א כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵין לָהֶם חֲזָקָה, בְּנֵיהֶם יֵשׁ לָהֶם חֲזָקָה, שֶׁאִם אָכַל הַבֵּן ג' שָׁנִים וְטוֹעֵן שֶׁהַבְּעָלִים מְכָרוּהָ אוֹ נְתָנוּהָ לוֹ, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁהִיא יְרֻשָּׁה לוֹ מֵאָבִיו שֶׁאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְכֵן בֶּן הַבֵּן, אִם טוֹעֵן שֶׁיְּרָשָׁהּ מֵאֲבִי אָבִיו, וְכֵן עַד עוֹלָם. אֲבָל אִם טָעַן בֶּן הַבֵּן שֶׁיְּרָשָׁהּ מֵאָבִיו, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה (טוּר). וְאִם הֵבִיא עֵדִים שֶׁהוֹדוּ הַבְּעָלִים לְאָבִיו שֶׁמְּכָרוּהָ אוֹ נְתָנוּהָ לוֹ, מַעֲמִידִים הַשָּׂדֶה בְּיָדוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא הֵבִיא (עֵדִים), רַק שֶׁאָמְרוּ: בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לְאָבִינוּ שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ, נֶאֱמָנִים בְּמִגּוֹ שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: לְקוּחָה בְיָדֵינוּ (טוּר), חוּץ מִבֶּן הַגַּזְלָן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא רְאָיָה שֶׁהוֹדוּ הַבְּעָלִים לְאָבִיו שֶׁמָּכְרוּ לוֹ, אֵינָהּ רְאָיָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הַגָּה: מִיהוּ, אִם אוֹמֵר: בְּפָנַי מָנָה לְךָ אָבִי הַמָּעוֹת וְהוּא הֶחֱזִיק שְׁלֹשָׁה שָׁנִים, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לוֹמַר: מִמְּךָ לָקַחְתִּי (טוּר). וְבֵן בֶּן הַגַּזְלָן, אֲפִלּוּ בָּא בְּטַעֲנַת אָבִיו, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. אֲבָל אִם בָּא בְּטַעֲנַת אֲבִי אָבִיו, אֵין לוֹ חֲזָקָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בֶּן בֶּן הַגַּזְלָן אוֹמֵר: בְּפָנַי הוֹדֵיתָ שֶׁמָּכַרְתָּ לַאֲבִי אַבָּא, הָוֵי חֲזָקָה, דְּכֻלֵּי הַאי לֹא מֵטִיל אֵימָה בִשְׁבִיל בֶּן בְּנוֹ. אֲבָל אִם בֶּן הַגַּזְלָן אָמַר: בְּפָנַי הוֹדָה שֶׁמָּכַר לְאָבִי, לָא מְהַנֵּי, דְּמִשׁוּם מוֹרָא הֻצְרַךְ לְהוֹדוֹת גַּם בְּפָנָיו (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
א סָעִיף א בניהם יש להן חזקה כו'. ואפי' בבן גזלן ואביו הגזלן עדיין חי ולא אמרינן דמשום יראת אביו הגזלן ירא למחות בבנו וכ"כ בד"מ ע"ש וע"ל בפרישה ס"ס קל"ד טעמו של דבר בהגהות מור"ם וכמ"ש שם בסמ"ע:
ב סָעִיף א וטוען שהבעלים מכרוהו כו'. ז"ל הטור ואפילו אם מודה שבאה ליד אביו בתורת אומנות או אריסות או גזלנות אלא שטוען שקנאה אח"כ יש לו חזקה:
ג סָעִיף א אבל אם טען שהיא ירושה לו מאביו כו' ואפילו אם אכלה וגם הבן אח"כ שני חזקה לא מהני משום דה"ל חזקה שאין עמה טענה:
ד סָעִיף א שירשה מאביו יש לו חזק' משום דטוענין ליורש כל מאי דהוה אבוהון מצי למטען ואלו הי' אביו קיים היה נאמן לומר שקנאה כיון דלא הוה גזלן והחזיק בהג"ש או דר בו יום אחד ובנו העומד במקומו דר בו ג"ש וכדלעיל סי' קמ"ו ולזה כוון ג"כ המחבר במ"ש בסעיף זה ז"ל ובן בן הגזלן אפילו בא בטענת אביו יש לו חזקה אבל אם כו'. נמצא מ"ש מור"ם כאן מיותר הוא כיון שכתבו המחבר עצמו אחר זה ומור"ם אגב שיטפא כתב כאן משום דגם הטור כתב כן והמחבר נמשך אחר סדר לשון הרמב"ם דפי"ד מטוען דכתבו על הסדר מתחלה כתב כל דין בן גזלן אח"כ כתב דין בן בנו של גזלן (ועוד י"ל קמ"ל כאן דאף באומן וכיוצא בו הדין כן):
ה סָעִיף א הג"ה וי"א דאפילו לא הביא עדים כו' ור"ל שאין לבניהן עדים ע"ז אלא שהן עצמן טוענין כן בפנינו הודו בו נאמנין במגו כו' ולאפוקי מ"ש המחבר לפני זה דצריכין עדים לזה והוא פי' רש"י ומור"ם כתב ל' הטור שהוא כפי' התוס':
ו סָעִיף א בפני מנה לך אבי המעות נאמן במיגו נראה דהיינו דוקא לסברת הרא"ש הנ"ל שכ' מור"ם בהג"ה בסי' שלפני זה דאפי' גזלן אם ראו העדים נתינת המעות ולא מסר המוכר מודעא מכירתו מכיר'. דאלו להרמב"ם דס"ל דבגזלן א"צ למסור מודעא גם בזה דמנה לו המעות אין כאן חזקה אלא מחזיר לו הדמים ועפ"ר:
ז סָעִיף א ובן בן הגזלן אפי' בא. כצ"ל ובן בבי"ת ולא וכן בכ"ף וכאשר כבר כתבתי לפני זה בסמוך ומ"ש אפי' בא ה"פ ל"מ אם בא בטענת עצמו שהמערער מכרו או נתנו לו שקנאה אלא אפילו אם בא בטענת אביו ג"כ קנאו:
ח סָעִיף א בפני הודית שמכרת לאבי אבא. פי' לאחר שהיתה בידי הודית בפני שמכרתיהו לאבי אבא ובכה"ג בבן הגזלן לא מהני אף שהודה לפני הבן שלא בפני אביו הגזלן יש לומר שחשש שיוודע לאביו וכ"כ באשר"י בהדי' ועפ"ר:
א סָעִיף א בפני מנה לך אבי המעות. וכ' הסמ"ע דהיינו דוקא לסברת הרא"ש דאפי' גזלן אם ראו נתינת המעות ולא מסר המוכר מודעא מכירתו מכירה דאלו להרמב"ם דס"ל דבגזלן א"צ למסור מודעה גם בזה דמנה לו מעות אין כאן חזקה אלא מחזיר לו הדמים עכ"ל ונ"ל דלסברת הרמב"ם אפי' מעות אין לו כיון דאינו נאמן לו' בפני מנה לך אבי המעות אלא במגו דלקוח כיון דאינו טוען על גוף הקרקע אלא בדמיו ה"ל מגו להוציא וכמ"ש בש"ע סי' ק"נ סעיף ד' דאם יש לו מגו על הקרקע ותובע כדי דמיו אינו נאמן משום דהוי מגו להוציא ע"ש וכן פסק שם הסמ"ע וא"כ הא דנאמן לו' בפני מנה לך אבי המעות אינו אלא לדעת הרא"ש דהמקח קיים וא"כ טוען על גוף הקרקע ונאמן במגו דלקוח אבל לדעת הרמב"ם וש"ע בסי' קנ"א דקרקע אין לו גם מעות אין לו וכמ"ש. ובזה ניחא הא דהשמיט בש"ע האי דינא דטור בפני מנה לך ונהי דהש"ע ס"ל שאין המקח קיים אכתי נ"מ במעות וכמ"ש הסמ"ע להחזיר הדמים ולפמ"ש ניחא דאינו מחזיר הדמים משום דאינו נאמן במגו וכמ"ש. והטור שכ' משום דס"ל כרא"ש דבמקח קיים וכן הרמ"א דהביאו משום דס"ל בסי' קנ"א דהמקח קיים כל שלא מסר מודעא וה"ל טוען על גופה של קרקע:
א סָעִיף א בניהם יש להם חזקה עסמ"ע מ"ק א' עד דלא אמרינן משום יראת גזלן ירא למחות בבנו כו' ע"ש ואף דהודאה בפני בן הגזלן לא מהני דאמרינן משום יראת אביו הגזלן הודה בפניו כמ"ש הסמ"ע ס"ק ה' שאני התם שחושש שהבן יודיע לאביו כמ"ש הסמ"ע שם משא"כ מחאה שהוא שלא כפניו אינו ירא כ"כ בפרישה כאן:
ב סָעִיף א בפני מנה לך עסמ"ע ס"ק ו' שכתב דלהרמב"ם אין כאן חזקה אלא מחזיר לו הדמים ולכאורה קשה דהא כאן מיירי דהנגזל מכחיש במניית המעות דאל"כ לא היה צריך המחבר לומר דנאמן הבן מטעם מגו וא"כ קשה דכיון דמכירה באונס אין להשטר אלא דין מע"פ כמבואר בסי' ע' ובסי' ק"ו ונאמן לטעון פרעתי וא"כ אמאי אין הנגזל נאמן במגו דפרעתי ונראה דהנה לכאורה בלא"ה קשה דהא הוי מגו להוציא כמבואר בסי' ק"ו סעיף ד' וכן הקשה הקצה"ח וע"כ צ"ל דהכא שאני דאף שהמכר בטל להרמב"ם מ"מ הקרקע משכונא הוא בידו עד שמחזיר לו הדמים כמבואר לק' סי' קצ"ד בסמ"ע סק"י ובטענת משכון הוי כמגו להחזיק כמבואר לעיל סי' ק"ו סעיף ו' וא"כ מגו שלו הוא עדיפא דמגו שלו הוי להחזיק ומגו של הנגזל הוי להוציא כעין שכתב התומים בכללי המגו אות ב' בשם הכנסת הגדולה ע"ש:
א סָעִיף א בניהם. ואפילו בבן גזלן ואביו עדיין חי לא אמרי' דמשום יראת אביו הגזלן ירא למחו' בבנו וכ"כ בד"מ ע"ש וע"ל ס"ס קל"ד עכ"ל הסמ"ע (ורש"ל בתשובת סי' ל"ג תמה ע"ז כנה"ג):
ב סָעִיף א מכרוה. ז"ל הטור ואפי' אם מודה שבאה ליד אביו בתורת אומנות ואריסו' וגזלנות אלא שטוען שקנא' אח"כ יש לו חזקה. סמ"ע:
ג סָעִיף א שאכלה. ואפי' אם גם הבן אכלה אח"כ שני חזקה לא מהני משום דה"ל חזקה שאין עמה טענה. שם:
ד סָעִיף א מאביו. דטוענין ליורש כל מה דמצי אבוהון למטען ואילו היה אביו קיים היה נאמן לו' שקנאה כיון דלא היה גזלן והחזיק בה ג' שנים או דר בה יום א' ובנו העומד במקומו דר בה ג"ש וכמ"ש בסי' קמ"ו ולזה כוון גם המחבר במ"ש ובן בן הגזלן אפי' בא כו' והרמ"א אגב שיטפ' כ' ג"כ כאן א"נ י"ל דקמ"ל דאף באומן וכיוצא בזה הדין כן. שם:
ה סָעִיף א חוץ. עיין בתשובת רמ"א סי' י"ב דף ל"ו ע"ב. ש"ך:
ו סָעִיף א במגו. נראה דהיינו דוקא לסברת הרא"ש שהביא הרמ"א בס"ס קנ"א בהג"ה דאפי' בגזלן אם ראו עדים נתינת המעות ולא מסר המוכר מודעא מכירתו מכירה דאילו להרמב"ם דס"ל דבגזלן א"צ למסור מודעא גם כאן אין לו חזקה אלא מחזיר לו הדמים. סמ"ע:
ז סָעִיף א וכן. והסמ"ע כ' דצ"ל ובן בבי"ת ולא וכן ור"ל ל"מ אם בא בטענת עצמו שהמערער מכרו או נתנו לו שקנאו אלא אפי' אם בא בטענת אביו ג"כ קנאו עכ"ל (ועיין בהריב"ש סי' רנ"ב. וה"ה חתן הגזלן היורשו א"נ. משפט צדק ח"א סי' ס"ט. ובבן שותף היאך דינו עיין בתשוב' מעשה חייא סי' ב'. כנה"ג וע"ש):
ח סָעִיף א בפני. פי' לאחר שהיתה בידי הודית בפני שמכרתהו לאבי אבי ובכה"ג בבן הגזלן לא מהני אף שהודה לפני הבן שלא בפני אביו הגזלן די"ל שחשש שיוודע לאביו וכ"כ בהרא"ש בהדיא. סמ"ע:
א סָעִיף א שאם אכלה. שם אי דלא אתי כו':
ב סָעִיף א וכן בן הבן. שם פעמים שאפי' בן בנו כו' וכל דאתי שלא מחמת עצמן כולם שוין לגזלן כנ"ל:
ג סָעִיף א אבל אם טען. שם ל"צ כו' וכ' רשב"ם בד"ה ל"צ אבל בן בנו כו' וכ"ש באומן ואריס:
ד סָעִיף א ואם הביא. כגי' רשב"ם ורי"ף ורמב"ם:
ה סָעִיף א וי"א. כגי' התוס' ורא"ש:
ו סָעִיף א מיהו אם אומר. שם ברשב"ם ד"ה אי דאתו. ואיהו לא טעין כו' דניהמניה ע"י מגו כו' וכמ"ש אצל עכו"ם ל"ו א' אי אמר ישראל קמי דידי כו' וע' רשב"ם שם ל"ה ב' ד"ה ישראל הבא. דסתם כושיים גזלנים הם כו' ולוקח ויורש חד דינא אית להו כמ"ש שם ך"ג א':
ז סָעִיף א ובן בן. אבל אם. כנ"ל וכגי' שלנו בגמ':
ח סָעִיף א וי"א דאם. כ"כ הרא"ש שם ואזיל לשיטתו דגריס בפנינו הודה ומפ' בכה"ג דאל"כ האיך קאמר ר' יוחנן בן בנו של גזלן יש לו חזקה הא בכה"ג דאתו מכח הגזלן אפי' בן בנו אין לו חזקה וערשב"ם ד"ה לא צריכא. אבל בן בנו כו' וקשה לפירושו דלא הוי דומיא דרישא בן גזלן כו' דמיירי בפנינו הודה וכן בכולם וכאן לא שייך הודה דמה לנו להודאתו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.