א אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין בֶּחָצֵר שֶׁלָּקַח בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת, אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּתְחוֹ לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִים שֶׁלּוֹ. שֶׁכָּל אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר אֵין לוֹ רְשׁוּת לְשַׁנּוֹת כְּלָל, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁבְּנָאוֹ אוֹ קְנָאוֹ אוֹ יְרָשׁוּהוּ יֵשׁ לָהֶם לִנְהֹג בּוֹ (טוּר סע"ב). אֲפִלּוּ בָּנָה עֲלִיָּה עַל גַּב בֵּיתוֹ, לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ פֶּתַח לְתוֹךְ הֶחָצֵר, לְפִי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהָיָה לוֹ שָׁכֵן אֶחָד וְנַעֲשׂוּ לוֹ שְׁכֵנִים הַרְבֵּה. אֲבָל יָכוֹל הוּא לִבְנוֹת עֲלִיָּה עַל גַּב בֵּיתוֹ בִּנְיָן חָדָשׁ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא פְּתוּחָה לֶחָצֵר אֶלָּא לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם רָצָה לַחֲלֹק בֵּיתוֹ לִשְׁנַיִם, חוֹלֵק, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ פּוֹתֵחַ פֶּתַח אַחֵר לֶחָצֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאִם לָקַח בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּתְחוֹ לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִים, בְּפָתְחוֹ לֶחָצֵר מַמָּשׁ. אֲבָל יָכוֹל לְפָתְחוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְהוּא שֶׁיִּסְתֹּם הַפֶּתַח שֶׁהָיָה לוֹ בְּחָצֵר אַחֶרֶת. וְיֵשׁ חוֹלְקִין דַּאֲפִלּוּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ אָסוּר לְפָתְחוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ב אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין בֶּחָצֵר שֶׁהֵבִיא לְבֵיתוֹ אַנְשֵׁי בַיִת אַחֶרֶת, יֵשׁ לַחֲבֵרוֹ לְעַכֵּב עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עָלָיו אֶת הַדֶּרֶךְ. וְכֵן הַמַּשְׂכִּיר בֵּיתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת אֶחָד, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא עִמּוֹ קְרוֹבָיו אוֹ מְיֻדָּעָיו לִשְׁכֹּן עִמּוֹ כְּאֶחָד בְּבַיִת זֶה, הֲרֵי הַמַּשְׂכִּיר מְעַכֵּב. וְאִם הֵם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו לֹא הַשֻׁתָּף וְלֹא הַמַּשְׂכִּיר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשֻׁתָּף יָכוֹל לְמַלּאוֹת בֵּיתוֹ אַכְסְנָאִים וְדִיּוּרִים, כָּל שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף בִּנְיָן חָדָשׁ (טוּר בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם ונ"י בְּשֵׁם הָרִי"ף וְהָרַמְבַּ"ן וְרִיטְבָ"א), אַף עַל פִּי שֶׁחוֹלֵק בֵּיתוֹ לְדִיּוּרִין וְיֵשׁ לָהֶן בֵּית הַכִּסֵּא אֶחָד בְּיַחַד, וְלֹא יוּכַל הַשֵּׁנִי לְמֵימַר: הֵם מְמַלְּאִים לִי הַבֵּית הַכִּסֵּא. שְׁנַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּשֻׁתָּפוּת בַּיִת אֶחָד, אֵין הָאֶחָד יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת לַאֲחֵרִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, אַף עַל גַּב דִּבְחָצֵר אֵין לְהַקְפִּיד בִּכְהַאי גַוְנָא, מִיהוּ בְּבַיִת קְפִידֵי אִינְשֵׁי (כ"ז מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת).
ג לֹא יִפְתַּח אָדָם חַלּוֹן לַחֲצַר חֲבֵרוֹ; וַאֲפִלּוּ אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים בֶּחָצֵר שֶׁבִּקֵּשׁ לִפְתֹּחַ לוֹ חַלּוֹן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לֶחָצֵר, מְעַכֵּב עָלָיו שֻׁתָּפוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בּוֹ מִמֶּנּוּ. וְאִם פָּתַח, יִסְתֹּם. וְאִם נָתְנוּ לוֹ הַשֻּׁתָּפִים בֶּחָצֵר רְשׁוּת לִפְתֹּחַ חַלּוֹן אוֹ פֶתַח, רַשַּׁאי, וְהוּא שֶׁלֹּא יִפְתַּח פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח אוֹ חַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן, הַגָּה: וּבְפֶתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח לָא מְהַנֵּי חֲזָקָה. וְהוּא הַדִּין בְּחַלּוֹן נֶגֶד חַלּוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים בְּחַלּוֹן נֶגֶד חַלּוֹן מְהַנֵּי (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה). וְאִם בָּאוּ שְׁנֵיהֶם לִפְתֹּחַ בְּבַת אַחַת פֶּתַח נֶגֶד פֶּתַח אוֹ חַלּוֹן נֶגֶד חַלּוֹן, אִם אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ חָסֵר וַחֲבֵרוֹ נֶהֱנֶה, כּוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם. וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד חֲסֵרִים, יַעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵינֵיהֶם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת) ; אֶלָּא יַרְחִיק מַשֶּׁהוּ זֶה מִכְּנֶגֶד זֶה. וְאִם הוּא לְחָצֵר אַחֶרֶת שֶׁנָּתְנוּ לוֹ רְשׁוּת לִפְתֹּחַ פֶּתַח אוֹ חַלּוֹן, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִכְּנֶגֶד פִּתְחוֹ אוֹ חַלּוֹנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ עַד שֶׁלֹּא יוּכַל לִרְאוֹת בּוֹ כְּלָל. אֲבָל פּוֹתֵחַ אָדָם לִרְשׁוּת הָרַבִּים פֶּתַח בַּיִת כְּנֶגֶד פֶּתַח בַּיִת וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן, אִם אֵינָם גְּבוֹהִים ד' אַמּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאוֹמֵר לוֹ: הֲרֵינִי כְּאֶחָד מִבְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים שרואים אוֹתְךָ. הַגָּה: וְהַבָּא לִבְנוֹת רִאשׁוֹן בָּעֲלִיָּה, אִם חֲבֵרוֹ שֶׁכְּנֶגְדּוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו לוֹמַר: הַיּוֹם אוֹ מָחָר אֶפְתַּח גַּם כֵּן וּתְעַכֵּב עָלַי, ע"ל סִימָן זֶה סָעִיף י"ד ט"ו וְט"ז וְי"ז. וּלְמָבוֹי, כָּל שֶׁיֵּשׁ לְמַטָּה מִמֶּנּוּ ג' בָּתִּים, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁדִּינוֹ כִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ אֵין דִּינוֹ כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. פָּתַח לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְיֵשׁ בָּזֶה הֶזֵּק רְאִיָּה לְחָצֵר שֶׁבְּצַד רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, חֲבֵרוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי פ"ק דְב"ב וְד"ע מִדִּקְדוּק הַפּוֹסְקִים). וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת כְּנֶגֶד פֶּתַח אוֹ חַלּוֹן חֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הֶזֵּק קָבוּעַ תָּמִיד, שֶׁבְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים עוֹבְרִים וְשָׁבִים וְאֵינָם מַבִּיטִים בּוֹ תָּמִיד, וְזֶה יוֹשֵׁב בַּחֲנוּתוֹ כָל הַיּוֹם וּמַבִּיט בְּפֶתַח אוֹ בְחַלּוֹן חֲבֵרוֹ; לְפִיכָךְ, צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא יָכוֹל לִרְאוֹת בּוֹ כְּלָל. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר אָדָם מִלְּהִסְתַּכֵּל בְּבֵית חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁהוּא נִתְפַּס כְּגַנָּב בִּרְאִיָּה הַהִיא כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ טַעֲנָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת).
ד הָיָה פֶתַח שֶׁל אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין בְּחָצֵר קָטָן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְחִיבוֹ, שֶׁהֲרֵי שֻׁתָּפוֹ אוֹמֵר לוֹ: בְּפֶתַח קָטָן אֲנִי יָכוֹל לְהִסָתֵר מִמְּךָ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ, וְאֵינִי יָכוֹל לְהִסָתֵר מִמְּךָ בְּפֶתַח גָּדוֹל. וְאִם הָיָה הַפֶּתַח גָּדוֹל, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנַיִם, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: בְּפֶתַח אֶחָד אֲנִי יָכוֹל לְהִסָתֵר, בִּשְׁנַיִם אֵינִי יָכוֹל. אֲבָל מִי שֶׁהָיָה לוֹ פֶּתַח קָטָן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְרָצָה לְהַרְחִיבוֹ, אוֹ הָיָה רָחָב וְרָצָה לַעֲשׂוֹתוֹ שְׁנַיִם, אֵין חֲבֵרוֹ שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מְעַכֵּב עָלָיו. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְעַכֵּב עָלָיו. הָיָה לוֹ פֶּתַח גָּדוֹל, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁם פֶּתַח קָטָן, אֲבָל לֹא בְּמָקוֹם אַחֵר (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
ה אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים בֶּחָצֵר שֶׁהָיָה לוֹ פֶּתַח פָּתוּחַ לְחָצֵר, וְהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי דְלָתוֹת, וְרוֹצֶה לַעֲשׂוֹתָם דֶּלֶת אַחַת, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְעַכֵּב עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְתָּח כֻּלּוֹ תָּמִיד מַה שֶּׁאֵין כֵּן שֶׁהָיָה בִּשְׁתֵּי דְלָתוֹת. הַגָּה: אֲבָל הָיוּ לוֹ שְׁנֵי פְתָחִים שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי אַמּוֹת, לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת פֶּתַח אֶחָד שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת. (גְּמָרָא פֶּרֶק חֶזְקַת).
ו מִי שֶׁבָּא לִפְתֹּחַ חַלּוֹן לַחֲצַר חֲבֵרוֹ, בֵּין חַלּוֹן גְּדוֹלָה בֵין חַלּוֹן קְטַנָּה, בֵּין לְמַעְלָה בֵין לְמַטָּה, בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר: תַּזִּיק לִי בִּרְאִיָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהיִא גְבוֹהָה תַּעֲלֶה בְּסֻלָּם וְתִרְאֶה:
ז הֲרֵי שֶׁפָּתַח חַלּוֹן לַחֲצַר חֲבֵרוֹ וּמָחַל לוֹ בַּעַל הֶחָצֵר, אוֹ שֶׁגִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ כְּגוֹן שֶׁבָּא וְסִיַּע עִמּוֹ, אוֹ שֶׁיָּדַע הַנִּזָּק וְלֹא עִרְעֵר, הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק בַּחַלּוֹן, וְאֵינוֹ יָכוֹל אַחַר כָּךְ לַחֲזֹר וּלְעַרְעֵר עָלָיו לִסְתֹּם. הַגָּה: כֵּן רָאוּי לְהוֹרוֹת, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר הֶחֱזִיק זֶה בַּחַלּוֹן. אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְאֵין חֲזָקָה מְהַנֵּי בְּהֶזֵּק רְאִיָּה. וַאֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, הַיְנוּ לְגוּפוֹ שֶׁל חַלּוֹן דְּלָא יוּכַל בַּעַל הֶחָצֵר לְסָתְמוֹ אוֹ לִמְחוֹת בּוֹ, אֲבָל הוּא אָסוּר לַעֲמֹד בַּחַלּוֹן וְלִרְאוֹת בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקֶנּוּ בִּרְאִיָּתוֹ, וּבָזֶה אִסּוּרָא קָא עָבִיד וְלָא מְהַנֵּי לֵהּ חֲזָקָה, וְזֶה יוּכַל בַּעַל הֶחָצֵר לִמְחוֹת בּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁאֵין לוֹ חֲזָקָה יוּכַל לְעַרְעֵר עָלָיו וְצָרִיךְ לְסָתְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁיו אֵין צָרִיךְ לִבְנוֹת בְּצִדּוֹ. וְאִי בָעֵינָן חֲזָקָה ג' שָׁנִים, יֵשׁ בּוֹ מַחֲלֹקֶת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קנ"ג לְעִנְיַן זִיזִין וּשְׁאָר דְּבָרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ וְע"ל סִימָן קנ"ה סָעִיף ל"ה.
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיֵּשׁ חֲזָקָה לְהֶזֵּק רְאִיָּה, בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, כְּגוֹן פּוֹתֵחַ חַלּוֹן עַל חֲצַר חֲבֵרוֹ. אֲבָל חֲצַר הַשֻּׁתָּפִין, אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדוּ שָׁנִים רַבּוֹת בְּלֹא מְחִצָּה, כֵּיוָן דְּמִמֵּילָא בְּלֹא עֲשִׂיַּת שׁוּם מַעֲשֶׂה הֵם מַזִּיקִים זֶה אֶת זֶה בִּרְאִיָּה, אֵין לָהֶם חֲזָקָה וְכוֹפִים זֶה אֶת זֶה לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה.
ט הֲרֵי שֶׁפָּתַח חַלּוֹן לַחֲצַר חֲבֵרוֹ וְיָדַע בַּעַל הֶחָצֵר וְלֹא עִרְעֵר, וְנָפַל הַכֹּתֶל שֶׁהַחַלּוֹן בּוֹ, לֹא הִפְסִיד זְכוּתוֹ, וּכְשֶׁיִּבְנֶה הַכֹּתֶל יַחֲזִיר בּוֹ הַחַלּוֹן.
י כֵּיצַד דִּינוֹ שֶׁל חַלּוֹן זֶה שֶׁהִנִּיחַ לְפָתְחָהּ, אִם רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס מִמֶּנָּה, אוֹ שֶׁהָיְתָה לְמַטָּה מִד' אַמּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ נִכְנָס מִמֶּנָּה, אֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ אוֹ מִצְּדָדִין, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק ד' אַמּוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (בִּסָעִיף כ"א). הָיְתָה חַלּוֹן קְטַנָּה שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִכְנָס מִמֶּנָּה, וְהָיְתָה לְמַעְלָה מִד' אַמּוֹת, בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ אוֹ מִצְּדָדֶיהָ, שֶׁהֲרֵי טוֹעֵן וְאוֹמֵר: לֹא הִנַחְתִּיךָ לִפְתֹּחַ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְטַנָּה וּגְבוֹהָה, אֲבָל שֶׁתַּחֲזִיק עָלַי עַד שֶׁאַרְחִיק הַבִּנְיָן, לֹא הִנַּחְתִּי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁפְּתָחָהּ לְתַשְׁמִישׁ אוֹ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בָּהּ הָרוּחַ, אֲבָל אִם פְּתָחָהּ לְאוֹרָה, אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בְיוֹתֵר (וְגָבוֹהָ בְּיוֹתֵר), הוֹאִיל וְלֹא עִרְעֵר, הֶחֱזִיק, וְאֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ אוֹ מִצְּדָדֶיהָ עַד שֶׁיַּרְחִיק ד' אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל עָלָיו, שֶׁהֲרֵי מָחַל לוֹ עַל הָאוֹרָה. וּבְעִנְיַן אֵיזֶה חַלּוֹן עָשׂוּי לְאוֹרָה, תָּלוּי בְּעֵינֵי הַדַּיָּן וּלְפִי עִנְיַן הַחַלּוֹן (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
יא וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָא דְיֵשׁ חֲזָקָה לַחַלּוֹן, דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ צוּרַת הַפֶּתַח אוֹ מַלְבֵּן, דִּבְלָאו הָכִי לָא הֲוֵי אֶלָּא כְּחוֹר שֶׁחֲרָרוּהוּ עַכְבָּרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַכֹּל לְפִי עִנְיַן בְּנֵי הַמְדִינָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א), וְכֵן נִרְאֶה לִי.
יב וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ חַלּוֹן מֻחְזֶקֶת, וּבָא חֲבֵרוֹ וּבָנָה כְּנֶגְדָּהּ אוֹ מִצְּדָדֶיהָ בְּלֹא הַרְחָקָה אוֹ סְתָמָהּ, וְשָׁתַק בַּעַל הַחַלּוֹן, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְעַרְעֵר לִפְתֹּחַ הַחַלּוֹן אוֹ לְהַרְחִיק הַבִּנְיָן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁשָּׁתַק מָחַל, שֶׁאֵין אָדָם עָשׂוּי שֶׁסוֹתְמִים אוֹרוֹ בְּפָנָיו וְשׁוֹתֵק, אֶלָּא אִם כֵּן מָחַל, הַגָּה: וּמִיָּד הָוֵי מְחִילָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ טַעֲנָה, שֶׁאִם בַּעַל הַחַלּוֹן יֵשׁ לוֹ שְׁטָר אוֹ רְאָיָה עַל הַחַלּוֹן, צָרִיךְ שֶׁיִּטְעֹן זֶה שֶׁקְּנָאוֹ וּסְתִימָתוֹ (בְּפָנָיו) הוּא רְאָיָה לִדְבָרָיו, וְאִם אֵין לוֹ רְאָיָה עַל הַחַלּוֹן אֶלָּא הַחֲזָקָה שֶׁהֶחֱזִיק לְבַד, אֵין זֶה צָרִיךְ טַעֲנָה אַחֶרֶת, רַק שֶׁיֹּאמַר שֶׁחֶזְקָתוֹ טָעוּת הָיְתָה (טוּר בְּשֵׁם ר"ת וְהָרֹא"שׁ). וְכָל זֶה כְּשֶׁסָּתַם בַּעַל הֶחָצֵר וְשָׁתַק בַּעַל הַחַלּוֹן, אֲבָל כְּשֶׁבַּעַל הַחַלּוֹן בְּעַצְמוֹ סָתַם חַלּוֹנוֹ, לָא הֲוֵי מְחִילָה בַּמֶּה שֶּׁסְּתָמוֹ לְפִי צֹרֶךְ שָׁעָה, אֶלָּא אִם פָּרַץ פְּצִימֵי הַחַלּוֹן שֶׁנִּכָּר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְפָתְחוֹ עוֹד, אוֹ שֶׁבָּנָה בִּנְיָן גָּמוּר לְפָנָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה (מָרְדְּכַי פ"ק דְּב"ב). וְאִם בַּעַל הַחַלּוֹן אוֹמֵר: אֲנִי סָתַמְתִּי וְלֹא הָוֵי מְחִילָה, וּבַעַל הֶחָצֵר אוֹמֵר שֶׁהוּא סְתָמוֹ וְהָוֵי מְחִילָה, בַּעַל הַחַלּוֹן נִקְרָא מֻחְזָק וְעַל בַּעַל הֶחָצֵר לְהָבִיא רְאָיָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א). וְעַיִּןִ לְקַמָּן (בְּסָעִיף כ') וּבְסִימָן קנ"ה סָעִיף ל"ה.
יג מִי שֶׁהָיוּ חַלּוֹנוֹת לְמַטָּה בְכָתְלוֹ, וּבָא חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת בִּפְנֵיהֶם, וְאָמַר לֵהּ: אֲנִי אֶפְתַּח לְךָ חַלּוֹנוֹת אֲחֵרוֹת בְּכֹתֶל זֶה לְמַעְלָה מֵאֵלּוּ, הֲרֵי זֶה מְעַכֵּב עָלָיו, וְאוֹמֵר לוֹ: בְּעֵת שֶׁתִּפְתַּח הַחַלּוֹנוֹת תַּרְעִיד הַכֹּתֶל וּתְקַלְקֵל אוֹתָהּ; וַאֲפִלּוּ אוֹמֵר: אֲנִי אֶסְתֹּר כָּל הַכֹּתֶל וְאֶבְנֶה אוֹתוֹ לְךָ חָדָשׁ וְאֶעֱשֶׂה בוֹ חַלּוֹנוֹת לְמַעְלָה וְאֶשְׂכֹּר לְךָ בַּיִת שֶׁתָּדוּר בּוֹ עַד שֶׁאֶבְנֶה, יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו, שֶׁאוֹמֵר לוֹ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁאֶטְרַח מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא בְּעֵצִים. לְפִיכָךְ, אִם לֹא הָיָה שָׁם טֹרַח כְּלָל, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְפַנּוֹת, אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו. אֲבָל בַּעַל הַחַלּוֹנוֹת שֶׁרָצָה לְשַׁנּוֹת מְקוֹם חַלּוֹנוֹת, בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה, אֲפִלּוּ הָיְתָה גְדוֹלָה וְאָמַר: אֶפְתַּח אַחֶרֶת קְטַנָּה וְאֶסְתֹּם זוֹ, בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו, וְכֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְחִיב בְּחַלּוֹן כָּל שֶׁהוּא. הַגָּה: כֹּתֶל שֶׁבֵּין רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן, וְהַכֹּתֶל שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, יָכוֹל לִסְתֹּר כְּשֶׁיִּרְצֶה, וְאֵין חֲבֵרוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב (מָרְדְּכַי רֵישׁ ב"ב).
יד הַבָּא לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן בָּעֲלִיָּה שֶׁכְּנֶגֶד עֲלִיַּת חֲבֵרוֹ לְהָרַב רַבֵּנוּ יוֹנָה, אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתֹּחַ אֶלָּא עַד חֲצִי עֲלִיָּתוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר הַשְּׁאָר לִכְשֶׁנֶּגְדּוֹ. וּלְהָרֹא"שׁ וּלְהָרַשְׁבָּ"א, אֵין יָכוֹל חֲבֵרוֹ לְעַכֵּב עָלָיו וְלוֹמַר: הַיּוֹם אוֹ לְמָחָר אֶפְתַּח וּתְעַכֵּב עָלַי, שֶׁרְשׁוּת הָרַבִּים הֶפְקֵר הוּא וְהָרִאשׁוֹן שֶׁפָּתַח הָוֵי כְּזוֹכֶה מֵהֶפְקֵר:
טו וְהָנֵי מִלֵּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהוֹצִיא זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת מֵעֲלִיָּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁרַשַּׁאי לְהוֹצִיאָם, לָא הָוֵי הָאוֹר שֶׁלִּפְנֵי עֲלִיָּתוֹ הֶפְקֵר, אֶלָּא הָוֵי כַּחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין, וּכְשֶׁפָּתַח זֶה חַלּוֹנוֹ כְּנֶגֶד אֲוִיר שֶׁלִּפְנֵי עֲלִיָּה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא כְדִין פָּתַח, כֵּיוָן שֶׁגַּם הָאַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא בִנְיָנוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
טז דַּעַת הָרֹא"שׁ, שֶׁהַפּוֹתֵחַ חַלּוֹן לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ לְמָקוֹם שֶׁעַכְשָׁיו אֵינוֹ מַזִּיקוֹ בְּהֶזֵּק רְאִיָּה, אֵין שְׁכֵנוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו בְּטַעֲנַת שֶׁהַיּוֹם אוֹ לְמָחָר יִבְנֶה הוּא הַמָּקוֹם הַהוּא וְיַזִּיקֶנּוּ זֶה מֵחַלּוֹן זֶה בְּהֶזֵּק רְאִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁעַכְשָׁיו אֵינוֹ מַזִּיקוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו, דְּזֶה נֶהֱנֶה וְזֶה אֵינוֹ חָסֵר הוּא, וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו אֵין לוֹ חֲזָקָה, וּכְשֶׁיִּבְנֶה הֲלָה יְכֹפֶנּוּ לְסָתְמוֹ כְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקֶנּוּ בְּהֶזֵּק רְאִיָּה, וְכֵן יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגֶד אוֹתוֹ חַלּוֹן בְּלֹא הַרְחָקָה. וְעַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה פָּסַק בִּרְאוּבֵן שֶׁהוֹצִיא בְּלִיטַת עֲלִיָּתוֹ לַחוּץ וּפָתַח בּוֹ חַלּוֹן, וּלְסוֹף נִמְלַךְ שִׁמְעוֹן שְׁכֵנוֹ שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לְהוֹצִיא גַם הוּא בְּלִיטַת עֲלִיָּתוֹ, וְטוֹעֵן רְאוּבֵן שֶׁיַּרְחִיק בִּנְיָנוֹ מִכְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל, שֶׁהַדִּין עִם שִׁמְעוֹן, מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁרַשַּׁאי לְהוֹצִיא זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הָוֵי כַּחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין, וּכְשֶׁפָּתַח רְאוּבֵן חַלּוֹנוֹ כְּנֶגֶד הָאֲוִיר שֶׁל עֲלִיַּת שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא כַּדִּין פָּתַח, כֵּיוָן שֶׁגַּם שִׁמְעוֹן הָיָה יָכוֹל לְהוֹצִיא בִּנְיָנוֹ, וְעַד עַתָּה לֹא הָיָה שִׁמְעוֹן מַקְפִּיד כִּי לֹא הָיָה מַזִּיק לוֹ וְלָכֵן לֹא הָיָה יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, הִלְכָּךְ, אֵין חֲזָקָה לִרְאוּבֵן, וְיָכוֹל שִׁמְעוֹן לִבְנוֹת כְּנֶגֶד חַלּוֹנוֹ. וּמִטַּעַם זֶה פָּסַק בִּרְאוּבֵן שֶׁבָּא לִפְתֹּחַ חַלּוֹן לְחֻרְבַּת שִׁמְעוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַזִּיקוֹ, וְכֵיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ אֵין לוֹ חֲזָקָה, לְפִיכָךְ, אִם נִמְצָא חַלּוֹן פָּתוּחַ לְחֻרְבָּה אֵין לוֹ חֲזָקָה, אִם לֹא שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ קֹדֶם שֶׁנַּעֲשֶׂה חֻרְבָּה. וְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חַלּוֹן פָּתוּחַ לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ וְנֶחֱרַב, טוֹב הוּא שֶׁיַּעֲמִיד עֵדִים שֶׁהֶחֱזִיק בְּחַלּוֹן זֶה קֹדֶם שֶׁנֶּחֱרַב הַמָּקוֹם, וְיִכְתֹּב עֵדוּתָם לִהְיוֹת בְּיָדוֹ לִרְאָיָה. וּמִטַּעַם זֶה פָּסַק בְּגַגִּים שֶׁהֵם מְכֻסִים רְעָפִים וְאֵין עֲלֵיהֶם תַּשְׁמִישׁ, שֶׁיָּכוֹל לִפְתֹּחַ עָלָיו חַלּוֹן, וְאִם אַחַר זְמַן יִפְתַּח זֶה אֶת גַּגּוֹ וְיָכוֹל לִרְאוֹת מֵאוֹתוֹ חַלּוֹן לְחָצֵר, כּוֹפֵהוּ לְסָתְמוֹ. הִלְכָּךְ, חַלּוֹן הַפָּתוּחַ לַחֲצַר חֲבֵרוֹ וְהוּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, וּבָא חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת תַּחְתָּיו וְלַעֲשׂוֹת עַל הַבִּנְיָן גַּג שֶׁל רְעָפִים, וְאוֹתוֹ הַבִּנְיָן מוֹנְעוֹ מִלְּהִסְתַּכֵּל בֶּחָצֵר, יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַבִּנְיָן וְהַגַּג, כִּי יֹאמַר לוֹ: הַיּוֹם אוֹ לְמָחָר תִּסְתֹּר הַבִּנְיָן שֶׁלְּךָ וּתְכֹפֵנִי לִסְתֹּם חַלּוֹנִי, כִּי תֹאמַר: אֵין לְךָ חֲזָקָה כִּי הָיָה פָתוּחַ עַל גַּגִּי, וַאֲנִי לֹא אוּכַל לִמְצוֹא עֵדִים שֶׁהֶחֱזַקְתִּי בוֹ בְּעוֹד שֶׁהָיִיתִי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בַּחֲצֵרְךָ. אֲבָל הָרַשְׁבָּ"א כָּתַב, שֶׁרְאוּבֵן הַבָּא לִפְתֹּחַ חַלּוֹן עַל חֲצַר שִׁמְעוֹן בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מַזִּיקוֹ עַכְשָׁיו בְּהֶזֵּק רְאִיָּה, וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן שֶׁהוּא יִבְנֶה בְּשֶׁלּוֹ הַיּוֹם אוֹ לְמָחָר וְיַזִּיקֶנּוּ בִּרְאִיָּה, שֶׁהַדִּין עִם שִׁמְעוֹן לְעַכֵּב עַל יָדוֹ, דְּלָא בָּעֵי לְמֵיקָם בַּהֲדֵהּ לְמָחָר בְּדִינָא וְדַיָּנָא כְּשֶׁיָּבֹא לִבְנוֹת. וַאֲפִלּוּ אִם רָצָה לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר הוֹדָאָה בְּכָךְ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, דְּנִמְצָא זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֵר שׁוֹבָרוֹ מֵהָעַכְבָּרִים. וְכֵן דַּעַת הָרַאֲבַ"ד, וְלָזֶה הִסְכִּים הָרִיבָ"שׁ, וְכָתַב שֶׁכֵּן דַּעַת הַרְבֵּה מֵהָאַחֲרוֹנִים, וְכֵן דַּעַת ה"ר יוֹנָה וְהָרַמְבַּ"ן, וְהָכִי נָקְטִינָן. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג הוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג (רִיבָ"שׁ סִימָן תע"ב), וּמִיהוּ כָּתַב הָרַמְבַּ"ן, שֶׁנִּרְאֶה לוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיק עָלָיו הוֹאִיל וְאֵינוֹ מַזִּיקוֹ עֲדַיִן. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲזָקָה הוֹאִיל וְהָיָה יָכוֹל לִמְחוֹת, הָנֵי מִלֵּי בְּפוֹתֵחַ לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּפוֹתֵחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְכַדּוֹמֶה, שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לִמְחוֹת כְּלָל, לְכֻלֵּי עָלְמָא לָא הֲוֵי חֲזָקָה. רְאוּבֵן שֶׁהָיוּ לוֹ חַלּוֹנוֹת בְּבֵיתוֹ נֶגֶד חֲצֵרוֹ אוֹ גִנָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְכֹתֶל בֵּינֵיהֶן, וְנָפַל הַכֹּתֶל וְעַל יְדֵי זֶה רְאוּבֵן רוֹאֶה לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לִסְתֹּם חֲלּוֹנוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשָׂאָם בְּהֶתֵּר. כֵּן כָּתַב הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה (הֵבִיאוֹ הַטּוּר סכ"ב). מִיהוּ, אִם הָיָה בַּיִת מַפְסִיק וְהָיָה גַם כֵּן שֶׁל רְאוּבֵן אוֹ שֶׁל אַחֵר שֶׁהָיָה רוֹאֶה מֵאוֹתוֹ בַיִת לִרְשׁוּת חֲבֵרוֹ, וְנָפַל וְעַל יְדֵי כָּךְ רוֹאֶה מִבַּיִת אַחֵר, אֵין צָרִיךְ לִסְתֹּם חֲלּוֹנוֹתָיו דְּמַאי שְׁנָא (שֶׁרוֹאִין) מִבַּיִת זֶה אוֹ מִבַּיִת אַחֵר (טוּר שָׁם). מִיהוּ, יֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְהֶזֵּק רְאִיָּה מִקְרֵי הֶזֵּק דְּמִמֵּילָא, וּמֵאַחַר שֶׁעָשָׂה בְּהֶתֵּר עַל הַנִּזָּק לְהַרְחִיק עַצְמוֹ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ"ה.
יז רְאוּבֵן שֶׁפָּתַח חַלּוֹן לַחֲצַר שֻׁתָּפִין, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ פֹה, וְהִתְנָה עִם זֶה שֶׁהוּא פֹה שֶׁכְּשֶׁיַּחֲלֹקוּ אִם יִפֹּל חֶלְקוֹ אֵצֶל רְאוּבֵן לֹא יוּכַל לִמְחוֹת בּוֹ, אֵין תְּנַאי זֶה כְּלוּם.
יח רְאוּבֵן יֵשׁ לוֹ בַּיִת אֵצֶל גּוֹי, וּפָתַח חַלּוֹן עַל גַּגּוֹ שֶׁל גּוֹי, לְאַחַר יָמִים מָכַר הַגּוֹי בֵּיתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, וּבָא הַלּוֹקֵחַ לְהַגְבִּיהַ בֵּיתוֹ בְּעִנְיָן שֶׁסוֹתֵם הַחַלּוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְטוֹעֵן רְאוּבֵן: אַתָּה מַאֲפִיל עַל אוֹרוֹת חַלּוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהַלּוֹקֵחַ בָּא מֵחֲמַת גּוֹי, אָסוּר לוֹ לִסְתֹּם כְּדִין יִשְׂרָאֵל עִם יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אַשְׁכְּחָן דְּקָאֵי בִּמְקוֹם גּוֹי אֶלָּא לִגְרִיעוּתָא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוֹאִיל וְהַגּוֹי הָיָה יָכוֹל לְסָתְמוֹ, גַּם הַלּוֹקֵחַ הַבָּא מִכֹּחוֹ יָכוֹל לְסָתְמוֹ, וְכֵן כָּל כֹּחַ הַגּוֹי יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הַבָּא מִכֹּחוֹ, וְכֵן הוֹרוּ מַהֲרַ"ם וְהָרֹא"שׁ, וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת. וְכָל שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם דְּאִכָּא דִינָא דְמַלְכוּתָא דְאַזְלִינָן בַּתְרָהּ. וְצָרִיךְ הַלּוֹקֵחַ לְהִזָּהֵר שֶׁיַּחֲזִיק בְּקַרְקַע הַגּוֹי קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לַגּוֹי הַמָּעוֹת, כִּי אִם יִתֵּן לוֹ הַמָּעוֹת קֹדֶם הַחֲזָקָה מִיָּד נִסְתַּלֵּק הַגּוֹי וְהָוֵי כְּהֶפְקֵר וְזָכָה הַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי בְּחַלּוֹנוֹת אֵלּוּ קוֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיק הַיִּשְׂרָאֵל הַשֵּׁנִי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת). וְכָל זֶה מַיְרֵי שֶׁיָּדוּעַ שֶׁחֲצֵרוֹ שֶׁל גּוֹי הָיָה קֹדֶם לְחַלּוֹנוֹת שֶׁל זֶה, אֲבָל אִם סָפֵק אִם הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ קוֹדְמִין וְהֶחֱזִיק בְּשֶׁל הֶפְקֵר, עַל הַלּוֹקֵחַ הַבָּא לִסְתֹּם לְהָבִיא רְאָיָה (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן י"ו). וְאֵין חֲזָקָה מוֹעֶלֶת נֶגֶד גּוֹי וְהַבָּא מִכֹּחוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֶחֱזִיק בּוֹ לְאַחַר שֶׁלְּקָחוֹ מִן הַגּוֹי, (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קצ"ד.
יט רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת אֵצֶל חֲצֵרוֹ שֶׁל גּוֹי וּפָתַח עָלָיו חַלּוֹנוֹת, כִּי כֵן דִּינֵיהֶם שֶׁל גּוֹיִם, וְעַתָּה מָכַר הַגּוֹי חֲצֵרוֹ לְשִׁמְעוֹן, וְאָמַר שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן: סְתֹם חַלּוֹנוֹתֶיךָ, הַדִּין עִמּוֹ, וַאֲפִלּוּ טָעַן רְאוּבֵן שֶׁלָּקַח מֵהַגּוֹי. הַגָּה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ דְּיֵשׁ חוֹלְקִין. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת אֵצֶל גּוֹי וְהַגּוֹי פָּתַח לוֹ חַלּוֹנוֹת לַחֲצֵרוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, וְקָנָה שִׁמְעוֹן הַבַּיִת מִן הַגּוֹי, וּבָא רְאוּבֵן לִסְתֹּם הַחַלּוֹנוֹת וּמַרְאֶה שְׁטָר שֶׁכֵּן כָּתַב לוֹ הַגּוֹי שֶׁיּוּכַל לִסְתֹּם, וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר כִּי הַבַּיִת שֶׁקָּנָה הָיָה כְּבָר שֶׁל יִשְׂרָאֵל [אַחַר שֶׁמְּכָרוֹ לַגּוֹי וְהוּא הֶחֱזִיק בַּחַלּוֹנוֹת] וְהוּא הֶחֱזִיק בַּחַלּוֹנוֹת (וְהוּא הֶחֱזִיק בַּחַלּוֹנוֹת קֹדֶם שֶׁמְּכָרוֹ לַגּוֹי), אִם הַגּוֹי הָיָה צָרִיךְ לְסָתְמוֹ בְּדִינֵיהֶם אוֹ שֶׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר שֶׁמַּרְאֶה רְאוּבֵן שֶׁאֵין לוֹ חֲזָקָה בַּחַלּוֹנוֹת כִּי נַעֲשׂוּ שֶׁלֹּא כַּדִּין אוֹ בְּדֶרֶךְ שְׁאֵלָה, שִׁמְעוֹן הַבָּא מִכֹּחַ גּוֹי לֹא עָדִיף מִנֵּהּ. אֲבָל אִם הַגּוֹי לֹא הָיָה צָרִיךְ לְסָתְמָן, גַּם לֹא הוֹדָה שֶׁאֵין לְחַלּוֹנוֹתָיו חֲזָקָה, רַק שֶׁכָּתַב: אֲנִי אֶסְתֹּם כְּשֶׁתִּרְצֶה וְחִיֵּב עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁלֹּא הָיָה מְחֻיָּב מִדִּינָא, אֵין צָרִיךְ שִׁמְעוֹן לְסָתְמָן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף קכ"ט). וְגוֹי שֶׁהֶחֱזִיק בְּחַלּוֹנוֹת אֵינָהּ חֲזָקָה, מֵאַחַר שֶׁבְּדִינֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לִמְחוֹת בָּהֶן אִם כֵּן הַחֲזָקָה אֵינָהּ חֲזָקָה (שָׁם).
כ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ חַלּוֹן פָּתוּחַ לַחֲצַר הַגּוֹי, וְסָתַם אוֹתוֹ מִבַּחוּץ וְהִנִּיחוֹ פָּתוּחַ לְצַד פְּנִים, לְאַחַר זְמַן מָכַר הַגּוֹי חֲצֵרוֹ לְיִשְׂרָאֵל, וְאוֹתוֹ הַיִּשְׂרָאֵל בּוֹנֶה כֹּתֶל, נִזְדַּמֵּן קֶרֶן כָּתְלוֹ לִסְתֹּם הַחַלּוֹן, וְטָעַן הַיִּשְׂרָאֵל: אֲנִי מִפְּנֵי הַגּוֹי סְתַמְתֵּהּ מִפְּנֵי הֶזֵּק רְאִיָּה וְעַתָּה אֶרְצֶה לְפָתְחוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִפְתֹּחַ, כֵּיוָן שֶׁסָתַם חוּצָה לוֹ וְשִׁיֵּר הַכֹּתֶל כֻּלּוֹ לִפְנִים, גִּלָּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁעֲקָרָהּ מִלְּהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וַעֲשָׂאָהּ כְּחַלּוֹן שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְעוֹד יָכוֹל הַקּוֹנֶה לוֹמַר: אֲנִי מָצָאתִי חַלּוֹן זוֹ סְתוּמָה, מִנַּיִן שֶׁפְּתוּחָה הָיְתָה וְנִסְתְּמָה, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא הַגּוֹי סְתָמָהּ וְנַעֲשֵׂית חֲזָקָה, כִּדְאַמְרָן: וְלִסְתֹּם לְאַלְתָּר הָוֵי חֲזָקָה.
כא מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ חַלּוֹן בְּכָתְלוֹ, וּבָא חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה חָצֵר בְּצִדּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לְבַעַל הַחַלּוֹן זֶה: סְתֹם חַלּוֹן זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תַבִּיט בִּי, שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִיק בְּהֶזֵּק זֶה. וְאִם בָּא חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת כָּתְלוֹ כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁיָּסִיר הֶזֵּק רְאִיָּתוֹ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק אֶת כָּתְלוֹ מִכְּנֶגֶד הַחַלּוֹן ד' אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל עָלָיו; וְכֵיוָן שֶׁהִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲפִיל, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק יוֹתֵר. הָיְתָה הַחַלּוֹן לְמַטָּה בַּכֹּתֶל, כּוֹפֶה אֶת חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ בְּרִחוּק ד' אַמּוֹת וּלְהַגְבִּיהַ הַבִּנְיָן ד' אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבִּיט בּוֹ מֵהַחַלּוֹן. הָיְתָה הַחַלּוֹן לְמַעְלָה בַּכֹּתֶל, וּבָנָה חֲבֵרוֹ כֹּתֶל כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן מִלְּמַטָּה; אִם הָיָה מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל שֶׁבָּנָה עַד הַחַלּוֹן גֹּבַהּ ד' אַמּוֹת אוֹ יוֹתֵר אֵינוֹ יָכוֹל לְמָנְעוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְחִיק מֵהַכֹּתֶל כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא הֶאֱפִיל עָלָיו וְאֵינוֹ מַזִּיקוֹ בִּרְאִיָּה. אֲבָל אִם נִשְׁאַר גֹּבַהּ מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל עַד הַחַלּוֹן פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת, כּוֹפֵהוּ לְמַעֵט הַכֹּתֶל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲמֹד עַל רֹאשׁ הַכֹּתֶל וְיַשְׁקִיף מֵהַחַלּוֹן, אוֹ יַגְבִּיהַ הַכֹּתֶל עַל הַחַלּוֹן ד' אַמּוֹת, וְיִהְיֶה הַכֹּתֶל רָחוֹק מֵהַחַלּוֹן ד' אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל וְלֹא יָצִיץ וְיִרְאֶה. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּבוֹנֶה נֶגֶד חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי חָצֵר, אֲבָל חַלּוֹן שֶׁהוֹלֵךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין לוֹ חֲזָקָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סָעִיף י"ו, וְלָכֵן יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲפִיל עָלָיו (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א אֶלֶף פ"ה וְאֶלֶף קל"ה וּב"י דָּיִיק לָהּ מִלְּשׁוֹן הַטּוּר). וְעַיִּןִ לְקַמָּן סִימָן זֶה סָעִיף (ל"א) וְל"ב.
כב בָּנָה כֹּתֶל בְּצַד הַחַלּוֹן, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מֵהַחַלּוֹן טֶפַח, וּמַגְבִּיהַּ הַכֹּתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת עַל הַחַלּוֹן, אוֹ כּוֹנֵס רֹאשׁ הַכֹּתֶל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עָלָיו וְיָצִיץ וְיִרְאֶה. הַגָּה: וּמוֹדְדִין טֶפַח זוֹ מִן הַחַלּוֹן עַצְמוֹ וְלֹא מִן הַשְּׁקִיפָה, וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חַלּוֹן יָכוֹל לְשַׁקְּפוֹ אַחַר כָּךְ בֵּין מִבַּחוּץ בֵּין מִבִּפְנִים וְאֵין חֲבֵרוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב, וְלָכֵן הַשְּׁקִיפָה אֵין לָהּ חֲזָקָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר).
כג בָּנָה כְּתָלִים מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַחַלּוֹן, צָרִיךְ לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶם רֹחַב ד' אַמּוֹת, וְהַחַלּוֹן בְּאֶמְצַע הָאַרְבַּע. וְלֹא יְסַכֵּךְ עַל גַּבֵּיהֶם אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק הַסִכּוּךְ מֵהַכֹּתֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַחַלּוֹן ד' אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל עָלָיו.
כד עָשָׂה גַג מְשֻׁפָּע אֵצֶל חַלּוֹן חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו תַּשְׁמִישׁ קָבוּעַ, צָרִיךְ לְהַשְׁפִּיל מִמֶּנּוּ ד' אַמּוֹת.
כה אִם פָּתַח בְּתִקְרַת עֲלִיָּתוֹ כְּעֵין אֲרֻבָּה וּמִשָּׁם נִכְנָס אוֹר לְבֵיתוֹ, אִם בָּא שְׁכֵנוֹ לִבְנוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל. הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁבָּנָה בְּבֵיתוֹ חֶדֶר לְאוֹצַר יַיִן וְשֶׁמֶן וְצָרִיךְ אֲוִיר לְקָרֵר הַיַּיִן, וּבָא חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת כֹּתֶל כְּנֶגְדּוֹ, יָכוֹל רְאוּבֵן לִמְחוֹת בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִרְחִיק ד' אַמּוֹת, דְּמֵאַחַר שֶׁהַחֶדֶר מוּכָן לְאוֹצָר וַעֲשָׂאוֹ בְּבֵיתוֹ בִּרְשׁוּת, אֵין חֲבֵרוֹ רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת לוֹ הֶזֵּק בְּבִנְיָנוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
כו אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִין שֶׁרָצָה לְהַגְבִּיהַ הַכֹּתֶל הַמְשֻׁתָּף בֵּינֵיהֶם (עַל) לְהוֹצָאָתוֹ יוֹתֵר עַל ד' אַמּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַאֲפִיל הֶחָצֵר אֵין חֲבֵרוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו.
כז שְׁנֵי אַחִים שֶׁחָלְקוּ חָצֵר מִדַּעְתָּן וְשָׁמוּ הַבִּנְיָן וְהָעֵצִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עַל שׁוּמַת הָאֲוִיר, וְהִגִּיעַ לְאֶחָד מֵהֶם בְּחֶלְקוֹ תַּרְבֵּץ הֶחָצֵר וְלַשֵּׁנִי הָאַכְסַדְּרָה, אִם רָצָה בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת כֹּתֶל בְּסוֹף חֶלְקוֹ, בּוֹנֶה בִּפְנֵי הָאַכְסַדְּרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲפִיל עָלָיו, שֶׁהֲרֵי לֹא שָׁמוּ הָאֲוִיר. וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת מֵחָצֵר שֶׁל זֶה לְשֶׁל זֶה, יָכוֹל לִבְנוֹת בִּפְנֵיהֶם. מִיהוּ, כָּל שֶׁלֹּא בָנָה בִּפְנֵיהֶם אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: סְתֹם חַלּוֹנוֹתֶיךָ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ הֶזֵּק רְאִיָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיָכוֹל לוֹמַר לוֹ: סְתֹם חַלּוֹנוֹתֶיךָ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְנִרְאֶה מֵהָרַמְבַּ"ם פ"ז דִּשְׁכֵנִים). וְדַוְקָא בְּאַכְסַדְרָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹר יוֹתֵר מִדַּאי, אֲבָל הַחַלּוֹנוֹת הַצְּרִיכִים לַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּן, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא לְסָתְמוֹ, דְּבַיִת בְּלֹא אוֹר אֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם (טוּר וְכ"כ הָרֹא"שׁ).
כח רְאוּבֵן שֶׁנָּתַן אוֹ מָכַר כְּאֶחָד הַבַּיִת לְשִׁמְעוֹן וְהֶחָצֵר לְלֵוִי, וְהָיוּ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים מֵהַבַּיִת לֶחָצֵר, אִם רָצָה אוֹתוֹ שֶׁזָּכָה בֶּחָצֵר לִבְנוֹת בִּפְנֵיהֶם הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם מָכַר אוֹ נָתַן הֶחָצֵר וְשִׁיֵּר הַבַּיִת לְעַצְמוֹ, דְּרַשַּׁאי אוֹתוֹ שֶׁזָּכָה בֶּחָצֵר לִבְנוֹת בִּפְנֵי הַחַלּוֹנוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין יָכוֹל לִבְנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת. הַגָּה: מָכַר הַבַּיִת וְשִׁיֵּר הֶחָצֵר לְעַצְמוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ יָכוֹל לִסְתֹּם חַלּוֹנוֹתָיו, דְּמוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר, וְהוּא הַדִּין לְנוֹתֵן (רַבִּי יְרוּחָם נל"א ח"י וּב"י). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (נִמּוּקֵי יוֹסֵף סוֹף פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר וּב"י בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ"ה סָעִיף כ"ה.
כט מִי שֶׁהָיָה מַזִּיק אֶת חֲבֵרוֹ בְּהֶזֵּק רְאִיָּה, וּכְשֶׁרָאָה שֶׁהָיָה חֲבֵרוֹ תּוֹבְעוֹ נָתַן אוֹתוֹ הַבַּיִת לִבְנוֹ קָטָן, אֵין אוֹמְרִין: נַמְתִּין עַד שֶׁיַּגְדִּיל, אֶלָּא מְסַלְּקִין הַהֶזֵּק מִיָּד. וְאִם קָדַם וּמָכַר הַבַּיִת לְגוֹי, כּוֹפִין הַמּוֹכֵר לְסַלֵּק הֶזֵּקוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
ל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חַלּוֹנוֹת עַל חֲצַר חֲבֵרוֹ, וְהֵן סְתוּמוֹת מִכַּמָּה שָׁנִים אֶלָּא שֶׁלֹּא נִפְרְצוּ הַפַּצִּימִין (פֵּרוּשׁ, הַמַּשְׁקוֹף מִלְמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל, ב"י, אִי נַמֵּי, שִׁוּוּי חַלּוֹנוֹת נִקְרָא פַּצִימִין וּכְשֶׁרוֹצֶה לִסְתֹּם פּוֹרֵץ הַשִּׁוּוּי כְּדֵי לְחַבֵּר הַכְּתָלִים, עָרוּךְ), אִם רָצָה לַחֲזֹר וּלְפָתְחָן, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִפְרְצוּ הַפַּצִּימִין.
לא כָּתַב הָרַשְׁבָּ"א, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַפּוֹתֵחַ חַלּוֹן לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין חֲבֵרוֹ שֶׁכְּנֶגְדּוֹ רַשַּׁאי לִפְתֹּחַ חַלּוֹן כְּנֶגֶד אוֹתוֹ חַלּוֹן, אִם בָּא לְהַגְבִּיהַּ כָּתְלוֹ מַגְבִּיהַּ וְאֵינוֹ נִמְנָע, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם ד' אַמּוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ ד' כְּדֵי שֶׁלֹּא יָצִיץ וְיִרְאֶה.
לב רְאוּבֵן שֶׁזָּכָה בְּחֻרְבָּה שֶׁל הֶפְקֵר, וּבָנָה בָהּ בָּתִּים וַעֲלִיּוֹת בְּחַלּוֹנוֹת וּפְתָחִים, וּבָא שִׁמְעוֹן וְזָכָה גַם כֵּן מֵהַהֶפְקֵר וּבָנָה בָתִּים וַעֲלִיּוֹת כְּנֶגְדּוֹ, וְנִמְצָא הַשֵּׁנִי נִיזָּק מֵהָרִאשׁוֹן מֵהֶזֵּק רְאִיָּה וְתוֹבֵעַ מֵהָרִאשׁוֹן שֶׁיָּסִיר הֶזֵּקוֹ, אֵין בְּדִבְרֵי הַשֵּׁנִי כְּלוּם, שֶׁהָרִאשׁוֹן זָכָה וְאֵין הַשֵּׁנִי יָכוֹל לְמָנְעוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאִם בָּא הַשֵּׁנִי לְהַזִּיקוֹ בְּהֶזֵּק רְאִיָּה גַם הוּא, כְּגוֹן שֶׁרוֹצֶה לִפְתֹּחַ חַלּוֹן כְּנֶגֶד חֲצֵרוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן אוֹ לַחֲצֵרוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי:
א סָעִיף א אחד מהשותפין כו'. ע' בתשו' ר"ש כהן ספר ב' סי' ח' ובתשוב' ר' לוי ן' חביב סי' מ"ד מדינים שבסי' זה ובסי' ק"י:
ב סָעִיף א והוא שיסתום הפתח כו' כ"כ בכ"מ ודלא כמ"ש ב"י ודוק וע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' מ"ח:
ג סָעִיף ג לא יפתח אדם חלון כו'. ע' בתשו' מהרי"ט ספ"ז ופ"ח וסי' ק"ז:
ד סָעִיף ג אם אינם גבוהים ארבע אמות כו'. ע' מ"ש בסמ"ע ס"ק י"ב ואין דבריו נכונים:
ה סָעִיף ג ע"ל סי' זה סעיף י"ד כו' כאן שייך הג"ה דלקמן המתחלת פתח לר"ה:
ו סָעִיף ג יש מי שאומר כו'. ע' בתשו' רמ"א סל"ב:
ז סָעִיף ג פתח לרשות הרבים כו'. ר"ל שמזיקו בענין שאין בני ר"ה מזיקין אותו כגון שהוא גבוה יותר מד' וכה"ג וכן מוכח בד"מ להדיא ע"ש ובזה תירץ מה שהקשה הב"י על הנ"י בשם בעל העיטור וכן תירץ הב"ח ע"ש וכן מבואר להדיא בעיטור דף צ' ע"ד כדבריהם ע"ש:
ח סָעִיף ד הי' פתח כו' וה"ה חלון יש לו כל דין פתח בזה וכ"כ הטו' סע"ד וכמו שמוכח מדברי הסמ"ע ג"כ ופשוט:
ט סָעִיף ה אבל הי' לו ב' פתחים כו' אין זה בש"ס שלנו וגם ב"י ז"ל טעה בזה וע' בתשו' מהר"ן ששון שהאריך בזה:
י סָעִיף ז הרי שפתח חלון כו'. ע' בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סכ"ג וח"ב סצ"ו ובתשו' רשד"ם סי' רנ"ד ובתשובת מהרי"ט סי' ק"ז וסי' קי"ד ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סצ"ח וסר"ח ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' ב' ד"ט וי"ג:
יא סָעִיף ח במה דברים אמורים כו' ע' בתשובת ן' לב ספר א' כלל י"ד סי' ס"ב וסי' פ"ג.
יב סָעִיף יא י"א דהא דיש חזקה כו'. ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' קפ"ג:
יג סָעִיף יב וכן מי שהי' לו חלון מוחזקת כו'. ע' בתשו' מבי"ט חלק א' בשאלות שניות סי' קכ"ה דקכ"ו ובתשובת מהרא"ן ששון סי' ס"ח:
יד סָעִיף יב בעל החלון נקרא מוחזק כו' לשון הריטב"א בעל החלון הוא הי' מוחזק ואינו יוצא מחזקתו אע"פ שנסתר כו' ע' בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קע"א ובתשו' ר"י לבית לוי ס"ב ד"י:
טו סָעִיף יג מי שהיו לו חלונות כו'. ע' בתשו' מהרי"ט סי' ק"ז:
טז סָעִיף טו וה"מ במקום שאין אדם רשאי להוציא זיזין כו' ע' בב"ח שהשיג ע"ז וכ' דגם דעת הא' מודה בזה וע"ש שהאריך ליישב דברי הרא"ש בע"א ע"ש:
יז סָעִיף טז דעת הרא"ש שהפותח חלון כו'. ע' בתשו' מהרי"ט ס"ס קל"ב ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' ס"ב וסצ"ח דס"ו ע"ב וסי' קל"ב ובתשו' מהרשד"ם סי' רמ"ב ורנ"ז:
יח סָעִיף טז ומיהו כתב הרמב"ן כו'. עיין בתשו' רא"ן ששון שהקשה מזה אתשובת ריב"ש שלא כ"כ בשם הרמב"ן וע"ש סי' פ"ז ופ"ח וע"ש עוד בסי' קצ"ב:
יט סָעִיף יח ראובן שיש לו בית אצל עכו"ם כו'. ע' בתשו' ר"ש כהן ס"ג ספ"ה ובתשובת ר"ל בן חביב סי' מ"ד ובתשו' ח"א בשאלות השניות סנ"ג דקכ"ג ע"ד וסי' צ"ג וח"ב סצ"ו ובתשו' ן' לב ספר א' כלל י"ד ספ"ד וריש כלל ט"ו ספ"ה:
כ סָעִיף יח דהואיל והעכו"ם כו'. ע' בספר אגודת אזוב וע' בבעל העיטור דפ"ה ע"א:
כא סָעִיף יט סתום חלונותיך כו'. עיין בסמ"ע ס"ק מ"ה גם כאן איירי אפי' כבר החזיק בה בחלונו כמה שנים וכן כתב הרשב"א כו' עד ותימה הלא כבר כתב ופסק המחבר לפני זה בסעיף י"ח דאסור להלוקח אפי' לבנו' בחצירו לפני חלון ראובן כיון דהחזיק בחלונו כו' וע' בספר א"א מ"ש בזה ור"ל דבסי"ח מיירי שישראל האחד פתח כדין על גגו וק"ל ע"ש והב"ח הכריע דהרשב"א חולק בזה אמ"ש בסי"ח ע"ש:
כב סָעִיף יט וכבר נתבאר כו' דברים אלו צ"ע ודוק:
כג סָעִיף כג והחלון באמצע הארבע ל"ד באמצע קאמר אלא ר"ל שיהא בין שני הכתלים ד"א עם רוחב החלון שהוא בכלל המרחק דד' אמות ומ"ש באמצע כאלו אמר בכלל הד' אמות עכ"ל סמ"ע וכ"כ הריב"ש סרכ"ה בשמו ובשם הריטב"א ורמ"ה ע"ש וכן עיקר:
כד סָעִיף כז ושמו הבנין והעצים כו' משא"כ אם שמו סתם עילוי הבית מחצר אזי העילוי ג"כ בשביל האויר ודלא כיש חולקין בטור עיין בב"י ועיין לקמן סי' קע"ב ס"ב וקע"ג ס"ג דה"ה אם בעל החצר נתן דמים בשביל איזה עילוי לבעה"ב אז ג"כ יש לו חלונות וכ"כ ב"י שם וכמ"ש שם ודו"ק:
כה סָעִיף כז והגיע לאחד מהן תרבץ כו'. עי' בתשובת ן' ל"ב ס"ג סי' ס"ב ובתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' ס"ב ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' שכ"ג ובתשובו' מהרשד"ם סי' רנ"א ורע"ב ורע"ט ובתשובו' ר"ש כהן ס"ג סי' צ':
כו סָעִיף כז וי"א דיכול לומר סתום כו' וכ"פ הב"ח ודוקא דהיזק הוא היזק קבוע כו' ע"ש עיין בתשו' רא"ן ששון סי"ק צ"ב ד' ר"א ע"ג:
כז סָעִיף כז א"י לבנות כנגדן היינו דוקא בעלו אהדדי דעלה קאי בש"ס וכך הוא ל' הטור וכך מוכח בהרא"ש וכ"כ הסמ"ע לקמן סי' קע"ג סק"ז ע"ש דלא כמשמעו' הב"ח לקמן ודוק:
כח סָעִיף כז דבית בלא אור אינו שוה כלום כו'. ואם א"ל ההוא דמטי אספלידא בתחלה אני אטול אספלידא ואתה תרביצא ועלו להדדי אז יש לו חלונות והגמ' מיירי כאן שאומרים שניהם זה לזה או שא"ל בעל תרביצא לבעל אספלידא כ"כ נ"י בשם הר"ן והביאו ב"י ולטעמייהו אזלו וכמ"ש לקמן סי' שכ"א ס"ס בהג"ה אבל לדעת הרא"ש ותוס' אינו כן ע"ש ב"י ודוק עיין בתשו' ר"ש כהן ספר ב' סי' רכ"ב ובתשו' רשד"ם סי' רע"ט:
א סָעִיף א אפילו בנה עלייה. פי' אפילו היא בנויה כבר ע"ג ביתו והיתה פתוח' להבית אסור לפתוח לה אח"כ פתח להחצר ואח"כ כ' דאפי' לבנות העלייה עתה מחדש מותר כשאינו רוצה לפתח' בחצר ומתחל' נקט המחבר לשון הרמב"ם ואח"כ מן אבל יכול הוא לבנות כו' אינו ל' הרמב"ם אלא שכך למד הב"י מדברי הרי"ף וכ' שהרמב"ם ג"כ ס"ל הכי וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ועד"ר:
ב סָעִיף א אבל יכול לבנות עלייה כו'. ה"ה דבונה בית חדש ופותח לתוך ביתו אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא רוחב ואורך של החצר הוא של בני החצר ביחד ואין לא' מהם רשות לבנות בצד ביתו בלתי רשות כל בני החצר משא"כ ע"ג ביתו וגדול' מזה כ' המחבר אחר זה דאפי' קנה בית אחר בחצר אחר' דיכול לפותחו לתוך ביתו אלא דכאן קמל"ן דאפילו עליה דע"ג ביתו לא יפתחנה להחצר וק"ל:
ג סָעִיף א לחלוק ביתו לשנים. פ' ואינו מוסיף בנין חדש בגובה ביתו:
ד סָעִיף א דאפילו לתוך ביתו אסור לפתחו. פירוש בית שבחצר אחרת אבל לבנות ע"ג עלייתו או אחורי ביתו בחצר זה ולפתחו לביתו מותר דהחצר משועבד להחדרים המצורפים לבית זה שעומד כבר בה רק שלא יפתחנה להחצר:
ה סָעִיף ב וי"א דשותף כו'. דוקא שותף קאמר דמותר למלאות את ביתו אבל לא שוכר בזמן שכירתו כמבואר לקמן בסימן שט"ו ושי"ז בהטור והמחבר ע"ש:
ו סָעִיף ב אע"פ שחולק ביתו לדיורים כו'. האי אע"פ שחולק כו' נמשך למ"ש אחר זה לא יוכל השני למימר כו' והוא מהמרדכי דס"פ ח"ה דכ' בהאי לישנא דאע"פ דיש להן בית הכסא ביחד וראובן בא לחלוק ביתו אע"פ שנתוספו ע"י החלוקה הדיורים אין שמעון יכול לעכב החלוק' כו' ע"ש ועפ"ז צריך למחוק הוי"ו של ולא יוכל וצ"ל לא יוכל בלא וי"ו וק"ל:
ז סָעִיף ב אע"ג דבחצר אין להקפיד כה"ג כו'. ז"ל המרדכי שם אע"ג דקי"ל כראב"י דתנן משמו בנדרים פרק השותפין היה אחד השוק מודר הנאה מאחד מהן מותר לכנס לחצירו המשותף לו עם אחרים דאומר לתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך ה"מ בחצר דאהילוך דחצר לא קפיד אינש ובדבר דלא קפדי ומוותרי' מותר גם במודר הנאה אבל אהילוך דבית קפדי אינשי עכ"ל והן דברי מור"ם שבכאן ואין להקשות מהא דאיתא בגמרא וכתבו המחבר לפני זה דלכ"ע לא יפתח א' מן השותפין בחצר פתח לחצר לצורך הבית שיש לו בחצר שבצדו מפני שמרבה עליו שותפו הדרך ש"מ דגם אהילוך שבחצר קפדי דשאני התם שיהי' לו הילוך תדיר ותשמיש קבוע בחצר מן הבית שקבוע ועומד בחצר האחר משא"כ מחמת הילוך בני אדם הבאים מהשוק להחצר באקראי בעלמא ומה"ט נמי לא תיקשי להרמב"ם דאסר למלאות אפילו את ביתו שבחצ' זה מאנשי' אחרים מפני שמרב' הדרך בחצר של השותפין וכמ"ש המחבר בריש סעיף זה והר"א בן יעקב מתיר לכנוס לחצר דשאני הכא כשימלא את ביתו שיהיה להן הילוך ותשמיש קבוע וק"ל:
ח סָעִיף ב מיהו בבית קפידי. נראה דהיינו אפילו לא דר השותף עמו בבית מ"מ יכול למחות לזה שלא להכניס לאחרים בביתו כי יקלקלו את חלק ביתו מחמת ריבוי הדיורים ולא אמרו דיוכל למלאות את ביתו אכסנאים ודיורים אלא כשהבית הוא לבדו ודוקא מחמת ריבוי דיורים הוא דמצי למחות אפילו השותף שאינו דר עמו בבית וכמ"ש אבל כשרוצה א' מהשותפין להושיב אחרים במקומו ולא ירבה בדיורים לא מצי השותף השני לעכב עליו אפי' אותו השותף השני דר שם ולומר עמך אני יכול לדור ולא עם זה שאתה רוצה להכניס במקומך כי דוקא בשני שוכרים הדין כן וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' שי"ז ולא בשותפים בגוף הבית דהא אם רצה יכול למכור חלקו לזה שמכניס ואם אין השותף רוצה לדור עמו יחלק עמו הבית במדה או בגוד ואיגוד משא"כ בשני שוכרים וכמ"ש הטור שם זה נ"ל ברור ולא כע"ש שכ' טעם דין זה דיכול למחות בבית משום דאין דעתו לסובלו ולדור עם אלו כו' ע"ש כי ז"א וגם ל' המרדכי הנ"ל אינו כן ודו"ק גם יש לתמוה על הב"י דכ' בשם המרדכי או בחצר ועיין בהגד"מ מ"ש ודו"ק:
ט סָעִיף ג ואפי' אחד מהשותפין כו' פי' ול"ת דשותף דפתח ביתו פתוח לחצר ונכנס לחצר כל עת שירצה מותר לפתוח ג"כ חלון לחצר קמ"ל דלא והטעם איתא בגמ' משום דמצי למימר שותפו עד השת' כשהיית בביתך לא בעי אצטנועי ממך השתא תראני דרך חלונך אפי' כשאתה בביתך:
י סָעִיף ג לא מהני חזקה הטור מסיק בטעמא משום דבאיסור עשוי ור"ל דלמדו רז"ל מדכתיב בפ' בלק וירא את ישראל שוכן לשבטיו ודרז"ל שלא היו פתחיהן מכוונין זה כנגד זה ומה"ט נראה דאפי' כשיש עדים שמחל לו או שנתן לו שטרו קנין ע"ז לא מהני כיון דיש איסור בדבר אבל להי"א דס"ל דבחלון כנגד חלון מהני וס"ל דהאיסור בקפידא תליא ומ"ה בחלון נגד חלון דלא רגילי להקפיד כ"כ מהני בהו חזקה ס"ל נמי דמהני אפי' בפתח נגד פתח מחילה גמורה או שטר וקנין דלא עדיפי מקוטרא ובית הכסא ועד"ר:
יא סָעִיף ג אלא ירחיק משהו כו'. הא דסגי בחצר השותפין בהרחקת משהו ובחצר אחרת צריך להרחיק עד שלא יוכל לראות וכדמסיק המחבר הטעם מבואר בחדושי הרמב"ן ז"ל דבחצר השותפין אע"ג דאכתי חזי ליה מ"מ כיון דאינו חזי ליה דרך תשמישו תדיר אינו יכול לעכב עליו ולומר תסתכל בי לדעתיך דיאמר אי בעינא לאסתכולי בך לדעת יכול אני לכנס לחצר ולהסתכל בך שהרי הוא שותף עמו בחצר משא"כ בפותח חלונו לחצר האחרת כו' ועד"ר וזהו דלא כמ"ש ? בע"ש הטעם ז"ל דכיון שהן שותפין כבר אין נזהרין כל כך זה מזה כו' ע"ש אלא הטעם הוא דבלא"ה לא מצי למזדהר וכמ"ש:
יב סָעִיף ג אם אינם גבוהים ד' אמות כו'. פי' כשחלל הפתח או החלון מתחילין מלמטה קצת תוך ד' אמות אע"ג דגבהו נמשך למעלה מארבע אמות יכול זה לפתוח כנגדו דהא בלאו הכי בני ר"ה יכולין לראות בו דרך אותו חלון או פתח דסתם עיני בני אדם ההולכים בר"ה רואין כל מה שהוא נגד עיניהם מן הצד תוך ד"א:
יג סָעִיף ג חנות כנגד פתח כו'. האי כנגד לאו דוקא הוא אלא צריך להרחיק עד שלא יוכל לראות בביתו וכדמסיק:
יד סָעִיף ג כיון שאין לו טענה נראה פשוט דאינו ר"ל שאין לו טענה שקנהו מאתו או מחל לו לראות בביתו דהא לעמוד ולהסתכל לא מהני ביה חזקה וטענה וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסמוך ס"ז ע"ש ועוד דא"כ לא הל"ל כיון דאין לו טענה דמאי פסקת דאין לו טענה אלא הל"ל אם אין לו טענה ולכאורה נראה דה"ק צריך ליזהר בראיה שהוא נתפס כגנב עליה והיינו שאין לו טענה למה הוא רואה לתוכו אלא שאכתי קשה למה בא מור"ם ללמדנו בהג"ה זו כאן וכתבה בשם י"א וגם תלהו בנתפס כגנב סתם ובסמוך בס"ז כתב דלכ"ע אסור לעמוד בחלון ולראות בחצר כו' ולא הזכיר שם דהיינו דוקא ראיה דנתפש עליה כגנב וגם קשה כיון דדבר איסור הוא לא ה"ל לתלותו בנתפס כגנב דנתפס כגנב אינו שייך כ"א במי שאינו משגיח בדבר איסור ויראת בני אדם עליו יותר מיראת שמים ובאדם כזה לא הוה ליה למימר צריך ליזהר דאינו בר אזהרה הוא ומעצמו אינו עושה מיראת בשר ודם לכן נראה דמור"ם כתבו ללמדינו דאף דאין כוונת הרואה לראות ולהזיק בראייה ההיא וגם אם אפילו אינו רואה לשם מ"מ אסור לעמוד נגד בית חבירו להסתכל דרך שם מפני שיהא נחשד בעיני הבריות שעומד שם כדי לראות והשתא א"ש דתלהו בנתפס כגנב וגם במה דסיים וכ' כיון דאין לו טענה דכין שלדעת בני אדם אין לו טענה למה עומד שם אזי יחשדוהו שלראות נתכוין ☜ וראיה לפי' זה הוא מהנ"י בעל מאמר זה דכתבו שם בפח"ה (ריש דף קצ"ב) אהא דאמרו שם בגמרא דבעל חצר יכול למחות בבעל הגג מלשמש בזיז שלא החזיק בו (וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס קנ"ג) וכ' שם הנ"י והוא מהגמ' ז"ל ולא יכול לומר בעל הגג אשתמש בהזיז בחזרת פנים ואם אסתכל בחצרך כיון שאפשר לי לשמש בו בלי הסתכלות אהיה נתפס כגנב דמצי א"ל בעל החצר דתראה ותתנצל בטענת למה ראית בחצירי כו' ע"ש. וע"ז כ' הנ"י שם מכאן נראה שצריך ליזהר מלהסתכל כו' כדברי הג"ה דמור"ם הנ"ל ומדכתב מכאן נראה מוכח דכוונתו דנ"י הוא כמ"ש דלמדו מדס"ד דגמ' דאין בעל החצר יכול למחות בבעל הגג מלהשתמש בזיז דהא יצטרך לשמש בו בחזרת פנים בלי ראות כדי שלא יהא נתפס כגנב והיינו שיחשדוהו שכדי לראות בו נטה פניו כנגד החצר ולא משום צורך השימוש מזה יש ללמוד דאסור לבני אדם לעשות כן דאע"ג דאין כוונתו לראות אלא שעוסק בשימושו וק"ל והשתא א"ש נמי דכתב ל' צריך ליזהר ולא כתב ל' איסור וגם כ' ל' מלהסתכל ולא כתב ל' לראות דלשון הסתכל שייך לומר אהסתכלות בעלמא בלי כוונת ראות ומ"ש הנ"י ומור"ם אסור להסתכל בבית חבירו ל"ד בית קאמר אלא ה"ה לחצר חבירו דהא שם למדו מראייה בחצר חבירו וכנ"ל וגם זיל בתר טעמו ודוק:
טו סָעִיף ד בפתח א' אני יכול להסתר כו' דבפתח א' אף שהיא גדולה מ"מ אין מדרך בני אדם להניח פתוחה תמיד ויכול להשתמש שם כשהיא סתומה משא"כ בשני פתחים קטנים דדרך להניח אחד מהן פתוח כן נ"ל מפי' רשב"ם ע"ש (דף ס' ע"א):
טז סָעִיף ד יכול לעשות שם פתח קטן. נראה פשוט דדוקא בכה"ג דהיה שם מתחלה פתח או חלון גדול הוא דיכול לעשות ממנו שם פתח או חלון קטן אבל כשהיה פתוח שם הכל והוא רואה משם לחצר חבירו אינו יכול לסתום שם ולעשות שם במקומו פתח או חלון קטן דעד הנה אף שראה בשל חבירו מ"מ כשירצה יכול לעשות מחיצה לפניו דהא לא אחזיק עליו משא"כ כשירצה לעשות מחיצה והניח בו חלון או פתח קטן דע"י מעשה זה יחזיק בו לבסוף ולא יהי' בו כח למחות בו מלראות עליו דהא זה הוא דומה להא דאיתא במשנה וגמ' וכתבה הטור והמחבר בר"ס קנ"ז גם בסמוך בסי' זה כתב דחצר שותפין אע"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כיון דממילא בלא עשיית שום מעשה מזיקים זא"ז אין להם חזקה ועמ"ש בסמ"ע סכ"ג עוד ט"א בשם הרא"ש וכתבתיהו בסמוך וה"ה בכה"ג ועוד דבעי בעל החצר לאצטנועי מיניה טפי כשהיה לו חלון דאז אפי' כשהוא בביתו יכול לראות בו משא"כ כשהוא פתוח לגמרי וכמ"ש לעיל בסמ"ע בס"ק ט' דמה"ט אין השותף יכול לפתוח חלון בחצר ע"ש ודו"ק:
יז סָעִיף ה אבל היו לו ב' פתחים של ב' ב' אמות כו' הטעם דבפתח גדול הראיה שולטת יותר מאשר היה שולטת בב' פתחים אף שההפסק שביניהן הוא קטן משא"כ בשני דלתות קטנים דיכול ג"כ לפתוח כא' כשירצה מה"נ יכול לעשות מהן דלת א' א"נ בפתח גדול התשמיש מצוי יותר דהא יכולין להוליך שם ג"כ משאות גדולות ובעי אצטנועי מיניה טפי מאשר הוא כשהפתחים חלוקין לשנים משא"כ בשני דלתות דהא ג"כ יכול לפתחן כאחד ולהוציא דרך שם מה שירצה וק"ל:
יח סָעִיף ו בין חלון גדולה בין חלון קטנה בין למעלה כו'. עיין בטור ובפרישה ודרישה ותמצא כתוב שם שני שיטות בסוגיא זו והמחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם ועמ"ש בסמוך ס"י:
יט סָעִיף ז ומחל לו בעל החצר כו' הרמב"ם והמחבר לא זו אף זו קאמר דל"מ היכא דמחל לו בפי' דמהני חזקה אלא אפי' לא מחל לו בפי' אלא בגילוי דעת דסייעו ולא עוד אלא אפי' לא סייעו אלא שידוע שידע הענין ושתק הרי זה החזיק והרא"ש וסייעתו דמצריכין ג"ש היינו בידע ושתק גם בסייעו וכמ"ש הטור והמחבר בשמו ס"ס קמ"ב ע"ש אבל אם מחל לו בפי' ג"כ מודה דה"ל חזקה מיד וכמ"ש בסי' קנ"ה סל"ו וק"ל:
כ סָעִיף ז מאחר שכבר החזיק זה בחלון ר"ל לכל מר כדאית ליה להרמב"ם מיד ולהרא"ש דוקא כשהחזיק ג"ש וכדמסיק בסוף הג"ה זו ולא בא כאן אלא לומר דמהני חזקה להיזק ראייה:
כא סָעִיף ז אסור לעמוד בחלון כו' עיין לעיל בסמוך בסמ"ע ס"ס (ס"ק י"ד) י"ד מ"ש שם דל"ת מזה למה שכתב שם:
כב סָעִיף ז אבל כל זמן שאין לו חזקה כו' אדלעיל אריש הג"ה זו קאי דאמר כן ראוי להורות מאחר שכבר החזיק וע"ז כתב אבל כל זמן כו' וצ"ע מה חידש מור"ם בזה הלא כבר כתבו המחבר ברס"ג וס"ו דהא גם כאן בחלון שיש בו היזק ראייה איירי דהתחיל בזה וכתב דאין חזקה מהני בהיזק ראייה כו' ואפשר דבא ללמדינו דבעל החלון צריך לסותמו ולא תימא דבעל החצר יבנה כנגדו ולא שבעל החלון צריך לסותמו:
כג סָעִיף ח כיון דממילא בלא עשיית שום מעשה הרא"ש כתב טעם אחר והביאו הטור בסי' קנ"ז ז"ל דלא שייך כאן חזקה דטעמא דחזקה הוא כיון שלא מיחה הפסיד ☜ והיינו דוקא היכא דהמחזיק מזיק ואינו ניזק כגון שיש לו חלון פתוח לחצר חבירו אבל היכא שהמחזיק ניזק כמו שהוא מזיק יכול לומר לא חששתי למחות כיון שאני מזיקך כמו שאתה מזיקני והייתי ממתין אולי תפתח אתה לתבוע וגם היזק תדיר הוא זה ודמי לקוטרא ול"ד לחלון דהתם לאו היזק תדיר הוא שלאורה הוא עשוי ולא להסתכל לחצר חבירו עכ"ל:
כד סָעִיף ח אין להן חזקה אבל אם יש עדים שמחלו זה ע"ז זה על היזק ראייה שוב אין יכול לחזור בהן כ"כ הטור הרא"ש שם סי' קנ"ז ☜ וכ"ש דמהני מחילה לטעם שכתב המחבר כיון דממילא כו':
כה סָעִיף ט ונפל הכותל שהחלון בו. ול"ד למ"ש המחבר בסי' קנ"ג בראובן שהחזיק בנעיצת קורות בכותל הידוע לחבירו ונפל הכותל וחזר חבירו ובנאו דאין לו לנעוץ קורות על אותו כותל חדש דהרשב"א בתשובה הביאו ב"י בסי' קנ"ג מחס"א חילק וכתב ז"ל כל שגוף הדבר שנשתעבד לו ישנו בעולם לא נסתלק השיעבוד שאלו מי שיש לו שיעבוד על כותל חבירו לנעוץ בו קורה אע"פ שנשברה אותו קורה לא נסתלק השיעבוד שאין השיעבוד לאותו קורה אלא לנעוץ בו קורה וכן לא נשתעבד החצר לשפיכת מים של אותו מרזב וכן הדין לחלון העשוי לאורה אע"פ שנפל הכותל לא נסתלק השיעבוד שאין השיעבוד לאותו חלון שבאותו הכותל אלא לחלון של אותו חצר כו' ע"ש הרי לפנינו החילוק מבואר דבנעיצת קורה השיעבוד היה על הכותל והרי אזדא לה משא"כ בחלון שהשיעבוד היה על חצר חבירו ליהנות מאורו וק"ל:
כו סָעִיף יא צורת הפתח או מלבן. ז"ל ב"י פי' מלבן משקוף מלמעלה ולמטה ומימין ומשמאל ופי' צורת הפתח משקוף למעלה ומן הצדדין כדאמרי' בעלמא קנה מכאן וקנה מכאן וקנה ע"ג ואין לו משקוף למטה עכ"ל והוא מדברי נמוקי יוסף פח"ה (דף קנ"א ע"א) וע"ל ס"ס רי"ד:
כז סָעִיף יב ומיד הוי מחילה גם הרא"ש וסייעתו הנ"ל מודים בזה מטעם שכתב המחבר שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק אא"כ מחל והרמב"ם שכתב ג"כ טעם זה בסתימת החלון אע"ג דס"ל דגם בשאר ניזקין ה"ל חזקה מיד היינו דוקא כשאנו יודעין שהרגיש בהנזק ושתק וכמ"ש המחבר בס"ז וכאן בסתימה קמ"ל דמסתמא הרגיש דחזק' הוא דאין אדם כו' וק"ל:
כח סָעִיף יב בעל החלון מיקרי מוחזק ע"ל בסמ"ע סי' קמ"ב מ"ש מזה:
כט סָעִיף יג אינו יכול לעכב עליו הטעם משום דכופין על מדת סדום טור:
ל סָעִיף יג אפתח אחרת קטנה. פירוש במקום אחר דאזה קאי שהרי התחיל ואמר שרצה לשנות מקום חלונו וכמ"ש לעיל ס"ס ז' ע"ש:
לא סָעִיף יג יכול לסתור כשירצ' פי' יכול לסתרו לצרכו ולומר לחבירו אחר שאסתור כותלי נבנה כותל אחרת על הוצאות שנינו להסתלק מהיזק ראייה ואין להקשות מזה אמ"ש מור"ם בהגהתו בסמוך ססי"ו בשם הרא"ש ז"ל ראובן שהיה לו חלונות בביתו נגד חצירו של חבירו כו' "עד צריך לסתום חלונותיו אף ע"פ שעשאם בהיתר ותאמר דמה התם דנפל הכותל צריך לסתום חלונותיו ולסלק היזקו כ"ש כאן דלא יהא רשות לסתור כותלו לכתחלה דשאני התם דכשנפל הכותל והוא יראה מחלונו יהיה הוא המזיק לבעל הגינה ואין בעל הגינה מזיק לבעל הבית משא"כ כאן דשניהן שוין בהיזק וכמ"ש בשם הרא"ש בסמוך בסמ"ע בסכ"ג [בס"ק כ"ג] וק"ל:
לב סָעִיף יד אלא עד חצי עלייתו עפ"ר שכתבתי דחצי לאו דוקא הוא דהא צריך להרחיק עוד כדי שלא יראהו שכנגדו ועמ"ש עוד מזה:
לג סָעִיף יד שרה"ר הפקר היא כו'. אין להקשות אם כן למה סתם מור"ם בהגהתו בסמוך סי"ו וכ' זה לשונו אבל בפותח לר"ה וכדומה שאין בידו למחות כלל לכ"ע לא הוי חזקה דהתם מיירי לענין זה שחבירו יכול לבנות בשלו אע"פ שמאפיל בבנינו ממילא ע"ז שכבר פתח והכא אמר שזכה מהפקר בראייה מתוך חלונו לענין זה שאין שכנגדו יכול גם כן לפתוח חלון ולראות מתוכו וחילוק זה מבואר בהדיא בתשו' רשב"א והעתקתי לשונו שם סי"ו על דברי הג"ה הנ"ל ע"ש ועד"ר ס"ח במ"ש שם והוכחתי חילוק זה עוד ממקומות אחרים:
לד סָעִיף טו וה"מ במקום שאין רשאין להוציא זיזין וכו' דברי המחבר סתומין הן מאוד במ"ש וה"מ כו' דל' וה"מ משמע דמיירי מענין א' וז"א דהא לפני זה בסי"ד איירי בפתיחת חלונות בכותל עלייתו בלי הוצאת זיזין כלל ובסעיף זה מיירי בהוצאת זיזין ועוד דלעיל איירי כשבאין לפתוח זה כנגד זה ובסעיף זה מיירי בפותח חלונו מצד חבירו הדר בצדו דהא סיים וכתב ז"ל וכשפתח זה חלונו שכנגד האויר שלפני עלייה זה שכנגדו כו' והיינו שהוציא זיזו ופתח בו חלון מצד חבירו הדר בצדו והיינו כנגד אויר שלפני עליית חבירו דאל"כ לא הל"ל שלפני עלייה שכנגדו אלא הל"ל כנגד אויר עלייה שכנגדו וכ"כ המחבר בסעיף שאחר זה ל' הרא"ש ומיירי בהכי דהוציא חלונות בבליטה בהזיז מן הצד גם בטור כ' תשובת הרא"ש ומיירי בהכי ועוד יש לדקדק דהל"ל בקיצור וה"מ במקו' שאין אדם רשאי להוציא זיזין אבל במקום שרגילין להוציא זיזין לא ונראה דכוונת המחבר הזה דפתח בר"ס י"ד בהבא לפתוח ראשון בעלייה שכנגד עליות כו' כדי ללמדנו אפילו כה"ג יכול למחות אבל מה שסיים וכתב שם דלהרא"ש הראשון שפתח הוי כזוכה מן ההפקר איירי בין בפתח בכותל עלייתו כנגד עליית חבירו הדר בהצד שכנגדו בלא זיזין ובין שהוציא ופתח בצד זיזו מצד חבירו הדר בצדו שגם בזה קאמר שזוכה מההפקר וס"ל ל"מ שהחזיק לענין זה שחבירו הדר בצדו אינו רשאי להוציא ג"כ זיזו לפתוח בו מן הצד באופן שיהיה חלונו כנגד חלון זה שפתח תחלה אלא אפי' אם אינו רוצה לפתוח בו חלון מן הצד אלא ע"י אותו הזיז יאפיל על חלון שבזיז שהוציא תחלה ג"כ אינו רשאי וע"ז מסיק המחבר וכתב וה"מ שזכה הראשון להרא"ש בכל זה במקום שאין רשאי להוציא זיזין אבל במקום שרשאי להוציא זיזין לא הוה האור שלפני עלייתו הפקר כו' וכשפתח זה כנגד אויר כו' דהיינו בצד זיזו שהוציא וכמ"ש שלא כדין פתח כיון שגם הא' כו' ור"ל ומ"ה יכול גם השני לעשות מה שירצה להוציא זיזו ולהאפיל על חלון הראשון ואם ירצה ירחיב זיזו מכנגד זיז הראשון ויפתח בו ג"כ ויאמר להראשון מה ראית שתקדים חלונך ותאסור עלי מלפתוח בזיז משום חלון סתום אתה ואני אפתח וצריכין לעשות פשרה ביניהם ומ"ה סתם המחבר שם ולא כתב אלא שלא כדין פתח ולא סיים לכתוב דהשני יכול ג"כ להוציא זיזו ולהאפיל על הראשון משום דלא ממאפיל לחוד איירי אלא כמ"ש ודו"ק:
לה סָעִיף טז והוא במקום גבוה כו'. דאלו במקום נמוך אינו יכול לבנות תחתיו משום דיציץ בהחלון מהבנין בהציגו עליו עפ"ר:
לו סָעִיף טז ומיהו כתב הרמב"ן כו'. פי' אע"ג דיש בידו למחות אפי' בדבר שאינו מזיקו עדיין על שם העתיד מ"מ אם לא מיחה בידו אין לבעל החלון חזקה בחלונו דיכול הוא להתנצל ולומר לא רציתי למחות בו כל זמן שאינו מזיקני:
לז סָעִיף טז ואפי' למ"ד שיש לו חזק' כו' ר' יונה והריב"ש הן המ"ד דס"ל הכי דכיון דיכול למחות יש לו חזקה עיין בריב"ש סי' תע"א ועד"ר:
לח סָעִיף טז אבל בפותח לר"ה כו' לא הוי חזקה. פי' ויכול חבירו הדר בצד שכנגדו לבנות מכותל בית שלו ולהאפיל עליו אם אין הרה"ר רחב ד' אמותן ביניהן אע"פ שבכה"ג אינו יכול לפתוח חלון כנגד חלון שכנגדו שפתח תחל' להרא"ש וכמ"ש לעיל בסעי"ד וטעם החילוק שביניהן מבואר בתשובת רשב"א הביאה הב"י בר"ס קנ"ה (במחס"א) ואעתיק לשונו כאן מפני שהוא כלל גדול להרבה דינים שכתבו המחבר ומור"ם בסימנים הללו קנ"ד וקנ"ה ז"ל. ששאלתם שני בתים בשני דרך ר"ה ואותו דרך הרבים אינו רחב ד"א וקדם א' ופתח חלון בכתלו שעל הדרך וכנגד אויר בית חבירו ואח"כ עמד השני ורצה להגביה כותלו ומאפיל על אותו חלון ובעל החלון מעכב על ידו. תשובה תחלה אקדים לכם הקדמה והוא שכבר נודע שאין אדם רשאי לשעבד במעשיו קרקע חבירו שלא מדעתו ופעמים שאדם משעבד קרקע חבירו במעשיו ואין חבירו יכול לעכב עליו. כיצד הבית והעלייה של שנים וקדם בעל העלייה ועשה אוצר בעלייתו אין בעל בעל הבית יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ולא לעשות רפת של בקר נמצא שבקדימתו של זה נשתעבד ביתו של זה ולפיכך צריכין אנו לדעת ההפרש שיש בין שני אלו והוא שכל שהוא מזיק את חבריו במעשיו או שמוציא זיזו וכיוצא בו בקרקע חבירו. בדין הוא אומר לו לא כל הימנך שתשמש בקרקעי ולא שתזיקני בגירי דידך והיינו זיזין ומרזב וכיוצא בו אבל כשאינו מזיקו כלל ולא משתמש בשלו כלום כל מה שהוא רוצה לעשות בשל עצמו עושה והיינו קדימת אוצר וכיוצא בו לפי שהוא יכול לומר אוצרי משלי ואין אוצרי מזיקך ומה שאתה צריך להרחיק חנות של נחתומין מחמת אוצרי לא מחמת שנשתעבד שלך לשלי אלא שאינך רשאי להזיקני וכן כשקדם החנות או הרפת לאוצר אין יכול בעל העלייה לעכב על ידו כדי שלא יפסיד עליו עלייתו שלא לעשות בו אוצרו לפי שזה אומר לו בשלי אני עושה ועכשיו איני מזיקך ואם אתה חושש לנזקך הרחק עצמך שלא תעשה אוצר בעלייתך. וא"כ יש כאן מקום שאלה. אחר שהדבר כן. מי שקדם לפתוח חלונותיו על חצר חבירו למעלה מארבע אמות ולהכניס אורה קדם וזכה בעל כרחו של חבירו וצריך חבירו להרחיק ממנו ד' אמות שהרי אינו מזיקו בפתיחת חלונותיו שלמעלה מד' אמות וכשבא לבנות יהא חייב להרחיק כדי שלא יאפיל עליו ויזיקנו וכדרך שאמרו באוצר ורפת בקר וחנות של נחתומין ותשו' הענין הזה מפני שחלון זה לקח מאויר חצר חבירו ומשתמש בו ואינו רשאי להשתמש בשל זה שלא מדעתו משא"כ באוצר שאינו משתמש בשל בעל הבית כלל. מעתה מי שקדם ופתח חלון על ר"ה ה"ז זריז ונשכר ואין חבירו שבצד השני רשאי למנעו מפני שאינו פותח על רשותו שהדרך של מלך הוא וכך רצה שכל שבא לפתוח על הדרך יפתח שאינו פותח על רשות חבירו ולא משתמש בשל חבירו כלום ולפיכך אם בא השני לפתוח חלון כנגד אותו חלון אינו רשאי שיכול לומר זה אל תזיקני בהיזק ראייתך וכדרך שבעל העליי' בעל האוצר מונע לב"ה מלעשות רפת בקר או חנות של נחתומין תחת אוצרו שקדם אבל אם בא להגביה כתלו מגביהו ואינו נמנע אע"פ שאין ביניהן ד' אמות לפי שזה אומר לו כל שאתה משתמש באויר רשותי שלא מדעתי אינך רשאי. ואלו היה זה רשאי למחות בידו בשעת פתיחת החלון ולא מיח' והחזיק בכך ג"ש ובא מחמת טענה והחזיק צריך להרחיק ממנו ד' אמות אבל זה שאינו יכול למחות כל שהוא פותח על ר"ה וכמו שאמרנו אין לו חזקה כמ"ש סוף פ' חזקת למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ולפיכך אפי' בא מחמת טענה אין לו חזקה וזה מגביה ואינו נמנע ובלבד שיגביה ד' אמות כדי שלא יציץ ויראה עכ"ל:
לט סָעִיף טז צריך לסתו' אע"פ כו'. עמ"ש בסמ"ע לעיל ס"ק ל"א:
מ סָעִיף יז אין תנאי זה כלום. דדומה לאומר שדה זו לכשאקחנו תהא קנוי' לך דלא קנה טור ול"ד למ"ש הטור ומור"ם בהג"ה ר"ס קמ"ט דמועיל החזק' נגד זה שנשאר כאן דשאני הכא דרצה להחזיק באויר שבצד חלונו שהוא מיוחד דוקא לחלק זה משא"כ התם שרצה לעמוד בשותפות עם השני כמו שהיה עמו בשותפות זה שהיה כאן וטוען שקנאה ממנו ועפ"ר:
מא סָעִיף יח לאחר ימים פי' שהחזיק בו כמה שנים וכמ"ש אחר זה בסמוך ע"ש:
מב סָעִיף יח אע"פ שהלוקח בא מחמת עכו"ם כו' פי' ובדיני עכו"ם אין חזקה לאורה אלא כל א' הוא פותח לתוך רשות חבירו וכשרוצה חבירו סותם את אורו בפניו אפי' החזיק בו כמה שנים טור:
מג סָעִיף יח אלא לגריעותא פי' כגון ישראל הקונה שדה מהעכו"ם והחזיק בה כמה שנים ובא ישראל וערער עליו ומביא עדים ששדה זו היתה שלו דאמרינן הבא מכח עכו"ם הרי הוא ככותי דאין לו חזק' בנכסי ישראל כ"א בשטר וכמ"ש המחבר סי' קמ"ט סעי"ד וט"ו ע"ש ובטור שם וכאן:
מד סָעִיף יח והעכו"ם היה יכול לסתמו כו' "עד יכול לסתמו. פי' לסתום אותו ע"י הבנין שבונה לפניו אבל בלא בנין אינו יכול להכריחו שיסתם חלונו דלא עדיף מעכו"ם ובדיניהן אינו יכול להכריחו לסתום כ"א לבנות בחצירו לפני החלון כשירצה:
מה סָעִיף יט סתום חלונותיך הדין עמו גם כאן איירי אפי' אם כבר החזיק בה בחלונו כמה שנים וכ"כ הרשב"א בתשובה זו בהדיא גם המחבר רמזה במ"ש כי כן דיניהן של עכו"ם ודיניהן הוא אפי' פתוח כמה שנים וכנ"ל ותימה הלא כבר כתב ופסק המחבר לפני זה בסעיף י"ח דאסור להלוקח אפי' לבנות בחצירו לפני חלון ראובן כיון דהחזיק בחלונו וכ"ש דאינו יכול להכריחו לסותמו וא"ל דלעיל מיירי דחלונו של ישראל היה פתוח כמה שנים קודם שבנה העכו"ם בצידו דאז שייך ביה חזקה כדין ישראל אלא שבדיני העכו"ם כשבנה העכו"ם אח"כ ביתו בצדו היה יכול לבנות בשלו ולהאפיל על חלונו מ"ה פסק דאזלינן בתר ד"ת משא"כ הכא דמיירי דמתחילת פתיחת החלון היה שם ביתו של עכו"ם ומיד הי' ברשות העכו"ם לבנות נגדו ולא היה לו להישראל זה שום חזקה מעולם דז"א דגם לעיל איירי אף שמתחיל' פתיחת החלון היה שם ביתו של עכו"ם כדמשמע ל' המחבר שם ז"ל ראובן יש לו בית אצל עכו"ם ופתח חלון על גגו של עכו"ם ועוד שהרי מסיק מור"ם וכתב עליו שם ז"ל וכל זה מיירי שידוע שחצירו של עכו"ם היה קודם לחלונות של זה. ונראה ליישב אחר שנדקדק בל' המחבר הכתוב בשני הסעיפי' דבסעיף י"ח כתב ראובן פתח חלון על "גגו של עכו"ם כו' ובסעיף י"ט כתב ראובן פתח חלונו על "חצירו של עכו"ם ועוד שבסעיף י"ח כ' שבא הלוקח לבנות נגד החלון ובסעיף י"ט כתב שבא הלוקח להכריח לבעל החלון שיסתו' חלונו ואף שמעשים כך היו מ"מ המחבר שבא לכתוב הדינים ולא המעשים לא היה לו לשנות. ונר' דמשום חילוף הנושאים מ"ה נתחלפו הדינים והוא דבסעיף י"ח דאיירי דהחלון היה פתוח להגג ובסתם גג אף שאינו משופע לית ביה היזק ראיה כל כך וכמ"ש הטור בר"ס קנ"ט גם בדברי המחבר שם ס"ב גם בר"ס ק"ס ע"ש ומ"ה כתב דהלוקח בא להגביה ביתו בענין שסותם כו' ולא כתב כדי לסתום כדי שלא יזיקנו בהיזק ראייה מוכח מזה דאיירי בחלון דלא היה לו היזק ראייה ממנו אלא להגביה בנין ביתו נתכוון מ"ה פסק כיון דלא בא להלוקח עי"ז אלא גרם היזק לא אמרי' בזה הבא מכח עכו"ם יש לו זכות עכו"ם ואין להלוקח להזיק לבעל החלון בידים להאפיל עליו בבנינו משא"כ בסי"ט דמיירי דהחלון היה פתוח על חצר עכו"ם ובסתם חצר יש בו תשמיש ומזיקו בראייתו בכל פעם שרואה וה"ל כהזיקו בידים מ"ה פסק דיש כח ביד הלוקח להכריח לבעל החלון שיסתמו וכ"ש שהרשות ביד הלוקח לבנות כנגדו ולא מטעם שבא מכח עכו"ם ויש לו זכות העכו"ם שהרי אין העכו"ם היה יכול להכריחו לסתום אלא שלאו כל כמיניה דבעל החלון להזיקו בידים ואף שיש חזקה להיזק ראייה להרא"ש וסייעתו ה"מ לחזקה שיש עמו טענה משא"כ בזה שלא טען שקנהו ואף אם היה רוצה לטעון כן לא הי' נאמן ע"ז כיון שבדיני עכו"ם אין קפידא בראיי' ואינו יכול למחות וכה"ג אפי' בישראל עם ישראל היכא דאין מחאה אין חזקה ומה"ט נמי אפי' להרמב"ם וסייעתו דס"ל דבפתיחת חלון לפניו סגי דאמרינן דמחל לו ה"מ בישראל מישראל ולא בישראל עם העכו"ם דאינו קפיד בהיזק ראייה אבל בסי"ח דאינו מזיקו בראייתו אע"ג דשם ג"כ שייך לומר במקום שאין מחאה אין חזקה וכמ"ש מ"מ כיון דראינו שזה העכו"ם המוכר לא בנה נגד חלונו וזה שימש בחלונו בפני העכו"ם כל זמן היותו ביד העכו"ם אוקמיני' אחזקה זו וה"ל כאלו מחל או מכר לו העכו"ם גם הגאון שהביא הטור בזה דכתב הא דלא אמרי' הבא מכח העכו"ם כו' איירי בבא לבנות לפני החלון ולסותמו דהיינו בלא הזיקו בעל החלון בראייתו ע"ש ועמ"ש עוד מזה בפרישה ודרישה גם בסמ"ע לעיל סמ"ה סי"ז דפסק המחבר עצמו דהבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם וחזר וכ"כ בסי' ס"ו סכ"ה וגם מור"ם סתם וכ' כן בסי' ס"ז סי"ז וכתבתי שם דכול' הם מטעמא דהיכא דישראל בא להזיק להלוקח בידיה ולהפקיע ממונו יש לו דין עכו"ם ע"ש ורוק:
מו סָעִיף כ הכותל כולו לפנים. פי' שייר הכותל הנשאר כמו שהיה פתוח לצד פנים ועפ"ר:
מז סָעִיף כ גילה בדעתו שעקרה כו'. המחבר לטעמו דס"ל דאין להלוקח דין העכו"ם המוכר דאלו להרא"ש בלה"נ יכול לבנות כנגדו כמו העכו"ם מיהו י"ל דשאני הכא דמיירי דלא היה ידוע דחצר העכו"ם קדמוהו דבזה הרא"ש מודה וכמ"ש מור"ם בסעי"ח ע"ש ועפ"ר:
מח סָעִיף כ ועוד יכול הקונה כו' ול"ד למ"ש מור"ם לפני זה בס"ס י"ב דאם בעל החלון יאמר אני סתמתי כו' עד דעל בעל החצר להביא ראי' דשאני הכא דאין העכו"ם לפנינו ואיכא למימר אלו הוה לפנינו היה מביא ראיה שהוא סתמה והיותר נר' דשם איירי שהיו פצימין עדיין בתוך החלון שלא הסירה בעל החלון והן ראייה שלא בא לסתום לגמרי דבהכי איירי שם וכאן איירי דלא הי' ניכר אם היה שם פצימין מעולם וכי"א שכ' בסי' זה בש"ע בהג"ה סי"א דכ' דהולכין אחר מנהג המדינה דאם נהגו להחזיק בלא פצימין הוה חזק' ועפ"ר:
מט סָעִיף כ ולסתום לאלתר הוי חזקה. פי' כשסתמו זה שבצדו:
נ סָעִיף כא מי שהיתה לו חלון בכותלו ובא חבירו ועשה חצר כו' המחבר תפס ל' הרמב"ם דרפ"ז דשכנים דכתב ג"כ כן משמע מל' שכ' ועשה חצר בצדו דהחלון הי' קודם לעשיית חבירו החצר וק' מה היה מתחלה אי הוה מקום הפקר וקאמר כאן דזה החזיק באור חלונו מההפקר שוב אין חבירו שבא לזכות אחריו בצדו ג"כ מההפקר ולבנות חצר יכול להאפיל עליו או לומר סתום חלונך קשה למה סיימו וכתבו שהרי החזיק בהיזק זה שהרי בשעה שפתח חלונו לא היה היזק והל"ל שהרי זכה זה מהפקר ועוד דמור"ם מסיק וכתב ז"ל וכל זה בבונה חלון שע"ג חצר הל"ל בבונה חלון ע"ג הפקר ועוד דא"כ ק' למה כתב הרמב"ם דינו בפותח חלון למקום הפקר ה"ל למכתב סתמא מי שהחזיק בחלונו ויהיה במשמעו הן שפתחו למקום הפקר הן שפתחו לחצר חבירו שהיה מוקדם והחזיק עליו בחלונו לכל מר כדאית ליה כנ"ל שהרי ס"ל להב"י והמחבר שגם להרמב"ם יש חזקה להיזק ראייה (וגם הטור שכ' האי דינא בסל"ב בל' זה ראובן שהחזיק בחלונו הפתוח לחצר שמעון כו' משמע מלשונו דאיירי שהחצר הי' כבר) ואי מיירי שפתח החלון לחורבת חבירו ק' ג"כ קושיות הנ"ל גם ק' הא סתם המחבר וכתב בססי"ו דהפותח לחורבה אין לו חזקה ומכ"ש דא"ל דמיירי דפתחו לר"ה דא"כ לא קאי עליו שפיר הגהות מור"ם שכ' וכל זה כו' וגם אין שייך לומר ובא חבירו ועשה חצר בצדו כו' דמשמע תכף בצד החלון גם מסיקו כ' דא"צ להרחיק מהכותל כלומר כשהבנין נמוך ובר"ה עצמו ודאי אין לעשות חצר או בנין כותל ע"כ נראה דצ"ל דהאי ובא חבירו ועשה חצר ל"ד הוא אלא מיירי נמי כשפתח חלון לחצר חבירו המוקדם לו והחזיק בו כנ"ל והכי הן הצעת דבריו מי שהיתה לו חלון בכתלו ר"ל שהיה חלון בהיתר בכתלו באיזה אופן שיהיה ובא חבירו לערער עליו אם בא לערער מכח זה שעשה כבר חצר בצדו וזה מזיקו בראייתו עליו מחלונו וא"ל סתום א"י שהרי כו' ואם הערעור ביניהן הוא מכח שרוצה לבנות נגד חלונו כו' צריך להרחיק וכו' ודוק:
נא סָעִיף כא ולהגביה הבנין ד"א המ"מ כ' די"א הא דסגי בד"א היינו דוקא כשלא הרחיק הכותל אלא כדינו ויותר מכאן מעט אבל אם הרחיקה ריחוק גדול כ"ש שיראה משם כשיגביה ד"א מחלונו של זה וכן פי' תנא דברייתא שצריך להגביה כדי שלא יציץ ויראה עכ"ל:
נב סָעִיף כא אע"פ שלא הרחיק מהכותל והיינו דוקא היכא דליכא חששא דדוושא וכאשר יתבאר בטור ובדברי המחבר בסי' קנ"ה סי"ב וי"ג ע"ש ב"י:
נג סָעִיף כב או כונס ראש הכותל כו'. פי' עשהו בשיפוע וחדוד באופן שלא יכול לישב עליה ולהציץ באשר"י ובר"ש ובטור כתוב וגם צריך שישפע כו' דמצריך תרתי שיהא גבוה ד' אמות וגם שישפע ויכניס ראש הכותל ועד"ר מ"ש בטעם פלוגתתן ועד"מ שהביא להמ"מ דכ' על דעת הרמב"ם דכן עיקר ומ"ה השמיטו המחבר ומור"ם לדעת רשב"ם והטור:
נד סָעִיף כב ומודדין טפח זה מן החלון. ל' הטור וכל אמות סתמא שבתלמוד הן של ו' טפחים והטפח הוא ד' אגודלים עכ"ל ובתשו' מיימון ס"ס קנין סי"ד כ' דמודדין ברוחב אגודל בפרק ראשון שבאגודל והביאו בד"מ ע"ש ולא ידעתי למה השמיט כל זה המחבר:
נה סָעִיף כב ולא מן השקיפה פי' כשמשפע הכותל שבו החלון בין בפנים בין בחוץ כדי לראות ע"י ממרחק וע"ש במרדכי סי' תרצ"ה:
נו סָעִיף כב יכול לשוקפו אח"כ. פי' אחר שיכול לעשות החלון הרשות בידו לשוקפו ואין צריך ליטול רשות מחבירו ע"ז ומ"ה אין לו חזקה אם חבירו בא אחר זמן לבנות בחצירו במקום השקיפה ההולכת בצד הכותל:
נז סָעִיף כג וחלון באמצע הארבע ל"ד באמצע קאמר אלא ☜ ר"ל שיהא בין שני הכתלים ד"א עם רוחב החלון שהוא בכלל המרחק דד' אמות ומ"ש באמצע כאלו אמר בכלל הד"א וז"ש בב"י דיכול לבנות ג' כתלים סביב חלון חבירו ברחוק ד' אמות מרובעת כו' ע"ש וזהו דלא כמ"ש הטור דס"ל דצ"ל ד' אמות זולת רוחב החלון ועד"ר:
נח סָעִיף כד עשה גג משופע אצל חלון חבירו וע"ל בסי"ו דכ' בשם הרא"ש דבעל החלון יכול למחות מלעשות תחתיו גג משופע וגם לרשב"א שמביא שם נראה דיכול למחות כיון דמסיק שם דגם אליביה אין לבעל החלון חזק' וצ"ל דהכא מיירי דהגג היה בנוי מן הצד (או רחוק קצת) באופן שלא עכבתו לראות מהחלון להחצר:
נט סָעִיף כד צריך להשפיל ממנו ד' אמות הטעם דגם עליו עולין לפעמים ואז יראו לתוך חלון חבירו טור:
ס סָעִיף כה חדר לאוצר יין. פי' ואע"פ שעכשיו אין שם יין וכ"כ בתשובת רשב"א בהדיא כתבתי בססי"ו ע"ש ועיין ל' סי' קנ"ה ס"ב וג':
סא סָעִיף כו שרצה להגביה כו' על הוצאתו. כצ"ל ועיין לקמן סי' קנ"ז ס"ט דשם כ' הט"ו דאם ירצה לבנות הא' על הוצאתו וגבוה יותר מד' אמות דיכול חבירו לעכב עליו ה"ט כמ"ש שם דיכול לומר אני משתמש בחצי עובי הכותל שלי והכא מיירי דחבירו בא לבנות ולהגביה בחצי עובי הכותל שלו דמותר וכמ"ש מור"ם ג"כ שם:
סב סָעִיף כז ושמו הבנין והעצים. עפ"ר מ"ש ע"ז:
סג סָעִיף כז א"י לומר סתום ואם בא הוא לסתום על הוצאתו עמ"ש דינו לעיל סי"ד ולקמן סי' ?קע"ג:
סד סָעִיף כז ודוקא באכסדרא כו'. בד"מ כתוב דהיינו דוקא כשחלקו סתם כו' עד"ר וע"ש:
סה סָעִיף כח ראובן שנתן או מכר כאחד דקדק לכתוב כאחד דאז אליבא דכולי עלמא יכול לבנות לפני החלון משא"כ כשמכר להן זה אחר זה דבזה יש פלוגתא כמו בדין כשמכר החצר ושייר לנפשו הבית דמה מכר ראשון לשני כל זכות שהוא בידו וק"ל ודין שנים שקנו מא' וחלקו או שנים שקנו משנים או מב' אחים שחלקו נתבאר לקמן סי' קע"ג ס"ג:
סו סָעִיף כח לבנות בפניהן המחבר לטעמיה שכ' בסעיף שלפני זה דדוקא יכול לבנות לפניהם ולא לומר לו סתום חלונך ומור"ם שכתב די"א די"ל סתום ה"נ ס"ל בדין זה וגם הטור סתם וכ' בדין זה דצריך לסתום וה"ט משום דפסק כהרא"ש דס"ל בדין שלפני זה שי"ל סתום ע"ש ודוק גם עי' בד"מ מ"ש עוד פרטי דינים בדינים הנלו:
סז סָעִיף כח י"א דאינו י"ל סתום גם בכאן כתב מור"ם סתום לסברתו דלסברת המחבר הל"ל לבנות וק"ל:
סח סָעִיף כח ויש חולקין ע"ש דסיים בטעמו וז"ל דאע"ג דמוכר בעין יפה מכר מ"מ נזקו לא מכר ליה וזה מזיק ליה כל שעה בראייתו ☜ וה"מ כשהיה הנזק בשעת המכר אבל אם מכר ליה בית הפתוח לחורב' שלו אע"פ שעשויה לבנות כיון שפתח זה החלון ברשות אף כשיבנה זה החורבה אין לו לסותמו עכ"ל:
סט סָעִיף כט אלא מסלקינן ההיזק מיד. ע"ל סי' ק"י ס"ס ד':
ע סָעִיף לא ואע"פ שאין ביניהם ד' אמות והיינו כשפתח חבירו החלון היה זה כבר מוחזק בחצירו וכמה שכתוב לעיל בס"ס ט"ז ובסכ"א ע"ש ודו"ק:
א סָעִיף ו ואע"פ שהוא גבוה. בפ' חזקת (בבא בתרא דף נ"ט) א"ר זירא למטה מד' אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מד' אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ור' אלעאי אמר אפי' למעלה מד' אמות אין לו חזקה ויכול למחות לימא בכופין על מדת סדום קמפלגי דמר סבר כופין ומ"ס אין כופין לא דכ"ע כופין ושאני הכא דא"ל זמנין דמותבת שרשיפא תותך וקיימת וכ' הרמב"ן בחידושיו וז"ל ואיכא דמקשי מ"ש הכא דחיישינן ומ"ש גבי חצר דתנן למעלה מד"א אין מחייבין אותו לבנותו טעמא דמלתא דלא עבידי אינשי לאותובי שרשיפא בחצר ועוד דבחצר חבירו רואהו ומתיירא ממנו אבל בביתו אין חבירו רואהו ואינו מתיירא ממנו הראב"ד ז"ל עכ"ל. ולי נראה דלק"מ לולי דברי הרמב"ן דהא אי לאו דכופין עמ"ס ודאי היה יכול למחות שלא לפתוח חלון על אויר חצר חבירו לפי שנהנה מאויר חצרו אלא משום דכופין עמ"ס בדבר שזה נהנה וזה לא חסר ולזה קאמר דכ"ע כופין ושאני הכא דא"ל זמנין דמותבת שרשיפא וכיון דזמנין דאית ליה היזק תו לא שייך ביה מדת סדום אע"ג דאינו היזק ממש כל שחסר קצת ומיעוטא דמיעוטא נמי תו לא הוי ממדת סדום והתם גבי למעלה מד"א בחצר נמי אין כופין על מדת סדום מה"ט דהוי חסר קצת וכמ"ש תוס' פ"ק דב"ב (דף ה') גבי למעלה מד"א וז"ל ואע"ג דזה לא נהנה וזה לא חסר פטור הכא זה חסר הוא שגורם לו שהגביה הכותל למעל' מד"א כדי שלא יהיה לו היזק ראיה ממנו בשום ענין עכ"ל והיינו נמי מה"ט דזמנין דאית ליה היזק ראיה ה"ל חסר קצת ואפ"ה אין כופין לבנות למעלה מד"א כיון דאינו היזק גמור וא"כ השתא דמחייבין אותו גבי למעלה מד"א לשלם משום זה נהנה וזה חסר קצת מכ"ש דאין בזה משום כופין עמ"ש כיון דזמנין דמותבת שרשיפא וחסר קצת דתו לא הוי מדת סדום וכמ"ש:
ב סָעִיף ח כיון דממילא ז"ל הסמ"ע הרא"ש כת' טעם אחר שהביאו הטור בסי' קנ"ז ז"ל דלא שייך כאן חזקה דטעמא דחזקה הוא כיון שלא מיחה הפסיד והיינו דוקא היכא דהמחזיק מזיק ואינו ניזק כגון מי שיש לו חלון פתוח לחצר חבירו אבל היכא שמחזיק ניזק כמו שהוא מזיק יכול לומר לא חששתי למחות כיון שאני מזיקך כמו שאתה מזיקני והייתי ממתין אולי תפתח אתה לתבוע וגם היזק תדיר הוא ודמי לקיטרא ולא דמי לחלון דהתם לאו היזק תדיר היא שלאורה הוא עשוי ולא להסתכל לחצר חבירו עכ"ל. ונפקא מיניה בין הטעמים בהיזק ראיה שבין גג לחצר ומבואר בסי' ק"ס דבעל הגג מזיק לחצר ואין בעל החצר מזיק לגג דלפי טעם הראשון כה"ג מהני חזקה להיזק ראיה כיון שהמחזיק מזיק ואינו ניזק ולפי טעם השני גם בין חצר לגג לא מהני חזקה כיון דדמי לקוטרא:
ג סָעִיף י חלון קטנה. כ' הרמב"ן בחידושיו וז"ל ומסתברא בחלון שאין לו חזקה כגון מצרי או למעלה מכיון שא"צ הוא לסותמה אע"פ שאין לו מכנגדו כדי שלא יאפיל עליו אבל מלמעלה שלא יציץ ויראה ומלמטה שלא יעמוד ויראה יש לו שאם אתה מתיר לו היזק ראייתו אתה מצריכו לסותמו ולא יהא אלא בבאין שניהם לבנות בבת אחת אינו בדין שנתיר לזה היזק ראיה שגירי' הוא וכיון שאינו מצריך להרחיק אין לו למחות בידו לו' או סתום או אזיק אותך בגיראי וראיתי למקצת מחברי' אחרוני' שטעו בזה עכ"ל. ונראה דהרמב"ן סובר כדעת היש מפרשים שהביא הרא"ש ס"פ חזקת דהא דאמרינן חלון למעלה אין לו חזקה היינו דוקא לענין זה שלא יכול לכופו לזה להרחיק ד"א אבל גם זה אינו יכול לכופו לסותמו וע"ש ועש"ה ס"ל להרמב"ן דאינו רשאי להזיקו בגירי' דה"ל כסותם אבל לפי דעת הרא"ש שם דהיכא דאין לו חזקה יכול לכופו לסותמו וכן דעת הטור וב"י א"כ פשיטא שיכול להזיקו בראיה כיון שיכול לסותמו ומ"ש הרמב"ן ואפי' באין שניהם לבנות בבת א' כו' כיון דקי"ל כרבי אלעאי דגם למעלה מארבע אמות יכול למחות א"כ ודאי פשיטא דכשבאו שניהם לבנות דיכול הוא למחו' על החלון ואפשר דהרמב"ן מיירי מחלון מצרי ולטעמיה שכ' בחידושיו דחלון המצרי מד"א לכ"ע אינו יכול למחות ע"ש ומש"ה כ' דכשבאו לבנות שניהם בבת אחת צריך זה להרחיק שלא יזיקנו בראי' וא"כ לדידן דקי"ל דאפי' במצרי ולמעלה מד"א יכול למחות א"כ ודאי כשבאו שניהן כאחד לבנות מוחה הוא על החלון ויכול לבנות למעלה ולמטה ומכ"ש לדעת הרא"ש והטור דס"ל דאפילו העמיד כבר את החלון יכול הוא לכופו לסותמו דודאי יכול לבנות למעלה ולמטה אפי' במקום שמזיקו בראי' וכמ"ש ועוד נראה דאפילו לדעת היש מפרשים שברא"ש דאילו יכול לכופו לסותמו מודי דיכול הוא לבנות למעלה ולמטה כיון דעיקר הטעם בגמר' דף נ"ט הא דיכול לבנות למעלה מד"א היינו משום כופין עמ"ס כיון דאויר חצירו דידיה הוא ולא הוי מדת סדום אלא במקום שזה נהנה וזה לא חסר ואם אנו כופין את בעל החצר שלא יבנה למעלה ולמטה בכדי שלא יזיקנו בראיה אין לך חסד גדול מזה ואין זה מדת סדום אלא שלי שלי ושלך שלך ולכן נראה לענ"ד עיקר כדברי מחברים האחרונים ודו"ק:
ד סָעִיף יב ומיד הוי מחילה כ' הסמ"ע וז"ל הרא"ש וסייעתו מודים בזה מטעם שכ' המחבר שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק אלא א"כ מחל והרמב"ם שכ' ג"כ טעם זה בסתימת החלון אע"ג דס"ל גם בשאר נזיקין ה"ל חזקה מיד היינו דוקא כשאנו יודעין שהרגיש בנזק ושתק וכמ"ש המחבר בסעיף ז' וכאן בסתימה קמ"ל דמסתמא הרגיש דחזקה הוא דאין אדם וכו' ע"ש: ומ"ש הסמ"ע דבשאר נזקין דוקא כשאנו יודעין שהרגיש אינו מדוקדק דהא כתב הרמב"ם להדיא פי"א משכנים מי שהחזיק בנזק וכו' והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם כו' וכיוצא בהם על הניזק להביא ראיה וכ"כ בש"ע סי' קנ"ה. ומ"ש בש"ע סעיף ד' או שידע הנזק ולא ערער היינו לאפוקי אם נתברר שלא ידע הא סתמא אמרינן ידע ואין הניזק נאמן לו' לא ידעתי כמו בחזקת שלש שנים שאינו נאמן לו' לא ידעתי וכמ"ש הרב המגיד פ' י"א משכנים ע"ש. אלא דהחילוק בין לאלתר של שאר נזקין ובין לאלתר דסתימת חלון דבשאר נזיקין נהי דאין צריך שלש שנים אבל עכ"פ זמן מה בעינן שיעורא שיכול להתברר לניזק ובתר שיעורא הנזכר תו אין הניזק נאמן לו' לא ידעתי ובלאלתר דסתימת חלון לא בעי שיעורא כלל ומשום דהנזק תיכף מתברר וכמ"ש הריב"ש בסימן קע"א וכמ"ש בסי' קנ"ג סק"א:
ה סָעִיף טז וכיון שאינו יכול לעכב אין לו חזקה והוא דעת הרא"ש אבל הריב"ש בסי' תע"א כתב וז"ל ומ"ש הרא"ש ז"ל שהפותח חלון על גג של רעיפים אין בעל הגג יכול לעכב כיון אינו מזיקו בהיזק ראיה ולכן כשיבוא לבנות כנגדו א"צ להרחיק שאין לחלון זה חזקה כיון שאינו יכול למחות כו' כדאמרינן בגמרא דטעמא דרבי אלעאי בלמעלה מארבע אמות משום דמייתי שרשיפא וחזי ליה הוכיח הרב ז"ל דהיכא דליתיה להאי טעמא וליכא היזק ראיה כלל כגון גג של רעיפים אינו יכול למחות דכופין עמ"ס וממילא כיון שאינו יכול למחות אין לו חזקה והוא עשה מן המסובב סיב' ומן הסיבה מסובב שהרי לפי הנראה מל' הגמ' היסוד והסיבה היא החזק' ומדין החזקה יצא לנו אם יכול למחות אם לאו ולדבריו אף אם אינו יכול לעכבו מלפותחו למה אין לו חזקה של שלש שהרי הי' לו למחות בסוף כל שלש ושלש שלא יחזיק עליו לענין שאם יבא לבנות כנגדו לא יצטרך להרחיק וכיון שלא מיחה יש לנו לו' שיש לו חזקה וכיון שיש לו חזקה חזר הדין שיוכל לעכב דמצי אמר מחזקת עלי ולא מצינא דאטרח למחות בסוף כל שלש ושלש ולאו מדת סדום הוא וכו': וכן יש הוכחה לזה בריש פ' לא יחפור דמקשי לרבא דאמר הבא לסמוך אינו סומך ממתני' דתני כולהו הרחקות דכותל טעמא דאיכ' כותל הא ליכא כותל סמוך אלמ' לרבא אע"ג דליכא כותל והשתא ליכא היזקא כלל וליכא טעמא דכל מרא ומרא מרפי לי לארעאי אפ"ה לא סמיך וכו' ולא מצי אמר אסמיך בי' האידנ' וכי עבדית לכותל אשקלי' שכיון שסמך קשה הוא לסלקו ונמצאו כל היום מתעצמין בדין עכ"ל. והנה מ"ש הריב"ש על הרא"ש שעשה מן המסובב סיבה כו' שהרי הי' יכול למחות בסוף כל שלש שלא יחזיק עליו כו' לכאור' נרא' כן בפ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ה א)"ל רב אשי לרב כהנא ואי לפירוי אחתי' מאי ה"ל למיעבד א"ל איבעי' ליה למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנת' דסורא דכת' בהו במשלם שנין אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש לי' לשטר משכנת' גביה וא"ל לקוח הוא בידי ה"נ דמהימן מתקנין רבנן מידי דאתי בי' לודי פסידא אלא איבעי' לי' למחויי ה"נ איבעי' לי' למחויי: אמנם לאחר העיון נראין דברי הרא"ש דודאי כל שיש לו רשות לפתוח החלון ליכא תורת חזקה כלל ואין הבעלים צריכין למחא' כל עיקר וראי' לזה מהא דאמרי' פ' חז"ה דף מ"ט בהא דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ע"ש דפריך עלה פשיטא כיון דאית לי' פירא אכיל פירא וע"ש. וה"נ כיון דאית ליה רשות בפתיחת החלון הו"ל כמו הך דבעל וע"ש פי' רשב"ם שכ' וז"ל דהכל יודעין דלפירי נחית כיון דאית ליה פירי ולא דמי למשכונ' דצריך למחויי שירד לפירות כי היכא דלא ליחזק התם שמא ע"י אורך הזמן ישכח הדבר שירד בתורת משכונא מש"ה צריך למחויי וע"ש וא"כ הא דצריך למחות שלא יחזיק היכא שירד לפירי היינו היכא דלא נודע אם ירד לפירי אבל היכא דידוע דאית ליה פירא מסתמא לפירי נחית ואינו צריך למחות כלל וה"נ כיון דאית ליה פתיחת חלון אין כאן חזקה כל עיקר וא"צ מחאה כלל וז"ב. והיינו נמי טעמא דאומן אין לו חזקה כלל דאמרי' שירד בתורת אומנות וא"צ מחאה שירד לאומנות דסתמא הכי הוא: ובחידושי הרמב"ן פ"ק דב"ב דף ז' בהא דאמרו האחי' אין להם חלונות זה על זה וז"ל ומה שאמרו אין להם חלונות זע"ז אומר רש"י ז"ל דוקא שלא החזיק בחלונות לאחר חלוקה אבל החזיק מעכב עליו שלא לבנות כנגדו ותמהני מאחר שאינו יכול למחות ולסתום במה החזיק ואפשר שהי' לו למחות ולו' אחר חלוקה איני מוחל לך על חלונותיך שתחזיק בהם עכ"ל וזה מורה כדברי הריב"ש דאפי' במקום דאית ליה רשות צריך למחות שלא יחזיק וכ"ת א"כ אמאי לא יוכל לסתום נמי מה"ט באחין שחלקו כי היכי דלא ליחזקי וכמו בגג של רעיפים משום דבאחין שחלקו לפי דעת רש"י אמרי' מסתמא אדעת' דהכי חלקו להיות חלונות ואמת המים כמו שהי' בחיי אביהם אלא שיוכל נמי לבנות כמו בחיי אביהן וכיון דאדעת' דהכי חלקו שיעמדו שם חלונות ואמת המים היאך יוכל למחות ולסותמו ואם מתיירא שלא יחזיק יעשה מחאה בשטר ובע"כ צריך לשומרו משא"כ בגג של רעיפים אין אנו כופין אותו בחנם לשמור שטר מחאה ומש"ה יכול למחות דלא ניחזקי אלא דהרמב"ן בחידושיו נרא' דס"ל כדעת הרא"ש ע"ש דף י"ח גבי סמיכת מזיקין היכא דליכא דבר הניזק דכ' דאין אדם יכול למחות ביד חבירו שלא לסמוך וכשיבא הלה לסמוך הוא מוחה בידו ומשום דלמא מחזיק עלי ליכא למיחש שכיון שאינו יכול למחות אין לו חזקה עכ"ל. וא"כ צ"ל דהא דכ' גבי חלונות להיפך היינו אליב' דרש"י דס"ל דאינו יכול למחות ואפ"ה הוי חזקה ולדידיה לא ס"ל: אמנם נראה דודאי היכא דידוע מלתא בודאי דאית ליה רשות בכך אינו צריך מחאה כלל וכמו שהוכחנו מהך דבעל דאית לי' פירי דאין צריך מחאה כלל שלא יחזיק אלא דגבי חלונות דאחין כיון דטעמא דאית להן חלונות כ"ז שלא יבנה זה כנגדו אינו אלא משום דאמרי' סתמא דמלתא כיון שחלקו בסתם אדעת' דהכי חלקי שיהי' להם חלונות כמו בחיי אביהן וכמו כן יבנה כנגדו כמו בחיי אביהן אבל אם רצו האחין לחלוק בפירוש באופן שלא יהי' להם חלונות ודאי אין להם זה על זה חלונות בע"כ אא"כ עלו בדמים שיקנה החלונות לגמרי וא"כ היכא דאית ליה חזקה מצי טעון שקנה החלונות לגמרי משא"כ בגג של רעיפים דבע"כ אית ליה חלונות משום דכופין על מדת סדום וה"ל כמו בעל דאית ליה פירי בע"כ דאין צריך מחאה כלל אבל באחין דבע"כ אין להם חלונות רק היכי שחלקו בסתם ולא התנו אמרי' אדעתא דהכי חלקו שיהי' להם חלונות אבל מחאה צריך שלא יחזיקו כמו במשכנת' דפירי כיון דאינו ידוע בודאי דלפירי נחית ומצי טען בתורת לקוח כל זמן שלא עשה מחאה ואינו נאמן לו' לפירות הורדתיו כיון דאין ידוע וה"נ באחין אינו ידוע אם נחית בתורת חלוקה להיות לו רשות לחלונות או שעלו בדמים להיות החלונות שלו לגמרי בתורת לקוח כיון דאין לו בע"כ חלונות על חצרו אבל בגג סל רעיפים דבע"כ אית ליה הו"ל כמו הך דבעל אית ליה פירי וז"ב. ומ"ש הריב"ש דיש לזה ראיה מהא דפריך ר"פ לא יחפור מכל הנסמכין לרבא דאמר אינו סומך וכו' כבר כת' הרא"ש שם בהא דפריך לרבא דאמר אינו סומך בשם הר"ר יונה דכ' להוכיח מזה דאפי' ליכא דבר הניזק יכול למחות שלא יחזיק עליו וחולק עליו בראי' זו דהתם גבי בור מרפי לארעי' ובאינך נמי כיון שטרח' גדולה לסלק אמרי' שלא לסמוך אבל בגג של רעיפים ועושה חלון עליו אין טורח בסילוקו כיון שבונה הכותל בצדו ע"ש:
ו סָעִיף טז וכותל ביניהם ונפל הכותל. והנה דעת הרא"ש דצריך לסתור חלונותיו ובתשובת הגאונים כתבו להתיר כיון שעשה בהיתר. ועיין ר"פ לא יחפור דפריך שם לרבא דאמר אינו סומך מהא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות וטעמא משום עבודת הכרם הא לאו הכי סמוך אע"ג דאיכא שרשין דקא מזקי הבמ"ע דאיכ' צונמ' אי הכי אימא סיפא היו שרשין יוצאין בתוך של חבירו וכו' ואי דמפסיק צונמ' מאי בעי התם הכי קאמר ואי לאו צונמ' והיו שרשין יוצאין בתוך של חבירו מעמיק שלשה טפחים. וכ' שם הרמב"ן בחידושיו ז"ל והא דאמרי' ואי לאו צונמ' קשיא לן אמאי לא יעקור הכל וראיתי בפי' הראב"ד ז"ל שפי' הכי קאמר ואי לאו צונמ' השתא שבשעה שסמך הית' צונמ' ואתרמי מלתא שנטלה הצונמ' משם וליתי' השתא ולא מחוור לן שאם לא סמך אלא משום שהיתה שם צונמ' כשנעקרה יעקור הוא את האילן עכ"ל. ונרא' דה"ה הך דכותל ביניהם ונפל הכותל תליא בזה דתשובת הגאונים שהתירו משום שעשה בהיתר סברי כדברי הראב"ד. והרא"ש סובר כשטת הרמב"ן וכיון דלא סמך החלונות אלא משום שהי' כותל ביניהם כשנפלה הכותל צריך לסתום החלונות כמו בהך דצונמ':
ז סָעִיף טז דמאי שנא שרואין בית זה. שם בתשובת הרא"ש ראובן יש לו בית ושמעון יש לו בית נגד בית של ראובן והיו בבית ראובן חלונות פתוחים נגד ביתו של שמעון ולאחר זמן מכר שמעון לראובן את ביתו והי' ללוי גינה אחת נגד הבית שקנה ראובן משמעון ובאותו הבית היו חלונות פתוחים לגינתו של לוי ומן החלונות של ראובן לא הי' ללוי היזק ראיה לגינתו כי הבית שלקח משמעון מפסיק בנתיים אבל מחלונות שהי' בבית שקנה ראובן משמעון היו רואין לגינ' וכו' אמנם בטענ' האחרת אני מזכה את ראובן כיון שהחלונות של בית שמעון היו פתוחים לגינת לוי ולא הי' יכול לסותמן א"כ לא נתוסף שום היזק לגינת לוי בנפילת בית שמעון דמעיקר' נמי הוי בעי לאצטנועי מהדרים בבית שמעון ולא הי' יכול לעשות שום תשמיש צנוע ועוד אם ירצה ראובן יחזור ויבנה הבית שקנה משמעון ויפתח חלונות כבתחלה ומה לו חלונות של בית ראובן ומה לו חלונות של בית שמעון עכ"ל. ויראה דהיינו דוק' אם ראובן קנה בית המפסיק בזה הוא דקאמר הרא"ש דאינו צריך לסתום חלונו כיון דשלו הוא אמרינן אי בעי בלי ליה אבל אם היה בית המפסיק של אחר בזה נראה דראובן צריך לסתום חלונו דאע"ג דאי בעי בעה"ב המפסיק בני לה מ"מ כל זמן שלא בנה לה אין ראובן רשאי להזיק ללוי כיון דהשת' שנפל יוכל לוי לעשות דבר הצנוע בביתו אין ראובן רשאי להזיק כיון דלא בדידיה תליא מלת' לבנות כנגדו:
ח סָעִיף יב ועוד יכול הקונה. וקשה דהא כתב הרמ"א בסעיף י"ב דאם בעל החלון אומר אני סתמתי כו' בעל החלון נקר' מוחזק. ועמ"ש בסמ"ע בזה ליישב ונרא' דהתם בסעיף י"ב הטעם כמ"ש הריטב"א דבעל החלון הי' מוחזק בחלון ואינו יוצא מחזקתו אע"פ שנסתר ומש"ה על בעל החצר להבי' ראיה ועיין ש"ך סקי"ד והיינו משום דבעל החלון מיקרי מרא קמא אבל הכא לא שייך לאקומי בחזקת מרא קמא כיון דנגד הכותי לא הי' מוחזק וא"כ השת' שהחלון סתומ' לא נודע אם הי' מעולם בחזקתו דשמא הכותי סתמה. ואע"ג דבספק חלון קדם הוי חזקתו חזקה וכמ"ש הרמ"א בסעיף י"ח. היינו אם החלון לפנינו פתוח ואזלינן בתר השת' לו' שהי' פתוח כבר קודם לכותי אבל היכא שנמצ' סתום לפנינו דליכ' חזקה דהשת' וגם חזקה דמעיקר' ליתיה דשמא כותי סתמה וכיון דליכ' חזקה דמעיקר' ולא חזקה דהשת' מש"ה יכול הקונה לו' שמא הכותי סתמה. והיכ' דידוע בודאי שחלונו קדם לכותי הוי בחזקתו ואין הקונה יכול לו' שמא הכותי סתמה דמוקמינן בחזקתו:
ט סָעִיף כה חדר לאוצר יין ושמן. כת' הב"י בשם הרשב"א וז"ל נחלקו על מיעוט האויר ששמעון ממעט אויר אוצרו של ראובן בזה אני אומר שמתוך הדברים ניכר שהאוצרות אשר שם צריכין אויר שיכנס ממנו הרוח לקרר היין והמונע ממנו האויר מפסידו ואם הדבר כן ונהוג שם כך הדין עם ראובן שכל שקדם האוצר אע"פ שעכשיו אין שם יין ושמן הרי הוא מוכן לכך ואין הלה רשאי לעשות בביתו דבר שמזיק את האוצר עכ"ל. והנה מדברי הרשב"א נרא' שהי' אוצר מיוחד ליין ושמן אלא שעכשיו אין שם יין ושמן ומש"ה כת' כל שקדם האוצר כו' אין הלה רשאי וכו' דבר שמזיק לאוצר. אמנם מדברי הרמ"א נראה שבנה בביתו חדר לאוצר יין ושמן ועדיין לא הי' בתוכו יין ושמן וכמ"ש הרמ"א חדר לאוצר יין ושמן וא"כ קשה דהא זה הוא בעיא דלא איפשט' בש"ס ר"פ לא יחפור בנה עליה ע"ג ביתו ריבה בה חלונות רמי בה תמרי ורימוני מהו ומבואר בסי' קנ"ה בכל אלו לכתחלה בעל החצר מעכב ואם עבר ועשה אינו יכול להסירו. ואפשר דכיון דקי"ל כרבא דאמר אינו סומך ובגמ' פריך לה לרבא מהא דתנן אם רפת בקר קודם לאוצר מותר ומשני דיר' שאני ועי' רש"י שאין לנו לאסור דירתו כל שעדיין ליכא דבר הניזק וא"כ הכא דליכא דירה אלא כותל צריך להסיר אע"ג דעדיין ליכא אוצר דאינו סומך אלא בדיר': מיהו נרא' דליתיה דבפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ב) ד"ה וקמא היכי סמיך דהקשו שם לרבא דאמר אינו סומך וקמא היכי סמיך וי"ל דלא אסר רבא לסמוך אלא מלתא דמגופה אתי היזק אבל הכא הכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט דוושא וע"ש. וכ"כ הרמב"ן שם דאפי' לרבא אם בא לסמוך סומך שאין זה מזיק אלא מונע טוב מבעליו בעלמ' הוא וכל אימת דליכא כותל אחר אין כאן בעלים וע"ש וא"כ ה"נ אם הכותל קדמה לאוצר אע"פ שכותל אינו דירה כיון שאינו מזיק אלא שמונע אויר ואינו אלא כמו מונע דוושא וכל אימת דליכ' בעלים מותר וזה ברור: אמנם גם בעיקר הדין קשיא לי טובא והוא דנרא' דאפי' אוצר קדים וכבר הי' בתוכו יין ושמן נמי אינו צריך להרחיק הכותל כיון דמניעת אויר אינו אלא כמו מונע דושא וכמ"ש וכבר כת' הרמ"א בסי' קנ"ה סעיף י"ד דכל זה לא מיירי אלא שקנו הקרקע מן ההפקר או מן המלך אבל בלא"ה יכול לסמוך כותל לכותל וכמ"ש הרב המגיד פ"ט משכנים בהא דצריך להרחיק מכותל לכותל משום דושא וז"ל יש מקשים במה נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו ופי' דהמשנה מיירי דוקא בלוקח מן המלך דמסתמ' נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותל דושא וחבירו הלוקח מן המלך צריך להרחיק ד' אמות שכבר נשתעבדו לו עכ"ל. וכ"כ בהגהת מיימוני שם ז"ל פסק ריצב"א דמשום דושא אין צריך להרחיק אלא בלוקח או ביורש שהחזיק הראשון בדושא וכן לענין חלונות אם הוא לוקח או יורש השני מרחיק ואם לאו כל כמיני' של ראשון לפתוח חלונות דהא תנן לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין ואם שביל של רבים מפסיק שאינו יכול לאסור הפתיחה עליו מ"מ אין להם זה ע"ז כלום לענין האפילה ואם עשה הראשון חלונות א"א לו להכריח השני להרחיק את כותלו שלא יאפיל וכן השני א"א לו להכריח הראשון לעשות חצי ההרחקה בשביל שלאחר זמן יעשה גם הוא חלונות דמדמינן אורה לדוושא דלמה יתן לו באור' שבא מאורה שלו הלא אין לו באויר חבירו כלום ואין זה דומה למזיק חבירו בקרקע שלו כגון חרדל ומשרה ובצלים דלעיל אין לו היזק אלא מונע האורה מלבא שם וזה אין לו כח אלא א"כ החזיק בה כגון לוקח ויורש ועיקר ע"כ בתוס' ועוד האריכו עכ"ל: וזה נראה מבואר כדברי המ"מ אלא דהה"מ מפרש לה בקונה מן המלך והגהות מיימוני מפרש לה בהחזיק וא"כ ה"נ במה נשתעבד לקרר את יינו באויר שלו. ולכן נרא' דהרשב"א ס"ל כשטת תוס' והרמב"ן דאינהו סברי דאפי' לא החזיק קמא וגם לא קנה מן המלך ומהפקר נמי אסור לסמוך מכותל לכותל ומחויב להניח לו דוושא ויתבאר דעתם בסי' קנ"ה סק"ח. ויותר נרא' דהרשב"א מיירי במקום שנהגו בכך להניח אויר לחצר חבירו וכמ"ש הרשב"א שם ואם הדבר כן ונהוג שם כך אבל היכא דליכ' מנהגא לא וכמ"ש. וכיון דכבר פסק הרמ"א בסי' קנ"ה דאי לו להניח דושא אלא בקונה קרקע מן המלך או מן ההפקר א"כ הכא נמי אם לא קנה קרקע מן המלך או מהפקר וגם לא החזיק בכך נמי אינו צריך להניח אויר שלו לקרר יין חבירו וזה ברור):
י סָעִיף לב ראובן שזכה בחורבה של הפקר. והוא בריב"ש סי' שכ"ב ע"ש בנדון זה שסמך ברשות בעוד שהיה קרקע חבירו הפקר וז"ל ועוד אני אומר שאין המזיק הסומך קודם שיהי' שם הניזק צריך לסלק היזקו כשהניזק יבא אח"כ אלא היכא שהניזק אינו מזיק עתה לראשון אבל אם הניזק גם הוא מזיק אז השני צריך להרחיק ולא הראשון שכך אני מפרש על דרך פי' רש"י וגרסתו מה שאמרו בגמ' לעולם קסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק והכי קאמר להו לרבנן בשלמא הני תרתי הני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים כו' כיון ששניהם מזיקין תועיל לבעל החרדל קדימתו וכו' לפי שיכול לו' לבעל דבורים כיון שאני קדמתי ברשות ואתה בא עתה להזיקני הרחק אתה כל ההרחקה כדי שלא תזיקני שעל המזיק להרחיק ואני כיון שקדמתי זכיתי ולא ארחיק לעולם שהרי לא היה לי להרחיק אלא כשיהי' שם הניזק ולא יהי' הניזק כאן לעולם כיון שגם אתה מזיק וצריך להרחיק ולפי זה ר' יוסי מתיר בחרדל ואוסר בדבורים דמאי דקאמר הרחק דבורך מן חרדלאי דינא קאמר ליה ועתה אין להקשות דה"ל למימר מתיר בחרדל ואוסר בדבורים שהרי לפי פירוש זה איסור דבורים הוא העיקר והיתר החרדל הוא שתולה רבי יוסי באיסור הדבורים וא"כ כבר מפורש הכל בדבריו זה נראה לי אע"פ שהרמב"ן ז"ל לא פירש כן אלא שפירש שניהן כופין זה את זה להרחיק והאמת יורה דרכו. והוא שטת תוספות בסוגיא דחרדל ויבואר בסי' קנ"ה ס"ק י"ב:
א סָעִיף א פתחו לחצר השותפין הרמב"ן בחי' לב"ב הקשה הא אפי' לפתוח פתח חדש בביתו שיש לו כבר בחצר אסור ומה קמ"ל בזה ותי' דנ"מ ביש לו פתח אחר ורוצה לסותמו ולפתוח בבית שקנה אסור ע"ש והנה לפי מה שפסק הרב בהג"ה ס"ד דאפי' בבית שיש לו כבר אסור לסתום פתח זו ולפתוח במקום אחר לא א"ש תי' זה ונראה דנ"מ במקום שקנה רשות לפתוח פתח במקום שירצה וקמ"ל דמ"מ אסור לעשות פתח בבית שקנה מחדש בחצר אחרת:
ב סָעִיף א אלא כמו שבנאו עט"ז שהקשה מהא שכ' הרא"ש גבי ב' שקנאו חורבה דאף שבנה תחלה העליי' בדבר קל דיכול לשנות לדבר כבר משום דיכול לומר אילו הייתי רוצה לבנותו תחילה בדבר כבד. הייתי בונה לא הפסדתי זכותי א"כ הכא נמי נימא כך ולפענ"ד דדין זה ל"ש רק גבי פתח דכנגד הפתח אין לו תשמיש לחבירו הן משום ד' אמות המגיע לכל פתח והן משום היזק ראיה וא"כ אף שמקודם בשעה שבנאו בפעם א' יכול לעשות בהבנין פתחים לחצר כפי מנהג המדינ' או כפי סך הפתחים שפתח חבירו מ"מ כשלא פתח רק במקום זה וזה פתח במקום זה לא מבעי במקום שיש לו ד"א לכל פתח הוי כשותפים שחלקו עצמן ברוחות שכיון שזכה האחד נקנה חלק השני להאחר וה"נ הוי כחלקו עצמן באיזה מקום שיהיה לכ"א הד"א שלפני הפתח ושאר החצר יהיה לשותפות אלא אפי' במקום שאין לו ד"א לפני הפתח כמבואר לקמן בסי' רפ"ח מ"מ כיון שלפני הפתח אין ראוי להשתמשות וכיון שעשה פתח במקום אחר והשתמש השני במקום אחר הוי בעשה זכי' בהשתמשות שלו שיהיה יכול להשתמש בו במקום ההוא משא"כ בכיסוי ארזים על העליה כיון שאין לחבירו זכות רק מחמת שלא עשה מתחלה בארזים ודמי למה שמבואר בסעיף ח' דכשמחזיק בלי עשות שום מעשה דל"ה חזקה וה"נ יכול לומר שמחמת שלא היה לו ארזים בפעם ההוא סוכך בשקמים ועכשיו יש לו וגם חבירו לא עשה שום מעשה לזכות שלא יהיה חבירו רשאי לסכך בארזים ואפשר להעמיס זה בדברי הט"ז ולפז"נ דה"ה בשנים שקנו חורבה ובנה זה בית ועליה על גבו וזה לא בנה רק בית שיכול אח"כ לבנות עליה לפותחה לתוך ביתו דבמה שלא בנה ולא עשה שום מעשה לא הוא ולא השני לא נעשה חזקה ודמי לארזים ושקמים המבואר בסימן קס"ד סעיף ד' ועוד דבפתח שמתחלה היה לו רשות לעשות שני פתחים ולא עשה רק פתח א' דמי לסתימת חלון ופתח דהוי חזקה מיד כיון שהיה יכול לעשות מתחלה ולא עשה:
ג סָעִיף א דאפילו לתוך ביתו עסמ"ע ס"ק ד' עד אבל לבנות ע"ג עלייתו או אחורי ביתו וכו' ולכאורה קשה כיון דיכול לבנות בית חדש ולפתוח לתוך ביתו א"כ מה"ת לא יהיה יכול לקנות בית חדש ולפתוח לביתו לדעת הי"ח בהג"ה מ"ל שבונה מחדש או קונה מחדש ונראה דדוקא על המקום שהיה לו כבר אחורי ביתו מותר לבנות דהחצר נשתעבד להמקומות שהיה שייך להחצר והי' יכול לבנות עליו מתחלה ולכך לא הפסיד זכותו במה שלא בנה קודם בשעה שנעשה החצר אבל אם קנה מקום מחדש אסור לבנות עליו בית ולפתוח פתח לביתו לדעת היש חולקין בהג"ה:
ד סָעִיף ב שנים שיש להם בשותפות עט"ז עד דזה פשוט שיכול השותף למכור לאחרים הרבים וכו' והיא תמיה בעיני דמה"ת יהיה יכול למכור לרבים כיון דמקודם בשעה שקנאו ביחד הי' להם השתמשות שוה בשוה ועתה ימכור להרבה ב"א שיהי' להם הרבה חלקים להשתמשות ולזה לא יהי' לו רק חלק אחד ועוד דמנין לו להט"ז זה ועוד דכיון שיכול למכור לשנים א"כ אף הוא עדיין נשאר שם יהי' יכול למכור עוד לא' להיות שותף עמו דמה לי שנים אחרים או הוא ואחר דאטו אם ימכור לשנים אחרים יהי' אסור לאחד מהן למכור לשותף הראשון לעולם לכן נראה דהעיקר כהסמ"ע:
ה סָעִיף ג ובפתח כנגד פתח לא מהני חזקה עסמ"ע סק"י שכתב דשטר או קנין מהני להך דיעה דס"ל דחטעם הוא משום הקפדה רק חזקה לא מהני כמו כקוטרא ובה"כ והרמב"ן בפירושיו כתב הטעם משום דיכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול והרמב"ן לשיטתו דס"ל דהוא מטעם מחילה א"ש טעם זה ולהנך דס"ל דבעינן טענה שקנה כקנין וחזקת נ"ש שיהי' ראיה לטענתו מדלא מיחה ואם כן לכאורה כל שההיזק יותר גדולה הראיה מדלא מיחה אלימא יותר אמנם הרא"ש בב"ב דף כ"ג כתב הטעם דסבר לא בעינא למחויי דכ"ע ידעי דאין אדם מוחל על היזק כזה וע"כ כוונת דבריו הוא שג"כ אין אדם מוכר היזק כזה:
ו סָעִיף ג כופין ע"מ סדום לכאורה קשה כיון דבהפתח זוכה בד' אמות כנגד הפתח א"כ קשה מ"ש מחלוקת חצר בסי' קע"ד סעיף א' באם א' רוצה שיתן לו חלקו על מצר שלו שג"כ היא מדת סדום כמו שפסק שם המחבר ופליג שם הרא"ש וס"ל דצריך להעלות בדמים עד שיתרצה חבירו א"כ ה"נ יהי' יכול לומר אני רוצה שיהי' פתח שלי בכאן כדי שאזכה כאן בהד' אמות ואם יפול הגורל שיהי' פתח שלו בכאן יצטרך השני להעלות בדמים כמו התם ועסמ"ע שם סק"ז ועיין תוס' ב"ב י"ב ע"ב ד"ה מעלינן ליה שכתבו שיכול לומר לא ניתן לך חזכות שיש לנו בשדה זו רק בדמים יקרים גם מה שסיים הרמ"א דאם שניהם כא' חסרים ועשו פשרה ביניהם קשה אמאי לא יטילו גורל כמו בחלוקת חצר לכן נראה דכאן מיירי כשכבר חלקו החצר ולא עשו כותל ביניהם שמחלו זה לזה ההיזק ראיה ומ"מ אסור לעשות פתח כנגד פתח ומש"ה כופין אותו על מדת סדום דדוקא אם יש לו זכות באותו מקום שרוצה לזכות בו השני יכול לומר לא אתן לך הזכות שיש לי באותו מקום כ"א בדמים כמ"ש התוס' שם כנ"ל אבל כשאינו נותן לו משלו מאומה כופין אותו על מדת סדום א"נ דמיירי באופן המבואר בסי' קע"ב שאינו זוכח כלל בהד"א שלפני הפתח וכיון שאיני נותן לו משלו כופין אותו עמ"ס וא"ש נמי מה שלא כתב שיטילו גורל כי גורל לא נתקן רק במקום שחולקין גוף חקרקע דזח נלמד מחלוקת הארץ כמבואר לקמן סי' קע"ג משא"כ הכא שאין כאן חלוקת גוף הקרקע אין בו דין גורל ואם אחד חסר מעט ואחד הרבה נראה דאם זה משלים לו החסרון המועט דכופין אותו על מדת סדום ודוקא כשאין בו רק חסרון מעות אבל אם יש לו חסרון בגוף הקרקע יכול זה לומר הקרקע שוה לי דמים הרבה כמו בב"ב שם דף י"ב ע"ש:
ז סָעִיף ג אם אינן גבוה ד' אמות עסמ"ע ס"ק י"ב שכתב דאם מתחיל תוך ד"א אף דגובהו נמשך למעלה יכול לפתוח כנגדו והש"ך כתב בסק"ד דאין דבריו נכונים והדין עמו דיכול לומר דבני ר"ה רואין אותי כשאשתמש למטה אכל כשאשתמש למעלה אין בני ר"ה רואין אותי ואתה תראה אותי אף כשאשתמש למעלה ודמי למי שיש לו פתח א' דלא יעשנו שנים דאמר בש"ס חטעם דבפתח א' יכילנא לאצטנועי ממך בב' לא מצינא לאצטנועי ממך:
ח סָעִיף ד פתח קטן לרה"ר ורצה להרחיבו משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו אם לא הי' לו פתח כלל מקודם יכול לפתוח פתח חדש לרה"ר ואפי' אם הוא כנגד פתח של חבירו כמבואר בסעיף ג':
ט סָעִיף ה פתח אחד של ד"א הש"ך והט"ז חולקין על זה ע"ש ונראה דמיירי שהשני פתחים הן במקום אחד רק מעט הפסק ביניהם אבל כשהן בריחוק מקום ודאי דאסור כמו שכתוב בהג"ה בסעיף ד' דא"י לשנות הפתח ממקום זה למקום אחר:
י סָעִיף ו ואע"פ שהוא גבוה הרמב"ן ויקשה דמ"ש גבי חצר דאין מחייבין אותו לבנות למעלה מר"א ע"ש ונראה דקושיית הרמב"ן הוא דאפילו חלון שכנגד חלון או כנגד חצר אף שמפסיק רה"ר באמצע דאינו נוטל מאויר חבירו כלום ואפ"ה אסור אפילו למעלה מד' אמות מדסתמו הש"ס ופוסקים וע"כ האיסור מטעם שרשיפא וא"כ קשה מ"ש מחצר דמותר למעלה מד"א ובזה נסתלק מה שתמה הקצה"ח על הרמב"ן והנה ברמב"ן תי' על קושיא זו דלא עבידי אינשי לאותובי שרשיפא בחצר ולפ"ז בכותל שבחצר יכול לעשות חלון למעלה מד' אמות:
יא סָעִיף ז כגון שבא וסייע עמו עט"ז שכתב דסייע עמו הוי חזקה לאלתר לכ"ע וכו' והוא תמוה לכאורה דהא בסי' קמ"ב סעיף ג' מבואר דלי"א אפילו סייע לא הוי חזקה:
יב סָעִיף ח כיון דממילא עסמ"ע ס"ק ך"ג עד ודמי לקוטרא בקצה"ח כתב דלטעם זה אפילו בין גג לחצר שחבירו ניזק ואינו מזיק מ"מ כיון דדמי לקוטרא לא הוי חזקה ע"ש ואפשר לומר דגג דלא קביע תשמישתי' לא דמי לקוטרא אך מכל מקום להטעם שכתב המחבר כיון דממילא אפילו בין גג לחצר לא הוי חזקה:
יג סָעִיף יג יכול לסתור כשירצה ונראה דהיינו כשיש לו איזה צורך בסתירת הכותל ישן כגון שנבנה מתחלה על מקום שלו לבדו וכיוצא דאם אין לו שום צורך כופין אותו על מדת סדום ומקבל חצי מעותיו:
יד סָעִיף יד ראשון בעליה היינו אם בא לעשות פתחים וחלונות בעליה צריך לדקדק שישאר מקום לחבירו שיהיה יכול לפתוח ג"כ בעליה שכנגדו פתחים וחלונות כמותו שלא יהיה פתח וחלון כנגד פתח והחלון דס"ל דהאויר שיעבד המלך בשעת קניית הקרקעות ממנו לכולם בשוה וכשותפין דמיא והרא"ש והרשב"א ס"ל דהאויר לא מכר ולא שיעבד כלל והפקר הוא ומי שקדם זכה ונלפענ"ד דלהרא"ש והרשב"א אף שבנה אחר מקודם ופתח חלונות לרה"ר מ"מ לא זכה בהאויר שעל פני רה"ר שיהי' שלו לעולם דהא אמי' בקונה אויר חורבה צריך שיקנה חורבה לאויר ואויר לבד א"א להקנות דהוי דבר שאין בו ממש כמבואר בסי' רי"ב ומכ"ש הכא בהפקר דליכא דעת מקנה דאין קנין מועיל שיקנה האויר של הפקר רק עיקר הטעם הוא כיון דהפקר הוא ויכול להשתמש בהאויר דהפקר וכיון שפתח החלון בהיתר שוב אסור חבירו לפתוח כנגדו ולהזיקו כמו שאסור לעשות רפת נגד אוצר וכמו שדימה אותן הרשב"א הביאו הסמ"ע ס"ק ל"ח ולפ"ז אם נשרף הבית שיש בו חלון וקדם השני ובנה ופתח חלונו לרה"ר שוב אסור הראשון כשיבנה אח"כ לפתוח חלון כנגדו שעכשיו נקרא הראשון מזיק ועליו להרחיק וכן הדין ברפת ואוצר שאם נשרף האוצר ואח"כ קדם השני ועשה רפת א"י לבנות אוצר אח"כ ולסלק הרפת כיון דבשעת עשיה לא הי' שם מזיק עליו ועיין עוד בסמוך מ"ש:
טו סָעִיף טז דעת הרא"ש שפותח חלון הריב"ש הביאו הב"י כתב דהרא"ש מפרש פלוגתא דר' זירא ור' אילעאי בב"ב דף נ"ט בחלון צורי וכוונתו דאי ס"ד בחלון מצרי ובחלון צורי לכ"ע יכול למחות אפילו למעלה מד' אמות אף דר' זירא ס"ל דליכא היזק ראיה בחלון שלמעלה מד"א ואפ"ה יכול למחות א"כ היכא פסק הרא"ש כאן דבמקום דליכא היזק ראיה א"י למחות ומשמע אף בחלון צורי אלא ודאי דס"ל דהפלוגת' הוא בחלון מצרי (צורי) והוא תמוה מאד דהרא"ש בפסקיו כתב בפי' דהפלוגתא הוא בחלון מצרי (צורי) וכן תמה המהר"א ששון בסי' פ"ז ע"ש וכן הטור פסק תרווייהו כהרא"ש בפסקיו בזו וכתשובת הרא"ש בזה לכן נלפענ"ד דתשובת הרא"ש זו מיירי בחלון ומצרי דוקא אבל בחלון צורי שהוא קבוע ודאי דיכול למחות והוי חזק' אף דליכא היזק ראיה כדמוכח מר' זירא דס"ל בחלון למעלה מד"א דליכא היזק ראיה ואפ"ה יכול למחות והוי החזקה בצורי כיון שהוא קבוע וכן מוכח מהרמב"ן שהביא המחבר בסוף סעיף זה שאין לו חזקה ואף דהרמב"ן בחידושיו ס"ל דהמשנה מיירי במקום שאין בו היזק ראיה ואפ"ה חלון קבוע יש לו חזקה ויכול למחות אלא ודאי דבחלון מצרי מיירי דאינו קבוע הוא והמחא' והחזקה נצמח רק מכח היזק ראיה וע"ז כתב הרא"ש דכמקום דליכא היזק ראיה א"י למחות וליכא חזקה דס"ל להרא"ש דחזק' לא הוי רק במקום שיכול למחות ולעכב והא דהוי חזקה בהורידו לפירות אף דא"י לעכב הוא מטעם כיון דבגוף אכילת הפירות יכול לעכב רק שמחמת שכירות א"י לעכב ועליו להודיע לעדים כיון דלא ידיע מלתא דשכירות ולא תלינן מסתמא בשכירות ולפ"ז א"ש ג"כ דברי הרא"ש בפסקיו שכתב בהא דאמר שמואל ולאורה כ"ש הוי חזקה וז"ל ומסתברא דאפי' למעלה מד' וכו' ע"ש שלכאורה הוא תמוה דהא הרא"ש ס"ל דהפלוגתא הוא בחלון מצרי הוי חזקה למטה מארבע אפי' אינו לאורה א"כ ע"כ מילתא דשמואל מיירי למעל' מד' דלמטה מד' אפילו אינו לאורה הוה חזקה ולפמ"ש א"ש דהחלון המצרי אין בו חזקה רק משום טעמא דהיזק ראיה ובמקום שאין בו היזק ראיה ליכא חזקה לדעת הרא"ש משא"כ לאורה דהוי קבוע כחלון צורי לעולם הוי חזקה וכמש"ל והרמב"ן בחידושיו שהביא המחבר נראה דאף דהרמב"ן בחידושיו מוקי למתני' במקום שאין בו היזק ראיה ואפ"ה קתני דיש לו חזקה והיינו משום דהרמב"ן ס"ל דלעולם הוי חלון למטה מד' אמות קבוע מ"מ מביא דברי הרמב"ן שכתב ר"פ לא יחפור גבי סמיכת דבר המזיק כשאין שם דבר הניזק דאף דיכול למחות מ"מ לא הוי חזקה וה"נ לדידן דס"ל דחלון המצרי לא הוה קבוע ואין הטעם רק משום היזק ראי' ולדבריו ג"כ לא הוי חזקה אף שיכול למחות ובקצה"ח הקשה על הריב"ש דס"ל דהוי חזקה משום דהי' לו למחות אף שא"י לעכב מהא דבעל אין לו חזקה כיון שידוע דפירי אית ליה וה"נ ידוע שיכול לפתוח חלון בע"כ ולפענ"ד נראה לחלק דחזק' הוא רק כאכילת פירות של חבירו ובבעל כיון שידוע דאית לי' פירא ואינו אוכל פירות משל חבירו דדידיה קאכל ליכא חזקה משא"כ הכא שנהנה מאויר חבירו ואיכא אכילת פירות בשל חבירו ואינו ידוע אם אכל הפירות לפי שעה בע"כ או במכירה מחוייב למחות:
טז סָעִיף טז א"י למחות בו כיון שאינו מזיקו ותמי' לי דהא יש לחוש שאח"כ יטעון ראובן שהלונו קדם לחצירו דאז יהיה ראובן נאמן ולא יצטרך לסתום כמבואר לקמן סעיף י"ח שאם א"י מי קדם שהמחזיק נאמן:
יז סָעִיף טז בדינא ודיינא ואף דבשאר נזקין יכול לסמוך בדליכא דבר הניזק וא"י לומר שא"י למיקם בדינא ודיינא הטעם הוא דשם עושה בשלו וכל זמן שאין חבירו ניזק על ידו יכול לעשות בשלו מה שירצה משא"כ כאן שנהנה מאויר חבירו ואי לאו דכופין אותו על מדת סדום הי' יכול למונעו תמיד רק משום דהוי זה נהנ' וזה לא חסר כופין על מדת סדום וכיון דיצטרך למיקם עמו בדינא ודיינא אין לך חסר גדול מזה ולכך יכול למונעו מליהנות באויר חצירו ולפ"ז באם רוצה לעשות חלון נגד חורבת חצר חבירו שרה"ר מפסיק ביניהן שאינו נהנה מאויר חבירו מותר רק כשיש חצר אסור משום היזק ראיה ובחורבה דליכא היזק ראי' מותר כמו בשאר ניזקין שיכול לסמוך בדליכא דבר הניזק:
יח סָעִיף טז אבל בפותח לרה"ר עסמ"ע ס"ק ל"ח וברשב"א ובב"י שהביאו מיירי בדליכא ד"א ברה"ר וכתב הטעם משום דאין משתמש בשל חבירו כלום ולכאורה הוא תמוה מאד דאם הרה"ר אינו רחב רק אמה או שני אמות ממילא משתמש בשל חבירו ג"כ בשני אמות דהא חלון צריך לאורה של ד"א ואם נאמר בדעת הרשב"א א"כ כשכונס תוך שלו אמה אחת יהיה יכול לעשות חלון על חורבת חבירו וכיון דלהרשב"א חורבה דמי לחצר מה"ת יהי' יכול לסמוך על חורבה יותר מעל חצר ולכן נלפענ"ד דהרשב"א מיירי בשני בתים שהיו עומדים בצידי רה"ר כמבואר בשאלה ומקודם הי' לראובן חלונות ולשמעון לא הי' חלונות ואם הי' רוצה שמעון לעשות חלון בכותלו הי' ראובן מעכב שלא יעשה נגד חלונו שעל המזיק להרחיק עצמו ואח"כ כשנפל ביתו של ראובן דיינינן להחורב' כאילו הבית עומד מטעם דסתם חורב' עשוי' להבנות וכמו שהיה קודם ה"ז יכול לומר לו כיון שנפל ביתך ואין אני מזיקך יכול אני לזכות בהאויר שהאויר הפקר הוא רק שהיה אסור לי לעשות שלא אהי' מזיקך וכיון שעכשיו איני מזיקך יכול אני לעשות חלון כמ"ש למעלה בסעיף י"ד ע"ש דדמי לרפת שיכול להעמיד בדליכא אוצר ואין אני רוצה להשתמש באויר שלך כלל רק באויר שעל רה"ר וקח לך אויר שלך ובנה לך כותל ואדרבה לך נאסר לעשות חלון בכותלך שעכשיו אני קדם ואסר לך להזיקני אבל לבנות כותל להאפיל עליו רשאי שא"י ליקח האויר של חצר חבירו שלא מדעתו אבל אם היה קודם חצר בצידי רה"ר אסור לו לפתוח חלון אף שנחרב החצר דכל חורבה עשוי' להבנות כמו שהיה קודם וכשיעשה חצר הרי יזקיני בראי' וצריך הוא לסותמו שלא יזיקני בראיה ואף שיש לו אויר שני אמות ברה"ר מהפקר מ"מ כיון שנוטל ג"כ אויר משל חבירו יכול לומר לא ניחא לי למיקם עמו בדינא ודיינא ואפשר כיון דיכול לומר אינני רוצה ליטול משלך דאויר רק משל רה"ר א"צ לסתום החלון קודם שיש לו הדבר הניזק דדוקא כשאינו נוטל רק משלו יכול לומר כיון שאני חסר מחמת הדינא ודיינא שאצטרך איני מניחך ליהנות משלי אבל הכא יכול לומר משל רה"ר אני נהנה ובנה את האויר שלך ומחמת שאין אתה רוצה לבנות לא אפסיד האויר של הרה"ר וכשכונה החצר ודאי דצריך לסתום החלון:
יט וכבר נתבאר דיש חולקין עש"ך וט"ז שתמהו על זה דאדרבה הי"ח דסעיף י"ח ס"ל דהדין עם ישראל הב' ע"ש ולפענ"ד נראה דהרמ"א כוון להי"ח שבסעיף ט"ו דכל שפתח בהיתר על הניזק להרחיק את עצמו וה"נ פתח בהיתר כיון דנגד עכו"ם מותר לפתוח:
כ סָעִיף יט ואם העכו"ם היה צריך לסותמו בדיניהם פי' שהכתב נכתב באופן שיש לו תוקף בדיניהם וכן אם כתוב בו שהודה אף שההודא' נכתב באופן שאין לו תוקף בדיניהם מ"מ כיון שכתוב בו הודא' מעכו"ם זוכה ע"פ דינינו ומ"ש וחייב עצמו במה שלא הי' חייב הטעם דחיוב אינו קנין בגוף הדבר רק חל על גוף המתחייב בשיעבוד נכסיו אבל גוף הדבר הוא של המתחייב ואם מכרו מכור משום הכי א"צ לחתום וע"ש ברשכ"א שכתב בהדיא כן וטריפת לקוחות לא שייך בחיוב של סתימת חלון:
כא סָעִיף יט מנין שפתוח הי' ונסתמה עסמ"ע ס"ק מ"ה שהקשה מסעיף י"ב שבעל החלון נאמן וע"ש ותי' בדוחק גדול ולפעד"נ דהתם שאני שהוא מטעם דבעל החלון נקרא חזקת מרא קמא כמ"ש הש"ך כהסי' קי"ד ע"ש וזהו דוקא בישראל נגד ישראל דכשפתח החלון יש לו חזקה שקנה או שמחל לו האויר ונעש' האויר של ישראל ממש שהרי הישראל אסור לבנות כנגדו וכיון שהיה שלו פעם אחת נקרא מרא קמא וכל ספק שיארע מוקמינן בחזקת מרא קמא משא"כ בישראל נגד עכו"ם דאף שפותח חלון לא נעשה האויר של ישראל שהרי העכו"ם מותר לבנות נגדו רק מחמת שאין היזק ראיה להעכו"ם יכול הוא לפתוח חלונו מטעם זה נהנה וזה לא חסר ואפילו להי"ח שהביא הרמ"א שם שהישראל אסור לבנות נגדו מ"מ לא נעשה האויר שלו ועיין מה שכתבתי שם וכיון שאפילו בשעת פתיחה אין האויר שלו לא נקרא בעל החלון מרא קמא ואפשר שבזה א"ש גם חלשון שבתב מנין שפתוחה היתה ונסתמה כלומר מנין שהיה פתוחה ע"י קנין שיהיה שלך רק שנסתמה וכיון שאין לך חזקה על החלון א"כ יש לחוש ג"כ שמא העכו"ם סתמה (וא"צ להניח ועוד יש לחוש כמו שהגיה חט"ז ע"ש) כיון שאין לך חזקת מרא קמא ובזה מיושב נמי דלא תקשה נמי מ"ש כדאמרן ולסתום לאלתר הוי חזקה דלכאורה קשה דהא עכו"ם גזלן הוא ואין לו חזקה ולפמ"ש א"ש כיון שלא נעשה שלך בשעת פתיחה רק שיכול לפתוח מטעם זה נהנה וגזל עכו"ם בכה"ג מותר כמש"ל מ"מ אם חזר העכו"ם וסתמה אף שסתמה בע"כ הוי כחזר ולקח מה שהוא שלו וכשמכר לי נקנה לי האויר בדין ועתה כשתרצה לפתוח דמי לפותח מחדש ועוד י"ל דמיירי כשיש שופטים בארץ ודינא דמלכותא דמי להא דסי' רל"ו סעיף ט' דאמרינן דודאי איאושי מייאש נפשיה ע"ש:
כב סָעִיף כ אויר לקרר היין. ורשב"א סיים ואין הלה רשאי לעשות בביתו דבר המזיק את האוצר ע"ש ודאי דאם היה מקום הכותל של חבירו קדם לאוצר ודאי דאין יכול הלה לשעבד האויר שע"ג ביתו של חבירו שלא יהיה יכול לבנות בחלקי משום אוצרו שעשה כמו שאין יכול לשעבד ד"א לצורך האורה שצריך להחלון העשוי לאורה וכמו שכתב הרשב"א הביאו הסמ"ע ס"ק ל"ח רק דמיירי שעשה האוצר קודם שזכה זה בהמקום שרצה לבנות והרי זכה בהאויר שצריך לחיין כמו שזוכה בהאויר שצריך לחלונות וכן כתב בקצה"ח ופשוט:
א סָעִיף א בחצר. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' ח' ובתשובת ר"ל ן' חביב סי' מ"ד מדינים שבסי' זה ובסי' ק"י. ש"ך:
ב סָעִיף א בנה. פי' אפילו היא בנויה כבר ע"ג ביתו והיתה פתוחה להבית אסור לפתוח לה אח"כ פתח להחצר. סמ"ע:
ג סָעִיף א עלייה. ה"ה דבונה בית חדש ופותחו לתוך ביתו אלא אורחא דמלתא נקט. שם:
ד סָעִיף א לפותחו. פי' בית שבחצר אחרת אבל לבנות ע"ג עלייתו או אחורי ביתו בחצר זו ולפתחו לביתו מותר דהחצר משועבד להחדרים המצורפים לבית זה שעומד כבר בה רק שלא יפתחנה להחצר כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' מ"ח:
ה סָעִיף ב קפידי. נרא' דאפילו לא דר השותף עמו בבית מ"מ יכול למחות לזה שלא להכניס אחרים בביתו כי יקלקלו חלק ביתו מחמת ריבוי הדיורים ולא אמר דיכול למלאות ביתו אכסנאים ודיורים אלא כשהבית הוא לו לבדו ודוקא מחמת רבוי הדיורים הוא דמצי למחות אפילו השותף שאינו דר עמו בבית אבל כשרוצה א' מהשותפים להושיב אחרים במקומו ולא ירבה בדיורים לא מצי שותף השני לעכב עליו אפילו הוא דר שם א"י לו' עמך אני יכול לדור ולא עם זה שאתה מכניס במקומך דדוקא בשני שוכרים הדין כן וכמ"ש הט"ו בסי' שי"ז ולא בשותפים בגוף הבית דהא אם רוצה יכול למכור חלקו לזה שמכניס ואם אין השותף רוצה לדור עמו יחלק עמו הבית במדה או בגוד ואיגוד משא"כ בב' שוכרים וכמ"ש הטור שם זה נ"ל ברור ודלא כע"ש כו' עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הט"ז בזה:
ו סָעִיף ג מעכב. הטעם איתא בש"ס דמצי למימר שותפו עד השתא כשהיית בביתך לא בעי אצטנועי ממך השתא תראני דרך חלונך אפילו כשאתה בביתך עיין בתשובת מהרי"ט סי' פ"ז ופ"ח וסי' ק"ז:
ז סָעִיף ג חזקה. הטור מסיק הטעם משום דבאיסור עשוי ור"ל דלמדו מדכתיב וירא את ישראל שוכן לשבטיו ודרשו שלא היו פתחיהן מכוונין זה כנגד זה ומה"ט נרא' דאפילו יש עדים שמחל לו או נתן שטר וקנין ע"ז לא מהני אבל להי"א דס"ל דבחלון כנגד חלון מהני מפני דהאיסור בקפידא תליא ובחלונות דלא רגילי להקפיד כ"כ מהני בהו חזקה ס"ל נמי דבפתח כו' נמי מהני מחילה גמורה או שטר וקנין דלא עדיפי מקוטרא ובית הכסא. סמ"ע:
ח סָעִיף ג לר"ה. (וכנגד אוצר חרוב ג"כ יכול לפתוח וא"י לעכב בידו שמא היום או מחר יבנהו בית דירה מהר"ם גלאנטי סי' ל"ו ועיין בתשובת רש"ך חלק א' סי' קמ"ד ובתשובת ן' לב ס"א סי' פ"ה. כל שבזמן שהי' בנוי אין אומרים לו לסתור אפילו נשרף או נהרס לא איבד זכותו. מהרי"ט ח"א סי' קי"ד. כנה"ג):
ט סָעִיף ג גבוהים. פי' הסמ"ע דכשחלל הפתח או החלון מתחילין מלמטה קצת תוך ד' אמות אע"ג דגבהו נמשך למעלה מד"א יכול זה לפתוח כנגדו דהא בלא"ה בני רה"ר יכולין לראות בו דרך אותו חלון או פתח דסתם עיני בני אדם ההולכים בר"ה רואין כל מה שנגד עיניהם מן הצד תוך ד' אמות ע"כ והש"ך כתב דאין דבריו נכונים:
י סָעִיף ג שאומר. עיין בתשובת רמ"א סי' ל"ב:
יא סָעִיף ג היזק. ר"ל שמזיקו בענין שאין בני ר"ה מזיקין אותו כגון שהוא גבוה יותר מד' וכה"ג וכן מוכח בד"מ להדיא עיין שם. ש"ך:
יב סָעִיף ג כנגד. לאו דוקא נגד אלא צריך להרחיק עד שלא יוכל לראות בביתו וכדמסיק. סמ"ע:
יג סָעִיף ג ליזהר. נרא' דהרמ"א בא ללמדנו דאף שאין כוונת הרואה לראות ולהזיק בראייה ההיא וגם אפילו אם אינו רואה לשם מ"מ אסור לעמוד נגד בית חבירו להסתכל דרך שם מפני שהוא נחשד בעיני הבריות שעומד שם כדי לראות והשתא א"ש דתלהו בנתפס כגנב גם סיים כיון דאין לו טענה דכיון שלדעת בני אדם אין לו טענה למה עומד שם יחשדוהו שלראות נתכוין. שם:
יד סָעִיף ד פתח. וה"ה חלון יש לו כל דין פתח בזה וכ"כ הטור ס"ד ופשוט. ש"ך:
טו סָעִיף ד א'. דאף שהוא גדול מ"מ אין דרך בני אדם להניחו פתוח תמיד ויכול להשתמש שם כשהוא סתום משא"כ בשני פתחים קטנים דדרך להניח א' מהן פתוח כן נראה לי מפירוש רשב"ם. סמ"ע:
טז סָעִיף ד גדול. נרא' פשוט דדוקא בכה"ג דהי' שם מתחלה פתח או חלון גדול הוא דיכול לעשות ממנו שם פתח או חלון קטן אבל כשהי' פתוח שם הכל והוא רואה משם לחצר חבירו א"י לסתום שם ולעשות במקומו פתח או חלון קטן דעד הנה אף שראה בשל חבירו מ"מ כשירצה זה יעשה מחיצה לפניו דהא לא אחזיק עליו משא"כ כשיעשה זה פתח או חלון ויסתום השאר במחיצה ע"י מעשה זה יחזיק בו לבסוף ולא יהא בו כח למחות מלראות עליו וה"ז דומה למ"ש בר"ס קצ"ז גם בסי' זה כת' בסמוך דחצר השותפים אע"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כיון דבלא עשיית שום מעשה מזיקים זא"ז אין להם חזקה ועוד דבעי בעל החצר לאצטנועי מיניה טפי כשיהי' לו חלון מבשהוא פתוח לגמרי. שם:
יז סָעִיף ה לעשות. הטעם דפתח גדול הראייה שולטת יותר מאשר שולטת בב' פתחים אף שההפסק ביניהם הוא קטן א"נ בפתח גדול התשמיש מצוי יותר דיכולין להוליך שם משאות גדולות ובעי לאצטנועי טפי כ"כ הסמ"ע והט"ז דחה דבריו וכת' דדין זה תמוה בעיניו וגם אינו מבואר בש"ס ובהרי"ף אלא בתרי של ד' לא יעשה א' של ח' ושם טעמא אחרינא איכא ע"ש):
יח סָעִיף ז אבל. כתב הסמ"ע דצ"ע מה חידש הרמ"א בזה הלא המחבר כ"כ ברס"ג וס"ו דהא ג"כ בחלון שיש בו היזק ראייה איירי ואפשר דבא ללמדנו דבעל החלון צריך לסותמו ול"ת דדוקא בעל החצר יבנה כנגדו עכ"ל ועיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' כ"ג וח"ב סי' צ"ו ובתשובת רשד"ם סי' רנ"ד ובתשו' מהרי"ט סי' ק"ז וסי' קי"ד ובתשובת רש"ך ס"ב סי' צ"ח וסי' ר"ח ובתשובת מהר"י לבית לוי סי' ב' דף ט' וי"ג:
יט סָעִיף ח דממילא. אבל אם יש עדים שמחלו זע"ז על היזק ראייה שוב א"י לחזור בהן כ"כ הטור בשם הרא"ש סי' קנ"ז ע"ש שכ' טעם אחר לדין זה וכ"ש דמהני מחילה לטעם שכ' המחבר כיון דממילא כו' עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת ן' לב ס"א כלל י"ד סי' ס"ב וסי' פ"ג:
כ סָעִיף ט יחזיר. מדברי הרשב"א מבואר החילוק דלא דמי לנעיצת קורות בסי' קנ"ג דשם השעבוד היה על הכותל והרי אזדא לה מה שאין כן בחלון שהשעבוד היה על חצר חבירו ליהנות מאורו. סמ"ע:
כא סָעִיף יא צורת. ע"ל ס"ס רי"ד ובתשובת מהר"א ששון סימן קפ"ג:
כב סָעִיף יב מוחזקת. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות שניות סי' קכ"ה דף קכ"ו ובתשובת מהר"א ששון סי' ס"ח. ש"ך:
כג סָעִיף יב מוחזק. לשון הריטב"א בעל החלון הוא היה מוחזק ואינו יוצא מחזקתו אף ע"פ שנסתר כו' ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קע"א ובתשובת ר"י לבית לוי סי' ב' דף י'. שם:
כד סָעִיף יג אינו. הטעם משום דכופין על מדת סדום טור ועיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ז:
כה סָעִיף יג אחרת. פירוש במקום אחר דע"ז קאי במה שהתחיל ואמר שרוצה לשנות מקום חלונו. סמ"ע:
כו סָעִיף יג לסתור. פירוש יכול לסתרו לצרכו ולו' לחבירו אחר שאסתור כותלי נבנה כותל אחר על הוצאות שנינו להסתלק מהיזק ראייה וא"ל ממ"ש הרמ"א בססי"ו ראובן שהיו לו חלונות בביתו כו' צריך לסתום חלונותיו אע"פ שעשאם בהיתר ותאמר דמה התם דנפל הכותל צריך לסתום חלונותיו ולסלק היזקו כ"ש כאן דלא יסתור כותלו לכתחלה שאני התם דכשנפל הכותל והוא יראה מחלונו יהיה הוא המזיק לבעל הגינה ואין בעל הגינה מזיקו משא"כ כאן דשניהן שוין בהיזק. שם:
כז סָעִיף יד חצי. לאו דוקא הוא דהא צריך להרחיק עוד כדי שלא יראהו שכנגדו. שם:
כח סָעִיף יד הפקר. א"ל ממ"ש הרמ"א בסי"ו אבל בפותח לר"ה כו' לכ"ע לא הוי חזקה התם מיירי לענין שחבירו יכול לבנו' בשלו אע"פ שמאפיל בבנינו ממילא על זה שכב' פתח והכא אמר שזכ' מההפקר בראיה מתוך חלונו לענין זה שאין שכנגדו יכול ג"כ לפתוח חלון ולראות מתוכו וחילוק זה מבואר להדיא בתשו' הרשב"א. שם:
כט סָעִיף טו במקו'. הסמ"ע כ' שדברי המחבר סתומין בזה מאד ע"ש באורך והב"ח השיג ע"ז וע"ש שהאריך ליישב דעת הרא"ש ועמ"ש הט"ז בזה:
ל סָעִיף טז דעת. עיין בתשו' מהרי"ט ס"ס קל"ב ובתשובת רש"ך ח"ב סי' ס"ב וסי' צ"ח ד' ס"ו ע"ב וסי' קל"ב ובתשובת מהרשד"ם סי' רמ"ב ורנ"ז. ש"ך:
לא סָעִיף טז גבוה. דאלו במקום נמוך א"י לבנות תחתיו משום דיציץ בחלון מהבנין בהציגו עליו. סמ"ע:
לב סָעִיף טז להחזיק. פירוש אע"ג דיש בידו למחות אפילו בדבר שאינו מזיקו עדיין מ"מ אם לא מיחה בידו אין לבעל החלון חזקה בחלונו דיכול זה להתנצל ולומר לא רציתי למחות בו כ"ז שאינו מזיקני עכ"ל הסמ"ע עיין בתשו' מהר"א ששון שהקשה מזה אתשובת ריב"ש שלא כ"כ בשם הרמב"ן ע"ש סי' פ"ז ופ"ח ועיין שם עוד בסי' קצ"ב. ש"ך:
לג סָעִיף טז וכדומה. עיין בסמ"ע שהעתיק תשובת הרשב"א מה שהוא כלל גדול להרב' דינים שכתבו המחבר והרמ"א בסי' זה וסי' קנ"ה ע"ש:
לד סָעִיף יז כלום. ול"ד למ"ש הרמ"א בהג"ה ר"ס קמ"ט דמועיל החזקה נגד זה שנשאר כאן שאני הכא דרצה להחזיק באויר שבצד חלונו שהוא מיוחד דוקא לחלק זה משא"כ התם שרצה לעמוד בשותפות עם השני כמו שהי' עמו בשותפות זה שהי' כאן וטוען שקנאה ממנו. סמ"ע:
לה סָעִיף יח עובד כוכבים. ובדיני עובדי כוכבים אין חזקה לאורה אלא כל אח' הוא פותח לתוך רשות חבירו וכשרוצה חבירו סותם את אורו בפניו אפילו החזיק בו כמה שנים. טור. ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' פ"ה ובתשובת ר"ל ן' חביב סי' מ"ד ובתשו' מבי"ט (ח"א) [ח"ב] בשאלות השניות סי' נ"ג דף קכ"ג ע"ד וסי' צ"ג ובתשובת בן לב ס"א כלל י"ד סי' פ"ד וריש כלל ט"ו סי' פ"ה (ועי' בט"ז שכת' דיש כאן מקום עיון ויש להקשות מסי' מ"ה וסי' ס"ז ע"ש מה שמיישב דיש לחלק בזה):
לו סָעִיף יח לסתמו. פירוש לסתום אותו ע"י הבנין שבונה לפניו אבל בלא בנין אינו יכול להכריחו שיסתום חלונו דלא עדיף מעובד כוכבים ובדיניהון אינו יכול להכריחו לסתום כי אם לבנות בחצירו לפני החלון כשירצה. סמ"ע:
לז סָעִיף טז ספק. (קשה ממ"ש המחבר סי"ו באם נמצא חלון פתוח לחורבה אין לו חזקה עד שיביא עדים וכו' י"ל דוקא הכא שזכות המחזיק הוא מטעם שזכה בחלון מהפקר וא"כ מי יוכל להוציאו מחזקתו משא"כ בסי"ו דטוען שבעל החצר מכר או נתן לו נמצא דעיקר זכותו מצד שבעל החצר לא מיחה בו צריך להביא ראייה שזה הי' יכול למחות ולא מיחה כדין כל המחאות שצריך לברר אכילתו. ט"ז):
לח סָעִיף יח עמו. עיין בסמ"ע שכת' ז"ל גם כאן איירי אפילו אם כבר החזיק בחלונו כמה שנים וכן כת' הרשב"א כו' ותימא הלא כבר כת' ופסק המחבר בסי"ח דאסור להלוקח אפילו לבנות בחצירו לפני חלון ראובן כיון דהחזיק בחלונו וכל שכן דאינו יכול להכריחו לסתמו כו' עיין שם מה שמחלק בזה ועיין בס' א"א מ"ש בזה ור"ל דבסעיף י"ח מיירי שישראל האחד פתח כדין על גגו עיין שם והב"ח הכריע דהרשב"א חולק בזה אמ"ש בסי"ח ע"ש. ש"ך:
לט סָעִיף יט נתבאר. דברים אלו צ"ע ודו"ק. שם:
מ סָעִיף יט שטר. עיין בתשו' ר"ב אשכנזי סי' ל"ד:
מא סָעִיף יב לו'. ול"ד למ"ש הרמ"א בסי"ב דאם בעל החלון אומר אני סתמתי כו' על בעל החצר להביא ראיה שאני הכא דאין העובד כוכבים לפנינו ואיכא למימר דלמא הי' מביא ראיה שהוא סתמה והיותר נרא' דשם איירי שהיו פצימין עדיין בתוך החלון והן ראיה שלא בא לסתום לגמרי וכאן איירי דלא הי' ניכר אם היו שם פצימין מעולם וכי"א שכת' בסי"א בהג"ה דהולכין אחר מנהג המדינ' דאם נהגו להחזיק בלא פצימין הוי חזקה עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דתירוצו זה תמוה מאד הא מיירי כאן שהחלון ניכר לצד פנים כמו שהוא וכ"ז ראיה שלא סתם לגמרי ולעד"נ דבסי"ב מיירי שהי' לבעל החלון חזקה גמורה אלא שע"י הסתימה בא לגרע כחו משא"כ כאן לא היה לו חזקה ברורה מעולם דאפשר שנסתם תיכף ואת"ל דאינו כן אימר העובד כוכבים סתמה ועשה לו חזקה וכיון שאין בירור לחזקה תחלה יש לזה לטעון כן ומצאתי בס' מוגה שכתוב בו כך ונסתמה ועוד יש לחוש כו' והוא נכון עכ"ל):
מב סָעִיף כא חצר. כת' הסמ"ע דלאו דוקא הוא אלא מיירי נמי כשפתח חלון לחצר חבירו המוקדם לו והחזיק בו כנ"ל כו' ע"ש (והט"ז פי' בענין אחר ע"ש):
מג סָעִיף כא ולהגביה. המ"מ כתב די"א הא דסגי בד"א היינו דוקא כשלא הרחיק הכותל אלא כדינו ויתר מכאן מעט אבל אם הרחיק ריחוק גדול כ"ש שירא' משם כשיגביה ד"א מחלונו של זה וכן פי' תנא דברייתא שצריך להגביה כדי שלא יציץ ויראה עכ"ל. סמ"ע:
מד סָעִיף כא כלום. היינו היכא דליכא חששא דדוושא כמ"ש הט"ו בסי' קנ"ה ס' י"ב וי"ג ע"ש. שם:
מה סָעִיף כב כונס. פי' עושהו בשפוע וחדוד באופן שא"י לישב עליו ולהציץ. שם:
מו סָעִיף כב טפח. לשון הטור וכל אמות סתמא בש"ס הן של ו' טפחים והטפח הוא ד' אגודלין עכ"ל ובתשו' מיי' ס"ס קנין סי"ד כ' דמודדין ברוחב אגודל בפרק ראשון שבאגודל והביאו בד"מ ע"ש ולא ידעתי למה השמיט המחבר כל זה. שם:
מז סָעִיף כג באמצע. ל"ד באמצע קאמר אלא ר"ל שיהא בין ב' הכתלים ד"א עם רוחב החלון שהוא בכלל המרחק דד' אמות ומ"ש באמצע כאלו אמר בכלל הד' אמות ודלא כמ"ש הטור דצריך ד"א זולת רוחב החלון עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הריב"ש סי' רכ"ה בשמו ובשם הריטב"א ורמ"ה ע"ש וכן עיקר. ש"ך:
מח סָעִיף טז משופע. והא דכת' בסי"ו דבעל החלון יכול למחות מלעשות תחתיו גג משופע צ"ל דהכא מיירי דהגג הי' בנוי מן הצד או רחוק קצת באופן שלא עכבתו לראות מהחלון לחצר. סמ"ע:
מט סָעִיף כה לאוצר. ואע"פ שעכשיו אין שם יין וכ"כ בתשובת הרשב"א בהדיא וע"ל סי' קנ"ה ס"ב וס"ג. שם:
נ סָעִיף כו עליו. לקמן סי' קנ"ז ס"ט כת' הט"ו דאם ירצה הא' לבנות על הוצאתו גבוה יותר מד"א יכול חבירו לעכב עליו וה"ט שם די"ל אני משתמש בחצי עובי הכותל שלי והכא מיירי דחבירו בא להגביה רק חצי עובי כותל שלו דמותר וכמה שכ' הרמ"א שם ג"כ. שם:
נא סָעִיף כז הבנין. משא"כ אם שמו סתם עילוי הבית מחצר אזי ג"כ העילוי בשביל האויר ודלא כי"ח בטור עיין בב"י וע"ל סי' קע"ב ס"ב וסי' קע"ג ס"ג דה"ה אם בעל החצר נתן דמים בשביל איזה עילוי לבעה"ב אז ג"כ יש לו חלונות וכ"כ הב"י שם ועיין בתשו' ן' לב ס"ג ס"ב ובתשו' רש"ך ח"ב סי' ס"ב ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' שכ"ג ובתשו' מהרשד"ם סי' רנ"ח ורע"ב ורע"ט ובתשו' רש"ך ס"ג סי' צ'. ש"ך:
נב סָעִיף יד סתום. ואם בא הוא לסתום על הוצאתו עמ"ש דינו לעיל סי"ד ולקמן סי' קע"ג. סמ"ע:
נג סָעִיף כז וי"א. וכ"פ הב"ח ודוקא דהזיקו הוא כו' ע"ש ובתשובת ר"א ששון סי' קצ"ב דף ר"א ע"ג. ש"ך:
נד סָעִיף כח כא'. דקדק לכתוב כא' דאז אליבא דכ"ע יכול לבנות לפני החלון משא"כ כשמכר להן זא"ז דבזה יש פלוגתא כמו בדין כשמכר החצר ושייר לנפשו הבית דמה מכר ראשון לשני כל זכות שהי' בידו ודין שנים שקנו מא' וחלקו או שנים שקנו משנים או מב' אחים שחלקו נתבאר לקמן סי' קע"ג ס"ג. סמ"ע:
נה סָעִיף כו חלונות. (בדברי רבינו הי' כתוב החלונות בה"א הידיעה וכנ"ל עיקר ונ"מ בזה בעיקרי החלונות שהיו לבית זה פתוחים וא"כ בזה סותם לגמרי אור ביתו אפ"ה הרשות בידו וראיה מדלא חילק רבינו בכך והא דבסמוך סכ"ו חילקו לענין תוספת אורה דוקא היינו דשם נתן בעה"ב לבעל החצר עילוי דמים מסתמא נחשב ג"ז בכלל העילוי משא"כ כאן דאימר מכר לזה הבית בלא אורה וכנ"ל מדברי הרא"ש פ"ק דב"ב כו' עכ"ל הט"ז וע"ש):
נו סָעִיף כח וי"א. (לכאור' תמוה הוא הא הלכה רווחת מוכר בעין יפה מוכר ונרא' דהי"א ס"ל כדעת התו' דגבי בית אמרי' שא"י להאפיל עליו לגמרי וכאן מיירי במאפיל לגמרי ובזה לא אמרינן בעין יפה מוכר. ט"ז):
נז סָעִיף כט מיד. ע"ל סי' ק"י ס"ס ד':
נח סָעִיף לא ביניהם. והיינו כשהי' זה כבר מוחזק בחצירו כשפתח חבירו החלון וכמ"ש לעיל בס"ס ט"ז ובסכ"א ע"ש. סמ"ע:
א סָעִיף א לבנות עלייה. עבה"ט וכ' בנה"מ והיינו דוקא לצורך אוצרות דאילו להוסיף דיורין אפי' בביתו אסור כמ"ש המחבר ס"ב עכ"ל וכ"כ בס' דגול מרבבה וע' בכ"מ פ"ה מה' שכנים הלכה ט':
ב סָעִיף א אלא לתוך ביתו. ע' בתשו' רבינו עקיבא איגר ס"ס קנ"ב שכ' דאינו יכול לעשות מדרגה שיעבור משם לחצר דרך בית שער התחתון כו' ע"ש ומובא קצת באורך לקמן סכ"ח ס"ק י"ח.
ג סָעִיף ב בית הכסא א'. ב' ביחד כ' בס' דמג"ר וז"ל אם יש להם בית כסא אחד נלע"ד דאין לך קפידא מזו שע"י רבוי דיורין יהיה צריך להמתין כשימצא נעול אך כאן מיירי שיש להם ב' בתי כסאות רק שלשניהם חפירה אחת וכן הוא בהדיא במרדכי. ואם רצה לחלק בית הכסא שלו ולעשות מן האחד שנים ע' לקמן סימן קנ"ה סעיף ל"ח בהגה עכ"ל:
ד סָעִיף ב אע"ג דבחצר אין להקפיד כו'. עסמ"ע שכ' ואין להקשות מהא דאיתא בגמ' כו' דשאני התם שיהיה לו הילוך תדיר ותשמיש קבוע בחצר מן הבית שקבוע ועומד כו' וע' בתשו' עבוה"ג סימן כ"ו שרצה ללמוד מזה לענין דיר כיון שאין תשמישו תדיר כ"כ כמו בית ועלייה רשאי לחלקו ולפתוח פתח חדש ושוב דחה זה דמ"מ כיון שהדיר הוא קבוע א"י לפתוח פתח חדש אף שאין תשמישו תדיר כו' ע"ש:
ה סָעִיף ג לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו. ע' בב"י סוף מחו' י"ד בענין כונס לתוך שלו אי סגי בהרחקת ד"א או לא וע' מזה במרדכי ריש ב"ב באורך וכ"כ בפשיטות בנה"מ לעיל ר"ס קנ"ג שאסור לעשות חלון אפי' בכותל שנכנס לתוך שלו נגד חצר חבירו בלי סתימה לפניו ע"ש הבאתיו שם סק"א וע' לקמן בהגה ג' ובסימן קנ"ה סכ"א בהג"ה:
ו סָעִיף ג חלון לחצר חבירו. ע' בכנה"ג הגה"ט אות ה' שכתב וז"ל ואם בנה ועשה תקרה של חלונות ולא עשה צורת חלונות יכול בעל החצר לעכב עליו דיעקור הקורות שיאמר לו ירא אנכי שאלך למדה"י ותפתח החלונות ואם ירצה בעל החצר שיעשה לו שטר על זה טוב ואם אינו רצה יעקור הקורות. תשובת הגאונים סימן רל"ה עכ"ל ע"ש. ונ"ל דהיינו טעמא משום דמוכחא מלתא שרוצה לפתוח החלונות בזמן מן הזמנים דאל"כ למה עשה תקרה של חלונות בחנם ומש"ה אף דקיי"ל כר' יוסי דכל שאינו מזיקו עכשיו זה נוטע בתוך שלו כו' שאני הכא דמוכחא מלתא שרוצה להזיקו בידים אמנם מה שנהגו עכשיו בבית חומה לעשות חלון סתום כצורת חלון שבמקום צורת החלון הכותל דק ומציירים בו צורת חלון אינו בכלל זה כיון דלא מוכח שרוצה לפתוח אח"כ ולכן א"י בעל החצר לעכב עליו:
ז סָעִיף ג אלא ירחיק משהו. עי' בתוספת יו"ט פ"ג דב"ב משנה ז' בד"ה פתח כנגד פתח:
ח סָעִיף ג ואעפ"כ כו' שזה היזק קבוע תמיד. ע' כנה"ג בהגה"ט אות כ"ט שכ' ראובן ושמעון שכנים אצל ר"ה ושמעון הוציא בליטת בנין חדש לר"ה לפני חלונו וראובן טוען נגדו ומוחה בידו כו' ושמעון משיב כו' וראובן משיב שאם יעשה הגדר ההוא מונע ממנו ההבטה לאורך השוק אשר הוא רואה מביתו הדין עם שמעון וטענת ראובן אינה כלום דהיזק ראיה שנינו מניעת ראיה לא שנינו הרלנ"ח סי' מ"ד עכ"ל ע"ש עוד וע' ב"ב דף ז' ע"א בתוס' ד"ה א"ל בדידי קבנינא:
ט סָעִיף ד הי' פתח כו'. עבה"ט שכ' ה"ה חלון כו' ושמעתי דרב אחד פסק דה"ה אם היה חלון של זכוכית קבוע במסמרים מסביב אינו רשאי לעשות צירים שיוכל להפתח ולסגור כי אינו דומה הראי' דרך זכוכית להראי' בעת שהחלון פתוח וצ"ע. וע' בתשו' אבקת רוכל למרן הב"י ז"ל סי' קכ"א ע"ד ראובן שרוצה לפתוח חלון על גינתו של שמעון ומניח לפניה שמשות של זכוכית והלה מעכב עליו משום היזק ראי' מפני שמחיצה של זכוכית ברוב הימים נשברת ועוד טען שמעון שהיום או מחר ירצה לבנות בגינתו בעד החלון וראובן יעכב עליו מפני שמאפיל על חלונו ואף אם יכתוב לו שטר אולי יאבד. והשיב נראה דטענה דהיזק ראיה אינה טענה מפני שמחיצה של זכוכית הוה מחיצה להיזק ראי' שהרי מפסקת וחוצצת היא בפני העין והוא שתהי' סתומה יפה ולא ישאר בה שום נקב שיהיה בו היזק ראי' ואין לחוש שמא ברוב הימים ישברו שהרי במחיצת קנים מפסיק למנוע היזק ראי' כמ"ש הרמב"ם בפ"ב ומחיצת קנים עשויה ליסתר בזמן מועט כמו מחיצת זכוכית ואדרבה אפשר יותר מתקיימת מחיצת זכוכית מפני שנזהר עלי' שלא תשבר וראיתי במקומות הרבה שעושים שבכה של ברזל לפניה להגן בפני אבנים שזורקין הנערים לפעמים וכן נכון לעשות במקום הזה שבכה של ברזל שנקביה דקים כדי שאף אם תשבר הזכוכית תחוץ השבכה בפני העין ולא יהי' שום היזק ראי' אבל מה שטען לעכב עליו מפני שכשיבא הוא לבנות יעכב עליו ראובן טענה היא והדין עמו כו' עכ"ל ע"ש. ולפ"ז אם ראובן כנס לתוך שלו ד' אמות דלא שייך טענה הב' באמת רשאי לפתוח חלון עם זכוכית דהוה מחיצה להיזק ראי' אמנם נראה ברור שהמחיצה של זכוכית שהזכיר מרן ז"ל אינו כמו שלנו שיכולין להביט דרך הזכוכית להלן [כעין עששית הנזכר בגמ' ברכות כ"ה ע"ב דפרש"י מחיצת זכוכית] רק הזכוכית שבזמנו היה חוצץ בפני העין רק היה מביא אורה אבל בזכוכית שלנו ודאי דיש בו היזק ראי' וצ"ע:
י סָעִיף ד אבל לא במקום אחר. ע' בתשו' בית דוד חח"מ סי' ה' מה שהקשה על זה וע' ביאור הגר"א ס"ק ל"ז:
יא סָעִיף י ואין בעל החצר יכול לבנות כנגדה. ע' בתשו' שבו"י ח"א סי' קנ"ט אודות ראובן שהיו בביתו חלונות פתוחים לגינה של שמעון ועתה נטע שמעון אילנות סמוך לחלונות של ראובן וראובן טוען שיקוץ כי מאפיל עליו אי מחוייב לקוץ או נימא דאסור לקוץ כדאיתא בפ' החובל האי דיקלא דקטעין קבא אסור למיקצייה והשיב דאיסור ודאי ליכא דלא אסור אלא דרך השחתה אבל אם מזיק לדבר אחר לדידי' או לאחריני מותר לקוץ כו' [ועמ"ש בזה בפ"ת ליו"ד סי' קמ"ו סק"ו] אך בעיקר הדבר מסופק אני אם יכול לטעון גבי אילן קא מאפילת עלי דלא מצינו טענה זו אלא גבי בנין כו' ומסיק דהכל לפי ראות עיני המורה אם הוא אילן עב וגדול ומאפיל מאד יכול למחות כמו בבנין ע"ש. ומ"ש שם בסוף התשובה שמצא בתשו' חות יאיר סי' קצ"ה דפסק בפשיטות דמחוייב לקוץ האילן אם מאפיל אלא דאם אפשר לתקן בקציצת קצת ענפיו סגי כו' ע"ש הנה בתשו' חו"י שם לא נזכר כלל מענין אם מחוייב לקוץ כי לא איירי שם מאפיל על חלון חבירו רק על חלון של עצמו וזה לשון השאלה שם ע"ד אילן אפרסקי שעלה מאליו בחצרו ומאפיל על חלונו אשי שרי למיקצייה פשוט דשרי כו' ע"ש וצ"ל דמ"ש דמחוייב לקוץ כו' ט"ס הוא וצ"ל דמותר לקוץ כו':
יב סָעִיף יא ענין בני המדינ' ע' בתשו' שבו"י ח"ב ס"ס קע"ו מ"ש בזה:
יג סָעִיף יג בין למעלה בין למטה. ע' בתשובת בית דוד סימן ה' מ"ש בזה:
יד סָעִיף טז שא"י להחזיק עליו. עבה"ט וע' בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' קנ"א שכ' הא דאין לו חזקה להרמב"ן היינו דוקא לענין דלשעה שיזיקנו יצטרך לסתום אבל מ"מ הוי חזקה לענין דא"י להאפיל עליו כל זמן שאין מזיקו דהאחרונים סתמו במקום שהיה להם לבאר. עוד האריך שם לבאר דרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ן בזה וס"ל דהוי חזקה גמורה גם על שעה שיזיקנו דא"צ לסתום וכן מבואר דעת הרמב"ן עצמו בסוגיא דיונה פפאה דכמ"ש הב"י שם בתשובת הריב"ש סי' שכ"ב ומזה נראה דלהרמב"ן בעצמו ספוקי מספקא לי' ולא אתי ספיקא דהרמב"ן ומוציא מידי ודאי של רוב הפוסקים כו' ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק ט"ז:
טו סָעִיף טז ואפי' למ"ד שיש לו חזקה כו' עסמ"ע דרבינו יונה וכריב"ש ס"ל הכי כו' וע' בתשו' מים חיים חח"מ סי' ז' שכ' אודות ראובן שפתח חלונו לרשות חבירו שהוא מכמה שנים מצר שהחזיקו בו רבים ואומר שיש לו עד א' שראה שהשוה אותו דרך להלוך בו רבים הנה זה פשוט שבאם יעיד העד כן שוב לא יוכל חבירו לערער על פתיחת החלון לרשות הנ"ל [ר"ל דבלא העד. היה צריך ראובן לישבע השתא שיש עד א' ה"ל עד מסייע שפוטר] אבל בלא זה יראה פשוט לפי הכרעת הט"ז בסי' קנ"ה סל"ה דהרמ"א הכריע דלאלתר הוה חזקה בכולן וא"כ לפי הכרעת המחבר בסי' קנ"ד סי"ו שהבא לפתוח חלון על חצר חבירו במקום שאינו מזיקו עכשיו בהיזק ראי' שיכול חבירו למחות וכ' הרמ"א אפי' למ"ד שיש לו חזק' הואיל ויכול למחות כו' ובסמ"ע כ' שהוא ר"י והריב"ש א"כ בודאי דיכול ראובן לטעון קים לו כהר"י והריב"ש דיש לו חזק' לאלתר ובלא שום טענה דלאלתר ל"צ טענ' דהוי מחיל' וההכרעת רמ"א דסי' קנ"ה הנ"ל ואין לחלק ולומר דכיון שאינו מזיקו עכשיו אף דיש לו חזקה כדעת ר"י וריב"ש מ"מ נוכל לומר דגם הרמב"ם מודה דצריך חזקה ג"ש וטענה זה אינו דמבואר בב"י סי' קנ"ד סעיף נ"ד [צ"ל ט"ו] בשם נ"י גבי דינא דלסתום לאלתר הוי חזקה כ' הב"י וז"ל וכ' עוד לכאורה משמע דוקא לסתום הוי לאלתר חזקה אבל לפתוח אפילו במקום שאינו מזיק השתא בראייה לא הוי חזקה לאלתר אלא שהרמב"ם כ' דחלון יש לו חזקה לאלתר עכ"ל וא"כ מוכח להדיא דלרמב"ם אפילו במקום שאינו מזיק השתא בראי' הוי לאלתר חזקה וא"כ לפי הכרעת הט"ז הנ"ל דהרמ"א הכריע כהרמב"ם דבכולן לאלתר הוי חזקה וא"כ בודאי בנ"ד יכול ראובן לומר קום לי כהר"י והריב"ש דיש לו חזקה כיון דהוי יכול למחות כן נ"ל ברור בלי שום פקפוק עכ"ד:
טז סָעִיף טז מיהו יש חולקין כו'. עי' בתשו' רע"ק איגר ס"ס קנ"א לאחר שביאר שם דברור לדינא דמותר לסמוך גפת וכדומה למיצר חבירו אפינו ע"ד שלא לסלקו לעולם כמו שיובא בשמו לקמן סי' קנ"ה סי"ט סק"ד כ' וז"ל ולענין פתיחת חלון לחורבת חברו בזה נראה דעת הפוסקים דצריך לסתום אף דפתח מקודם ולא מצינו ממש מי שחולק בזה כמפורש די"ל דבחלון שהוא מזיקו ממש בכליום ומתחדש עליו הנזק לא מהני סמך מקודם ואף דהרמ"א כ' די"א דגם בחלון לא הוי גירי דיליה זולת בשעת הפתיחה מ"מ נראה דרוב הפוסקים חולקים בזה ולא מצינו מבורר דעת הי"א אלו דהרי הנ"י קאי בשיטת תוס' דבגפת לא הוי גירי דיליה ואפ"ה מודה בחלון א"כ י"ל דגם תוס' ס"ל כן א"כ קשה הדבר לומר קים לי. גם לפתוח ע"מ לסתום אחר כך לכשיבנה נראה דא"י לומר קום לי כהרא"ש דמותר לפתוח דמ"מ יכול לטעון שמא יבא ב"ד וידונו כדעת הי"א אלי דגם בחלון לא הוי גירי בפותח מקודם וזה צ"ע לדינא עכ"ל ע"ש. ולכאורה דברי הגאון ז"ל צ"ע מ"ש דמ"מ יכול לטעון שמא יבא ב"ד וידונו כדעת י"א אלו כו' למה לו לומר שידונו כדעת י"א אלו דהוא באמת דלא כהלכתא יותר הו"ל לומר שהב"ד ידונו אח"כ דהוי חזקה כמ"ש הוא ז"ל מקודם הובא לעיל ס"ק י"ד דרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ן וס"ל דהוי חזקה גמורה גם על שעה שיזיקנו כו' וכיוצא בזה הביא הוא ז"ל עצמו שם באמצע התשובה בשם תשו' הרשב"א כו' אלף קמ"ד כו' וצ"ל דלעיל לא קאמר דהוי חזקה גמורה גם על שעה שיזיקנו רק לדעת הרייב"ן וה"ר יונה וש"פ החולקים על הרא"ש ס"ל דיכיל למחות לכתחלה משא"כ לדידן אלו יהיה הדין דיכול לומר קים לי כהרא"ש דמותר לפתוח ממילא לא יהיה אחר כך חזקה לכן הוצרך לומר שמא ידונו כדעת אלו י"א ודו"ק:
יז סָעִיף יח וכן נ"ל להורות. ע' בתשו' שבו"י ח"ב סי' קע"ו שכ' מ"מ הבו דלא לוסיף עלה דכל זה לא נאמר אלא בהני דינים שמפורסם לכל ואינו משתנה כלל אבל אין לדמות מלתא למלתא כו' עש"ב:
יח סָעִיף כח דא"י לסתום חלונותיו. עיין בתשו' רע"ק איגר סי' קנ"ב שכ' דנ"ל ברור דדברי הרי"ו וסיעתו הוא רק במוכר בית ובו חלון פתוח בזה אמרינן דמוכר בעין יפה מוכר שלא יצטרך לשנות הבית אבל לפתוח חלון מחדש לא כו'. יע"ש עוד אודות ראובן שהיה לו בית פתוח לרחוב ובית קטן בחצר ומכר בית שבחצר ליהודה וכתב לבנות עליו מתהום ארעא כו' וגם שלש אמות קרקע בצד הבית הקטן שהם פנויים בלא בנין ונתן לו גם דריסת הרגל לרחוב דרך הבית הפתוח לרחוב וגם קיבל המוכר על עצמו שלא לבנות בחצר כ"א חדר קטן לאוצר עצים ועתה רוצה יהודה לבנות על בית שבחצר בית החורף ולפתוח בו חלון לחצר ולהגביה גגו ולהרחיבו על ג"א הפנויים והמוכר מוחה מג' טעמים. הא' שלא יפתח חלון לחצר השותפים. הב' שע"י בית החורף ירבו נכנסים ויוצאים תוך חצירו ודרך ביתו לרחוב. הג' שע"י הרחבת הגג יתרבו הנוטפים לחצירו ולוקח טוען כיון שאין רשות להמוכר לבנות בחצר רק אוצר עצים לא שייך ביה היזק ראי' וגם החצר אינו ראוי לשום תשמיש ששייך בו ה"ר כי הוא סתום וא"א לילך ממנו לרה"ר ועוד טוען כי מכר לו בעין יפה ולישנא יתירא ולבנות עליו לטפויו אתי וכיון שבע"י מכר רשאי לפתוח חלון בבנין החדש שע"ג בית שבחצר וגם הנוטפין הנוספין רשאי כו'. והשיב באורך שהדין עם המוכר בכל הג' טענות כי מה שטען הלוקח דרשאי לפתוח חלון כיון דבע"י מוכר ומכר לו נזקיו הנה בסי' קנ"ד סכ"ח בהג"ה הביא הרמ"א פלוגתא בזה וא"כ הוי ספיקא דדינא ואין מניחים לו לפתוח כו' ועוד דאף הרי"ו לא קאמר אלא דא"צ לשנות הבנין ולסתום החלון אבל לא לפתוח חלון מחדש כו' ומצורף לזה דעת הרמב"ן דאפילו קנין בפירוש להיזק ראיה לא מהני כו' א"כ בודאי דמוחין בו שלא לפתוח חלון ומה שטען הלוקח כיון דאין המוכר רשאי לבנות לא שייך ה"ר אין זה כלום דמה בכך מ"מ יכול להשתמש בו תשמיש צנוע כיון דסתום מכל צד כו' גם הטענה הב' של המוכר שמרבה נכנסים הדין עמו כדאי' בב"ב דף נ"ט ואף לדעת הרמב"ם והרשב"א והש"ע ר"ס קנ"ד דבפותח לתוך ביתו יכול לבנות בנין חדש עלייה על גביו או חדר מלפנים נ"ל דזהו רק מטעם שכתבו דמסתמא לא ישכיר לאדם חדר מבפנים לחדרו או עלייה פתוחה לביתו שיעבור אדם עליה אבל מה שעושים ע"ג בנין והוא עובר במדרגה משם לחצר דרך בית שער של התחתון אינו בכלל זה דזהו דרך הנהוג להשכיר לאחרים ולא שייך סברא הנ"ל גם הטענה הג' דמרבה לו שופכין פשיטא דהוי טענה מעליותא אם מרבים הנוטפים ומה שטען הלוקח דלישנא יתירה ולבנות עלי' לטפויי אתי קשה לדון בזה כמ"ש הרשב"א הובא בב"י ס"ס ס"א כו' [עמ"ש בזה לעיל סי' מ"ב ס"י ס"ק יו"ד] ובפרט בנ"ד די"ל דהוצרך להזכירו דאם הי' כותב לו רק עומקא ורומא היה חושש אולי הב"ד יפסקו כהרמ"ה שבטור סי' קנ"ד דא"י להוסיף אף לאוצר בעלמא מש"ה כתב ולבנות עליו היינו לעצמו בנין לאוצר או לאחרים בענין שיצטרכו לילך דרך חדרו ממש כשיטת הרמב"ם הנ"ל אבל מנין לנו שנתן לו רשות כ"כ להרבות דיורים לזה נלענ"ד טענות המוכר חזקים וברורים עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א א' מהשותפים בחצר. מתני':
ב סָעִיף א שכ"א. ב"מ קיז ב' תחתון שבא לשנות כו' והקשו מב"ב ו' א' אחזיק להורדי כו' ותי' הרא"ש בב"ב שם בשם הר' יונה דבב"מ מיירי שקנאו או ירשוהו ובב"מ הוי כמו בנאו דאז יכול לשנות ע"ש. אבל בב"מ שם תי' בשם הראב"ד דכפי המנהג יכול לשנות אבל בלא"ה לא ולא חילק בין בנאו לקנו וירשוהו ופי' הטור כאן כראב"ד וכ"פ בסי' קסד ע"ש בטור:
ג סָעִיף א אפי' בנה. מתני' שם:
ד סָעִיף א לפי. גמ' שם:
ה סָעִיף א נעשה. ל' הרמב"ם:
ו סָעִיף א אבל יכול כו'. רמב"ן בחידו' בשם תוספתא והמ"מ וכ"מ בשם תשו' הרי"ף שכל שאין לו פתח בחצר אין עשוי לדירה ואין חשש ריבוי הדרך ופי' בגמ' אימא סיפא כו' והלא מכבה כו' דקס"ד שיש להחזיר פתח לחצר וכן העלייה ומפני שהם פתוחים ג"כ לתוך ביתו מותר וע"ז הקשו והלא ומשני ששניהם מיירי שאין פתוחין רק לתוך ביתו עליה אפתא וכמ"ש הרי"ף ברפ"ד פי' אפתא כו' ואמרי' בפ' חזקת הבתים כו' ופרקינן מאי עלייה אפתא כלומר שהאפתא אין לה פתח בתוך החצר כמו עלייה כו' ע"ש:
ז סָעִיף א ואצ"ל שאם. מתני' וגמ' שם מאי חדר כו' וכן לשון הרמב"ם אבל פותח הוא פתח העלייה לתוך ביתו ואם רצה לחלוק חדרו לשנים חולק ובעלייה העתיק הש"ע ל' תשובת הרי"ף ולכן כ' בחדר ואצ"ל כו' ולפי שלא כ' הרי"ף מזה אם רוצה לעשות בנין חדש לא בהלכות ולא בתשובה אבל הרמב"ן כ' שאף אם בונה בנין חדש מותר ג"כ כיון שאין לו פתח אחר וזהו שחלק לשנים ששניהם נקראין חדר א' וע' בחידושיו בסוף פ"ג:
ח סָעִיף א בד"א כו'. תוספתא פ' בתרא דב"מ וכ' הרמב"ן בחידושיו וכ"כ המ"מ ונ"י בשמו וכ"מ בשם הרי"ף:
ט סָעִיף א והוא שיסתום. שם ושם מהא דב"ב אחד מבני מבוי שבקש כו' ופי' שבני מבוי שהוא דר בו מעכבין עליו ע"ש ברא"ש:
י סָעִיף א ויש חולקין. תוס' ד"ה לקח והרא"ש שם וכ' הטור ומ' מדברי הרא"ש שבעלייה וחדר מודה להרי"ף כיון שהכל בחצר שלו וכן דעת ב"ה: (ליקוט) וי"ח כו'. תוס' ס' א' ד"ה לקח כו' וכ"מ מדקא' במתני' בסיפא ופותחה כו' (ע"כ):
יא סָעִיף ב אחד כו'. כפי שיטתו שכ' לעיל ס"א נעשה כו':
יב סָעִיף ב וי"א דשותף. כפי שיטת הרשב"ם שם וכמ"ש בד"ה מאי בונה כו' ע"ש:
יג סָעִיף ב אע"פ כו'. שהרי יכול למלאות ביתו בלא"ה וממלאים בהכ"ס וכמ"ש רשב"ם בד"ה הנ"ל ואין עושה היזק בחילוקו את הבית וכמ"ש שחלקו בשנים:
יד סָעִיף ב אין האחד. כנ"ל מפני שמרבה כו' ובכה"ג אף הי"א מודים:
טו סָעִיף ב אע"ג דבחצר. עבה"ג:
טז סָעִיף ב אין להקפיד. דההיא דנדרים משום קפידא הוא כמ"ש בב"ב נז ב':
יז סָעִיף ג לא יפתח. גמ' שם:
יח סָעִיף ג ואפי'. מתני' שם:
יט סָעִיף ג מפני. גמ':
כ סָעִיף ג ואם נתנו. עבה"ג וכ"ה בירושלמי וכמ"ש לקמן:
כא סָעִיף ג ובפתח כנגד. רשב"ם במתני' שמפ' מתני' איירי בהחזיק דבלא"ה אפי' שלא כנגד אין יכול ליפתח דבאיסורא לא מהני חזקה:
כב סָעִיף ג וי"א. שמפ' מתני' בנתן רשות כנ"ל ועסמ"ע:
כג סָעִיף ג ואם כו' כופין. שם נט א':
כד סָעִיף ג ואם שניהם כו'. שם ו' ב' שני בתים בשני כו' משום פתח נגד פתח ופי' בבאו לפתח בבת א' כמ"ש הריב"ש דבלא"ה השני עושה כל המעקה כמ"ש במתני' כאן:
כה סָעִיף ג אלא ירחיק. רשב"ם במתני' ועבה"ג וצ"ל דהרמב"ן מפרש בגמ' שם עד האידנא בחצר כו' כפי' לשון [א'] שני שברשב"ם ואין מקום לקושית תוס' שם ד"ה בבית כו' כיון שעדיין יכול לראות ולכך א"צ להרחיק כדי שלא יוכל לראות דהא הטעם שלא יפתח לחצר משום שלא יוכל לראות כשאני בבית וכיון שנתן לו רשות מהני שיוכל לראות בבית וע"כ לא יפתח חלון נגד חלון שלא יראנו תדיר אבל לפי' הראשון [ב'] כשאתה בבית המשהו אינו מועיל דק' קושית הגמ' עד האידנא כשאני בחצר כו' אבל עכשיו אפי' כשאני בבית:
כו סָעִיף ג ואם הוא. דשם אין יכול לראותו כלל דאין רשאי לכנס לחצר וכמ"ש שם ו' ב' שני בתים כו' ומעדיף ופי' עד שלא יוכל לראותו כלל כמ"ש בסי' קנט ס"א וס"ד:
כז סָעִיף ג אם אינן. הר"י מיג"ש בפ"ק דב"ב והרמב"ן בחידושיו מהא דשני בתים הנ"ל שאמרו שם ר"ה איצטריכא ליה מ"ד כו' והקשו מהא דכאן שאמרו סוף סוף הא בעית כו' ותי' דכאן מיירי שאינם גבוהים ד"א שהוא שיעור היזק ראיה כמ"ש במתני' ה' א' מחייבין אותו לבנות עד ד"א כו' דלא כרשב"ם ורא"ש בספ"ג שם:
כח סָעִיף ג ולמבוי כל כו'. שהקשה הדיוקים אהדדי שברישא קתני חצר הא מבוי ש"ד ובסיפא קתני ר"ה ותי' דר"ה לאו ר"ה ממש אלא כל שהרבים בוקעין בו והוא שיעור שלשה בתים דשלשה נק' רבים כמ"ש בגטין מו א' וכר"נ דקי"ל שם כוותיה:
כט סָעִיף ג וי"א שכל. דמפולש ודאי דינו כר"ה כמ"ש הרי"ף בפ"ק גבי א' מבני מבוי שבקש כו' ע"ש אבל אינו מפולש לעולם אין דינו כר"ה וכמ"ש בירושלמי הכא אתמר פתח כנגד פתח מותר והכא אתמר אסור הא במבוי והא בחצר והתניא כשם שבני החצר יכולין למחות זע"ז בחצר כך בני המבוי יכולין למחות זע"ז במבוי א"ר אילא כאן בשנתנו רשות כאן בשלא נתנו רשות אלמא דבלא נתינת רשות אסור משא"כ בר"ה אבל אין דינו כחצר דשם לא מהני רשות וז"ש אין דינו כר"ה וע' בנ"י:
ל סָעִיף ג פתח לר"ה כו'. גמ' דא"ל סוף סוף הא בעית כו' אבל אם יש היזק מצד פתחו אסור כמ"ש שם ו' ב' בני ר"ה כו' וכן מתוספתא והביאו ש"ע למטה ואעפ"כ לא כו':
לא סָעִיף ג לפיכך צריך. כנ"ל ואם הוא לחצר אחרת כו'. וכמ"ש שם:
לב סָעִיף ג י"א שצריך. שם נט ב' וערשב"ם שם ד"ה ושאני הכא כו':
לג סָעִיף ד ואצ"ל בני. לשון מתני' אבל פותח הוא לר"ה כו':
לד סָעִיף ד היה לו פתח. מדקא' א' לא יעשנו שנים ומפ' בגמ' בר ארבעה לא לשווייה תרי בני תרתי תרתי או בר תמניא כו' ואם איתא אפי' א' בני תרתי אין יכול:
לה סָעִיף ד אבל לא. ר"ל דשם אין יכול לעשות כלל וכמ"ש בסי"ג אבל בעל החלונות כו' ועמ"ש שם שכן מוכח מירושלמי הנ"ל וע"ש:
לו סָעִיף ה א' מהשותפים. דמתני' לא איירי בשינוי דלתות מדסבר רמי ב"ח למימר משום דשקיל תמניא בחצר שאין שייך בדלתות:
לז סָעִיף ה אבל היו. כן מ' מדברי הנ"י הנ"ל דמ' דבפתחים כה"ג אסור וכ"ה בגמ' דבפתחא זוטא מצינא כו' ולהרמב"ם שכ' לעיל ובסי"ג דאין יכול לעשות במקום אחר כלל צ"ל למסקנא דבבא דקטן לא יעשנו גדול מיירי בכה"ג דאל"כ הא אפי' בלא טעמא דבפתחא רבא כו' אסור שפותח במקום חדש אפי' סותם את הישן:
לח סָעִיף ו מי שבא. עבה"ג וכפי' ר"ת שם שהסכימו עמו כל הפוסקים וכמ"ש לקמן בס"י.
לט סָעִיף ז הרי שפתח. מתני' חלון המצרית ומפ' כשיטתו הכל לענין לבנות כנגדה אבל לגוף החלון שלא לסתום אין חילוק וכמ"ש בזיו וסולם:
מ סָעִיף ז ומחל. מ"א א' והא אחיל:
מא סָעִיף ז או שגלה כו'. שם דאתא וסייע כו' וכ"ש היכא שמחל להדיא:
מב סָעִיף ז או שידע. מירושלמי וכמ"ש בגמ' ס' א' ולסתום לאלתר כו' שאין כו' ואין חילוק בין לסתום וליפתח רק שיתברר הנזק כמ"ש הרמב"ן והמ"מ והרמב"ם בפי':
מג סָעִיף ז כן ראוי להורות. ר"ל דהיזק ראיה יש לו חזקה:
מד סָעִיף ז מאחר שכבר. עבה"ג ועוד ר"ל דוקא היכא שיש חזקה בחלון לענין לבנות אבל במקום שאין לו חזקה יכול אפי' לסתום דלא כרמב"ם וש"ע וכמ"ש למטה אבל כ"ז שאין כו' וכשיטתו בריש סי' קנג ס"א וי"א דבזיז שאין כו':
מה סָעִיף ז אע"פ שרבים. וראייתם מפ"ק ב' ב' אלמא היזק ראייה שמיה היזק והקשה הרי"ף בתשובה דלמא לעולם אימא לך לא שמיה היזק ושאני התם שכבר החזיק וכ"ש לשיטת הגאונים שלאלתר הוי חזקה ותי' דאין חזקה להיזק ראיה וענ"י שם ועוד הביאו ירושלמי ספ"ג דב"ב הפותח חלון בכותל חצירו במעמד חבירו פותח בשמאל ונועל בימין הגע עצמך כו' היה מושיט לו צרורות יכול מימר ליה מגחך הוינא בהאי גברא אע"ג שבגמ' מ"א א' אמרו שסייע מהני וצ"ל דאין חזקה להיזק ראי' וע' בהשגת הראב"ד וההיא דחלון צורי אוקמוה בחלון שאינו לראייה וערמב"ן ורשב"א אבל הר"י מיג"ש בריש ב"ב חלק עליהם ותי' ההיא סוגיא דשם כמ"ש בס"ח ועוד תי' אחרים כמ"ש ברא"ש שם וההיא ירושלמי אמרו שחולק על גמ' שלנו וס"ל דסייע לא מהני בכל חזקה ומתני' אתי כפשטיה בחלון לראיה וכן מתני' דזיז משום היזק ראיה כמ"ש בגמ' שם והנ"י תי' שם דבזיז אף הרי"ף מודה ע"ש:
מו סָעִיף ז ואפי' למ"ד. וכ"כ הר"י מיגש בריש ב"ב:
מז סָעִיף ז אסור כו' ובזה. כנ"ל מהא דזיז שאמרו מהדרנא כו' כמ"ש בס"ג:
מח סָעִיף ז ולא מהני. מהא דלא יפתח פתח נגד כו' וכנ"ל בס"ג:
מט סָעִיף ז אבל כ"ז כו'. ס' ב' יגע וסתום ועמש"ל:
נ סָעִיף ח בד"א. מהא דפ"ק כנ"ל:
נא סָעִיף ט הרי. עסי' קנג ס"ה אבל כו':
נב סָעִיף י כיצד כו'. כפי פירושו דכ"ז לענין לבנות וז"ש אבל שתחזיק עלי עד כו':
נג סָעִיף י קטנה ביותר. מ' דאפי' פחות מטפח כלשון גמ' אפי' כ"ש דלא כמ"ש בהג"מ ומרדכי ע"ש ועיין בהגה:
נד סָעִיף יא וי"א דהכל. זה קאי על חלון העשוי לאורה דאפי' כ"ש וא"א לומר בו מלבן וצ"ה ועי' בב"י בשם הרשב"א ובבד"ה:
נה סָעִיף יב ומיד. גמ' שם ור"ל אפי' להאומרים דכל חזקה בעינן ג"ש:
נו סָעִיף יב הוי מחילה. זהו לדעת הרמב"ם וסייעתו דכל חזקה א"ל טענה וכנ"ל אא"כ מחל:
נז סָעִיף יב וי"א שצריך. לשיטת האומרים דבעינן ג"ש וטענה אע"ג דג"ש לא בעינן כאן מ"מ טענה בעינן וכ"כ הרשב"ם בד"ה שאין אדם כו' אבל אם יש לו שטר או ראיה א"א לומר כן וצ"ל שטוען שקנאו וכמ"ש בטור:
נח סָעִיף יב אבל כשבעל. וכמ"ש לענין ד"א בפ"ק יא יב וכ"ה בתוספתא מפורש כאן בענין החזקה ספ"ב פתח בחצר אע"פ שסתמו אין לו חזקה פרץ פצימיו יש לו חזקה ור"ל חזקה לזה שכנגדו:
נט סָעִיף יב ואם בעל כו'. כמ"ש כ"ה ב' ספק זה קדם כו':
ס סָעִיף יג ואבנה אותו. ר"ל אפי' רוצה לבנות כל הבית מחדש כמ"ש בגמ':
סא סָעִיף יג לפיכך. עבה"ג וסמ"ע וכמ"ש בגמ' נט א':
סב סָעִיף יג אבל בעל החלונות כו'. כן מוכח בירושלמי הנ"ל שאמורו הכא אתמר מותר והכא אתמר אסור ותי' כאן במבוי וכאן בחצר וחזרו והקשו והתניא שאף במבוי אסור ותי' כאן ברשות כו' ואם איתא הל"ל תי' האחרון תיכף על חצר אלא שבלא רשות אף שלא נגד פתח אסור כנ"ל וע"כ צ"ל דאין יכול לשנות דאל"כ הי"ל דהיה לו במקום אחר:
סג סָעִיף יג וכן אין. מתני' ס' א' וכנ"ל:
סד סָעִיף יג כותל שבין. ר"ל דאין יכול לטעון טענת מחילה על סילוק היזק ראיה והחזיק דא"כ מאי אמרו במתני' ה' א' עד שיביא ראיה שלא נתן דאף אם יביא ראיה יכול לומר מחלת כיון שהחזקתי ולאלתר הוי חזקה לשיטת הגאונים:
סה סָעִיף יד להר' יונה. כמ"ש שם ו' ב' זה עושה מעקה כו' ואע"ג שהאחד פתח ראשון:
סו סָעִיף יד ולהרא"ש כו'. עתוס' יז ב' ד"ה אביי. וקשה לרשב"א כו' וי"ל כו' דאל"כ כו' וכן בחנות ורפת שכ"א מותר להקדים אע"ג שיפסד האחר ועתוס' ד"ה אביי. אור"י כו' ושם י"ח ב' תוס' ד"ה ואי. פר"י בשלמא כו' ואף לשיטת רש"י והרי"ף שם כאן מודים שר"ה הפקר הוא וכן אמרו לא יפתח פתח נגד פתח וצריך להרחיק השני כל השיעור ואין מצריכין לראשון לסתום חצי הפתח ועתוס' הנ"ל וההיא דשני בתים הנ"ל אוקמוה בפתחוהו בבת א' כמ"ש הריב"ש וכמ"ש בס"ג:
סז סָעִיף טו וה"מ כו' שלא כדין. ר"ל לאחר שפתח השני צריך גם הראשון להרחיק כמ"ש הר' יונה וכמ"ש בסט"ז וע"פ הדברים האלה כו' ובשפתח כו':
סח סָעִיף טז דעת הרא"ש. כמ"ש נ"ח א' לימא בכופין כו' ושם ב' ושאני הכא כו':
סט סָעִיף טז וכיון שאינו. דכל שאין לו חזקה אין יכול למחות כמ"ש. בזיז וחלון:
ע סָעִיף טז שלא כדין כו' ויכול. עתוס' הנ"ל ד"ה ואי:
עא סָעִיף טז אבל הרשב"א. כמ"ש שם יח א' טעמא דאיכא כו' ועתוס' ד"ה מרחיקין. ותימא כו' ותי' הר' יונה שמא יחזיק עליו ויטעון חזקה וכמ"ש רבא דאינו סומך דל"ק דכל מרא כו' אלא לר"י וכאן הכל מודים כמ"ש בירושלמי על מתני' דלא יפתח פתח נגד פתח שאפי' בחורבה אסור חורבות עשוי להבנות ע"ש וכ' הריב"ש כיון שיש חזקה יכול למחות אע"פ שאין היזק ראייה דלר' זירא נ"ט א' דלמעלה מד"א אין היזק ראייה ואעפ"כ בחלון צורי יכול למחות מפני שיש לו חזקה:
עב סָעִיף טז ומיהו. דלא כהמפ' הנ"ל שכ' שיש לו חזקה ואעפ"כ יכול מטעם שכ' בש"ע:
עג סָעִיף טז אבל בפותח. ר"ל לענין לבנות נגדו כמ"ש בסל"א:
עד סָעִיף טז ראובן כו'. דס"ל דמזיקו בידים וכמו בעובדא דפפי יוצאה וכמ"ש תוס' שם ד"ה עני. ועוד דהכא כו' והג"א שם וכמש"ל בסי' קנה סט"ו:
עה סָעִיף טז מיהו. כמ"ש סי' א' סוף סוף כו':
עו סָעִיף טז מיהו יש כו'. כמו ברפת וחנות כנ"ל בתוס' הנ"ל וז"ש ועיין כו' ר"ל בס"ב וסט"ו:
עז סָעִיף יז ראובן. עבה"ג דהאחין שחלקו לקוחות הן כמ"ש בקדושין מב ב' וכן שותפין כמ"ש בסי' קטו:
עח סָעִיף יח ראובן כו'. ר"ל שפתח והחזיק כדין:
עט סָעִיף יח דלא אשכחן. ר"ל בעובדא דחזקה. שם וכפי' בעל העיטור והביאו בתשו' הרמב"ן סי"ו דה"ק ה"ה כעכו"ם כמ"ש בב"ק קיג א' ישראל ועכו"ם שבאו לפניך כו': (ליקוט) ראובן כו' דלא כו'. הג"א פ"ג סכ"ד ד"ה ודוקא כו' (ע"כ): (ליקוט) דלא אשכחן כו'. וכ"כ במרדכי והג"א הנ"ל ועסי"ט (ע"כ):
פ סָעִיף יח וי"א. כפשטא דגמ' שם ואשכחן נמי למעליותא בפ"ק דבכורות יא ב' דא"ל קאתינא מכח כו' וכ"פ בסי' מ"ה וס"ו וס"ז ע"ש וז"ש וכן כל כו' ועסמ"ע ס"ק מד:
פא סָעִיף יח וכ"ש במקום. ב"ב נה א':
פב סָעִיף יח וצריך כו'. שם נד ו':
פג סָעִיף יח וזכה. ר"ל שזכה שלא יוכל לבנות נגדו שזכה באוירו:
פד סָעִיף יח וכ"ז מיירי כו' ואין חזקה כו'. לא שייך כאן אלא בסי"ט בחר דברי ש"ע ראובן כו' שלקח מהעכו"ם ששם מיירי שחבירו של עכו"ם קודם לחלונות כמ"ש שם והלוקח בא לסתום חלונותיך של ישראל אבל כאן שאין רוצה לסתמו רק לבנות נגדו ואפי' החלונות קודמין והחזיק בשל הפקר יכול לבנות נגדו וכמ"ש בסט"ז וסל"א וכן ואין כו':
פה סָעִיף יט ראובן שהיה כו'. ר"ל שפתח על העכו"ם שחצירו של עכו"ם קדם ובדין ישראל היה יכול לסתמו וטוען שיסתום החלון וזהו דעת שלישית שכ' המרדכי בשם הגאונים דא"א ישראל הבא מחמת העכו"ם ה"ה כעכו"ם אפי' לגריעותא כיון שבא בדין עם ישראל וע"ש ובהג"מ סוף משפטים ומ"ש ישראל הבא כו' ר"ל כיון שלא היה יכול למחות לכן אין לו חזקה אפי' לישראל הבא מכחו וכמ"ש בהני דבי ריש גלותא כו'. וכאן שייך הגה דלעיל וכ"ז מיירי כו' כיון שזכה בשל הפקר אין יכול לסתום כמ"ש בסי"ד ועל הלוקח כו' מהא דפ"ב ספק זה קדם כו' כנ"ל: (ליקוט) ראובן כו' הדין כו'. הג"א סכ"ד ד"ה ודוקא כו' (ע"כ):
פו סָעִיף יט ואפי' טען. שהוא טענה בלא חזקה כמ"ש מ"א א' כל חזקה כו' שמכרת לי כו' ואמרו שם בירושלמי וצריך חזקה וכ"ה בגמ' בכמה מקומות ובאן שייך הג"ה דלעיל ואין חזקה מועלת כו' ור"ל אפ"ה הוי טענה בלא חזקה וכמ"ש למטה מאחר שבדיניהם אינם כו' והוא פשוט בכמה מקומות דכ"מ שאין יכול למחות אין לו חזקה:
פז סָעִיף יט וכבר נתבאר כו'. דאפי' למעליותא ה"ה כמוהו ואף לס' ראשונה בסי"ח לגריעותא הכל מודים:
פח סָעִיף כ ושייר הכותל. עסמ"ע:
פט סָעִיף כ גילה בדעתו. ובמעשה הניכר אפי' סתמו בעצמו מועיל כמ"ש בסי"ב ובסי' קנג ס"ו:
צ סָעִיף כ ועוד כו' יש לחוש כו'. עט"ז שר"ל בדרך את"ל שהיתה פתוח יש לחוש כו' ואע"ג שכ' בסי"ח שבספק על הלוקח הבא לסתום להביא ראיה כאן דספק ואין ידוע אם היה פתוח מעולם עליו להביא ראיה וחדא טענה הוא ועוד כו' ויש כו' כנ"ל. ב"ח. וכמו בחזקת [בקרקע] אם אין עדים שהיתה של המערער א"צ לחזקה ג"ש כמ"ש בסי' קמ וכ"ז לשיטת הש"ע בסי"ח דאין ללוקח לבנות:
צא סָעִיף כ ולסתום. עסמ"ע:
צב סָעִיף כא מי שהיתה. כנ"ל בס"ו מתני' נ"ח ב':
צג סָעִיף כא ואם בא. ך"ב א':
צד סָעִיף כא וכיון שהרחיק. מדקתני ד"א ול"ק כדי שלא יאפיל:
צה סָעִיף כא אע"פ שלא כו'. אע"פ שזה פשוט יש לו סמך בגמ' מדפריך והלא מציץ ולא פריך והלא עומד ורואה:
צו סָעִיף כא אבל חלון. כנ"ל בסט"ז וסל"א:
צז סָעִיף כב ומגביה כו' או. וקושית הגמ' והלא מציץ מדלא יהיב שיעור בגובה ש"מ שא"צ כלל בגובה: (ליקוט) בנה כו'. ולא כ' במדיר דגמ' ל"ק אלא לס"ד דמתני' לא איירי מן הצד ומדל"ק שיעורא בגובה ש"מ דא"צ שיעור בגובה אבל למאי דפריך והא אנן תנן כו' דמתני' איירי מן הצד וכמש"ש תוס' ד"ה והא כו' א"צ לאוקמי במדיר (ע"כ):
צח סָעִיף כב ומודדין כו' וכל מי כו'. דהשקיפה אינו מזיק לו דאם רוצה יקלוש הכותל בכדי השקיפה ולכך אין לו חזקה כיון שא"י למחות כמש"ל:
צט סָעִיף כג בנה. עבה"ג וסמ"ע:
ק סָעִיף כד אע"פ שאין. דלא גרע מכותל מן הצד ובתשמיש שאינו קבוע יותר יש לחוש כמ"ש ב' ב' לדידך לא קביעא לך תשמישתיך כו':
קא סָעִיף כה אם פתח כו'. כמ"ש בסכ"ו אחד כו' כיון שנכנס האור מלמעלה וע"ש:
קב סָעִיף כה אע"פ שהרחיק כמו ברפת וחנות:
קג סָעִיף כו אחד. מדקתני אין מחייבין משמע שג"כ אין יכול למחות ועסי' קנז ס"ט שהרא"ש חולק ושם ית' מירושלמי.
קד סָעִיף כז ושמו כו' ולא כו'. וכ"כ בהג"א שם וכגון שלא כו' וז"ש שחלקו חצר מדעתן דאלו ע"פ ב"ד ע"כ ב"ד עשו כהוגן ושמו האויר:
קה סָעִיף כז מיהו. הרא"ש בשם הראב"ד בעובדא דגמ':
קו סָעִיף כז וי"א דיכול. הרא"ש שם דומיא דדרך שם:
קז סָעִיף כז ודוקא. תוס' שם ד"ה א"ל וכפי' ר"י:
קח סָעִיף כח ראובן שנתן או מכר. כמו אחין שהן לקוחות וה"ה לנותן דמוכר ונותן בעין יפה וכמ"ש תוס' ד"ה אין כו':
קט סָעִיף כח וה"ה אם כו' מכר הבית. כמו בדרך וכמ"ש תוס' שם:
קי סָעִיף כח וי"א כו' ויש חולקין. כמ"ש נ"י דבהיזק ראיה לא אמרי' בעין יפה מוכר:
קיא סָעִיף כט מי שהיה. כמ"ש בב"ק קיב ב' תינוק שתקף כו':
קיב סָעִיף כט ואם קדם. שם קיג:
קיג סָעִיף ל מי שיש כו'. כנ"ל בסי"ב:
קיד סָעִיף לא כתב הרשב"א שאע"פ. כמ"ש לא יפתח פתח נגד כו' ואע"ג שאם באו לפתוח בב"א שניהם היו צריכין להרחיק וכמש"ל בסי"ד ע"ש:
קטו סָעִיף לא אם בא. דבזה לא זכה להשתמש באויר שלו ואע"ג שהחזיק כיון שאין יכול למחות א"ל חזקה כנ"ל:
קטז סָעִיף לב ראובן. כנ"ל בסי"ד וסל"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.