א הַמְבַקֵּשׁ לְהוֹצִיא זִיז (פֵּרוּשׁ, כְּעֵין נֶסֶר אוֹ רֹאשׁ קוֹרָה הַבּוֹלֵט מִן הָעֲלִיָּה וְלַחוּץ) מִכָּתְלוֹ עַל אֲוִיר חֲצַר חֲבֵרוֹ כָּל שֶׁהוּא, בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו, שֶׁהֲרֵי מַזִּיקוֹ בִּרְאִיָּה בְּעֵת שֶׁתּוֹלֶה בּוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. הַגָּה: וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הֵסִירוֹ, שֶׁהִנִּיחוֹ בַעַל הֶחָצֵר מֵרְצוֹנוֹ, אֵין בַּעַל הַזִּיז מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּזִּיק לְבַעַל הֶחָצֵר בִּרְאִיָּה, וּבַעַל הֶחָצֵר מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ (טוּר סעי"ד).
ב הוֹצִיא אֶת הַזִּיז וְלֹא מִחָה בּוֹ בַּעַל הֶחָצֵר לְאַלְתָּר, הֲרֵי הֶחֱזִיק בַּעַל הַזִּיז. וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וּמוֹנֵעַ בַּעַל הֶחָצֵר לְהִשְׁתַּמֵשׁ בּוֹ (טוּר סע"ב). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל חֲזָקוֹת אֵלּוּ בָּעֵינָן ג' שָׁנִים, וְכָל שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק ג' שָׁנִים יָכוֹל לִמְחוֹת. וְכֵן בָּעֵינָן שֶׁיָּבֹא בְּטַעֲנָה, כְּמוֹ בְּחֶזְקַת קַרְקַע (טוּר בְּשֵׁם ר"ת וְהָרֹא"שׁ), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּסִימָן קמ"ו סָעִיף ט'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְזִיז שֶׁאֵין בּוֹ טֶפַח לָא מְהַנֵּי חֲזָקָה כְּלָל, וְיָכוֹל בַּעַל הֶחָצֵר לִמְחוֹת בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה; וְאִם לֹא מִחָה בוֹ וְהִנִּיחוֹ מֵרְצוֹנוֹ, בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֲבָל לֹא בַעַל הַזִּיז (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה וְהַר"י בַּרְצְלוֹנִי וְהָרֹא"שׁ).
ג הָיָה בַּזִּיז טֶפַח, הֶחֱזִיק בַּאֲוִיר הֶחָצֵר כְּנֶגְדּוֹ. וְאִם רָצָה בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת תַּחַת הַזִּיז וּלְבַטֵּל תַּשְׁמִישׁוֹ, בַּעַל הַזִּיז מְעַכֵּב עָלָיו. וְאִם אֵין בַּזִּיז טֶפַח, לֹא הֶחֱזִיק בַּאֲוִיר הֶחָצֵר, וְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת תַּחְתָּיו וּלְבַטֵּל תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל זִיז, אֵין בַּעַל הַזִּיז יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו.
ד הָיָה הַזִּיז שֶׁהוֹצִיא, רָחְבּוֹ טֶפַח וּמָשׁוּךְ בַּאֲוִיר חֲצֵרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים, אוֹ שֶׁבּוֹלֵט טֶפַח בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעָה טְפָחִים בְּאֹרֶךְ הַכֹּתֶל (טוּר), וְלֹא מִחָה בּוֹ, הֶחֱזִיק בְּאַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. וְאִם רָצָה לְהַרְחִיב אֶת הַזִּיז עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, מַרְחִיב. הַגָּה: אֲבָל אִם הֶחֱזִיק בְּזִיז בּוֹלֵט טֶפַח בְּמֶשֶׁךְ י' טְפָחִים, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁלִים כְּשִׁעוּר מָשְׁכוֹ, אֶלָּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ ד' וְלֹא יוֹתֵר. הוֹצִיא זִיז טֶפַח בְּמֶשֶׁךְ ג', אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְחִיבוֹ, אֶלָּא יִשָּׁאֵר כְּמוֹ שֶׁהוּא (טוּר ס"ז בְּשֵׁם הָרִי"ף). וְאֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת בַּאֲוִיר חֲצֵרוֹ תַּחַת הַזִּיז כְּלוּם, אֶלָּא אִם כֵּן הִנִּיחַ לוֹ תַּחְתָּיו גּוֹבַהּ אֲוִיר עֲשָׂרָה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּזִּיז. הַגָּה: וְאִם בַּעַל הֶחָצֵר רוֹצֶה לִקְבֹּעַ זִיז בְּכֹתֶל חֲבֵרוֹ, בַּעַל הַכֹּתֶל יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ אֲפִלּוּ בְּזִיז פָּחוֹת מִטֶּפַח (טוּר).
ה יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁכָּל זֶה אֵינוֹ אֶלָּא בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁאֵין לוֹ בּוֹ לֹא פֶתַח וְלֹא חַלּוֹן, אֲבָל בְּחָצֵר שֶׁל שֻׁתָּפִים שֶׁיֵּשׁ עָלָיו פְּתָחִים וְחַלּוֹנוֹת, אִם רוֹצֶה לְהוֹצִיא זִיז לִפְנֵי חַלּוֹנוֹת לְהִשְׁתַּמֵשׁ עָלָיו, אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ, שֶׁהֲרֵי מֵחַלּוֹנוֹ רוֹאֶה בּוֹ וּמַה יַּעֲשֶׂה לוֹ הֶזֵּק; וְגַם לִבְנוֹת כְּנֶגְדּוֹ, בְּלֹא הַזִּיז אֵינוֹ יָכוֹל לִבְנוֹת מִפְּנֵי חֲלוֹנוֹתָיו. הַגָּה: וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאוֹתָן זִיזִין שֶׁמּוֹצִיאִין מִגַּג שֶׁל רְעָפִים מִפְּנֵי קִיּוּם הַכֹּתֶל מִן הַמָּטָר, אֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִמְחוֹת, וְאֵין לוֹ חֲזָקָה, וּכְשֶׁיִּרְצֶה זֶה לִבְנוֹת יְסַלְּקֵם לְגַמְרֵי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים).
ו הָרוֹצֶה לְהוֹצִיא צִנּוֹר עַל חֲצַר חֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁיְּקַלַּח שָׁם הַמַּיִם, אוֹ שֶׁעָשָׂה מַזְחִילָה (פֵּרוּשׁ, צִנּוֹר גָּדוֹל שֶׁהַמַּיִם עוֹבְרִים בּוֹ) עַל כָּתְלוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם נִזְחָלִים וְיוֹרְדִים לַחֲצַר חֲבֵרוֹ, בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו. וְאִם לֹא מִחָה בּוֹ, הֶחֱזִיק זֶה בַּצִּנּוֹר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַם בַּחֲזָקָה זוֹ בָּעֵינָן חֲזָקָה שְׁלֹשָׁה שָׁנִים וְטַעֲנָה, וּבְלֹא זֶה לֹא מִקְרֵי חֲזָקָה (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם וְרַשְׁבָּ"א). רָצָה אַחַר כָּךְ לִסְתֹּם הַצִּנּוֹר, בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהֶחֱזִיק בַּעַל הַגַּג לִשְׁפֹּךְ מֵימָיו לַחֲצַר חֲבֵרוֹ, כָּךְ הֶחֱזִיק בַּעַל הֶחָצֵר שֶׁיִּהְיוּ מֵימֵי גַגּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בָּאִים אֶצְלוֹ לִרְשׁוּתוֹ. הַגָּה: (טוּר ס"ךָ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְרַשְׁבַּ"ם) מִיהוּ, אִם סָתַר בַּעַל הַגַּג, וְרָאָה זֶה וְשָׁתַק, אִבֵּד זְכוּתוֹ, דְּהָוֵי מְחִילָה מִיָּד, כִּדְאַמְרִינָן לְגַבֵּי סְתִימַת חַלּוֹן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף), (רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף רל"ג). (וְכֵן אִם סִלֵּק בַּעַל הַגַּג מַרְזֵב שֶׁלּוֹ בְּדֶרֶךְ מְחִילָה, מִיָּד הָוֵי מְחִילָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ). אֲבָל אִם נָפַל הַכֹּתֶל וְעָמַד כָּךְ שָׁנִים הַרְבֵּה, יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִבְנוֹת אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה עִם הַמַּרְזֵב. וְאִם עָשָׂה בַּעַל הֶחָצֵר מַעֲשֶׂה שֶׁנִּרְאֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה הַמַּרְזֵב, וְרָאָה זֶה וְשָׁתַק, הָוֵי מְחִילָה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף קל"ג).
ז רָצָה בַּעַל הַגַּג לַעֲקֹר הַצִּנּוֹר מִצַּד זֶה וּלְהַחֲזִירוֹ לְצַד אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיָה אָרֹךְ וְרָצָה לְקַצְּרוֹ, אֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו, שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק אֶלָּא בְּמֵימֵי הַגַּג, וַהֲרֵי הֵם בָּאִים אֶצְלוֹ מִכָּל מָקוֹם.
ח וְכֵן אִם רָצָה בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת תַּחַת הַצִּנּוֹר, אֵין בַּעַל הַגַּג יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו, שֶׁאֵין הַצִּנּוֹר עָשׂוּי לְתַשְׁמִישׁ כְּזִיז, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיק בַּאֲוִיר הֶחָצֵר, שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי אֶלָּא לְקִלּוּחַ הַמַּיִם. הַגָּה: וְהוֹאִיל וְאֵין עָלָיו אֶלָּא לְקַבֵּל מֵימָיו, אִם יִרְצֶה לְקַבְּלָם בִּכְלִי אוֹ בְּצִנּוֹר, הַדִּין עִמּוֹ (טוּר סט"ו בְּשֵׁם הרמ"ה וְנ"י בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים). אֲבָל לֹא יוּכַל לוֹמַר לְבַעַל הַצִּנּוֹר לְהַטּוֹתוֹ לְרוּחַ אַחֶרֶת אוֹ לְשַׁנּוֹת בּוֹ כְּלָל. וַאֲפִלּוּ אִם הוּא אָרֹךְ אֵינוֹ יָכוֹל לְקַצְּרוֹ, וְהוּא שֶׁיֵּשׁ קְפִידָה לְבַעַל הַצִּנּוֹר, אֲבָל בְּלָאו הָכִי כּוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם, וּבִלְבַד שֶׁיְּקַלְּחוּ מֵימָיו יָפֶה (כָּל זֶה בַּטּוּר).
ט רְאוּבֵן שֶׁרָצָה לְהַחֲזִיר שׁוֹפְכֵי גַגּוֹתָיו לִרְשׁוּת הָרַבִּים, בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים יְכוֹלִים לְעַכֵּב עָלָיו. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁרָצָה לְהַחֲזִיר שׁוֹפְכוֹ לַמָּבוֹי, וּמַזִּיק לְאֶחָד בַּכֹּתֶל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל מָבוֹי זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לְבַעַל הַכֹּתֶל שׁוּם זְכוּת בְּמָּבוֹי זֶּה שֶׁהַשּׁוֹפְכִין יוֹרְדִין לְתוֹכוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
י מִי שֶׁהוֹרִיד מֵי גַגּוֹ עַל חֲצַר חֲבֵרוֹ וְלֹא מִחָה בוֹ, וְהֶחֱזִיק בְּדָבָר זֶה, אִם הַמַּיִם מְנַטְּפִים וְרָצָה לְקַבְּצָם לְמָקוֹם אֶחָד וְלַעֲשׂוֹתָם צִנּוֹר, עוֹשֶׂה. וְכֵן אִם הָיוּ בָּאִים דֶּרֶךְ צִנּוֹר מִמָּקוֹם אַחֵר וְחִלְּקָן עַל רֹחַב הַכֹּתֶל וְהֶחֱזִירָן נוֹטְפִים, עוֹשֶׂה. וַאֲפִלּוּ לִבְנוֹת עַל גַּגּוֹ כְּמִין צְרִיף (פֵּרוּשׁ, מָלוֹן שֶׁל שׁוֹמְרֵי שָׂדוֹת שֶׁאֵין לוֹ גַּג, אֶלָּא הַקוֹרוֹת לְמַעְלָה נוֹגְעִים זוֹ בָּזוֹ וְהוֹלְכוֹת וּמִתְרַחֲבוֹת לְמַטָּה) עַד שֶׁיֵּרְדוּ הַמַּיִם בִּמְהֵרָה לַחֲצַר חֲבֵרוֹ, בּוֹנֶה, שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקוּ מֵימָיו שֶׁל זֶה לֵירֵד לַחֲצַר חֲבֵרוֹ.
יא מִי שֶׁבָּא לְהַגְבִּיהַ הַשּׁוֹפְכִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ, שֶׁזֶּה וַדַּאי מוֹסִיף בַּהֶזֵּק הוּא, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. וְיֵשׁ מַתִּירִין גַּם בָּזֶה. הַגָּה: וְאִם רוֹצֶה לְהַשְׁפִּיל הַצִּנּוֹר, בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו, שֶׁהֲרֵי יָכוֹל לִבְנוֹת תַּחְתֶּיהָ, וּכְשֶׁיַּשְׁפִּילָהּ לֹא יוּכַל לִבְנוֹת תַּחְתֶּיהָ כָּל כָּךְ (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה).
יב רְאוּבֵן הָיָה לוֹ בַּיִת אֵצֶל חֲצַר שִׁמְעוֹן, וּמֵי גַגּוֹ נוֹטְפִים לַחֲצַר שִׁמְעוֹן, וְנָפַל בֵּיתוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, וְשׁוּב בָּנָה שִׁמְעוֹן בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ וְקָנָה מֵרְאוּבֵן שֶׁיְּקַבֵּל מֵי גַגּוֹ בְּחֻרְבָּתוֹ בְכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה, וְאַחַר כָּךְ בָּנָה רְאוּבֵן חֻרְבָּתוֹ וְהֶחֱזִיר מֵי גַגּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן כְּבַתְּחִלָּה, וּמֵי גַגּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁקָּנָה מֵרְאוּבֵן שֶׁיְּקַבְּלֵם (נוֹטְפִין) עַל גַּג רְאוּבֵן (וְחוֹזְרִים לַחֲצַר שִׁמְעוֹן עִם מֵי גַג רְאוּבֵן), וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן שֶׁאֵין לוֹ לְקַבֵּל מֵי גַגּוֹ דִרְאוּבֵן אֶלָּא אַדְּרַבָּא הוּא צָרִיךְ לְקַבֵּל מֵי גַגּוֹ, הַדִּין עִם שִׁמְעוֹן. הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁמֵּימָיו יוֹרְדִין עַל גַּגּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן וְהֶחֱזִיק בָּזֶה, וּבָא שִׁמְעוֹן לְהַגְבִּיהַ גַּגּוֹ, צָרִיךְ לִכְנֹס בְּשֶׁלּוֹ כְּדֵי הַנָּחַת מַרְזֵב בְּמָקוֹם רִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא יַפְסִיד חֲבֵרוֹ (מָרְדְּכַי רֵישׁ ב"ב). מִי שֶׁהֶחֱזִיק בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ לִשְׁפֹּךְ בָּהּ מֵי כְּבִיסָה אַחַת, מְמַחִין בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁפֹּךְ בָּהּ חֲמִשָּׁה כְּבִיסוֹת. וְכֵן אִם הֶחֱזִיק לְמֵי גְשָׁמִים, לֹא יִשְׁפֹּךְ שָׁם מֵי כְּבִיסָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ"ק דב"ב). אֲבָל הַשּׁוֹפֵךְ שׁוֹפְכִין בִּרְשׁוּתוֹ דֶרֶךְ בִּיב הָעוֹבֶרֶת בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק אֶלָּא לְדָבָר אֶחָד, יָכוֹל לִשְׁפֹּךְ שָׁם מַה שֶּׁיִּרְצֶה, הוֹאִיל דְּבִרְשׁוּתוֹ הוּא שׁוֹפֵךְ (שָׁם ד"ד).
יג הַמַּעֲמִיד סֻלָּם קָטָן שֶׁאֵין לוֹ ד' שְׁלִיבוֹת בְּצַד כָּתְלוֹ בְּתוֹךְ חֲצַר חֲבֵרוֹ אוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, לֹא הֶחֱזִיק בְּנֶזֶק זֶה, וְכָל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה בַּעַל הֶחָצֵר בּוֹנֶה בְּצַד הַסֻלָּם וּמְבַטֵּל תַּשְׁמִישׁוֹ. הַגָּה: וְאִם קְבָעוֹ בְּמַסְמֵר, אֲפִלּוּ קָטָן, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף). וְאִם הָיָה סֻלָּם גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ ד' שְׁלִיבוֹת אוֹ יוֹתֵר, הֶחֱזִיק, וְאִם בָּא לִבְנוֹת וּלְבַטְּלוֹ, בַּעַל הַסֻלָּם מְעַכֵּב עָלָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק כְּשִׁעוּר, שֶׁהֲרֵי מָחַל לוֹ לְהַעֲמִיד סֻלָּם גָּדוֹל. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁיָּבֹא בַּעַל הַגַּג לְהַעֲמִיד סֻלָּם גָּדוֹל, בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזִיק עָלָיו. אֲבָל אִם הֶעֱמִיד סֻלָּם קָטָן, אֵינוֹ יָכוֹל לְמָנְעוֹ, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לוֹ: אֵין לְךָ הֶפְסֵד בָּזֶה, כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה תִּטְּלֶנּוּ.
יד כֹּתֶל שֶׁבֵּין רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, אִם הָיוּ שֻׁתָּפִים בּוֹ, זֶה חוֹפֵר מִצַּד זֶה וּמַכְנִיס קוֹרוֹתָיו כָּל שֶׁהֵן, וְזֶה חוֹפֵר מִצַּד זֶה וּמַכְנִיס קוֹרוֹתָיו. הַגָּה: וְאַף עַל פִּי שֶׁהָאֶחָד הִכְנִיס וְהַשֵּׁנִי לֹא הִכְנִיס זְמַן אָרֹךְ, יָכוֹל לְהַכְנִיס כְּשֶׁיִּרְצֶה, הוֹאִיל וַחֲצִי כֹתֶל שֶׁלּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְאֵין כָּל אֶחָד יָכוֹל לְהַכְבִּיד עַל הַכֹּתֶל רַק כַּמִּנְהָג (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
טו הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁל רְאוּבֵן לְבַדּוֹ, אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵשׁ בּוֹ.
טז חָפַר שִׁמְעוֹן בְּכֹתֶל זֶה וְהִכְנִיס בּוֹ קוֹרָה אַחַת, וְשָׁתַק רְאוּבֵן וְלֹא מִחָה בוֹ, הֶחֱזִיק בִּמְקוֹם הַקּוֹרָה; אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה וְרָצָה שִׁמְעוֹן לְהַחֲלִיפָהּ בְּקוֹרָה גְדוֹלָה וְעָבָה, מַחֲלִיף. הַגָּה: וּבְחֶזְקַת סֻלָּם וּנְעִיצַת קוֹרוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְעֵינָן חֲזָקָה ג' שָׁנִים וְטַעֲנָה (טוּר בְּשֵׁם ר"ת וְאָבִיו הָרֹא"שׁ וְה"ה בְּפ"א מַה"ח בְּשֵׁם התוס' וְהָר"ר יוֹנָה וְהָרַשְׁבָּ"א), וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּכָל חֲזָקָוֹת אֵלּוּ (שָׁם בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"ם וּבְשֵׁם הַגְּאוֹנִים וְהָרַמְבַּ"ם שָׁם, וְכֵן כָּתַב הָרַב הַמַּגִּיד שָׁם בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן).
יז הָיְתָה הַקּוֹרָה סֻכַּת עֲרַאי, כָּל ל' יוֹם לֹא הֶחֱזִיק בָּהּ סְתָם, שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן אוֹמֵר: לֹא מָחַלְתִּי וְהִנַּחְתִּיךָ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֲרַאי. לְאַחַר ל' יוֹם, הֶחֱזִיק, שֶׁאֵין זֶה עֲרַאי. וְאִם סֻכַּת הֶחָג הִיא, כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג לֹא הֶחֱזִיק, לְאַחַר שִׁבְעָה, הֶחֱזִיק. וְאִם חִבֵּר רֹאשׁ הַקּוֹרָה בַּכֹּתֶל בְּטִיט, מִיָּד הֶחֱזִיק; וְהוּא שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁרְאוּבֵן סִיַּעַ עִמּוֹ, אוֹ רָאָה וְלֹא מִחָה.
יח מִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּכֹתֶל זֶה בְּקוֹרָה אַחַת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיק בְּקוֹרָה שְׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי לֹא מָחַל לוֹ אֶלָּא עַל אַחַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהוֹדָה שֶׁאֵין כֹּתֶל זֶה שֶׁלּוֹ אֶלָּא שֶׁל חֲבֵרוֹ וְהוּא מָחַל לוֹ עַל הַכְנָסַת הַקּוֹרָה זוֹ. אֲבָל אִם טָעַן: כֹּתֶל זֶה אֲנִי שֻׁתָּף בָּהּ, הוֹאִיל וְנִשְׁתַּמֵּשׁ בְּקוֹרָה אַחַת, נֶאֱמָן, וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֻלָּהּ אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵת שֶׁהוּא שֻׁתָּף בְּכָל הַכֹּתֶל. הַגָּה: (רִיבָ"שׁ סִימָן ר"י מִכָּל מָקוֹם שָׁם) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא כְּשֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיְתָה הַכֹּתֶל שֻׁתָּף בֵּין שְׁנֵיהֶם; אֲבָל אִם מוֹדֶה שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיְתָה שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵין נְעִיצַת קוֹרוֹת רְאָיָה עַל הַכֹּתֶל עַצְמָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה תִּקְרָה עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְחַלֵּק וְהָוֵי חֲזָקָה לְחַלֵּק בְּאַבְנֵי הַכֹּתֶל אִם תִּפֹּל, אֲבָל לֹא עַל מְקוֹם הַכֹּתֶל (כָּל זֶה בַּטּוּר).
יט הָיוּ קוֹרוֹתָיו שֶׁל רְאוּבֵן בְּתוֹךְ הַכֹּתֶל, וּבְצַד שִׁמְעוֹן מְקוֹמוֹת חֲפוּרִים לְהַכְנִיס בָּהֶם רָאשֵׁי הַקּוֹרוֹת, לֹא הֶחֱזִיק בָּהֶן שִׁמְעוֹן לְהַכְנִיס בָּהֶם קוֹרוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהוּא שֻׁתָּף בּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בּוֹ תַּשְׁמִישׁ, וְיָכוֹל רְאוּבֵן לִטְעֹן: אֲנִי חָפַרְתִּי מְקוֹמוֹת אֵלּוּ מִצִּדְּךָ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים עַד שֶׁתִּקְנֶה מִמֶּנִי אוֹ שֶׁתְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִי וְאֶמְחֹל לְךָ וְתַכְנִיס הַקוֹרוֹת בְּלֹא חֲפִירָה בַּכֹּתֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמַטְמֵט כָּתְלִי בְּעֵת הַחֲפִירָה.
כ רְאוּבֵן הֶחֱזִיק בִּנְעִיצַת קוֹרוֹת בְּכֹתֶל הַיָּדוּעַ לַחֲבֵרוֹ, וְנָפַל אוֹתוֹ כֹתֶל, וְחָזַר הַבַּעַל הַכֹּתֶל וּבְנָאוֹ, אֵין לוֹ לִנְעֹץ עַל אוֹתוֹ כֹּתֶל חָדָשׁ. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, אִם הָיָה רָעוּעַ וּבָא רְאוּבֵן לְשַׁפְּצוֹ וּלְתַקְּנוֹ, חֲבֵרוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עַל יָדוֹ. הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁבָּנָה יְסוֹד חוֹמָתוֹ בַּחֲצַר שִׁמְעוֹן חֲבֵרוֹ טְפָחַיִם יוֹתֵר מִן הַחוֹמָה, וּבָא בְּטַעֲנָה וּבַחֲזָקָה, הֶחֱזִיק לְמַעְלָה כָּל כְּנֶגֶד הַיְסוֹד עַד רוּם רָקִיעַ; וְאַף עַל גַּב שֶׁהַחוֹמָה אֵינָהּ רְחָבָה לְמַעְלָה, אִכָּא לְמֵימָר שֶׁכּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ הָוֵי, וְעַכְשָׁיו הוּא חָפֵץ לְהַחֲזִיר הַחוֹמָה לִמְקוֹמָהּ. וְצָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא הִשִּׂיג גְּבוּל רֵעֵהוּ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק חֶזְקַת). וְנִרְאֶה לִי, דְּזֶה דַּוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג לְהַרְחִיב הַיְסוֹדוֹת כְּמוֹ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, אֵין לוֹ רַק הַיְסוֹד שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ.
א סָעִיף א המבקש להוציא זיז כו' עיין בתשובות מהרי"ט ס"ס ק"ח ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סצ"ח:
ב סָעִיף ב ואם לא מיחה כו' נראה בפחות מטפח שהוציא בעל הזיז א"י להסירו בעל הזיז כ"ז שירצה בעל החצר משא"כ בזיז טפח שמיח' בו בעל החצר אזי גם בעל הזיז יכול להסירו כשרוצה וכך מורה ל' הטור בב' מקומות דסעיף ו' וי"א וגם ל' הרא"ש מור' כן ודלא כפי' הב"ח ודוק גם דברי הב"ח כהוגן לפ"ק של התו':
ג סָעִיף ד בעל הכותל יכול למחות כו' והב"ח פסק דא"י למחות וכתב דגם דעת הרשב"ם הוא כן ואין דבריו נראין דאין כוונ' רשב"ם לומר רק שיוציא זיז מרשותו עד סמוך לכותלו ולא בכותל של חברו גם מה שהביא מסולם לא דמי כלל:
ד סָעִיף ה יש מי שכתב כו' עיין בתשובת מהרשד"ם סתס"ב:
ה סָעִיף ו הרוצ' להוציא צנור כו'. עיין בתשובת ר"ש כהן סי' צ"ח ספר ב' ובתשובת מבי"ט ח"א סצ"ו:
ו סָעִיף ו כך החזיק בעל החצר כו'. היינו בעוד הגג קיים אבל אם רצה לשנות מגג עליה אין בעל החצר יכול לעכב כ"כ נ"י בשם הרא"ה והר"ן לאפוקי ריטב"א דחולק ע"ז עכ"ל סמ"ע ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' פ"ב ובתשובת מהרא"ן ששון סס"ח:
ז סָעִיף ז לעקור הצנור מצד זה כו'. עד אין בעל החצר כו'. עד"ר שם הארכתי בביאור דברי הרמב"ם בזה אם כ' דין זה מכח פי' המשנ' והאוקימתו' שבש"ס דפי' המרזב אין לו חזק' לענין שבעל החצר אין לו בה חזקה למחות בבעל הגג מלקצר' או לעקור מצד לצד או שכתב כן מסברא כו' עכ"ל הסמ"ע ופי' זה אין לו שחר דא"כ מאי קמ"ל רב יודא אמר שמואל ניהבי' [כי היכי] כו' הלא לפ"ז באר היטב הוא במתני' דיש לו חזק' לבעל החצר ותו איכא למידק דא"כ צ"ל דמזחיל' יגרע כח המחזיק מבמרזב ובמזחיל' יכול בעל החצר לקצר ובמרזב א"י לקצר זה אינו עולה על הדעת כלל ותו דתי' רב ירמי' לענין בנין לא יהי' שוה לפ"ז עם שאר תי' ויהי' סברות הפוכות לכן ודאי שמסברא למד זה ודו"ק:
ח סָעִיף ז אין בעל החצר יכול לעכב כו'. בדריש' ופריש' כתבתי והוכחתי דוקא שאין בעל החצר טוען שמגיע לו היזק בתשמישו שמשתמש שם במקום שירדו שם המים אלא שבא למחות משום דניחא לי' לקבל המים במקום הזה בזה קאמר דאין שומעין לבעל החצר עכ"ל סמ"ע נרא' דכ"כ כדי ליישב דברי הרמב"ם כדי שלא יסתרו דברי נמוקי יוסף בשם הריטב"א שהביא ב"י ס"ס י"ב ע"ש:
ט סָעִיף י מי שהוריד מי גגו כו'. עיין בתשו' ן' לב כפר א' כלל י"ד ספ"ד:
י סָעִיף יג אינו יכול למנעו כו'. ואינו דומה לזיז כל שהוא כו' דשם מזיקו בראי' כו' משא"כ כאן עכ"ל הסמ"ע הב"ח כתב דאיירי כאן בחצר שאין בו בית דומיא דשדה ע' בתשובת ר"ש כהן סצ"ח:
יא סָעִיף טז ובחזקת סולם כו'. ע' בסמ"ע ס"ק ל"א עד לכן נסתפק מור"ם ולא הכריע באלו כו' וא"כ הוי דינא כל דאלים גבר לפי מ"ש בס"ס קל"ט ע"ש וק"ל וע' ע"ש עד שיש להקשות מסברא זו אהרשב"ם הנ"ל דבהעמדת סולם ונעיצת קורות אינו מצריך ג"ש כו' אינו מוכרח שיסבור רשב"ם כן בנעיצת קורות ועיין בב"ח מ"ש ע"כ צ"ל דבחלון ויש [דיש] בו היזק ראיי' כו' ר"ל וא"כ הסברא נותנת יותר להכריע דחלון מיקרי רשות אחרת וק"ל וע' בתשו' מהרשד"ם סימן רס"א ורס"ז:
יב סָעִיף יח הואיל ונשתמש בקורה אחת נאמן כו' ע' בב"ח שישב ל' זה כו' וכ"כ הכ"מ בשם הריב"ש ע"ש וק"ל ודלא כמשמעות הסמ"ע ע"ש:
יג סָעִיף כ ראובן שבנה יסוד כו' ע' בתשו' מהרשד"ם סי' רפ"ד:
א סָעִיף א המבקש להוציא זיז. זיז הוא כעין נסר או ראש קורה הבולט מן העלייה לחוץ ואף אם הוא פחות מטפח ואינו ראוי לשמש עליו מ"מ ראוי לתלות בו מידי ויש היזק ראייה ולא מצי למימר אתלה בו דרך אחורנית ולא אראה בחצר חבירי דחיישי' שיהפך פניו ויראה בו בכוון ויתנצל לומר דמ"ה היפך פניו דירא שמא יפול בעומדו בקצה העליי' ולא יתפס על הראייה כגנב גמרא ור"ש:
ב סָעִיף א וכל זמן שלא הסירו כו'. כ"כ הטור לפי שיטת המ"ד דגם לזיז טפח אין לו חזקה בפחות מג' שנים ולפחות מטפח אין לו חזקה כלל וא"ש אבל מור"ם דכתב בזה על דברי המחבר קשה הלא דברי המחבר הם דברי הרמב"ם והרמב"ם סבירא ליה דאפי' לזיז כל שהוא יש לו חזקה לאלתר אם לא מיח' בו ושוב לא מצי למחות בו ומשתמש בו בעל הזיז וכמ"ש הטור בשמו בס"ס זה והמחבר אחר זה מיד בס"ב וצ"ל דמור"ם כתב דין זה לכל מר כדאית ליה וממיל' לדעת הרמב"ם מיירי כשמיחה בו מיד ואמר שאינו מוחל לו על קביעת הזיז אלא לכשירצה יסלקנה ואחר מחא' זו קאמר דאין בעל הזיז משתמש בו וק"ל:
ג סָעִיף ב ולא מיחה בו בעל החצר לאלתר. נראה דהאי לאלתר לאו דוקא הוא אלא ר"ל לאלתר מכי אתברר ליה הזיקו ושתק וכן כתב הרמב"ם בפי' המשנה וכ"כ הטור בסי' קנ"ד סט"ז [סט"ו] בשם הרמב"ם [הרמב"ן] דס"ל ג"כ א"צ ג"ש אלא מכי אתברר ניזקו ושתק ודוק' בלסתום חלונו בפניו אמרו דאלתר הוי חזקה משום דמסתמא נתברר לו ניזקו מיד וע' בריב"ש סתע"א וע"ל בסקנ"ה סל"ה מ"ש המחבר ומור"ם בפסקן של דברי' הללו וגם בסקנ"ד סי"ב ועוד בהרבה מקומות כתב מור"ם מחילוקי דעות הללו וכתבתי כלל הדברי' בסמ"ע בסי' זה סי"ו ע"ש ודו"ק:
ד סָעִיף ב הרי החזיק בעל הזיז בנ"י ס"פ חזקת כ' דאפי' להרי"ף וסייעתו דס"ל דאין חזק' להיזק ראיי' היינו מחלון לחצר דקביע תשמישתי' אבל מגג לחצר וכ"ש בתשמיש זיז מהני חזקה:
ה סָעִיף ב ומשתמש בו כו'. כ"כ בטור בדין חזקת הזיז וממילא להרמב"ם הדין כן לאלתר באם לא מיחה בו:
ו סָעִיף ג לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו בפרישה ודרישה הוכחתי מל' הרמב"ם והטור שהביאו וגם מל' המחבר שכתב החזיק באויר החצר כנגדו דהאי תחת הזיז דקאמר ר"ל במקום הזיז עצמו קאמר כשיבנה במקומו ממש יוסר הזיז ויבוטל תשמישו לגמרי ובהא דוקא יש חילוק בין זיז טפח לפחות מטפח דבפחות מטפח אף שהחזיק בו כשלא מיח' בו לאלתר לענין זה דשוב לא יכול בעל החצר למחות בבעל הזיז מלהשתמש בו כ"ז שאינו רוצה בעל החצר לבנות בחצירו תחת הזיז מ"מ כשירצה לבנות יכול לבטל לגמרי תשמיש הזיז משא"כ כשהוא טפח דאין יכול לבטל תשמיש הזיז ע"י בנינו שיבנ' במקומו אבל גם בזיז טפח ס"ל כהרי"ף והרא"ש דאין בעל הזיז יכול למנוע לבעל החצר מלבנות תחתיו עד הזיז ומ"ה לא הזכיר גם הרמב"ם והמחבר ריחוק הבנין תחת הזיז בזיז טפח כ"א בהיותו ד' טפחים באורך או במשך. ושוב מצאתי כ"כ בפי' המשניות להרמב"ם בפ' ח"ה על משנה זו ז"ל ואם ישב זיז טפח יש לו חזקה ויכול בעל הזיז למנוע לבעל החצר לבנות סמוך לאותו זיז שלא יסיר אותו ויכניסוהו בהבנין כו' והיינו כמ"ש ועד"ר:
ז סָעִיף ג ואם אין בזיז טפח לא החזיק באויר החצר. גם מכאן מוכח מדלא כתב לא החזיק באויר שתחת הזיז דלא איירי דוקא מאויר שתחת הזיז אלא אפי' מאויר שבמקום הזיז וע"ג מיהו דוקא לענין שיוכל לבנו' במקומו שע"י יבוטל תשמישו וכמ"ש ודו"ק:
ח סָעִיף ד החזיק בארבע על ארבע. דכיון דהניח לו אורך של מקום חשוב נתרצה לו נמי ברחבו דאין מקום חשוב בפחות מד' על ד' ר"ש:
ט סָעִיף ד ארבע ולא יותר. פי' במשך כל העשרה ויכול לעשות ארבע רחבו וז"ש הטור ומור"ם יכול לעשותו ר"ל כמות שהוא בכל ארכו יעשנה ארבע:
י סָעִיף ד ואם בעל החצר כו'. דאע"ג דאין שייך היזק ראיה מבעל החצר לבעל הגג מ"מ יכול למחות שיאמר זיזך יקלקל כותלי וכן פסק הטור וכתב דלא מסתברא לי' דברי ר"י אברצולני דמתיר בכה"ג ע"ש ס"י:
יא סָעִיף ה שאין לו בו לא פתח כו' עד"ר שם הבאתי לשון התו' דנ"ט שכתבו בד"ה ואפי' בעל החצר כו' דאף שבאותו צד שהגג פתוח להחצר צריך לעשות מעקה גבוה ד' אמות (ור"ל כשהוא גבוה כ"כ אין שייך לומר שיוציא זיז למעלה מהמעקה וישמש בו ויראה משם דאין דרך שימוש בכך) י"ל שמיירי שמוציא הזיז בקרן זויות בסוף המעקה שהוא בצד שעל פני חצירו עכ"ל ור"ל דבשאר ג' צדדי גג אף שצריך ג"כ לעשות מעקה כדי שלא יפול הנופל משם מ"מ אינו גבוה כ"כ ועד"ר:
יב סָעִיף ה וגם לבנות כנגדו כו'. עפ"ר שם כתבתי דכנגדו דקאמר ר"ל במקום הזיז ממש דאף אם הזיז הוא למטה מהחלון או בצדו בתוך משך טפח מהחלון אסור לבנות שם שמא יעמוד עליו ויציץ בתוך חלונות דחבירו וכמ"ש בסי"ד קנ"ד ע"ש:
יג סָעִיף ה יש מי שכתב שאותן זיזין כו'. האי ויש מי שכ' כו' לאו לאפלוגי אדלעיל קאי אלא מפני שכתב המחבר בריש סעיף זה דיש מי שכ' שכל זה כו' ע"ז כתב מור"ם דיש מי שכ' עוד קולא אחרת בענין זיז שאותן זיזין כו' וק"ל:
יד סָעִיף ה יסלקם לגמרי. שם בנ"י סיים וכ' ז"ל ואם הוא שותף בכותל יטול חצי עובי הכותל לתשמישו כדינו עכ"ל וכלל דבריו דנ"י דבא לומר דכיון דמהזיזין מצד עצמן אין לו היזק א"כ אינו יכול למחות דה"ל זה נהנה כו" וכיון דאינו יכול למחות מ"ה אין לו חזקה לאחר זמן ויכול לסלקם כשירצה לבנות לו וליטול חלקו בכותל וע"ל בסקנ"ד סי"ו מ"ש המחבר בענין זה די"א דיכול למחות משום דלא ניחא ליה לירד עמו בדינא ודיינ' לאחר זמן וי"ל דכאן הכל מודים כיון דהכל יודעים דמדרך העולם להניח לחבירו הדר בצדו להאריך זיזו לחצירו עד עת שיצטרך לבנות שם:
טו סָעִיף ו הרוצה להוציא צינור על חצר חבירו כו'. הצנור נעשה באופן שהמים הבאים אל תוכו יתרחקו על ידו מליפול סמוך להכותל בין שידבק הצנור למזחילה העשוי כמדת אורך גגו וע"י הצנור יורחקו מי הגשמים מהכותל בין שמעמיד הצינור בחלון ביתו ושופך לתוכו השופכין מי תשמישו של ביתו וירחקו ע"י מהכותל וכן משמעות הגמרא פח"ה (ריש ד' נ"ג) ומשניהן איירי הרמב"ם כאן ודו"ק:
טז סָעִיף ו כך החזיק בעל החצר כו'. היינו בעוד הגג קיים ☜ אבל אם רצה לשנות מגג עלייה אין בעל החצר יכול לעכב כ"כ נ"י שם בשם הרא"ה והר"ן ולאפוקי הריטב"א דחולק ע"ז ועד"מ י"ז:
יז סָעִיף ו אבל אם נפל הכותל כו'. אין זה דבר והפוכו עם הדין שהתחיל בו מור"ם שהתחיל באיבד זכותו של בעל החצר ומסיק בדין של בעל הגג אימת לא איבד זכותו ואימת איבד זכותו לכן נראה שיש כאן חסרון בבא אחת וכצ"ל וכן אם סילק בעל הגג מרזב שלו בדרך מחילה מיד הוה מחילה ואינו יכול להחזירה אבל כו' ושניהן הן מדברי הרשב"א סי' אלף וקל"ח וכ"כ בד"מ ע"ש ודו"ק:
יח סָעִיף ז לעקור הצנור מצד זה כו' עד אין בעל החצר כו'. עד"ר שם הארכתי בביאור דברי הרמב"ם בזה אם כתב דין זה מכח פי' המשנה והאוקימתות שבגמ' דפי' המרזב אין לו חזקה לענין שבעל החצר אין לו בה חזקה למחות בבעל הגג מלקצר או לעקור מצד לצד או שכתב כן מסברא אבל הרא"ש והטור פירשו למשנה ומהראי' שבגמ' שר"ל שאין לבעל הגג חזקה למחות בבעל החצר מלבנות אבל לשאר דברים יש לו בה חזקה דאין בעל החצר יכול לקצרה או לשנותה לצר אחר שלא מדעת בעל הגג וזהו שכ' מור"ם בהג"ה בס"ח וסבר דפי' שניהן עולה להלכה ועד"ר:
יט סָעִיף ז אין בעל החצר יכול לעכב כו'. בדרישה ובפרישה כתבתי והוכחתי דהיינו דוקא כשאין בעל החצר טוען שמגיע לו היזק בתשמישו שמשתמש שם במקום שירדו שם המים אלא שבא למחות משום דניחא ליה לקבל המים במקום הזה בזה קאמר דאין שומעין לבעל החצר ע"ש ודו"ק:
כ סָעִיף ח לבנות תחת הצנור בדריש' הוכחתי דה"ה תחת המזחיל' ובין שהיא של עץ או אבן ס"ל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש דמותר לבנות תחתי' ע"ש ולא כטור שפסק לחלק בין של עץ לשל אבן ותמה על הרא"ש למה לא הביא בפסקיו האוקימת' שבגמ' שמחלק בין של עץ לשל אבן וב"י הסכים עמו ושם בדרישה כתבתי ופרשתי הסוגי' שבגמ' בע"א ובו נתיישבו בס"ד כמה קושיות שהניח הב"י בצ"ע ע"ש:
כא סָעִיף ח שאין הצנור כו'. פי' להתרחק בנינו מתחתיו כדין תחת זיז שהיא בולט' ד' מהגג שגם סתם צינור בולט יותר מד"ט ועמ"ש שם בס"ג:
כב סָעִיף ח אם ירצה לקבלם בכלי כו'. פי' כשרוצה בעל החצר לעשות בנין במקום ירידת המים מהמזחילה שיעוכב עלידו ירידת המים מגג של חבירו ורוצה לקבל מימי הגג בכלי בכל פעם וישפוך הכלי או שיצרף צינור למזחילה של בעל הגג שיתרחק ע"י ירידת המים למקום רחוק הרשות בידו:
כג סָעִיף ט בני ר"ה יכולין לעכב עליו. וסיים שם ברשב"א הטעם משום שהמים הנשפכין דרך מרזב חוסמין הן את העוברים ועוד שפעמים יורדין בקילוח על המשאות שעוברין בר"ה ומקלקלות וכ"ש אם מקלחין לביב של בעלי בתים שמא יתקלקל הבית מרוב המים שמא יבואו המים ויציפו בתיהם עכ"ל ד"מ י"ז:
כד סָעִיף י ואפי' לבנות על גגו כמין צריף כו'. ל' הגמ' רב יוסף אמר המחזיק לנוטפי ולשופכי אחזיק נמי לצריפי דאורבני ופי' רשב"ם שם צריפי דאורבני הוא בית המכוסה בענפי ערב' והיינו אורבנ' ומתוך שהטיפין סמוכין מאוד אין בעל החצר יכול להשתמש תחתיהן ואפ"ה ה"ל לבעל הגג חזק' ועד"ז פירשו נמי הטור סי"ח אלא שלא כתב ואינו יכול לשמש תחתיהן אלא ואינו נח לשמש תחתיהן וכ' הטור סי"ו בשם הרמ"ה דנלמד מזה דיש בידו להגביה הגג עם הצינו' אע"פ שקילוחו חזק יותר אבל הרמב"ם נרא' דלא פי' צריפי דאורבני כפי' הרא"ש והטור הנ"ל שהרי אחר שכ' שיכול לשנות המים המנטפים בכל אורך הגג לקבצם ולהורידם דרך צינור במקום א' כו' והיינו נטפי ושפכי הנ"ל בגמ' סיים וכ' דיכול לבנות על גגו כמין צריף מוכח מזה דכן פירש הוא צריפא דאורבנ' ולא הזכיר שמכוס' הצריף בענפי ערב' שהנוטפין הן סמוכין ותכופין ונראה שהוא פי' צריפי דאורבני שהוא בנין מכוס' בשיפוע הרבה ומחמת רוב השיפוע המים יורדין במהרה לחצר חבירו ומזה אין לבעל החצר היזק כ"כ כמו אם הגביה הגג עם הצינור ומ"ה ס"ל להמ"מ דאף דכ' הרמב"ם דיש לו חזק' ורשות לעשות צריף בשיפוע מ"מ אין לו חזק' ורשות להגביה הגג מאשר הי' בתחלה וכמ"ש המחבר בסעי' שאחר זה ומסיק המחבר שם וכתב דיש מתירין גם בזה והוא דעת הרמ"ה הביאו הטור והיינו טעמא משום דפי' צריפי דאורבני בענין אחר כמ"ש ודוק:
כה סָעִיף יב וקנה מראובן שיקבל כו' מה שכ' כאן וקנה ולא קאמר והחזיק על ראובן משום דבחורב' לא שייך חזקה כמ"ש הטור והמחבר בסקנ"ד סי"ו ע"ש:
כו סָעִיף יב ומי גגו של שמעון שקנ' מראובן שיקבל על גג ראובן כו' לפי נוסח זה בס"י י"ל דזה קאי אמ"ש לפני זה והחזיר מי גגו לחצירו של שמעון כבתחלה ע"ז קאמר ועוד החזיר גם מי גגו של שמעון שקנ' מראובן שיקבלם על גגו ועכשיו חוזרין לחצר שמעון אבל נוסח זה אינו נכון דא"כ שיקבלם גגו הל"ל ולמה חזר וכתב גג ראובן ועוד דהא לא קנה מראובן שיקבלם על גגו אלא בחורבתו לכן נראה דה"ג ומי גגו של שמעון שקנ' מראובן שיקבל' נוטפין על גג ראובן וחוזרין לחצר שמעון עם מי גג כו' וכן הוא ל' הטור ?):
כז סָעִיף יב ממחין בידו שלא ישפוך שם חמשה. נראה דחמשה ל"ד קאמר אלא גם ארבע ושלש' אסור לשפוך כיון שלא החזיק אלא לא':
כח סָעִיף יב אבל השופך שופכין ברשותו דרך ביב כו'. עד כיון דברשותו שופך. דקדק בריש' ובסיפא דדבריו ילמדונו דהיתר הוא כיון דברשותו שופך הא ל"ה אף שיצאו משם דרך ביב הוה אסור ולא כמ"ש בע"ש דשינ' בלשונו בזה:
כט סָעִיף יג סולם קטן כו' בתוך חצר חבירו כו'. כן פירשו ג"כ הרא"ש והטור הביאו וכ' עליו ז"ל ור"י פי' דבכה"ג אפי' קטן נמי יש לו חזקה דכיון דעובר הוא על חצירו ודאי קפיד אלא מיירי שסומכו בחצירו על כותל חבירו וכיון שהוא קטן חבירו אין מקפיד עליו עכ"ל:
ל סָעִיף יג א"י למנעו כו'. ואינו דומה לזיז כל שהוא הנ"ל בר"ס זה דאמרי' דיכול למחות ואם לא מיחה החזיק בו כו' דשם מזיקו בראיי' משא"כ כאן דמדלא מקפיד אלא אהעמדת סולם ש"מ דאיירי דאינו מקפיד על הכניסה והיציאה בחצירו בלא העמדת סולם וביוצא ונכנס בל"ה א"י לשמש בו אלא דרך רשות חבירו ואז ישמר ממנו חבירו בתשמישו וחבירו יכול לבטלה כל זמן שירצה ועד"ר:
לא סָעִיף יד ואין כל א' יכול להכביד כו'. כאן צ"ל מקום הג"ה זו ולא כספרים ישנים דהעמיד מקומ' בסוף הגה"ה בסעיף י"ג ע"ש וק"ל:
לב סָעִיף טז ובחזקת סולם כו'. עד ויש חולקים בכל חזקות אלו ע"ל סי' קנ"ה סל"ה שהכריע מור"ם כדעת הרמב"ם דאין צריך ג"ש ונראה דאותה הכרע' לאו הכרע' כללית היא דא"כ קשה למה כתב זה כמה פעמים בפלוגתא לעיל בס"ס קמ"ב גבי פתיחת חלון ובסימן זה ס"ב גבי זיז ובסעיף ז' גבי מזחילה ובסעיף זה לענין חזקת סולם ואינך דקחשיב גם בסי' קנ"ד ס"ז גבי פתיחת חלון ובשום א' מהקומות הללו לא כתב הכרעתו ושבק עד סי' קנ"ה סל"ה לכן נראה לחלק ולומר דדוקא שם גבי הרחקת גפת מהכותל או סולם מהשובך או משרה מהירק וכל אינך הרחקה דקחשיב התם דהמזיק עושה הדבר בשלו ואינו נהנה בשל חבירו כלום אלא שחייב להרחיק משום שחבירו ניזק על ידו בהן הכריע שא"צ להחזיק ג"ש משא"כ בחזקת זיז או מזחיל' או שהעמיד סולם בחצר חבירו או נעץ קורות בכותל של חבירו דבכל אלו בא להשתמש בשל חבירו וכן פתיחת חלון דנהנה מאור אויר של חבירו וכ"ש היכא דמזיק בראיתו אף שהגאונים והרמב"ם ס"ל דגם בכל אלו א"צ חזקת ג"ש כיון דאינ' מזיקי' בגופו של קרקע והמחבר סתם בכל המקומות הנ"ל כוותייהו מ"מ מור"ם נסתפק בהכי כיון דר"ת ור"י והרא"ש ויתר רבני צרפתי ס"ל דגם בכל הני בעי' ג"ש וטענ' גם בד"מ סי' קנ"ה אחר שהזכיר פלוגתת הרמב"ם ור"ת כ' שקי"ל כהרמב"ם משום המע"ה וע"פ דבריו של נ"י הכריע שם מור"ם כהרמב"ם וה"ט דהמע"ה הוא דוקא בדין נזקי הרחקות שעושה בשלו וחבירו בא להוציא מידו משא"כ באינך הנ"ל שמשתמש בשל חבירו דשם הניזק מיקרי מוחזק ואדרבא ע"פ טעם זה היה נ"ל להכריע איפכא דבכל הנ"ל בעינן ג"ש וטענ' אלא מפני שלא שייך מוציא מחבירו בתשמישין הנ"ל כמו ששייך איפכא כשבא להרחיק את זה משלו לכן נסתפק מור"ם ולא הכריע באלו: מיהו בסי' קנ"ד ס"ס ז' גבי פתיחת חלון אחר שכ' הפלוגתא כ' ז"ל ועיין לעיל סי' קנ"ה סל"ה עכ"ל נראה קצת דגם שם דעתו נוטה להכריע דאין צריך ג"ש וה"ט כיון דפתח בשלו אלא שנהנה מאויר חצירו הבא ממיל' מ"ה מיקרי חבירו הבא לבנות נגדו ולסתמו קצת מוציא ממנו משא"כ גבי הוצאת זיז ומזחילה ששם משתמש בשל חבירו בפועל וז"א דא"כ יש להקשות מסברא זו ארשב"ם הנ"ל דבהעמד' סולם ונעיצת קורות אינו מצריך ג"ש ובחלון כתב דצריך ע"כ צ"ל דבחלון דיש בו היזק ראי' מחשב חסרון קרקע ע"ש ובסקנ"ד סי"ו ס"ק ל"ז והא דלא כ' מור"ם כלום בסקנ"ה סמ"ג אדברי המחבר שסתם שם כדברי הרמב"ם משום דסמך אמקומות הנ"ל וס"ל כוותיה בדין הרחקה הנ"ל גם נלמד מיניה לשאר ענינים ודוק ובע"ש כתב בסקנ"ה סל"ה על הכרעת מור"ם הנ"ל הטעם משום דמסתמא אין אדם רואה לחבירו שעושה דברים כאלו ושותק עכ"ל וזהו כל' הרמב"ם שכן כ' בכל דינים הנ"ל ומשמע דס"ל דמור"ם הכריע כן בכל הדינים הנ"ל ולעד"נ דז"א אלא כמו שכתבתי ודו"ק:
לג סָעִיף יז לאחר ל' יום החזיק כו'. כן הוא דעת הרמב"ם וסייעתיה הנ"ל דס"ל דא"צ חזקת ג"ש וטענה כ"א להחזיר קרקע אבל לר"ת וסייעתי' ס"ל דגם בזה צריכין חזקת ג"ש ומפרשי מקור דין זה הנזכר בגמ' דקאי אענין אחר וכמ"ש בדריש' ע"ש ושם כתבתי דבהג"ה כ' דהני ז' ימי החג המה נוסף על ל' יום דבעי' בסוכה דעלמא דימי השנה:
לד סָעִיף יח א"י להחזיק בקירה שנייה. נראה דגם בדין זה הרמב"ם לטעמו אזיל דס"ל דמשום דשתק ומחל יש לו חזקה מ"ה ס"ל דלמאי דחזינן דשתק לי' מחל ולמאי דלא חזינן דשתק ליה לא מחל אבל לר"ת והרא"ש וסייעתי' דס"ל דבעינן חזקה ג"ש וטענה שקנ' מאתו ס"ל דאם החזיק לקורה אחת יכול להכניס שם הרבה קורות וכן כ' הרא"ש והטור בהדיא וכ' הטעם משום דאין קנין למחצ' אלא שמתחל' לא הוצרך אלא לקורה אחת וכן כתב הב"י בסכ"ה ע"ש:
לה סָעִיף יח בד"א כשהודה שאין כותל זה שלו כו' אבל אם טוען כותל זה אני שותף בה עיין בריב"ש ותמצא דאיירי בשני בתים העומדים בשני צידי ר"ה א' של ראובן והשני של שמעון והיה סומך ראובן קורה מכותלו לשל שמעון דהיה ניכר לכל שאותו כותל שסמך עליו לא היה שלו וזהו ג"כ כוונת המחבר במ"ש כשהודה שאין כותל זה שלו ור"ל שצריך להודות דאנן סהדי ע"ז והשתא א"ש דאינו נאמן במ"ש דהוא מחל לו הכנסת קורות במיגו שהי' אומר אני שותף בכותל זו וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס קנ"ז דנאמן במיגו כו' (ומ"ש והוא מחל לו על הכנסת קורה זו דהרמב"ם אזיל לטעמי' דבטענת מחילה הוי ליה חזקה על כן לא אמרינן שמחל לו יותר וכנ"ל וזה שכתב המחבר שהרי לא מחל לו אלא על קורה א' משא"כ כשהוא טוען שהוא שותף בהכותל דאז אם החזיק בקורה אחת יש לו חזקה בכולו וכדמסיק ועד"מ) ומ"ש אבל אם טוען כותל זה אני שותף בו ר"ל שהם דרין זה אצל זה והכותל שביניהן אין אנו יודעין של מי הוא וק"ל ומ"ש מור"ם בהג"ה ז"ל אבל אם מודה שמתחיל' היתה של חבירו כו' איירי נמי בצריך להודות שהי' של חבירו ובא ללמדנו שאף שהחזיק בקורות הרבה ושיכול לנעצן במקום שירצה אפ"ה אינה ראיה שהכותל עצמה היא חציה שלו ומסיק די"א דהוי ראי' ג"כ לענין הכותל עצמו אבל לא על מקום הכותל ולמקום הכותל לא מהני אפילו עשה ע"ג תקרה וז"ש שאין לחלק ובטור מסיים בהדיא וכתב דלמקומו לא הוי חזקה כ"ז שלא פי' לו בפירוש ע"ש ודו"ק:
לו סָעִיף יח אא"כ עשה תקרה עליה. פי' לכל מר כדאית ליה לסברת הרמב"ם וסייעתי' א"צ ג"ש לזה ולר"ת וסייעתי' בעינן שיחזיק בהתקר' ג"ש וכן הא דמסיק מור"ם וכ' וי"א שאין לחלק כו' הוא דברי הרא"ש ואליבא דהרא"ש היינו דוקא בהחזיק בהכנסת הקורות ג"ש וקיצר כאן וסמך אמ"ש לעיל וק"ל:
לז סָעִיף כ אין לנעוץ על אותו כותל חדש כו'. (הג"ה וכ"כ בנ"י שם אלא דסיים וכ' אם לא שהחזיק תחלה בתקרה ומעזיבה עכ"ל ד"מ כ"ו) והיינו משום דאזדא לה המקום שנשתעבד לו משא"כ כשנפל הכותל שחלון בתוכה וכמ"ש המחבר בסי' קנ"ד ס"ט ועמ"ש בסמ"ע ס"ק כ"ה:
לח סָעִיף כ אין לו אלא היסוד כו' די"ל דלא קנה ראובן משמעון אלא מה שהי' צריך לו לצורך היסוד להרחיבו ולא מה שע"ג בשוה לו:
א סָעִיף ב ולא מיחה בו בעל החצר לאלתר. כ' הסמ"ע וז"ל לאלתר נראה דהאי לאלתר לאו דוקא הוא אלא רוצה לו' לאלתר מכי אתברר ליה הזיקו ושתק ודוקא בלסתום חלונו בפניו אמרו דלאלתר הוה חזקה משום דמסתמא נתברר לו הזיקו מיד עכ"ל והנה החילוק שכ' בין לאלתר דחלון ובין לאלתר דשאר מזיקין לא אתברר והרמב"ם ספי"א משכני' כ' וז"ל מי שהחזיק בנזק כגון שפתח חלון או פתח אמת המים או לא הרחיק מה שהי' לו להרחיק והמחזיק טוען אתה אמרת לי לעשות או אתה מכרת לי או מחלת אחר שראית ושתקת ולא מחית והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם או שאומר כשראיתי מחיתי ואתה אמרת עתה ארחיק וכו' בכל אלו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה ואם לאו ישבע המזיק היסת ויפטר וכ' הה"מ דכיון דס"ל להרמב"ם דחזקת נזיקין לאלתר הוי כמו חזקה דשלש שנים וכמו בהחזיק שלש דצריך המערער להביא ראי' ה"ה בחזקת נזיקין לאלתר וע"ש ומדכתב הרמב"ם פתח חלון עם שאר המזיקין משמע דלאלתר דשניהן שוין וכן משמע בטור סי' קנ"ד ע"ש דכתב דחזקת חלונות וזיזין וכיוצא בו אינה חזקה ג"ש אלא מכי מתברר נזקיו ושתק ומחל ע"ש ומדבריו נמי משמע דהנך לאלתר שוין בין דחלונות בין דשאר מזיקין. ומ"ש הטור מכי מתברר נזקי' אין הכוונה בעדים דהא הניזק אינו נאמן לו' לא ידעתי אלא מ"ש מכי מתברר נזקי' היינו בשיעור שיוכל להתברר נזקי' ולאפוקי אם הי' בזמן קצר שאי אפשר בשום אופן שיוכל להתברר את נזקו דבזה ודאי ליכא חזקה ובפי' המשניות להרמב"ם ס"פ חזקת ז"ל ואין צריך בחזקה לנזקין שלש שנים והוא מה שאמרנו אין דין חזקה בנזקין וג"כ לא הוי בהם חזקה לאלתר אלא כשיעמוד אותו הנזק כדי שיוכל לו' לאותו שהוזק כבר נתפייס' כיון שלא מחית עכ"ל וא"כ מעתה אין לנו לחלק בין המזיקין בענין לאלתר ובכולן נרא' דבעינן שיעמוד שיעור שיוכל לו' לניזק כבר נתפייסת: אמנם בריב"ש נרא' כדברי הסמ"ע ע"ש בסי' תע"א וז"ל ידעת מה שהסכימו הגאונים שחזקת החלונות והזיזין וכיוצא בהן שאינו גוזל גוף הקרקע אלא נזק לבד כמו סמיכת הקורות וגפת וזבל וסיד וכו' אין חזקתן שלש שנים אלא מכי אתברר היזקו ושתק ומחל וכו' ומה שאמרו בגמ' ולסתום אפי' לאלתר הוי חזקה לא שבחזקת שאר נזקין צריך שלש שנים אלא בנזקין אחרים כשיתברר הנזק ושתק ומחל ובסתימת החלון לאלתר הנזק מבורר דאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק עכ"ל. ונרא' מדבריו דבשאר נזקין כשיתברר הנזק והיינו שיעור שיוכל להתברר ולאפוקי שיעורא זוטא וכמ"ש ובחלון תיכף ה"ל שיעורא דבירור ותכף ה"ל שיעורא דמחילה ואכתי צ"ע ועמ"ש בסי' קנ"ד סק"ד:
ב סָעִיף ב הרי החזיק בעל הזיז עי' טור דמשמע מדבריו דבזיז הוי חזקה אפי' כשיש היזק ראיה בחצר. מדכת' בסי' קנ"ד בשם הרמב"ן דחזקת חלונות לא מיירי כשיש בהם היזק ראיה דהיזק ראיה כקוטרא וב"ה דמיא ע"ש וכאן בזיז לא הביאו משמע דס"ל דגבי זיז אין לחלק ומדברי הרמב"ן בחידושיו משמע דגבי זיז נמי צריך שלא יהי' בו היזק ראיה ע"ש ז"ל הא דתנן במתני' חלון הצורי יש לו חזקה לאו כשיש בהם היזק ראיה מיירי וכן הא דתנן הזוז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות בבעל החצר כשאין בו היזק ראיה עכ"ל. אמנם נרא' דברי הנ"י שהוא מחלק בין זיזין לחלונות וע"ש שכ' גבי זיזין דאפי' בחצר שיש בו היזק ראיה מיירי דגבי זוזין ליכא היזק ראיה כל כך מדאמרי' בגמ' עלה לימא בהיזק ראיה קמיפלגי ודחי דכ"ע היזק ראיה שמיה היזק ואלו בעלמא ודאי היזק ראיה שמיה היזק משמע דכאן ליכא היזק ראיה כ"כ רק כשמשמש על הזיז ולהכי מהני חזקה להיזק ראיה קטן עכ"ל וגבי חלונות כ' הנ"י דהא דתנן חלון צורי יש לו חזקה היינו דוקא בחצר שאין בו היזק ראיה דגב.י חלון קבוע הוא ויש לו היזק ראיה תדיר וכקוטרא דמיא עכ"ל וזהו נרא' דעת הטור וכמ"ש:
ג סָעִיף טז ובחזקת סולם ונעיצת קורות. ונחלקו בזה רבוותא והובא בטור וז"ל פי' רשב"ם שלחזקה כזאת אין צריך שלש שנים אלא בדבר שיש בו חסרון קרקע כגון פתיחת חלונות ומרזב ומזחילה שהם תשמישים גדולים ורגילים לכתוב עליו שטר אבל תשמיש קטן כזה אין רגילים לכתוב עליו שטר הלכך לאלתר הוי חזקה אבל טענה צריך והגאונים פי' דאפי' הוצאת זיזין ומרזב ומזחילה והעמדת סולם נמי אין צריך חזקה שלש שנים שהטעם הוא משום מחילה וכיון שרואה אותו משתמש בשלו ושותק לאלתר הוי חזקה אפי' בלא טענה וכ"כ הרמב"ן ז"ל ע"ש וקשיא לי טובא בלא טענה היכי משכחת לה נהי דשתיקה הוי מחילה במה קנאו להיות שלו לתשמיש זה בשלמא ע"י טענה משכחת לה שטען שקנאו ממנו במחיר כסף או בשטר וחזקה אבל בלא טענה אלה שראה ושתק ומחל לו אמאי אינו יכול לחזור כיון דליכא קנין ולהרמב"ם ניחא דאיהו ס"ל בפ"א ממכירה דקרקע נקנה באכילת פירות ע"ש. א"כ ה"נ קנאו בשימוש זה דהוי כמו חזקה ותו אינו יכול לחזור בו. אבל דעת הראב"ד דאכילת פירות אינו אלא לראיה בחזקת שלש שנים אבל לקנין ל"מ וכן דעת הרשב"ם ס"פ חזקת וכן דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן והרא"ש והטור סי' קצ"ב וא"כ לדעת הנך פוסקים במה קנאו שלא יוכל לחזור בו והפוסקים דא"צ טענה מכללם נמי הנך דס"ל דאכילת פירות אינו קונה וצ"ע ולכן נרא' לענ"ד מזה דאע"ג דאכילת פירות אינו קונה היינו דל"מ שיקנה בזה גוף הקרקע אבל אם נתרצו הבעלים להקנות לזה לאיזו תשמיש ועשה השימוש הוא מדעת בעלים קנאו לתשמיש זה שלא יוכל לחזור בו וכהאי דאמרי' בהמוכר פירות דף ק' מודים חכמים לר' אליעזר בשביל של כרמים הואיל ונעשה להילוך קונה בהילוך וכ"כ בטור סי' קצ"ב בדבר שתשמישו להילוך דקנאו בהילוך וא"כ אפשר דאפי' בדבר שתשמישו לדבר אחר וקנאו ממנו לתשמיש מיוחד מכי עשה תשמישו קנאו לתשמישו ועיין בתשובת משאת בנימין סי' ל'. ועמ"ש בסי' קפ"ט סק"ב:
ד סָעִיף יז והוא שיביא ראיה שראובן סייע עמו וקשה לי דהא הרמב"ם כ' בפי"א מנזקי שכנים דאם טען הניזק לא ידעתי או מחיתי על הניזק להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המזיק היסת ע"ש וכ"כ בש"ע ס"ס קנ"ה ע"ש: שוב מצאתי קושיא זו בכנה"ג בסי' קנ"ה וכת' לישב ז"ל ויראה דלא כ"כ הרמב"ם אלא דוקא בדברים שלאלתר הוי חזקה בפתיח' ההוא או בנעיצת קורה אבל בפ"א משכנים שאין חזקתו מפני שסמך קורתו לכותל חבירו כיון דקורתו סוכת עראי ויכול לו' לא מחלתי והנחתיך אלא מפני שהוא עראי ואין חזקתו אלא מפני שחיברה בטיט על המחזיק להביא ראיה א"נ לא אמר הרמב"ם דאם החזיק בנזק על הניזק להביא ראיה אלא דוקא בדברים שקרובים לודאי שראה הנזק מיד אבל בחיבר הקורה בטיט לכותל אפשר כו' אבל לא הכיר שחברה בטיט ומה שלא מיחה בסמיכת הכותל מפני שהי' לו שהות עד שלשים יום למחות עכ"ל. ולפ"ז אם החזיק אחר שלשים או בסוכת החג לאחר שבעה אין המחזיק צריך להביא ראיה. ובתוס' פ"ק דב"ב שם ד"ה האי כשורא דמטללתא בשם ר"ת דאמתני' קאי ועד למ"ד יום בחזקת שלא נתן מכאן ואילך בחזקת שנתן ע"ש וביאור דבריהם משום דע"כ לא אמרי' בחזקת שלא נתן אלא משום מי יימר דמחייבי לי רבנן והיינו דוקא בשלא הניח מקורה שם כל שלשים יום אבל כשהניח עליו הקורה כל שלשים או שחיברה בטיט הרי הוא בחזקת שנתן דבזה הוי משפטו גלוי וידוע שמחויב לשלם. וכמ"ש בנ"י פ"ק דב"ב בהא דתנן למעלה מארבע אמות בחזקת שלא נתן לו דאם קבע לו בנין קבוע בחזקת שנתן וכ"כ הרמ"א בסי' קנ"ז סעיף י"א. ובזה נרא' דאע"ג דאידך לא ידע שחיברה בטיט כיון דהוא יודע שחייב הרי הוא כמו שאר חוב שיודע משפטו שמחיוב לשלם כגון גנב או גזלן או הזיקו דאע"ג דחבריה לא ידע אם יודע בעצמו שחייב מיפרע פרע ליה וה"ה בזה ואינו צריך ראיה דאידך מזה:
ה סָעִיף יח אבל אם טען כותל זה אני שותף בו. עיין בכסף משנה פ"ח משכנים שכ' דמיירי בכותל הידוע לא' ומיירי בכותל שבין ראובן ושמעון והוא של ראובן לבדו דאם שמעון טוען מחמת מחילה על הכנסת קורה אין לו לסמוך כי אם הקורה ההוא ולא יותר אבל אם טוען שפרע לו חלקו המגיע במחצית כל הכותל נאמן כיון שנשתמש בקורה אחת ליתיה לטעמא דמי יימר דמחייבי לי רבנן דהנותן אפי' קורה אחת פשיטא דמחייבי ליה רבנן וה"ל כפרעתיך לאחר זמנו עכ"ל: ולפ"ז נרא' דהרמב"ם מיירי שבנה הכותל על מקום שניהם דבזה הוא דנאמן לו' פרעתיך ומשום דכבר קנה מחצית הכותל ואינו אלא חובה עליו במחצית הכותל לשלם דמיה. וכמ"ש הנימוק"י במתני' דכותל חצר שנפל וכו' למעל' מארבע אמות ונתן עליו התקרה מגלגלין עליו את הכל וז"ל וא"ת ובמה קנאו וכו' וי"ל כיון שהוא על מקום שניהם קונה לו חצירו והי' דעתו לכך מתחלה כשיתרצה לשלם יהי' שלו מחצית הכותל וע"ש וכיון דאינו אלא חוב נאמן לו' פרעתי אבל אם הי' הכותל בנוי כולו על מקום ראובן לבדו וטוען שמעון שפרעו מחציתו כיון שהכותל כולו בחזקת ראובן אינו נאמן לו' שקנאו בכסף ושטר וחזקה עד שיביא ראיה כמו בשאר טענת לקוח אבל היכא שבנאו על מקום שניהם דודאי קנה מחצית הכותל דחצירו זוכה לו וכמ"ש בנ"י ואין זה אלא טענת חוב ומלוה דנאמן לו' פרעתי היכא דהוא משפט גלוי: ובסמ"ע סקל"ה מפרש דברי הרמב"ם דמיירי שהכותל שביניהן אין אנו יודעין של מי הוא וע"ש וכבר עלה זה בריב"ש סי' רי"א לפרש דברי הרמב"ם שאין יודעין של מי הוא והקשה עלה דא"כ מה צריך לקורה כלל כיון שהכותל חוצץ בין שניהם ואינו מוחזק לאחר יותר מן האחר אע"פ שהאחר סמך לו כמה קורות והאחר לא סמך עדיין מה ראי' היא שהכותל יהי' לאחד כיון שאף אם יהי' בשיתוף כל א' יכול לסמוך כשירצה וע"ש שהניח בצ"ע ולכן נרא' פי' דברי הרמב"ם כמ"ש בכסף משנה:
ו סָעִיף יח אלא א"כ עשה תקרה. כ' הסמ"ע ז"ל פי' לכל מר כדאית ליה לסברת הרמב"ם וסייעתו א"צ ג' שנים לזה ולר"ת וסייעתו בעינן שיחזיק בתקרה שלש שנים וכן הא דמסיק מור"ם וכת' וי"א שאין לחלק הוא דברי הרא"ש ואליבא דהרא"ש היינו דוקא בהחזיק בהכנסת קורות שלש שנים עכ"ל. ולענ"ד נרא' דהכא ודאי לכ"ע צריך הכנסת קורות שלש שנים דלהרמב"ם דוקא חזקת תשמישין אין צריך ג' שנים אבל היכא שבא לטעון על גוף הכותל ודאי צריך שלש שנים וטענה אליבא דכ"ע. ואפי' לפמ"ש בסק"ה דלהרמב"ם נאמן לו' פרעתי אפי' לא נתן עליו אלא קורה אחת ולא הי' לו שלש שנים משום דהתם מיירי שבנאו על מקום שניהם דכותל ודאי זכה וכמ"ש ועל דמי הכותל נאמן לו' פרעתי כמו בשאר טענות אבל היכא שבנאו על מקומו לבד ובא השני לטעון שקנה מחצית הכותל צריך חזקה וטענה וכאן מיירי שבנאו על מקומו לבד מדכתב בשם הרא"ש דהוי חזקה לאבני הכותל ולא על מקומו והיכא שבנאו על מקומו כולו לכ"ע צריך חזקה שלש וטענ':
ז סָעִיף יח והוי חזקה לאבני הכותל ז"ל הרא"ש ונראה שחזקה זו מועיל אף לאבני החומה אם נפלו דמסתמא כשקנה ממנו רשות לסמוך על כותלו קנה ממנו כל הכותל להיות חצי שלו וע"ש ומדכ' שקנה ממנו כל הכותל להיות חצי שלו מבואר דס"ל דחולקין שוה בשוה כל הכותל ואם מצד א' אבנים יקרים חולקין שוה בשוה ולא אמרי' כיון דלא נשתמש אלא בחצי כותל שלפניו אין לו אלא במה שהחזיק דכל שהחזיק ונשתמש על הכותל ה"ל חזקה לכל הכותל דכי משתמש בכל הכותל הוא משתמש כמו בהחזיק בקרקע ומשטח ביה פירי אית ליה לארעא מתהום ארעא עד רום רקיעא וא"כ כל הכותל שלו להיות זוכה בו במחציתו וחולקין שוה בשוה וכמו שמבואר בסי' קנ"ז סעיף ו' וע' מ"ש בסעיף ק"ז ואע"ג דבעלים משתמשין בעבר השני ג"כ אפי' הכי הוי חזקה לכל הכותל מעבר לעבר ועמ"ש בסי' ק"מ ס"ק ז' שכתבנו לחלק בין חזקה לשיתוף להאי דשכוני גוואי דגבי דריסת הרגל ע"כ נשתעבד קרקע שלו שרוצה להחזיק בה לדריסת הרגל שלו וכיון דיש לו שיעבוד עליו בקרקע המחזיק נתבטל החזקה משא"כ בשותפין דאינו משום שעבוד אלא כל אחד בשלו משתמש ומשום ברירה וכמו שביארנו שם ע"ש:
א סָעִיף א על אויר חצר נראה דאפי' אם כנס הכותל לתוך שלו ורוצה להוציא הזיז על אויר שלא נגד אויר חצר חבירו חבירו מעכב עליו כיון דרוצה להוציא הזיז בצד כותל המעקה של ד' אמות שעשה בפני החצר לסתום בפני עין הרואה וכשעושה הזיז בצדו (כמ"ש הסמ"ע בס"ק י"א) ממילא כשירצה להשתמש על הזיז שהוא חוץ למעקה ע"כ יראה לתוך חצר חבירו ואיכא היזק ראיה ודמי לחלון שאסור לעשותו אפי' בכותל שכנס לתוך שלו נגד חצר חבירו בלי סתימה לפניו:
ב סָעִיף ב ולא מיחה בו עסמ"ע ס"ק נ' דס"ל להרמב"ם שאפי' זיז כ"ש יש לו חזקה ולפ"ז צ"ל דהרמב"ם מפרש הא דתנן במשנה וא"י למחות ופלוגתא דרב הונא ור"י בפי' הרשב"ם בפ' שני דא"י למחות בו בתחלה לקבוע זיזין בכותל וכן הוא דעת הרמב"ם הביאו המחבר סעיף י"ג גבי סולם שיכול להעמידו בחצר חבירו ע"ש דא"א לומר לדעת הרמב"ם דהא דאמר ר"ה לא שנו אלא בעל הגג בבעל החצר לענין תשמיש שעל הזיז דהא להרמב"ם החזיק בעל הזיז בהזיז ובודאי דיכול למחות בעל הגג בבעל החצר אלא ודאי דלענין לקבוע בתחלת פליגי ולפ"ז קשה על המחבר שלא הביאו דין זה ונראה דמפ' כפי' הש"ך בס"ק ג' דדוקא סמוך לכותלו מותר וזה מילתא דפשיטא הוא ולכך לא הביאו שכבר כתב דין זה בסולם בסעיף י"ג ע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ז וגם כאן ליכא היזק ראיה מבעל החצר לבעל הגג ודמי ממש לסולם קטן:
ג סָעִיף ב לאלתר עסמ"ע סק"ג ר"ל לאלתר מכי איתברר נזקו ושתק כו' לכאורה נראה דבראיה כעלמא סגי כיון שראה שפתח החלון או שלא הרחיק מה שראוי להרחיק וכן משמע בקצה"ח וע"ש שהקשה דמה הפרש יש בין סתימת חלון לשאר נזקין דהא בכולן בעינן שיראה דבר המזיק וכשיש הכחשה ביניהם המזיק נאמן כמבואר בסי' קנ"ה סי' מ"ג ע"ש ומה שתי' בקצה"ח דבשאר נזקין סגי כשיעור שיכול להתברר משא"כ בחלון הוא תיכף ע"ש והוא תמוה דמה שיעור יש לראיה ברגע א' סוקר וכיון שנאמן לומר שעשה בפניו וראוהו בכלן איתברר נזקו מיד כשראה והנה היה אפשר לתרץ דההפרש בין סתימת חלון לשאר נזק דבשאר ניזקין צריך שיטעון ברי כמבואר בל' המחבר שם משא"כ בסתימת חלון בשמא סגי אמנם גוף הענין תמוה לומר דבראייה העשוייה לבד סגי דהא בסי' קמ"ב סעיף ג' בש"ך ס"ק ד' הביא דברי הבד"ה והוא מהמ"מ לתרץ שלא יקשה על הרמב"ם מהא דקי"ל כר' חייא ב"ב דף נ"ט דאמר יגעת ופתחת יגע וסתום דהיינו כשמיחה לאלתר ע"ש ואם נאמר דלאלתר היינו תיכף כשראה מיחה א"כ קשה מ"ט דר' ישמעאל כר' יוסי שם דאמר החזקת הא עיקר טעמא דר"י הוא משום דס"ל בפניו לאלתר הוי חזקה והיינו בפניו ושתק ואי כשמיחה תיכף ודאי דלכ"ע לא הוה חזקה ועוד דלשון הרמב"ם פי"א משכנים שכ' וז"ל כל הרחקות שאמרנו אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק ה"ז מחל והוא שראו ממנו שמחל כגון כו' משמע דראיה ושתיקה בלבד לא סגי וצריך עוד תנאי לזה כמו שסיים דהיינו שסייע עמו ולבסוף כתב אי שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק זכה משמע דבראיה לבד סגי לכן נראה דלא סגי בראיה לבד שיכול לומר לא ידעתי אם דבר זה מזיק והמ"מ כתב דמדין סבלנות נגע בזה וכל זמן שלא הזיק לא סבל עדיין אם לא שהדבר לפי אומדנא דב"ד ידוע לכל שדבר זה מזיק בראיה בעלמא סגי ומ"ש הרמב"ם או שראהו שעשה בצדו פי' שהוא סמוך כ"כ להכותל בלא שום הרחקה כלל עד שא"א כלל לומר שלא ידע בהנזק וכן בכל דבר תליי בראיית עיני ב"ד אם הוא שיעור שיכול להתברר נזקו דהא בעינן טענת ברי שידוע שידע מהנזק כמש"ל ובפתיחת חלון צריך שיאמר שראה היאך שהרבה פעמים ראה מתוך חלון בהשתמשות שלו ולא הקפיד עד שנרא' בעיני ב"ד שמחל על היזק ראיה וא"ש מהא דר' חייא דר"י בר"י ס"ל דבפניו לאלתר הוי חזקה אפי' לא איתברר ליה נזקו ור"ח ס"ל דבעינן דוקא דאיתברר ליה נזקו לפי ראות עיני ב"ד ובסתימת חלון א"צ ראות עיני ב"ד כלל דידוע לכל העולם נזקו ומיד סגי ואין להקשות אמאי יפטר מלשלם כשנתברר לו נזקו ושתק בדברים שיש בו היזק ממון כמבואר בסי' קנ"ה סעיף ל"ג דיש מי שמחוייב לשלם כשעשה בעל כרחו ומה"ת יפטר מלשלם מחמת השתיקה מ"ש מהא דמבואר בב"ק דף ך"ז בהניח גחלת על בגד חבירו בפני הבירו וחבירו שותק דחייב לשלם וכתב שם רש"י הטעם דחושב למחר אתבענו בדין ונראה דשאני הכא שאין ההיזק מבורר בשעת עשייתו רק שעושה היזק מועט בכל יום ויום עד שא"א לשום ההיזק שעושה לו בכל יום לכן לא שייך לומר שחושב למחר אתבענו בדין משא"כ בגחלת שההיזק מבורר תיכף בשעת מעשה ויכול לתובעו באיזה זמן שירצה וגם א"ל דנהי דבשתיקה ודאי נתרצה בהעמדת הצנור והזיז מ"מ הא מבואר בסי' שס"ג דבאומר דור בחצרי דחייב לשלם דמי שווין וכן קשה בהא דסי' קמ"ב סעיף ב' באם הכניס ראובן הכותל לגבול שמעון דאם שמעון המסייע מודה שידע מזה דהוי חזקה מי גרע מאומר לו בפי' בנוי ביתד על מקום שלי דוראי חייב לשלם דלא גרע מרור בחצרי או מאכול עמי דחייב לשלם אפי' סייעו לו שנתן בידו לאכול או שתיקן לו הדירה ומ"ש הכא דפטור מלשלם ונראה לחלק דדוק' כשהוא התחיל ואמר אכול או דור עמי אמרינן שהיה דעתו על התשלומין משא"כ כשהלה היה המתחיל ליטול או להשתמש והאומדנא מוכחת שכוונתו היה רק בחנם והוא שתק והסכים לו הרי היה הסכמתו ג"כ על חנם ודא דמהני הכא שתיקה ובאכילת פירות בפניו ושתק אמרינן דהדרא ארעא והדרי פירי ולא אמרי' מדשתק מחל נטילת פירות שאני כיון שהן עומדין למכירה תלינן גם דעת הנוטל שהיה אדעתא דתשלומין דלא חשדינן לאינשי בגזלנא וא"כ היה הסכמת השותק ג"כ לתשלומין משא"כ בסי' קמ"ב דודאי לא היה דעת המזיק לתשלומין דהא לא ידע כלל שהכניס לרשות חבירו וגם אין הדבר עומד למכור וכיון שדעת הנוטל היה על חנם גם הסכמת השותק היה על חנם:
ד סָעִיף ב בעינן ג"ש חזקה זו דג"ש לא דמי לשאר חזקות ג"ש דבשאר חזקות ג"ש בעינן אכילת פירות משא"כ בזיז אף שלא השתמש בו כלל בכל הג"ש דלא בעינן ג"ש אכילת פירות רק כשאוכל משל חבירו משא"כ בדברים שהטעם משום היזק כל שעשה דבר קבוע ולא הקפיד ג"ש הוי חזקה ובזיז פחות מטפח אין לו חזקה אף שנשתמש בו כיון שאינו דבר קבוע.
ה סָעִיף ב ואם לא מיחה בו עש"ך ס"ק ב' עד וגם לשון הרא"ש מודה כן ודלא כפי' הב"ח כוונתו ליישב קושית הב"ח והד"מ בדברי הרא"ש שכתב דבזיז טפח יכול למחות בין בעל החצר בבעל הגג בין בעל הגג בבעל החצר שדבריו סותרין למת שכתב בסוף דבריו ותירצו דבריש דבריו מיירי לאחר ג' עיין בד"מ וב"ח לכך כתב הש"ך לתרץ זה דכוונת הרא"ש הוא במה שכתב דבעל הגג יכול לעכב בבעל החצר דהיינו שיכול להסיר הזיז משא"כ בפחות מטפח שאין יכול בעל הזיז להסירו (ובסוף דברי הש"ך יש טעות סופר וכצ"ל אינן עולין כהוגן לפ"ק של התו') ומ"מ דבריו צ"ע דהרא"ש והטור והמחבר ע"כ חולקין על פירוש קמא של התוס' דלפי' קמא של התו' יכול בעל הכותל למחות בבעל החצר אפי' בתוך ג' וגם אפילו בחצר שיש פתחים וחלונות יכול למחות בבעל הזיז דהא הטעם הוא משום שמא יפול על ראשו (ובזה יש ליישב קושית המהרש"א בתו' ד"ה אפי' בעל החצר שהקשה על קושיית התוס' שהקשו הא איכא מעקה שהיה להם להקשות זה על המתניתין ע"ש ולפי הנ"ל לא קשה דבמתניתין י"ל דמיירי במקום שמחלו זה לזה על היזק ראיה א"כ בחצר שיש עליו פתחים וחלונות דאין צריך מעקה ד"א ומ"מ יכול למחות משום חשש נפילה שכתבו התוס' ולכך הקשו קושייתם על פלוגתא דרב הונא ור"י דפליגי בפחות בטפח דלא שייך גבי' חשש נפילה כמש"ל וע"כ לא פליגי רק מטעם היזק ראיה כדאמר התם בש"ס ומקשה התוס' שפיר דבמקום שיש היזק ראיה צריך לעשות מעקה) ועכ"פ מוכח מפי' קמא של התוס' דבזיז שיש בו טפח ואפי' בחצר שיש עליו פתחים וחלונות יכול למחות משום חשש נפילה והטור והמחבר פסקו להדיא בסעיף ח' דאין יכול למחות אלמא דפליגי על פי' קמא של התו' וא"כ לא א"ש מ"ש הש"ך דלפי פי' הב"ח דוקא אין עולין לפי' קמא של התו'׃
ו סָעִיף ה זיזין שמוציאין מגג של רעפים מיירי באופן שאינו מקרב הגשמים שירדו לחצר חבירו רק שמחבר קרשים בזיזין להכותל שלא יפלו עליה גשמים וזיזין אלו אין עשויין להשתמש ואין יוצאין משטח הגג:
ז סָעִיף ו דגם בחזקה זו בעינן ג"ש ואף דמבואר בסי' קמ"ט דחפר בורות הוי חזקה מיד יע"ש כמ"ש דהיינו במקום שמתקן לעצמו ומקלקל לחבירו וה"נ מתקן לעצמו ומקלקל לחברו נראה לחלק דש"ה שא"צ תיקון בגוף החצר רק להסיר הצינור וממילא הנזק מתוקן לכך לא מהני פחות מג"ש משא"כ בחפר בורות שעושה קלקול בגוף קרקע חבירו ואפשר דמאן דס"ל דבעי טענה ולא בעי ג"ש הוא מה"ט דס"ל דדמי לחפר בו בורות ׃
ח סָעִיף ו כך החזיק בעל החצר לכאורה קשה דהא אפי' אם אמר בפי' והקנה לו שיהיה מימי גגו יוררין לחצירו נראה דלא מהני קנין לזה כיון דלא הקנה לו גוף הקרקע שלו לזה דהא אם רוצה לעשות חבירו עלי' עושה כמ"ש הסמ"ע וגם מה"ת נאמר שהקנה לו גוף לפירות מחמת הריצוי לחוד ונראה הטעם כיון שבעל הגג קנה חצר חבירו שיהיה מימי גגו יורדין לתוכו ובעל החצר לא הקנה חצירו רק במחיר שיתן לו בעל הגג מי גגו תמיד ולקמן סימן ר"ג כתבתי דאם קנה מטלטלין במשיכת והתנה לתת לו אפי' דבשלב"ל דנתחייב ליתן לו דהקנין שעושה זה מחייב את שכנגדו כענין שאמרו הזהב מחייב את הכסף וכמבואר בנ"י שם עיין שם וכיון דחיוב הוא מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם ׃
ט סָעִיף ו וראה זה ושתק הוי מחילה והנה בסימן קנ"ד סעיף י"ב כתב הרמ"א פלוגתא בזה גבי סתימת חלון דיש אומרים דבעי טענה ולכן נראה דהרמ"א רימז לזה במש"ל כדאמרינן לגבי סתימת חלון וכו' לומר שמחלוקת הפוסקים שהביא שם הוא ג"כ כאן ׃
י סָעִיף ח לבנות תחת הצנור והיינו באופן שהמים לא יוכלו להזיק להכותל ע"י התזה ופשוט ׃
יא סָעִיף י ואפי' לבנות עסמ"ע ס"ק ב"ד ועיין בחידושי הרמב"ן דף ו' דבעינן ג"כ שלא יוסיף היזק לפי שומת הבקיאים ע"ש:
יב סָעִיף יב שופכין ברשותו דרך ביב עסמ"ע ס"ק כ"ח ונראה טעמו דבשלמא כשהולך לרשות חבירו ושופך דחברו רואה מה ששופך יכול לומר לא שתקתי רק חשבתי דבר מועט ששופך אני מוחל לו ולא אניח לשפוך יותר משא"כ כשעש' ביב מרשותו לרשות חבירו דכבר החזיק בביב שלא יהיה יכול לסלקו מביב שלו כמו בצינור ועל השפיכה אינו יכול למונעו הואיל וברשותו שופך ולא קשה מהא שכתב הנ"י בצינור דאסור להוסיף בנזק וכתב וכן מי שהחזיק לשפוך וכו' (דינא שכתב הרמ"א) אף דצינור ג"כ ברשותו שופך דהתם שאני שמוסיף בנזק בחצר חבירו ממש יותר מכפי שהחזיק דמיירי כשמגביה אותו בחצר חבירו אך קשה לי דמשמע דברישא מיירי בלא ביב רק שהחזיק לשפוך בידו שופכין לביב שבחצר חבירו שהחזיק עכ"פ לכביסה אחת ומ"ש מדריסת רגל שכתבו כל הפוסקים הבאתי לעיל בסי' ק"מ סי"ט ע"ש דלא הוי חזקה כיון שלא עשה דבר קבוע דדמי לצינור ע"ש במה שכתבתי ולא מצינו חזקה רק בעשיית דבר קבוע ועוד דא"כ למ"ד דבחזקות אלו לא בעינן ג"ש א"כ אם ישפוך פעם אחת שופכין החזיק לשפוך לעולם וזה לא מסתבר כלל וגם הוא קשה המציאות שיעידו עדים על חזקת ג"ש שיאמרו שראו כל השופכין שהיה לו לא שפך באותן ג"ש רק להביב שבחצר חבירו ולא במקום אחר ואפי' שבבי א"א שידעו זה בבירור ומשום שראו שהרבה פעמים שפך לתוכן באותן ג"ש לא הוי חזקה ולכן נראה דמיירי גם ברישא שהחזיק בעשיית ביב בתוך חצר חבירו לשפוך שם שופכין שלו או שהעמיד צינור של מי גשמים על ביב חבירו ומ"מ אסור לשפוך שם מי כביסות וכן אם היה כובס קטן בשעה שהחזיק ועכשיו נעשה כובס גדול שיש לו חמש כביסות בכל שבוע יכול למחות בו אבל בלא עשיית דבר קבוע לא מסתבר כלל לפענ"ד שיהיה חזקה וכוונת דבריו נראה דהנה בלשון הנ"י ריש פ' השותפין והרשב"א שכתבו לתרץ הך דתוספתא דתנן דהעשוי לכביסה אין ממחי' בידו לגשמים וז"ל ההיא בדיוטאות המקלחות מים לביב עסקינן ע"ש ובתוספתא דב"מ פ' הכית והעליה מיירי בחמש חצירות שיש להן ביב שכולן מתקנות עם האחרונה ובזה נקט שם התוספתא דהעשוי לגשמים כו' ושם בתוספתא לאו מטעם חזקה אתי עלה דשם כל הביב של שותפות הוא דהא כולן מתקנות עם האחרונה וכיון דהביב של שותפות הוא אף שאמרו מתחילה שעושין אותו לצורך גשמים מ"מ אומדנא הוא דלאו בדוקא אמרינהו שידוע לכל שכל השופכין שיש לכל אחד בביתו להביב הוא שופך וכיון דברשותו הוא שופך פי' להביב שהוא שלו שופך דהא יש לו שותפות בכל הביב מה שאין כן בבא מכח חזקה ומחילה על חבירו שמחל לו מה שמחל מחל ומה"ת יניח אותו במה שלא מחל לו וזהו ג"כ כוונת הרמ"א דאם החזיק בחצר חבירו למי כביסה אחת לא ישפוך וכו' אבל השופך שופכין ברשותו דרך ביב העובר בחצר חבירו כו' כלומר שהביב העובר בחצר חבירו מתחיל בחצירו והתחלת הביב הוא ברשותו ומתחילה נעשה הביב לשני החצירות ומחוייב לתקן הביב עם השני וממילא יש לו חלק בהביב וברשותו דהיינו בהביב שיש לו חלק הוא שופך ולאו מטעם חזקה הוא יכול לשפוך כל מה שרוצה באין מוחה ובזה א"ש הלשון של הנ"י והרשב"א שכתבו בדיוטאות המקלחות מים לביב כלומר שורות חצירות או ביבין השופכין לביב העשוי לכך אבל לפירוש הסמ"ע העיקר חסר שהיה לו לומר ההיא כשמתחיל השפיכה ברשותו קתני לכן נראה דהעיקר כמו שכתבתי:
יג סָעִיף טז ובחזקת סולם עסמ"א ס"ק ל"ב שהאריך ולפענ"ד נראה לחלק דבהרחקות שעושה הדבר בשלו רק שמזיק לחבירו במחילה סגי דהוי כאומר קרע כסותי והפטר משא"כ בזיז ומזחילה שבא להחזיק בשל חבירו דעתו להכריע דבעי קנין קרקע לפירות ולכך כתב דבעי ג' שנים וטענה דהיינו שיטעון שקנה בקנין ולא קשה ג"כ מפתיחת חלון דבחלון יש שני אופנים א' היזק ראיה שמזיק לחבירו דאילו לא היה היזק ראיה היה יכול לפתוח חלון כ"ז שא"צ חבירו לבנות נגדו אופן ב' מחזיק ע"י החלון באויר חבירו שיהיה שלו שקנה החצר לאוירו שלא יהיה חבירו יכול לבנות נגדו ולזה בסי' קנ"ד לא כתב הרב בהג"ה הכרעתו רק על מה שסיים שם וז"ל וצריך לסותמו דמשמע שבעל החלון בעצמו צריך לסתום אפי' אין בעל החצר רוצה לבנות שלא יזיקהו בראיה ובזה הכריע דא"צ ג"ש וטענה דנגד ההיזק במחילה בלבד סגי אבל באמת לענין שלא יהיה בעל החצר יכול לבנות נגד החלון לא כתב כלל הכרעה זו דאפשר לענין זה בעי ג"ש וטענה והרשב"ם שהביא הסמ"ע מיירי לענין לבנות כנגדו:
יד סָעִיף יז שיביא ראיה שראובן סייע התמיה מבוארת בכנה"ג דהא מבואר בסי' קנ"ה סעיף מ"ג דהמחזיק מהימן בלא ראיה וע"ש שתירץ בדוחק ולפענ"ד נראה ליישב דדוקא בהרחקת נזקין שעושה הדבר בשלו רק שמזיק לחבירו פסק דא"צ ראיה כיון שהוא מוחזק בשלו נאמן דחבירו הוי כמוציא מחבירו וע"ה ואף דשם נקט ג"כ או שהעביר אמת המים כוונתו ג"כ שעשה האמת המים בשלו רק שלא הרחיק כשיעור שמרחיקין אמת המים המבואר בסי' קנ"ה אבל הכא שבא להחזיק ולהשתמש בכותל חבירו וחבירו יש לו חזקת מרא קמא על המחזיק שבא לטעון נגד חזקת מ"ק עליו הראיה וכן מוכח ברמב"ם דבהלכה ד' בפי"א מה' שכנים בהא שפסק דא"צ חזקת ג"ש כתב סתם כל ההרחקות שאמרנו וכולל הכל דמשמע אפי' חזקת נעיצת קורות ובהלכה ז' שם כתב מי שהחזיק בנזק וה"ה המבואר בסי' קנ"ח סעיף מ"ג לענין שהמחזיק נאמן חשיב הנזקין ולא כתב בסתם כמ"ש בהלכה ד' כל החזקות שאמרנו כדי לכלול הכל אלא ודאי דדעת הרמב"ם דרק באילו דחשיב שעושה הדבר כשלו המחזיק נאמן משא"כ כשעושה בשל חבירו אין המחזיק נאמן עד שיביא ראיה שראה המערער ומחל:
טו סָעִיף יח מחל לו אלא אחת משמע דאם החזיק בכולן ונתן תקרה דהכל מחול וא"צ לשלם לו חצי הכותל ואין להקשות דמאי שנא מהמקיף את חבירו משלש רוחות ובא הניקף וגדר הרביעית דמגלגלין עליו את הכל כיון שנהנה וה"נ הרי זה נהנה וזה חסר הוא דמכביד על כותלו וכן בבנה כותל למעלה מד"א דאם סמך לו כותל אחר חייב לשלם לו כיון שנהנה וה"נ הרי נהנה ונהי דאין יכול לסתור הקורות שנעץ כיון ששתק ולא הקפיד והוי כאלו נעץ מרצונו מ"מ מה"ת יפטר מתשלומין דנראה לחלק דדוקא במקום שהיה יכול למחות בו מעשותו אפי' אם ירצה לשלם אם לא שיתפשר עמו כגון הכא שהכותל שלו בנעיצת קורות ודעת חבירו נראה שהיה על חנם וכששתק לו הסכים לכוונתו וכיון שמחל לו מסתמא מחל על הכל ופטר גם מתשלומין משא"כ בהך דהמקיף את חבירו שלא היה יכול למחות בהמקיף רק שמחוייב בתשלומין וממה שלא תבעו תיכף אין ראי' שמחל התשלומין וכן בכותל למעלה מד' אמות אם רוצה השני לסמוך לו כותל אחר או לנעוץ קורות אדעתא דלשלם אין בעל הכותל יכול למונעו עמ"ש בסי' קנ"ז ומשום שלא תבעו מיד אין ראיה שמחל הממון:
טז סָעִיף יח אבל אם טוען כותל זה אני שותף עסמ"ע ס"ק נ"ה עד דלמקומו לא הוי חזקה כ"ז שלא פי' לו בפי' פירש דאף שבא בטענת מכירה מ"מ אין נעיצת קורות ראיה רק שמכר לו סתם ומסתמא כשקנה ממנו רשות לסמוך על כותלו קנה ממנו כל הכותל להיות חציו שלו אבל גוף המקום כשקנה ממנו סתם לא נקנה לו גוף המקום כשלא פי' לו בפירוש וכיון שמנעיצת קורות אין ראיה רק על שקנה ממנו סתם ממילא אין ראיה על קניית גוף המקום כן משמע ברא"ש אך גוף דברי הסמ"ע בכוונת דברי המחבר דחוקין וגם תמוה דכשטוען שהוא שותף א"כ קשה ל"ל נעיצת קורות כמו שהקשה בב"י ולכן העיקר כהט"ז דמיירי שטוען שותף אני בטענת לקוח ע"ש אך הא קשה דהא סעיף נ"ה הוא דברי הרמב"ם וברישא ע"כ מיירי במיד דהא דלהרמב"ם נעיצת קורות מיד הוי חזקה ובסיפא דמיירי מטענת לקוח ע"כ מיירי בחזקת ג"ש א"כ סיפא לאו דומיא דרישא הוא ולכן נראה דכאן הוו חזקה מיד אפילו בטענת לקוח כמש"ל בסימן קמ"ט סעיף ט' דבחפר בה בורות הוי חזקה מיד דדוקא במקלקל בשל חבירו שהוא קלקול לכל העולם לכך לא הוי חזקה כמו בזרע באתרי דמוברי דסימן ק"מ וכן כשחופר בדבר שמתקן לכל העולם לא הוי חזקה דיאמר המערער לא חששתי למחות דסכרתי דאדעתא דלקבל תשלומין קעבדת כדין יורד שלא ברשות אבל בחופר בדבר שהוא מקלקל לחבירו ומתקן לעצמו הוי חזקה מיד וכ"כ הרשב"א בסימן תתקמ"א בהדיא דחופר בור ברשות חבירו ופותחו לרשותו הוי חזקה מיד וה"נ כשחופר בכותל מצד שלו להכניס בו קורותיו הוי ממש כחופר בו ופותחו לרשותו דהוי חזקה מיד כמ"ש הרשב"א ואפשר דאף הרמב"ם דפליג לעיל בסי' קמ"ט בחפר בו בורית אפשר דבכאן מודה דהא כתב הרשב"א בתשובה שם בראובן שחפר מערה תחת בית שמעון וז"ל ועוד מאן לימא לן שלא הי' עומקו של ראובן לעולם וכו' ע"ש א"כ ה"נ י"ל מאן לימא לן דבצד השני של הכותל היה מעולם של שמעון כיון שזה משתמש בפניו שותק ועוד דהכא גרע מחפר בורות כיון שעכ"פ א"א לו לבטל הנעיצת קורות דלענין נעיצת קורות לא מהני עירעור תלינן יותר שהוא שלו מדלא מיחה:
יז סָעִיף יח אני שותף בה עסמ"ע ס"ק ל"ה עד ר"ל שהן דרין זא"ז והכותל שביניהן אין אנו יודעין של מי הוא כו' ע"כ אין הכוונה שמיירי בכותל חצר המשותף דא"כ קשה קושית הריב"ש דלמה לי לנעיצת קורות הא בלא"ה הכותל בחזקת שניהן ואפי' אם נאמר דמיירי למעלה מד' אמות או בכותל מעקה מ"מ קשה דאם אינו ידוע מי בנאה הוא בחזקת שניהן ואם ידוע שאחד בנאו לבד א"כ קשה דעת הי"א דסברי דאין ראיה על הכותל ממ"נ אם הוא בחזקת שנתן הכל שלו ואם אינו בחזקת שנתן אפי' האבנים אינן שלו לכן נראה דמיירי שחצרו של שמעון סמוך לכותל ביתו של ראובן שמקום החצר של שמעון מגיע עד כותל בית ראובן ואם לא היו הקורות נעוצות בכותל הבית לא היה שמעון נאמן לומר שהוא שותף בהכותל של בית ראובן כיון שהכותל עיקר תשמישו הוא לבית ראובן נקרא ראובן מוחזק ושמעון מוציא אבל כיון שקורותיו של שטעון נ"כ נעוצות בכותל הבית שנראה מעניינו שהקורות לעשות בית הן עשויין לכך הוי שמעון מוחזק כמו ראובן ודמי לשנים חלוקין על גג שעל ביתם המבואר בסי' קל"ח דחולקין וזהו שכתב הרמ"א דדוקא כשאומר שהוא שותף ובנ"ל אבל אם מודה שמתחלה וכו' והיינו שהיה מוכרח להורות כמ"ש הסמ"ע דהיינו שני בתים בשני צידי רה"ר שאין חצר ביניהן ובא בטענת לקוח אין נעיצת קורות ראיה וכו' ומ"ש הסמ"ע בס"ק ל"ו בתקרה דלהרמב"ם הוא מיד הוא תמוה מאד כמו שתמה בקצה"ח דכיון דמכח טענת לקוח בא צריך להיות ג"ש ונראה דהוא מטעם שכתבתי לעיל דדמי לחפר בה בורות וע"ש:
יח סָעִיף כ על אותו כותל חדש עסמ"ע ס"ק ל"ז בהגה"ה עד אם לא שהחזיק תחילה בתקרה ומעזיבה אמת שהנ"י כ' כך אמנם הנ"י ס"ל כדעת הר"י דבעשה תקרה יש לו חזקה אף על מקום הכותל ע"ש והרי המקום קיים ולפי זה גם הסמ"ע לא קאמר רק לדעת הר"י שהביא בהג"ה סעיף י"ח אבל לדעת הי"א שהביא הרב בהג"ה שם דלעולם אין לו חזקה על המקום רק באבני הכותל ממילא כשנפלו האבנים אזיל השיעבוד דהא להך דעה אין הפרש בין עשה חזקה ללא עשה חזקה ופשוט:
א סָעִיף א שתולה. ול"מ למימר אתלה בו דרך אחורנית ולא אראה בחצר חבירי דחיישינן שיהפך פניו ויראה בו בכוון ויתנצל לו' דמש"ה היפך פניו דירא שמא יפול בעומדו בקצה העלייה ולא יתפס על הראייה כגנב גמ' ור"ש עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהרי"ט ס"ח ק"ח ובתשו' רש"ך ס"ב סי' צ"ח:
ב סָעִיף א מרצונו. הקשה בסמ"ע דהא לא כ"כ הטור אלא לפי שיטת המאן דאמר דלזיז פחות מטפח אין לו חזקה כלל אבל הרמ"א דכ"כ אדברי המחבר שהם כהרמב"ם דס"ל דאפי' לזיז כל שהו יש לו חזקה לאלתר אם לא מיחה כמ"ש המחבר אחר זה בסעיף ב' לא אתיא שפיר וצ"ל דהרמ"א כ' דין זה לכל מר כדאי' ליה כו' ע"ש:
ג סָעִיף ב לאלתר. ר"ל מכי אתברר ליה היזקו ושתק ודוקא בלסתום חלונו בפניו אמרו דלאלתר הוי חזקה משום דמסתמא נתברר לו נזקו מיד ועיין בריב"ש סי' תע"א וע"ל סי' קנ"ה סל"ה ובסי' קנ"ד סי"ב. סמ"ע:
ד סָעִיף ב והניחו. נרא' בפחות מטפח שהוציא בעל הזיז א"י להסירו בעל הזיז כל זמן שירצ' בעל החצר משא"כ בזיז טפח שמיחה בו בעל החצר אזי גם בעל הזיז יכול להסירו כשרוצ' וכך מורה ל' הטור בב' מקומות ודלא כפי' הב"ח גם דברי הב"ח כהוגן לפי קושיית התוספות עכ"ל הש"ך (עיין במהר"ש יונה ז"ל בפירושו להלכות שכנים. כנה"ג וע"ש אות ד' להגהת הטור):
ה סָעִיף ג תחת. פי' הסמ"ע דר"ל במקום הזיז עצמו כשיבנה ממש במקומו יוסר הזיז ויבוטל תשמישו לגמרי ובהא דוקא יש חילוק בין זיז טפח לפחות מטפח אבל גם בזיז טפח ס"ל דאין בעל הזיז יכול למנוע לבעל החצר מלבנות תחתיו עד הזיז כו' ע"ש) (והט"ז כת' דלשון תחת הזיז לא משמע כן אלא הדברים כמשמען שבזיז עצמו אין לבעל החצר שום זכות אפי' בפחות מטפח רק שיוכל לבנות תחתיו עד סמוך לו וממילא מבטל תשמישו משא"כ בזיז טפח דהחזיק באויר החצר מה שהוא תחת הזיז כדרך תשמישו) ועיין במהרש"ך ח"ג סי' י"ד:
ו סָעִיף ד ד'. פירוש במשך כל העשרה יכול לעשות רחבו ד'. סמ"ע:
ז סָעִיף ד למחות. והב"ח פסק דא"י למחות וכת' דגם דעת הרשב"ם הוא כן ואין דבריו נראין דאין כונת רשב"ם לו' רק שיוציא זיז מרשותו עד סמוך לכותלו ולא בכותל של חבירו גם מה שהביא מסולם ל"ד כלל. ש"ך:
ח סָעִיף ה פתח. התוספות כתבו וז"ל דאף שבאותו צד שהגג פתוח לחצר צריך לעשות מעקה גבוה ד"א (ור"ל וכשהוא גבוה כ"כ לא שייך לו' שיוציא זיז למעלה מהמעקה וישמש בו ויראה משם דהא אין דרך שמוש בכך) י"ל דמיירי שמוציא הזיז בקרן זויות בסוף המעקה שהוא בצד שע"פ חצירו ע"כ ור"ל דבשאר ג' צדדי הגג אף שצריך ג"כ לעשות מעקה מ"מ אינו גבוה כ"כ עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' תס"ב:
ט סָעִיף ה כנגדו. ר"ל במקום הזיז ממש דאף אם הזיז הוא למטה מהחלון או בצדו בתוך משך טפח מהחלון אסור לבנות שם שמא יעמוד עליו ויציץ בתוך חלונות חבירו וכמ"ש בסי' קנ"ד ע"ש. סמ"ע:
י סָעִיף ה יסלקם. ע"ל סי' קנ"ד סי"ו מ"ש המחבר בענין זה די"א דיכול למחות משום דלא ניחא ליה לירד עמו בדינא ודיינא לאח"ז וי"ל דהכא הכל מודים כיון דהכל יודעים שמדרך העולם להניח לחבירו הדר בצדו להאריך זיזו לחצירו עד עת שיצטרך לבנות שם. שם:
יא סָעִיף ו החזיק. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' צ"ח וס"ג סי' פ"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' צ"ו ובתשובת מהר"א ששון סי' צ"ח:
יב סָעִיף ז לעכב. כ' הסמ"ע דהיינו דוקא כשאין בעל החצר טוען שמגיע לו היזק בתשמישו שמשתמש במקום שירדו שם המים אלא שבא למחות משום דניחא ליה לקבל המים במקום הזה בהא קאמר שאין שומעין לבעל החצר. (מים הנגרים תחת הקרקע ממעין למעין יש להם חזקה מהר"ם גלאנטי סי' פ"ה ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' צ"ו) כנה"ג:
יג סָעִיף ח הצנור. כתב הסמ"ע דה"ה תחת המזחילה ובין שהיא של עץ או אבן ס"ל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש דמותר לבנות תחתיה ולא כטור שפסק לחלק בין של עץ לאבן ותמה על הרא"ש ע"ש ועמ"ש הט"ז בזה:
יד סָעִיף י בונה. עיין בתשובת ן' לב ס"א כלל י"ד סי' פ"ד. ש"ך:
טו סָעִיף יב חמשה. ל"ד קאמר אלא גם ד' וג' אסור לשפוך כיון שלא החזיק אלא אחד. סמ"ע:
טז סָעִיף יג תטלנו. כת' הב"ח דאיירי כאן בחצר שאין בו בית דומיא דשדה ע"ש ובתשובת רש"ך סי' צ"ח. ש"ך:
יז סָעִיף טז בכל. כת' הסמ"ע דלקמן סי' קנ"ה סל"ה הכריע הרמ"א כדעת הרמב"ם דא"צ חזקת ג"ש ונרא' דלאו הכרעה כללית היא דא"כ קשה למה כת' זה כמה פעמים בפלוגתא בס"ס קמ"ב גבי פתיחת חלון ובסי' זה בכמה מקומות לכן נראה לחלק כו' ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סי' רס"א ורס"ז (ועיין במהר"ש יונה בפירושו להלכות שכנים. כנה"ג):
יח סָעִיף יז החג. כתב הסמ"ע דבהג"ה כתוב דהני ז' ימי החג המה נוסף על ל' יום דבעינן בסוכה דעלמא דימי השנה (והט"ז הביא בשם ב"י דלא בעינן ל' כיון דלא נחית מעיקרא אדעתא דרשות רק אדעתא דמצוה):
יט סָעִיף יח טען. עיין בריב"ש ותמצא דאיירי בשני בתים העומדים בשני צדי ר"ה אחד של ראובן והב' של שמעון והיה ראובן סומך קורה מכותלו לשל שמעון דהי' ניכר לכל שאותו כותל שסמך עליה לא היה שלו וזהו ג"כ כוונת המחבר במ"ש בד"א כשהודה כו' ר"ל צריך להודות דאנן סהדי ע"ז כו' עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כ' דדבריו דחוקים ומפרש בענין אחר ע"ש):
כ סָעִיף כ בכותל. (אם רוצה להגביה הכותל אע"פ שמכביד על הכותל אם אינו נמשך נזק לחבירו א"י לעכב על ידו. מהרש"ך ח"ב סי' מ"ז ועיין במהר"א ששון סי' פ"ז. כנה"ג):
כא סָעִיף כ יסוד. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רפ"ד:
א סָעִיף א על אויר חצר חבירו. עיין בנה"מ שכ' דאפילו כנס הכותל לתוך שלו אסור להוציא זיז נגד חצר חבירו בלי סתימה לפניו ע"ש ועמ"ש לקמן סימן קנ"ד עיין ס"ג סק"ה:
ב סָעִיף יא ויש מתירין. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן קנ"א בסופו שהביא דמהריב"ל בתשובה ח"ב כלל פ"ד ופ"ה כתב דכיון דאיכא ספיקא דרבוותא אי הוי כמוסיף בנזק אי לא רשאי להגביה דאדם מוזהר שלא יזיק לחבירו וכל זמן שאין חבירו מברר דהוא מזיק לו אין שומעין לו ולא דמי למ"ש הרשב"א הובא בב"י סי' קנ"ד בענין הפלוגתא אי מהני קנין לנזק קוטרא ובה"כ דאם כבר סמך אין מחייבין אותו לסלק ואם בא לעשות אין מניחים אותו הרי כיון דבא לחדש דבר ונקרא מוציא ועליו לברר דשאני התם דהנזק מבורר והוא בא לזכור מצד הקנין וכיון דהוי ספק בקנין קיימא אחזקה דיכול למחות בו משא"כ הכא דהספק בעיקר הנזק אם מזיק אותו ובתשובת מהרי"ט ח"ב סימן ע"ה השיג עליו דגם בנדון דמהריב"ל נזק דצינור על חצר חבירו מבורר הוא אלא שבא לזכות בחזקה שהחזיק ורוצה עתה להגביה וכיון שיש ספק אס גם זה בכלל החזקה י"ל דאינו יכול להגביה כמו בנדון דהרשב"א והוא ז"ל כתב ליישב דסברת מהריב"ל כיון דהחזקה מבורר וקנה בודאי מקום הנחת הצינור שיקלחו מימיו הוי כשעושה בשלו ומה שמגביה הוי ספק היזק כו' עש"ה ועמ"ש לקמן סימן קנ"ה סי"ט סעיף קטן ד'.
ג סָעִיף טז בכל חזקות אלו. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן ק"ס ס"ד מי שמכר ביתו לאחר ושייר לעצמו איזה חדרים ועלייה שעל גבו לדור בו כל ימי חייו ועשה שטר על זה ושטרו בידו ועכשיו שינה הלוקח את חלק העליה שהשתמש בו המוכר הנ"ל והקטין אותו וכנס ממנו לתוך שלו והמוכר מיחה בו בינו לבין עצמו ולא השגיח בו ועתה כשתבע ללוקח לד"ת כופר שלא מיחה בו כלל ומדראה ושתק מחל לו הדין עם מי והשיב נראה דטענת ראה ושתק לא מהני בנדון זה עצמה אנפי חדא דהא מבואר בסימן קנ"ג בסמ"ע ס"ק נ"ב דכל היכא שבא להשתמש בשל חבירו לא מהני ראה ושתק אלא בעינן חזקת ג"ש כו' ועוד כיון שיש להמוכר שטר על חיוב הדירה עם השתמשות כל העליה לא מהני מחילה וכמ"ש הסמ"ע בסי' י"ב ס"ק כ"א אף שיש כמה סתירות בזה בדברי האחרונים מ"מ מידי ספיקא דפלוגתא לא נפקא ויכול המוחזק לומר קים לי וא"כ אפשר בנ"ד קרקע בחזקת בעלים ראשונים עומדת (ע"ל סי' קנ"ד סי"ב בסוף הג"ה) ועוד נראה דבנ"ד אין צורך לכל זה דאף למאן דס"ל דמהני מחילה גם בתפס שטרא היינו היכא דהמחילה הוא ודאי וברור ע"פ הודעת עצמו או ע"פ עדים אבל היכא שבעל דבר מכחישו ואומר שלא מחל מהימן דקא מסייע לי. שטרא שבידו וראיה לחילוק זה מסוגיא דש"ס פרק הנושא (כתובות דף ק"ד ע"א) אר"י אמר רב העיד ר' ישמעאל ברבי יוסי לפני רבי לא שנו אלא שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידיה כו' ומסיים לכן נ"ל פשוט דהדין עם המוכר הנ"ל וצריך הלוקח לסתור בנין עלייהו ע"ש:
א סָעִיף א המבקש. לשון ש"ע של אלו ד"ס הכל לשון הרמב"ם ולשון ב"ה הוא שיטת תוס' ורא"ש וטור וע"ש תוס' עד ועוד כו'. ושיטת הרמב"ם וש"ע ופי' יכול למחות דבעל החצר הוא להוציא זיז ויכול למחות דבעל הגג הוא לבנות תחתיו וכפי' תוס' הנ"ל ועוד כו' דבזיז טפח בין בעל הגג בין בעל החצר יכולין למחות רק דבעל החצר קודם חזקה ובעל הגג לאחר חזקה ובפחות מטפח בעל החצר ג"כ קודם חזקה ובעל הגג אין יכול למחות לעולם אפי' לאחר חזקה והמחאה ודבעל הגג ובעל החצר כנ"ל ופי' במתני' חזקה על אויר שתחת הזיז ובזה הוא החילוק שבין טפח ופחות מטפח וה"ק אין לו חזקה על האויר ולכך אין יכול למחות על הבנין אבל בזיז עצמו אפי' פחות מטפח החזיק והכריחו מדקתני אין יכול למחות וא"א שלא החזיק כלל דאפי' להסירו צריך פשיטא דאין יכול למחות ושיעור חזקה מיד שלא מיחה בו ושיעור הבנין שמעכב עליו אין שיעור אלא כדי תשמיש הזיז וז"ש לבנות תחת הזיז ולבטל תשמישו אבל החזיק במשך ד' שאז יש לו ד' על ד' אז החזיק ג"כ באויר גובה י"ט תחתיו ואין יכול לבנות כשיעור הזה לפי שהוא רשות לעצמו כמ"ש לענין שבת ומרחיבו עד ד" והחזיק באויר י"ט להשתמש ושלא לבנות בעל החצר. ושיטת התוס' ורא"ש וב"ה ופי' מחאה בין דבעל הגג בין דבעל החצר הכל לענין תשמיש הזיז וכמ"ש בתוס' שם ובזה אפשר דגם הרמב"ם מודה ולכן הגיה ב"ה דבריו על לשון הרמב"ם וכן התוס' מודים ג"כ בפי' מחאה להרמב"ם רק שמפרשים חזקה לענין הסרת הזיז ומחאה לענין תשמיש כנ"ל ומפ' בטפח בעל החצר מוחה קודם חזקה ובעל הגג אחר חזקה כנ"ל ובפחות מטפח בעל הגג אין יכול למחות לעולם ג"כ כנ"ל לשיטת הרמב"ם ובעל החצר יכול למחות לעולם וג"כ אין לבעל הגג חזקה לעולם ואין יכול למחות בבעל החצר לעולם בתשמיש הזיז. ובאלו ג' דברים הם חולקים על הרמב"ם וש"ע ועוד דלהרמב"ם החזקה מיד שנודע הזיקו ולא מיחה וא"צ טענה ולתוס' צריך חזקה ג"ש וטענה:
ב סָעִיף א כל שהוא. ר"ל אפי' פחות מטפח בעל החצר מעכב להוציאו וכן בסיפא בס"ב אפי' פחות מטפח החזיק בעל הזיז:
ג סָעִיף א בעל החצר. כרב הונא שם:
ד סָעִיף א שהרי. שם:
ה סָעִיף א וכ"ז שלא. לשיטת הרמב"ם דלאלתר החזיק מיירי דעדיין לא החזיק שמיחה בו רק שמניחו לזמן מועט וז"ש שהניחו בעל החצר מרצונו ועסמ"ע סק"ב:
ו סָעִיף א אין כו' ובעל כו'. כפי פי' ל"ש אלא כו' אבל כו' כנ"ל וגם הרמב"ם מודה בזה וכן התוס' מודים לו כפי' על הוצאת הזיז:
ז סָעִיף ב הוציא. כפי שיטתו דלענין חזקת הזיז עצמו אין חילוק בין טפח לפחות מטפח:
ח סָעִיף ב ולא מיחה. כנ"ל לשיטתו בשיעור החזקה:
ט סָעִיף ב ומשתמש בו ומונע כו'. דלהרמב"ם בגוף הזיז החזיק אפי' פחות מטפח ולכן לענין התשמיש שוה ג"כ לזיז טפח ותוס' וסייעתם חולקים בזה עליו בד' דברים א' לענין שיעור החזקה וז"ש וי"א דכל כו' ועוד במ"ש החזיק כו' ומשתמש בו. ומונע כו'. וע"ז כ' וי"א דבזיז כו'. בעל החצר כו' אבל כו':
י סָעִיף ב וי"א דכל. כמו בחזקת גוף הקרקע וה"ה בתשמישין ונזקין כמ"ש בסימנים אלו קנג קנד קנה וכמ"ש בב"ב מא א' כל חזקה כו' ומפ' בכל ענייני חזקה וג"כ צריך ג"ש כמ"ש שם א"ל כמאן כו' ור' ישמעאל איירי בפתיחת חלון. והרמב"ם וסייעתו מפ' דלענין נזקים ותשמישין א"צ טענה כמ"ש שם והא אחזיקי לי ופשטא דשמעתא משמע בלי שום טענה דהדר גודא בארעא דחבריה ואמר שם והא אחיל כו' וע"ש תוס' ד"ה והא שפי' לפי שיטתם ושם ך"ג א' והא אחזיק להו מ' ג"כ שלא בטענה וע"ש תוס' ד"ה והא וג"כ א"צ ג' שנים כמ"ש שם נ' ב' אין דין חזקה לנזקין וכמ"ש בפי' בפ"ג על מתני' הזיז כו' וא"ל בחזקה לנזקין משלש שנים והוא מ"ש אין דין חזקה לנזקין ושם ו' ב' ואי חבריה בטינא כו' וע"ל סי"ז וע"ש בתוס' ד"ה ואי כו' והתוס' פי' שם לפי שיטתן דאמתני' קאי וע"ש ד"ה האי כו' ומ"ש שם מ"א א' כמאן כו' לאו דבעינן ג"ש רק שיתברר שנודע הזיקו ולכן אמרו ולסתום לאלתר כו' דבזה ודאי נודע הזיקו לאלתר כמ"ש שאין אדם עשוי כו' וכמ"ש בפי' מתני' הנ"ל וג"כ לא הויא חזקה לאלתר אלא כשיעמוד אותו הנזק כדי שיוכל לומר לאותו שהוזק כבר נתפייסת כיון שלא מחית עליו וע"ש וכמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"א ובחדושיו פ"ג וכמ"ש בירושלמי הפותח חלון כו' יכול מימר ליה הוינא בעית לעי ואע"פ שס"ל לירושלמי שגם סייע לא מהני בזה לית הלכתא דפליג בגמ' דידן שם מא א' והא אחיל כו' וע"ל סי' קנה סל"ה.
יא סָעִיף ב וי"א דבזיז. כפי פי' במתני' אין לו חזקה כנ"ל:
יב סָעִיף ב ואם כו'. כמ"ש ל"ש אלא כו' וכפי' כנ"ל אפי' להמפרשים דכל חזקה הוא לאלתר כאן לא מהני כלל אפי' לא מיחה:
יג סָעִיף ג היה בזיז. כפי' יש לו חזקה. באויר החצר כנגדו ויכול למחות. לבנות תחתיו כשיעור תשמישו ועט"ז וכן ברישא בפחות מטפח:
יד סָעִיף ד או שבולט רשב"ם שם:
טו סָעִיף ד ולא מיחה. כשיטתו:
טז סָעִיף ד אבל אם כו'. רשב"ם שם והרא"ש מדקא' ארבעה מ' דוקא ד' לא פחות ולא יותר דבפחות לא החזיק כלל ביותר משיעורו וביותר צ"ל על יותר מארבעה:
יז סָעִיף ד ואין בעל. דלא כהרי"ב שמפ' ואין יכול למחות בעל הגג כו' על לקבוע זיזין בעל החצר בכותלו וכפי' רשב"ם ד"ה בבעל א"נ כו' רק שרשב"ם מפ' סמוך לכותלו ועב"ח:
יח סָעִיף ה יש מי. בזה מודה רב הונא לרב יהודא אפי' בזיז טפח ואפי' לענין הוצאתו וכמ"ש שם לימא בהיזק ראיה כו':
יט סָעִיף ה ויש. ג"כ כנ"ל כמ"ש דא"ל לתשמישתא כו' ואף רב הונא ל"ק אלא משום דחזיא למיתלא בי' כמ"ש שם:
כ סָעִיף ה ואין לו חזקה. דכל שאין יכול למחות אין לו חזקה כמ"ש שם בזיז וחלון כמ"ש מרדכי והג"מ וע"ל סי' קנד סכ"ב בהג"ה:
כא סָעִיף ה וכשירצה. ר"ל לענין זה אין לו חזקה דהא אין יכול למחות בו:
כב סָעִיף ו בעל החצר. דכל שיש לו חזקה יכול למחות כנ"ל:
כג סָעִיף ו ואם כו'. אפי' צינור למקומו יש חזקה רק לבנות כמ"ש בס"ח וכמ"ש בגמ' שם:
כד סָעִיף ו כדאמרי'. שם ס' א' וכפי' הרמב"ם דמשום מחילה וכס' הראשונה בסי' קנד סי"ב בהגה:
כה סָעִיף ו וכן אם כו' בדרך מחילה. ר"ל דבכה"ג לענין מחילת בעל הסתירה צריך מעשה הניכרת כמ"ש שם בהגה וכ"ז כשסתם כו' וכמ"ש שם:
כו סָעִיף ו אבל אם נפל. דכל שנפל דבר המחזיק לא הפסיד חזקתו כמ"ש שם ס' ב' וכמ"ש בתוספתא לענין שובך על מתני' ואם לקחו ך"ג א' וכמ"ש בסי' קנה סך"ד וכמ"ש ו' א' אחזיק להורדי אחזיק לכשורי שאפי' ינטל או נפלה ההורדי לא הפסיד חזקתו ואפי' לכשורי:
כז סָעִיף ו ואם עשה כו'. ר"ל דכאן מיד ששתק הוי מחילה כנ"ל:
כח סָעִיף ז רצה כו' או. ר"ל אע"ג דפליגי שם בבעל החצר אם יכול אבל בבעל הגג מודי כמ"ש שם נט א' לדידי קני כו" וכמ"ש הנ"י שם דל"ק לדידי קני איגרך למיאמ' דלא קני רק המים וז"ש שלא החזיק כו' וגם אין יכול לעכב מטעם שלא שעבדתי מקום אחר בחצר למימך שאפי' משפכי לנטפי יכול לשנותן כמ"ש שם ו' א' וכמש"ל בס"י וכן אין יכול לעכב בקיצורו שיורד מהר שהרי יכול לשנותן לצריפא דאורבני וכמ"ש שם ושם:
כט סָעִיף ח והואיל ואין. שאפי' לבנות תחתיו יכול אע"פ שמקבל בבניינו:
ל סָעִיף ח אבל לא כו'. הרא"ש שם דלא כשמואל ור' חנינא אלא כר' ירמיה ב' א':
לא סָעִיף ח להטותו. לפי' רשב"ם:
לב סָעִיף ח או לשנותו. לפי' תוס' ד"ה מרזב כו' ור"ל אפי' באותו רוח להטותו:
לג סָעִיף ח ואפי'. גמ' שם וכנ"ל:
לד סָעִיף ח והוא כו'. שם נט א':
לה סָעִיף ט ראובן. נלמד מס"ו במכ"ש וכמ"ש שם ך"ד ב' שאני הזיקא דרבים כו':
לו סָעִיף ט אע"פ. כמש"ל סי' קנ"ה ס"י וס"כ ע"ש:
לז סָעִיף י מי. כפי' רשב"ם שם ורבו:
לח סָעִיף י ואפי' לבנות. כפי' רבו הר"י מיגש:
לט סָעִיף יא מי שבא. מדפליגי בנטפי ושפכי ואף להמתיר משום דאין מוסיף בהזיקו: (ליקוט) מי שבא כו'. דהאר"נ דאמר לצריכא דאורבני לא ודאי דאוסר בתוספת היזק ואפ"ה קאמר דאחזיק לבטפי אלמא דה"ק דאינו מוסיף בהיזקו וא"כ רב יוסף דמתיר דצריפא י"ל ג"כ מה"ט. רמב"ן (ע"כ):
מ סָעִיף יא ויש מתירין. טור בשם רמ"ה דס"ל כפי' רשב"ם בפי' צריפא דאורבני וזה ודאי מוסיף בהיזק הוא:
מא סָעִיף יב מי שהחזיק. כנ"ל בסי"א מי שבא כו' וכמ"ש שם וכ' והא דתניא בתוספתא החזיק לגשמים החזיק לכביסה החזיק לכביסה החזיק לגשמיים והוא תוספתא בסוף ב"מ והמ"מ העתיק לכביסה א' שופך חמש כביסות תירצו שם איירי בשופך לביב וז"ש אבל השופך כו' ופי' ב"ה דוקא בשופך ברשותי דרך כו':
מב סָעִיף יג וכ"ז שירצה. כפי פירושו כל הני חזקה דזיז וסולם וחלון הכל לבנות תחתיו וכתי' ר"י ב"א לענין מרזב:
מג סָעִיף יג ואם קבעו. תוספתא בפ' בתרא דב"מ לענין ד"א ע"ש:
מד סָעִיף יד כל שהן. ר"ל בין הורדי וכשורי דל"פ אלא בכותל חבירו וכמ"ש בסי"ח בש"ע:
מה סָעִיף יד ואע"פ. כן מ' שם בגמ' בי כוי כו' וא"א שאין יכול להכניס מאי ס"ד:
מו סָעִיף יד ואין. ר"ל אע"ג שאמר למעלה כל שהן ואפי' כשורי וכמה שירצה מ"מ אין כו' וכמ"ש בב"מ קיז ב' תחתון שבא כו' וכמ"ש שם הרא"ש בשם הראב"ד שבא לשנות מהמנהג מההיא דהורדי:
מז סָעִיף יז שראובן סייע. שם מא א' דלא כירושלמי:
מח סָעִיף יז או ראה. כנ"ל ס"א:
מט סָעִיף יח בד"א כו'. מדקאמר בי כווי כו' והא אפי' החזיק בקורה אחת לא החזיק יותר כ"ש בעוד שלא נשתמש בו כלל אלא דבי כווי לא מיירי בטענת מחילה אלא בטענת שותף וכמ"ש רשב"ם דקאי אמתני' ושם אם הניח קורה מהני בטענת שותף וז"ש במתני' אע"פ שלא נתן כו' דלכאורה הוא מיותר אלא משום סיפא דדוקא בכה"ג בחזקת כו':
נ סָעִיף יח וי"א. הוא דעת הר' יונה דרמב"ם אזיל לשיטתו שפי' דהורדי וכשורי בטענת מחילה אבל לשיטת המפ' דכל החזקות דוקא בטענה א"כ ע"כ גם דהורדי בטענת שלקח ממנו וכמ"ש רשב"ם שם וצ"ל דבי כווי בטענת שותף מעיקרו דקאי על מתני' כנ"ל:
נא סָעִיף יח אא"כ. דאל"כ במה יחזיק בלקח ממנו וע"ש ך"ט ב' וז"ש במתני' אע"פ כנ"ל:
נב סָעִיף יח וי"א שאין. הרא"ש שם דס"ל דאף בהורדי אחזיק בהרבה קורות למ"ד אחזיק כו' דאין קנין למחצה וכל הכותל קנה ממנו וכ"כ התוס' ך"ג א' ד"ה והא:
נג סָעִיף יח אבל לא. דלא קנה ממנו רק הכותל וכמ"ש בב"מ קיז ב' דבעל העליה אין לו בקרקע כלום וכ"ש כאן דלא לקח רק לתשמישו ואף שקנה הכותל ואף לר' נתן שם משום דבעל העליה מפסיד בקרקע וכמ"ש שם:
נד סָעִיף יט ואינו יכול לטעון. כמ"ש בסי"ח דהרמב"ם מפ' כאן בטענת שותף:
נה סָעִיף כ וכיון שכן. כתובות שם שיפצה מאי וכ' הרי"ף שם הלכך לא תשפץ:
נו סָעִיף כ ובא בטענה. דכאן אף לשיטת הרמב"ם וש"ע צריך טענה כיון שבא להחזיק למעלה כנ"ל בהורדי:
נז סָעִיף כ החזיק למעלה. כמ"ש באילן לח א' בבא מחמת טענה:
נח סָעִיף כ איכא למימר. אף לר"י שם ס' ב' דאין מחזיר היינו בשל רבים כמ"ש שם משום דרב יהודה כו':
נט סָעִיף כ וצריך לישבע. כמ"ש בסי' קמ:
ס סָעִיף כ ונ"ל. כמש"ל בסי"ד ואין כ"א כו' אע"ג שבא בטענת לקוחה לפי שיטת התוס' ורא"ש כמש"ל ואם היה מודה לו שלקח ממנו להכניס כשירצה היה יכול להכניס:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.