' לֹא יַחְפֹּר). וְכָל מָקוֹם שֶׁמַּזִּיק צָרִיךְ לְהַרְחִיק עַצְמוֹ, אֲפִלּוּ הָיָה רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסִיק בֵּין הַבָּתִּים, כְּגוֹן שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת בִּשְׁנֵי צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, אֲפִלּוּ הָכִי צָרִיךְ לְהַרְחִיק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
כב מַרְחִיקִין אֶת גֹּרֶן קָבוּעַ מֵהָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹלִיךְ הָרוּחַ הַתֶּבֶן בְּעֵת שֶׁזּוֹרֶה, וְיַזִּיק לִבְנֵי הָעִיר. וְאִם הַגֹּרֶן קוֹדֵם לָעִיר, מְסַלְּקוֹ וּבְנֵי הָעִיר נוֹתְנִים לוֹ דָמָיו. סָפֵק, מְסַלְּקוֹ בְּלֹא דָמִים. וּמִזֶּה יֵשׁ מִי שֶׁלּוֹמֵד עַל דֻּכּוֹס מִמְּדִינָה שֶׁגָּזַר עַל יְהוּדִים שֶׁיַּעֲשׂוּ עִם הַיְהוּדִים הַדָּרִים תַּחַת שָׂרִים קְטַנִּים בַּכְּפָרִים שֶׁיָּדוּרוּ תַּחְתָּיו, וְאִם לֹא, יְגָרֵשׁ כֻּלָּם; צְרִיכִים לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַדֻּכּוֹס וּלְסַלֵּק הֶזֵּק הָרַבִּים וְלִסַּע תַּחַת הַדֻּכָּס תְּחִלָּה, וְלָדוּן אַחַר כָּךְ עִם הָרַבִּים אִם יֵשׁ לָהֶם הֶזֵּק בָּזֶה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְקִדּוּשִׁין). וְכֵן לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק הַתֶּבֶן לִנְטִיעַת חֲבֵרוֹ אוֹ לְנִירוֹ.
כג מַרְחִיקִין אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת וְאֶת הַבּוּרְסְקִי וְאֶת הַכִּבְשׁוֹנוֹת וְהַדְּבוֹרִים מֵהָעִיר, חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְאֵין עוֹשִׂים בּוּרְסְקִי אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ מִזְרָחִית חַמָּה וּמְמַעֶטֶת הֶזֵּק (רֵיחַ) עִבּוּד הָעוֹרוֹת.
כד מַרְחִיקִין הַשּׁוֹבָךְ מֵהָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם לְקָחוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ הוּא בְּתוֹךְ (בֵּית) רֹבַע, הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ. וְאַף אִם יִפֹּל, יָכוֹל לַחֲזֹר לִבְנוֹתוֹ, שֶׁטּוֹעֲנִים לַלּוֹקֵחַ לוֹמַר רִאשׁוֹן עֲשָׂאוֹ בִּרְשׁוּת, לֹא שְׁנָא נֶגֶד יָחִיד לֹא שְׁנָא נֶגֶד רַבִּים.
כה מִי שֶׁהָיְתָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ נְטוּעָה גְפָנִים אוֹ שְׁאַר אִילָנוֹת, וּבָא הוּא לִנְטֹעַ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְפָנִים בְּצַד גְּפָנִים אוֹ אִילָנוֹת בְּצַד אִילָנוֹת, צָרִיךְ לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת. הַגָּה: (כֵּן פֵּרַשׁ ר"ח) כִּי כֵן דֶּרֶךְ צֹרֶךְ הַמַּחֲרֵשָׁה בֵּין הָאִילָנוֹת. וְאִם אֵין דֶּרֶךְ לַחֲרֹשׁ בֵּין הָאִילָנוֹת, אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל (בֵּית יוֹסֵף). וּבְמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִים לְהַרְחִיק, וּבָאִין שְׁנֵיהֶם לִטַּע בְּבַת אַחַת, כָּל אֶחָד מַרְחִיק חֲצִי הַשִּׁעוּר (הַמַּגִּיד פֶּרֶק עֲשִׂירִי דִּשְׁכֵנִים) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ מַרְחִיק בֵּין גְּפָנִים לִגְפָנִים וּבֵין אִילָנוֹת לְאִילָנוֹת שְׁתֵּי אַמּוֹת, וּבֵין גְּפָנִים לִשְׁאָר אִילָנוֹת אוֹ שְׂדֵה לָבָן אַרְבַּע אַמּוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבֵין גְּפָנִים לְאִילָנוֹת בָּעֵינָן לְהַרְחִיק כְּפִי אֹמֶד הַדַּעַת שֶׁלֹּא יַפְרִיחוּ הָעוֹפוֹת מִן הָאִילָנוֹת אֶל הַגְּפָנִים בְּשִׁיטָה אַחַת (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּנוֹטֵעַ אִילָנוֹת, אֲבָל נוֹטֵעַ גַּרְעִין וְהָאִילָן מִמֵּילָא גָדֵל, אֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתוס'). רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר בֵּיתוֹ לְאֶחָד וְגִנָּתוֹ לְאַחֵר, אֵין בַּעַל הַגִּנָּה צָרִיךְ לְהַרְחִיק אִילָנוֹתָיו אַף עַל פִּי שֶׁמָּכַר הַבַּיִת תְּחִלָּה, וְאֵין אוֹמְרִים בָּזֶה מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה הוּא מוֹכֵר (רִיבָ"שׁ סִימָן ק"ל). וע"ל סִימָן קנ"ד סָעִיף כ"ח. וּבְכָל מָקוֹם, אִם הָיָה גָדֵר בֵּינְתַיִם, זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר.
כו מִי שֶׁהָיָה אִילַן חֲבֵרוֹ נוֹטֶה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, קוֹצֵץ כִּמְלֹא מַרְדֵּעַ עַל גַּבֵּי הַמַּחֲרֵשָׁה. וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה (פֵּרוּשׁ חָרוּב, אִילָן שֶׁל חָרוּבִין וּפֵּרוּשׁ שִׁקְמָה, אִילָן שֶׁעוֹשֶׂה מִין תְּאֵנִים מִדְבָּרִיּוֹת), כָּל הַנּוֹטֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַמֶּצֶר. וְכֵן אִם הָיָה נוֹטֶה עַל בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁל חֲבֵרוֹ, אוֹ עַל בֵּית הָאִילָן, קוֹצֵץ אֲפִלּוּ בִּשְׁאַר אִילָנוֹת (טוּר) אֶת כָּל הַנּוֹטֶה עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַמֶּצֶר:
כז אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, קוֹצֵץ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַגָּמָל עוֹבֵר בְּרוֹכְבוֹ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם רוֹצֶה לְהוֹצִיא זִיז לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ, אֲפִלּוּ בִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכָל שֶׁכֵּן בְּמָבוֹי, אֵינָן יְכוֹלִין לְעַכֵּב עָלָיו (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה וְכ"כ הָרִי"ף). אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת גֶּשֶׁר מִבַּיִת לְבַיִת, דְּמַאֲפִיל עַל בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּנֵי הַמָּבוֹי (שָׁם בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת אָבִיו הָרֹא"שׁ). וַאֲפִלּוּ זִיז אֶחָד, אִם מַאֲפִיל אוֹ שׁוֹפֵךְ מִשָּׁם שׁוֹפְכִין לְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, אָסוּר (רִיבָ"שׁ סִימָן תנ"ה).
כח רְאוּבֵן יֵשׁ לוֹ תְּאֵנָה, וְהַנּוֹף (פֵּרוּשׁ, חֵלֶק הָאִילָן שֶׁעַל הָאָרֶץ הַיְנוּ גוּפָא שֶׁל אִילָן) נוֹטֶה עַל עֲלִיָּתוֹ שֶׁל לֵוִי וּמְעַכְּבוֹ מִלְּהָטִיחַ גַּגּוֹ, יָכוֹל לֵוִי לָקוּץ הַנּוֹף הַמְעַכְּבוֹ:
כט אִילָן הָעוֹמֵד עַל הַמֶּצֶר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֶה לְתוֹךְ שְׂדֵה אֶחָד מֵהֶם, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים פֵּרוֹתָיו.
ל רְאוּבֵן שֶׁחָפַר בּוֹר וְיָרַד וּמָצָא שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, קוֹצֵץ וְחוֹפֵר וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה קָרוֹב לְאִילַן שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ ט"ז אַמָּה, הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל שִׁמְעוֹן וְקוֹצְצָם וְנוֹתְנָם לוֹ. וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְפֹּר בּוֹר, וְיָצְאוּ הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, הֲרֵי מַעֲמִיק ג' טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵשָׁה, וְכָל שֹׁרֶשׁ שֶׁמָּצָא בְּתוֹךְ ג' טְפָחִים קוֹצְצוֹ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִיבַשׁ אִילָן שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ הוּא חוֹפֵר.
לא מִי שֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת מִשְׁרָה (פֵּרוּשׁ, חֲפִירַת מַיִם שֶׁמַּשְׁרִין בָּהּ הַפִּשְׁתָּן) שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצַד יָרָק שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁהֲרֵי מֵי הַמִּשְׁרָה נִבְלָעִים בָּאָרֶץ וְהוֹלְכִים וּמַפְסִידִים אֶת הַיָּרָק; אוֹ שֶׁנָּטַע כְּרֵישִׁין קָרוֹב לַבְּצָלִים שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁהֵם מְפִיגִים טַעֲמָם; אוֹ שֶׁנָּטַע חַרְדָּל בְּצַד כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, שֶׁהֲרֵי הַדְּבוֹרִים אוֹכְלִים הֶעָלִים וּמַפְסִידִים הַדְּבַשׁ; כָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק. וּמִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ שֶׁיַּרְחִיק מִשְׁרָה מֵהַיָּרָק, וּכְרֵישִׁין מֵהַבְּצָלִים, וְחַרְדָּל מֵהַדְּבוֹרִים, ג' טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הֶזֵּק בְּיָדַיִם. וְהוּא הַדִּין בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֵין הַהֶזֵּק בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אֶלָּא בָּא אַחַר כָּךְ, עַל הַנִּזָּק לְהַרְחִיק עַצְמוֹ (טוּר סמ"ח).
לב מִי שֶׁהָיָה לוֹ אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ קָרוֹב לְבוֹר חֲבֵרוֹ אוֹ בָא לִנְטֹעַ (טוּר), אֵין בַּעַל הַבּוֹר יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו וְלוֹמַר לוֹ: הֲרֵי שָׁרְשֵׁי הָאִילָן נִכְנָסִים לַבּוֹר שֶׁלִּי וּמַפְסִידִים אוֹתִי, שֶׁזֶּה נֶזֶק הַבָּא מֵאֵלָיו לְאַחַר זְמַן, וּבָעֵת שֶׁנָּטַע אֵינוֹ מַזִּיקוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ כָּךְ זֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ:
לג סָמַךְ בְּאֶחָד מֵאֵלּוּ שֶׁהָיָה לוֹ לְהַרְחִיק וְגָרַם הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁפּוֹטֵר מִלְּשַׁלֵּם וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּחַיֵּב.
לד מִי שֶׁעָשָׂה גֹּרֶן בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אוֹ קָבַע בֵּית הַכִּסֵא אוֹ מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אָבָק וְעָפָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הֶעָפָר אוֹ רֵיחַ בֵּית הַכִּסֵא אוֹ הָאָבָק לַחֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוֹ; אֲפִלּוּ הָיְתָה הָרוּחַ הוּא שֶׁמְּסַיֵּעַ אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ וּמוֹלִיכָהּ אֶת הֶעָפָר אוֹ נְעֹרֶת הַפִּשְׁתָּן וְהַמּוֹץ וְכַיּוֹצֵא בָהֶן וּמַגִּיעָתָן לַחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַרְחִיק, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ וְלֹא יַזִּיקוּ, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי רוּחַ מְצוּיָה, שֶׁכָּל אֵלּוּ כְּמוֹ שֶׁהִזִּיקוּ בְּחִצָּיו הֵן; וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְהַרְחִיק כָּל כָּךְ, אִם הוֹלִיכָהּ הָרוּחַ הַמְצוּיָה הַמּוֹץ וְהֶעָפָר וְהִזִּיקָה בָּהֶן, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם, שֶׁהָרוּחַ הוּא שֶׁסִיַּע אוֹתוֹ:
לה כָּל הַרְחָקוֹת שֶׁאָמַרְנוּ, אִם לֹא הִרְחִיק וְרָאָה חֲבֵרוֹ וְשָׁתַק, הֲרֵי זֶה מָחַל וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהַצְרִיכוֹ לְהַרְחִיק, וְהוּא שֶׁרָאָה מִמֶּנּוּ שֶׁמָּחַל, כְּגוֹן שֶׁסִיַּע עִמּוֹ מִיָּד, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת, אוֹ שֶׁרָאָהוּ שֶׁעָשָׂה בְּצִדּוֹ בְּלֹא הַרְחָקָה וְשָׁתַק וְלֹא הִקְפִּיד עַל זֶה, זָכָה. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קנ"ד סָעִיף י"ב. וְכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת, אַף עַל גַּב דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְבָעֵינָן חֲזָקָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְטַעֲנָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
לו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁאַר נְזָקִים, חוּץ מֵאַרְבַּע, שֶׁהֵם: הֶעָשָׁן, וְרֵיחַ בֵּית הַכִּסֵא, וְאָבָק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְנִדְנוּד הַקַּרְקַע; שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֲזָקָה, וַאֲפִלּוּ שָׁתַק כַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְכוֹפֵהוּ לְהַרְחִיק. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ סָמַךְ קֹדֶם שֶׁבָּא לְשֵׁם דָּבָר הַנִּזָּק (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְר"ת וְהָרַמְבַּ"ם). מִיהוּ, אִם זָכוּ שְׁנֵיהֶן בְּשֶׁל הֶפְקֵר, כָּל הַקּוֹדֵם, זָכָה, וְאֵין הַשֵּׁנִי הַבָּא אַחֲרָיו יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן שכ"ב). וְכֵן הֶזֵּק רְאִיָּה בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ מְחִצָּה, כְּגוֹן חֲצַר הַשֻּׁתָּפִין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּין חֲלֻקָּה, יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם לָכֹף אֶת חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֵהוּ חֲבֵרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ; וּמֵאַחַר שֶׁמִּמֵּילָא הֵם מַזִיקִים זֶה אֶת זֶה בְּלִי עֲשִׂיַּת שׁוּם מַעֲשֶׂה, אֵין לָהֶם חֲזָקָה, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדוּ כָּךְ שָׁנִים רַבּוֹת בְּלֹא מְחִצָּה כּוֹפֵהוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְלָמָּה שִׁנּוּ נְזִיקִין אֵלּוּ מִשְּׁאַר נְזִיקִין, לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם סוֹבֶלֶת נְזִיקִין אֵלּוּ, וְחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹחֵל, שֶׁהֶזֵקוֹ הֶזֵּק קָבוּעַ. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁמָּחַל בִּנְזִיקִין אֵלּוּ אוֹ שֶׁמְּכָרָן לוֹ אוֹ נְתָנָן לוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א), אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
לז עָשָׁן שֶׁאָמְרוּ, דַּוְקָא בְּעָשָׁן תָּדִיר, כְּגוֹן כִּבְשׁוֹנוֹת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל יוֹצְרִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶן. אֲבָל תַּנּוּר שֶׁהַיָּחִיד אוֹפֶה בּוֹ פַת, וְכֵן כִּירָה, כֵּיוָן דְּלָא שָׁהֵי קוּטְרָא רֻבָּא דְיוֹמָא, לָאו תָּדִיר הוּא. אֲבָל אִי שָׁהֵי רֻבָּא דְיוֹמָא, מִקְרֵי עָשָׁן תָּדִיר וְדִינָן כְּשֶׁל נַחְתּוֹמִין וְיוֹצְרִים (בֵּית יוֹסֵף מִמַּשְׁמָעוּת דִּבְרֵי הרמ"ה). וְאִי חֲזֵי וְשָׁתַק, מָחַל וְשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת. וּמִיהוּ, לְכַתְּחִלָּה מָצִי מְעַכֵּב אֲפִלּוּ בְּעָשָׁן שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְעָשָׁן שֶׁאֵינוֹ תָּדִיר, אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא יוּכַל לִמְחוֹת (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קל"ז), וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת. וְעָשָׁן תָּדִיר נַמֵּי דַּוְקָא הֵיכָא דְמָטִי לִרְשׁוּתָא דְחַבְרֵהּ בְּרוּחַ מְצוּיָה, אֲבָל אִי לֹא מָטֵי לֵהּ אֶלָּא בְּרוּחַ שֶׁאֵינָה מְצוּיָה, לֹא מְחַיֵּב לְסַלּוּקֵי. וַאֲפִלּוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה נַמֵּי, דַּוְקָא דְמַזִּיק לְאִינְשֵׁי, אֲבָל אִי לָא מַזִּיק לְאִינְשֵׁי, אַף עַל גַּב דְּמָטִי לְבֵיתֵהּ וּמַשְׁחִיר לְאִישִׁיתֵהּ (פֵּרוּשׁ, כָּתְלוֹ), אִם רָאָה וְשָׁתַק מָחַל, וְשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה, מָצִי מְעַכֵּב:
לח בֵּית הַכִּסֵא שֶׁאָמְרוּ, דַּוְקָא כְּעֵין בָּתֵּי כִסְאוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהָיוּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וּמְגֻלִּים. אֲבָל שֶׁלָּנוּ שֶׁהֵם מְכֻסִים בַּחֲפִירוֹת, אִם רָאָה וְשָׁתַק, מָחַל, וְשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה, מָצִי מְעַכֵּב. הַגָּה: רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁהָיָה לָהֶם בֵּית הַכִּסֵּא בְּשֻׁתָּפוּת, וְהַחֲפִירָה הוֹלֶכֶת לְתוֹךְ חֲצֵרוֹ שֶׁל לֵוִי, וְעַכְשָׁיו רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן רוֹצִים לַחֲלֹק וְלַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי בָתֵּי כִסְּאוֹת, לֵוִי יָכוֹל לִמְחוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א).
לט מִי שֶׁהֶחֱזִיק לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת דָּם אוֹ נְבֵלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן בִּמְקוֹמוֹ, וְיִכָּנְסוּ הָעוֹרְבִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶן בִּגְלַל הַדָּם וְיֹאכְלוּ, וַהֲרֵי הֵם מְצֵרִים אֶת חֲבֵרוֹ בְּקוֹלָם וּבְצִפְצוּפָם אוֹ בַדָּם שֶׁבְּרַגְלֵיהֶם שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים עַל הָאִילָנוֹת וּמְכַלִּים פֵּירוֹתֵיהֶם, אִם הָיָה קַפְּדָן אוֹ חוֹלֶה שֶׁצִּפְצוּף הַזֶּה מַזִּיקוֹ, אוֹ שֶׁפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ נִפְסָדִים לוֹ בַּדָּם, חַיָּב לְבַטֵּל אוֹתָהּ הַמְלָאכָה אוֹ יַרְחִיק עַד שֶׁלֹּא יָבֹא לוֹ נֶזֶק מֵחֲמָתָן, שֶׁהֶזֵּק זֶה דּוֹמֶה לְרֵיחַ בֵּית הַכִּסֵא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֲזָקָה. וְהוּא הַדִּין כָּל נֶזֶק גָּדוֹל שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְסָבְלוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
מ בְּנֵי מָבוֹי אוֹ בְּנֵי חָצֵר שֶׁנַּעֲשָׂה אֶחָד מֵהֶן אֻמָּן, וְלֹא מִחוּ בְּיָדוֹ, וְאַחַר כָּךְ רוֹצִים לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן שֶׁאַחַר זֶה.
מא כָּל דָּבָר שֶׁיָּדוּעַ שֶׁאֵין הַמְעַרְעֵר יָכוֹל לְסָבְלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאַר בְּנֵי אָדָם סוֹבְלִים אוֹתוֹ, אֵין לוֹ חֲזָקָה כְּנֶגֶד מְעַרְעֵר זֶה.
מב הָא דְקוּטְרָא וּבֵית הַכִּסֵא אֵין לָהֶם חֲזָקָה, דַּוְקָא דְעָבִיד לְהוּ מַזִּיק בִּרְשׁוּת דְּנַפְשֵׁהּ. אֲבָל אִי אַחֲזִיק וְעָבִיד בֵּית הַכִּסֵא בְּגוּפָא דְאַרְעָא דְחַבְרֵהּ דְּפָתוּחַ לְבֵיתֵהּ דְּמַזִּיק, אִי נַמֵּי דְעָבִיד בֵּית הַכִּסֵא בִּרְשׁוּתָא דְנַפְשֵׁהּ וְעוּקָא דִילֵהּ אָזִיל לְבֵיתֵהּ דְּחַבְרֵהּ, כֵּיוָן דִּבְגוּפָא דְאַרְעָא קָא מַחֲזִיק אִית לֵהּ חֲזָקָה. וְאִי טָעַן דְּזַבְּנֵהּ נִיהֲלֵהּ, נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה. וּמִכָּל מָקוֹם אִית לֵהּ לְכַסוּיֵי לְהַהוּא בֵית הַכִּסֵא אוֹ לְהַהוּא עוּקָא, כִּי הֵיכִי דְלִסְתַּלִּיק מִנֵּהּ רֵיחָא, אַף עַל גַּב דְּאַחֲזִיק בֵּהּ בְּהָכִי בְּלֹא כִסוּי. וְאִי לֹא מְסַלֵּק לֵהּ לְרֵיחָא, לָא הֲוֵי חֲזָקָה כְּלָל, אֲפִלּוּ אִם אָמַר: מְסַלִּיקְנָא לֵהּ לְבֵית הַכִּסֵא וּמִשְׁתַּמַּשְׁנָא בֵהּ בְּמִלְּתָא אַחֲרִיתָא, לָאו כָּל כְּמִינֵהּ, דִּלְבֵית הַכִּסֵא אַחֲזִיק, וְכֵיוָן דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה לְגוּפֵהּ לָא הֲוֵי חֲזָקָה לְמִלְּתָא אַחֲרִיתִי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֶחֱזִיק בְּגוּף הַקַּרְקַע, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ לְאֵיזֶה תַשְׁמִישׁ שֶׁיִּרְצֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לַחֲבֵרוֹ מִמֶּנּוּ שׁוּם נֶזֶק.
מג מִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּנֶזֶק שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲזָקָה, כְּגוֹן שֶׁפָּתַח חַלּוֹן אוֹ הֶעֱבִיר אֶת הַמַּיִם, אוֹ שֶׁלֹּא הִרְחִיק מַה שֶּׁרָאוּי לְהַרְחִיק, וַהֲרֵי הַמַּחֲזִיק טוֹעֵן: אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לַעֲשׂוֹת, אוֹ: מָחַלְתָּ לִי אַחַר שֶׁרָאִיתָ, אוֹ: הֻכַּר הַנֶּזֶק וְשָׁתַקְתָּ וְלֹא מָחִיתָ בִּי, וְהַנִּזָּק אוֹמֵר: עַכְשָׁיו הוּא שֶׁרָאִיתִי וְלֹא יָדַעְתִּי מִקֹּדֶם, אוֹ שֶׁאָמַר: כְּשֶׁרָאִיתִי מָחִיתִי בְךָ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ: עַתָּה אַרְחִיק אוֹ אֶסְתֹּם, וְאַתָּה מַדְחֶה אוֹתִי מִיּוֹם אֶל יוֹם כְּדֵי שֶׁתִּקְבַּע הֶזֵּקְךָ, בְּכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם עַל הַנִּזָּק לְהָבִיא רְאָיָה, וְאִם לֹא הֵבִיא, יִשָּׁבַע הַמַּזִּיק הֶסֵת, וְיִפָּטֵר:
מד הֶחֱזִיק בְּנֶזֶק שֶׁאֵין לוֹ חֲזָקָה, כְּגוֹן עָשָׁן וּבֵית הַכִּסֵא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְטָעַן הַמַּזִּיק שֶׁקָּנָה מִיָּדוֹ שֶׁל נִזָּק, עַל הַמַּזִּיק לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁקָּנָה מִיָּדוֹ; וְאִם לֹא הֵבִיא, יִשָּׁבַע הַנִּזָּק הֶסֵת שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ עַל כָּךְ, וִיסַלֵּק זֶה הֶזֵּקוֹ. הַגָּה: לְעֵיל סִימָן קנ"ד נִתְבָּאֵר בִּסְעִיף י"ט דְּהַבָּא מִכֹּחַ גּוֹי הָוֵי כְּגוֹי לְעִנְיַן נִזָּקִין דְּאָתוּ מִמֵּילָא (הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה בִּכְלָל י"ח סִימָן ט"ו), אֲבָל בְּנִזָּקִין אֵלּוּ שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן זֶה דְּצָרִיךְ לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמַזִּיקוֹ בְיָדַיִם, אֵין חֶזְקַת גּוֹי מְהַנֵּי לְזֶה דְיַזִּיקֶנּוּ בְּיָדַיִם. שְׁנֵי שְׁכֵנִים הַדָּרִים בְּיַחַד, וּבֵיתוֹ שֶׁל אֶחָד נִפְרַץ, וְעַל יְדֵי זֶה בָּאִים גַּנָבִים לְבֵית הַשֵּׁנִי, וְאָמַר הַשֵּׁנִי: גְּדֹר בֵּיתְךָ אוֹ מָכְרֶנָּה לַאֲחֵרִים כִּי אַתָּה גוֹרֵם לִי הֶזֵּק, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַדִּין עִמּוֹ וְצָרִיךְ לְתַקֵּן הֶזֵּקוֹ (ר' יְרוּחָם נָתִיב ל"א חֵלֶק ו', וְכ"כ הַטוּר בְּסִימָן קנ"ז בְּשֵׁם הרמ"ה), וְיֵשׁ חוֹלְקִין דְּלָא הָוֵי גִירָא דִילֵהּ (בֵּית יוֹסֵף). וְכֵן אִם לֹא גְדָרָהּ וְנַעֲשָׂה לוֹ הֶזֵּק, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם לְדִבְרֵי הָרֹא"שׁ.
א סָעִיף א הבית והעליה כו'. עיין בתשוב' בן לב ס"ג סימן ל"ג:
ב סָעִיף א והזיקה משלם מה שהזיקה כו'. ע"ל סי' תי"ח ס"ב וצ"ע ברי"ף פרק הכונס וביש"ש שם ויש ליישב ודו"ק (הגה ר"ל שלקמן סי' תי"ח ס"ב פסק שאם הרחיק גבי נזקי האש כשיעור פטור והרי"ף פרק הכונס הרגיש בזה ותירץ וז"ל ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור דקיהבו רבנן שיעורא ואפי' הכי אם הזיק משלם מה שהזיק ומ"ש הכא דפטור לא תקשי לן הכי [הכא] דלפי צורך שעה קמדליק וקמרחיב בשיעורא וקעברה הדליקה יתיר משיעורא וקא מזקה אנוס הוא דמאי ה"ל למיעבד הילכך מכה בידי שמים הוא ולפיכך פטור דלא יכול לאהדורי והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא הזיקא לחבירו וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב תדע דהא רבנן פליגי עליה דר' שמעון בתנור דקא יהיב שעורא לפטור והכי [והכא] אינהו גופייהו קא יהבי שעורא לפטור עכ"ל וע' ביש"ש סימן כ"ח):
ג סָעִיף ד אבל אם ירדו גשמים כו' על הניזק לתקן. צ"ע דלקמן סימן קס"ד כתב מור"ם בהג"ה בס"א ז"ל וכל צרכי הגג על בעל העליה לתקן עכ"ל סמ"ע סקט"ו ועמש"ל בשם הב"ח:
ד סָעִיף ד וחול הלח כו'. תמיה לי לפי דעת המחבר כהרמב"ם דבהזיקא דמתונתא פסק האבעיא לחומרא דבעי שניהם הרחקה וסד בסיד וכמ"ש בסעיף י' וא"כ חול הלח היא היזק דמתונתא ודמי לאמת המים וכדאיתא בש"ס דלהכי לא תני תנא דידן במתני' ואם כן למה כלל אותו שא"צ שתיהן וגם על הטור יש לתמוה קצת ודוק וצ"ע וברמב"ם לא נזכר חול לח כלל וסמך אאמת המים וכתנא דמתני' ודוק נ"ל:
ה סָעִיף ח מרחיקין את התנור כו' עיין בתשובת מהרשד"ם סימן רס"ז:
ו סָעִיף ט וזה דעת הרמב"ם כו' כ"כ ה"ה פ"ח משכנים וכ"פ הב"ח ובתשו' דברי ריבות סימן רע"ז:
ז סָעִיף י לא יחפור אדם בור כו' עיין בתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' קנ"ה:
ח סָעִיף י ויסוד בסיד לכותל הבור הרמב"ם ס"ל דכן הדין אפי' בכותל בנין דחבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין א"צ בהכי אלא מרחיק ג' טפחים אבל א"צ ג"כ לסוד בסיד עכ"ל סמ"ע ואינו מובן לי דלהרא"ש וטור שפסקו לקולא האבעיא ס"ל אפי' בכותל בור דא"צ לסוד בסיד ואין חילוק וק"ל:
ט סָעִיף יג ועד חמשים שנה מיקרי העיר חדש וכ"כ בד"מ והוא במרדכי אבל פשוט דטעות הוא במרדכי וצ"ל ס' שנה שהרי למד שם מפ"ב דכתובות דאיתא התם ס' שנה ומה שתמה בס' תי"ט פ' לא יחפור על המרדכי נלפע"ד דלק"מ דמדקאמר בש"ס פ"ב דכתובות אמר רב חסדא ש"מ מדר' מאיר כו' משמע דס"ל כר' מאיר ולא כר' יודא אבל הדין שכ' הרב צ"ע כיון דהרמב"ם והברטנורה פסקו פ' י"ז מה' אהלות כרבי יודא א"כ הוא הדין הכא וצריך להיו' לדבריהם דרב חסדא ה"ק לרבי יודא פשיטא כיון דתלי בזכיר' א"כ כשאינם זוכרים א"י להעיד אבל לר' מאיר דלא תלי בזכירה ה"א דוקא לענין טומאה תלי בס' שנה אבל לענין עדות תלי בזכירה ותלמודא דחיא דגבי עדות אף ר"מ מודה ומ"מ הדין שכ' הר"ב צ"ע וגם בתי"ט נראה דס"ל דישנה מיקרי כאן כל שאין אדם זוכרה ע"ש:
י סָעִיף כב גורן קבוע עיין בב"י בשם נ"י:
יא סָעִיף כב ואם הגורן קודם לעיר כו' עיין בא"א דף פ"ז ע"ד מ"ש בזה מור"ם ואין דבריו נראין למעיין ועיקר כדעת מור"ם ז"ל:
יב סָעִיף כב מסלקו ובני העיר נותנים כו'. כ' הסמ"ע סקמ"ח ובש"ס ובטור כתוב האי דינא גבי הרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיט אותו הדין מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש עכ"ל אמת שכ"כ הטור והרב המגיד גם הנ"י והרמב"ן בחדושיו דמתני' מיירי דוקא בא"י בזמן שהיתה בישובה אבל קשה לי ע"ז דא"כ היאך משני בש"ס ר' אליעזר היא דהא א"ר אליעזר בהדי' בסוף ערכין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה משום ישוב א"י עיין שם א"ו מתניתין מיירי בח"ל ורבנן דסוף ערכין ס"ל דאין עושין מגרש שדה לעולם ור"א ס"ל דאין עושין מגרש שדה בא"י דוקא אבל בח"ל עושין ודוק ודוחק לומר שטעות הוא במשנה בערכין וצ"ל ר' אליעזר אומר עושין שדה מגרש ומגרש שדה כו' דקשה מאד לשבש כל ספרי המשניות וכל הש"ס וצ"ע: שוב ראיתי בילקוט פרשת בהר מביא שתי הלשונות במשנה דסוף ערכין ל' ראשון ר"א אומר עושין שדה מגרש ומגרש שדה ואית דתני ר' אליעזר אומר עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ע"כ ואין ספק דהאמת הוא כלשון הראשון וכדמוכח בש"ס פ' לא יחפור וכן הוא להדיא בתוספתא דסוף ערכין ואתו כל דברי הפוסקים כפשוטו וטעות הוא בכל הש"ס ומשניות שלפנינו ובעל הילקוט שכ' ואית דתני כו' היו לפניו ג"כ נוסחאות הש"ס ומשניות שלנו ואשתמיטתיה הש"ס ס"פ לא יחפור וגם תימה על שאר מפרשי המשנה שלא השגיחו להגיה כן בכל הש"ס ומשניות וק"ל:
יג סָעִיף לא מי שבא לעשות משרה כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ח:
יד סָעִיף לג שפוטר מלשלם כו'. דין זה נלמד מהכלל דקי"ל גרמא בניזקין פטור עכ"ל סמ"ע הא ליתא לדעת הרמב"ם שהעתיק המחבר וכמ"ש לקמן סי' תי"ח סעיף ט':
טו סָעִיף לד הוא שסייעו אותו כו'. ואין נזק בא מכחו עכ"ל רמב"ם ועמ"ש לקמן סי' תי"ח ס"ט:
טז סָעִיף לה די"א דבעינן חזק' ג' שנים כו'. עיין בתשוב' ן' לב ספר ג' סי' מ"ו ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן ר"ח:
יז סָעִיף לו בד"א בשאר ניזקין כו'. עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' מ' דף ע' ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' ב' דף י' וי"א ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן קפ"ג:
יח סָעִיף לז עשן שאמרו כו'. עיין בתשו' ן' לב סי' מ"ו ובתשו' מהרי"ט סי' פ"ח וסי' קי"ד דף קמ"ו:
יט סָעִיף לז ויש אומרים דבעשן כו'. וכן נ"ל להורות ולי נרא' כמ"ש המחבר דז"ל הר"ב בד"מ ודקדק מהרא"י כן מדברי המרדכי והגהת מיימוני והגה' אשר"י ונרא' דהכי נקטינן דמהרא"י בתרא הוא וחכם ראוי לסמוך עליו ודלא כמ"ש ב"י דיש לדחות דבריהם מקמי הרמ"ה שהי' רב מפורס' עכ"ל ואלו עיין הרב בפסקי מהרא"י גופי' לא הוה כ' כן דגם מהרא"י גופי' לא בריר' לי' האי פיסקא והאי דקדוק שדקדק מדברי המרדכי והגהת מיימוני והגהת אשר"י שכ' בסוף דבריו וז"ל מ"מ אינני קורא עליכם טועים בפסק שלכם הואיל ומצאתם כדבריכם בהדיא בפסקי הגאונים וכבר ידעתם כי אינני רגיל לדקדק בטוב כאשר ימצאו לי הדיני' מפורשי' בפסקי הגאוני' המצויין יותר עכ"ל ונרא' שזאת היתה כוונת הב"י שפסק כהרמ"ה. גם באמת דקדוקו של מהרא"י מדברי המרדכי והגה' מיימוני והגה' אשר"י שם לפענ"ד אינו דקדוק כלל דמה שדקדק מדכתבו המרדכי והגה' מיימוני בשם רב מתתי' בא' שבקש לעשר פורני חביריו מעכבין עליו משום דהיזקו רב ומצוי כו' משמע הא לאו הכי לא מצי מעכב כו' קושטא דמילתא נקט דמעש' שהי' כך היה וגם משום דקאמר התם אח"כ ופורני זה הזיקו מרובה ומצוי ואין לו חזקה כו' להכי נקט הכי משום דאל"כ הוי חזקה גם מה שדקדק מהרא"י שם מהגהת אשר"י וז"ל עוד דקדקתי עכשיו מהגה' אשר"י בשם מהרי"ח דע"כ עשן שאינו תדיר אפי' לכתחלה לא מצי לעכב דכ' אהא דתנן חנות שבחצר יכול לעכב כו' עד אבל עושה כלי ומוכרן בשוק ואין יכול לומר כו' וכתב עלה נראה דאפי' אם רצה להחזיק באומנות אלו מחדש לא מצו לעכב דהא דאמר רב אין מחזיקין לניזקין מוקי לה רב זביד בקוטרא ובית הכסא אבל שאר נזיקין לא ע"כ הא קמן דמייתי ראיה אמלתא דלכתחלה מההוא דקוטרא וב"ה וא"כ מוכח בהדיא לכל מילי דלאו כקוטרא וב"ה אינון אפי' לכתחלה לא מצי מעכב ועשן שאינו תדיר כתבו אשר"י ותוס' ומרדכי דאינן בכלל קוטרא דקאמר ש"ס עכ"ל נלפע"ד דלא כוון יפה דז"ל הגה' אשר"י שם נראה בכל אלו שאמרו יכול לעכב אם רוצה להחזיק באותו אומנות מחדש דהא דאמר רב לקמן דאין חזקה לניזקין מוקי לה רב זביד בקוטרא וב"ה אבל לשאר ניזקין יש חזקה עכ"ל ולפי שהלשון מגומגם קצת הבין מהרא"י דקאי אסיפא דמתני' אבל עושה כלים ומוכרן בשוק כו' אבל ודאי הא ליתא דא"כ צריך להגיה הרבה בלשון הגה' אשר"י ועוד דא"כ מאי ראיה מייתי מרב זביד דלמא התם דיעבד דוקא דהא קאמרי' התם אין חזקה לניזקין דהיינו דיעבד אלא פשיטא דקאי ארישא דמתני' דחנות שבחצר יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים ומקול התינוקות ועלה קאמר נראה בכל אלו שאמרו יכול לעכב היינו אם עתה רוצה להחזיק באותו אומנות מחדש דהא דאמר רבא אין חזקה לנזקין מוקי לה רב זביד בקוטר' וב"ה דוקא אבל לשאר נזקין יש חזקה א"כ ה"ה הכא דאפי' מזיקו אם כבר החזיק יש חזקה וא"כ לפי דברי מהרא"י מוכח אדרבה מהגה' אשר"י להפך דלכתחלה מצי לעכב בכל ענין אלא די"ל בזה דחנות שבחצר השותפים שאני. וגם מ"ש מהרא"י שם ואף כי בפלוגת' דרבוותא על הניזק להביא ראיה לא נהירא לי דהיינו דוקא כשהחזיק כבר אבל זה שרוצה להחזיק פשיטא דעל המזיק להביא ראיה כיון שרוצה להחזיק וכל שאינו מביא ראיה הרי הוא בחזקתו דמעיקרא וגם מסתבר כהרמ"ה דהיאך יוכל זה לעשות לו לכתחלה דבר נזק אפי' כל שהוא בעל כרחו ומכ"ש לפי מ"ש ליכא מאן דפליג על הרמ"ה והלכך כיון דהרמ"ה והטור והנמוקי יוסף פרק לא יחפור ס"ל דאף בעשן שאינו תדיר יכול למחות לכתחלה אין חולק עליהם ודאי דהכי נקטינן:
כ סָעִיף לח בית הכסא שאמרו כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון ס"ס ס"ח וסימן קל"ט ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קפ"ג.
כא סָעִיף מג מי שהחזיק כו'. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' מ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' רנ"ו ובתשוב' ר"מ אלשיך סי' נ"ד ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ח וסי' קע"א ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ד וקל"ג:
כב סָעִיף מד י"א דהדין עמו כו'. וכ"פ הב"ח סי' קנ"ז ס"ה ודימה אותו למחיצ' הכרם שנפרצה בפרק השותפין ובעיני ראייתו כעוכלא לדנא דשאני התם דהיזק כלאים ברי כשנפרצה אבל גנבים מאן לימא לן דאתי ויותר ברי הוא הזיקא דפורץ גדר בפני בהמת חברו וק"ל:
א סָעִיף א לא יעשה תנור כו'. "עד גובה ד' אמות. משמע דבסתם תנור איירי דפתחו מן הצד ואפ"ה הצריך ד' אמות בגובה והיינו כדעת הרא"ש ור"י ברצלוני הביאם הטור ע"ש:
ב סָעִיף א ובכירה טפח כו'. ובשיעור גובה דע"ג כירה כ' הטור פלוגתא והמחבר סתם ונראה דס"ל להמחב' דבגובה כל הני דחשיב שוים הם בהרחקת ד"א דמשום שלהבת העולה למעלה עשה הרחק' טובא ובטפי מד"א ליכ' למיחש בשום צד וה"ט דסתם הטור והמחבר וגם בגמרא בשיעור גובה דתנור וכיריים של נחתומין משום דס"ל דכולם שוין הן בזה ועפ"ר דשם כתבתי שכן דעת הרא"ש ור"י אברצלוני:
ג סָעִיף א משלם מה שהזיקה ומ"מ צריך להרחיק לכתחלה שיעור הנ"ל שאולי ידליק בתי השכנים או העליה שדר בו ולא יהיה לו ממה לשלם וגם מפני שלא ירצה לירד עמו בדינא ודיינא וגם לטרוח לחזור ולבנות ולהיות זמן מה בלא דירה ולטלטל נפשו מדירה לדירה:
ד סָעִיף א וכל אדם בביתו כו'. פי' אע"פ שאין לו מי שדר עמו בעלייה וברישא בגמרא איירי במי שאין לו שכנים הדרים סמוך לו וצריך להרחיק בשביל זה שדר עמו בעלייה:
ה סָעִיף ב מי שהיה לו חנות תחת אוצר חבירו. ל' הטור תחת אוצר תבוא' או יין או שמן בעלייתו אין בעל הבית יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ולא צבע ולא רפת בקר כו':
ו סָעִיף ב אספסתא. היא תבואה דלא הביאה עדיין שליש:
ז סָעִיף ב אוצר יין בארץ ישראל. פי' שיין של א"י הוא חזק לאפוקי של שאר ארצות דחום בעלמא מפסידו:
ח סָעִיף ב אבל לא יעשה רפת כו'. ה"ה דאספסתא אסור להכניס שאחר שמתחממ' היא מסרח' ומידי דסירחון מפסיד היין בא"י כן משמע בגמ' (דף ך' ע"ב) כן הוא בהרי"ף ע"ש והרמב"ם והמחבר חדא מנייהו נקטי:
ט סָעִיף ב ואם הוחזקה החנות כו' א"י למחו' בידו. פי' בעל האוצר אינו יכול למחות בבעל הבית ולהכריחו לסלק חנותו ואם באים לעשות יחד זה חנות בביתו וזה אוצר בעלייתו צריכין לעשות פשרה ביניהן:
י סָעִיף ג שומשמין או רימונים כו'. הן דברים שאין החום והסרחון מזיק להם מ"מ יש גילוי דעת בזה שעשה עלייתו לאוצר ויאצר בה אחר זה ג"כ חיטים והדומה לו שיפסידו מכחו:
יא סָעִיף ג או שעשה בעל החנות מחילה כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שם וכתב עליו המ"מ ז"ל הוא פי' כן למ"ש בגמרא בנה עלייה ע"ג ביתו מהו וכן פירשו ר"ח ורבו ז"ל ורש"י פירשו לענין קדימת האוצר ופירש שדרכן לעשות עליות עליונות לאוצר וזה בנה עליית קודם החנות אבל לא אצר בה עדיין וזו היא השאלה אם יש לו דין קדימה ולזה הפי' הסכימו קצת מהאחרונים ז"ל עכ"ל והטור כ' ג"כ כפירש"י ולפירש"י והטור ה"ל איבעיא זו דבנה עליה ע"ג ביתו דומיא דאינך וכולם אבעל האוצר קאי שקידם נפשו בבנין העלייה או בריבוי חלונות או שאצר בה תפוחים כו' משא"כ להרמב"ם שכל אינך קאי אבעל האוצר ובעיא זו דבנה עלייה קאי אבעל החנות שבנה עלייה להפסיק בין חנותו לאוצר שקדם בעל העלייה לעשותו והיה עליו להרחיק חנותו וכדי שלא יצטרך להרחיק בנה העלייה ואז אין החום נכנס מיד מהחנות לאוצר כי המחילה מפסיק ביניהם וקמבעיא ליה אי מהני ועיין לקמן סי' רי"ד ס"ס ג' שכ' המחבר והוא מל' הרמב"ם ז"ל וקנה המחילה שבין המעזיבה עכ"ל גם שם פירשו מעין שפירשו כאן ואפשר דלדינא ל"פ אהדדי:
יב סָעִיף ג בכל אלו בעל האוצר מעכב. פי' קודם שיעמיד התנור יכול למחות שלא להעמידו וז"ל המ"מ דמספיקא אין לו להזיק לחבירו:
יג סָעִיף ג אינו יכול להסירו. דאיבעיא דלא איפשטא בגמ' הן והן קולא לנתבע:
יד סָעִיף ד מיד יורדין לתחתון כו'. דאז הוה גירי דיליה ל' הרמב"ם דה"ל כעומד בשלו ויורה בגירי דיליה לחבירו העומד ברשות אחר דצריך לסלק היזיקו אבל כשאין יורדין מיד הוה גרמא בניזקין דפטור:
טו סָעִיף ד ה"ג וכל זה במי תשמישו דבעל העלייה. ומ"ש אבל אם ירדו גשמים כו' על הניזק לתקן. צ"ע דלקמן סי' קס"ד כ' מור"ם בהג"ה בס"ח ז"ל וכל צרכי הגג על בעל העלייה לתקן:
טז סָעִיף ד מרחיקין את הגפת גפת הוא פסול' של זיתים שנתעצרו בבית הבד. סלעים אבנים שאש יוצאת מהן וכל אלו מוציאין הבל וקשין לחומה חוץ מחול הלח דאדרבה מקרר אלא שלחלוחו מקלקל החומה ואע"ג דאיתא בגמ' ובפוסקים דחול הוא מוסיף הבל היינו דוקא כשטומנין בה דבר חם משא"כ כשהוא סמוך לחומה שהיא קר וכן מפורש בגמ' ורש"י כמ"ש בפרישה ע"ש ולא כמ"ש ? בע"ש חול הגס במקום חול הלח הנזכר בגמ' ופוסקים וש"ע וכ' על כולם הטעם משום דמוציאין הבל ע"ש:
יז סָעִיף ד מכותלו של חבירו. בגמ' דייק מל' כזה דהיינו כשכבר הכותל של חבירו הוא בנוי ועומד הוא דאסור לסמוך אצלו הגפת והאינך משא"כ כשהקדים המזיק להניזק וזהו כדעת ר"ח ור"ת ורא"ש ולא כדעת רש"י והרי"ף כ' הטור פלוגתתם בסמ"ז ע"ש וע"ל בסמ"ע בסל"ב מ"ש עוד מזה:
יח סָעִיף ד סד בסיד. דוקא בזה שייך לומר לסוד בסיד משא"כ בסעיף שאחר זה גבי זרעים ומחרישה והא דכתב הטור כן גבי זרעים צ"ל דקאי אדלעיל ועפ"ר מ"ש:
יט סָעִיף ה הזרעים והמחרישה טעם הרחקת הזרעים משום דמחלידין הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט יסוד הכותל וכן הטעם במחרישה ואפי' בלא זריעה כגון שחורש לאילנות ובזרעים אפי' בלא מחרישה כגון שחפ' במרא ואינו מעמיק בעומק המחריש' שהיא ג"ט גמרא ועפ"ר:
כ סָעִיף ה מן הכותל ג"ט נראה פשוט דגם בזרעים ובמחרישה אפי' בכותל של אבנים צריך להרחיק ג"ט כיון דטעמייהו הוא משום התמוטטות הקרקע ודומיא דגומא ומי רגלים דאיירי בכותל של אבנים כמ"ש הטור שם כן בהדיא ומ"ה צריך דוקא גומא דבלא גומא בהרחקת טפח ממנו סגי אבל בשל לבנים אפי' בהשתנה בעלמא בלא גומא בעינן ג"ט ע"ש ועד"ר:
כא סָעִיף ה ה"ג ועיין לקמן סעיף י' דאפי' כו' ור"ל אסור לשפוך שופכין של מי רגלים הרב' תוך ג"ט לכותל ודוקא בהשתנ' בעלמא אמרי' דא"צ להרחיק בכותל של אבנים אלא טפח וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה מיהו בשופכין בלא גומא וכ"ש בהשתנה א"צ ג"כ לסוד בסיד אפי' בכותל של לבנים וסגי בהרחק' גרידא בכל חד וחד כדיניה וק"ל:
כב סָעִיף ו צחיח סלע משתין כו' לכאור' נראה דוקא משתין בצדו קאמר אבל בגומא שמי רגלים בצדו אפי' בכה"ג אסור אבל הב"י כ' דס"ל להטור דלדעת הרמב"ם אפי' בגומא א"צ הרחקה בצחיח סלע ועפ"ר ובתשובה שהארכתי בזה ולמדתי מזה דין חפיר' ב"ה בצד כותל של אבנים ומשותפים בינו ובין חבירו העומדת על יסוד קשה במצוקי ארץ הדומה לסלע בכה"ג אם צריך להרחיק ג"ט או לא ע"ש:
כג סָעִיף ז מהרחיי' התחתונה. פי' שני אבנים שטוחנים ע"י מונחים זה ע"ז והתחתון רחב טפח יותר מהעליון וק"ל:
כד סָעִיף ח שהן ארבע משפתו. שהתנור רחב למטה והולך ומשפע לצד מעל':
כה סָעִיף ט שכל אלו ההרחקות מהכותל כו'. בפריש' כתבתי שאיירי דוק' בכל ההרחקו' שמרחיקים משום שמפסידין לכותל לאפוקי זרעים ומחריש' וגומא של מי רגלים הנ"ל בס"ה דלא משום פסידא דכותל צריך להרחיק אלא דמתמוטט על ידו יסוד הקרקע וכמ"ש בסמוך וה"ה הרחקת מי רגלים ע"ש ומה שמסיק וכ' ז"ל וזה דעת הרמב"ם צ"ע שלא מצאתי שכ' וגם הטור לא כ' כן אלא בשם ר' יונה מ"ש בסי"א ;
כו סָעִיף י בור שיח ומערה. בור עגול. שיח ארוך וקצר. מערה מקורה בקירוי:
כז סָעִיף י ולא יעשה בריכת המים לשרות בו בגדים לכבס פי' חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או גשמים מתכנסים בה לכיבוס בגדים רש"י ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
כח סָעִיף י ויסוד בסיד לכותל הבור. הרמב"ם ס"ל דכן הדין אפילו בכותל בנין דחבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין אין צריך בהכי אלא הרחקה ג"ט אבל אין צריך לסוד ג"כ בסיד ועפ"ר:
כט סָעִיף י מיהו במי רגלים לכ"ע אסור כו'. כבר כתבתי דאפילו במי רגלים אין צריך תרתי בהרחקת ג"ט וגם לסוד בסיד כ"א כשמתקבצים בגומא ע"ש בס"ב ומור"ם ג"כ אהרחקת ג"ט לחוד קאי וק"ל:
ל סָעִיף יב ראובן שהי' כותלו סמוך כו'. עד"ר שם הוכחתי דכן כתב לרבותא דאף ע"פ דהי' שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין ג"ם והי' מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון דאטו בשופטני עסקי' דילכו סמוך לה ויצטרכו אח"כ לסבב כל אורך כותל ראובן הסמוכה ולחזור אח"כ פניהן ולילך דרך העברתו אפ"ה צריך ראובן להרחיק ד"א כשבא לבנות כותל שני נגד כותל שמעון ולא ☜ כע"ש שכ' שדוקא בג' כתלים צריך הרחקה להרמב"ם ולא בשנים ודבריו תמוהים ומסותרים מהגמרא ובמ"ש בדרישה ע"ש גם מור"ם ע"כ לא ס"ל הכי שהרי כ' בסמוך בסי"ד בהג"ה ז"ל וכן אם כותל ראובן הולך ממזרח כו' והוא מטעם דבדבר מועט כזה לא חיישינן לדוושא כמ"ש הטור מוכח מזה דבבונה כותל כנגדו אפי' בב' כותלים צריך הרחקה וק"ל:
לא סָעִיף יב ואפי' עמדה שם כו' ונפלה הרא"ש והטור כתבו לפי פי' וגירסתן בגמ' ונפלה אבל הרמב"ם פי' וגרס בע"א וכמ"ש בפרישה ודרישה ומ"מ כתב מור"ם כן אדברי המחבר אף שהן כדברי הרמב"ם משום דס"ל דלדינא הרמב"ם מודה:
לב סָעִיף יג בכותל גינה לפי שאין דרך בני אדם לדוש בתוכה:
לג סָעִיף יג ועד נ' שנה כו' יש לומדין זה מדכתיב בפ' וירא גבי לוט שאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער אמלטה נא שמה ופירש"י קרובה נתיישבה מקרוב כו' וקשה הלא שם פירש"י שכבר עברו לה נ"א שנים והיתה ישיבתה בשנת נ"ב ואפ"ה קראה קרובה ע"ש ועד"ר שכתבתי ל' המרדכי עד ס' שנה ע"ש וצ"ע:
לד סָעִיף יג ובית דירה דינו ככותל גינה הטעם שאין דרך בני אדם להלך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבה וספסלים טור וע"ש:
לה סָעִיף יד אלא כשקנו הקרקע מן המלך. ז"ל ב"י דכיון שקנאו מן המלך מסתמא החזיק בד"א הצריכות לו לדוושא הלכך חבירו הבא לקנות ג"כ מהמלך א"י לבנות שם שהן של חבירו אבל אי לאו הכי א"צ להרחיק ולשעבד קרקע שלו לחזק כותל חבירו ועד"מ:
לו סָעִיף טו מנדנד לחצר חבירו כו'. פי' כותל של חצר חבירו וכן פי' המ"מ להרמב"ם שכ"כ וקצרו וסמכו ע"ז דאין שייך נדנוד בקרקע החצר כ"א בבנין שעליה וממילא מה שמסיק וכ' עד שמנדנד כיסוי החבית כו' ר"ל כשהחבית עומד על הבנין וכן פי' המ"מ וכן פי' רש"י כן בגמ' ועפ"ר:
לז סָעִיף טז מרחיקין הסולם מהשובך כו'. עפ"ר דשם כתבתי דמשמע מל' הרמב"ן והר"ן דכשמרחיק הסולם משובך ד"א אף ששניהם הם סמוכים לכותל א' מותר להעמיד שם (כשיש ד"א בין השובך והסולם) וה"ט משום דכל שלא יוכל לקפוץ בקפיצה אחת לא מחשב גירי דיליה ושהטור לא ס"ל הכי ע"ש:
לח סָעִיף יז מן המזחילה. פי' דמזחילה כתבתי לעיל בסי' קנ"ג ס"ו ע"ש:
לט סָעִיף יז ולתקן מזחילה כו'. פירש"י לנקותה מעפר וצרורות הנופלים בה ומעכבין קילוח המים:
מ סָעִיף יז הואיל והחזיק בה. כן הוא ל' הרמב"ם והביאו הטור וכ' עליו ז"ל ול"נ שלא נקנית לו חצר חבירו לכנוס בה לתקן מזחילה בשביל שהחזיק במזחילה שע"ג גגו ופי' ר"י שאם קנה ממנו כו' וזהו שכ' מור"ם וי"א לענין שאם קנו כו':
מא סָעִיף יז והחזיק בה. ואין להקשות ממ"ש לעיל בסי' קנ"ג ס"ח דבעל החצר יכול לבנות תחת הצינור ואין להצינור חזקה באויר החצר י"ל דשם מיירי לענין שיכול לבנות תחת הצינור ממש אבל לא במקום זקיפת הסולם שהוא צריך להיות קצת רחוק דלצינור יש חזקה למה שצריך לתקונה כ"כ המ"מ שם ע"ש שהאריך:
מב סָעִיף יח אינו עשוי לבורות כו'. שדה של בית השלחין מקרי עשוי לבורות ושל בית הבעל אינו עשוי לבורות:
מג סָעִיף יט כיון שהראשון בהיתר עשה. ול"ד הא למ"ש הטור בס"ס קנ"ד וגם המחבר כ"כ שם בסעיף כ"ח שאם מכר או נתן החצר ושייר הבית לעצמו שרשאי אותו שזכה בחצר לבנות בפני החלונות אע"פ שהראשון בהיתר בנה החלונות וא"ל דשני התם דבעל החלון יזיק לו כל שעה ושעה בראייתו דהא כתבתי שם ובסי' קנ"ג דבלא היזק ראיה נמי מיירי התם וי"ל דשאני התם דבעל החצר הבונה כותל אין עושה לו היזק בבניינו בידים אלא בגרמתו אבל הכא בכל מרא דקחפר זה השני בסוף ו' טפחים מפסיד לו ולחבירו בידים וכיון דצריך להרחיק ו"ט זה מזה שורת הדין נותן כיון דכבר חפר בור זו בהיתר שירחיק השני כל הו' טפחים כ"כ הרא"ש שם ועמ"ש בפרישה בס"ס קנ"ד מ"ש מזה:
מד סָעִיף יט חוץ מחפירות בור כו'. היינו מ"ש המחבר לפני זה בס"ס י"ח והטעם לחלק ביניהן כבר כתבתי לפני זה וכן מפורש בטור בסמ"ז ז"ל כשאין שם דבר הניזק מותר לזה לסמוך חוץ מחפירת בור בשדה העשוי לבורות דחשבינן ליה מזיק בשעת חפירה משום דכל מרא ומרא מרעא לארעא דאידך ונמצ' מפסידו בידים כן הוא דעת ר"ת ור"ח והרא"ש אבל רש"י ורי"ף חולקים וס"ל דגם בשאר ניזקין אסור לסמוך אפי' אין שם דבר הניזוק אם הוא דבר שחבירו עשוי לעשותו וזהו שמסיק מור"ם וסתם שיש חולקים בזה ועי' בטור שם:
מה סָעִיף כא לפיכך צריך להרחיק בית הכסא כו'. פי' כשהבית הכסא אינו חפור בהר אלא במקו' דרפיא ארעיהון ומסיק דבב"ה צריך להרחיק לרווחא דמילתא חמשים אמה משום דחמיצי וסריחי וכ"כ הטור בשם רב עמרם ז"ל ולרווחא דמילתא צריך להוי נ' אמה כבורסקי אבל בשאר באר ובור א"צ להרחיק כולי האי אבל עכ"פ צריך להרחיק טפי מו"ט היכא דרפיא ארעייהו וכדמוכח ל' המחבר דכ' צריך להרחיק יותר מו"ט וכן הוכחתי בדרישה מל' הטור והרא"ש ע"ש:
מו סָעִיף כא ויש חולקין ע"ז. פי' וס"ל דבגומא של אבנים בהרחקת טפח סגי וכשאינו של אבנים סגי בג"ט ע"ש במרדכי ובד"מ:
מז סָעִיף כב גורן קבוע. עפ"ר ודרישה שהוכחתי בפי' דברי הרא"ש והטור והמחבר היא במ"ש קבוע לאפוקי עראי דבהיזק שהוא בעראי ובאקראי לא גזרו עליו להרחיק ולא כמ"ש המ"מ לדברי הרמב"ם ע"ש שהארכתי בזה:
מח סָעִיף כב מסלקו ובני העיר נותנים כו'. פי' מסלקו תחלה ואח"כ נותנים לו ואיפכא לא דא"כ יעמוד הגורן ימים רבים דכיון דרבים משותפין מי יתעסק בזה ע"ד קדירה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי ובעל הגורן ניחא ליה בקיומו דגרנו משא"כ עתה דהצריכו לסלקו תחלה ואח"כ יתעסק הוא להוציא דמי שוויו מיד בני העיר ובגמ' ובטור כ' האי דינא גבי הרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיט אותו הדין מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש בסכ"ז:
מט סָעִיף כב ומזה יש מי שלומד כו' פי' כמו שחשו חז"ל ואמרו דצריך לקצוץ האילן ולהרחיק הגורן אע"פ שהוא קודם לעיר ול"מ שצריך לקצוץ אלא אף שצריך לקצוץ "תחלה מהעיר ואח"כ יקבל דמיו ולא איפכא כדי שלא ימשוך היזק של רבים וכמ"ש כן הדין נמי באלו היחידים הדרים בכפרים שצריכין לעקור דירתן תחלה כדי לסלק היזק של רבים ואח"כ יתבענו היחידים להרבים ולא איפכא מה"ט עצמו וכן מפורש בהגהות מרדכי ע"ש ובד"מ שהביאו:
נ סָעִיף כב ולדון אח"כ עם הרבים כו'. מפורש שם שאף שהיה להן היזק מ"מ הדין ביניהן ורואין אם גם בני הכפרים היו עומדים בסכנה א"צ אלו הרבים לשלם להם מידי אף שאמרו תמות נפשי עם פלשתים לאו כל כמינייהו כו' ע"ש ובד"מ הביאו:
נא סָעִיף כב וכן לא יעשה גורן קבוע בתוך שלו כו' כדי שלא יזיק התבן לנטיעות כו' בטור כ' זה בשני בבות בסכ"ח אחר שכ' מרחיקין גורן קבוע מן העיר כו' "עד כדי שלא יזיק המוץ לבני העיר כתב ז"ל וכן לא יעשנו בתוך שלו אלא א"כ יש לו נ' אמה לכל רוח וכשיעור הזה צריך אדם להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו של חבירו ומנירו של חבירו עכ"ל. והמחבר העתיק ל' הרמב"ם וצ"ל שהם מפרשים בתוך שלו בתוך שדה של עצמו ויש לאחרים נטיעות וניר סביבו. והטור פי' בתוך שלו בעיר ומטעם שלא יזיק לבני העיר כמ"ש לפני זה ומ"ה סתם ולא כתב טעם בזה וק"ל:
נב סָעִיף כב לנטיעת חבירו שהמוץ נכנס בפרח הפירות ונרקב ע"י ומנירו משום דהמזבל שדהו יות' מהצורך הוא נשרף ונפסד ועפ"ר:
נג סָעִיף כג מפני שרוח מזרחית חמה עפ"ר שם כתבתי עוד טעמים אחרים בשם המפרשים:
נד סָעִיף כד מרחיקין השובך מהעיר נ' אמה הטעם שלא יפסידו זרעוני גינה שבתוך העיר או שעל הגגות שבעיר ושיערו חכמים דבנ' אמה מליא כרסייהו ותו לא אזלי לאכול:
נה סָעִיף כד ולא יעשנו בתוך שלו התוס' כתבו דר"ל בתוך שלו בשדה שלו רחוק מהעיר במקום שדות אחרים שסביבו ודל"ת דוקא בעיר שהתבואה מגולה היא בחצר ובגגין משא"כ בשדה שהתבואה של חבירו מכוסה ונזרעת בארץ. ואיפכא נמי י"ל דוקא בשדה צריך להרחיק משום דשכיח תבואות בשדות משא"כ בעיר מ"ה איצטריכו תרוייהו:
נו סָעִיף כד ואם לקחו כמו שהוא כו' בפריש' כתבתי דה"ה בגורן ובורסקי וכל הני דלעיל אלא משום דבהאי דינא מיתני' שם והיא ראשונה שם במשנה מ"ה כתב הטור והמחבר ג"כ אהאי דינא:
נז סָעִיף כה צריך להרחיק ד"א ה"ט משום שדרכן היה לחרוש במחריש' סביב האילנות ואורך המחריש' בא"י שהיא ארץ הרים הוא ארבע אמות ובח"ל ב' אמות. ומ"ה צריך זה הבא ליטע להרחיק נטיעות אילנות ארבע אמות אף אם אינו מבקש לחרוש סביב אילנות ולהכניס מחרישתו על שדה חבירו מ"מ חבירו שנטע כבר בתוך שדהו יכול לעכב עליו מליטע שם ואומר לו כבר החזקתי באילני שהוא נטוע בקצה שדה שלי לחרוש סביבו ולהוליך המחרישה בתוך שדה שלך כפי צורך המחריש' ועפ"ר ושם כתבתי שנרא' דהיינו דוקא כשהאילן שבשד' חבירו עומד על מצר חברו אבל אם אין האילן עומד על המצר אלא אמה או ב' אמות סמוך למצר אז זה שבא ליטע בתוך שדהו א"צ להרחיק אלא המותר עד תשלום ד"א ואמרינן דכך הסכימו מתחל' דזה ירחיק אילנו ממיצרו שיעור זה וחבירו שבצדו ירחיק המותר ומה שביני ביני יהיה מיוחד להמחרישה שצריכה לחריש' האילנות דשניהם דומה למ"ש המ"מ והביאו מור"ם כאן בהג"ה דכשבאו ליטע שניהם כא' כל אחד מרחיק עצי השיעור ודו"ק:
נח סָעִיף כה ובין גפנים לשאר אילנות והיינו דוקא כשיש לחבירו בשדהו גפנים או שדה לבן והוא בא ליטע בצידיהן בשדה שלו שאר אילנות אבל איפכא א"צ להרחיק אלא בין [כבין] אילן לאילן דהוא מזיק את עצמו הוא כדמוכח בהרא"ש ובטור מיהו נרא' דהיינו דוקא לדידהו דמפרשי הא דאמר בגמרא דצריך להרחיק בהו טפי היינו בכדי אומר שיכולין לשוט וכהי"א שהביא מור"ם וזה שייך דוקא כשבא ליטע אילן שהוא גבוה בצד שדה לבן או גפנים שהן נמוכים משא"כ להרי"ף והרמב"ם דלא מצרכי כ"א ד"א נראה מדבריהן דהיה להם טעם אחר להרחקה (דאל"כ הא משמע מדברי הר"ר יונה שהביא הטור סל"ו דכל שיטא לפחות היא ח' אמות ועוד מדכ' מור"ם על פי דברי המחבר שהוא דברי הרמב"ם וי"א כו' משמע דלהרמב"ם אין טעם הרחקת ד"א משום שיטא דעופות) וי"ל דלפי אותו הטעם ה"ה איפכא וצ"ע:
נט סָעִיף כה אבל נוטע גרעין כו' בב"י כתוב דלהרא"ש שכתב הטעם גירי דיליה משום דבשעה שהם עומדים על האילן הם מפריחין משם ויושבים על הגפן לפ"ז אין חילוק דגם בנוטע גרעין צריך להרחיק וק"ל ועיין בהגד"מ מ"ש ע"ז:
ס סָעִיף כה אין בעל הגינה צריך להרחיק כו' פי' אע"פ שב"ה טוען ששרשי האילנות הולכות תחת כותלי ביתו ומזיקין אותו דהלכה כר' יוסי דזה נוטע בתוך שלו אף שהוא סמוך לבור:
סא סָעִיף כה צריך להרחיק אילנותיו פי' האילנות שהיו נטועים בו ומגודלים כבר בשעה שקנאוהו מהמוכר פשיטא דא"צ להרחיק כיון דבחזקה זה קנה הגינה להיות בידו כמו שהיה ביד המוכר אלא אפי' אם בא הלוקח ליטע אילנות מחדש ג"כ הרשות בידו כיון דבשעת הנטיעה אינו מזיק אלא לאחר זמן וכמ"ש בסמוך:
סב סָעִיף כה וע"ל סי' קנ"ד סעיף כ"ח ור"ל דשם כתב בהג"ה דאם שייר החצר לעצמו דאינו יכול לסתום משום דבעין יפה מוכר דשאני התם דבא לסתום ולהזיקו עתה בידים אבל הכא בנטיעות שנוטע אינו מזיק לכותלי הבית אלא השרשים הבאים לאחר זמן וע"ש בריב"ש:
סג סָעִיף כה אם היה גדר בינתיים כו' נראה דקאי גם אאם בא לסמוך אילן לגפן של חבירו ואפי' לפי טעם שהעופות ישיטו מהגבוה לנמוך בזה לא שייך דממ"נ אם הגדר הוא גבוה מהאילן הרי הוא מפסיק ביניהם ואם הוא נמוך מהאילן אף שהגפנים שמצד הגדר הם יותר נמוכים מ"מ העופות בורחות תחלה מהאילן על הגדר ולא מיקרי גירי דיליה:
סד סָעִיף כו כמלא המרדע כדי שלא יעכבו מלהלך שם מחרישתו:
סה סָעִיף כו ובחרוב ושקמה כו' הטעם שצלתם מרובה ובית השלחין משקה אות' תמיד ולאחר ההשקאה צריך לזריחת השמש עליו והצל קשה לו מ"ה קוצץ כל הענפים אפי' של שאר האילנות:
סו סָעִיף כח יכול לוי לקוץ הנוף המעכבו. ז"ל הטור שהתורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי הזיקו כדתנן אילן הנוטה בתוך שדה חבירו קוצץ מלא המרדע ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת היזקך שהגבהת את גגך כו' ע"ש:
סז סָעִיף כט שניהם חולקין פירותיו וכ"כ הטור והמחבר לקמן ס"ס קס"ז והיינו כשמואל דאמר דלא אזלינן בתר הענפים לאמר הנוטה לכאן הוא לבעל השדה אלא אזלינן בתר השרשים והואיל והשרישו לחצאין שהרי עומד על המיצר חולקין ג"כ בפירו' כל האילן והטור שכ' כאן תשו' גאון שכ' דהלכתא כרב דאמר דלא אזלינן בתר השרשים אלא בתר הענפים ואמרי' הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן כתבתי בפרישה דלאו לדינא כ"כ אלא שהיכי דנהגו כן מנהגן מנהג אע"פ שהוא כנגד שמואל דהלכת' כוותי' בדיני עפ"ר שהארכתי:
סח סָעִיף ל בתוך י"ו אמה כו'. דעד י"ו אמה השרשים הן לצורך האילן וכאילן נחשבו:
סט סָעִיף ל וכל שרש שמצא תוך ג"ט קוצצו פי' ודינו ג"כ כנ"ל שכל שהוא דמחשב בתוך י"ו אמה נותנן לבעל האילן:
ע סָעִיף ל ואינו חושש שמא יבש כו'. זה קאי אשני בבות כנ"ל:
עא סָעִיף לא אוכלין העלין ומפסידין הדבש. פי' מכח חריפו' העלין שנכנס בפי הדבורים אוכלין הדבש המתוק כדי להפיג החריפו' מפיהן נמצא דבעל החרדל נקרא מזיק אבל איפכא לא משום דהדבורים אינן מזיקין לחרדל עצמו שהוא גדל בתוך קליפ' קשה וגם העלין אחר שנשכו בהם פ"א תו אינן אוכלין מהן גמ' ועפ"ר:
עב סָעִיף לא וכרישין מהבצלים כו'. כן הוא דעת הרמב"ם אבל הרא"ש והטור והנ"י חולקין ע"ז וס"ל דא"צ להרחיק ג"ט כ"א במשרה מהירק (שמשרה הוא חפיר' בור עם מים ולא גרע מבור דעלמא הנ"ל) ולא בכרישין מהבצלים ולא בחרדל מהדבורים והטעם משום דאין הניזק בא לידי היזק מיד כשעשה אותם אלא לאחר זמן ועל הניזק להרחיק את עצמו והמחבר אזל לשיטתו שתמה בב"י על הטור וסבר שגם הרא"ם ה"ל כהרמב"ם מ"ה פסק כאן כוותי' וגם מור"ם נרא' דס"ל כב"י ומ"ה לא כתב לחלק ביניהן לא בד"מ ולא כאן בהגהותיו והנכון בעיני שמוכרח לחלק ביניהם כתבתי בדרישה ופרישה ע"ש:
עג סָעִיף לב שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן ול"ד לגפת והדומה לו שאסור לסמוך למיצר חבירו כשיש שם דבר הניזק לכ"ע ולהרי"ף וסייעתו ואפי' קודם שיש שם דבר הניזק דשאני התם דלאחר שיעשה חבירו הכותל בצדו יבא לו היזק מהגפת זה עצמו שסמך הוא והרי הוא דומה כאלו הזיקו אז בידים כיון שהוא ניזק מהדבר הזה עצמו אשר הניח שם משא"כ בבור שמהאילן זה שנוטע אינו ניזק הבור אלא מהשרשים המסתעפים ממנו ואותם שרשים באים לאחר זמן ממילא והוא לא עשה ההיזק בידים ועד"ר:
עד סָעִיף לב וכשם שזה חופר בתוך שלו כו'. עיין בטור שכ' כאן בסי' מ"ז הפלוגתא שבין רש"י והרי"ף שכ' שאסור לסמוך אפי' אין שם דבר הניזק ור"ח ור"ת ורא"ש ס"ל דמותר לסמוך בכל דבר שאין שם דבר הניזק חוץ מכריית בור סמוך לשדה חבירו העשוי לבורות והמחבר קיצר כאן ומור"ם הזכיר הפלוגתא זו לעיל בסי' זה בסי"ט גם המחבר כ' לעיל בסס"ד מרחיקין את הגפת ואת הזבל כו' מן כותלו של חבירו ג"ט כו' וכלשון המשנה ובגמ' דייק מל' הזה דדוקא כשיש הכותל הא לא"ה מותר לסמוך ועד"ר:
עה סָעִיף לג ויש מי שמחייב טעם פלוגתתם ומקורם ע' בטור בסמ"ח:
עו סָעִיף לד פטור מלשלם שהרוח כו'. דין זה נלמד מהכלל דקי"ל גרמא בניזקין פטור:
עז סָעִיף לה כגון שסייעו עמו מיד בפרישה כתבתי דנראה דר"ל מיד שסייעו הוה חזקה ולאפוקי אם ראהו ושתק דכ' אחר זה דלא הוה חזקה אא"כ ידעינן דידע בניזקין ושתק גם י"ל דלרבותא נקט שסייעו עמו מיד ועד"ר:
עח סָעִיף לה וכן ראוי להורות אע"ג כו'. ע"ל סי' קנ"ג סי"ו ובסמ"ע שכתבתי והארכתי בזה שלא בכל העניינ' פסק מור"ם כן כ"א בזה וכיוצא בזה ע"ש:
עט סָעִיף לו ואפי' סמך קודם שבא לשם דבר הניזק הטור כ"כ בשם הרא"ש ולפי שטתו דפסק כר"ת דכל מזיקין מותרין לסמוך כשאין שם דבר הניזק וכל היכא שאין יכול למחות מתחלה אין לו חזקה וכמ"ש המחבר בסי' קנ"ד ס"ז וע"ש וכ"כ הטור כאן ולא כר' יונה שחלק ע"ז ואף שי"ל הרבי' יונה איירי כשהחזיק ג"ש קודם שבא לשם דבר הניזק ובא בטענ' שקנאה ומור"ם לא איירי בחזקת ג"ש אלא בחזקת ראיי' ושתק הנ"ל וכה"ג אפשר דכ"ע מודים דלא הוה חזקה הל' לא משמע כן מל' הטור שכ' אחר הבאת דברי הרא"ש שכן כ' הרמב"ם וברמב"ם פי"א דשכנים אינו נזכר אלא מ"ש כאן המחבר ואיירי אף מחזקת ג"ש ודו"ק:
פ סָעִיף לו כגון חצר השותפין כו' בהיזק ראיי' זה דחצר כ"ע מודו שאין לו חזקה מטעם שכתב המחבר כאן כיון שהזיקו הוא ממילא וגם מטעם אחר שכ' הטור בר"ס קנ"ז ס"ט ע"ש ובהיזק ראיה דחלון יש בו פלוגתא כתבו הטור והמחבר בסי' קנ"ד ס"ז וגם בסי' זה כתבו הטור בסעיף ס' ע"ש:
פא סָעִיף לו או שמכרן לו פי' ואז א"צ קנין דקנהו במעות שנתן לו אם לא שזקפן במלוה דומיא דמתנה ועפ"ר:
פב סָעִיף לז וכן כירה. פי' אפילו כירה של נחתומין א"נ קמ"ל אף שבכירה מבשלין בה תמיד משא"כ תנור שאופין בו פת שהוא לפרקים ועפ"ר:
פג סָעִיף לז ומיהו לכתחלה מצי לעכב. בפרישה כתבתי דהאי ומיהו ה"ל כאלו כתב דמיהו בדל"ת ור"ל דמשום דמתחלה יכול לעכב ולא עכבו מ"ה שוב א"י למחות דאל"כ הא קי"ל כל מקום דליכא מחאה ליכא חזקה וק"ל:
פד סָעִיף לז וי"א דבעשן שאינו תדיר כו' עד וכן נ"ל להורות. וז"ל ד"מ שם ודקדק מהרא"י שם כן מדברי המרדכי והג"א ומיימוני ונראה דהכי נקטינן דמהרא"י בתראה הוה וחכם ראוי לסמוך עליו ודלא כב"י שרצה לדחות דבריהן מקמי דברי הרמ"ה שהי' רב מפורסם עכ"ל:
פה סָעִיף לח שהם מכוסים בחפירות פי' שחופר גומא ומכסה אותה על גבה וה"ה אם לא הי' בגומא והיתה מכוסה דהא מתחלה אמר דוקא כשהן ע"ג קרקע ומגולים אלא שחדא באידך תליא למנהג העולם ועפ"ר:
פו סָעִיף לח לוי יכול למחות. מטעם שיאמר כשהן שנים ירבו הנכנסים וכ"כ הרשב"א:
פז סָעִיף לט מי שהחזיק לעשות כו'. כצ"ל וכן הוא ברמב"ם פי"א דין ה' ולא ? כע"ש שתופס נוסח הנדפס לפנינו בש"ע מי שהרחיק ונדחק מאוד בהצע' דין זה ע"ש:
פח סָעִיף לט ומכלים פירותיהן כו' היינו כשהוא מפונק שנמאס בעיניו מפירי שנתלכלך בהם משא"כ בסתם בני אדם שמקנח הדם מהפירי ואוכלם וז"ש אחר זה שפירות שלו נפסדין לו דמתיבת לו מדוקדק דוקא לו ולכיוצא בו שהן מפונקין:
פט סָעִיף מ יתבאר בסי' שאחר זה. המחבר ציין זה כאן משום שהוא מענין דינים שלפניו ואחריו וגם משום דרוב דינים הללו העתיק המחבר מלשון הרמב"ם והרמב"ם כתב האי דינא דבר מבוי שנעשה א' מהן אומן כו' כאן בין דינים הללו והמחבר השמיטו כאן וכתב שיתבאר מקור הדברים בסי' שאחר זה:
צ סָעִיף מב בית הכסא בגופא דארעא דחבריה. פי' החפירה וגם הכסא שיושבין עליו להוציא הריעי הכל הוא בביתו דחבריה ופתח פתח מביתו לילך דרך שם לבית הכסא שעומד בבית חבירו ומ"ש א"נ כו' עד ועוקא דיליה כו' פי' החפירה שתחת בית הכסא היא רחבה מתחלה בביתו ונכנס לרשות חבירו ואצ"ל דמיירי דעוקא היא חפירה בשיפוע והריעי מתגלגלת מכאן לשדות חבירו כעין בתי כסאות דפרסאי שבא"ח סי' פ"ג ועפ"ר שם הוכחתי דאין כוונת הטור והמחבר להנהו בתי כסאות:
צא סָעִיף מב לא הוה חזקה למילתא אחריתי. דיכול לומר לחבירו מ"ה לא מחיתי משום שידעתי שיצטרך להרחיק בית הכסא אימת שארצה כיון שא"י לסלק הסירחון מעלי ועפ"ר:
צב סָעִיף מג כגון שפתח חלון כו' פי' אפי' יש לו היזק ראיה יש לו חזקה לדעת הרמב"ם והמחבר פסק כוותי' וכמ"ש המחבר לעיל סי' קנ"ד ס"ז ח' ע"ש:
צג סָעִיף מג על הניזק להביא ראיה. דכיון דיש לדברים הללו חזקה הרי המזיק הוא מוחזק ברשותו כיון שכבר החזיק והניזק שבא להרחיק דינו כהמוציא מחבירו שעליו הראיה ובדברים שאין להם חזקה הוא בהיפך שהניזק הוא מוחזק ברשותו שהרי אין לו במה שהחזיק ראיה כיון דלא הי' צריך למחות והמזיק הוא בא להוציאו מרשותו במה שטוען שקנה בלי ראיה וע' בטור בסי' זה סל"ב שכ' אזה ז"ל אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל שלכל דבר צריך חזקה ג"ש וכ"ז שאינו מברר שהחזיק בו ג"ש אינו כלום וצריך לסלק היזקו עכ"ל וק"ל:
א סָעִיף א משלם מה שהזיקה. כת' הרי"ף בפ' הכונס בהא דאמרו שם הרחיק כראוי ועבר והזיקה פטור שזו מכה בידי שמים היא וז"ל ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומ"ש הכא דפטור לא תיקשי לך הכא דלפי צורך שעה קמדליק וקמרחיב בשיעורא וקא עברה הדליקה יתיר משיעורא וקא מזקה אונס הוא דמאי הוי ליה למיעבד הלכך מכה בידי שמים הוא ולפיכך פטור דלא יכול לאזדהורי והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכ' היזקא לחבריה וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב תדע דהא רבנן פליגי עליה דר' שמעון בתנור דקא יהיב שיעורא לפטור והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור עכ"ל: ולולי דברי הרי"ף דנרא' לענ"ד דהכא שיעורא דתנור אינו אלא שלא יפחות משיעורא דבפחות משיעור' הוי היזק ודאי ואינו רשאי להזיק ע"מ לשלם ולכן צריך להרחיק שלא יזיק בידים ע"מ לשלם אבל גם בהרחקת השיעור שהוא ד' אמות אכתי אינו מן הנמנע שלא ילך האש ומש"ה צריך לשלם מה שהזיק אבל בהאי דפ' הכונס דאמרו הרחיק כראוי והיינו לפי שיעור הדליקה והתם מיירי בהרחיק כראוי באופן שהוא מהנמנע שילך האש לגדיש חבירו ומש"ה ה"ל אונס גמור ומכה בידי שמים ופטור מלשלם:
ב סָעִיף ב תחת אוצר חבירו. כ"כ הרמב"ם והטור. ומשמע דוקא תחת אוצרו אבל תחת ביתו של חבירו יכול לעשות מעשה נחתום וצבע ורפת בקר מיהו הרמב"ן בחידושיו כת' עפ"י הירושלמי דתחת דירתו של חבירו נמי אסור ע"ש שהביא לשון הירושלמי כנגד דירתו מהו אמר ר' אחא כ"ש דירתו אלמא כי קתני תחת אוצרו של חבירו רבותא נקט וכ"ש דירה וכי קתני היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר כגון שהי' שם משתמש בציבי ותיבני ונמלך לעשות אוצר של תבואה ופירות עכ"ל ואם שלא נזכרו דברי הרמב"ן לא בדברי הב"י ולא באחרונים העיקר כדברי הרמב"ן כיון שהוא מפורש כן בירושלמי:
ג סָעִיף ב ואם הוחזקה החנות בתחלה. ר"פ לא יחפור פריך מינה לרבא דאמר אינו סומך ומשני דירה שאני. ופי' רש"י שאין לנו לאסור דירתו של זה כל זמן דליכא דבר הניזק והרב ר' יוסף מג"ש בחדושיו פי' דירה שאני שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר כלל ואפי' ללישנא קמא דאמר ממליכנא בהא לא מימלך והרמב"ן בחדושיו כת' וז"ל אבל מי שפי' שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר כלל וכו' כמדומה לי שטעה שמצאתי בירושלמי כנגד דירתו מהו אמר ר' אחא כ"ש דירתו אלמא כי קתני תחת אוצרו של חבירו רבותא נקט כו' ע"ש. ולא רצה הרמב"ן להזכיר שם המפורש מפני כבודו והוא הרב הנזכר ואיכא למידק לפי מה שמפרש הר"י מג"ש בהא דבעי אביי שם כיבד וריבץ לאוצר מהו ריבה בחלונות מהו אכסדרה תחת ביתו וכו'. והא כיון דהנך כולהו ודאי הכנה לאוצר תו לא שייך בזה לו' שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר הרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דרוצה לעשות אוצר. ונרא' כיון דהנך כולהו אביי הוא דבעי לה ולדידיה אפי' בשדה העשויה לבורות מותר לסמוך כיון דאכתי' ליתיה לדבר הניזק ומש"ה בעי לה אי נימא דה"ל כמו איתיה לדבר הניזק או דלמא הזמנה לאו מלתא. ואע"ג דרב הונא בריה דרב יהושע נמי הדר בעי לה שם בגמ' תמרי ורימוני מהו. י"ל כיון דסמיך לה אהנך דבעי אביי א"כ איהו נמי אליביה דאביי בעי לה. ובזה ניחא ליישב הא דהשמיט הרי"ף כל הנך איבעי' דבעי לה בגמ' כיבד וריבץ וכו' משום דאנן קי"ל כדרבא דאמר אינו סומך אפילו ליתיה לדבר הניזק ורפת בקר קודם לאוצר אינו מותר אלא משום דודאי אין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר ואפי' ממליכנא לא אמרינן ביה וכמ"ש הר"י מג"ש אבל כל היכא דחזינן דרוצה לעשות אוצר ממילא אסור לסמוך אלא דלפי שיטת הר"י מג"ש גבי הרחקת אילן וגפנים הובא דבריו בסי' קי"א ע"ש דאם זה בא ליטע אילן וזה גפנים דבעל הגפנים מרחיק אמה ובעל האילן שלשה טפחים דהיכא שהוא שדה שאינו עשוי ליטע גפנים וזה אומר אטע גפנים לאו כל כמיניה כיון שאין עשוי לכך ואין בעל האילן צריך להרחיק א"כ י"ל דהנך דבעי אביי הוא אפי' לדידן דאי נימא דכיבד וריבץ אכתי לאו אוצר מיקרי א"כ לא היה צריך להרחיק אע"ג דודאי יעשנו אוצר דלאו כל כמיניה כיון דדיר' הוה ליה כמו שאינו עשוי לאוצר ולאו כל כמיניה כיון שאינו עשוי לכך אלא היכא דקדם האוצר וא"כ שפיר בעי לה אפי' לדידן אם זה הוי כמו קדם האוצר ואולי מה"ט הוכרח הר"י מג"ש לדבריו שם גבי גפנים דבדבר שאינו עשוי לכך לאו כל כמיניה כי היכא דלא תיקשי מהנך איבעיות וכמ"ש: מיהו הרי"ף דהשמיט הנך בעיות י"ל דלא ס"ל גבי גפנים כדברי הר"י מג"ש. וכבר השיגו הרמב"ן גבי גפנים ע"ש סקי"א וגבי רפת קודמת לאוצר ס"ל כפי' הר"י מג"ש וא"כ צריך לו' דהנך בעיות אביי הוא דבעי וגם רב הונא בריה דרב יהושע אליביה דאביי היא וכמ"ש ומש"ה השמיט הרי"ף הנך כיון דקי"ל כרבא וכמ"ש:
ד סָעִיף ה מרחיקין את הזרעים. בט"ז הקשה מ"ש גבי אילן ובור דא"צ להרחיק משום דהוי נזק הבא מאליו והכא גבי זרעים נמי לא הוי היזק עד שיהיו השרשים באים ומחלידים את הקרקע וע"ש מ"ש בזה ואין דבריו מובנים: אמנם כבר כתב בזה הרמב"ן בחידושיו פ' לא יחפור ז"ל ור"ח כת' בל' קצרה הנך כולהו דמתני' גירי' נינהו דמהאי שעתא משתכח הזיקייהו דלא פליגי אלא באילן דבעידנ' דנטע ליתנהו לשרשין וזה הטעם מספיק לכל הרחקות השנויות במשנתנו אלא שהרחקת הזרעים במפולת יד קשה עלינו דשרשין דגדלי בתד שעתא הוא דמזקי ליה וה"ל דומיא דאילן דמתיר ר' יוסי ואפשר שהטעם מפני שהזרעים עצמן קודם השרשה יונקין כל לחות הקרקע ומפני כך מחלידין אותו ומעלה עפר תיחוח וכיון שהם יונקין בטבעם קודם השרשה נמצא ההיזק ממקום שזרען וגירי' הוא ולא דמי לבור דלאו משום יניקה הוא אלא שהשרשין קופצין ובאין ודמי לנטיעה שהיא קופצת ממקום למקום ואין הטעם הזה מחוור לי שאף היניקה לאחר זמן היא באה ולא מכחו של זה אבל הסיד והסלעים כל אחד ואחד כגחלת הוא והוי כמניח אש בצד הכותל ומזיק ומיהו י"ל כיון שהניח כאן דבר המלקה קרקעו אע"פ שזה וזה גורם נמי אסור לר' יוסי דכל שמקום הנחתו מזיק אסור ולא דמי לתמי מיא והדר אזלי ומה לי גחלת עמומה ושורפת לאחר זמן ומה לי זרע שואב הלחלוח ושורף העפר עכ"ל:
ה סָעִיף י ויסוד בסיד לכותל בור. כת' הסמ"ע ז"ל הרמב"ם ס"ל דכן הדין אפי' בכותל בנין חבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין אין צריך בהכי אלא הרחקה שלשה טפחים אבל א"צ לסוד ג"כ בסיד ע"ש. ובש"ך כתב ואינו מובן לי דלהרא"ש והטור שפסקו לקולא האיבעי' ס"ל אפי' בכותל בור דאין צריך לסוד בסיד ואין חילוק עכ"ל. ולפי מ"ש בסק"ז כיון דהיא בעיא דלא איפשטא ודאי לכתחלה צריך לעשות שניהם הרחקת וגם לסוד בסיד אלא בדיעבד אם לא עשה רק אחת מהן אין ב"ד כופין אותו ביותר כיון דספיק' לקולא. וא"כ בכותל בנין דלא מספקא אלא דודאי או סד בסיד תנן א"כ אפי' לכתחלה א"צ לעשות רק אחת מהן וזה כוונת הסמ"ע דלהרא"ש והטור דס"ל דבכותל בנין א"ל בהכי וכו' וא"צ לכתחלה משמע:
ו סָעִיף יד כשקנו הקרקע מן המלך והוא מדברי הה"מ פ"ט משכנים ורי"ו ונ"י וז"ל הה"מ יש מקשים במה נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו ופירשו שהמשנה הוא דוקא בלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבדו לו ד' אמו' קרקע חוץ לכותלו לדוושא וחבירו הלוקח מן המלך צריך להרחיק ד"א שכבר נשתעבדו לו עכ"ל כ"כ בהגהת מיימוני ז"ל פסק ריצב"א כו' הבאתי דבריו בסי' קנ"ד סק"ח ע"ש אמנם נראה מדברי תוספות שלנו דס"ל דאפי' לא קנו מן המלך והפקר נמי צריך השני להרחיק וע"ש פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ב) שהקשו בתו' לרבא דאמר אינו סומך קמא היכי סמיך ותירצו כיון שהכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט דושא מותר לסמוך וכ"כ הרמב"ן שם דכיון דאינו אלא מונע טוב מבעליו מש"ה קמא רשאי לסמוך דכל זמן דליכא כותל ליכא בעלים ע"ש ואי הוי ס"ל לתוספו' דדוקא בקנו מן המלך או מהפקר א"כ לא הוי מקשי תוס' מידי דקמא היכי סמיך. וכן מה שכ' בהגהת מיימוני בשם תו' דמיירי בהחזיק הובא דבריו בסי' קנ"ד סק"ח הנה מדברי תו' שלנו אינו נראה כן דאי בהחזיק לא הוי מקשי מידי כיון דבהחזיק מיירי א"כ מדברי קמא בדין החזיק וכיון דהרמב"ן נמי כ' כדברי תוס' א"כ מדבריו נמי נשמע דאפי' לא החזיק ולא קנה מן המלך או מהפקר נמי צריך הרחקה מכותל לכותל. אלא דקשה עלינו טעם הדבר דבמה נשתעבד לדוושא יותר מחלונות דודאי אין אדם מחויב להניח ד' אמות בחצירו לחלון חבירו בכדי להאיר לו וכמ"ש הרשב"א בתשובה ז"ל תחלה אקדים לכם הקדמה והוא שכבר נודע שאין אדם רשאי לשעבד במעשיו קרקע של חבירו אלא מדעתו ופעמים שאדם משעבד קרקע חבירו במעשיו ואין חבירו יכול לעכב עליו כיצד הבית והעליה וקדם בעל העליה ועשה אוצר אין בעה"ב יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין נמצא שבקדימתו של זה נשתעבד ביתו של זה ולפיכך צריכין אנו לדעת ההפרש שיש בין שני אלו והוא שכל שהוא מזיק את חבירו מעשיו וכו' והיינו קדימת האוצר וכיוצא בו לפי שהוא יכול לומר אוצרי בשלי ואין אוצרי מזיקך ומה שאתה צריך להרחיק החנות לא מחמת שנשתעבד שלך לשלי אלא שאינך רשאי להזיקני וא"כ יש כאן מקום שאלה אחר שהדבר כן מי שקדם ופתח חלונותיו על חצר חבירו למעלה מד"א להכניס אורה קדם וזכה בע"כ של חבירו להרחיק ממנו ד' אמות שהרי אינו מזיקו בפתיחת חלונות שלמעלה מד"א כו' ותשובת הענין הזה מפני שחלון זה לוקח מאויר חצירו ומשתמש בו ואינו רשאי להשתמש בשל זה שלא מדעתו משא"כ באוצר שאינו משתמש בשל בעה"ב כלל עכ"ל. והכא בדוושא היכי משתמש בקרקע של חבירו שלא מדעתו. ולכן נראה כדברי הרמ"א דבעינן דוקא שקנו מן המלך או מן ההפקר או בהחזיק בה. אמנם נראה דבהפקר אע"ג דזכה בד' אמות הסמוך לכותלו להיות לו לדוושא אבל בגוף הארבע אמות אין לו קנין הגוף אלא שעבוד דושא וראיה דהא בכותל מן הצד מותר משום דאינו ממעט דוושא ואי נימא דזוכה בקרקע ד"א היכי רשאי להעמיד כותל על קרקע שלו. ואע"ג דבחצר שלפי פתחים מתחלקת דעת הר"ר יוסף הלוי כשקדם וזכה מהפקר דיש לו ד"א לכל פתח וזוכה בגוף הקרקע והובא ברמב"ן פ"ק דבתרא דף י"א וע"ש בנימוקי אבל בכותל אין לו קרקע אפי' בזוכ' מן ההפקר אלא לשעבוד דושא וכדמוכח מהאי דכותל מן הצד:
ז סָעִיף יח וי"א דבחדא מנייהו סגי. והוא דעת הרא"ש וז"ל איבעיא להו וסד בסיד תנן או דלמא או סד בסיד תנן ולא איפשטא הלכך אם עשה אחד מהם אין כופין לעשות יותר עכ"ל ונראה דהיינו דוקא אם עשה בדיעבד אבל לכתחל' צריך לעשו' שניהם וכמ"ש הרמ"א בהנך בעיא דכיבד וריבץ שבסעיף ג' דעלו בתיקו ומש"ה אינו רשאי לכתחלה ובדיעבד אין כופין וה"נ לכתחלה אינו רשאי לחפור סמוך לבורו עד שירחיק שלשה וגם סד בסיד. ואפשר דאפי' כבר עשה בור בהרחקת שלשה אינו רשאי לכתחל' לעשותו בור מים לפי מ"ש תוס' ר"פ לא יחפור דעיקרא דהרחקה בבור משום מתונתא ומשום מיא ע"ש אבל בדיעבד שנעשה שם בור מים בהרחקת שלשה בלא סיד אין כופין אותו ביותר ועמ"ש בסק"ה:
ח סָעִיף יח דבחדא מנייהו סגי. ונלענ"ד דהיינו דוקא שיהיה עכ"פ בין בור לבור כותל של ג' טפחים דהא סד בסיד לא מהני אלא היכא דאיכא כותל והיינו שיסוד כותל הבנין או כותל הבור בסיד אבל היכא דליכא ג"ט בין בור לבור לא מהני סד בסיד דסיד לא מהני אלא לכותל וכל כותל בור אינו פחוח מג'. ואם באו לחפור שניהם בבת אחת ורצו שניהם לסוד בסיד זה מרחיק טפח ומחצה וכן השני בכדי להיות לכותל שלם ואז מהני סד בסיד אבל בפחות מג' טפחים ודאי לא מהני סד בסיד והגע בעצמך אם יהיה הכותל רחבו משהו וכי תעלה על דעתך דהסיד מחזיקו וכיון דשיעורא בעינן גם לסיד א"כ אינו פחות מג' דהוא שיעורא דכותל בור ובזה נראה לענ"ד ליישב קושיות הרא"ש ר"פ לא יחפור וז"ל וא"ת הא דפריך בגמרא תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו כו' בשלמא לאביי ניחא ולפי מה דס"ד דמחלל בור שנינו לאביי נמי תיקשי כיון שהראשון סמוך ברשות א"כ השני צריך להרחיק ששה טפחים מחלל בורו ע"ש. ולפי מה שכתבתי אפשר לומר דמאי דתנן אא"כ הרחיק שלשה וסד בסיד תרתי תנן ברישא וס"ל דסד בסיד במקום הרחקת שלשה וכיון שהרחיק שלשה וסד בסיד ה"ל הרחקת ו' טפחים וע"ש ר"פ לא יחפור איבעיא להו וסד בסיד תנן או דלמא או סד בסיד ת"ש ר' יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק ג"ט וסד בסיד וזה מרחיק ג"ט וסד בסיד בא בידים אין לא בא בידים לא. וכתבו תוס' ז"ל ויש ספרים דלא גרסי האי דיוקא אלא משני בא בידים שאני כו' ואין נראה דהיכא בעי למיפשט וסד בסיד תנן הא איכא למיבעי' ההיא דר"י גופיה אי תרתי בעי או לא וע"ש. ולפי מ"ש יש ליישב הגירסא והוא דכיון דתני זה מרחיק שלשה וסד בסיד וזה מרחיק כו' ומשמע מזה דעל הראשון נמי להרחיק וכרבא דאמר אינו סומך וכדאיתא שם בגמ'. וא"כ צריך לומר תרתי דאי נימא מרחיק שלשה או סד בסיד א"כ משמע דכל שסד בסיד א"צ הרחקה כלל דהא לא תני שיעורא גבי סד בסיד והיכי מצי סמיך בצד המיצר שמא גם השני יסוד בסיד וראוי היה להרחיק גם בסיד עכ"פ טפח ומחצה ומדלא תני שיעורא כלל גבי סד בסיד ע"כ תרתי קאמר וכן נמי לאביי דאמר סומך ומוקי לה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת נמי לא שייך למיתני מרחיק שלשה או סד בסיד וכן השני מרחיק או סד בסיד כיון דגבי סיד לא תני שיעורא כלל א"כ משמע דסד בסיד של זה ושל זה א"צ שום שיעור ולא סגי בלא שיעור וכמ"ש דאל"כ ליכא כותל כלל אע"כ דתרתי קאמר ולזה משני בא בידים שאני ומש"ה בעי תרתי:
ט סָעִיף כד מרחיקין השובך. כתב בנימוקי פ' לא יחפור וז"ל כולהו מתני' הוי גיריה ממש ולא מבעיא בור ושיח ומערה דכל מרא ומרא מרפיה לארעיה כו' והרחקת שובך הוי נמי מטעם אחר שהוא משום שן דיונים דדמיא לשן דשור להתחייב על נזקיהן חשבינן להו כאלו הן שלו לגמרי אע"פ שאינו שלו לגמרי לחייב בהם משום גזל אלא מפני דרכי שלום איכא עכ"ל ומדברי הרמב"ן אינו נראה כן ע"ש במלחמות בסוגיא דחרדל וז"ל ואי קנין דבורים תורה היינו נמי שן דאמר רחמנא לתשלומין כדאמר ובער אלא שלא קני להו אלא מפני דרכי שלום מיהו כי שכיח היזיקייהו ודאי מסלק להו דהיינו נמי שובך כדאמרן עכ"ל. ולפ"ז אם לא הרחיק השובך מן העיר והלכו והזיקו תליא במחלוקת שבס"ג דלדעת הראב"ד דכל הנך הרחקות אם לא הרחיקו והזיקו דפטור מלשלם א"כ יוני שובך נמי פטורין לדעת הרמב"ן דלא חייב בהו משום שן כיון דאינו קנין תורה אלא מפני ד"ש. ולדעת הרא"ש דבכל הנך הרחקות חייב לשלם משום גירי דיליה א"כ יוני שובך דהוי נמי גירי חייב לשלם דאע"ג דלא קני להו ה"ל כמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דמחייב משום שן אפי' לבהמה שאינו שלו וכדאיתא פ' הכונס (בבא קמא ד' נ"ו) ומ"ש תו' ד"ה המעמיד בהמת חבירו:
י סָעִיף כה ובאו שניהם ליטע בבת אחת. כ' בחידושי הרמב"ן ס"ס לא יחפור בשם ר' יוסף הלוי שהעיד בשם רבו דאם זה בא ליטע אילן וזה גפנים בעל גפנים מרחיק אמה ובעל אילן שלשה טפחים ואם הוא שדה שאינו עשוי ליטע גפנים וז"א אטע גפנים אינו מחויב בעל האילן להרחיק כיון שאינו עשוי ליטע גפני' לאו כל כמיניה וע"ש שתמה עליו דמעולם לא שמענו שא' יאמר לחבירו אל תטע גפנים או אזיקך ולא אמרו בשדה שאינו עשוי לבורות שאינו מחויב להרחיק אלא כשעכשיו אינו רוצה לחפור אבל כשרוצה לחפור אפי' בשדה שאינו עשוי לבורות מרחיק. ועמ"ש בסק"ג דהרי"ף נמי סובר כדעת הרמב"ן. ואע"ג דהר"י מיג"ש העיר כן בשם רבו בחיבורו דהשמיט הנך בעיות שכתבנו שם נראה דס"ל דאינו יכול לומר אל תטע או אזיקך:
יא סָעִיף לא מי שבא לעשות משרה. ויען כי סוגיא דחרדל ודבורים בו מבואר שורש דיני נזקי שכנים עם שריגים וסעיפים ע"פ פירושים ושיטות שנאמרו בו. ולכן ראיתי להעתיק לפנינו הסוגיא עם השיטות שנאמרו ונשנו וגם הקשיות והפירוקים שבסוגיא בו ימצא המעיין כללי ופרטי דיני שכנים. גרסינן ר"פ לא יחפור אתמר הבא לסמוך בצד המצר אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך איכא דאמרי בשדה שאינו עשוי לבורות ד"ה סומך כי פליגי בשדה העשויה לבורות אביי אמר סומך ואפילו לרבנן כו' ורבא אמר אינו סומך ואפילו לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו הני מילי התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשין אבל הכא אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית ליה לארעאי כו' ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך לא כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דהני קשו להדדי אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבורך מן חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי ואי דלא סמיך היכא משכחת לה אמר ר' פפא בלוקח אי בלוקח מ"ט דרבנן ועוד מ"ט דר' יוסי אפי' משרה וירקא נמי אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"א מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע אי על הניזק אפי' משרה וירקא נמי אלא לעולם ר' יוסי על המזיק ס"ל והכי קאמר להו ר' יוסי לרבנן תינח משר' וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בבינתא לא משכחת לה אי בטורפא הדר פארי וסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק והתנן רבי יוסי אומר זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו אלא לעולם רבי יוסי על הניזק ס"ל ולדבריהם דרבנן קאמר לדידי על הניזק להרחיק א"ע ואפי' משרה וירקא לא בעי רחוקי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק א"ע תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי כו'. ושיטת רש"י ותוס' מבואר שם בתוס' ד"ה ואי דלא סמיך היכי משכחת לה ז"ל פי' ר"י בשלמא לאביי דאמר סומך אתי שפיר דאיירי שסמך בעל דבורים תחלה ואע"ג דהשתא ס"ד דדבורים לחרדל מזקי לכ"ע מ"מ סברי רבנן על המזיק השני להרחיק כל הרחקות כמו גבי בור דאם סמך הראשון על השני להרחיק כל ששה טפחים ור' יוסי סבר כיון דדבורים נמי מזקי לחרדל ועשה נמי קצת שלא כהוגן אע"ג שבדין אינו יכול למונעו גם בעל החרדל יכול לסמוך ולא דמי לבור דהתם משום דמרפי לארעא כו' אלא לרבא היכי משכחת לה רבנן דירחיק כל הרחקה ולר' יוסי לא ירחיק כלל כיון דתרווייהו מזקי אהדדי על כל א' להרחיק חצי הרחקה ואפי' סמך בעל דבורים תחלה יש לו לסלקם הואיל שלא כדין עשה ואמר ר"פ בלוקח שזרע חרדל ומכר חצי שדהו והלוקח העמיד הדבורים וסברי רבנן כדמסיק דדבורים לא מזקי לחרדל ועל המזיק להרחיק א"ע אע"פ שעשה בהיתר אע"ג דגבי אילן כשעשה בהיתר אמרי' דלא יקוץ הני מילי אילן שעשוי לעמוד שנים רבו' ואיכא הפסד מרובה וכו' ר' יוסי סבר דדבורים מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים להרחיק כל ההרחקה וכו' ע"ש והמתבאר משיטה זו דלאביי דאמר סומך על השני להרחיק כל הרחקה ולפי דעת מפרשים דאפי' למ"ד סומך אין על השני להרחיק אלא חצי הרחקה ואינו מרויח הראשון אלא סמיכתו. וא"כ לפי ס"ד דרבנן נמי סברי דדבורים לחרדל מזקי א"כ ע"כ הא דאמרי רבנן מרחיקין החרדל מן הדבורים היינו חצי הרחקה והא דר' יוסי מתיר היינו דמותר לסמוך לגמרי והטעם כתב הרמב"ן בחידושיו משום דדבורים לחרדל נמי מזקי וא"כ אינו מוטל עליו אלא חצי הרחקה וכיון דחצי הרחקה אינו מועיל כלום דאכתי מזקי אהדדי ומש"ה מותר לסמוך לגמרי ע"ש: והנה לפי שטת רש"י ותוספות בכל המזיקין אע"ג דסמיך בהיתר לא מהני מלבד באילן משום הפסד מרובה. והרמב"ן כתב משום ישוב ארץ ישראל ע"ש וכן הוא שטת הרי"ף דבכל המזיקין לא מהני בהיתר איכא למידק מ"ש מבור דמהני בהיתר דהא לאביי דאמר סומך אפי' עמד הניזק אח"כ אין הראשון צריך להרחיק בע"כ משום דכבר עמד בהיתר וכן לרבא באוצר וחנות דאם רפת בקר קודמת אינו צריך לסלק המזיק ובע"כ משום טעמא דבהיתר ואלו גבי לוקח דאין לך היתר גדול צריך לסלק המזיק כשבא הניזק אח"כ. ונראה דטעמא דאביי דאמר סומך ואינו צריך להרחיק כשבא הניזק אח"כ לאו טעמא משום בהיתר כיון דבהיתר לא מהני אלא באילן. אלא טעמא דאביי דס"ל דאין על המזיק דין הרחקה אלא היכא שהניזק כבר עמד שם צריך להרחיק שלא יזיק אבל קודם שעמד הניזק דאין עליו שם מזיק מותר לסמוך ואם רוצה הניזק אח"כ לעמוד שם אין המזיק צריך להרחיק אלא על הניזק להרחיק א"ע שלא יוזק אבל לרבא דס"ל אינו סומך וס"ל דצריך להרחיק א"ע שלא יזיק אח"כ וקדימתו לא מהני אלא צריך להרחיק עצמו שלא יזיק אפילו בא הניזק אח"כ ואם כן קדימה לא מהני לרבא אלא משום בהיתר ולא מהני בהיתר אלא באילן וברפת בקר קודמת לאוצר דמהני אפי' לרבא נמי לאו טעמא משום בהיתר אלא משום קדימת המזיק צריך הניזק להרחיק א"ע וכמו לאביי כיון דרבא נמי ס"ל גבי דירה שאין לנו לאסור דירתו כמו לאביי בכל המזיקין המוקדמין אבל היכא דליכא דין קדימה דהא קי"ל כרבא דקדימה לא מהני אלא ברפת בקר משום בהיתר נמי לא מהני אלא באילן ודו"ק: אמנם אכתי תיקשי משדה שאינו עשוי לבורות דקי"ל סומך אפילו לרבא וכשבא השני אח"כ על השני להרחיק כל הרחקה וכיון דלרבא לא מהני קדימה אלא אפילו קדם מזיק כשבא הניזק אח"כ צריך המזיק להרחיק שלא יזיק ומה שקדם אינו אלא משום דאינו עשוי לבורו' ואמרי' שלא יהיה כאן בור אבל אם בא אח"כ השני והעמיד בור למה לא ירחיק הראשון כיון דקדימה אינו מועיל ובהיתר לא מהני. ולפמ"ש תוס' דהיכא דתרווייהו מזקי אהדדי על השני להרחיק כל ההרחקה היכא דהראשון עמד בהיתר כמו שכתבו גבי חרדל ודבורים. א"כ ניחא בשדה שאינו עשוי לבורו' דה"ל הראשון סמך בהיתר ואח"כ כשבא השני לחפור בור צריך השני להרחיק כל הרחקה ואם זה מרחיק תו ליכא היזק. אבל לפי דעת המפרשים דאפי' למ"ד סומך אין על השני להרחיק אלא חצי הרחקה ואינו מרויח בקדימתו אלא סמיכתו אבל לא הרחקת השני וכיון דהשני אינו מרחיק אלא חצי הרחקה ואכתי איכא היזק א"כ למה לא ירחיק נמי הראשון כיון דבהיתר לא מהני והוא עכשיו מזיק דודאי אי נימא דהשני צריך להרחיק כל הרחקה היכא דתרווייהו מזקי אהדדי וכיון דהשני מרחיק תו אינו צריך הראשון כיון דלאו מזיק הוא אבל אם השני אינו מרחיק אלא חצי הרחקה ואכתי איכא היזק א"כ למה לא ירחיק נמי הראשון אמנם כיון דהיכא דנעשה בהיתר גמור כמו בלוקח ותרוויהו מזקי אהדדי ודאי על השני להרחיק כל הרחקה ודוקא למ"ד סומך דאכתי עשה הראשון שלא כהוגן הוא דאמרי דאינו מרויח בקדימתו אלא סמיכתו ולא הרחקת חבירו וא"כ י"ל דשדה שאינו עשוי לבורות החופר בה הוי בהיתר גמור וכיון דתרווייהו מזקי צריך השני להרחיק כל הרחקה ותו לא צריך הראשון להרחיק: איברי דאכתי אינו דומה ממש להאי דלוקח דזה הוי בהיתר גמור ובזה הוא דאמרו היכא דשני נמי מזיק צריך להרחיק כולה אבל שדה שאינו עשוי לבורות נהי דמותר לסמוך לא עדיפא משאר הנסמכין לאביי דאין על השני אלא חצי הרחקה וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה כיון דאכתי איכא היזיקא ירחיק נמי הראשון כיון דבהיתר לא מהני וקדימת המזיק נמי לא מהני לרבא וכמ"ש ולכן נראה לפי מ"ש הרמב"ן בשם הר"ר יוסף הלוי גבי אילן גפנים דאם אינו עשוי לגפנים ואפי' זה אומר אטע גפנים לאו כל כמיניה ע"ש והובא בסק"י א"כ הך דאינו עשו לבורות ניחא דלאו כל כמיניה. ולדעת הרמב"ן דחולק בגפנים וס"ל דלא מצי אמר אל תטע או אזיקך. י"ל דשדה שאינו עשוי לבורות חשיב בהיתר גמור וכמ"ש דאז על השני כל הרחקה וכמ"ש דתו ליכא היזקא כלל. אלא דלפי מה דמפרש הר"י מג"ש בהא דמשני בהא דתנן אם רפת בקר קודמת לאוצר מותר משום דדירה שאני דהיינו משום דאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר. ובזה תיקשי השתא דעשה אוצר. למה לא ירחיק הרפת בקר כיון דבהיתר לא מהני וכאן האוצר אינו מזיק. אלא דהר"י מג"ש לפי מה שמפרש בגפנים דהיכא דאינו עשוי לכך לאו כל כמיניה א"כ בדירה נמי כיון דאינו עשוי לכך לאו כל כמיני' ועמ"ש בסק"ג:
יב השיטה השנית. שיטת ר"ת ד"ה וסבר ר' יוסי וז"ל דה"ג אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו והשתא הדר ביה מכל שנויי דלעיל דודאי בכולהו מודי רבא דכי ליכא ירק וכותל סומך משום דקסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע והיינו כי איכא דבר הניזק אבל כי ליכא דבר הניזק לא מיקרי הסומך מזיק ולא אסר רבא לסמוך אפי' לרבנן אלא דוקא בור משום טעמא דכל מרא ומרא מרפי לארעא ולהכי חשיב הסומך מזיק אפי' כי ליכא בור וכיון דלרבנן נמי סמיך אתי שפיר פלוגתייהו כדפרישית לעיל אליבא דאביי ולכך הדר ביה ולא מוקי בלוקח שסמך בעל דבורים תחלה דא"כ לא הי' מתיר ר' יוסי לסמוך כיון דבעל דבורים לא עשה כלל שלא כהוגן ע"ש וזה הוא ג"כ שטת בעה"מ. והרמב"ן במלחמות כת' עלה וז"ל ואם הי' מדקדק כאן בלשון הזה כמו שסבר לדקדק בלשון של מעלה הי' רואה שלשון המזיק להרחיק א"ע הוא בא לרבות הרחקה ולא למעט ועוד מאי קסברי רבנן וכי דברי חכמים שנה ותירץ או דברי רבא הרי דברי חכמים כפשוטן הן עומדים ודברי רבא הוא שפי' בפנים חדשות וה"ל למימר קסבר רבא וע"ש: ונרא' ליישב דודאי בדברי רבא לא קשה מידי כיון דרבא להדיא קאמר טעמא דידיה משום דכל מרא ומרא מרפית לארעאי. וא"כ היכי מקשי מיניה לשאר הנסמכין אלא דכבר הקשו קושיא זו בתוס' שם ר"פ לא יחפור ותירצו דרבא לא אמר טעמא דכל מרא ומרא כו' אלא אליבא דרבי יוסי דסבר דבעינן גיריה דילי' אבל לרבנן דלא בעי גירי' א"כ בכל הנסמכין אסור ע"ש וכ"כ בנ"י שם בהא דפריך לרבא טעמא דאיכא כותל וז"ל היאך קושיא לא מקשה תלמודא לרבא אליבא דהלכה דלדידן ודאי כיון דליכא כותל סמוך ואע"ג דכי בנה לה לכותל בתר ?כיה מזיק לה האי שעתא לא עביד מעשה ולא עביד מידי והשתא דעביד מעשה לא מזיק ולא מידי כיון דליכא ניזק ולאו גירי' נינהו אלא דוקא כשמניחו שם בזמן שיש שם כותל דאז הוא דהוי גירי שבהאי מעשה מגיע ההיזק תיכף וכו' אלא לרבא אליבא דרבנן קא מקשי דאמרי מרחיקין אע"ג דליכא שרשים ה"ה דהוי אמרי בבור אע"ג דליכא בור עדיין דטעמא דכל מרא ומרא לר' יוסי הוא דאיצטריך וע"ש. וכיון דעיקר קושי' אינו אלא אליבא דרבנן וכיון דלרבנן לא סמיך היכא משכחת לה כיון דר' יוסי עלה קאי. ולזה משני אלא אמר רבא קסברי חכמים על המזיק להרחיק א"ע והיינו דעד השתא קס"ד דלרבא אליבא דרבנן כל הנסמכין אסור אפי' היכא דלא שייך טעמא דכל מרא ומרא והשתא מסיק רבינא דחכמים סברי על המזיק להרחיק והיינו היכא דהוא מזיק עכשיו אבל היכא דליכא דבר הניזק גם לרבנן מותר היכא דלא שייך טעמא דכל מרא ומרא. וע"ש במלחמות שהקשה ועוד הא דקאמר מכלל דר"י סבר על הניזק להרחיק א"ע מאי קא קשיא ליה השתא טפי מעיקרא הא מעיקרא בעי לאוקמה משום דבא לסמוך בצד המיצר סומך והשתא נמי בהכי מתוקמה וע"ש. וכבר פירשוה בתוס' לשטתם דהא דמקשה מכלל דר' יוסי כו' הוא מקשה אחר ע"ש:
יג השיטה השלישית. שטת הרמב"ן בחידושיו ובמלחמות בהא דמוקי רב פפא בלוקח דהיינו כגון שמכרה לשני בני אדם לזה ירק ולזה משרה וז"ל כי בשלמא כשלקח משרה ואח"כ זרע אידך ירק אמרינן כיון שזה לקח המשרה בהיתר לא הי' רשות לזה לזרוע אח"כ הירק ולדחות הראשון שסמך בהיתר אבל כי מכר לשני בני אדם וזה לקח משרה וזה לקח ירק דאז גם הירק נעשה ברשות ועכשיו מזיק המשרה לירק ולכן צריך להרחיק ואקשינן מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק ואהני ליה מקחו דלקח החרדל בהיתר אף שהדבורים נמי עמדו ברשות אי הכי אפי' משרה וירקא נמי ומשני אלא לעולם ר"י נמי על המזיק ס"ל ולא כדס"ד השתא דר"י סבר דבעל דבורים לבד נקרא מזיק אלא שניהן מזיקין זה את זה ושניהם כופין את עצמן להרחיק כל א' חצי הרחקה ור"י לאו לנפשיה קאמר שיהי' מותר לסמוך מעיקר הדין אלא לרבנן קאמר אם אין בעל דבורים מרחיק למה זה ירחיק והכי דייקא לישנא דגמ' דקאמר ה"ק ליה ר"י לרבנן דמשמע שלא יהא ר"י מתיר מעיקר הדין אלא לרבנן קאמר אם אין בעל דברים מרחיק שהוא הגורם הגדול בנזקין הללו למה זה ירחיק והדר מסקינן דר"י לאו טעמיה דנפשיה קאמר להו לרבנן אלא לדידהו קאמר ולדבריהם קאמר להו לדידי אפי' משרה וירקא לא בעי רחוקי וכו' והאי פירוקא דמפרקינן השתא דר"י על המזיק ס"ל ולא שיהא מתיר מן הדין רק לרבנן קאמר אם זה אינו מרחיק למה זה ירחיק וה"ה דמצי לפרוקי מקמי דתיתי דרבינא אלא שלא עלה פירוק זה עד עכשיו עכ"ל: והמתבאר משטה זו דבהיתר מהני בכל הנסמכין כמו באילן אלא היכא שהדבר הניזק היה ג"כ ברשות כמו בשני לוקחין זה משרה וזה ירק דתרווייהו ברשות צריך המזיק להרחיק וע"ש ברמב"ן שכ' וז"ל כגון שלקח זה משרה וזה ירק וכן אם מכר ירק ושייר משרה לפניו ואפשר שאפי' במוכר חצי שדהו ובו משרה ושייר ירק לפניו נמי כך דינו ע"ש. והיינו שמוכר בעין יפה מוכר ומש"ה במוכר משרה ושייר ירק לפניו אפשר דאין הלוקח צריך להרחיק המשרה אע"ג דמזקי לירק משום דמוכר בעין יפה מוכר ומש"ה כתבו בלשון ואפשר משום דלא ברירא ליה. אבל הרי"ו (הרי"ף) כת' בנתיב ל"א ח"ו במוכר בית ושייר חצר לפניו דאינו יכול לסתום חלונותיו משום דמוכר בעין יפה מוכר וע' ש"ע סי' קנ"ד סעיף כ"ח. ולפ"ז ה"ה במוכר משרה ושייר ירק לפניו נמי בעין יפה מוכר ואינו יכול לסלק המשרה. וע' ר"פ לא יחפור דפריך בגמ' שם לרבא דאמר אינו סומך מהא דתנן אם אילן קדם לא יקוץ. ומשני כדאמר רב פפא בלוקח ה"נ בלוקח. וכתבו תו' ז"ל פי' הקונ' שהאילן ביד המוכר ואינו נרא' לריב"ם דא"כ ה"ל למימר במוכר אלא נרא' לו לפרש ביד לוקח האילן ולשני הפירושים אין להקשות מאי איריא שהאילן קדם אפי' קדם בור נמי כגון שאדם אחד עשה בור ואח"כ נטע אילן ומכר הבור לפי' הקו' או לפי' ריב"ם האילן לא יקוץ שהרי בהיתר עשאו דבכי ה"ג אילן קדם קרינן ביה שקדמה נטיעת האילן לערעור בעל הבור דערעור אינו בא אלא ע"י מכירת בור או מכירת האילן וע"ש. והנה לישנא דאמרו בש"ס בלוקח ורש"י דנטה מזה ומפרש לה ביד מוכר נרא' לפי מה שכת' הרמב"ן דהיכא דשניהן ברשות על המזיק להרחיק אלא דוקא היכא דהמזיק עמד ברשות קודם שבא הניזק דתו לא מצי ניזק לעכבו ולאו כל כמיניה אבל אם ניזק גם כן ברשות צריך המזיק להרחיק וא"כ אילן קדם דמיירי בלוקח בין שהאילן ביד מוכר כפי' רש"י ובין שהאילן ביד לוקח לפי' ריב"ם צריך לומר שהבור נעשה אצל הלוקח אחרי קנייתו את השדה ובזה הוא דאילן קדם לא יקוץ אבל אם הי' תרווייהו האילן והבור ביד המוכר ומכר הבור ללוקח או את האילן ללוקח הי' צריך בעל האילן להרחיק כיון דבהיתר לא מהני היכא דהניזק ג"כ ברשות ולא משכחת לה אלא באילן קדם: וניחא בזה ליישב קושיות תוס' שהקשו אפילו קדם בור נמי ומשום דלא משכחת בור קדם דא"כ ה"ל שניהן ברשות והי' צריך בעל האילן להרחיק אלא לפי מ"ש רי"ו במוכר משרה ושייר ירק לפניו דאין הלוקח צריך להרחיק וכמו שהוכחנו מדברי הרי"ו כיון דס"ל מוכר בעין יפה מוכר וכמ"ש א"כ לפי פי' ריב"ם שהאילן ביד לוקח הדרא קושיות התו' לדוכתיה אפי' קדם בור נמי דהיינו שהאחד עשה בור ואח"כ נטע ומכר את האילן דאין הלוקח צריך להרחיק האילן ואי משום דה"ל הניזק ג"כ ברשות דהא אמרי' מוכר בעין יפה מוכר ומוכר משרה ושייר ירק לפניו אין הלוקח צריך להרחיק לזה פי' רש"י שהאילן ביד מוכר דתו לא תקשי קושיות תוס' אפילו קדם בור נמי דהא אלו קדם בור הי' צריך המוכר להרחיק כיון דשניהן ברשות דה"ל כמו מכר ירק ושייר משרה לפניו דודאי צריך המוכר להרחיק ודוק: ועוד נרא' בהא דפי' רש"י שהאילן ביד מוכר דהא לפי מ"ש תוס' הא דתנן אם אילן קדם היינו שקדם לערעור בעל הבור א"כ הא דתנן שם ספק אילן קדם ספק בור קדם לא יקוץ היינו ספק אם לקח את האילן מן המוכר וה"ל אילן קדם או בור קדם והיינו שנתהוה האילן ביד הלוקח אחרי הבור וה"ל ערעור בעל הבור קדים. וכיון דקי"ל כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ומשום דלא מחזקינן מרשות לרשות כדאיתא ס"פ המדיר א"כ דינא הוא דנימא דאצל הלוקח נתהוה האילן ולא אצל המוכר ודינא הוא דיקוץ האילן ומש"ה פירש"י דאילן ביד המוכר וא"כ לעולם ברשותא דחד ומש"ה ספק אילן קדם לערעור בעל הבור לא יקוץ. ועי תו' חולין (דף נ"א) שהקשה בהא דאמרי' אשה ששאלה חלוק ונמצא כתם דאינה צריכה כיבוס מספק ואמאי הא כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ותירצו דהתם לא יצא החילוק מרשות לרשות כיון דעדיין ברשות בעלים הוא ואינו אלא בשאלה ע"ש. וא"כ לפי' ריב"ם שהאילן ביד לוקח וא"כ ספק אילן קדם היינו ספק הי' אצל מוכר ומכרו ללוקח או בור קדם והיינו שנתהוה האילן ביד לוקח וראוי לומר ברשות לוקח הוא דנעשה האילן כי הספק נולד ברשותו ולפי פירש"י שאילן ביד מוכר וקאי ברשותיה דחד ניחא ומש"ה ספק אילן קדם לא יקוץ:
יד השטה הרביעית. הובא בתוס' בשם רבינו חננאל דמפרש בלוקח היינו בלוקח שלקח וטוענין ללוקח כיון שיש לו חזקה שלש שנים אלא שכתבו דהסוגיא אינו עולה לפירושו ועוד הקשו בשם ר"ת דאמאי מוקי לה בלוקח וטוענין ללוקח נימא דמיירי שהחזיק שלש שנים ובטענת עצמו וע"ש. והנרא' לפע"ד לפרש הסוגיא אליביה דר' חננאל והוא דכבר פי' תו' בהא דפריך ואי דלא סמיך היכי משכחת לה ומשום דלמ"ד סומך ניחא דמיירי שהדבורים כבר סמך ורבנן נמי סברי תרוייהו מזקי אהדדי כמו לר' יוסי אלא לפי שהדבורים כבר סמך על בעל החרדל להרחיק ור' יוסי סבר כיון דעשה שלא כהוגן גם בעל החרדל אינו צריך להרחיק אבל אי לא סמיך היכי משכחת לה. ולזה משני רב פפא בלוקח ובחזקה שלש שנים וטוענין ללוקח וכיון דלא מסיים רב פפא מי הוא הלוקח אם בעל הדבורים או בעל החרדל מש"ה פריך לה אי בלוקח מ"ט דרבנן ומשום דס"ד דע"כ רב פפא על בעל החרדל קאמר דליכא למימר דבעל הדבורים הוא לוקח א"כ תיקשי מ"ט דר' יוסי דהרי כהוגן עשה ואמאי לא ירחיק את החרדל אע"כ דבעל החרדל הוא לוקח לזה פריך מ"ט דרבנן כיון דלוקח הוא וה"ל בהיתר גמור כמו באילן ועוד מ"ט דרבי יוסי אפי' משרה וירק' נמי כיון דהמשרה הוא שלקח. ומסיק אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואמר אלא דס"ד מעיקרא דהלוקח הוא דלוקח דאמר רב פפא מיירי בבעל החרדל והשתא מסיק רבינא דבעל הדבורים הוא הלוקח. וכ"ת מ"ט דרבנן ור"י לזה קאמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע ורבנן לטעמייהו ור"י לטעמיה והוא דכבר כתבו בסקי"ג בשם התו' והנימוק"י דלרב יוסף דבעי גיריה מודה רבא דשרי כל הנסמכין לבד מבור כיון דבשעה שסומך לאו גיריה הוא ואחר דאתי ניזק לאו מידי עביד ודוקא לרבנן דלא בעי גיריה הוא דאסור לסמוך לכל הנזקין אפי' היכא דלא שייך כל מרא ומרא מרפית לארעא ובהא פליגי רבנן קסברי על המזיק להרחיק והיינו אפי' היכא דלאו גיריה וא"כ אסור לסמוך וכיון דעמדו הדבורים שלש שנים טענינן ללוקח דודאי לקח הסמיכה וא"כ הוי בהיתר גמור ומש"ה צריך בעל החרדל להרחיק ור' יוסי לטעמיה דסבר על הניזק להרחיק היכא דלאו גיריה וא"כ בכל המזיקין מותר לסמוך ואין הניזק יכול למחות והיכא דאינו יכול למחות ליכא חזקה וכמ"ש הרא"ש בגג של רעיפים והוא בש"ע סי' קנ"ד סעיף ט"ז וכיון דליכא חזקה אינו מוכח דעשה כהוגן והיכא דעשה שלא כהוגן מותר לשני לסמוך אבל רבנן דסברי על המזיק להרחיק והי' יכול למחות את הסמיכה והו"ל חזקה וא"ת על כרחך כהוגן נעשה ובהיתר גמור מש"ה צריך בעל החרדל להרחיק וזה הוא דמסיק רבינא לפרש הא דמוקי רב פפא בלוקח דהיינו בעל הדבורים ולפי זה הא דתנן מרחיקין את המשרה מן הירק מיירי בדלא סמיך כיון דלרבנן אסור לסמוך ומרחיקין המשרה מן הירק דאמרו חכמים היינו משרה מחמת ירק ומשום דחשו לירק וכמ"ש הרמב"ן ע"ש אבל חרדל מן הדבורים מיירי ע"כ בדסמיך וכדתני בתוספתא ר' יוסי מתיר כו' כשם שעשית בשלך וכמ"ש הרמב"ן שם דעלה קא סמיך המקשה דפריך ואי דלא סמיך היכי משכחת לה ע"ש. וכיון דמיירי בדסמיך ע"כ מוקי לה בלוקח ובחזקה שלש שנים ולרבנן הוי חזקה ולרבי יוסי לא הוי חזקה וכמ"ש ומקשה אלמא קסבר ר' יוסי על הניזק להרחיק א"ע ושריא סמיכת המזיקין א"כ אפי' משרה וירקא נמי כיון דמרחיקין את המשרה מן הירק דאמרו חכמים היונו סמיכ' והוא משרה מחמת ירק ומשום דקשו לירק וה"ל למתני' בזה ר' יוסי מתיר משרה מחמת ירק כיון דלדידיה דס"ל על הניזק להרחיק מותר לסמוך: ובזה יתיישב דברי הגאון דס"ל דמשרה וירק הוי גירי' דיליה והקשה עליו הרי"ף מן הסוגיא דמשמע דלר' יוסי מותר משר' וירקא ע"ש ולפי מ"ש דקאי על משרה מחמת ירק דקאמר רבנן בזה הוא דה"ל למימר ר' יוסי מתיר דגבי סומך לא הוי גירי' לבד מבור וכמ"ש. ומשני אלא לעולם קסבר רבי יוסי על המזיק להרחיק א"ע כו' ואינו מדוקדק לישנא דהכי אמר ר' יוסי לרבנן תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני דמשמע דחידש איזה ענין בזה והוא להדיא בברייתא ובתוספ' דאמר ר' יוסי עד שאתה אומר לי הרחק חרדלאך מן דבוראי הרחק דבורך מן חרדלאי וכבר הרגיש בזה הרמב"ן הבאתי דבריו בס"ק י"ג מה שפי' בזה. ונראה לפי מ"ש הרא"ש בתשו' סי' צ"ט דלא טענינן לבע"ח היכא שהלוה שלו מוחזק בקרקע שלש שנים לא טענינ' ליה לקוח דלא טענינן אלא היכא שהוא מוחזק אבל הבע"ח שאינו מוחזק לא טענינן להוציא ע"ש וכ"כ בתשובת מוהר"ם אלשיך סי' צ"ג דהא דטענינן ללוקח היינו דוקא היכי דהלוקח מוחזק בשדה אבל אם אין הלוקח עתה בשדה והביא עדי חזקה שישב בה המוכר שלש שנים או הוא ישב שני חזקה כיון דאינו עתה מוחזק לא טענינן ללוקח להוציא כיון שאינו טוען ברי ע"ש והובא בכנה"ג סי' קמ"ו וכתב עלה שזה הוא ג"כ דעת הרי"ף והרא"ש. ולפ"ז אע"ג דבעל הדבורים הוא לוקח ובא בחזקתו שלש שנים אינו יכול להכריח את הבעל החרדל להרחיק כיון דבעל החרדל הוא מוחז' וטוען ברי מעולם לא מכרתי לו את הסמיכה ואין טוענין ?ללוקח להוציא כיון שטוען שמא ודי לו לבעל הדבורים שמרויח סמיכתו שהוא להחזיק וטוענין ללוקח אפי' בשמא כשהוא מוחזק אבל אין כופין לבעל חרדל להרחיק בשביל חזקתו של זה כיון דאין טוענין להוציא ע"י טענת שמא ובעל החרדל מוחזק במיצר שלו ואע"ג דבעלמא כה"ג הי' מהראוי לומר כיון שזה מוחזק וא"צ להרחיק למה לא ירחיק השני הרחק' שלו כיון דבדין היכא דשניהן מזיקין זא"ז זה מרחיק חצי ההרחקה וכן השני וא"כ אפילו לדברי בעל החרדל דבעל הדבורים סמך שלא כדין אינו ראוי לו להזיק וכה"ג אמרי' במוכס שיש לו קצבה ונוטל יותר מקצבתו דאינו רשאי לעבור על המכס שלא יגזול את המגיע לו וכמ"ש הב"י בסי' שס"ט. וא"כ לא הי' ראוי לבעל החרדל לסמוך בשביל שזה סמך אלא דבנזקי שכנים שאני כיון דאלו ידעינן בודאי שבעל הדבורים לא לקח הסמיכה וסמך שלא כדין גם השני מותר לו לסמוך דהא אפילו למ"ד סומך כיון דשלא כדין מיהו הוי מותר לו לשני לסמוך ומכ"ש למ"ד אינו סומך כיון דשלא כדין לגמרי עביד דמותר לשני לסמוך ואלו היינו יכולין לכוף את שניהם להרחיק זה חצי הרחק' וכן השני ודאי כופין את שניהם אבל בזה שאין אנו יכולין לכוף לבעל הדבורים כיון שהוא מוחזק וטוענין ללוקח להחזיק אבל לבעל החרדל נמי אין כופין כיון שטוען ברי שלא לקח ממנו הסמיכה ושלא כדין סמך א"כ במקום ששניהם מזיקין וזה אינו מרחיק גם זה אינו מרחיק והכי דינא דנזקי שכנים ולזה קאמר אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי והיכא ששניהם מזיקין בנזקי שכנים במקום שזה אינו מרחיק גם זה אינו מרחיק וכיון דהוא להוציא אין טוענין לבעל דבורים בשמא להוציא מבעל החרדל שהוא מוחז' במצר שלו ורבנן סברי דבורים לחרדל לא מזקי ומש"ה קאמר ר' יוסי כשם שעשית בשלך וכו' וכמ"ש כיון דטוען ברי שעשה שלא כדין והדר פריך ומי אמר רבי יוסי על המזי' להרחיק וכו' והתנן שזה חופר בתוך שלו וכו' ולאביי דאמר סומך ניחא דמצינו לומר דמשרה וירקא נמי הוי גירי' וכדעת הגאון. אבל לרבא דאמר אינו סומך וא"כ ע"כ מרחיקין משרה מן הירק דאמרו חכמים היינו משר' מחמת ירק ומשום דקשו לירק וזה לא הוי גירי' וכמ"ש ובזה ה"ל למיתני ר' יוסי מתיר וכמ"ש. ולזה משני ר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר לדידי משרה וירקא נמי לא בעי רחוקי והיינו משרה מחמת ירק דקאי על דברי חכמים דאינהו משרה מחמת ירקא קאמרי והיינו דקשי לירק ולדידי' משרה מחמת ירק לא בעי רחוקי דכל הנסמכין לא הוו גירי' אלא בבור משום טעמא דכל מרא ומרא אלא לדידכו אודי לי מיהת בחרדל ודבורים כיון דהדבורים בודאי בדסמיך מיירי וכמ"ש הרמב"ן מדתני בתוספתא כשם שעשית בשלך וכו' ואין טוענין ללוקח להול?יא מחזקת בעל החרדל ורבנן סברי דבורים לחרדל לא מזקי: ובזה יתיישב קושיות תוס' שהקשו לפי פי' ר"ח דלמא מוקי לה בלוקח ולא מוקי לה בחזקת שלש שנים ובטענת עצמו דבז' כיון שטוען ברי ובא בטענת עצמו מהני חזקתו אפילו להוציא ובז' לא הוי מתיר ר' יוסי לסמוך כיון דהדבורים בהיתר גמור נעשו כיון דבא בטענת לקוח ובחזקה שלש שנים ודוקא בשמא הוא דאין טוענין ללוקח להוציא אבל בטוען ברי אפי' להוציא מהני חזק' שלש שנים ומש"ה מוקי לה בלוקח. ומה שהקשו תוס' לפי' ר"ח מהא דאמרו בגמדא הא דאילן קדם לא יקוץ מיירי בלוקח דא"כ אפי' בור קדים נמי ע"ש עמ"ש בזה ס"ק ט"ז:
טו סָעִיף לא וכרישין מהבצלים כ' הטור וז"ל והרמב"ם ז"ל כ' שצריך להרחיק משר' וכרישין וחדדל מירק ובצלים ודבורים שלשה טפחים או מעט יותר כדי שלא יהי' לו היזק בידים וכ"כ רב אלפס ואינו נראה כן בגמ' וכת' הב"י ונ"ל שסובר הטור דהרי"ף דנקט משר' חדא מינייהו נקט וה"ה לכרישין וחרדל דמאי שנא ע"ש. ובסמ"ע ס"ק ע"ב כת' לחלק בין משרה וירק לאינך ע"ש ונראין דברי הסמ"ע דמ"ש הב"י וה"ה לכרישין וחרדל דמ"ש הנה הרמב"ן בחידושיו אינו סובר כן וז"ל ומ"ש רבינו הגדול ז"ל לקמן מיהו ודאי צריך לארחוקי משרה מירק בכדי דלא ליהוי גירי' משמע דשלש' טפחים קאמר ואף ע"ג דבשלש' טפחים מיתם תמו והדר אזלי אפ"ה הוא דמשר' מקלקל ליה לירק ומתו?נה דידיה מטי ליה בג' טפחים כי היכא דמטי לכותל אבל כרישין ובצלים לא מרחיק כלל בדעת רבינו ז"ל ודברי הרב ר' משה הספרדי בזה אינו כלום עכ"ל:
טז סָעִיף לה דבעינן חזקה שלש שנים. ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהן ש"ן הקשה בזה בענין חזקת נזקין לכל מר כדאית ליה דהיינו בסבלונות ולאלתר ומשום דשתק מחיל או בחזקת שלש שנים ובטענה שקנה ממנו ולמה אינו יכול לחזור דהא למה זה דומה לאומר קרע כסותי והפטר דאם כבר קלקל פטור כיון דעשה ברשותו אבל אם עדיין לא עשה ומוחה בידו שלא לקרוע ודאי יכול למחות בידו ואפי' אם כבר התחיל לקרוע ומוחה בידו שלא לקלקל יותר מחוייב לשלם מה שקלקל אח"כ כיון דאינו נותן לו את הבגד במתנה אלא מוחל לו על נזקיו ויכול למחות שלא להזיק יותר. וכעין זה כת' הרא"ש ר"פ השותפין וז"ל אע"פ דגבי קרע כסותי יכול לחזור קודם שהתחיל לקרוע כו' דאינו מוחל לו רק שלא להעמיד הכותל ע"ש. וא"כ בנזקי שכנים דלא שייך ה"ט אמאי אינו יכול לחזור ובשלמא בחזקת תשמישין הרי קנאו לתשמישו אבל הכא בנזקי שכנים שכל א' בשלו משתמש ומוחל לו על נזקיו שהזיקו א"כ למה לא יוכל לחזור בו. והנרא' לי בזה דחזקת נזקין אינו משום מחילת הנזק אלא משום' דהכי דינא דנזקי שכנים כיון שאינו מזיק ממש בידים דכל שעמד בהיתר מהני וצריך הניזק להרחיק א"ע וכמו באילן קדם וה"ה בזה שמחל לו או קנה ממנו הרי עמד ברשות כיון שקנו מיני' להיות עומד כאן ואע"ג דעמד המזיק אחר שהי' דבר הניזק כיון שמחל לו או קנו מיניה הרי ברשות עמד שעה אחת ומש"ה כשירצה הניזק שלא יוזק צריך להרחיק א"ע. ואפי' לדעת התוס' דלא מהני בהיתר אלא באילן דוקא היינו היכא שעמד מאליו בהיתר אבל היכא דעומד ברשות הניזק במחילה ושתיק' או ע"י קנין ודאי מהני לי' ואפי' עומד וצוח הניזק אח"כ שלא יזיק אותו יותר צריך הניזק להרחיק עצמו כיון דאינו מזיק בידים וברשות עדיף טפי מבהיתר. ובזה ניחא ליישב קושיות תוס' שהקשו ר"פ לא יחפור על פי' ר' חננאל בלוקח דהיינו שבא בחזקת שלש שנים דא"כ אילן קדים דמוקי לה בלוקח אפי' קדם בור נמי ע"ש. דכתבו תוס' שם בהא דפי' רש"י בלוקח דהיינו שהאילן אצל המוכר וריב"ם פי' שהאילן אצל הלוקח ולשני הפירושים אין להקשות מאי איריא שהאילן קדם אפי' קדם בור נמי כגון שאדם א' עשה בור ואח"כ נטע אילן ומכר הבור לפי' הקו' או האילן לפי' ריב"ם וכו' דבכה"ג אילן קדם קרינן לי' שקדמה נטיעת האילן לערעור בעל הבור דערעור אינו בא אלא ע"י מכירת בור או מכירת האילן וע"ש ולפי מ"ש דטעמא דחזקת שלש שנים בנזקין נמי אינו. אלא משום דעמד ברשות גמור שעה אחת וקדמה לערעור הניזק ומש"ה צריך הניזק להרחיק א"ע וא"כ היינו נמי אילן קדם לערעור בעל הבור ואע"ג דבור קדים לאילן כיון שאח"כ נתרצה לו ועמד שעה אחת בהיתר וברשותו ה"ל אילן קדים לערעור בעל הבור: אמנם הא קשיא לי לפי' ר"ח בהא דתנן ספק אילן קדם ספק בור קדים לא יקוץ ולפי' ר"ת דמיירי בהחזיק א"כ ספק אילן קדם היינו ע"כ ספק החזיק שלש ספק לא החזיק שלש וכיון דאית ספק אם החזיק ?לראוי או לא ודאי צריך המחזיק להביא ראיה שהחזיק שלש שנים שלמות כראוי וצ"ע. ובפ' חז"ה דף כ"ט גבי אנא בשכוני גוואי הואי אמר רב נחמן זיל ברר אכילתך ורבא אמר דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראי' ע"ש וכיון דהא דמוקי לה בלוקח היינו לרבא דפריך מיני' דאמר אינו סומך ורבא דס"ל דבספק החזיק דהמע"ה א"כ לדידיה שפיר משכחת לה ספק אילן קדם דלא יקוץ. אלא דאנן קי"ל כרבא דאמר אינו סומך וכרב נחמן שם דאמר זיל ברר אכילתך וא"כ לדידי היכי מצינו לפרש מתני' דאילן קדים בהחזיק דא"כ ספק אילן קדים נימא לי' זיל ברר אכילתך וצ"ע ועיין בתוס' בסוגיא דחרדל שכתבו דבהיתר לא מהני ומחויב המזיק להרחיק א"ע והקשו מהא דתנן אילן קדם לא יקוץ וכתבו משום דאילן שאני משום הפסד האילן ע"ש וכיון דאילן מוקי לה בלוקח ולפי' תוס' האילן ביד הלוקח והבור אצל המוכר וכיון דקנה האילן א"כ מאי קא קשיא להו מאילן כיון דאפי' חזקה לנזקין מהני מכ"ש כשידוע שקנ' וכן שם בסוגיא כתבו תוס' לפרש הא דמרחיקין את החרדל מן הדבורים שהחרדל ביד לוקח ואפ"ה צריך להרחיק ומשום דבהיתר לא מהני. ונהי דבהיתר לא מהני הא חזק' לנזקין מהני בכל הנזקין ומשום דברשותו העמיד דבר המזיק וכיון שקנה החרדל מבעל דבורים לא גרע מחזקת ניזקין וכעת צ"ע:
א סָעִיף א משלם מה שהזיקה עש"ך ס"ק ב' שהקשה בשם הרי"ף מסי' תי"ח ותירץ דהכא דלפי צורך שעה קמדליק וקמרחיב בשיעורא וכו' ולבאר כוונתו לפענ"ד נראה דשם נתנו רבנן שיעור שירחיק שלא יהי' יכול להזיק אפילו אם לא ישמרנו כלל דמחמת שהוא רק צורך שעה הרחיבו חז"ל בשיעורא מש"ה אם הזיק ע"י רוח שאינו מצויה הוי אונס ופטור כיון דלא חייבוהו חז"ל בשמירה משום אונס דלא שכיח אבל הכא לא רצו חכמים ליתן שיעור הרחקה כ"כ כיון דתדיר הוא ואילו היו מרחיבין השיעור לא היה אפשר לידור בבית כלל ונתנו שיעור מה שאפשר שלא יזיק ע"י שמירה וכיון שהוא בביתו ואפשר לו שישמרנו בהרחק' כזו שוב א"צ להרחיק יותר מש"ה אם לא שמר והזיק חייב:
ב סָעִיף ג גילה בעל עליה דעתו קשה אם אי לא בעי הש"ס ג"כ לענין קדימת הרפת שאם בעל חדפת גילה דעתו שחפץ לעשות חנותו לרפת כגון שתיקן בו אבוסי' וכיוצא שניכר שיעשה זה לרפת ואח"כ הכניס זה יין באוצרו קודם שהכניס הבהמות אם זה מיקרי קדם הרפת או לא והנה בלשון הש"ע שכתב אם הוחזקה החנות בתחילה לרפת או לנחתום משמע שאפי' לא הכניס בה הבהמות ולא אפה בה עדיין רק שהוחזק לכל שזה החדר הוא מוכן וניכר לרפת דהוי כקדם הרפת וכן מוכח מהרא"ש דף כ' שכתב וז"ל אם רפת בקר קודם לאוצר מותר אע"פ דהוי גירי דיליה משום דדירה שאני ולכאורה תמוה הא לעיל בסמוך מסיק דהעיקר כגירסת ר"ח דגרס אלא אמר רבינא דחזר מכל הני שינויא דלעיל ואפילו לרבא מותר לסמוך היכא דליתא לדבר הניזק וכתב בדף כ"ב דכל הרחקות הוי גירי דיליה וא"כ הא דרפת קודם לאוצר מותר א"צ כלל להטעם דדירה שאני ולפמ"ש לעיל א"ש דבכל הרחקות בעינן דוקא דקדם המזיק ממש בהיתר אז א"צ להרחיק אח"כ משא"כ ברפת בקר אפילו אם לא עשוי רק הרפת ולא הכניס שם הבהמות דלא קדם המזיק מ"מ א"צ להרחיק משום דדירה שאני ובזה מיושב קושית התו' שם בד"ה דוקא נמי שהקשו דתקשה האי דוקא נמי לאביי ולפמ"ש לא קשה דהוצרך לשנות דין זה דוקא ברפת להשמיענו דברפת אפי' אם קדם הרפת לבד מותר משום דדירה שאני משא"כ בשאר מזיקין בעינן דוקא שיהא דבר המזיק ממש קודם לזה לא היה צריך מתני' לאשמועינן כלל דלאביי פשוט זה מסברא ומ"מ צ"ע וכעת לא מצאתי גילוי ברור לדין זה.
ג סָעִיף ד ואינן יורדין מיד וקשה דהא בסעיף ך' מבואר דאם בוקעין המים אחר שרבו דחייב ראובן לסלק וכאן מתיר בפסקי והדר נפלי ואח"כ מצאתי בתשובות הרא"ש כלל ק"ח סי' י' הקשה קושיא זו ותירץ דכאן שאני דהעליון א"א לו לסלק הזיקו שא"א לו להיות בלא מים והתחתון בקל יכול לתקן מעזיבה דבמעזיבה מועטת כשיתקן התחתון שוב לא ירד המים ויבלעו במעזיבה והלשון מוכיח דאמר דמשי מיא וזה דבר מועט מאוד אבל במקום שהתחתון א"י לסלק ההיזק בדבר מיעט רק בהוצאה מרו בה אפילו בפסקי והדר נפלו חייב העליון ולענין מה שהקשו הסמ"ע והש"ך בס"ק ג' יתבאר בסי' קס"ד בס"ד:
ד סָעִיף ד וחול הלח עש"ך ס"ק ד' שתמה דכיון דחול הלח היזק דמתונתא היא דמי לאמת המים דבעינן וסד בסיד ותמה אני על תמיהתו דבאמת המים איכא נמי טעמא דכל מרא ומרא מרפית וכו' כמ"ש התוס' ר"פ לא יחפור אבל חול הלח ודאי דמי לגפת דהא בד' י"ט מקשה הש"ס דליחשוב חול הלח בהדי גפת וגם רב אושעיא חשיב ליה לחול הלח בהדי גפת אלמא דדמי לגפת וכן במי רגלים דג"כ היזיקא דמתונתא הוא ומ"מ בלא גומא א"צ לסוד בסיד:
ה סָעִיף ה את הזרעים הרמב"ן בפ' לא יחפור כתב דזרעים אפי' לר' יוסי דמתיר באילן מודה בזרעים דהוי גירי דליה כיון שהזרעים ממקומן יונקים לחות הקרקע ע"ש והובא דבריו בס' קצה"ח:
ו סָעִיף ה ובגומא צריך לסיד פי' הרמ"א חולק אהמחבר דהמחבר מפרש הא דמוקי הש"ס הא דמי רגלים דקתני במתני' בשופכין דהיינו בגומא וממיל' אפילו בגומא א"צ לסוד בסיד דהא חשיב ליה בהדי גפת ולדבריו בשופכין בלא גומא בהרחקת טפח סגי דדמי למשתין והרמ"א מפרש הא דשופכין האמור בש"ס דהיינו בלא גומא ובזה סגי בג"ט בלא סיד דבהן מיירי המשנה אבל בגומא צריך ג"כ לסוד בסיד ודוקא בהשתנה בעלמא א"צ בכותל אבנים רק טפח אבל בשופכין בעי ג"ט:
ז סָעִיף לב חייב לשלם עיין סעיף ל"ב מ"ש בזה:
ח סָעִיף ט שכל אלו הרחקות עסמ"ע ס"ק כ"ה דזרעים ומחרישה שהטעם לאו משום קלקול הכותל רק משום התמוטטות היסוד לכ"ע אפי' בשל אבנים ותמה עצמו על מה שמסיק בשם הרמב"ם שלא מצא כן ברמב"ם ע"ש וכל דבריו תמוהין דהא הטור כתב דכן נראה דעת רש"י ורש"י כתב כן בהדיא במתני' גבי זרעים דמיירי בכותל לבנים ומטעם קלקול חבותל ולפ"ז כתב שפיר דדעת הרמב"ם הוא דאפילו בכותל אבנים דהא הרמב"ם מפרש הא דמי רגלים דכייל שם במתני' עם הא דזרעים דהיינו בשופכין של מי רגלים בגומא וזה א"א רק בכותל של אבנים דבכותל של לבנים אפילו להשתין צריך להרחיק ג"ט כמ"ש הסמ"ע ס"ק ך' ע"ש:
ט סָעִיף י ויסוד בסיד עש"ך ס"ק ח' מה שתמה על הסמ"ע ותמיהתו תמוה כמו שהקשה בקצה"ח דהא נ"מ לענין לכתחלה דמחמת בעיא דלא איפשטא עכ"פ לכתחלה אסור לעשות כמו בסעיף ג' משא"כ בכותל בנין להרא"ש דהא מותר אפי' לכתחלה ופשוט:
י סָעִיף יד הקרקע מן המלך הב"י הביא כאן בשם רי"ו וז"ל מאינש דעלמא לא אמרינן האי דינא דא"כ הבא לבנות כותל סמיך לחצר חבירו כדי שלא יחזיק לשעבד קרקעו ירחיק ד"א ע"ש נראה כוונתו דאיניש דעלמא שיש לו בית וא"י אם קנהו מהמלך אינו זוכה בד"א דאלת"ה א"כ מי שרוצה לבנות כותל סמוך לחצר דהדין הוא דא"צ הרחקה ד"א משום דוושא מ"מ יהיה צריך להרחיק ד"א שחבירו יכול לומר אולי ארצה לבנות בית ותכריחני להרחיק ד"א שתאמר שקנית מהמלך ותשעבד קרקעי למפרע אלא ודאי שצריך לברר:
יא סָעִיף טו נבנה החצר ואף דכל הסומך בהיתר א"צ להרחיק אח"כ כתב הג"א הטעם משום שיכול לסלק ההיזק בקל והב"י כתב הטעם דבקיטרא ובית הכסא אותן שאין להם חזקה אף הסומך בהיתר צריך להרחיק והא דומה לקוטרא ובה"כ ע"ש ועוד נראה דהכא הרי הוא מזיקו בידים אח"כ ואין להקשות על מ"ש הרא"ש בכאן דא"י למחות בו קודם שיש דבר הניזק הא כיון דצריך להרחיק אח"כ א"כ יכול לומר לו לא ארצה לילך עמך בדינא ודיינא כמו בסי' קנ"ד סעיף ט"ו דהרא"ש לא ס"ל כך כמבואר שם אך אפי' להרמב"ן שם נראה דכאן יכול לסמוך דדוקא גבי גפת שמניח שם בקבע ויתעכב הסילוק כשירצה לסלק הזיקו אבל כאן שמחדש בכל יום בהכאות וא"צ לסלק הזיקו רק שלא יתחיל לעשות ולעסוק בזה כדינו של עכשיו כך יהי' דינו אח"כ יכול לסמוך כנ"ל:
יב סָעִיף יט שהראשון בהיתר עשה עסמ"ע ס"ק מ"ג וז"ל בכל מרא דחפר בסוף ו' טפחים ופסיד לחבירו בידים וכו' ואין להקשות דהא כל הקרקע עד המצר וזוא שלו ומה"ת לא יהיה יכול להפסיד את שלו וכי צריך הוא ליתן כותל לחבירו משלו יש לו' דבשחופר פחות מו' טפחי' לבור מפסיד אף הכתלים שבצדי הבור והכתלים שבצדדים של חבירו הן:
יג סָעִיף כא ויש מי שחולקין על זה אמת הטור הבי' זה בשם רש"י והרי"ף אמנם הב"י תמה ע"ז וז"ל נ"ל דהתוס' כתבו דהיינו אליבא דרבנן וכו' ובתשוב' פ"י חלק ח"מ שאלה ח' תמה ע"ז דהא גם ר"י מוד' בגיריה דיליה ואישתמיטתי' דברי התוס' ב"ב דף י"ז ד"ה מרחיקין את הגפ' שכתבו בהדי' דהקושי' לא קאי רק אליב' דרבנן ולא אליב' דר"י ע"ש אף שהתוס' ב"ב כ"ב ד"ה לימ' תנן סתמ' כתבו דכול' הוי גירי דילי' אלמ' דלר"י כשאין שם דבר הניזוק מותר ולא חשיב גירי דילי' אלא כשההיזק הוא בשעת עשי' ואין להוכיח מהא שכתבו התו' דף י"ח ע"ב ד"ה ואי לא סמיך בשם רש"י לפרש סגיית הש"ס שם בהא דמקשי אליבא דרבא ואי דלא סמיך היכי משכחת לה ומוקי לה בלוקח ואי נימא דרש"י ס"ל דאליבא דר"י מותר לסמוך כשאין שם דבר הניזק אפי' אליבא דרבא א"כ למה ליה להש"ס לאוקמי בלוקח הא אפילו בלא לוקח א"ש דרבנן ס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל ולכך צריך בעל החרדל להרחיק ומיירי כגון שהבעל דבורים העמיד תחלה ור"י ס"ל דמותר לסמוך בשאין שם דבר הניזק וס"ל דדבורים ג"כ מזקי וממילא דא"צ בעל החרדל להרחיק כיון שעשה הבעל דבורים קצת שלא כהוגן כמ"ש התוס' אליבא דאביי אלא ע"כ דרש"י חולק על התוס' וס"ל דלרבא אפילו לר"י אסור לסמוך אפילו בשאר מזיקין ואפילו כשאין שום דבר הניזק דלכך הוצרך לאוקמי בלוקח אבל באמת אין זה הוכחה לא מס"ד דהש"ס ולא מהמסקנא דבהס"ד לא אסקי אדעתיה הקושיא שמקשה הש"ס בתר הכי ממתניתין דבור ואילן וממילא ס"ד דר"י ס"ל כרבנן דא"צ גירי דילי' וממילא גם לר"י צריך להרחיק אפילו כשאין כאן דבר הניזק כמו לרבנן ומהמסקנא ג"כ אין להוכיח דהא מסיק דלדבריהם דרבנן קאמר להו מכח הקושיא דמשרה וירקא דלאו גירי דיליה נינהו אפילו כשיש שם דבר הניזק כמ"ש הפוסקים וכיון דאמר זה אליבא דרבנן מוכרח הש"ס לאוקמי בלוקח דבלא לוקח הדרא קושית הש"ס לדוכתא דלא שייך לומר ר"י מתיר בחרדל דהא על כל א' להרחיק חצי הרחקה וכן צ"ל לפירוש ר"ח שכ' התו' ד"ה וסבר ר"י דלרבינא חזר בו רבא וסובר דאפילו לרבנן א"צ להרחיק כשאין הניזק כאן ולכאורה תמוה דלענין מה היה צריך לחזור אליבא דרבנן הא אליבא דרבנן דס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל ל"ק כלל דודאי בעל החרדל צריך להרחיק ולא היה קשה רק מר"י וא"כ לא היה לומר רק דלר"י מותר לסמוך כשאין הניזק כאן א"ו דהתוס' הוצרכו לומר כן אליבא דמסקנא דלדבריהם דרבנן קאמר וא"כ גם לשיטת רש"י י"ל כך וליכא ראי' מדברי רש"י שיחלוק על התו' דף י"ז ד"ח מרחיקין את הגפת וכן בהא שכ' הטור דלרש"י והרי"ף אפילו סמך בהיתר כגון בלוקח צריך להרחיק ג"כ ליכא הוכחה שיהיה הדין כן אליבא דר"י דשם בש"ס לא אמרו זה רק לרבנן ולר"י בהס"ד דלא אסיק אדעתי' דר"י מצריך גירי דיליה אבל להמסקנא דקי"ל כר"י דמצריך דוקא גירי דילי' י"ל ודאי דבסמך בהיתר כגון בלוקח דא"צ להרחיק דלא הוי גירי דילי' דלא גרע מסמך כשלא הי' הניזק כאן דלא חשיב גירי דילי' להתו' ד"ה מרחיקין את הגפת הנ"ל ומהרי"ף מוכח בהדיא להיפך דהא עיקר קושית הש"ס אליביה דהרי"ף פי' הרמב"ן בשמו לר"י דמתיר בחרדל לרבא היה לו להצריך לבעל הדבורים להרחיק ומכח זה הוצרך בש"ס לאוקמי בלוקח ולבסוף כתב דבמתניתי' דחרדל ג"כ הלכה כר"י וז"ל שם דהא אוקימנא למתני' כלוקח ולית חד מנייהו דקדם דממ"נ אי ס"ל כרבנן דאמרי דבורים לחרדל לא מזקי אלא חרדל לדבורים אפ"ה הלכה כר"י דלאו גירי' הוא דהא ליכא חד מינייהו דקדים ועוד אפי' בע"ד קדים לאו גירי דבעל חרדל נינהו ומשמע דלטעם הראשון אפילו היה חרדל חשיב גירי דילי' אפ"ה הכא לא חשיב גירי דיליה כיון דליכא חד מנייהו דקדים אלמא דהסומך בהיתר לא חשיב גירי דיליה (ואף שהונה שם בהגהות האלפסי בשם מהר"ן שפירא ומחק תיבת דלאו גירי הוא במחילה מכבודו ודאי דטעה בזה דהא הרי"ף רוצה להוכיח דהלכה כר"י ולפי הגהתו הוכחתו הוא דהלכה כר"י דהא ליכא חד מנייהו דקדים וזה תמוה דהא רבנן אסרי בליכא חד מנייהו דקדים ואימא הלכתא כרבנן בהא א"ו כמ"ש הוא הנכון ואף לשיטת הרמב"ן דחולק על הרי"ף וס"ל דבעל דבורים צריך להרחיק י"ל דמודה בשאר ניזקין דא"צ להרחיק רק בדבורים דחשיבי כעשן ממש ולפ"ז ה"ה בב' לקוחות שכתב הרמב"ן דצריך המזיק להרחיק לא כ"כ רק אליבא דרבנן ובהס"ד אליבא דר"י אבל להמסקנא דמצריך ר"י גירי דיליה וסומך בהיתר לא חשיב גירי דיליה ומותר לסמוך מלבד אותן הניזקין שעושה בידים שמחדש הנזק בכל יום כגון כותשי הריפות וכן אותן שאין להם חזקה כגון קוטרא צריכין להרחיק אפילו סמכו בהיתר: ולענין טוענין ללוקח התוס' הביא בשם ר"ח שפי' בלוקח באדם שלקח מאדם אח' את האילן וטוענין ללוקח ותמהו ע"ז דא"כ אפילו קדם בור נמי ועוד כיון דאין טוענין ללוקח רק בחזקת ג"ש נוקמא בלא לירח ובחזקה שיש עמה טענה וכן תמוה עצמם בד"ה וסבר ר"י אהא דמפרש בלקח ג"כ לענין טוענין ע"ש ולפעד"נ לפרש דברי ר"ח שיהיו עולין כהוגן דהנה הא דאין טוענין ללוקח רק בחזקת ג"ש הוא רק בדבר שצריך קנין דלכתיבה עומד ובן שטר הוא ולכך צריך ג"ש אבל בדבר דהוי חזקה מיד ודאי דטוענין ללוקח אפילו בלא ג"ש ולפ"ז נראה דווקא כשסמך המזיק כשכבר הי' הדבר הניזק דאז לא מהני אפילו נתרצה הניזק כפי' בלא קבלת קנין כמ"ש הטור ס"ס זוז וע' בב"ח שם הטעם משום דהוי כאומר קרע כסותי והפטר שיכול לחזור בו אפילו באמצע דקריעה ולכך צריך קנין לאלם הדבר שלא יהיה יכול לחזור בו ועמש"ל סי' קנ"ח סעיף ל"ו באריכות משא"כ כאילן ובור דהדין הוא דאפילו למ"ד דעל המזיק להרחיק א"ע מ"מ באילן דאיכא הפסד מרובה מהני כשסמך בהיתר דא"צ לקוץ אח"כ כמ"ש התוס' ולפ"ז ודאי כשנתרצה הניזק ליטע אילן סמוך למיצר כשלא הי' הבור הניזק עדיין ודאי דאין לך סמוך בהיתר גדול מזה דהא בריצוי שלו העמידו ודאי שא"צ לקוצצו אח"כ כשהעמיד זה הבור וכיון דריצוי בעלמא מהני ודאי דטוענין ללוקח אפילו בדליכא ג"ש ולפ"ז א"ש דבשהבור קדם לאילן דכבר היה הניזק דאז צריך קנין ולכך אין טוענין ללוקח ומיירי בדליכא ג"ש אבל כשהאילן קדם דאז אפי' אם העמידן רק בריצוי שלו אפילו בלא קנין מ"מ מהני שלא לקוצצו ודאי דטוענין ללוקח דברצונו העמידו אפילו בלא ג"ש ולכך נקט ללוקח לאשמועינן דאף הלוקח א"י אם ברצונו העמידו אם לא דטוענין ליה וכן גבי חרדל ודבורים ומיירי שהבעל החרדל היה לוקח ואח"כ העמיד הלה דבורים דרבנן ס"ל דעל המזיק להרחיק א"ע אפי' סמך בהיתר ממילא אפי' טוענין לו שנתרצה והוי כסמך בהיתר מ"מ על המזיק להרחיק א"ע ור"י לפי הס"ד ס"ל דעל הניזק להרחיק מהני ליה סמך בהיתר ולכך טוענין ליה ולהמסקנא דלדבריהם דרבנן קאמר דתרווייהו מזיקין והסומך באיסור צריך להרחיק כמ"ש התוס' ע"ש. ודע דאף למאן דס"ל דבסמך בהיתר על המזיק להרחיק היינו דוקא בהיתר ע"י לקיחה שי"ל כמו שהמוכר ודאי שהי' מרחיק כשהי' עושה דבר הניזק לכך כשהלוקח עושה דבר הניזק צריך המזיק שהוא המוכר להרחיק וכן אם הלוקח לקח דבר המזיק יש לומר דנזקין לא מכר ליה כמבואר בסקנ"ד סעיף כ"ח אבל בסמך לדבר הפקר ואח"כ זכה אחר ועשה דבר הניזק ודאי דא"צ להרחיק כמ"ש הריב"ש סי' שכ"ב וכדמוכח בסי' קנ"ד סעיף כ"א וכן אפילו למאן דס"ל דאין המזיק צריך להרחיק בסמך בהיתר מ"מ בהא דסי' קנ"ד סעיף ט"ז בהג"ה בנפל הכותל שביניהם צריך להרחיק לחד דיע' דלא מיבעיא להרמב"ן דס"ל דבשני לוקחין שהניזק עשה וסמך ברשות כמו המזיק צריך להרחיק ודאי דצריך להרחיק דה"נ כנפל הכותל שביניהם הוי כבאו שניהם בבת אחת דהא גם הניזק ברשות עשה אלא אפי' למ"ש דאפי' בכה"ג א"צ להרחיק מ"מ ס"ל לדיעה קמייתא דהיזק ראיה דומה להיזק שנעשה בידים כיון שהנזק מתחדש בכל יום ודמי לכותשי הריפות דבעיף ט"ו דאפי' סמך בהיתר צריך להרחיק ועוד דאומרין לו סתום חלונך ואל תחטא כל פעם שאתה מזיק בראייתך והדיעה השניה שם ס"ל דהיזק ראיה לא חשיב היזק ממילא דא"צ להרחיק: ראיתי בשו"ת פני יהושע חלק ח"מ סי' ח' ודבריו תמוהין בעיני ואביא על סדר קונטרסו: מה שהביא ראיה מהטור סי' קנ"ג דס"ל דאפילו לא היה הניזק בשעת המקח צריך להרחיק מהא דפסק בראובן שהיה לו בית עם חלונות והיה בית אחר מפסיק ונפל הבית שלדעת רש"י והרי"ף צריך להרחיק הרי אף שבתחלה לא היה הנזק כלל מ"מ עתה שנעשה צריך להרחיק הוא תמוה לפענ"ד דהא עיקר סברת הרמב"ן הוא דדוקא כשהניזק עושה שלא ברשות שמכניס עצמו תחת המזיק משא"כ בלוקח בפעם אחת ששניהן ברשות א"כ ה"נ הרי הנזק ג"כ נעשה ברשות וכבאו שניהם בבת אחת דמי: גם מ"ש שהרשב"א ע"כ ס"ל כרש"י והרי"ף דאינו סומך כיון שפסק הרשב"א הובא בסי' קנ"ד דא"י לפתוח חלון על חורבת חבירו מטעם דינא ודיינא וזהו ע"כ כרבא דס"ל אינו סומך וכתבו הפוסקים הטעם משום דינא ודיינא ע"ש הוא תמוה מאוד דהפוסקים לא כתבו זה לעיקר טעמא דרבא דמשום טעם זה חולק על אביי וסובר דאינו סומך דהא בטעם זה אינו נסתר טעמא דאביי דהא אביי כיון דס"ל סומך השני צריך להרחיק והראשון א"צ להרחיק כלל ומאי דינא ודיינא שייך לאביי וע"כ צ"ל דרבא מסברא פליג וסובר דאינו סומך רק שהפוסקים הוכיח וסברא דדינא ודיינא דא"כ קשה נהי דסובר מסברא דאינו סומך מ"מ הראשון יכול לומר אסמוך ואח"כ כשירצה השני לעשות אסלק הזיקו וזה נהנה וזה לא חסר הוא ולזה הוכיחו דע"כ הטעם דאסור בכה"ג משום דינא ודיינא: גם מה שהביא ראיה מהרא"ש שכתב גבי פפי יונאה דאם החזיק קודם שבנה אפדנא דלא הוי חזקה מוכח דאף שסמך בהיתר צריך להרחיק אח"כ וס"ל סברת הגה"א שכתב דבקל יכול לסלקו לדוחק ג"כ אין ראיה דהא כתב הגה"א עוד תי' דדמי לבור דבידים קמזיק ועוד תי' הב"י בד"ה אוצרי שמן דבאותן שאין חזקה לנזקיהם אף אם סמך בהיתר צריך להרחיק ובזה נדחה גם מה שהביא ראיה מהא דקוטרא ובה"כ שכתב הרא"ש. אמנם הא שמסיק להלכה דבדבר שמחדש בכל יום דצריך לסלק זהו אמת דדמי להא לאוצרי יין שכתב הגה"א כיון דבידים עושה היזק דמי לאוצרי יין ושמן כנ"ל ברור:
יד סָעִיף כה להרחיק ד"א עסמ"ע ס"ק נ"ז עד ואומר לו כבר החזקתי כו' ולפ"ז צריך חזקת ג"ש וטענה להרבה פוסקים כמו בחלון בסי' קנ"ד ומ"ש הסמ"ע אף אם אינו מבקש כו' כוונתו שרוצה לעשות נדר מפסיק דבלא"ה לאו כל כמיניה לומר איני מבקש לחרוש דיכול לומר לו לא אושיב שומר לשמור אותך כמ"ש הרמב"ן בחידושיו לסוגיא ע"ש:
טו סָעִיף כט שניהם חולקין פירותיו והיינו דוקא כשעומד על המצר גבוה שבין השדות המשותף לשניהם אבל סמוך למצר אף. שכל השרשין יוצאין לשל חבירו הרי הוא שלו לבדו וכשעומד על המצר אז אזלינן בתר השרשין וכשהן שווין כחלק שניהם חולקים ואם השרשים נוטין לזה יותר מלזה חולקין לפ"ע מה שהן יותר בזה מזה ואין משגיחין על הנופות וכן מוכח מדברי התוס':
טז סָעִיף ל קוצץ וחופר והטעם כיון דמותר לסמוך ואין לו חזקה ואפי' משום יניקת האילן משדה חבירו ליכא משום תקנת יהושע כשלא יקפידו על כך כמבואר בסוף לא יחפור ומש"ה כשחבירו צריך לחפור בור יכול ליטול עפרו שלא יתן יניקה לאילן חבירו וכזה א"ש מה שיכול לקצוץ השרשים אף שיתייבש האילן ולא דמי לבור דבשסמך בהיתר דהשני צריך להרחיק מטעם דכל מרא ומרא וה"נ הרי מייבש האילן בידים בקציצתו דשם בחפרותו מקלקל כותלי הבור שהן של חבירו במה שחבירו אינו נוטל ממנו כלום משא"כ הכא ייבוש האילן אינו בא מחמת הקציצה רק מחמת שאינו מניחו לינק משלו ותקנת יהושע לא היה רק שיתן לו היניקה כל זמן שלא יהיה צריך לו אבל כשצריך למקומו היניקה א"צ ליתן לו ולכך יכול לקוצצו כדי שלא יינק משלו ובלוקח נראה דאם מכר השדה והניח לעצמו האילן כיון שמוכר בעין יפה מוכר ואין לו יניקה בשל חבירו רק מתקנת יהושע ולכך יכול לקוצצו אבל כשמכר האילן יש לומר כיון דבעין יפה מכר ממילא מכר גם יניקת האילן ואסור לקוצצו ולפ"ז מ"ש התוס' בב"ב דף י"ח ד"ה היו שרשיו יוצאין דמיירי בלוקח מיירי שהניח' לעצמו האילן:
יז סָעִיף לג שפוטר ומלשלם והיינו בגפת ודכוותייהו שהן רק גרמת גירי אבל בכותש הריפות דסעי' ט"ו ורחיים סעיף ז' שהן גירי דיליה עצמו לכ"ע חייב ומאן דמחייב לשלם מ"מ בשובך דסעיף ט"ז לכ"ע פטור כיון שהנמי' מסייעו דמי להא דסעיף ל"ז כשהרוח מסייעו ועיין בטור וכן במניעת דוושא דסעיף י"ב איגו אלא גרמא ופטור אבל אם הרחיק והזיק אינו חייב רק באש ואף שהטור הביא בשם העיטור דאף שהרחיק חייב המחבר לא פסק כוותיה בהא:
יח סָעִיף לד פטור מלשלם שהרוח הוא סייעו עש"ך ס"ק י"ד וגרשם בטעות וצ"ל רשום וע"ל סעיף ל"ד פטור מלשלם ועש"ך סי' תי"ח ס"ק ד' שהביא בשם הה"מ מה שתמה ובש"ך שם תי' שכאן בסי' קנ"ה הולך היפך מכוחו שכוונתו להפיל העפר לארץ ולא שילך למרחוק משא"כ אש שהרוח מסייע על מה שכוונתו שילך האש וכו' אינו מובן דמה טעם הוא זה שהולך היפך מכוונתו וליהוי כאבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שכוונתו לא היה רק שיונח שם ואפ"ה חייב כשהזיקו ברוח מצויה לכן נלפענ"ד דהנה לכאורה קשה על כל ההרחקות שמונה שם בפ' לא יחפור בב"ב ומביאן הרמב"ן והמחבר בה' נזקי שכנים וכן הא דב"ב דף י"ח בסוגיא דחרדל קשה הא כשהדבורים אוכלין החרדל או היונים בשדות שורו ממש הוא (אמת שהרמב"ן במלחמות כתב דטעם דלא קני להו רק מפני דרכי שלום והוא דחוק) ומד' אבות נזיקין הן ואמאי אמרי רבנן דא"צ להרחיק ומשמע דאפי' בדיעבד פטורים דהא אפי' בהרחקה שמחוייבין להרחיק פטור מלשלם בדיעבד וא"כ קשה אמאי לא הוי כד' אבות נזיקין וכן קשה בב"ב ך"ג גבי עורבים בדם דהא הוי כדלעיל דלא אצנעי' והוציאו תרנגול של הפקר דמבואר בב"ק דף י"ט ע"כ דחייב וכן כל הדברים דחשיב בפ' לא יחפור ובה' נזקי שכנים לכאורה בכלל ד' אבות נזיקין הן כשתדקדק בהן כגון היזיקא דמתונתא שהמים הולכין ומזיקין מי גרע מבור המתגלגל ברגלי אדם או מהיזק שהולך ע"י רוח מצויה דחייב ומכ"ש כמה ששיערו חכמים שילך המזיק כעצמו וכיוצא בהן הרבה ומהתימ' על התוס' בב"ב ך"ו שהקשו גבי רקתא דהיינו אש ולא הקשו אדבורים ליונים דהיינו שור ועל כל הדברים הי' להן להקשות כך דמד' אבות נזיקין הן וע"כ צ"ל דאד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזי' ברשותו ובשמיר' שלא יזיקו דאז רחמנא חייביה בשמיר' וכשלא שמרו חייבין בתשלומין אבל הני דחשיב בפ' לא יחפור הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דא"א כלל בעשי' ובשמירה בביטול רשות לא חייביה רחמנא וראי' לזה מב"ב דף ך"ג גבי אומני דפריך והא אחזיק להו דקשה היאך מהני חזק' שלא לשמור הזיקו וכי מועיל חזקה בד' אבות נזיקין וכן משמע מרש"י שפי' אפיקו לי קורטור שלא יזיקו עוד כאן משמע דבהנך דברים א"א בשמירה רק בביטול התשמיש מרשות ומש"ה סובר ר' יוסי בב"ב דעל הניזק להרחיק דמה"ת יבטל רשות המזיק יבטל רשות הניזק דהא כשהניזק ישמור עצמו לא יוזק משא"כ בד' אבות נזיקין א"א להניזק לשמור דאין הניזק יודע מתי יבוא המזיק ולמזיק אפשר בשמירה וכהנך דב"ב הוא להיפך שהמזיק א"א לשמור הנזק כ"א בביטול התשמיש מרשותו מש"ה לא חייביה רחמנא להמזיק ומש"ה גבי רקתא בב"ב ך"ו לא פריך רק מגץ היוצא מתחת הפטיש ולא משאר אש דשאר אש אפשר בשמירה משא"כ ברקתא וגץ שניהן שווין דא"א להן בשמירה רק בביטול רשות ולפ"ז א"ש נמי בהא דאילן דסמוך לבור דלא תקשה הא השרשין היוצאין הן שלו וכשמזיקין ליהוי כשורו ובורו שמזיקין דחייב ולפמ"ש לא קשה כיון דא"א להחזיקו בשמיר' כי אם בביטול רשות מנטיעת אילנות ולניזק אפשר להרחיק ולשמור עצמו בזה לא חייביה רחמנא למזיק ולפ"ז לא קשה קושית הש"ך מסי' תי"ח דכאן בסי' קנ"ה א"א בשמירה כ"א בביטול רשות מתשמישין אלו ולהניזק אפשר להרחיק ולשמור עצמו שלא יוזק לא חייביה רחמנא דרחמנא לא חייביה רק בשמירה משא"כ בהך דסי' תי"ח דחייב מטעם אש והוי מד' אבות נזיקין ולא שייך שם ביטול רשות ואפשר למזיק לשמור שלא יזיק ולא לניזק חייב כמו בכל ד' אבות נזיקין ובגץ היוצא מתחת הפטיש אף דשם הוי ביטול רשות וא"א בשמירה מכל מקום חייב מטעם שאמר בבבא בתרא ך"ו משום דניחא ליה למיזל ומכה בכח כדי שילך לחוץ משום הכי חייב ע"ש כנ"ל ברור:
יט סָעִיף לו ואפי' סמך קודם שבא לשם דבר הניזק עסמ"ע ס"ק מ"ט שכתב דהטור כתב כן לשיטתו וכו' ולפ"ז דברי הרמ"א תמוהין דהא לעיל בסי' קנ"ד סעיף ט"ז כתב המחבר דנקטינן כר"י והריב"ש דיכול למחות והרמ"א לא הגי' שם להיפך ואפשר שסמך עצמו על דעת הרמב"ן שהביא שם דאף שיכול למחות לא הוי חזקה ויותר נראה דהרמ"א לאו לענין חזרה מיירי רק כוונתו דאף דדעת הרבה פוסקים בסעיף י"ט דמותר לסמוך כשאין שם דבר הניזק ואז צריך הניזק להרחיק וע"ז כתב הרמ"א דבקוטרא ובה"כ לכ"ע אף שסמך בהיתר צריך להרחי' אחר כך וכמה שכתב הב"י בסי' זה:
כ סָעִיף לו ואם קנו מידו שמחל ובלא קנין לא מהני כמבואר בטור ובשאר נזקין נלפענ"ד דג"כ לא מהני מחילה בלא קנין למאן דס"ל דבעינן חזקת ג"ש וטענה חדא דהרמ"א בסי' קנ"ג סעיף ב' כתב דבעינן שיבוא בטענה כמו בחזקת קרקע וכמש"ל סי' קמ"ו ע"ש מוכח דדמי לקרקע ושם בעינן קנין דוקא וכן הרשב"ם בב"ב דף נ"ח בד"ה המזחילה כתב וז"ל דודאי נתרצ' עמו בדמים וכן כל הפוסקים כתבו הלשון וטענה שקנאו משמע דמחילה לא מהני ועוד דזיל בתר טעמא שכתב הב"ח דדמי לאומר קרע כסותי והפטר שיכול לחזור בו והקנין מאלם הדבר א"כ בכל ניזקין י"ל כך ועוד דהא לא מצינו חילוק בש"ס בין שאר ניזקין לקוטרא ובה"כ רק לענין חזק' דבקוטרא ובה"כ לא הוי חזקת ג"ש ראיה להקנין משא"כ בשאר ניזקין אבל לחלק עוד חילוקים בין קוטרא ובה"כ לשאר ניזקים לענין אי מהני מחילה בלא קנין מנין לנו לחלק במה שלא נמצא בש"ס אלא ודאי דמחילה בלא קנין בשום נזק לא מהני כשישנו דבר הניזק בשעת שסמך דכולן דומיא לאומר קרע כסותי: אמנם קודם שיש דבר הניזק ונתן רשות בפי' להעמיד שם המזיק נראה דאפי' בקוטרא ובה"כ מהני דדבר זה שוב אינו דומה לאומר קרע כסותי רק כמו שאומר הניזק שלא יעמיד שם דבר הניזק כלל ולענין זה ודאי מהני ואין חילוק בין קוטרא ובה"כ לשאר ניזקין רק לענין אם סמך בעצמו קודם שהי' דבר הניזק למאן דמתיר לסמוך דבקוטרא מ"מ צריך להרחיק אח"כ משא"כ בשאר ניזקין והטעם לזה דקוטרא ובה"כ מחדש בכל יום נזק חייש כמו כותשי הריפות דסעי' ט"ו וה"נ העשן הוא מחדש תמיד וכן בבה"כ אבל נתינת רשות ודאי מהני וכן משמע לשון ר' יונה שהביא הטור שכ' וז"ל אם בא בטענה שמכר לו או שנתן לו רשות ע"ש אבל כשנתן לו רשות אחר שהיה דבר הניזק לא מיבעיא בקוטרא ובה"כ דודאי לא מהני בלא קנין דנהי דכשנתן רשות הוי בסמך בהיתר מ"מ הא אפי' סמך בהיתר לא מהני בקוטרא ולכך צריך להרחיק כשחזר בו דכיון שכבר היה דבר הניז' דמי שוב לאומר קרע כסותי דיכול לחזור בו אלא אפילו בשאר ניזקין דסמך בהיתר מהני וכשנתן רשות הא הוי בסמך בהיתר מ"מ הא כתב הרמב"ן במלחמות בסוגיא דחרדל דדוקא כשהניזק בא לסמוך אחר שסמך המזיק בהיתר דאז הניז' עושה שלא ברשות כשסומך עצמו לדבר המזיק אבל כששניהם נעשו ברשות על המזיק להרחיק וא"כ ה"ג כיון שסמך המזיק כשכבר הי' דבר הניזק ודמי לאומר קרע כסותי דיכול לחזור בו וכיון שחוזר בו דמי לכמו ששניהם עשו ברשות דהיינו המזיק והניזק דאז על המזיק להרחיק כנ"ל ברור בדינים אלו ועיין בסמ"ע בסי' קנ"ז סעיף ד' וכמ"ש:
כא סָעִיף לז ומיהו לכתחלה עסמ"ע ס"ק פ"ג עד במקום דליכא מחאה ליכא חזקה ע"ש והוא תמוה דכאן לא שייך זה דאם א"י למחרת א"צ לחזקה:
כב סָעִיף מד י"א דהדין עמו עש"ך ס"ק ך"ב שמחלק דבמחיצת הכרם הוא ברי הזיקא ע"ש ותמי' לי דבהרחקות הניזקין לא תליא כלל בברי הזיקא רק בגירי דיליה וראי' מסעיף ד' בהג"ה דאם המים יורדין מעט דפטור וכן מוכח מהרבה מקומות והעיקר נראה דמחיצת הכרם חשיב גירי דיליה דגירי דממונא חשוב כמו גירי דיליה משא"כ גנבים לא חשיב גירי דיליה:
א סָעִיף א והעלייה. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' ל"ג:
ב סָעִיף א גביו. משמע דבסתם תנור איירי ואפי' הכי הצריך ד' אמות בגובה והיינו כדעת הרא"ש ור"י אברצלוני הביאם הטור ע"ש. סמ"ע:
ג סָעִיף א מתחתיה. ובשיעור גובה דע"ג כירה כת' הטור פלוגתא והמחבר סתם ונראה דס"ל דכל הני דקחשיב שוים הם בהרחקת הגובה בד"א דמשום שלהבת העולה למעלה עשו הרחקה טובא ובטפי מד"א ליכא למיחש בשום אחד מהם עכ"ל הסמ"ע (ועיין בט"ז שמפרש דברי הטור בזה ע"ש):
ד סָעִיף א משלם. הש"ך הביא בשם הרי"ף שהקשה בפ' הכונס (כמ"ש הט"ו בסי' תי"ח ס"ב) שאם הרחיק גבי נזקי האש כשיעור פטור ומ"ש מהכא גבי תנור ותירץ דהתם לפי צורך שעה הוא מדליק וקמרחיב בשעורא וקעברה הדליקה יתיר משעורה וקמזקה אנוס הוא דמאי ה"ל למעבד הלכך מכה בידי שמים היא ופטור אבל הכא גבי תנור דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחבירו וכיון דלא עביד הכי פושע הוא וחייב וע' ביש"ש שם סי' כ"ח:
ה סָעִיף א בביתו. פירוש אע"פ שאין לו מי שדר עמו בעלייה וברישא איירי במי שאין לו שכנים הדרים סמוך לו וצריך להרחיק בשביל זה שדר עמו בעלייה. סמ"ע:
ו סָעִיף ב אוצר. ל' הטור תחת אוצר תבואה או יין או שמן בעלייתו אין בעה"ב יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין כו'. שם:
ז סָעִיף ב בא"י. פי' הסמ"ע דיין של א"י הוא חזק לאפוקי של שאר ארצות דחום בעלמא מפסידו (והט"ז כ' דהטור לא חילק בין א"י לבבל ונ"ל שהי' מפרש מאי דאמר רב יוסף הני דידן אפי' דשרגא קשה להו מיירי בכל יינות אפי' של א"י דמצינו משחרב ב"ה ניטל טעם הפירות ודברי ב"י בזה דחוקים עכ"ל):
ח סָעִיף ב רפת. ה"ה דאספסתא אסור להכניס דאחר שמתחממת מסרחת ומפסיד היין דא"י כ"מ בגמ' וכן הוא ברי"ף ע"ש והרמב"ם והמחבר חדא מינייהו נקטי. סמ"ע:
ט סָעִיף ב בתחילה. ואם באים לעשות יחד זה חנות בביתו וזה אוצר בעלייתו צריכין לעשות פשרה ביניהן כ"כ הסמ"ע (וז"ל הט"ז אם הוחזק כו' פירוש אפי' לרש"י ורי"ף דאסרו לסמוך אפי' אין שם דבר הניזק עדיין שאני רפת בקר דדירה היא וכיון דאין ההיזק מיד א"צ להרחיק דירתו וכן פרש"י עכ"ל):
י סָעִיף ג וכיוצא. פירוש דברים שאין החום והסרחון מזיק להם מ"מ יש גילוי דעת בזה שיאצר אח"כ ג"כ חטים והדומה לו שיפסידו מכחו. סמ"ע:
יא סָעִיף ג מעכב. פירוש קודם שיעמיד התנור יכול למחות בו שלא להעמידו. שם:
יב סָעִיף ד מיד. דאז הוי גירי דיליה אבל כשאין יורדין מיד הוי גרמא בנזיקין דפטור. שם:
יג סָעִיף ד הניזק. כ' הסמ"ע דצ"ע דבסי' קס"ד ס"א כת' הרמ"א דכל צרכי הגג על בעל העלייה לתקן ע"כ והש"ך תירץ וז"ל המעיין בתשובת הריב"ש סי' תק"ז יראה שדברי הרמ"א כנים דבכאן מיירי דאף שבעל הגג מתקן צרכי הגג מ"מ ירדו גשמים על אותה התקרה דמיירי שאין שם צנור להגג ומוכרחים המים לבא על התקרה ותו אינו פושע ולכך על הניזק לתקן (והב"ח תירץ דנדון הריב"ש ז"ל הוא במי גשמים הבאים שלא בפשיעת בעל העלייה כגון גשם שוטף אבל בסי' קס"ד הוא פושע שלא תיקן הגג. כנה"ג):
יד סָעִיף ד הלח. מפני שלחלוחו מקלקל החומה ואף שאינו מוציא הבל ואע"ג דאיתא בש"ס ופוסקים דחול מוסיף הבל היינו דוקא כשטומנין בו דבר חם משא"כ כשהוא סמוך לחומה הוא קר כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך תמוה לי לפי דעת המחבר כהרמב"ם דבהיזקא דמתונתא פסק האיבעיא לחומרא דבעי הרחקה וסד בסיד וכמ"ש בס"י וא"כ חול הלח הוא היזק דמתונתא ודמי לאמת המים וא"כ למה כלל אותו דא"צ שתיהן וגם על הטור יש לתמוה קצת וצ"ע ובהרמב"ם לא נזכר חול הלח כלל וסמך אאמת המים וכתנא דמתניתין נ"ל עכ"ל (וכת' הט"ז דמדברי התוספות מוכח דבמקום ששולט השמש אצל הכותל צריך להרחיק גם בחול יבש דכשיתחמם יוסיף הבל עכ"ל):
טו סָעִיף ה טפחים. ונראה פשוט דגם בזרעים ומחרישה אפי' בכותל של אבנים צריך להרחיק ג' טפחים כיון דטעמייהו הוא משום התמוטטות הקרקע ודומיא דגומא ומי רגלים דאיירי בכותל אבנים כמ"ש הטור שם בהדיא ומש"ה צריך דוקא גומא דבלא גומא בהרחקת טפח סגי אבל בשל לבנים אפי' בהשתנה בעלמא בלא גומא בעינן ג' טפחים. סמ"ע:
טז סָעִיף ו סלע. לכאורה נראה דוקא משתין בצדו קאמר אבל בגומא שמי רגלים בצדו אפי' בכה"ג אסור אבל הב"י כתב דס"ל להטור דלדעת הרמב"ם אפי' בגומא אינו צריך הרחקה בצחיח סלע ובתשובה הארכתי בזה ולמדתי מזה דין חפירת ביה"כ בצד כותל של אבנים המשותף בינו ובין חבירו ועומד על יסוד קשה במצוקי ארץ הדומה לסלע בכה"ג אם צריך להרחיק ג"ט או לא עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הט"ז בדין זה דצחיח סלע. ע"ש:
יז סָעִיף ח התנור. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רס"ז:
יח סָעִיף ט לבנים. היינו דוקא בכל ההרחקות שמרחיקין משום שמפסידין לכותל לאפוקי זרעים ומחרישה וגומת מי רגלים דלאו משום פסידא דכותל הוא אלא משום דמתמוטט על ידם יסוד הקרקע וה"ה הרחקת מי רגלים. סמ"ע:
יט סָעִיף ט הרמב"ם. כ"כ הה"מ פ"ח משכנים וכ"פ הב"ח ובתשובת דברי ריבות סי' רע"ז. ש"ך:
כ סָעִיף י מערה. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קנ"ה. שם:
כא סָעִיף י לכותל. הרמב"ם סבירא ליה דכן הדין אפילו בכותל בנין דחבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין א"צ בהכי אלא הרחקת ג"ט אבל א"צ לסוד ג"כ בסיד עכ"ל הסמ"ע ואינו מובן לי דלהרא"ש והטור שפסקו האיבעיא לקולא ס"ל דאפילו בכותל אינו צריך לסוד בסיד ואין חילוק. שם:
כב סָעִיף י מיהו. כבר כתבתי דאפי' במי רגלים אינו צריך תרתי הרחקת ג' טפחים וגם לסוד בסיד כ"א כשמתקבצים בגומא והרמ"א אהרחקת ג"ט לחוד קאי. סמ"ע:
כג סָעִיף יב כותלו. הסמ"ע פירש דכ"כ לרבותא דאע"פ דהיה שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין ג"ם והיא מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון דאטו בשופטני עסקי' דילכו סמוך לה ויצטרכו אח"כ לסבב כל אורך כותל ראובן ולחזור אח"ז פניהם לילך דרך העברתו אפ"ה צריך ראובן להרחיק ד"א כשבא לבנות כותל שני נגד כותל שמעון עכ"ל (ודעת הט"ז לבאר ולפרש דין זה בדרך אחר ע"ש):
כד סָעִיף יג חמשים. וכ"מ בד"מ והוא במרדכי אבל פשוט דט"ס הוא וצ"ל ששים שנה שהרי למדו מפ"ב דכתובות דאיתא התם ס' שנה (וכ"כ בט"ז) ומה שתמה התוי"ט פ' לא יחפור על המרדכי נ"ל דלק"מ דמדקאמר בכתובות שם אמר רב חסדא ש"מ מדר"מ כו' משמע דס"ל כר"מ ולא כר"י אבל הדין שכ' הרב צ"ע כיון דהרמב"ם והרע"ב פסקו פי"ז מאהלות כר"י א"כ ה"ה הכא וצ"ל לדבריהם דרב חסדא ה"ק לר"י פשיטא כיון דתלי בזכירה א"כ כשאינם זוכרים א"י להעיד אבל לר"מ דלא תלי בזכירה ה"א דוקא לענין טומאה תלי בס' שנה אבל לענין עדות תלוי בזכירה והש"ס דחי דגבי עדות אף ר"מ מודה מ"מ הדין שכ' הרב צ"ע וגם בתוי"ט נראה דס"ל דישנה מקרי כאן כל שאין אדם זוכרה ע"ש. ש"ך:
כה סָעִיף יג גינה. הטעם שאין דרך בני אדם להלך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבות וספסלים. טור וע"ש סמ"ע:
כו סָעִיף יד המלך. ז"ל הב"י דכיון שקנאו מן השר מסתמא החזיק בד"א הצריכות לו לדוושא הלכך חבירו הבא לקנות ג"כ מהשר א"י לבנות שם שהן של חבירו אבל אי לאו הכי א"צ להרחיק ולשעבד קרקע שלו בכותל חבירו לחזקו. שם:
כז סָעִיף טז מהשובך. מל' הרמב"ן והר"ן משמע דכשמרחיק הסולם מהשובך ד"א אף ששניהם סמוכים לכותל א' מותר להעמיד שם וה"ט משום דכל שא"י לקפוץ בקפיצה אחת לא מחשב גירי דיליה והטור לא ס"ל הכי. שם:
כח סָעִיף יח לבורות. שדה בית השלחין מקרי עשוי לבורות ושל בית הבעל אינו עשוי לבורות. שם:
כט סָעִיף י סגי. (וכתב הט"ז דה"ל להרמ"א לכתוב האי וי"א לעיל ס"י על מ"ש המחבר ויסוד בסיד כו' ע"ש):
ל סָעִיף יט בהיתר. ול"ד להא דבסי' קנ"ד סכ"ח שאם מכר או נתן החצר ושייר הבית לעצמו דרשאי אותו שזכה בחצר לבנות בפני החלונות אע"פ שהראשון עשאם בהיתר וא"ל דשאני התם דבעל החלון יזיק לו כל שעה בראייתו דהא כתבתי שם ובסי' קנ"ג דבלא היזק ראיה נמי מיירי וי"ל דשאני התם דבעל החצר הבונה כותל אינו עושה לו היזק בידים בבנינו אלא בגרמתו אבל הכא בכל מרא דחפר זה השני בסוף ו"ט מפסיד לו ולחבירו בידים וכיון דצריך להרחיק ו"ט זה מזה שורת הדין נותן כיון דכבר חפר זה הבור בהיתר שירחיק השני כל הו"ט כן כתב הרא"ש שם. סמ"ע:
לא סָעִיף כ שחולקין. פי' הסמ"ע דס"ל דבגומא של אבנים בהרחקת טפח סגי וכשאינו של אבנים סגי בג"ט (וז"ל הט"ז לא ידעתי מי החולק ומ"ש בסמ"ע נראה דרומז על מ"ש המרדכי נשאל לר"מ על אודות ראובן שעשה צנור כו' והוא מ"ש המחבר בס"כ ופסק הרמ"א דא"צ להרחיק רק ג"ט ונ"ל דמ"מ מודה בדין זה של המחבר בעשן ובית הכסא שהרי גם במרדכי מביאו ושאני בצנור דאפשר שהניזק יגדור בפני המים כמ"ש שם בהדיא כנ"ל שאין לזוז מדברי המחבר שהם דברי ר"מ גאון. והרא"ש והמרדכי ורב עמרם הכי ס"ל והחולקים לא כתבוהו מפורש עכ"ל):
לב סָעִיף כב קבוע. לאפוקי אם הוא ארעי ובאקראי לא גזרו עליו להרחיק ודלא כמ"ש המ"מ לדברי הרמב"ם ע"ש. סמ"ע:
לג סָעִיף כב מסלקו. פי' מסלקו תחלה ואח"כ נותנין לו ואיפכא לא דא"כ יעמוד הגורן ימים רבים כיון דרבים משותפין בו ע"ד קדירה דבי שותפי כו' ובעל הגורן ניחא ליה בקיומו משא"כ עתה דהצריכו לסלקו תחלה ואח"כ יתעסק הוא להוציא דמי שויו מבני העיר ובש"ס וטור כתוב האי דינא בהרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיטו מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הש"ך בזה ומגיה במשנה דערכין. ע"ש:
לד סָעִיף כב ולדון. מפורש בהגמ"ר שם שאף שהי' להן היזק מ"מ הדין ביניהן ורואין אם גם בני הכפרים היו עומדין בסכנה א"צ אלו הרבים לשלם להם מידי אף שאמרו תמות נפשי עם פלשתים לאו כל כמינייהו כו' ע"ש ובד"מ הביאו. סמ"ע:
לה סָעִיף כב לנטיעת. שהמוץ נכנס בפרח הפרי ונרקב ע"י. ומנירו משום דהמזבל שדהו יותר מהצורך הוא נשרף ונפסד. שם:
לו סָעִיף כד השובך. הטעם שלא יפסידו זרעוני גינה שבתוך העיר או שעל גגי העיר ושיערו חכמים דבנ' אמה מליא כרסייהו ותו לא אזלי לאכול שם:
לז סָעִיף כד ללוקח. (וכ' הט"ז דנ"ל שלא אמרו כן אלא במידי שהיה המוכר נאמן בחזקה שיש עמה טענה אבל במידי דל"מ חזקה כגון קוטרא ובית הכסא אין טוענין ללוקח כו' ע"ש מלתא בטעמא):
לח סָעִיף כה אילנותיו. ואפי' אם בא הלוקח ליטע אילנות מחדש ג"כ הרשות בידו כיון דבשעת הנטיעה אינו מזיק אלא לאחר זמן. סמ"ע:
לט סָעִיף כה וע"ל. דשם כ' בהג"ה אם שייר החצר לעצמו א"י לסתום משום דבעין יפה מוכר שאני התם דבא לסתום ולהזיקו עתה בידים אבל הכא בנטיעות שנוטע אינו מזיק לכותלי הבית אלא השרשים הבאים לאח"ז וע"ש בריב"ש שם:
מ סָעִיף ל קוצצו. ודינו ג"כ כנ"ל שכל שהוא בתוך ט"ז אמה נותנן לבעל האילן. שם:
מא סָעִיף לא שבא. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ח:
מב סָעִיף לב מאליו. (ק"ל מ"ש מזרעים שמרחיק והא לא הוי ההיזק עד שהשרשים יחלידו הקרקע וכן בכרשים וחרדל כו' ונ"ל דדוקא בקלקול זרע לזרע אמרינן שזה שזרע תחלה עשה שלא כהוגן קצת שלא הי' לו לסמוך כ"כ דשמא ירצה גם חבירו לזרוע וכן בבור הסמוך למיצר ע"כ יחייב את השני להרחיק מה שאין כן גבי כותל שדרך העולם להעמידו על סוף הגבול ממש. ט"ז):
מג סָעִיף לד שסייעו. ע"ל סי' תי"ח ס"ט:
מד סָעִיף לה מיד. נרא' דר"ל מיד שסייעו הוי חזקה ולאפוקי אם ראהו ושתק דכת' אחר זה דלא הוי חזקה אלא א"כ ידעינן דידע בנזקו ושתק גם י"ל דלרבותא נקט שסייע עמו מיד כ"כ הסמ"ע (והט"ז כתב דצ"ל ביד ולא זו אף זו קאמר ל"מ ביד אלא אפי' בפה וכת' הטור שהרא"ש ס"ל ג"ש משמע אפי' בסייע בידו וק"ל מ"ש מסי' קמ"ט במסייעו בהולכת פירות דהוי לאלתר חזקה וי"ל הא אמרינן שם אם אומר לפירות הורדתיו נאמן ה"נ מצי אמר לזמן קצוב מחלתי ונאמן עכ"ל):
מה סָעִיף לה להורות. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' מ"ו ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ר"ח (וכת' הט"ז דבחנם טרח הסמ"ע בסי' קנ"ג סט"ז לחלק בהכרעת רמ"א בזה אלא דלפי הנרא' נטר הרמ"א עם הבאת פלוגתא זו באחרונה להכריע דהמע"ה וא"צ ג' שנים בכל מקום כנ"ל פשוט בלי שום ספק ורוח אחרת עכ"ל ועמ"ש עוד בביאור דברי הטור בזה ע"ש):
מו סָעִיף לו בשאר. ע' בתשו' ראנ"ח סי' מ' דף ע' ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' ב' דף י' וי"א ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קפ"ג (דוקא שא"ל מחלת לי אחר שראית ושתקת ולא מחית אבל אם א"ל קודם אני מרוצה שתפתח חלון לחצירי אינו מחילה כל זמן שלא פתח המבי"ט ח"א סי' צ"ו. אמר המאסף ושם כת' האומר לחבירו כשיהי' לי חוב אצלך הריני מוחל לך מעכשיו אע"פ שהלוהו בסתם לא הוי מחילה וצריך לתת טעם למה במחילת נזקין הוי מחילה בכה"ג ונלע"ד דשאני מחילת הנזק שבאומרו לו פתח הרי נתן לו רשות לפתוח ואם פתח הרי זה פתיחה ע"פ דבורו אמנם במי שאומר לחבירו כשיהי' לי חוב כו' שעדיין אין לו שעבוד אצלו ולכשיהי' מוחל לו הם דברים בעלמא ול"מ ולפ"ז מי שאומר כשיהי' לי קרקע סמוך אצלך אני נותן לך רשות שתפתח חלון לחצירי אם קנה ופתח לא הוי מחילה דומיא דממון עכ"ל כנה"ג):
מז סָעִיף לו שמכרן. פירוש ואז א"צ קנין דקנהו במעות שנתן לו אם לא שזקפן במלוה. סמ"ע:
מח סָעִיף לז שאמרו. עיין בתשו' בן לב סי' מ"ו ובתשו' מהרי"ט סי' פ"ח וסי' קי"ד דף קמ"ו (אם אמר אני אתקן להוציא העשן בשפופרת שלא יהא מזיקך הדין עמו תשובת הגאונים סי' ק"ז אמר המאסף וה"ה בכל הניזקין אם מתקנן באופן שאינו עושה נזק לחבירו אינו רשאי לעכב וכ"כ הרשד"ם חח"מ סי' רס"ו. אם בקוטרא או ב"ה אין להם חזקה. כ"ש נזקין שיש בהם סכנה הרשד"ם חח"מ סי' רפ"ד מהריב"ל ס"ג סי' מ"ו ועיין במהרש"ך ח"ב סי' קע"ב. כשיש ספק אם הוא מהניזקין שאין להם חזקה או לא התפוס בנזק הוא המוחזק. מהרש"ך ז"ל בתשובה סי' ט"ז עכ"ל כנה"ג):
מט סָעִיף לז ומיהו. האי ומיהו ה"ל כאילו כת' דמיהו בדל"ת ור"ל דמשום דמתחלה יכול לעכב מש"ה שוב א"י למחות דאל"כ הא קי"ל כל מקום דליכא מחאה ליכא חזקה. סמ"ע:
נ סָעִיף לז להורות. והש"ך כ' דנ"ל כדעת המחבר ע"ש שהאריך להוכיח כן בראיות ומסיק דהכי נקטינן:
נא סָעִיף לח שאמרו. ע' בתשו' מהר"א ששון ס"ס ס"ח וסי' קל"ט ובתשובת רש"ך ח"ב סי' קפ"ג (שכני בה"כ שמביתם בא תמיד ריח רע לבהכ"נ צריכים להרחיק. שארית יוסף סי' כ"ז וכת' כנה"ג שלפי הנרא' היא אפי' כשקדם ביח הכסא לבית הכנסת ע"ש באורך):
נב סָעִיף מב אחריתי. דיכול לו' לחבירו מש"ה לא מחיתי מפני שידעתי שיצטרך להרחיק בית הכסא זה אימת שארצה כיון שא"י לסלק הסרחון מעלי. סמ"ע:
נג סָעִיף מג שהחזיק. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' מ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' רצ"ו ובתשו' ר"מ אלשיך סי' צ"ד וסי' קע"א ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ד וקל"ג (כתב הט"ז דמשמע כאן דכל סילוק ריחא מבית הכסא שבביתו במקום דלא הוי חזקה ל"מ כיסוי כי זה יאמר דלמחר לפעמים לא תכסהו ואצטרך לטרוח בדינא ודיינא עכ"ל):
נד סָעִיף מד עמו. וכ"פ הב"ח סי' קנ"ז ס"ה ודימה אותו למחיצת הכרם שנפרצה בפ' השותפין. ובעיני ראייתו כעוכלא לדנא דשאני התם דהיזק כלאים ברי כשנפרצה אבל גנבים מאן לימא לן דאתי ויותר ברי הוא היזקא דפורץ גדר בפני בהמת חבירו וק"ל עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף ב תחת אוצר חבירו. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ז בענין אם רשאי לעשות אלו הדברים תחת דירתו של חבירו והביא שם דברי הרמב"ן בחידושיו לב"ב דף י"ח שיש מחלוקת בזה והרמב"ן הסכים דק"ו תחת דירה שאסור והביא ראי' מדברי הירושלמי. וגם בכנה"ג הביא בשם ריא"ו שיכול בעל הדירה לעכב. והוא ז"ל האריך בזה בדעת הרי"ף והרמב"ם וגם לפרש דברי הירושל' ומסיק שאין כח בעליון בעל הדירה למחות בתחתון ובפרט בנדון השאלה דידי' שעל הכיפה הי' קצת אויר פנוי בין כיפתו של זה ובין הרצפה של העליון והרי זה כמו בנה עליה לפי' הרמב"ם:
ב סָעִיף ד וחול הלח כו' או סד בסיד ע' בתשובת עבודת הגרשוני סי' נ"ו מ"ש בזה:
ג סָעִיף יד הקרקע מן המלך עבה"ט וע' בנה"מ שצריך לברר דוקא שקנאו מהשר או מן הפקר אבל אם אינו מברר אין לו ד' אמות ע"ש:
ד סָעִיף יט וכן מותר לעשות כו'. ע' בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן קנ"א שהאריך בביאור כל השיטות בענין זה ובאמצע התשובה כתב דמ"ש הרמ"א וכן מותר לעשות בכל נזקין אלו בשלו כו' מדכתב וכן משמע דדמי לגמרי דינא דהמחבר דגם בעשיות נזקין בסמך מקודם א"צ להרחיק לעולם כמו בהיתר דלקיחה בבור ומשמע שהבין כן בדעת הרא"ש והטור ובאמת זה אינו דכונת הרא"ש והטור רק דמותר לסמוך למיצר חבירו באין שם דבר הניזוק אבל אם יבנה זה כותלו באמת צריך להרחיק אולם בסוף התשובה שם מבואר דעתו לדינא דאף אח"כ כשיבנה זה כותלו א"צ להרחיק מצד דיכול לומר קים לי כדעת תוס' והמאור והה"מ ונ"י דסמך מקודם א"צ להרחיק לעולם (זולת בפתיחת חלון לחורבת חבירו צריך לסתום אף דפתח מקודם כו' עמ"ש בזה לעיל (סימן קנ"ד סט"ז ס"ק ט"ז) אך חקר שם דאפשר משום כך יכול למחות לכתחלה שלא יסמוך אף דלכאורה כיון שעושה בשלו ואין מזיק עכשיו דבר לחבירו נקרא הוא המוחזק ויכול לומר קום לי דרשאי לסמוך הגפת וכדומה מ"מ י"ל כיון דאחר שיסמוך הגפת וזה יבנה כותלו ויתבענו לדין יהא הדין דיכול לומר קים לי כדעת האומרים דסמך מקודם א"צ להרחיק לעולם. ממילא יכול למחות מקודם בטענה דלמחר אני בונה כותלי דלא יהא בידי לכופך להרחיק דאז תהיה אתה המוחזק ויש לדמות למ"ש הרשב"א הובא בב"י סימן קנ"ד בענין הפלוגתא אי מהני קנין לנזק קוטרא ובה"כ דאם כבר סמך אין מחייבין אותו לסלק ואם בא לעשות אין מניחים אותו הרי אף דעושה הכל בשלו מ"מ כיון דבא לחדש דבר נקרא מוציא ועליו לברר ה"נ בנ"ד מהראוי לכתחלה יכול למחות בו שלא יזיקנו אלא אם כבר סמך הוי מוחזק וא"צ לסלק וממילא יכול למחות מיד דלא יסמוך בטענה שיבנה כותלו ולא ירצה לסלק כו' ושוב כ' דבאמת לא דמי לההיא דהרשב"א דהתם הנזק מבורר והוא בא לזכות מצד הקנין וכיון דהוי ספק בקנין יכול למחות בו משא"כ הכא דהספק בשורש הדבר אי מקרי מזיק או לא דלדעת התוס' והמאור ונ"י לא מקרי גירי דיליה ואינו בגדר מזיק הוי ספק בעיקר הנזק ויכול לומר קים לי וכיוצא בזה כ' מהריב"ל ח"ב כלל פ"ד בענין מי שהחזיק במיצר על חבירו ובא להגביה כו' (עמ"ש לעיל סי' קנ"ג סי"א סק"ב) וכ"כ התה"ד בפסקיו סי' קל"ד בעשן שאינו תדיר דהוא ספיקא דרבוותא אי מקרי היזק דמותר לעשות כן בשלו לכתחלה וכן פסק בהגהת ש"ע סי' קנ"ה סל"ז כו' (באמת הש"ך שם חולק ועמ"ש שם סק"ז) ולא דמי למ"ש הה"מ בבעיא דכיבד וריבץ דלכתחלה אין לעשותה דמספק אין לו להזיק לחבירו (הובא בש"ע לעיל ס"ג) דשאני התם דהוי וודאי גירי דיליה כיון דמתחדש ההיזק בכל יום והוי מזיק בודאי והספק הוא אם לא חייבו אותו חכמים ובסומך מקודם בזה אין לו להזיק מספק משא"כ הכא כו' ומסיים דנראה ברור לדינא דמותר לסמוך גפת וכדומה למיצר חבירו אפי' על דעת שלא לסלקו לעולם ע"ש:
ה סָעִיף כב ומזה יש מי שלומד. ע' בתשו' חו"י סי' רי"ג מ"ש בזה:
ו סָעִיף כב וליסע תחת הדוכס תחלה כו'. ע' בתשו' צ"צ סי' י"ח שלמד מזה על חיל המלך שבאו לעיר בלכתם למלחמה ובאו לחנות שם כמו חודש ימים ורצו רוב הקהל להתפשר עם המושל שלא יעשה אכסניא בבתי היהודים כי חוששים ממיעוט משא ומתן שלא להתראות בפניהם וגם טפולם עמהם קשה מאד וגם חוששין מערבוב איסור והיתר וכיוצא מלבד זה שאם יעשה אכסניא אצל יהודים תהיה ההוצאה מכלל הקהל יותר מכפלים ממה שתהיה אם יתפשרו עם המושל והעשירים מוחים שלא יתפשרו אם לא שיתחייבו הקהל לגבות אותו ממון לפי הבעלי בתים ולא לפי הממון והקהל אומרים שיתפשרו תחלה ואח"כ יקוב הדין היאך יהיו גובין ופסק שהדין עם הקהל ויכולים לכוף ליחידים הבעלי כיסים שיתפשרו עם המושל תחלה משום דזה היזק של רבים הוא וצריכין תחלה לסלק היזק הרבים ואח"כ ידונו היאך יהיו גובין כו' והאריך בזה ע"ש עוד מה שפסק היאך יהיו גובין זה הממון שנתפשרו עם המושל ויובא לקמן סי' קס"ג ס"ג ס"ק ז':
ז סָעִיף לז וכן נ"ל להורות. עבה"ט דהש"ך חולק וע' בתשובת רע"ק איגר ס"ס קנ"א (הבאתיו קצת לעיל סי"ט סק"ד) מבואר שדעתו לדינא כהרמ"א ומחלק שם דלא דמי למ"ש בש"ע לעיל ס"ג בבעיא דכיבד וריבץ דלכתחלה בעל האוצר מעכב עליו דמספק אין לו להזיק לחבירו דשאני התם דברפת הוי ודאי גירי דיליה כיון דמתחדש ההיזק בכל יום והוי מזיק בודאי והספק אם לא חייבו חכמים בתומך מקודם בזה אין לו להזיק מספק משא"כ הכא דאיכא ספיקא דרבוותא אי מקרי היזק כלל וכיון דעושה הכל משלו מותר לעשות כן לכתחל' עש"ה:
ח סָעִיף לט וה"ה כל נזק גדול. עי' בטור ס"ס זה שכ' תשובת הרא"ש ראובן יש לו בתים כו' ועתה מקרוב חזרו הקצבים למכור הבשר חוץ לחצר סמוך לביתו של ראובן וראובן מערער ואומר שא"י לסבול שיהיו קצבין סמוך לביתו מפני ריח רע של בשר והכלבים והחזירים שמצויין שם תשובה הדין עם ראובן כו' ואפי' אם טוענין הקצבים שקנו המקום מראובן כו' ע"ש בב"י ובדרישה ובב"ח שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.