א שַׁיָּרָא שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת בַּמִּדְבָּר, וְעָמַד עָלֶיהָ גַּיִס וּטְרָפָהּ, אִם אֵינָם יְכוֹלִים לְהַצִּיל מִיָּדָם, וְעָמַד אֶחָד מֵהֶם וְהִצִּיל, הִצִּיל לְעַצְמוֹ. וְאִם יְכוֹלִים הֵם לְהַצִּיל, וְקָדַם אֶחָד מֵהֶם וְהִצִּיל, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל, הִצִּיל לָאֶמְצַע וְיִטֹּל כָּל אֶחָד מֵהֶם שֶׁלּוֹ. הָיוּ יְכוֹלִים לְהַצִּיל עַל יְדֵי הַדְּחָק, כָּל הַמַּצִּיל מַצִּיל לָאֶמְצַע, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל, שֶׁאִם אָמַר כֵּן הֲרֵי זֶה מַצִּיל לְעַצְמוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ הוּא אוֹמֵר: לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל, הָיָה לָהֶם לִדְחֹק עַצְמָם וּלְהַצִּיל, וְכֵיוָן שֶׁיָּשְׁבוּ וְלֹא הִצִּילוּ הֲרֵי נִתְיָאֲשׁוּ מִן הַכֹּל.
ב הָיוּ שְׁנֵי שֻׁתָּפִים, וְהִצִּיל אֶחָד מֵהֶם, הִצִּיל לָאֶמְצַע. וְאִם אָמַר: לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל, הֲרֵי זֶה חָלַק מֵחֲבֵרוֹ וְהִצִּיל לְעַצְמוֹ, הַגָּה: כָּל מַה שֶּׁהִגִּיעַ לְחֶלְקוֹ; אֲבָל אִם הִצִּיל יוֹתֵר, הוּא שֶׁלָּהֶם. וְדַוְקָא שֶׁהֵם יְכוֹלִים לְהַצִּיל, אֲבָל אִם אֵינָן יְכוֹלִין לְהַצִּיל, הַכֹּל שֶׁלּוֹ (טוּר), וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קע"ו סָעִיף כ"ח. וְאִם אָמַר שֶׁאָמַר שֶׁהִצִּיל לְעַצְמוֹ, וְאֵין לוֹ עֵדִים, נִשְׁבָּע עַל כָּךְ וּמַחֲזִיק לְעַצְמוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא בְּשֵׁם ראבי"ה).
ג וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהַצִּיל, כָּל שֶׁיַּצִּיל הֲרֵי הוּא לַמַּשְׂכִּיר. וְאִם אָמַר: לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל, הֲרֵי זֶה חוֹזֵר בּוֹ מֵהַשְּׂכִירוּת, וְכָל שֶׁיַּצִּיל אַחַר שֶׁאָמַר "לִי" הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ:
א סָעִיף א שיירא שהיתה הולכת במדבר עיין בתשו' ן' לב ספר ג' סימן מ"ב ובתשו' מהרא"ן ששון סי' ק"מ ובתשוב' מהר"מ מלובלין סימן ס"ב ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' רי"ב:
ב סָעִיף א אא"כ אמר לעצמי אני מציל כו' עיין בתשו' רשד"ם סי' קנ"ו וקנ"ז וש"ל שע"א שצ"ה:
ג סָעִיף ב והציל א' מהם כו'. אפי' שא"י להציל כך פי' מהרש"ל פ"י דב"ק סי' מ"ד ור"ל שחולקי' שוה בשוה:
ד סָעִיף ב אינם יכולים להציל כו' ואמר לעצמי אני מציל:
ה סָעִיף ב נשבע על כך כו'. שאמר לפניהם מהרש"ל שם וב"י בספר ב"ה וכ"ש לפי מ"ש בסמ"ע סי' קע"ו ס"ק ס"ז והב"ח כתב דאם ליתא לשותף בפניו א"צ אמירה כלל וסגי בלב ע"ש:
א סָעִיף א הציל לעצמו. הטור מסיים בזה וכ' ז"ל אפי' לא אמר לעצמי אני מציל והוא מהגמרא והטעם דודאי מתייאשי מיניה וסתימת המחבר כפירושו דמי דמדלא כ' דאיירי באמר לעצמי אני מציל ממילא משמע דבלא אמר נמי מיירי:
ב סָעִיף א הציל לאמצע ויטול כל א' כו'. כ"כ הטור ג"כ וכ"כ משום דכיון דאיירי כאן כשאינן שותפין ולכל א' יש לו עניניו בפני עצמו ומכיר את שלו לא שייך לומר לאמצע ממש דמשמע שחולקין יחד ומה"ט נמי אם הציל זה מה שהוא של אחרים ולא הציל את שלו נוטלין אותו מידו האחרים ושלו נפסד משא"כ בסיפא בשותפין שישלהן הכל יחד שייך שפיר לומר לאמצע ויחלוקו אם הציל את כולו או שלא אמר לעצמי אני מציל ואם לא הציל את כולו ואמר לעצמי אני מציל קאמר שנוטל כפי מה שהיה לו בהשותפות בראשו או' הרי חלקתי נפשי מכם וזה הגיע לחלקי דבמקום פסידא שותף חולק לנפשו וכמ"ש מור"ם בסמוך בהג"ה:
ג סָעִיף ב כל מה שהגיע לחלקו כו'. אמ"ש המחבר ואם אמר כו' "והציל לעצמו קאי מור"ם וכ' דהיינו דוקא כפי חלקו וכמ"ש לעיל בסמוך:
ד סָעִיף ג וכן השוכר את הפועל להציל. ע"ל ס"ס ע"ר דכתב מור"ם דעת החולק ע"ז דאף בשכרו סתם ומראה לו המציאה הרי היא של השוכר וצ"ל דשם מקום עיקר דיני פועל מ"ה כתב כל החלוקים משא"כ כאן מ"ה סתם כאן וכתב הדין שהוא אליבא דכ"ע:
ה סָעִיף ג ה"ז חוזר מהשכירות פי' שפועל יכול לחזור בו דכתיב כי לי בני ישראל עבדים וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' של"ג ונתבאר לעיל ג"כ בסי' קע"ו ע"ש:
ו סָעִיף ג הרי הוא שלו והיינו דוקא כשלא היו יכולין להציל דאמרי' ודאי נתייאשו ואפ"ה כשלא אמר כן הוא למשכיר (דהיינו לשוכר) דמסתמא אמרי' דלא חזר בו הפועל ובשכירתו הוא מציל להמשכיר כיון דאין לו חלק בו משל עצמו:
א סָעִיף ב נשבע על כך. כת' הש"ך וז"ל שאמר לפניהם ע"כ. ובט"ז כת' נשבע על כך פי' שנתכוין להציל לעצמו כ"כ ב"י בשם המרדכי ומשמע דסגי לי' בכוונ' בלא אמיר' ע"ש. והנה ז"ל הב"י כת' המרדכי אמר פליג לא אמר לא פליג פסק ר' אבי עזרי דאם אין בדבר שאמר כן נשבע שלא נתכוין להציל אלא לעצמו וזוכה ע"כ וזה הוא ראיית הט"ז מדברי הב"י בשם המרדכי. אמנם בבדק הבית וז"ל יש לתמוה דמלישנא דגמ' משמע דוקא אמר אבל נתכוין ולא אמר לאו כלום היא ודברים שבלב אינן דברים ועוד קשה דהיכי קאמר נשבע הא כיון דלא בעי אמר אפי' הי' השותף מצוי אינו יכול לטעון שלא נתכוין ואין נשבעין על טענת ספק לפיכך נ"ל דלישנא דנתכוין לאו דוקא אלא היינו לומר דאמר לעצמי אני מציל ואם הי' השותף וטענו טענ' ודאי ישבע ואם לאו יחרים סתם עכ"ל ומזה נראה כדברי הש"ך: ולענ"ד נראה לישנא דנתכוין משמע בלב ומאי דקשיא ליה בבד"ה דהא דברים שבלב אינו דברים נרא' דכיון דאין יכולין להציל כלל והרי הוא הפקר ולא זכו השותפין אלא מחמת הגבהתו של זה השותף דאמרי' מסתמא אדעתא דכולה הכוונה לזכות וכיון שבלבו לא הי' הכוונה להגבי' לחבירו ממילא לא זכה אינך ואם הוא דבר שיכולין להציל ע"י הדחק דכה"ג כא הוה הפקר אלא שרוצה לחלוק לעצמו במקום דאיכא פסידא וכמבואר בסי' קע"ו סעיף נ"ח בחוב מקולקל. ובזה נראה דצריך דוקא אמר ואם לא אמר אע"ג דבלבו הי' לחלוק לעצמו כיון דדברים שבלב לאו דברים ה"ל שותף כבתחלה. ולכן נראה דר' אבי עזרי שכת' דנשבע שלא נתכוין והיינו כוונה בלב מיירי בענין שאין יכולין להציל ע"י דהוי הפקר וא"כ כל שלא הי' הכוונה להגביה לחבירו לא זכה חבירו וכמ"ש וגם מאי דקשיא ליה להב"י דהא אין נשבעין על טענת ספק נראה כיון דאמרי' דסתמא דמלתא כל מה שמציל שותף אדעת' דכולהו שותפין הוא ואפי' במקום שאין יכולין להציל כלל ומשום דכן דרך השותפין וא"כ לא גרע מרגלים לדבר דנשבעין בטענ' שמא וכמ"ש במרדכי פ' שבוע' דבכל דבר העשוי להסתפק משביעין אותו אפי' בטענת שמא וה"נ דכוותה ולכן נראה להכריע דהיכא דאין יכולין להציל אפי' ע"י הדחק סגי בכוונה בלב וכמ"ש בט"ז והיכא דיכולין להציל ע"י הדחק בעינן אמר וכדע' הש"ך. ועיין סמ"ע סי' רס"ט שכת' במגבי' מציאה לחבירו בעי שיאמר בשעה שהגביה שהוא לצורך חבירו. ובש"ך שם דסגי במגביה לצורך חבירו בכוונה בלב וע"ש והכא בשותפין משמע דאפי' היכא דאין יכולין להציל ע"י הדחק סגי לה ואמרי' מסתמא אדעתא דכולהו שותפין הגבי' ואפי' לא היה בזה אמירה ואפשר ליישב דברי הסמ"ע דבעי אמר משום דהכא גבי שותפין כיון דמסתמא דמלתא הכין הוא ה"ל דברים שבלב כל אדם דכה"ג הוי כאמר וכמ"ש בסי' י"ב סק"א ועמ"ש בסי' רע"ט סק"א:
א סָעִיף א הציל לעצמו. עסמ"ע ס"ק א' הטעם דמתייאשי' מיני' ולכאורה תימא דהא בגזלן ל"מ ייאוש רק עם שינוי רשות אפי' בגזלן עכו"ם ומבואר בסי' שמ"א סעיף ה' דאם נטלו מהגזלן שלא ברצונו דלא הוי שינוי רשות וא"כ במאי קנה אותו כאן ואין לחלק בין גייס ובין לסטים דהא בב"ק דף קי"ד במשנ' כלל גייס ולסטים ונראה דגייס שאני דהוי כמציל מן הנהר שהיא אבודה מכל אדם וכהפקר גמור הוא והא דבב"ק דף קי"ד כלל גייס ולסטים יבואר בסי' שס"א אי"ה ואם אחד אינו כאן ל"א דהוי ייאוש שלא מדעת כיון שאינו כאן דגייס הוי כאבדה ששטפה נהר דמהני בי' אפי' יאוש שלא מדעת אבל ביכולין להציל ע"י הדחק שאינה אבודה מכל אדם ודאי לא זכה בחלק של מי שאינו כאן:
ב סָעִיף ב שאמר שהציל לעצמו נראה דכשהשותף כאן בעינן אמירה בפניו דוקא וכן משמע מהש"ך שכתב בס"ק ה' וז"ל שאמר לפניהם וראיי' לזה דהא הבדק הבית הוכיח דל"מ כוונה מהא דפסק דנשבע ע"כ ואי מהני כוונה אמאי נשבע הא טענת שמא הוא ע"ש וא"כ יש להוכיח מזה ג"כ דבעינן אמירה בפניו דאלת"ה אכתי טענת שמא הוא דיכול לומר שאמר שלא בפניו או בלחש כעין שכתבו התוס' גיטין ל"ד ד"ה אבל ניסן והטעם נראה דאף ששותף יכול לחלק עצמו שלא מדעת שותפו במקום פסידא היינו דוקא כשאין השותף כאן אבל כשהשותף כאן צריך לחלק עצמו בפניו דוקא למען ידע חבירו להציל שלו ג"כ: ובקצה"ח חולק על הד"מ וכ' דדוקא ביכול להציל לאו הפקר הוא רק מטעם שהשותף חולק בעינן דוקא אמר אבל בא"י להציל שהוא הפקר ובהפקר הדין כשמגביה לצורך חבירו צריך שיאמר שמגביה לצורך חבירו כמ"ש הסמ"ע סי' רפ"ט ולפ"ז כשנתכוין לעצמו א"צ אמירה. ולפעד"נ דליתא דכל שאינו אומר אין השני מייאש כלל מטעם שכתב השיטה דכשיש מצילין אינו מייאש נפשו וכן מסתבר דכל אדם מחויב להציל של חבירו ומכ"ש בשותף דמסתמא עושה מדעת שותפו אינו מייאש שותפו עד שיאמר לעצמי אני מציל אז מייאש נפשיה:
ג סָעִיף ב נשבע על כך. עש"ך סי' קפ"ו ס"ק מ"ח דא"נ רק כשיש לו מיגו דהיינו שקיבל שלא בפני עדים ע"ש ועש"ך סק"ג שכ' דאי ליתא לשותף א"צ אמירה וכו' ולכאורה קשה דהא דברים שבלב לא הוי דברים וצ"ל דאומדנא דמוכח הוא שבודאי במקום פסידא יציל לעצמו קודם ובמקום אומדנא דמוכח מהני דברים שבלב ולענין המותר שהוא מטעם ייאוש מהני אפי' שלא מדעת דהוין כשטפ' נהר וכמש"ל:
ד סָעִיף ג ה"ז חוזר מהשכירות. ע' סמ"ע ס"ק ה' עד דכתיב כי לי בני ישראל עבדים וכו' משמע דבשכיר יום עסקינן אבל בקבלן דל"ש הטעם כמבואר בסי' של"ג הוא לאמצע אמנם נראה דכיון שכתב הש"ך שם בס"ק ד' דדוקא כשהיה קנין אי משיכה א"י לחזור בו לגמרי אבל בלא קנין יכול לחזור בו רק שידו על התחתונה ע"ש וכיון שיכול לחזור בו הרי הוא לעצמו כשחוזר בו ובפועל אפי' בקנין יכול לחזור בו מטעם שכתב הסמ"ע כי לי בני ישראל עבדים:
א סָעִיף א במדבר. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' מ"ב ובתשו' מהר"א ששון סי' ק"מ ובתשובת מהר"מ מלובלין סי' ס"ב ובתשו' רש"ך ס"ב סי' רי"ב ובתשו' רשד"ם סי' קנ"ו וקנ"ז וסי' ש"ל שע"ה ושצ"ה:
ב סָעִיף א לעצמו. הטור מסיים בזה וז"ל אפי' לא אמר לעצמי אני מציל והוא מהש"ס והטעם דודאי נתייאשו מיניה. סמ"ע:
ג סָעִיף א שלו. ואם הציל זה של אחרים ולא הציל את שלו נוטלים האחרים את שלו מידו ושלו נפסד. שם:
ד סָעִיף ב מהם. ובשא"י להציל כך פירש מהרש"ל פ"י דב"ק סי' מ"ד ור"ל שחולקים שוה בשוה מהרש"ל שם וב"י בס' ד"ה והב"ח כת' דאם ליתא לשותף בפניו א"צ אמירה כלל וסגי בלב ע"ש. ש"ך:
ה סָעִיף ב להציל. ואמר לעצמי אני מציל. שם:
ו סָעִיף ב נשבע. פירש הש"ך דנשבע שאמר כן לפניהם (והט"ז פי' על שנתכוון להציל לעצמו. כ"כ ב"י בשם המרדכי):
ז סָעִיף ג חוזר. דפועל יכול לחזור בו כמ"ש הט"ו בסי' של"ג ונתבאר ג"כ בסי' קע"ו ע"ש. סמ"ע:
א סָעִיף א גייס וטרפה. עיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן ק' שכ' דכן הוא הגירסא בכל הספרים בש"ס ב"ק קט"ז ע"ב בברייתא שניה איתא וטרפה ומבואר דבעינן דוקא שכבר טרפו ושוב אח"כ הציל מידם אחר הטריפה אז הוה זוכה מן הפקר אבל במה שלא נטרף ולא הגיע לידם עדיין אינו מיואש ולא הציל לעצמו אמנם בטור וכן בקיצור פסקי הרא"ש שחיבר הטור גרס בברייתא לטורפה משמע דס"ל אפי' לא הגיע עדיין לידם ועמד א' והחזירם לאחורי וכיוחנן בן יונתן אריה סוף יבמות נמי הציל לעצמו אבל אם הציל ע"י בריחה גם הטור מודה שלא הציל לעצמו דמזה החלק שהבריח לא נתייאש להנותרים ומכל מקים נ"ל נהי שלא הציל לעצמו מההפקר מ"מ אם הוא שותף חולק שלא מדעתם גם בברח והציל דלזה לא צריך יאוש אלא פחד סכנה וזמן בהול כנלע"ד ולא פירשו הפוסקים כל צרכם בענין זה עכ"ד וע' לקמן סק"ד:
ב סָעִיף א הציל לעצמו. עבה"ט ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' קכ"ה מ"ש בזה ודבריו מכורים לדברי הנה"מ סק"א ע"ש. ושם בסימן ק' כתב דמהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סימן מ"ב כתב דגייס שהם מרובים אינו דומה ללסטים כו' ובעל נה"מ ר"ס קפ"א נעלם ממנו דברים הללו אבל לפע"ד אין צריך לכך אלא החילוק בין גייס במדבר למקום ישוב דמדבר לית דין ולית דיין דממקום רחוקה באו ושם ישובו הוה יאוש משא"כ סתם גייס אפילו רבים לא הוה אלא גזלנים והכל לפי מה שהוא ענין עכ"ל. ועיין בתשובת בית אפרים חח"מ ס"ס נ"ח מבואר שם דמה שכתוב כאן בש"ע דאם אינם יכולים להציל ועמד אחד והציל הציל לעצמו זהו מצד הדין אבל מצד התקנה הציל לאמצע ע"ש ועמ"ש לקמן סימן רנ"ט ס"ד סק"ג ובסימן רס"ד ס"ה סק"ו:
ג סָעִיף ב אחד מהם: עבה"ט שכתב ובשא"י להציל כו' ור"ל אפילו בשא"י להציל ופשוט הוא. ומ"ש וב"י בס' בד"ה כו' כן הוא הלשון בש"ך סק"ג אבל ט"ס הוא כמ"ש בנה"מ דאחר תיבות שחולקים שוה בשוה מסיים הס"ק ג' ומכיין ואילך נדפס בטעות כאן ושייך לס"ק ה' (בבה"ט סק"ו) אחר תי' שאמר כן לפניהם צ"ל מהרש"ל שם וב"י בס' בד"ה כו' עד סוף ס"ק זה:
ד סָעִיף ב נשבע. על כך. עבה"ט ועמ"ש בס"ק ג'. ועיין בתשובת ח"ס סי' ק' שכ' דמהרש"ל ביש"ש תמה איך יאומן בשבועה להוציא מחזקת השותפים דכל מה שבידו בחזקת השותפים היא ודרכו של שותף להטריח עצמו ולא לחלוק א"כ איך יאמן בשבועה ותירץ כיון שכבר נפל ליד גייס וקרוב ליאוש אע"פ שעוסק מ"מ כולי האי ואולי תו לא הוה כמוציא מידם ע"ש ובזה א"ש מה דבסי' קע"ו בש"ך ס"ק מ"ה מבואר בשם ת' רשב"א דאי לית ליה מגו לא מהימן בשבועה ונתקשה בזה בנה"מ ולק"מ התם במלוה ליכא יאוש כו' אבל הכא אחר שנפל ביד גייס וקרוב ליאוש אע"פ שזה עומד להציל תו לא הוה חזקת ממון של שותפים ומהימן בשבועה והדין דין אמת. מיהו לפ"ז דוקא אם כבר נפל ביד הגייס אבל אם עדיין לא נפל ביד הגיים אלא שברח וכבר כתבתי (הובא לעיל סק"א) שזה אינו מועיל לקנות מן ההפקר אלא לומר חלקתי לעצמי ולזה לא מהימן בשבועה עכ"ד ע"ש עוד. ומ"ש עבה"ט והב"ח כתב דאם ליתא לשורף בפניו כו' עמ"ש לעיל סימן קע"ו סכ"ח בד"ה הציל לעצמו בנ"צ שם דנלע"ד לחלק בדין זה ע"ש.
ה סָעִיף ג ה"ז חוזר בו. עבה"ט שכ' דפועל יכול נחזור בו בו' ועיין בתשובת ושב הכהן סי' י"ג שכ' לכאורה קשה הא בדבר האבד גם פועל א"י לחזור בו כמ"ש בסי' של"ג ס"ה ובאמת בגמרא ב"ק קט"ז ע"ב בהא דמשני רבא הכא בפועלים עסקינן כ' רש"י בפועל שהיה שכיר לבעלי ספינה והיינו שיעשה מלאכת הספינה בכל מה שצריך וא"כ א"ש דהא דבדבר האבוד פועל איני יכול לחזור בו היינו אם שכר אותו לעשות מלאכה בדבר האבוד משא"כ אם שכר אותו לעשות כל מה שצריך בודאי דיכול לחזור גם מדבר האבוד אבל להרמב"ם והש"ע שכתבו השוכר את הפועל להציל קשה אך באמת לק"מ לפי המבואר בש"ע סי' שצ"ג שם בסוף הסעיף דהא דבדבר האבד שוכר עליהם דוקא אם היה מוצא פיעלים אחרים לשכור כששכר את אלו ועכשיו אינו מוצא כו' והוא מדברי ה"ה בשם הרשב"א וא"כ הכא ע"כ מיירי שלא היה מוצא פועלים אחרים דאם היה מוצא הוה כיכולים להציל דמה לי שיכולים להציל על ידי עצמם או על ידי פועלים אחרים ואינו יכול לומר לעצמי אני מציל א"ו דמיירי בשלא היה מוצא ומש"ה יכול לחזור אף בדבר האבד ומזה מוכח דס"ל להרמב"ם ג"כ כדברי הרשב"א הנ"ל ודלא כהרמב"ן והג"א שהובא בש"ך שם וגם מוכח מזה דהא דכ' הרשב"א הנ"ל שאם לא היה מוצא פועלים אחרים א"י לשכור עליהן ה"ה שיכול לחזור לכתחלה ע"ש. וכ' עוד דמה שהוצרכו הרמב"ם והש"ע לכתוב השוכר את הפועל להציל ודלא כפירש"י שהיה שכיר לבעלי ספינה לכל מה שיצטרך אף דלישנא דהש"ס משמע יותר כפירוש רש"י היינו משום דבש"ס תירץ כן רבא הכא בפועלים עסקינן ורבא לשיטתו בב"מ י"ב ע"ב דמציאת פועל בזמן שא"ל עשה עמי מלאכה היום סתם הוא לבעה"ב מש"ה פירש"י שהיה שכיר לבעלי ספינה דאע"פ שאמר ליה עשה מלאכת הספינה סתם מה שהציל מהספינה היא לבעה"ב כ"ז שלא אמר לעצמי אני מציל אבל לדידן דלא קי"ל כרבא אלא כרב פפא דבסתם הוא לעצמו דוקא בשכרו ללקט מציאות הוא לבעה"ב וכמ"ש בש"ע סי' ע"ר ס"ג א"א לאוקמי בשכרו סתם להצטרכות הספינה דא"כ אע"פ שלא אמר לעצמי הוא שלו מש"ה הוצרכו לומר ששכרו להציל עכ"ד ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.