א בְּנֵי מָבוֹי כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה לַעֲשׂוֹת לֶחִי וְקוֹרָה לַמָּבוֹי. אֲבָל אִם בָּאוּ לְהַעֲמִיד לוֹ דְּלָתוֹת, אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר: אֲנִי רוֹצֶה לִכָּנֵס בַּחֲבִילָתִי עַד פִּתְחִי. וַאֲפִלּוּ אִם יַסְכִּימוּ כֻלָּם לְהַעֲמִיד דְּלָתוֹת, בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים מְעַכְּבִים עֲלֵיהֶם. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ מָכְרוּ בְּנֵי הַמָּבוֹי הַמָּבוֹי לְהַעֲמִיד דְּלָתוֹת, וְהִכְרִיזוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא יְעַרְעֵר שֶׁאִבֵּד זְכוּתוֹ, וְלֹא עִרְעֲרוּ בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, אֲפִלּוּ הָכִי יְכוֹלִין לִמְחוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וַאֲפִלּוּ אִם יִרְצוּ לְהַעֲמִיד הַדְּלָתוֹת בִּפְנִים בַּמָּבוֹי הַרְבֵּה, לְפִי שֶׁפְּעָמִים דּוֹחֲקִים וְנִכְנָסִים לְתוֹכוֹ. הַגָּה: מִיהוּ, מְבוֹאוֹת קְטַנִּים הַפְּתוּחִים לְאוֹתָן הַפְּתוּחִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְסִמְטָא, רַשָּׁאִין בְּנֵי הַמָּבוֹי לַעֲשׂוֹת לָהֶן דְּלָתוֹת (טוּר ס"ד בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכָּר בְּרֹאשׁוֹ כְּמִין פֶּתַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּצִּימִין, יְכוֹלִין לְהַעֲמִיד לוֹ דְּלָתוֹת (טוּר ס"ה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן ונ"י רֵישׁ ב"ב). בְּנֵי מָבוֹי שֶׁהָיָה בַּמָּבוֹי שֶׁלָהֶן שְׁכוּנָה בֶּחָצֵר אֶחָד וּבוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּקְוֶה, וְהֶחָצֵר סָגוּר בִּדְלָתוֹת, וְהַמָּבוֹי פָּתוּחַ לִרְשׁוּת גּוֹיִים, וּבְמָקוֹם אַחֵר דָּרִים יִשְׂרְאֵלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דֶּרֶךְ עַל זֶה הַמָּבוֹי לֵילֵךְ לְחָצֵר הַהוּא לְצֹרֶךְ טְבִילָה אוֹ תְּפִלָּה, וּבְנֵי הַמָּבוֹי רוֹצִים לְהַעֲמִיד דְּלָתוֹת כְּדֵי לְשָׁמְרָם מִן הַגּוֹיִם הַנִּכְנָסִים, הַיִּשְׂרְאֵלִים הָאֲחֵרִים יְכוֹלִין לִמְחוֹת בְּיָדָם, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹצִים לְהָסִיר הַדֶּלֶת מִן הֶחָצֵר וּלְקָבְעָהּ בְּרֹאשׁ הַמָּבוֹי. זֶה מִשּׁוּרַת הַדִּין, אֲבָל אִם נָתַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהַעֲמִיד דְּלָתוֹת בַּמָּבוֹי שֶׁלָהֶן, דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִינָא, כִּי הַשְּׁוָקִים וְהָרְחוֹבוֹת שֶׁלָהֶן וִיכוֹלִין לַעֲשׂוֹת בָּהֶן מַה שֶּׁיִּרְצוּ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א).
ב וְכֵן מְבוֹאוֹת הַמְפֻלָּשִׁין לְדֶרֶךְ עִיר אַחֶרֶת, וּבִקְּשׁוּ בְּנֵי אוֹתָם מְבוֹאוֹת לְסָתְמָם, בְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר מְעַכְּבִים עֲלֵיהֶם, וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָהֶם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לַעֲבֹר מִשָּׁם.
ג מִי שֶׁבִּקֵשׁ לִפְתֹּחַ פֶּתַח בְּמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ, בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ. וְאִם הָיָה מְפֻלָּשׁ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, (הַמַּגִּיד) פּוֹתֵחַ כָּל פֶּתַח שֶׁיִּרְצֶה לְכַתְּחִלָּה. וְאִי אִית לֵהּ דְּלָתוֹת שֶׁנוֹעֲלִים בָּהֶם בַּלַּיְלָה, כְּסָתוּם דָּמֵי, שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶם הַדֶּרֶךְ בַּלַּיְלָה. הַגָּה: וְכֵן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵשׁ בַּמָּבוֹי רַק בַּדְּבָרִים שֶׁדֶּרֶךְ לְהִשְׁתַּמֵשׁ בִּמְבוֹאוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם פ"ה דִשְׁכֵנִים).
ד יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַמְבַקֵּשׁ לִפְתֹּחַ פֶּתַח בְּמָבוֹי אַחֵר, בְּנֵי מָבוֹי רִאשׁוֹן מְעַכְּבִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶם דְּרִיסַת הָרֶגֶל שֶׁל בְּנֵי מָבוֹי אַחֵר לָבֹא שָׁם דֶּרֶךְ פִּתְחוֹ.
ה הָיָה לוֹ פֶּתַח סָתוּם בְּמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ, הֲרֵי זֶה פּוֹתְחוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם פָּרַץ אֶת פַּצִּימָיו, בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו.
ו אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבִּקֵשׁ לִסְתֹּם פִּתְחוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ לְמָבוֹי אַחֵר, בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו, שֶׁמָּא יָבֹא עֲלֵיהֶם מַס וּמִתְמַעֵט מֵחֶלְקָן מֵהַמַּס הַקָּצוּב עַל בְּנֵי הַמָּבוֹי. לְפִיכָךְ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַמַּס קָצוּב עַל בְּנֵי הַמָּבוֹי, הֲרֵי זֶה סוֹתֵם פִּתְחוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וּבִלְבַד שֶׁיִּפְרֹץ פַּצִּימָיו שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְמָבוֹי זֶה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ"ק דב"ב).
ז חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת לְמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ, כֻּלָּם מִשְׁתַּמְּשׁוֹת עִם הַחִיצוֹנָה, וְהַחִיצוֹנָה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ. וְכֵן הַשְּׁנִיָּה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ, וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת עִם הַחִיצוֹנָה, וְאֵינָה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת עִם הַשְּׁאָר. נִמְצֵאת הַפְּנִימִית מִשְׁתַּמֶּשֶׁת עִם כֻּלָּם, וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָה. לְפִיכָךְ, אִם בַּעַל הַשְּׁנִיָּה בָּנָה אִצְטַבָּא (פֵּרוּשׁ, מָקוֹם צַר כְּאַמָּה וְגֹבַהּ כְד' כְּה' טְפָחִים שֶׁמַּנִּיחִין עָלָיו פְּרַקְמַטְיָא לִמְכֹּר, וְלִפְעָמִים יוֹשְׁבִים עָלָיו) כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ, וְסָתְמוֹ, אֵין הַחִיצוֹנָה יְכוֹלָה לְעַכֵּב עָלָיו. אֲבָל כָּל הַפְּנִימִיּוֹת מְעַכְּבוֹת עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ, שֶׁהֲרֵי מַקִּיפִין אֶת הָאִצְטַבָּא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין טַעֲנַת רִבּוּי הַדֶּרֶךְ טַעֲנָה, וְאֵין הַפְּנִימִי יָכוֹל לִמְחוֹת בַּחִיצוֹן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה כֹּחַ לַפְּנִימִי לִסְתֹּם הַמָּבוֹי שָׁם אִם הָיָה רוֹצֶה, אֲבָל בְּלָאו הָכִי, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ לַחִיצוֹן לְהִשְׁתַּמֵשׁ לִפְנִים מִמֶּנּוּ, אֵין רִבּוּי הַדֶּרֶךְ טַעֲנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וּכְמוֹ שֶׁהַדִּין בְּמָבוֹי כֵן הַדִּין בִּמְקוֹמוֹת שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת. לָכֵן עָשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְקוֹמוֹת רַבִּים, וּבְנֵי הַכְּנֶסֶת בָּאִים לְהוֹסִיף סַפְסָלִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בַּמְּקוֹמוֹת הַפְּנוּיִם כְּדֵי לְהַרְוִיחַ הַצְּדָקָה וְשֶׁיָּבוֹאוּ רַבִּים לְהִתְפַּלֵּל, אוֹ שֶׁיְּחִידִים רוֹצִים לֵישֵׁב בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ, הֶעָשִׁיר יָכוֹל לִמְחוֹת בְּטַעֲנָה שֶׁמֵּצֵר לוֹ הַדֶּרֶךְ אוֹ מַרְבֶּה עָלָיו הַדֶּרֶךְ. מִיהוּ, אִם יֵשׁ מִנְהָג בָּעִיר הוֹלְכִין אַחֲרָיו. וִיכוֹלִין בְּנֵי הַכְּנֶסֶת לְתַקֵּן שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ שֶׁיַּשְׂכִּירֶנּוּ בְּקִצְבָה הַנִּרְאָה לָהֶם. וְאִם רוֹצִים לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֵר, אוֹ יְחִידִים הַבָּאִים לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין אֲחֵרִים יְכוֹלִין לִמְחוֹת בְּיָדָם, וְהַמּוֹחֶה רָאוּי לִנְזִיפָה (רִיבָ"שׁ סִימָן רנ"ג). וְאֵין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּדָבָר הַנָּהוּג, לָכֵן אִם אֵלּוּ הַיּוֹשְׁבִים בַּמַּעֲרָב בָּאִים לְהַגְבִּיהַ מְקוֹמוֹתֵיהֶם בְּמַעֲלָה עַל הָאֲחֵרִים, הָאֲחֵרִים יְכוֹלִים לִמְחוֹת, אֲבָל לְהַגְבִּיהַ מְעַט כְּדֵי שֶׁיִּזּוֹנוּ עֵינֵיהֶם, בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִהְיוּ נִרְאִין גְּבוֹהִין, דְּזֶה נֶהֱנֶה וְזֶה אֵינוֹ חָסֵר, אֵינָן יְכוֹלִין לְעַכֵּב (רִיבָ"שׁ סִימָן רנ"ט). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קע"א סָעִיף א'. וְכֵן בַּעַל הַשְּׁנִיָּה שֶׁפָּתַח לַחֲצֵרוֹ פֶּתַח שֵׁנִי בֵּינוֹ וּבֵין הַחִיצוֹנָה, אֵין הַחִיצוֹנָה מְעַכֶּבֶת עָלָיו, שֶׁאֵין לָהּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא מִפִּתְחָהּ וְלַחוּץ. אֲבָל אִם פָּתַח הַפֶּתַח שֵׁנִי בֵּינוֹ וּבֵין הַשְּׁלִישִׁית, הַפְּנִימִית מְעַכֶּבֶת עָלָיו, שֶׁאֵין לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמָּבוֹי, אֶלָּא מִפֶּתַח חֲצֵרוֹ הָרִאשׁוֹן וְלַחוּץ, וְכֵן הַדִּין בְּכֻלָּם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל כְּנֶגֶד חֲצֵרוֹ יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לִפְתֹּחַ, בֵּין כְּלַפֵּי חוּץ בֵּין כְּלַפֵּי פְנִים; וְלָכֵן יוּכַל לִמְחוֹת גַּם כֵּן עַל מִי שֶׁבָּא לִסְתֹּם נֶגֶד חֲצֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לִפְנִים מִפֶּתַח חֲצֵרוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א והרמ"ה).
א סָעִיף א בני מבוי כופין כו' עיין בתשו' משאת בנימין סי' ד':
ב סָעִיף ג וכן מעכבין זה א"ז כו' עיין בתשו' ן' לב ספר ג' סי' ל"ד:
ג סָעִיף ה הי' לו פתח סתום כו' ע' בתשו' ר"ש כהן ספר ב' סי' קצ"ה ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' רל"ג:
ד סָעִיף ו א' מבני מבוי כו' ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' מ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' רע"ט:
ה סָעִיף ו ובלבד שיפרוץ כו' ע' בא"א דף פ"ט ע"ג ואין אנו צריכין לאריכות דבריו שם וק"ל:
ו סָעִיף ז חמש חצרות כו' עיין בתשו' ר"ש כהן סי' רל"א ובתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"ה ובתשו' מהרשד"ם סי' תי"ב ובתשו' מבי"ט ח"א סי' ל"ט ובתשובת מ"ב סי' ד':
ז סָעִיף ז ולכן יכול למחות כו' עיין בסמ"ע ס"ק כ' ובב"ח:
א סָעִיף א לחי וקורה. פי' או קורה דלהכשר המבוי לענין טלטול בתוכו בשבת הן עשוין ובחד מנייהו סגי וכמ"ש בטור א"ח סי' שס"ב ע"ש ומינה נלמד דמבוי מפולש דצריכין להכשירו מצד א' צורת הפתח דצריכין לסייעו לצורת פתח ועיין בא"ח סי' שס"ג:
ב סָעִיף א אני רוצה לכנוס בחבילתי עד פתחי. פי' והמשקוף שעל הדלת מעכב אותי מלכנוס בחבילתי שעל כתיפי וגם הדלת עצמה תעכב אותי מלכנוס עד שאצטרך לפרוק חבילתי שעל כתיפי או מעל ידי כדי לפתוח הדלת וזה יהי' לי עכבה וטירחא ועפ"ר:
ג סָעִיף א בני רשות הרבים מעכבים מיהו יש חילוק דבני ר"ה א"י לעכב בכל ענין וכמ"ש מור"ם בהג"ה משא"כ בני המבוי דיכולין לעכב בכל ענין והיינו משום דהטעם שאני רוצה ליכנס בחבילתי שייך גם במבואות הקטנים הפתוחים למבוי הפתוח לר"ה וגם אם יש לה פצימין משא"כ טעם דזימנין דדחקו ביה רבים וק"ל:
ד סָעִיף א מעכבין עליהן וכ' בטור בשם הרא"ש דאין חילוק בין שהוא מפולש מצד אחד בין משני צדדין:
ה סָעִיף א והכריזו שכל מי כו'. שם בתשובה כ' דאפי' הכריזו בהדיא שיראה זכותו על נעילת הפתח ומסיק בטעמו וכתב ז"ל שפתחו לר"ה מכריז על זכותו ומערער שאינו רשאי עכ"ל:
ו סָעִיף א לפי שפעמים דוחקים כו' פי' ביום השוק שיש הרבה בני אדם ובהמות בר"ה מעיירות אחרות ואינן יכולין לעמוד בר"ה אז דוחקים ונכנסים לתוך המבואות ומסיק בטור וכ' דל"ד פתוח לר"ה ממש אלא ה"ה לכרמלית או לסימטא ע"ש וז"ש מור"ם בהג"ה ס"א ז"ל מיהו מבואות הקטנים הפתוחים לאותן הפתוח לר"ה או לסימטא הוא דמותר משמע הא פתוח לסימטא עצמו אינו מותר:
ז סָעִיף א כמין פתח שיש לו פצימין כו' ז"ל הטור בשם הרמב"ן ודוקא במבוי שפתוח לרחבו לר"ה שאין בו פתח בדופן רביעית אלא כולו מפולש אבל אם היה בו פתח בדופן רביעית שאינו רחב כרחבו של מבוי ויש לו פצימין ומלבן לעכב רגל ר"ה ממנו מעמידין לו דלתות:
ח סָעִיף א אף ע"פ שרוצים להסיר כו'. שם בתשוב' מפרש מילתא בטעמא דל"מ אם בא להוסיף דלת דיכולין למחות דאינו דומה עיכוב דלת א' לעיכוב ב' דלתות אלא אפי' באו להסיר כו' מ"מ יכולין למחות ולומר כבר החזקנו במבוי ללכת בכולה כל זמן שנרצה וה"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו וכמ"ש בסי' שע"ז:
ט סָעִיף א כי השווקים והרחובות שלהן כו' פי' של המלכים:
י סָעִיף ב המפולשים לדרך עיר אחרת פי' שנוסעין דרך מבואות אלו למקום אחר אפי' יש להן דרך אחר והיינו כשזה קרוב יותר ועפ"ר ואם היה מפולש כו' דמבוי מפולש אין שייך שם טענות מרבה עליהן הדרך דבלא"ה יש שם ריבוי הדרך וע"ל סי' קנ"ז:
יא סָעִיף ג לרשות הרבים נראה אף שהנ"י והמ"מ כתבו לר"ה מ"מ להרא"ש וסייעתו דס"ל דלענין עיכוב העמדת דלתות אין חילוק בין מפולש לר"ה או לסימט' וכנ"ל הה"נ במפולש זה:
יב סָעִיף ג וכן מעכבין זה את זה כו' כבר כתב הטור והמחבר דין זה בסי' קס"א ס"ה לענין תשמיש חצר וכאן למדונו דגם במבוי שייך דין זה כל א' לפי ענינו וק"ל:
יג סָעִיף ד בני מבוי ראשון מעכבין כו' פי' אף אם פייס בני מבוי השנייה שאינן מוחין בידו או שהיה מפולש:
יד סָעִיף ה היה לו פתח סתום ל' הטור היה לו פתח פתוח ונסתם וכ"כ הריב"ש סי' רמ"ח דדוקא כשיש לו עדים שהיה פתוח תחלה למבוי אבל אם אין לו עדים שהיה פתוח תחלה למבוי אין זה ראייה להיות לו זכות במבוי אף שלא פרץ פצימיו דאמרי' שמא בדין סתם ועיין בריב"ש שם שהאריך ויש ג"כ שם דשמא אחר סתמו דהוי מחילה אף שלא פרץ פצימיו כמ"ש לעיל סי' קנ"ד סי"ב:
טו סָעִיף ה במבוי שאינו מפולש פי' דאלו מפולש כבר נתבאר בס"ג דבכל ענין מותר לפתוח שם:
טז סָעִיף ו ובלבד שיפרוץ פצימיו דאל"כ יכולין למחות בו בני מבוי שלו דשמא יחזור לפתחו לו וירבה עליהן הדרך כמ"ש המחבר בסעיף ד':
יז סָעִיף ז לפיכך אם בנה בעל השניי' כו' נקט השנייה כדי ללמדינו תרתי דהחיצונה אינה יכולה למחות וכל הפנימי' ממנה יכולין למחות בה ומינה נלמד דאם החיצונה בנאה לצד פנים דכולן יכולין למחות בה ופשוט הוא:
יח סָעִיף ז שהרי מקיפין את האצטבא פי' יצטרכו להקיף אות' כשירצו ללכת מפתחן דרך המבוי לר"ה ומסיק המחבר וכ' דאפי' לפתוח עוד פתח שניה לחצירה יכולין הפנימי' לעכב מפני שצריכין להקיף דרך הליכתן ולא לעבור לפני הפתח מפני שרגילין להעמיד ולהניח שם ענינים ע"ג הפתח ולפני הפתח ועיין בטור ובפרישה:
יט סָעִיף ז אלא א"כ היה כח לפנימי לסתום המבוי שם פי' שם במקום שבנה בעל השניה אצטבא מצד פתחו נגד חצירו ובינו ובין הפנימי שם היה יכול הפנימי לסתום המבוי ולא יניח לו אלא נגד פתחו לצאת ולבא דרך שם למבוי ולר"ה וכעין מ"ש בסוף סי' זה דבזה דוקא יכול למנוע ממנו ג"כ בנין האיצטבא דהא אי בעי היה סותם שם המבוי לגמרי והיה מניעת האיצטבא ג"כ בכלל וק"ל:
כ סָעִיף ז ולכן יכול למחות ג"כ על מי שבא לסתום כו' בטור מבואר ענין זה יותר ז"ל אם ראובן יש לו פתח לאורך המבוי בצפון וחצר שמעון כנגדו בדרום ופתחו של ראובן היא לצד פנים כלפי סתימת המבוי יותר משל שמעון ומסיק הטור שם דנ"ל דאין ראובן יכול לעשות מכותל פתחו עד כותל שכנגדו לסתום כל אותו מקום שהיום או למחר אם ירצה שמעון יפתח פתח למעלה מפתחו כלפי סתימת המבוי לצד פנים ועפ"ר:
א סָעִיף ה הי' לו פתח סתום. כתב מוהרש"ך ח"ב סי' קצ"ה וז"ל ויראה דאין לחלק מפתח הפתוח למבוי ונסתם לפתח הפתוח בחצר לחצר ונסתם ואפי' אם ירצה איזה מתעקש לחלק בין פתח הפתוח למבוי לפתח הפתוח לחצר חבירו יען כי המבוי הי' דבר בשותפות ולכן דין הוא שלא יפסיד זכות חזקתו שהי' לו במבוי אמנם פתח הפתוח לחצר חבירו יראה דאיכא לפלוגי דבמבוי אמרינן דאע"פ שסתם הפתח לגמרי אפ"ה כיון שלא סילק מזוזתו ומשקוף מפתחו סגי שלא להפסיד חזקתו אמנם בפתח הפתוח לחצר חבירו להשתמש משם אם סתם הפתח בבנין אע"פ שלא פרץ את פצימיו הפסיד את חזקתו ולא סגי עזיבת הפצימין כיון שסתם הפתח מכל מקום יראה דבגווני דנ"ד שלא נסתם כלל ועיקר דרך הפתח ההוא בבנין סתום ונשארה הפתח ההוא על מתכונתה כאשר בתחלה רק שהיתה נעולה כל אנפין שוין שלא הפסיד חזקתו עכ"ל וע"ש. ונרא' מדבריו דבמבוי יש לו חלק וזכות יותר ומשום דהוא דבר בשותפות משא"כ בחצר דאינו אלא להשתמש ומש"ה סגי לה בסתימה אפי' לא פרץ את פצימיו המעיין בנ"י יראה להדיא דגם במבוי אין לו חלק ונחלה בגוף המבוי ואדרבה קיל ליה מבוי מחצר ע"ש ז"ל בית סתום שאפי' שהי' סתום קודם שחלק להם האב את הבתים כל היכא שלא פרץ את פצימיו אע"פ שפרצם הבן לאחר מיתתו לא איבד זכותו שזכה כבר בארבע אמות בכל פתח וכמו שלא מחל את החצר כן לא מחל אותן ד' אמות ולענין מבוי דוקא הוא דאמרינן אם פרץ את פצימיו בעל הפתח איבד זכותו ולא בארבע אמות בלבד אלא אף בכל שיתופי המבוי והטעם דלאו רשות גמורה היא לפי שהוא מדרס אף לבני רה"ר אבל כל שלא פרץ את פצימיו לא נסתלק זכותו ממנו דכפתוח הוא חשוב עכ"ל והרי מבואר דבמבוי נמי אין לו חלק בגוף המבוי דלאו רשות גמורה הוא ואדרבה בחצר יש לו זכות טפי בגוף הארבע אמות אם האב חילקן ואם קנו בשותפות גם בחצר אין לו קנין בגוף ואין לו אלא להשתמש בארבע שלפני הפתח ולדעת הרא"ש בפ"ק דב"ב אפי' בחצר שיש לו קנין בגוף ד' אמות ואפי' קנו בשותפות מ"מ כל שפרץ את פצימיו אמרינן דהפקיר זכותו ע"ש אבל כל זמן שלא פרץ את פצימיו בחצר נמי לא הפסיד חזקתו דה"ל כפתוח ולא גרע ממבוי דמבוי נמי אינה אלא להשתמש:
א סָעִיף ז הפנימיות מעכבו'. עסמ"ע ס"ק י"ח שכתב הטעם מפני שצריכין להקיף ע"ש ויפה תמה הט"ז דשם אין הטעם כלל משום זוז רק משום שאין לו רשות שימוש והילוך כלל שם לדעה זו והיינו שהפנימית יכול לסתום כל רוחב המבוי עד נגד הפתח הא' של החיצונה דאילו היה טענת ריבוי דרך גם בפתח אפי' אם היה רוצה לפתוח פתח בינו ובין החיצונה היה הפנימית מעכבת שהרי יש לפנימית שם ג"כ דרך:
ב סָעִיף ז לכן עשיר שיש לו מקומות רבים. לכאורה קשה דהא הריב"ש תלה הטעם משום דטענת ריבוי הדרך טענה וכיון שכתב מקודם דעת הי"א שאין טענת ריבוי דרך טענה א"כ למה כתב זה לדין פשוט וגם קושיות הט"ז היא קושי' חמורה דהרשב"א לא כתב דאין טענת ריבוי דרך טענה רק לענין פתח דבחצר אסור לפתוח פתח מטעם ריבוי דרך של נכנסין ובזה כתב דל"מ טענה זו במבוי אבל באיצטבא אפשר דגם הרשב"א מודה אך זה אפשר ליישב קצת דהרמ"א סובר כיון דהרמב"ם למד דין האיצטבא מהא דב"ב די"ב בא' מבני מבוי שביקש לסתום נגד פתחו ומפרש דהיינו איצטבא וכיון דהרשב"א מפרש כפי' התוס' דהך שביקש לסתום היינו דווקא כל רוחב המבוי ממילא ליכא ראיה שיהיה טענת ריבוי דרך טענה אף לענין איצטבא כיון שלא נזכר בש"ס סברא זו אך קשה דהא בד"מ הביא בעצמו תשובת הרשב"א שכתב דאפי' לפרוק משאות לפני הפתח מעכבין עליו מפני שחוסם העוברין ומצר להן הדרך לכ"נ דדעת הרמ"א דדוקא כשמצר להן הדרך סובר הרשב"א דמעכבין עליו אבל לא במרבה הדרך שצריכין להקיף איצטבא שהוא רק באמה ולפ"ז א"ש גם מה שסיים הרמ"א גבי מקומות בהכ"נ מפני שמצר להן הדרך או שמרבה עליהן הדרך וכוונתו דכשמצר להן הדרך לכ"ע יכולין לעכב וכשמרבה עליהן הדרך תליא בפלוגתא הנ"ל אמנם נראה דזה דוקא כשהבהכ"נ הוא קיים כיון שקנה המקומות בדרך מרווח א"י לשנותו וליתן לו דרך צר שכבר זכה כדרך מרווח אבל כשנשרף הבהכ"נ יכולין זט"ה כשרוצין לבנותו להגדיל הבהכ"נ ולהוסיף מקומות כרצונם בכדי שיהיה להם מעות לבנותו דזט"ה יכולין למכור כל המקום ולבנותו במקום אחר ואין להראשונים תביעה רק מה שמגיע על חלקם כפי שומת המקום שלהם בחורבנה וסך זה יכולין להחזיר להם אם מעכבין:
א סָעִיף א וקורה. פי' או קורה דלהכשר המבוי לענין טלטול בתוכו בשבת הן עשוין ובחד מינייהו סגי וכמ"ש בא"ח סי' שע"ב ע"ש ומינה נלמד דמבוי מפולש דצריכין להכשירו בצורת הפתח מצד אחד צריכין לסייע לצורת הפתח עכ"ל הסמ"ע ועיי' בתשובת משאת בנימין סי' ד':
ב סָעִיף א פתחי. פירוש והמשקוף שעל הדלת מעכב אותי מליכנס בחבילתי שעל כתיפי וגם הדלת עצמה מעכב אותי מלהכנס עד שאצטרך לפרוק חבילתי מעל כתיפי או מעל ידי כדי לפתוח הדלת וזה יהי' לי עכבה וטירחא. סמ"ע:
ג סָעִיף א מעכבים. מיהו יש חילוק דבני ר"ה א"י לעכב בכל ענין וכמ"ש הרמ"א בהגה"ה שא"כ בני המבוי דיכולים לעכב בכל ענין דהטעם שאני רוצה ליכנס כו' שייך גם במבואות קטנים הפתוחים למבוי הפתוח לרה"ר וגם אם יש לה פצימין משא"כ טעם דזימנין דדחקי ביה רבים ועיין בטור. שם:
ד סָעִיף א והכריזו. שם בתשובה כת' דאפילו הכריזו בהדיא שיראה זכותו על נעילת הפתח ומסיק בטעמו ז"ל שפתחו לרה"ר מכריז על זכותו ומערער שאינו רשאי עכ"ל. שם:
ה סָעִיף א שפעמים. פירוש ביום השוק שיש הרבה בני אדם ובהמות ברה"ר מעיירות אחרות וא"י לעמוד ברה"ר ודוחקים ונכנסים לתוך המבואות ומסיק בטור דל"ד פתוח לרה"ר ממש אלא ה"ה לכרמלית או לסימטא ע"ש וז"ש הרמ"א בהג"ה מיהו מבואות קטנים הפתוחים לאותן כו' או לסימטא משמע הא אם פתוח לסימטא עצמה אינו מותר. שם:
ו סָעִיף א פצימין. ז"ל הטור בשם הרמב"ן ודוקא במבוי שפתוח לרחבו לר"ה שאין בו פתח בדופן רביעית אלא כולו מפולש אבל אם היה בו פתח בדופן רביעית שאינו רחב כרחבו של מבוי ויש לו פצימין ומלבן לעכב רגל רה"ר ממנו מעמידין לו דלתות. שם:
ז סָעִיף א להסיר. שם בתשובה מפרש הטעם די"ל כבר החזקנו במבוי ללכת בכולו כ"ז שנרצה וה"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו וכמ"ש בסי' שע"ז. שם:
ח סָעִיף ב אחרת. והיינו כשזה קרוב יותר. שם:
ט סָעִיף ג מפולש. דאז אין שייך שם טענת מרבה עליהן הדרך דבלא"ה יש שם רבוי הדרך וע"ל סי' קנ"ז. שם:
י סָעִיף ג שדרך. כבר כתבו הט"ו דין זה בסי' קס"א ס"ה לענין תשמיש חצר וכאן קמ"ל דגם במבוי שייך דין זה כל אחד לפי ענינו ועיין בתשובת בן לב ס"ג סי' ל"ד:
יא סָעִיף ד ראשון. פירוש אף אם פייס בני מבוי השנייה שאינן מוחין בידו או שהי' מפולש. סמ"ע:
יב סָעִיף ה סתום. לשון הטור הי' לו פתח פתוח ונסתם וכת' הריב"ש סי' רמ"ח דדוקא כשיש לו עדים שהי' פתוח תחלה למבוי אבל אם אין לו עדים על זה אין זה ראיה להיות לו זכות במבוי אף שלא פרץ פצימיו דאמרינן שמא בדין סתם ועיין בריב"ש שם שהאריך וכת' ג"כ דשמא אחר סתמו דהוי מחילה אף שלא פרץ פצימיו כמ"ש בסי' קנ"ד סי"ב עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קצ"ה ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' רל"ג:
יג סָעִיף ו שיפרוץ. דאל"כ יכולים בני מבוי שלו למחות בו דשמא יחזור לפתחו וירבה עליהן הדרך כמ"ש בס"ד ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' מ"ו ובתשובת מהרשד"ם סי' רע"ט:
יד סָעִיף ז השניה. כת' הסמ"ע דנקט השניה ללמדנו תרתי דהחיצונה א"י למחות וכן אותן הפנימים ממנה יכולין למחות ומינה נלמד דאם החיצונה בנאה לצד פנים יכולים כולן למחות בו ופשוט הוא ועיין בתשובת רש"ך סי' רל"א ובתשובת ר"מ אלשיך סי' פ"ה ובתשובת מהרשד"ם סי' תי"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל"ט ובתשובת משאת בנימין סי' ד':
טו סָעִיף ז וי"א. (הט"ז השיג על הרמ"א בדין זה דטענת ריבוי הדרך מאן דכר שמיה הכא ועיקר הקפדה כאן הוא שיצטרכו להקיף האצטבא ולא קרב זה אל זה כו' עיין שם) ועיין בתשובת שב יעקב חח"מ. סי' ח' מה שכת' שם בענין בה"כ ע"ש):
א סָעִיף א בני מבוי כופין זא"ז. עיין בספר מרכבת המשנה פ"ה מה' עירובין הלכה ח' ובתשובת נו"ב תניינא חח"מ סימן ט"ל:
ב סָעִיף א מיהו מבואות קטנים כו' רשאין בני המבוי כו' ע' בתשובת פני יהושע ח"ב ס"ס צ"ד שכתב דפשוט כוונת הרא"ש והטור דבני ר"ה אין יכולין לעכב מלהעמיד דלתות באותן המבואות דהא דמעכבי במבוי הסמוך להם משום דזמנין דדחקי כו' אבל לאותן מבואות דאפי' כי דחקי לא עיילי להתם אין יכולין לעכב אבל בני מבוי עצמן פשיטא דמעכבי אלא אי בני מבוי לא מעכבי ובני ר"ה מעכבי לא מצו לעכב וזהו דפתח בלשון רבים מיהו מבואות הקטנים כו' וסיים בלשון יחיד רשאין בני המבוי כו' והאי דרשאין בני המבוי דקאמר ר"ל בני המבוי עצמן המפולש לר"ה שהם רוצים להעמיד דלתות. באותן המבואות לשום צורך וקאמר הרא"ש נהי דבני המבוי אין רשאין להעמיד במבוי שלהם מטעם דדחקי אבל באותן המבואות רשאים בני המבוי להעמיד אבל אם הם מעכבין לא גרע מסמטא וזהו אמת ויציב בלי ספק עכ"ד ע"ש:
ג סָעִיף א אבל אם נתן להם המלך רשות כו'. כיוצא בזה כתב הרמ"א לקמן סי' תי"ז ס"א בהגה לענין זיזין וחלל תחת ר"ה ע"ש ונראה לכאור' דהכא אין היתר אא"כ כבר נתן רשות אבל לכתחלה אסו' לבקש מהמלך שיתן רשות להעמיד דלתות והוא בכלל מה שאמרו מצר כו' אסור לקלקל והיינו באיזה אופן שיהיה עכ"פ מקלקל הוא ואסור משא"כ בסי' תי"ז י"ל דאף לכתחלה רשאי לבקש על ככה וצ"ע ועמ"ש סי' תי"ז שם סק"א:
ד סָעִיף ז וי"א דאין טענת עבה"ט שכתב הט"ז השיג על הרמ"א כו' וע' בתשובת בית אפרים חח"מ סי' נ"ג שכ' ליישב קצת דהגה זו מקומה בסוף דברי המחבר במ"ש אבל אם פתח הפתח כו' ע"ש:
ה סָעִיף ז להוסיף ספסלים בבה"נ כו'. ע' בתשובת משאת בנימין סי' ד' באחד שהיה לו מקום בבהכ"נ אצל אה"ק מצד צפון ואחר שישב עליו יותר משני חזקה שבק חל"ח והניח המקום לבניו ורצו הקהל להעמיד מנור' סמוך למקומו באמרם שכן דרך בכל בתי כנסיות להעמיד מנורה בשני צדי אה"ק ומה שלא העמידו עד הנה מפני שהיו בני הקהלה מעטים. והיורשים מוחים שאין להקהל לעשות להם צר ודוחק במקומן כמ"ש הרי"ש והרמ"א כו' והאריך שם לתמוה על עיקר דברי הריב"ש הנ"ל דיליף דין בהכ"נ מדין מבוי ובאמת יש לחלק בכמה גווני ומסיק וכ' וז"ל יצא לנו מכל הני שקלי וטרי שאפילו בתשמישי הדיוט אם אינו עשוי לתשמיש גמור אין היחיד יכול לטעון טענת ריבוי הדרך או טענת דוחק וצר ואפילו בשביל של כרמים דאיכא קצת תשמיש כיון דאינו תשמיש גמור וכ"ש במקום שאינו תשמיש כלל וק"ו בבה"כ דתשמיש קדושה ועבודת הש"י הם וריבוי דרך וצר ודוחקא לאו גריעותא הוא אלא מעליותא כדפרישית לעיל (משום דאמרינן אגרא דכל הדוחקא ושכר פסיעות נמי איכא כו') שאין ליחיד שום טענה על ריבוי הדרך וצר ודוחק ופשוט הוא כשמש בצהרים אלא שאין רצוני להכניס ראשי בין הרים גדולים אם לא שיסכימו חכמי הדור. וכ"ז בנדון של הריב"ש ז"ל אמנם בנ"ד איכא לברר יפה בראיות גמורות שאין בדברי היורשין כלום ואפי' הריב"ש ז"ל יסכים לזה כו' עכ"ל עש"ב. וע' בתשובת צ"ל סי' צ"ד אודות קהל שיש להם בהכ"נ ונעשו מקומות לישיבה בד' רוחות כותלי ב"ה וגם סביב הבימה שבאמצע ונשאר ריוח בין אה"ק ובין הבימה וגם מצד צפון ודרום מהבימ' להכותל ואחר שנתרבו בני הקהלה נמצאו י"ב ב"ב שאין יכולים למצוא מקומות אפי' לשכור ורצו הקהל להוסיף ספסלים לעשות מקומות בגבולין הפנוים הנ"ל ואותן ב"ב שיש להן מקומות בגבולין אלו מעכבים בטענה שמיצר להם הדרך ועמידת השטענדר שלפניהם ממה שהי' מקודם לכן. והשיב כבר מלתא דא אמורה בפוסקי' אחרונים שכתבו שאין להוסיף ספסלים כו' אבל כד דייקינן שפיר יש לחלק לנ"ד דלכאורה קשה איך יליף הריב"ש בהכ"נ ממבוי שאני בני מבוי שאין יכולים לכוף זא"ז לעשות דלת למבוי לכך יכול נמי לעכב מלעשות דלת אבל בבהכ"נ דיכולין לכוף זא"ז לבנות ב"ה ואפי' אם אין כולם צריכים כמו בנ"ד שיש להם כבר בעיר ב"ה אלא שאין מספיק לכולם צריכים לבנות עמהם מכ"ש שאין יכולים לעכב עליהם להעמיד ספסלים כו' ועכצ"ל דנדון דהריב"ש מיירי נמי בענין שלא היו יכולין לכוף זא"ז לבנות דהיינו שעדיין היה מצוי מקומות בב"ה אלא שלא רצוי לשכור כ"כ ביוקר כדמשמע מדבריו שם דבהכי מיירי וא"כ בנ"ד שאין מצוי כלל מקומו' אפילו לשכור ביוקר ודאי דיכולין להוסיף ספסלים כו' ועוד דנדון דהריב"ש מיירי בעשיר א' שיש לו מקומו' הרבה בב"ה ומשמע שהם בקרן א' שבאותו גבול אין לאחרים דרך שם רק לו לבדו לכך פסק שיכול לעכב משא"כ בנ"ד שבאותן גבולים יד כל הקהל שוים שהולכים דרך שם למקומות מושבותיהם מה יתרון לאלו שיש להם מקומות בסמוך יות' משאר ב"ב ומה שטענו שלא יהיו יכולים להעמיד השטענדר בריוח כמקדם מעיקרא דדינא פירכא דמעיקרא שלא כדין עשו אם הרחיקו יותר משיעור ויכולין היו בני הכנסת למחות להם והא דלא מיחו משום דבלא"ה היה להם רווחה ולא היה מזיק להם ומה"ט נמי אין יכולין לטעון חזקה על זה גם מקרי שותפין ואין מחזיקין גם אין חזקה במידי דשייך לקהל כו' ולכן אם לאחר שיוסיפו הספסלים נשאר להם מקום העמדת השטענדיר כראוי תו אין יכולין לעכב ואם יאמרו אותן אנשים למה נפסיד הרווחה שהיה לנו עד עתה שכרו להם ב"ה אחרת מתוך הקהל לאו מלתא היא חדא דודאי שמתוך אלו י"ב ב"ב לא ימצא בכל יום מנין עשרה להתפלל בצבור כי מהם ילכו מחוץ לעיר לעסקיהם ועוד אפשר שאין רשאין לעשות ב"ה אחרת בלי רשיון השררה וחיישינן שיתן עין על הקהל שהם רבים כיון שצריכין לשתי בתי כנסיות מלבד שאין הצבו' יכולין לעמוד בהוצאה כ"כ לשכור ב"ה וחזן ושמש וצרכי ב"ה בנרות וכיוצא לכך נרא' שבנ"ד יכולין יכולין להוסיף ספסלים רק שישאר להראשוני' רווחה כראוי לילך למקומותם ולהעמיד השטענדר כפי ראות עיני הב"ד וגם הריב"ש מודה בנ"ד שאין יכולין לעכב עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' ל"ג אודות קהל א' שהי' להם מקום בב"ה בקרן מזרחית דרומית שהיה מיוחד לחתן ביום חתונתו שישב שם והיה לראובן מקום בסוף כותל דרומי סמוך למקום החתן הנ"ל והיה מקום החתן דחוק שלא היה יכול לפסוע אחר תפלתו ג' פסיעות בריוח מפני קרן הספסל של רוח דרומי ושבק ראובן חיים והניח יתומים גדולים וקטנים ואחר זמן מכרו זט"ה מקום החתן ליהודה והתחייב יהודה להניח להחתן ביום חתונתו והוא ישב שם כשלא יהיה חתן בב"ה וגם זאת עשו זט"ה שהרחיקו ספסל של רוח דרומי ומשכו אותו לצד מערב כדי שיהיה מקום הנ"ל בריוח וישב יהודה הלוקח כמה שנים וחזר יהודה ומכר זכותו לשמעון וישב שמעון שם כמה שנים והחזיק שני חזקה ויהודה הלוקח ראשון שבק חיים וכהיום בא א' מיתמי ראובן וטען שהיה קטן בעת שמכרו הקהל ללוקח ראשון ושלא כדין מכרו המקום הנ"ל מפני שזה הי' זכות אביהן שקנה המקום בראש ספסל דרומי והחתן לא ישב שם אלא בעתים רחוקים וכשאין חתן בב"ה המקום פנוי ורוויחא ליה טובא משא"כ היום שיושב שם תמיד מיצר לו וגם מה שהרחיקו הספסל שלא כדין עשו שמתחלה היה קרוב הכותל מזרח ועכשיו נתרחק ורצה לבטל המכירה הנ"ל ושמעון הלוקח טען אע"פ שהיית קטן בעת מיתת אביך אבל לאחר שהחזיק יהודה הלוקח ראשון כבר היית גדול למה לא מחית אז מסתמא מחלת ועוד שהיה כח ביד הקהל למכור המקום הנ"ל אלא שמתחלה לא הוצרכו כו' ומה שמשכו הספסל לצד מערב אין זה מזיק לכל יושבי הספסל ההוא כיון שלא הוסיפו מקום בראש שיהי' ראובן שני לו וגם מתחלה היה ביד הקהל לעשות כן רק לא הקפידו כו'. והשיב דבר זה פשוט דאם יכול שמעון לוקח שני לברר שהיה היתום גדול בעת שהחזיק לוקח ראשון דאיבד היתום חזקתו אף דאם הי' עדיין ביד לוקח ראשון לא הי' מועיל חזקת הלוקח והי' צריך לברר שהיתום מחל לו בהיותו גדול דכבר הכריע רמ"א בסימן קמ"ט סעיף י"ט דאף שהחזיק ג"ש אחר שהגדיל אינו חזקה הואיל וירד לשדה כשהי' קטן לא ידע שהיא שלו שימחה מ"מ עכשיו שמכר לוקח ראשון לשני הא קיי"ל טוענין ללוקח כמבואר בב"ב כ"ג ע"א ובח"מ סי' קנ"ה סכ"ד ובסי' קמ"ט סט"ו בהג"ה ובסי' רל"ז ס"ה וכן בבן הבן הגזלן בסי' קנ"ב כו' א"כ ה"נ טוענין ללוקח שלוקח ראשון היה לו שטר או עדים שמחל לו היתום כשהגדיל ועוד נראה דאף אם שמעון לוקח שני אינו מביא ראיה שהי' היתום גדול לפני לוקח ראשון הוי חזקה כי אפילו אם היה עדיין ביד לוקח ראשון יש לו חזקה כיון דקנה מהקהל טוענין לו שהקהל היה להם שטר מאביו שיש להם רשות למכור לאחר ואין לומר לפמ"ש רמ"א בסי' קמ"ט סל"א דאין הקהל מחזיקים בשל אחרים כהני דבי ריש גלותא וא"כ הוי כקונה מגזלן דאין לו חזקה ז"א דהכא נהי דאין הקהל מחזיקים בשל אחרים א"כ נימא איפכא דהא להני רבוותא ס"ל נמי דאין מחזיקין בשל קהל כי הטעם משום דהקהל מוחזקים וסומכין על שידם תקיפה ויכולת בידם לסלקם כל זמן שירצו א"כ ה"נ אף אם אבי היתום חי אין חזקתו חזקה על הקהל ונהי היכא דלא מכרו ובאו לטעון עם היורש קטן היו טוענין ליורש אבל עכשיו שמכרו טוענין ללוקח שהי' להקהל עדים או שטר שרשות בידם למכור בכל זמן שירצו וכן רשות בידם להשפיל הספסל קצת לצד מערב כי הקהל מוחזקים בשלהם ואף שכ' רמ"א שאין בני הכנסת רשאים הוא להוסיף ספסלים היתם במקום חדש לגמרי אבל הכא שאינם מוסיפים מקום חדש אלא שמתחלה לא הקפידו כ"כ לפי שישיבת החתן הוא באקראי ועכשיו שמצאו קונה סמכו על חזקתם להשפיל קצת הספסל בפרט שזה אינו מזיק כלל ליושבי הספסל ההוא וכזה טוענין אף ללוקח ראשון ק"ו לשני עכ"ד ע"ש שהביא החכם א' פסק בנידון זה שהדין עם היתום והוא ז"ל האריך בביטול דבריו. וע"ש עוד בקהל אחד שבנו ב"ה חדשה ומכרו המקומות בעזרת אנשים ומתחלה מכרו צד מזרח שש מקומות לצד דרום אה"ק ושש מקומות לצד צפון אה"ק והתנו שלאותן י"ב מקומות יהיה להם קדימה לבחור בעזרת נשים מקומות החשובים ואח"כ יקנו שאר בני הקהלה ונפל מחלוקת בין בעלי המקומות הנ"ל כי אותם שקנו מצד דרום רנו שיהיה להם קדימה לבחור בע"נ יותר מאותן שקנו לצד צפון ואותן שבצד צפון אמרו נהי דמי שקנה מקום ראשון סמוך לאה"ק קודם למי שקנה אחריו מ"מ מי שקנה ראשון לצד דרום יטיל גורל עם מי שקנה ראשון לצד צפון וכן השני לו יטיל גורל עם השני כו' ופסק כיון דמצינו דלעולם ימין שהוא לצד דרום חשוב יותר א"כ הראשון מצד דרום חשוב יותר מראשון שבצד צפון ויש לו עילוי יותר ממנו אכן הראשון שמצד צפון הוא חשוב יותר מן השני שבצד דרום [צ"ע ממה שפסק הוא עצמו ז"ל בתשובה סימן יו"ד דשני לארץ קמא דהיינו שעורה שוה לזית שהוא ראשון לארץ בתרא ע"ש ודוק] וע"ד זה יחלוקו כולם ויזכו במקומות שבע"נ וראי' לזה מהא דברכות מ"א ע"ב ובתוס' שם כו' ע"ש. ועי' עוד בתשו' חתם סופר חלק א"ח סימן כ"ט הבאתיו בפ"ת לא"ח סימן ק"נ ס"ה בד"ה שמתפללין:
ו סָעִיף ז אין אחרים יכולים למחות. עי' במג"א סימן קנ"ד סס"ק כ"ג שכ' על זה וז"ל ומדברי הרא"ם ח"א סימן נ"ג נראה שס"ל דאם הב"ה מכילה אותם אסורים ליפרד וכ"כ במשפטי שמואל סי' מ"א עכ"ל ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תע"ב מבואר שם דכל זה בזמן שכולם לב אחד שאז קילוסן עולה יפה אבל אם יש פירוד לבבות ביניהם ואי אפשר לקרבם רק תמיד הם במחלוקת ומתקוטטין זע"ז יותר טוב הוא שיתפללו כל כת לעצמה ולא שייך הכא לא חזקתו ולא חזקת אבותיו עש"ב וכ"כ בתשובת חתם סופר חח"מ סי' י"ב אות ג' על נידון דשם ורמז שם לדברי רדב"ז הנ"ל ע"ש. ועיין בתשובת באר יצחק חא"ח סי' כ"ד שהשיב לרב אחד נידון עיר אחת שיש שם בהכ"נ מכבר וזה מקרוב יצאו מקצת אנשים מבהכ"נ ההוא להתפלל בפני עצמם וכעת תובעים חלקם מן ההכנסות ומן הספרים וכלי הקודש של ב"ה הישן ומכ"ת פסק דאינם יכולים לתבוע כלל ולגרוע זכות הב"ה הישן. הנה גם דעתי מסכמת לזה כי ברור הוא דאין יכולים להסיג גבול שגבלו ראשונים כי אף לכתחלה אם רוצים מיעוט אנשים לבנות להם ב"ה אחר במקום שיש ב"ה ישן ומחזיק את כולם יכולים הרוב לעכב על המיעוט שלא יפרדו מהם כמ"ש המ"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג בסופו בשם הרא"ש דאם הב"ה מחזיק אותם אינם יכולים להפרד וכן מצאתי בס' פחד יצחק אות ב' בשם כמה מחברים שכתבו דאם הב"ה החדש יגרום היזק לב"ה הישן יכולים לעכב עליהן שלא יבנוהו משום קפסקת חיותאי ולכן אם איזה קהל נחלקו לשנים מחמת חילוקי דעות כל ההקדשות ינתנו לכת הגדולה ואפילו אותן שתחת יד הקטנה מוציאים מידם ליד הרוב אך אם נחלקו מפני שאין המקום מחזיק את כולם אז שורת הדין שיחלקו לפי מספר הגברים הרי להדיא כמ"ש כ"ת לחלק דשאני הא דהמבי"ט שהביא המ"א שם שכ' דאם מחמת סיבה הוצרכו להחלק לשניים הדין שכל ההקדשות יחלוקו כו' דשאני אם הוצרכו לחלק מחמת סיבה דהיינו שלא היה המקום מחזיק אותם וכה"ג אבל באם חלקו א"ע מחמת חילוקי דעות בעלמא אינם יכולים לתבוע חלקם ובלא"ה הא קיי"ל דרשאים בני העיר להסיע על קצתם ויכולים הרוב לכוף את המיעוט כו' וזולת זה נ"ל דלהחזיר ההקדשות מרבים למיעוט יש לדון דאיכא בזה הורדת קדושה כו' והאריך בזה ומסיק וכתב בנ"ד לא מבעיא אם בעת שנפרדו קצתן מן הרבים היה באופן שהיו יכולים אז הרבים לעכב עליהן לפי שבהכ"נ מחזיק את כולם בודאי דאף ששתקו אז עכ"ז אין יכולים לתבוע מן הרבים זכות ההקדשות אלא אפי' אם היה באופן המבואר ברדב"ז ח"ג סי' תע"ב דאם רוצים קצת להתחלק מחמת שאין הלבבות שלימות יכולים לפרד עכ"ז אינם יכולים לתבוע חלקם מן ההקדשות לפי דהוי כנשתתפו לכל זמן שיהיה קיים הבהכ"נ וכמו בשותפין שנשתתפו בעת שהיו אוהבים זה לזה ואח"ז נתהווה קטטה ביניהם אטו יכולים לבטל השותפות כו' לכן הזכות עם הרוב עכ"ד ע"ש ועיין בתשובת ח"ס שם אות ד' עש"ה. ועיין עוד במג"א שם שהביא בשם כנה"ג שהקהל יכולים לגזור שלא יתפללו בעשרה חוץ לבה"נ מפני האומות שיסברו שהם רבים וגם מפני היחידים שאין נותנים המסים ומתפללים בעשרה במקוה אחר ע"ש [ועמ"ש כזה בסי' קמ"ט סל"א סק"ד. ועיין בתשובת שב יעקב חח"מ סי' כ"ה שנשאל אדות כרוז ב' בעיר אחת שהכריז האב"ד בצירוף פו"מ שלא יעשו מנין בבית רק ילכו כולם לבהכ"נ אם לא מוצאי ש"ק ומוצאי י"ט ומי שיעבור ויעשה מנין בביתו יתחייב קנס סך מסויים ואח"כ עבר א' ועשה מנין מחמת אונס וסיבה שלא היה יכול לילך לב"ה אם מחוייב קנס גם באם עשה מנין בביתו כמה פעמים אם חייב קנס הנזכר על כל פעם שעשה מנין בביתו או הואיל שהכריזו סחם אינו חייב רק פעם אחת הקנס הנ"ל והשיב דפשוט הוא שלא נעשה כרוז הנ"ל אלא על מי שיכול לילך לב"ה ועושה מנין בביתו בלי שום אונס כו' ועוד דאף אם היה הכרוז גם על מי שאינו יכול לילך לב"ה אינו מחוייב לשמוע הואיל שהוא נגד דת תורתינו וא"כ איך יתחייב קנס ובענין מי שעובר כמה פעמים ג"כ פשוט דאינו חייב אלא פעם א' הקנס אפי' עבר הרבה פעמים הואיל דבכרוז הנ"ל לא נזכר שיהיה חייב על כל פעם וגם בינתים לא התרו בו ע"ש:
א סָעִיף א (ליקוט) אפי' א' מהם כו'. טור ולמד מדברי הרא"ש שם סמ"ד והא דתניא נמי כו' הא אם רצו כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א ואפי' מכרו עסמ"ע:
ג סָעִיף א מיהו. כ"כ הרא"ש שם מה שקשה ממש"ל אפי' א' מה' כו' הא נתרצו כולן רשאין:
ד סָעִיף א או לסמטא דלא כי"מ שם לחלק מקושיא הנ"ל:
ה סָעִיף א וי"א. שז"ש מפלושין לא לאפוקי בכה"ג ועבה"ג ס"ק ג' וכאן לא שייך חילוק דלחי וקורה ועבחי' הרמב"ן:
ו סָעִיף א יכולין למחות מ"ש בס"ז לפיכך כו':
ז סָעִיף א אע"פ. עסמ"ע וכמ"ש שם י"ב א' מצר כו':
ח סָעִיף א דינא דמלכותא. ב"ק קיג ב':
ט סָעִיף ג מי שבקש. שם דתניא כו' וכפרש"י אע"ג דבעיא דר"ה לא מפ' כן הברייתא ע"כ מיירי מפני ריבוי הדרך מדקתני וכן חמש כו' וכמ"ש בס"ז:
י סָעִיף ג ואם היה. מדאבעא לר"ה שם ך"א ב' בר מבואה כו' וצ"ל דשם מיירי במבוי מפולש וכמ"ש בסי' קנו ס"ה ע"ש:
יא סָעִיף ג לר"ה. דאז הוי כר"ה וכמ"ש בשבת ו' א' וע"ש רש"י ד"ה המפולשין ועברא"ש. שדחה הס' זו כמ"ש בס"א ועסמ"ע:
יב סָעִיף ג ואי אית. דאז אינו כר"ה עירובין ו' ב' ואף הרא"ש מודה כאן כמש"ו שמרבה כו'.
יג סָעִיף ג וכן. כמו בחצר בסי' קסא ס"ה וכשיטת הרמב"ם שהשוה מבוי לחצר בסי' קנו ס"א ועמ"מ:
יד סָעִיף ה שאינו מפולש. דבמפולש בכ"ע אין מעכבין כמש"ל בס"ג:
טו סָעִיף ו אחד. עבה"ג ובעיא דר"ה בשלא פרץ פצימיו דאם לפי פתחים עדיין נותן מס לשם ואם לפי בני אדם א"צ ליתן שאין נכנס ויוצא שם ועבחי' הרמב"ן:
טז סָעִיף ו ובלבד. כמ"ש בס"ד וס"ה אבל הרמב"ם ע"כ לא ס"ל כן דאפי' בלא"ה מעכבין כיון דאיבעיא מיירי בשלא פרץ פצימיו כנ"ל ומ"מ דינו של רמב"ם אמת וז"ש ובלבד:
יז סָעִיף ז וי"א דאין. ל"ש כאן אלא אחר סוף הסי' ועט"ז:
יח סָעִיף ז לכן עשיר. נלמד מהנ"ל וממ"ש בס"א מעכבין כ"ש כאן ריב"ש:
יט סָעִיף ז מיהו. ב"מ פ"ג א' ב':
כ סָעִיף ז ויכולין. ב"ב ח' ב':
כא סָעִיף ז והמוחה. ירושלמי [פ"ג] ה' א' דמ"ק המעכב את הרבים כו' ועבש"ע י"ד סי' שלד סמ"ג:
כב סָעִיף ז ואין להשתמש. כמש"ל בס"ג בהג"ה:
כג סָעִיף ז דזה נהנה כו'. ב"ב נט א':
כד סָעִיף ז וכן בעל. שם חסורי מחסרא כו' ואמר וכן ר"ל כמו שבני מבוי אחר מעכבין' כן במבוי שלו ג"כ רק לרבי אותן שיש להן רשות להשתמש שם:
כה סָעִיף ז הפנימית כו' שאין לו כו'. מלבד טענת ריבוי הדרך וז"ש הפנימית אבל החיצונה אין לה אלוי. טענת ריבוי הדרך בלבד ונשמע ממ"ש לעיל אין החיצונה כו' משמע אבל בכה"ג מעכב:
כו סָעִיף ז שמפ' משתמשת לעצמה נגד חצירה ואף לפנים ממכה כל שאין חצר לפנים ממנה וז"ש ולכן כו'. וכאן שייך וי"א הנ"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתו שמפ' דאף במבוי יש טענה דריבוי הדרך כמ"ש בסי' קנו ס"א אבל כל המפ' חולקין עליו כמ"ש שם ולכן לא איבעיא לר"הרק במבוי אחר ואין יכולין לעכב משום שאין לו רשות להשתמש שם ויכול לסתום שם כמו שפריך על ר"ה ולדידהו לרשב"א אין שום א' יכול לעכב אבל להרמב"ם ולרשב"א כולן יכולין לעכב וכ"מבמקום שיש רשות להישתמש לכולם בכל המבוי וז"ש אבל בלא"ה כגון כו' אין ריבוי כו' כה"ג: ומפרשים שבקש לסתום כמ"ש תוס' בשם ר"ח ע"ש ד"ה אחד כו' וז"ש על מי שבא לסתום נגד כו' וכן בי"א דאין כו' אא"כ היה כח לפנימי לסתום כו' ומחולקין בג' דברים א' דכל נגד חצירו רשות להשתמש ב' בפי' לסתום נגד פתחו ג' אם יש טענת ריבוי הדרך במבוי וז"ש וי"א דכל כנגד חצירו כו' שאף הפנימי אין יכול למחות שאין ריבוי הדרך טענה וג"כ אין טענת שימוש נגד חצירו ולכן יכול למחות:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.