א הַגָּה: בְּכָל דָּבָר שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ, חוּץ מִלִּדְבַר עֲבֵרָה, דְקַיְמָא לָן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵרָה (טוּר). וְדַוְקָא שֶׁהַשָּׁלִיחַ בַּר חִיּוּבָא, אֲבָל אִם אֵינוֹ בַּר חִיּוּבָא הָוֵי שָׁלִיחַ אֲפִלּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ב' דִּשְׁלוּחִין). הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: צֵא וּמְכֹר לִי קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ: קְנֵה לִי, הֲרֵי זֶה מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ וְעוֹשֶׂה לוֹ שְׁלִיחוּתוֹ וְכָל מַעֲשָׂיו קַיָּמִין; וְאֵין הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ צָרִיךְ קִנְיָן וְלֹא עֵדִים, אֶלָּא בַּאֲמִירָה בְּעָלְמָא בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ, וְאֵין צָרִיךְ עֵדִים אֶלָּא לְגַלּוֹת הַדָּבָר אִם כָּפַר אֶחָד מֵהֶם. הַגָּה: וְלָכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: קַח סְחוֹרָה זוֹ וְאֶשְׁתַּתֵּף עִמְּךָ, וְהָלַךְ וּקְנָאָהּ, לֹא יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, דְּהָוֵי כִּשְׁלוּחוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף ו').
ב עָבַר הַשָּׁלִיחַ עַל דַּעַת מְשַׁלְּחוֹ, לֹא עָשָׂה כְּלוּם; וְדַוְקָא שֶׁהוֹדִיעַ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ שֶׁל פְּלוֹנִי, לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ אוֹ הִמְשִׁיךְ, אִם נִמְצָא שֶׁעָבַר עַל דַּעַת מְשַׁלְּחוֹ בָּטֵל הַמִּקָּח וּמַחֲזִיר; אֲבָל אִם לֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא שְׁלוּחוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, נִקְנָה הַמִּקָּח וְיִהְיֶה הַדִּין בֵּינוֹ וּבֵין זֶה שֶׁשְּׁלָחוֹ.
ג טָעָה וְקָנָה בְּיֹקֶר, אֲפִלּוּ בְּכָל שֶׁהוּא, הַמִּקָּח בָּטֵל, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין, שֶׁיֹּאמַר לוֹ: לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתִּיךְ וְלָא לְעַוּוֹתֵי. לְפִיכָךְ, אִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁעָשָׂהוּ שָׁלִיחַ בֵּין לְתִקּוּן בֵּין לְעִוּוּת, אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ שְׁוֵה מָנֶה בְּדִינָר, אוֹ לָקַח לוֹ שְׁוֵה דִינָר בְּמָנֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן כְּפִי הַתְּנַאי. הַגָּה: מִי שֶׁצִּוָּה לְאֶחָד שֶׁיִּתְעַסֵּק לוֹ בְּאֵיזוֹ דָּבָר וְהוּא הוֹצִיא עָלָיו הוֹצָאוֹת, אִם הוֹצִיא עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרְגִילוּת לְהוֹצִיא עַל עֵסֶק כַּזֶּה אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר, דְּלָא אַסִּיק אַדַּעְתֵּהּ שֶׁיּוֹצִיא כָּל כָּךְ. אֲבָל אִם לֹא הוֹצִיא יוֹתֵר מִן הָרְגִילוּת, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ י'). וְאִם יֵשׁ טַעֲנָה בֵּינֵיהֶם, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ"א סָעִיף ג' וְסִימָן צ"ג סָעִיף ד'.
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא יְבָרֵר הַמְשַׁלֵּחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לִקְנוֹת לוֹ סְתָם, יָכוֹל הַמּוֹכֵר לוֹמַר שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת, וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
ה אִם הִטְעָה הַשָּׁלִיחַ אֶת הַלּוֹקֵחַ, דִּינוֹ כִּשְׁאָר כָּל אָדָם שֶׁהַמֶּכֶר קַיָּם עַד שְׁתוּת, וְזָכָה הַמְשַׁלֵּחַ בַּיִּתְרוֹן.
ו נָתַן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ קַרְקַע, וְקָנָה לוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, הֲרֵי זֶה עִוּוּת, וְהַשָּׁלִיחַ לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא בְאַחֲרָיוּת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה, וְחוֹזֵר וּמוֹכֵר לַמְשַׁלֵּחַ בְּאַחֲרָיוּת, הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָהּ בִּמְעוֹתָיו, וְהָאַחֲרָיוּת עַל הַשָּׁלִיחַ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהַמְשַׁלֵּחַ מַסְפִּיק עַצְמוֹ בְּאַחֲרָיוּת הַשָּׁלִיחַ וְרוֹצֶה בְּקִיּוּם הַמִּקָּח; אֲבָל אִם אֵינוֹ מַסְפִּיק עַצְמוֹ בְּזֶה, וְרוֹצֶה לְבַטְּלוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (רַ"ן רֵישׁ פֶּרֶק ב' דְּקִדּוּשִׁין). יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁאֵין לוֹ לַשָּׁלִיחַ לְהַחֲזִיר מָעוֹתָיו לַמְשַׁלֵּחַ, אֲבָל אִם רוֹצֶה לְהַחֲזִיר לוֹ מָעוֹתָיו הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ז הַנּוֹתֵן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ פֵּרוֹת וְיִפְסֹק עִם הַמּוֹכֵר לִתְּנָם לוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְטָעָה הַשָּׁלִיחַ וְלֹא הִתְנָה שֶׁיִּתְּנֵם לוֹ כִּשְׁעַת הַזּוֹל, וְהוּזְלוּ, הֲרֵי זֶה עִוּוּת וְהַמְשַׁלֵּחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע לֹא הַשָּׁלִיחַ וְלֹא הַמְשַׁלֵּחַ. וַאֲפִלּוּ לֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ, רַק קָנָה סְתָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּלְמִידֵי רַשְׁבָּ"א וְהָרַ"ן).
ח הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: מְכֹר מִשָּׂדִי בֵּית סְאָה, וְהָלַךְ וּמָכַר בֵּית סְאָתַיִם, הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו וְקָנָה הַלּוֹקֵחַ בֵּית סְאָה בִּלְבַד. וּמִיהוּ, הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלוֹמַר: אֵינִי רוֹצֶה לִקְנוֹת אֶלָּא סְאָתַיִם בְּיַחַד.
ט אָמַר לֵהּ: מְכֹר בֵּית סְאָתַיִם, וּמָכַר לוֹ בֵּית סְאָה, הֲרֵי זֶה מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו וְלֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ:
י אָמַר לֵהּ: מְכֹר שָׂדֶה לְאָדָם אֶחָד, וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּמְכָרָהּ לִשְׁנַיִם, מִמְכָּרוֹ בָּטֵל; שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דְּבָרָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא שֶׁמָּכַר לָהֶן בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת (טוּר).
יא אָמַר לֵהּ: מְכֹר שָׂדֶה, וְלֹא פֵרַשׁ, אֲפִלּוּ מָכַר לְמֵאָה מִמְכָּרוֹ קַיָּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁמָּכַר בִּשְׁטָר אֶחָד, אוֹ כְּשֶׁמְּכָרָם בְּב' שְׁטָרוֹת וְהֶחְתִּימָם הַשָּׁלִיחַ. אֲבָל אִם מָכַר לִשְׁנַיִם בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת, וְלֹא הֶחְתִּימָם הַשָּׁלִיחַ, מִכְרוֹ בָּטֵל.
יב עָשָׂה שָׁלִיחַ לִקְנוֹת לוֹ שָׂדֶה, וְאָמַר הַמּוֹכֵר לַשָּׁלִיחַ: עַל תְּנַאי שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לִי כְּשֶׁיִּהְיוּ לִי מָעוֹת, וְהֵשִׁיב הַשָּׁלִיחַ: אַתָּה וְהַמְשַׁלֵּחַ חֲבֵרִים בְּטוֹב תִּתְפַּשְּׁרוּ, אֵינוֹ מָכוּר אֶלָּא עַל זֶה הַתְּנַאי, וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה הַמּוֹכֵר. וְדִין הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל נִתְבָּאֵר בַּטּוּר יוֹרֶה דֵעָה סִימָן קע"ד.
א סָעִיף א ודוקא שהשליח בר חיובא כו'. בש"ע ובסמ"ע נרשם הגהות מיי' פ"ה משלוחין וטעות הוא כי לא נמצא שם דבר אלא צ"ל פ"ב משלוחין וכן הוא בד"מ וכן הוא בהגהות מיימוני שם ריש הפ' ומ"מ לפע"ד דברי הר"ב צ"ע כי המעיין שם בהגהות מיימוני שם יראה דס"ל דאפשר דקי"ל כרב סמא דהכל תלוי בין אם עושה השליח מדעתו או בע"כ דהא מסיי' שם דכיון שהשליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה אע"ג דאי בעי עביד אי בעי לא עביד כר"י עכ"ל ומ"ש שם בריש דבריו פ"ק דב"מ היכא דהשליח בר חיובא הוא לא מחייב שולחו וכו' אינו אלא פיסק' מילתא דגמרא בלישנא דרבינא וכן לקמן ס"ס שס"ח [שמ"ח] כת' הר"ב בהג"ה דאם שליח אינו בר חיובא י"א דהמשלח חייב והיינו ע"פ מ"ש כן בד"מ וז"ל פסק המרדכי פ"ק דמציעא בשם מוהר"מ דהיכא דהשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו ואם אמר א' לחברו קח לי שור מבית פ' שהוא שלי ונמצא אח"כ שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין נתחייב שולחו באחריות של שור במשיכ' השליח דהא השליח לא ידע שהוא גנוב כו' עכ"ל ולא הביא שם מי שחולק ע"ז ולפעד"נ אדרבה דעת המרדכי שפסק כרב סמא דהא מסיים שם דכיון שהשליח לא ידע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב בה דאע"ג דאי בעי עביד אי בעי לא עביד עכ"ל ומ"ש בריש דבריו אבל היכא דהשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו אינו אלא פיסקא מילתא דגמרא בלישנא דרבינא וכן מוכח יותר למעיין במרדכי שם שהוא מציין לישנא דש"ס ובאמת הרב הבין שהוא ל' המרדכי בשם מהר"מ ובמרדכי שם לא הזכיר בדין זה את מהר"מ כלל רק שבדין שבסמוך לפני זה כתב ומכאן דן רבינו מאיר כו' והבין הרב שכל זה היא מרבינו מאיר ובאמת ליתא אלא מן אבל היכא דהשליח לאו בר חיובא כו' הוא ל' המרדכי שמציין כן בש"ס ופשוט לפע"ד שהגהות מיימוני לקוחים מהמרדכי ושניהם לדבר א' נתכוונו וראיה לדברי ממ"ש האגודה פ"ק דב"מ וז"ל אי בעי עביד אי בעי לא עביד וא"ת כו' והא אי בעי לא עביד פירש ר"י כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב ה"ל כחצר דבע"כ מותיב בה ומחייב שולחו וידוע שהאגודה דבריו רוב' וכמעט כולם לקוחים מהמרדכי (גם בתשובת רשב"א סוף סי' תקע"א כתב וכן לטעמיה דרב (סמא) דהיכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שלד"ע כו' משמע דס"ל דהלכה כרב סמא) שוב ראיתי באשרי פ' קמא דמציעא כתב בשם הרמ"ה דקייל"ן כרב סמא דרבינא גופא קבלה דאין חילוק בין אם השליח בר חיובא או לא ולא משכחת שליח לד"ע אלא בחצר דבע"כ מותיב בה עכ"ל ומשמע שם להדיא שגם דעת הרא"ש כן וכ"כ מהרי"ו בתשובה סי' כ"ח בפשיטות והא פסק הר"מ הלוי באשר"י פ"ק דב"מ כרב סמא דלא אשכחן שליח לד"ע אלא בחצר כו' וכן פסק הר"ן והנ"י שם וכן נראה לפע"ד דעת הרי"ף בר"פ האיש מקדש שכתב ולדבר עברה אין אומרים שלוחו של אדם כמותו דקיימא לן אין שליח לר"ע ואם איתא שפסק כרבינא ה"ל לאתויי דהיכא דשליח לאו בר חיובא יש שליח לד"ע אלא פסק כרב סמא ולא אשכחן אלא בחצר ולא הוצרך להביא חצר דלא נ"מ אלא לענין כפל וכפל אינו נוהג ועוד דחצר פשיטא כיון דבע"כ מותיב בגוה מחייב שולחו לא הוצרך לכותבו וכן נראה דעת הטור וכן עיקר ואעפ"י שראיתי בר"י סוף נתיב כ"ח שכ' וז"ל אין שלד"ע להתחייב שולחו אלא חצר כגון לגבי גנב כי דוקא כשהשליח בר חיובא פטור שולח אבל חצר שאינו בר חיובא חייב שולחו עכ"ל נראה לי דט"ס יש בדבריו שהרי ר"י דרכו לימשך אחר דברי הרא"ש ואיך יהי' כאן נגד הרא"ש ולא יזכיר כלל דעתו אלא צ"ל ודוקא כשהשליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד פטור אבל חצר שאינו בר הכי חייב שולחו וכן מוכח ממ"ש בריש דבריו אין שליח לד"ע אלא חצר ואם איתא שפסק כרבינא הא משכחת לה טובא דחייב וכדאיתא בש"ס מאי בינייהו א"ב כהן דא"ל לישראל קדש לי גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי' לקטן לרבינא חייב לרב סמא פטור א"ו פסק כרב סמא והלכך לא משכחת שלד"ע אלא חצר וכמ"ש ואפילו את"ל שדברי ר"י הם כפשטן מכל מקום נראה לי לענין דינא כמו שכתבתי ואע"ג שטעם הרמ"ה והרא"ש וסייעתם שפסקו כרב סמא הוא מדאמרי' בש"ס רב סמא אמר קמיה דרבינא משמע דרבינא קבלה ובש"ס שלפנינו ליתא הכי פשוט שקצור לשון הוא בש"ס שלפנינו וכן מצאתי בש"ס של קלף ישן נושן כגיר' הרא"ש והר"ן וכן עיקר ועיין בנ"י שכתב דבקטן שאין לו יד כלל חייב לא נהירא לי כלל דנהי דאינו בר דעת מכל מקום הא קי"ל דאין שליחות לקטן ול"ד לחצר דהוא רשותו והוי שלוחו משא"כ קטן ותדע דהא פשיטא דקטן שאין לו יד כלל לא גרע משוטה ותנן בפ' הכונס השולח את הבערה ביד חש"ו פטור שלח ביד פקח הפקח חייב ומפרש בש"ס דקידושין פ"ב הטעם דהפקח חייב משום דאשל"ע וא"כ אמאי ברישא גבי שוטה פטור א"ו משום דלית ליה שליחות א"כ הוא הדין בקטן שאין לו יד כלל וכן כתבו התוס' והאגודה בפ"ק דמציעא להדיא חש"ו פטור משום דלאו בני שליחות נינהו ולא אשכחן דרב סמא פליג עליה דרבינא בהא ועוד דקטן דתני במתני' משמע כל קטן בין יש לו יד בין אין לו יד ואפי' הכי פטור וכן עיקר (הג"ה וע"ל סי' ל"ב מ"ש בס"ב אי אמרי' דחייב לצי"ש אע"ג דאין שליח לדבר עבירה או לא וע' בסי' כ"ח סעיף א' מ"ש בשם מהרש"ל דאפילו מי שחייב לצי"ש אי תפס מפקינן מיניה ועיין בהריב"ש סי' שצ"ב כתב ג"כ שאין תפיסה מועלת במה שאין לו בו זכות אלא לצי"ש) עיין בתשוב' מבי"ט ח"א סי' נ"ו ובתשובת רשד"ם סי' קמ"ו וק"ע:
ב סָעִיף ב עבר השליח כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' קט"ו וקכ"ז ובתשו' ר"ש כהן סי' קנ"ט וס"ג סי' ס"ה ובתשובת רא"ן ששון סי' קל"א:
ג סָעִיף ג ליתן כפי התנאי. צ"ע למה יגרע מהוא עצמו דאפילו אמר ע"מ שאין (בו) אונאה אינו מועיל וצ"ל דמיירי כגון שהוא אחר זמנו או בדברים שאין בו אונאה ודוק היטב:
ד סָעִיף ד יכול המוכר לומר כו' נראה ליד הרמ"ה מיירי דוקא שאינהו בענין דלא הוי ביטול מקח דאמרינן מסתמא התנה עמו שיהא שלוחו בין לתקן בין לעוות דמסתמא עשאו שיהא כאלו הוא עצמו אבל לא קאי אשוה מנה בדינר דמסתמא אינו שופטני שיתנה אפילו יעוות הרבה יהי' קיים ודוק וע"ל סי' קפ"ה ס"ה ודו"ק:
ה סָעִיף ה את הלוקח. הוא הדין למוכר אלא חדא מנייהו נקט ופשוט:
ו סָעִיף ו ודוקא שהמשלח מספיק עצמו כו' מפני שראיתי כאן דברים מעורבבים הוצרכתי להאריך קצת גרסי' בש"ס ההיא איתתא דיהבא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות ופסק רב נחמן זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות וכ' הרא"ש לכאורה משמע שאמר למוכר שהי' קונה לאשה כו' עד א"ו מיירי שפירש שקנה לאשה וכיון ששינה בשליחתו כו' ואין כאן מקח כלל כו' ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא מיירי שאין בידו להחזיר לכך צריך לקבל עליו אחריות עכ"ל והר"ן כ' בפ' האיש מקדש ואיכא למידק מעובדא דג"פ דא"ל זיל זבנה שלא באחריות ואמאי לא הוי ביטול מקח וי"ל דהתם השליח קנה סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו ואע"פ שהוא אומר עכשיו שלאשה קנה אין למוכר בכך כלום ולפיכך צריך לפרוע למוכר דמים והאשה ג"כ יכולה לומר תן לי מעות ור"נ ה"ק אם חפצה היא בקרקע קבל עליך באחריות כו' ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו המקח בטל עכ"ל ונ"ל דהרא"ש והר"ן לענין דינא לא פליגי רק לענין פירוש' דשמעתתא לפי שהרא"ש ודאי אלו הוי מתוקם ליה תלמודא בסתם הי' מפרש כהר"ן ולא הוי קשה מהך דקידושין דהכא בסתם שאני וכדפירש הר"ן אם היא חפצה בקרקע צריך לקנות לה באחריות אף שיש לשליח מעות כיון דקנה סתם והמקח קיים לגבי מוכר הוא הדין נמי אם היא חפצה בקרקע צריך לקנות לה באחריות רק דלא הוי מתוקם להרא"ש תלמודא בסתם כמו שהוכיח לכך מוקי לה בדפירש והוי קשה ליה דלהוי בטול מקח כהך דקידושין כקושיות הר"ן ולכך קאמר דמיירי שאין לשליח מעות הא אם יש לשליח מעות צריך לחזור למשלח מעותיו והר"ן לא משמע לי' דמיירי תלמוד' בשאין לשליח מעות לכך מוקי תלמודא בסתם והיא חפצה בקרקע דאלו בדפירש אע"ג דהיא חפצה בקרקע אם ירצה יחזיר לה מעותיה זהו הנראה לפע"דנ להשוות דברי הר"ן והרא"ש יחד ולפ"ז דברי מור"ם אינם מכוונים שבתחלה כתב ודוקא שהמשלח מספיק עצמו כו' וזה מיירי דוקא בסתם דאלו בדפירש אף כי מספיק עצמו יכול השליח לבטלו ולהחזיר לו מעותיו וכן מוכיח בודאי הר"ן אלא ודאי מיירי בסתם ואח"כ כתב וי"א דוקא שאין לשליח כו' אבל אם רוצה להחזיר מעותיו הרשות בידו והם דברי הרא"ש. והרא"ש לא כ' כן אלא בדפירש אבל בסתם כיון דהמקח קיים לגבי מוכר הוא הדין דקיימא לגבי משלח ואם היה רוצה צריך לקנותו לו באחריותו כמו שכתבתי ודוק היטב (ג"ז כ' בימי חורפו):
ז סָעִיף י ומכרה לשנים כו' עיין בסמ"ע ס"ק י"ז ועיין בב"ח שכ' ג"כ שהעיק' בהרי"ף כהטור ע"ש:
א סָעִיף א בכל דבר שלוחו של אדם כמותו (הגה הטור כתב בר"ס זה דין איסור להשתתף עם העכו"ם ושאם נשתתף עמו מותר לקבל ממנו שבועתו משום הפסד ממנו ואח"כ כתב דאסור לעשות סחורה בנבילות וטרפו' ואם עבר כו' וכל זה שייך להל' שותפות והמחבר השמיטו כאן וסמך אמ"ש דין שותפות עם העכו"ם וקיבל שבועתו בס"ס קע"ו ובא"ח סי' קנ"ו ובי"ד סי' קמ"ז ע"ש ואיסור סחורה בנבילות אמ"ש בי"ד סי' קי"ז גם כתבו המחבר בסי' קע"ו סי"ב דאם עבר א' מהשותפין ועשה סחורתו בנבילות וטריפות דהשכר לאמצע ושאם הפסיד הפסיד לעצמו כיון דיש בו איסור מחשב שינוי ויאמר האחר לא ניחא לי בשותפות דהוי באיסור) בפרישה כתבתי דילפינן בגמרא מגירושין ומדין קרבן פסח דכתיב בהו שליחות בתורה ולא הוה שני כתובים הבאים כא' כי לא ראי זה כראי זה וצריכים לתרווייהו ע"ש ומאתם גם אתם דכתיב גבי תרומה ילפינן דשליחות דנלמד מגיטין וקרבן בעינן שיהיה להשליח דומיא להמשלח וכמ"ש הטור והמחבר דינו בסי' קפ"ח אבל אי לאו דנלמד דשלוחו של אדם כמותו מגיטין וקרבן לא הי' מוקמינ' לאתם גם אתם אדין שליחות או לא הוה אמרי' דהשליח צ"ל דומיא להמשלח משא"כ עתה דאמרי' בן מכח יתורא וכמ"ש בפרישה בסי' קפ"ח:
ב סָעִיף א חוץ מלדבר עבירה. דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו לכך אין המשלח חייב אבל אם אין השליח בר חיובא לא שייך האי טעמא:
ג סָעִיף א אלא באמירה בעלמא. ואע"ג דבקידושין ובגירושין אין מעשיו קיימין כשלא נתן כסף הקדושין או הגט בפני שנים וכמבוא' בא"ע סי' כ"ז ול"ה התם לאו מטעם שליחות הוא דהא איהו עצמו כי נתנן מידו בעי נמי שיתנם בפני שנים ומטעם דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים:
ד סָעִיף א אלא לגלות הדבר כו'. ז"ל הגמרא לא איברי סהדי אלא לשקרא פירוש לענין אם יש בפירה ביניהן:
ה סָעִיף א לא יכול לחזור בו. היינו המשלח ולענין השליח נתבאר דינו לקמן בסימן קפ"ג סכ"ד:
ו סָעִיף ב שמשך או המשיך פי' כשקנה השליח ומשך או מכר והמשיך למי שלקח ממנו:
ז סָעִיף ג שעשאו שליח בין לתיקון בין לעיוות כו' בס"ב בעבר על דעת משלחו לא כתב שאם התנה עמו בין לתיקון בין לעיוות דלא מצי הדר ביה דשם מיירי דשם בפיו לעשות כך וכך והוא עבר על דבריו ותו לא שייך לומר שהתנה עמו בין לתיקון כו' כיון ששם בפיו לעשות כך וכך ועד"ר:
ח סָעִיף ד שהתנה עמו בין לתיקון כו'. אע"פ שהמשלח טוען ברי והמוכר המוחזק שמא מ"מ אמרי' ביה המוציא מחבירו עליו הראיה כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' רכ"ג ורכ"ד וגם יש סברא לזה דמסתמא התנה השליח עמו שיהא שליח אפילו אם יעוות כדי שלא יתחייב בתיקון שליחותו אם יעוות מאחר שאינו מקבל שכר על שליחותו משא"כ לקמן סי' קפ"ה וע"ש:
ט סָעִיף ה דינו כשאר כל אדם כו' וכ"כ הטור והמחבר לעיל ס"ס ק"ט בב"ד שמכרו ע"י שליח ע"ש אבל אם מכרו הב"ד בעצמן מנכסי הלוה כדי לפרוע למלוה פסק שם דגם אם נטע' הלוקח בכ"ש המקח בטל דגם הלוקח סמך אב"ד ולא שם לבו לחקור כמה הוא שוה משא"כ כשהלוקח או המוכר יש לו עסק עם שליח של ב"ד ועפ"ר ולא כמ"ש בע"ש ז"ל לעולם הוא אינו סומך במקחו על המוכר לו כו' כמו אם הב"ד הם המוכרים עכ"ל ולשיטתיה אזל דפסק כן בסימן ק"ט ס"ה וכרמב"ם דס"ל כן גם בב"ד שמכרו אבל הר' יונה והרא"ש פליגי בזה עליו וכמ"ש הטור בשמם בסי"ב והביא' מור"ם שם בהג"ה בס"ה וא"כ לא ה"ל לע"ש לתלות דין זה דקנה משליח בדין הקונה מב"ד דבקנה מב"ד רוב הפוסקים לא פסקו כן ובקנה מהשליח רוב הפוסקים ס"ל דאין הלוקח יכול לבטל המקח וכמ"ש ודו"ק:
י סָעִיף ו והשליח לוקח אותה לעצמו. פי' ישאר בידו כמו שלקחה בלא אחריות וא"צ קנין חדש והטור מסיק וכתב ע"ז דהראב"ד כ' שכן הדין בכל שליח שעיוות שאם ירצה המשלח לקיים המעשה יתקיים וצריך השליח לתקן מה שעיוות ומה שאמרו דאם עבר השליח אדעת המשלחו דהמקח בטל היינו כשאין המשלח מבקש שיקיים המעשה אבל אם רוצה מחוייב השליח לתקן לו העיוות והרמב"ם והרא"ש מחלקים וכתבו דאם הודיע להמוכר שהוא שליח ויכול לברר שלא א"ל בין לתיקון בין לעיוות אז המכר בטל ואין להמשלח דין עם השליח אלא שהשליח חוזר ומוציא מעותיו מהמוכר ואי לא הודיעו כלל שהוא שליח אלא קנהו ממנו סתם ס"ל שאין כופין המוכר לחזור ולבטל המקח ודין זה מיירי בגמ' שלא הודיעוהו ואז אין יכולין לכפות להמוכר לבטל המקח כי המוכר יאמר אין לי עסק עם המשלח ומ"ה אמרו דצריך השליח לתקן העיוות א"נ מיירי בהודיעוהו להמוכר שהוא שליח אלא שאין המשלח יכול לברר שלא עשאו שליח בין לתיקון בין לעיוות יכול המוכר לומר שעשאו המשלח שליח אפי' לעיוות והמקח קיים והשליח צריך לתקן העיוות למשלח כיון שהוא מודה שלא עשאו שליח אפילו לעיוות כל זה הוא דעת הרמב"ם והרא"ש וכ"כ הטור בשמם וכמ"ש המחבר הני חלוקים לפני זה בס"ב וד' והמחבר קצר כאן במקום שהי' לו להאריך:
יא סָעִיף ו הואיל וקנה אותה במעותיו. כ"כ הרמב"ם ועד"ר שם כתבתי דר"ל לאפוקי אם קנאה השליח במעות של עצמו דאז לא הי' צריך לתקן להמשלח העיוות דה"ל כמו מי ששולח לחבירו לקנות לו סחורה ידוע והלך וקנאה לעצמו במעותיו דמה שעשה עשה אלא שנקרא רמאי וה"נ לא הי' צריך לתקן להמשלח העיוות:
יב סָעִיף ז שיתנם לו כשעת הזול. המחבר נקט ל' הרמב"ם ובטור מבואר יותר ז"ל הנותן מעות לחבירו ופוסק עמו שיתן לו פירות כל השנה כשער של עכשיו דקי"ל (בי"ד סי' קע"ה) שצריך להתנות עמו שאם יוזלו מאשר הן עכשיו שיתנם לו כשער הזול ואם לא התנה צריך שיקבלם כשער שהן בשעת נתינת המעות ואם יחזרו בו צריך לקבל עליו מי שפרע (לקמן סי' ר"ז [ר"ד] נתבאר דינו) ואם פסק ע"י שליח וטעה השליח ולא התנה כו':
יג סָעִיף ז לא השליח ולא המשלח כו' הטעם דהמשלח יאמר לתקוני שדרתיו כו' והשליח מה יעש' כיון שחוזר בו המשלח ואדעת' דהכי לא נתן המעו' שישאר המקח לנפשו ועמ"ש בסימן קפ"ג בסמ"ע בס"ד בסק"י:
יד סָעִיף ז ואפילו לא הודיעו שהוא שליח כו' ואע"פ שכבר נתבאר שכל שלא הודיע השליח להמוכר שהוא שלוחו אזי המקח קיים ה"מ כשעשה עם המוכר קנין גמור משא"כ זה שלא נתן אלא מעות על המקח והמעות אינן קונות כמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ח אלא שהחכמים תקנו שהחוזר יקבל עליו מי שפרע ואכזה שהוא אונס לא תקנוהו:
טו סָעִיף ח הרי זה מוסיף על דבריו. כלומר אין זה נקרא עובר על דברי המשלח לאמר שיוכל לחזור בו המשלח בכולו אלא מוסיף על דבריו הוה דמכר יותר ממה שא"ל למכור והמקח קיים במה שצוהו להשליח ובמותר לבדו הוא חוזר מיהו הברירה ביד הלוקח וכדמסיק:
טז סָעִיף ט הרי זה מעביר על דבריו. דכיון דא"ל מכור לי בית סאתי' גילה דעתו שצריך מעות כדי בית סאתים והשתא דמכר לו בית סאה יצטרך למכור גם בית סאה שניי' ונמצא שירבו עליו שטרות המכירה ולא ניחא ליה לאינש בזה משא"כ אם מכרם יחד בפעם אחת דאז היה מכרם שניהם בשטר א':
יז סָעִיף י ומכרה לשנים ממכרו בטל הב"י כ' דלגיר' ר"ח ורי"ף אפי' מכרן להן בשטר א' מיקרי מעביר על דבריו דהרי קפיד ואמר לא' דגילה דעתו דלא ניח' ליה להיות עסק עם הרבה בני אדם לבא עמהן בדינא ודיינ' אם יבא עליהן ערעור וכתב שזהו דלא כמ"ש הטור בשם הרי"ף ועד"ר שם כתבתי דהטור ס"ל שגם להרי"ף דינא הכי ע"ש:
יח סָעִיף יא ולא פירש ר"ל שלא פי' דבריו ואמר מכור לאחד אלא א"ל סתם מכור שדה שלי:
יט סָעִיף יא או כשמכרם בב' שטרות כו' זהו דעת ר"ת שחילק בין החתימם השליח דאז לא ישאר לו טירח' להמשלח ובין אם לא החתימם וכמ"ש בדרישה בשם ר"ת והב"י תמה על הטור שלא חילק בזה ובדרישה כתבתי שתמיהתו אינו תמיה כי הטור ס"ל כר"י שלא רצה לחלק בזה אלא חילק בין אם מכרם בב' שטרות דאז אפי' אם החתימם השליח המכר בטל אפי' אם לא גילה המשלח דעתו שקפיד בזה ובין אם מכר בשטר אחד ע"ש וכתבתי בדרישה והוכחתי מהגמרא דדברי ר"י הם עיקר וא"כ יש לתמוה על המחבר שכ' כחן להלכה דאפי' אם מכרם בב' שטרות המקח קיים אם החתימם השליח וגם תימה על מור"ם שלא הזכיר דעת ר"י כלל ובד"מ כתבוהו סי"ד:
כ סָעִיף יב נתבאר בטור י"ד כו' ע"ש בס"ג דכ' המחבר דהפירו' שאכל יוצאת בדיינים והטור כאן ושם כ' דהוה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינים וכ' עליו ב"י שם בי"ד ז"ל ואע"ג דמהאי עובדא אמרי' שם דעבד רבינא עובדא ואפיק פירי כשיטת הרא"ש והתוס' קי"ל דלא מטעם ריבי' קצוצה אפיק אלא משום דהוי מחילה בטעות כו' "עד ומתוך דברים אלו נתבאר דמש"כ כאן ואינה יוצא' בדיינים היינו מטעם ריבית אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה והוא לדעת התו' והרא"ש והראב"ד כו' עכ"ל ב"י שם גם כאן כ' כעין זה וע"ש בדרישה וגם בכאן כתבתי דדברי ב"י דחוקים הם דאיך סתם הטור וכ' בשני המקומות הנ"ל דאינה יוצאה בדיינים כיון שעכ"פ יוצאה בדיינים מטעם מחילה בטעות וכנ"ל לסברתו וכתבתי שאף שהרא"ש כ' אהאי דרבינ' הנ"ל דמשום מחיל' בטעות יוצאה בדיינים לא כ"כ אלא לשיטת התוס' אבל הוא עצמו לקח שטה אחרת וס"ל כרב אשי כי שם בפ' א"נ (דף ס"ז ע"ב) הביא הא דאמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דמסלקי אם אכל טפי מכשיעור זוזי לא מפקי' ליה וכן עש' רב אשי עובדא אפי' ביתומי' קטני' כו' וע"ש מ"ש הרא"ש שסעוד עליו דס"ל דר"א פליג ארבינ' וק"ל היכי דפליגי רבינא ור"א הלכ' כר"ח ע"ש בדרישה שהארכתי בזה בתוכחו' וכתבתי שם דס"ל להרח"ש דעובד' זו דאת ונוולא לא הוי ביה מחיל' בטעות דלא שייך מחילה בטעות כ"א כשמתחיל' הענין נעש' בהלוא' משא"כ עובדא הנ"ל דמתחילת הענין נעשה בזביני וראייה לזה דשם בשמעתין (סוף דף ס"ו) בדין לוה לחבירו על שדיהו וכו' דקאמר ר"נ הדרא ארעא והדרא פירי הקשה לרבי נחמן אהדדי דאמר בהמוכר פירות דקל לחבירו כו' ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקי' ומשני התם זביני הכא הלואה עכ"ל ע"ש ודוק:
א סָעִיף א בכל דבר שלוחו של אדם כמותו. כת' בתוספות רי"ד (דף מ"ב) דקידושין ז"ל יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ולאו מלתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שכותב בגט אנא פ' פטרי' פ' וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו וכן בתרומה הוא נותן והתרומ' מפירותיו וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה ה"נ יכול לו' לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות עכ"ל וקשיא לי דהא בשליחות לדבר עבירה אי לאו דגלי קרא דאין שליח לדבר עבירה הוי לי' בדין שליחות ואע"ג דאין המשלח עושה כלום ולשמאי הזקן ס"ל דעושה שליח להרוג דשליח של אדם כמותו כדאי' רפ"ב דקידושין ואין המשלח עושה כלום: והנראה לענ"ד בזה כיון דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשי' דאז ה"ל מעשה שלוחו כמותו אבל במידי דליכא עשי' לא אמרינן שליח של אדם כמותו וכמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים (דף ע"ב) בהא דעושה שליח להפר נדרי אשתו דפריך בגמרא והא לא שמיע ליה. וכת' שם ז"ל משמיעת האפוטרופוס אינו כשמיע' הבעל ואע"פ שעשאו שליח להפר דמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות עכ"ל ומש"ה בפסח וקידושין וגירושין ה"ל מעשה שליח כמותו וכאלו הוא בעצמו שחט הפסח וכן בקידושין וגירושין כאלו הבעל עצמו נתן הק' או הגירושין וכן למ"ד יש שלד"ע דהוא במידי דמעשה ושייך מינוי שליחות אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין הנחה זו שהוא עשי' חשוב כאלו המשלח עשה הנחה זו אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח כיון דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ומש"ה בציצית ותפילין וסוכה נהי דה"ל עשיית השליח כעשיית המשלח כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו אבל בפסח וקידושין וגירושין שחיט' הפסח ומעשה קידושין וגירושין דה"ל כאלו עשה הוא הרי הוא נגמר המעשה ודו"ק ותשכח דהכי הוא ברירא דהך מלתא:
ב סָעִיף א חוץ מלדבר עבירה. בשו"ת נודע ביהודא בחלק אה"ע העלה בגט שניתן ע"י שליח בעל כרחה דאינו גט כלל כיון דהיכא דאין שלד"ע המעשה בטל וכמ"ש תוס' פ"ק דמציעא (דף י"א) וכיון דאיכא חרם ר"ג הוי ליה שלד"ע: ולענ"ד נרא' דהיכא דעושה שליח סתם לגרש ושיהי' ידו כידו ועשייתו כעשייתו והשליח נתן לה הגט בע"כ דכה"ג שפיר הוי גט כיון דיד השליח כיד המשלח בעיקר הגט ומה שנתן לה בע"כ ועבר בחרם ר"ג ה"ל כאלו עשה עבירה מדעתו וכל כה"ג עיקר השליחות לא בטל וכמ"ש כיוצא בזה במשנה למלך פ"ג מגניבה גבי טביחה דיש שלד"ע ואם עשאו שליח לשחוט בשבת דגבי שבת אשלד"ע בטל השליחות לגמרי ואם עשאו שליח בסתם לטביחה והלך השליח וטבחו בשבת דבזה כיון דלא עשאו שליח לזה גוף השליחות לא בטל וע"ש. וא"כ נרא' דה"ה אם עשאו שליח בסתם לגרש ושליח מדעתי' דנפשי' נתן לה הגט בע"כ דבזה עיקר השליחות לא בטל כיון דכבר נעש' שלוחו לגירושין וחרם ר"ג גבי קידושין אינו אלא כמו איסור אחר והגם שמדברי השו"ת הנזכר שסתם דבריו בזה אינו מחלק בכ"ז אמנם לענ"ד נרא' כמ"ש דדוקא היכא דעשאו שליח לכך לגרש בע"כ אבל בסתם לא מיבטל השליחות וניחא לי בזה מאי דקשיא לן דברי השו"ת הנז' בהא דקי"ל שליח עושה שליח אפי' עד מאה והכין הלכ' מרווח' בישראל ואלו גבי קידושין כ' באה"ע סי' ל"ו דאין שליח עושה שליח ומשום דמילי לא מימסרי לשליח והוא מדברי המרדכי פ"ב דקידושין ז"ל פסק הקדוש מרדוש דהעושה שליח לקדש כו' אפילו איתנס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרי לשליח ואע"ג דגבי גט קי"ל שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט וה"נ איכא מסירת הטבעת לא דמי דגבי גט אשה מתגרש' בע"כ ומיד כשהגיע הגט ליד השליח הרי היא כאלו מגורשת הלכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרש בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קידושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הלכך ה"ל מילי עכ"ל וכיון דהאידנא בתר חרם ר"ג גם בגירושין אם לא תאבה האשה אינה מגודשת כיון דאשלד"ע א"כ מ"ש גירושין מקידושין. ולפי מ"ש דכל שנותן ליד השליח בסתם ועושה אותו שליח בסתם לגרש ה"ל ידו כיד הבעל ואם עובר ונותן בע"כ שפיר מתגרשת ניחא ודו"ק: והנה ראיתי שם בשו"ת הנז' תשובת הרב הגאון מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל. וז"ל ותימה מאד על התו' שכתבו בחד תירוצא דהיכא דא"ש לד"ע הקידושין בטל קשה הרי מתני' מפורשת האומר תן שחרור זה לעבדי לא יחזיר וקיי"ל כרב יהודה דמשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ היכי משוחרר הא אין שלד"ע וכת' עלה הרב הגאון בעל המחבר שו"ת הנז' ז"ל ומה שהביא מתן שחרור זה לעבדי דבר זה מביא לידי גיחוך וכי שליח המשחרר הוא זה והוא אינו אלא שליח של העבד להיות זוכה לו שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות וכו' ע"ש ובזה כת' נמי לדחות דברי תשובת הדב הנז' מהאי דחמש נשים המתקדשות בכלכלה של פירות שביעית וקבלה א' בעד כולם והתם נמי כיון דאסור לקדש בפירות שביעית ה"ל שלד"ע. ונדחה ממילא בזה דהתם נמי שלוחה של המתקדשות איהי ולא שליח של המקדש וע"ש. ולי נראין דברי הרב מוהר"ר יצחק הלוי ז"ל דכל כה"ג נמי שליח של המשלח והוא הנותן הוי לפי מה שמבואר בתוס' פרק א"נ (דף ע"א) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא וז"ל תימה אמאי לא הוי ריבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפי' מקבל הנכרי ריבית שהרי נעש' הישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מיד נכרי וי"ל דאפי' שיוכל לזכות לחבירו במציא' הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי דאם הי' הנכרי מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לתבירו השתא מיה' שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו ללוה ע"י זה אין לו כח לזכות שא"כ הי' הישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו לישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן שליחות לנכרי עכ"ל. ומבואר דכל היכא דהנותן אינו מפקיר הדבר שנותן ה"ל שלוחו של הנותן לזכות לחבירו וכל היכא דליכא תורת שליחות וכגון לנכרי לא מהני זכייתו לחבירו וא"כ ה"ה בכה"ג כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה וה"ל שלוחו של הרב לזכות לעבדו וא"ש לד"ע ובזה נמי ממילא קמה גם נצבה ראייתו מחמש נשים המתקדשות בפירות שביעית וע"ש בסי' קס"ג סק"א. אלא דבעיקר הדין נרא' כדברי הרב הגאון בעה"מ שו"ת נ"ב וכמ"ש תוספות פ"ק דמציעא דהיכא דאין שלד"ע מיבטל השליחות לגמרי ומה שהביא ראי' משחרור נראה כיון דעלה אמרו שם בגמרא פ"ק דגיטין (דף י"א) דתן כזכי וכתבו שם תוספות דלא אמרינן תן כזכי אלא בחוב ולא במתנה ושחרור הוי כחוב דאי לאו דעביד ליה נייח נפשי' לא שחררי' וע"ש וכיון דאינו משחררו בחנם אינו עובר בעשה וכמו שכתב הרשב"א דמשחרר עבדו אינו עובר בעשה אלא כשמשחררו בחנם ועיין בדברי הרב המגיד פ"ט מזכי' ומתנה בהא דכת' הרמב"ם אמר פ' עבדי עשו אותו בן חורין כו' כופין את היורשין ומשחררין אותו וז"ל וכבר הקשו המפרשים ז"ל כיון דקי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונתבאר פ"ט מה' עבדים היאך שומעין לו לעבור על דברי תורה והרב' דברים נאמרו בזה וכת' הרשב"א ז"ל ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעוש' לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברים בעש' לא מחזקינן וכיון שכן הרי כמוכרו לו ומה שאסר' תורה לשחרר עבדים בלא גמילת טובה אלא ברצון הלב והלב יודע אם לחסד אם לגמילות כנ"ל עכ"ל. וא"כ ה"נ כיון שאמר תן שחרור זה לעבדי אחזוקי אינשי בעברי בעשה לא מחזקינן ומה"ט ניח' דאמרי בי' תן כזכי כיון דודאי לא עבר בעשה וע"כ משום איזו טובה משחררו וה"ל כחוב ומש"ה תן דידי' כזכי ומה דמייתי ראי' מחמש נשים המתקדשות בכלכלה פירות שביעית וקבל' אחת מהן בשביל כולם נרא' לפי מ"ש בסי' שמ"ח סק"ח דשלח שלוחו לגנוב אדעתי' דידי' ואדעתי' דמשלחו להיות שותפין בגניב' דאע"ג דאין שלד"ע היכא דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ע"ש בשם רש"י פ"ק דמציעא (דף ח') וא"כ ה"נ כיון שזכת' לנפשי' זכת' נמי לחברותיה. והנה ראיתי בשו"ת הנז' חלק אה"ע סי' ב' שכת' דלפי סברת הרא"ש בגיטין גבי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דאפי' עשאו שליח וכת' הרא"ש הטעם אף דבכל התור' כול' שליח של אדם כמותו משום דלאו כל כמיני' לשוי' שליח במקום שחב לאחרים ובזה אמרתי דין חדש מה שלא נזכר עדיין בשום פוסק דאפי' קודם חרם ר"ג ולדינא דגמרא דמגרש אדם אשתו בע"כ מ"מ ע"י שליח אי אפשר לגרש בע"כ דאי אפשר לשוי' שליח לחוב לאשה עכ"ל ונרא' דלפי מ"ש בש"ע סי' ק"ה סעיף ג' דאם הלו' אומר לאדם זכה כו' אין אחד מבע"ח יכולין לגבות שכבר זכה בהם אחר ע"ש ושם סק"ג כתבנו הטעם דאע"ג דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני אפי' שוי' שליח וכמבואר שם בש"ע. ומשום דנכסי הלוה אינון ויכול אדם לעשות בשלו מה שירצ' וה"ה דיכול להקנותן ע"י שליח אע"ג דחב לאחרים ודוקא תופס לבע"ח הוא דלא מהני ע"י שליח דכיון דאכתי לאו דידי' נינהו אלא אחר שיתפוס וע"ש והא דאשה לאומר הלוה זכה דמי כיון דהתורה נתנה לו לבעל רשות לגרש בע"כ ויכול לחוב אות' ה"ה דיכול נמי ע"י שליח לחוב אות':
א סָעִיף א אפי' לדבר עבירה עש"ך ס"ק א' שכתב דלא הוצרך להביא חצר דלא נ"מ רק לענין כפל כו' ודבריו תמוהין דהא נ"מ הרבה דקיימא ברשותיה לענין אונסין ושינוי קונה וכיוצא הרבה בדבר שנעשה עליו גנב עוד הקשה על הנימוקי יוסף שכתב דבקטן שאין לו יד כלל דמחייב שולחו הא אין שליחות לקטן ומהא דהשולח את הבעירה כו' והוא תמוה דהיה לו להקשות כן ג"כ על תוספת דשבועות ד"ג ד"ה על הזקן שתים שכתבו וז"ל מדלא קאמר איש דאמר לקטן ולנכרי אקפי לי גדול והיה לו להקשות הא אין שליחות לקטן ולעכו"ם וע"כ צ"ל דבשליח לדבר עבירה טעמא אחרינא איכא דנחזי אנן במעילה וטביחה ומכיר' ושליחות יד דרבי בהו רחמנא שליחות לד"ע דחייב אפי' עשאו ע"י קטן כמבואר במעילה דכ"א וע"כ צ"ל הטעם דכיון דבהנך דנתרבה בהו שליחות לד"ע לאו מאתם גם אתם ילפי' (") אלא מקראי אחריני דכתיבה בהו ממילא לא צריכין בהו שיהי' השליח דומיא דמשלח דהנך דוקא דילפי' שליחות דידהו מתרומה בעינן שיהיה השליח דומיא דמשלח מקרא דאתם גם אתם משא"כ במעילה ואינך ולפ"ז י"ל גם בהא דנפקי להו מחצר שליח לד"ע כגון באינו בר חיובא לרבינא או במידי דבע"כ מותיב בה לרב סמא דאפי' אם עשאו ע"י חש"ו ועכו"ם שאינן בר שליחות דחייב המשלח דהא הריטב"א בקידושין דף מ"ב כ' דהא דאין שליח לד"ע לאו מטעמא דדברי הרב הוא ע"ש וע"כ צ"ל הטעם הוא דבאמת אין שליח לד"ע דהוא מטעם דאיכא למילף תרומה רק לענין שיהי' המעשה קיים משא"כ בשליח לד"ע דחייב המשלח בעונש כאלו עבר אלאו שיש בו מעשה זה לא מצינו למילף מתרומה ותדע דהא לרוב הפוסקים אפי' בשליח לד"ע המעש' קיים ואפ"ה המשלח פטור מעונש וכן הוא בתוס' ב"מ דף י' בד"ה דאמר לישראל לתירוצא קמא ע"ש אלמא דעיקר מה דלא מצינו למילף שליחות לר"ע מקראי דתרומה וקידושין הוא רק לענין דלא לחייב שולחו בעונש אבל לענין שיהיה המעשה קיים ילפינן אפי' לד"ע וכיון דקיום המעשה וחיוב המשלח שני עניינים נפרדי' הם וחיוב המשלח לד"ע באין בר חיובא לרבינא ובע"כ לרב סמא מקראי דחצר דכתי' גבי גניבה דמחייב המשלח נפקי לה כל שהוא דומיא דחצר דהיינו שאינו ב"ח לרבינא כו' אפי' הוא ע"י קטן או עכו"ם חייב המשלח כיון דגבי חיוב המשלח לא כתיב מיעוטא דגם אתם והא דאין שליחות לקטן היינו דוקא לענין שאין המעשה של שליח קטן ועכו"ם קיים כגון בקידושין וקנין אבל בדבר שהמעשה א"א להתבטל כגון שאמר לקטן אקפי לי גדול חייב המשלח והא דהקשה מהשולח את הבעירה אישתמיטתיה דברי הריטב"א הביאו השיטה מקובצת ב"מ ד' י' שכ' דמיירי דוקא בלא אמר להזיק אבל באמר להזיק באמת חייב אף בקטן ע"ש וס"ל להנימוקי יוסף כהריטב"א ועמ"ש סי' שמ"ח שלא יקשה מאמירה לעכו"ם שבות ע"ש אמנם בתו' ב"מ ד' י' בד"ה אשה ועבד מוכח כהש"ך והתי' לשיטתייהו אזלי דס"ל דאשלד"ע הוא מטעם דברי הרב כו' ולפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל על הש"ך דהא יש נ"מ הרבה לענין אונסין וכיוצא ולפי הנ"ל א"ש דלענין קיום המעשה שפיר יש ללמוד שליח לד"ע משאר שליחות ואפילו ע"י מי שהוא בר חיובא המעשה קיים ולזה לא היה צריך להביא הא דרב סמא בכ"מ לענין קיום המעשה ולא הוצרך ללמוד מחצר לענין גניבה במי שאינו בר חיובא לרבינא כו' רק לענין חיוב עונש להמשלח הוא לחייב המשלח בעונש הכפל וכיון דכפל אינו נוהג לא היה צריך להביאו אך הוא קשה דא"כ בעשה שליח לגנוב יהיה המשלח חייב באונסין כיון דהמעשה קיים אף בשליח לד"ע א"כ קנהו המשלח להגניבה לענין אונסין אלא ע"כ דאף חיוב האונסין מכלל חיוב עונש הוא ואין על המשלח חיוב עונש כנ"ל:
ב סָעִיף א וכל מעשיו קיימין. וזהו דוקא ע"י מי שהוא בר שליחות אבל ע"י עכו"ם וחש"ו שאינן בתורת שליחות אין המקח קיים נגד המשלח בין שהוא מוכר בין שהוא לוקח כמבואר בסימן קפ"ח ונלמד מתרומה דכתיב גם אתם דבעינן בן דעת ובן ברית אמנם נראה דבתרומה דוקא אם אמר לקטן צא תרום והקטן קרא שם תרומה אין תרומתו תרומה אבל אם ציוה לקטן לתרום והמשלח אמר התבואה שיפריש קטן זה ויקרא לו שם תרומה יהיה תרומה על מותר התבואה הוי תרומה דהא תרומה ניטלת במחשבה ואמר אם מחשב ואמר אם ירדו גשמים יהיה זו תרומה על זו הוי תרומה כדמוכח בעירובין דף ל"ז דלא שקיל וטרי התם רק אי אמר אם ירדו גשמים יהיה זו תרומה ואם לא ירדו גשמים יהי' זו תרומה אבל באמר לכשירדו גשמים יהיה זה תרומה על זה ודאי דהוי תרומה וה"נ מה לי אם אמר כשירדו גשמים או מה שיפריש הקטן או הקוף יהי' תרומה ואפילו ברור' ל"ש כשאומר שהתרומה יהי' חל להבא כשיתברר כמבואר במהרי"ט חח"מ סי' כ"ג ובריש פ"ח דמעשר שני וכן במוכר ולוקח ע"י שליח שאינו בתורת שליחות נראה דדוקא בשליח דלוקח שעשה משיכה ע"י השליח שאינו בר שליחות לאו כלום הוא ואפילו מסר אח"כ השליח החפץ להלוקח ומשך בעצמו שלא בפני המוכר משיכתו לאו כלום הוא דהא לא אמר המוכר ללוקח משוך וקני רק להשליח ואפילו משך בפני המוכר מ"מ לא היה דעתו לקנות במשיכה זו רק במשיכה שעשה השליח ומשיכת השליח לא מהני וכן מוכר שאמר לשליח קטן צא מכור והמשיך לאו כלום הוא אבל אם המוכר מסר החפץ לקטן ועכו"ם למסרו להלוקח ואמר או כתב על ידם להלוקח שילך וימשוך ויקנה בשם המוכר מהני משיכת הלוקח דהא אפילו בגט מבואר באה"ע סימן קמ"א סעיף ל"ה דאפילו לשלוח גט ביד עכו"ם ליתן לישראל ומינה בכתבו הישראל לשליח דכשר דהכותי מעשה קוף בעלמא עביד וה"נ השליח מעשה קוף בעלמא עביד שהוליך הדברים שאמר המוכר להלוקח שימשוך הלוקח ויקנה ואפילו החולקין שם נראה דמודים הכא בקנין אמנם בעינן שיאמר לשון דמהני דהיינו לך משוך וקני אבל אם כתב ואמר ימשוך ויקנה הוי כאומר משוך ותקנה דלא מהני כיון דמשמע להכא כמבואר בסי' קצ"ז וכן אם נתן לשליח כסף לקנות קרקע קנה המשלח דהשליח מעשה קוף בעלמא עביד להוליך המעות להמוכר לקנות בו:
ג סָעִיף א לא יכול לחזור. וה"ה אם אמר קח סחורה סתם במעותיך ואשתתף עמה אפילו לא ייחד לו שום סחורה נעשה שותף תיכף כשקנה אכן אם קנה סחורה יותר מן הרגילות דודאי לא אסיק אדעתי' דמשלח ליתן מעות כ"כ א"י לכפות להמשלח כעין שכתב בהג"ה סעיף ג' ע"ש. ועסמ"ע שכתב דהיינו המשלח וכו' ולכאורה קשה דהא ודאי קודם שקנה הסחורה אף המשלח יכול לחזור ולבטל השליחות כיון דמיירי דעדיין לא נתן מעות כמבואר בתשו' הרשב"א ע"ש ואחר שקנה בשם המשלח אף השליח א"י לחזור בו דדוקא קודם שקנה יכול השליח לחזור בו ולומר לעצמי אני קונה אבל אחר שקנה בשם המשלח שוב א"י לחזור בו וקנהו המשלח כמבואר בסי' קפ"ג לכ"נ כוונת דבריו דעיקר החילוק שבין חזרת המשלח לחזרת השליח הוא רק לענין ביטול השליחות שלא בפניו דהשליח שביטל השליחות בפני עדים שלא בפני המשלח קודם שקנה ואמר לעצמי אני קונה מהני כמבואר בסי' קפ"ג ואלו המשלח שביטל השליחות שלא בפני השליח אפילו בפני עדים והשליח לא ידע והלך וקנה במעות עצמו בשם המשלח כמו שציוה לו המשלח שאמר לו לך וקח במעותיך ואשתתף עמך חייב להחזיר להשליח מעותיו כיון דהשליח הוציא ממון על פיו כמו בתן מנה לפ' או זרוק מנה לים דחייב משום ערב:
ד סָעִיף ב אם לא הודיעו. ואף דבעשאו שליח למכור אפילו אם נתברר אח"כ שהוא של המשלח ועבר על דבריו אפ"ה המקח קיים ואף דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו הכא שאני דודאי דעת שליח הי' שיהי' המקח קיים ושהוא יתקן את אשר עיוות תדע דהא אם השליח היה שליח לקנות ועבר על דבריו ורוצה השליח להחזיק המקח לעצמו ולהחזיר להמשלח מעותיו א"י ומחוייב למוסרו למשלח ולתקן העיוות כמבואר בסעיף ו' אלמא דאמדו חז"ל דעת השליח שבדעתו היה שיהי' המקח קיים להמשלח ולתקן אשר עיוות א"כ הרי נעשה שליחותו של המשלח כיון שהשליח בודאי קבל עליו להשלים מה שחיסר בכדי שלא יהי' כגזלן מש"ה המקח קיים אמנם אם אין לו לשליח לתקן העיוות הי' נראה לכאורה דיכול המשלח לבטל המקח כשמברר שעבר על דבריו כיון שהמשלח לא נתרצה רק על אופן שאמר לשליח וששליח שינה וא"י להשלים הוי כמוכר דבר שאינו שלו ואם אינו יכול לברר יבואר לקמן בסי' קפ"ח אם המשלח נאמן או לא וכן היה נראה לכאורה הדין בשלוחו של לוקח כששינ' אם א"י לתקן העיוות והמשלח מברר שהמעות שלו והוא עבר על דבריו הוי כמו קידשה בגזל דקי"ל דאינה מקודשת וה"ה בקניני ממון אז יכול להוציא המעות מיד המוכר והמקח בטל אם לא היה קנין אחר רק נתינת הכסף לאפוקי אם הי' קנין אחר כגון משיכה המקח קיים בין המוכר והשליח ויכול המוכר לכופו ליתן לו מעות אחרים רק שהשליח נתחייב להחזיר להמשלח מעותיו אבל כשיש לו לשלם ולתקן העיוות אפילו אם לא הי' הקנין רק בכסף הקנין קיים אף שנתברר שעבר על דבריו והכסף אינו שלו מ"מ המקח קיים דאמרינן ודאי כוונת השליח הי' לעשות שליחותו ולתקן העיוות בכדי שלא יהי' גזלן כמש"ל אמנם לקמן בסי' קפ"ז יבואר דבכל גוונא המקח קיים כשלא הודיע אח"כ מצאתי כמהרש"ל כתובות צ"ט ע"ב ד"ה דטעה שליח שכ' דבעשאו שליח למכור בטל המקח אפילו כשלא הודיע אמנם לפעד"נ כמ"ש:
ה סָעִיף ג המקח בטל. היינו דוקא בהודיעו כדמוכח בהר"ן דמוקי להא דקידושין מיירי בטעות בהודיעו דוקא אבל אם לא הודיע שהוא שליח המקח קיים כשאין בו שיעור אונאה או אחר כדי שיראה ושיעור כדי שירא' הוא מהשליח דכל שלא הודיעו הדין שוה כמו בקנאו לעצמו ואין השליח יכול לומר מסרתי תיכף החפץ להמשלח ואנוס הייתי מה שלא הראיתיו לתגר דהוי כאלו קנאו לעצמו ומסרו לאחר ושהה כדי שיראה דמ"מ הוי מחילה דלא הי' לו למוסרו לאחר עד שיראנ' מקודם לתגר וכן הדין בין השליח למשלח כשמסר החפץ ליד המשלח ושהה בידו כדי שירא' הוי מחיל' להשליח:
ו סָעִיף ד יכול המוכר. עש"ך ס"ק ד' דמסתמא עשאו עד מסתמא אינו שופטני כו' לכאורה קשה דממנ"פ במאי מיירי אי בדברים שאין בהם אונאה ודאי דאפילו הטעה הרבה מהני דהא כתב בעצמו דעשאו כאלו הוא עצמו ואי בדברים שיש בהם אונאה אפילו עשאו בין לתיקון ובין לעיוות ואפילו אם פי' שעשאו שליח אפי' אם יעוות הרבה לא מהני דלא עדיף מאלו אמר ע"מ שאין בו אונאה דלא מהני כמ"ש הש"ך בעצמו בס"ק הקודם וצ"ע:
ז סָעִיף ו י"א דוקא שאין לו לשליח עש"ך וט"ז שכתבו דל"פ הנך דעות כלל וכתב עוד הט"ז דמיירי ג"כ שאין לו למוכר מעות דאל"כ היה ביד השליח לכפות למוכר להחזיר מעותיו כיון שהמקח בטל ולכאורה תמוה חדא דלמה אמרו בש"ס שהשליח יקח השדה שלא באחריות וימכור להמשלח באחריות שלו הא כיון דהמקח בטל והמוכר חייב מעות לשליח ואין לו לשלם א"כ יקח השדה בגוביינא דב"ד וממילא יהי' אחריות על המוכר כמו בכל גביית חוב ועוד דל"ל להש"ס לומר כ"ז הא השליח א"י לכוף להמשלח שיקבל השדה באחריות שלו כמ"ש הר"ן והמשלח א"י לכוף להשליח שיתן דוקא קרקע זו באחריות דהא יכול לסלק עצמו בדברים אחרים כמו בשאר ב"ח וא"י לסלק בשדה זו רק כשוי' ע"פ ב"ד או ברצון שניהם ועל אופן כזה אין להש"ס ליתן עצה איך להגבות לב"ח את חובו לכן נראה דהשליח א"י לסלק להמשלח רק במעות או בשדה זו על אחריות שלו דוקא אבל לא בדברים אחרים ע"פ שומת ב"ד וכן מוכח לשון הרמ"א שכ' שאין לו לשליח להחזיר מעותיו ולא כתב סתם שאין לו לשלם והטעם לזה דלא מחזקינן לשליח בגזלן כלל ואמרינן דכוונתו היה לתקן את אשר עיוות בתקון המועיל רק מחמת שהודיעו שהוא שליח יכול לתקן ג"כ בהחזרת מעותיו אבל כשאין לו מעות והמשלח מספיק עצמו באחריות של השליח חייב ליתן לו הקרקע באחריות שלו והוי שפיר גם כן תיקון העיוות אבל ליתן לו דברים אחרים בשומא אינו יכול דודאי אסור להוציא מעות אחרים וליתן לו שומא דודאי לא היה כוונת השליח על דבר שאסור לו לעשותו ולפ"ז א"ש גם כן מה שהקשיתי לעיל שיכוף השליח להמוכר ליתן לו מעות השדה מאחריות בגוביינא דב"ד די"ל דמיירי שעם האחריות הוא שוה יותר ואם יגבה מהמוכר השדה באחריות בגוביינא דב"ד לא יגבהו המוכר בשדה רק כפי שיעור המעות ואז לא יהי' לו לסלק להמשלח כי המשלח יאמר בשדה שלם אני רוצה ולכך צריך השליח ליקח השדה שלא באחריות וליתן להמשלח כל השדה באחריות שלו כשאין לו מעות א"נ מיירי שיש לו למוכר לסלק במטלטלין והשליח מחוייב לסלק להמשלח או במזומן או בקרקע זו דוקא כמש"ל ולכך צריך לקנות השדה שלא באחריות ויקבל אחריות על עצמו כשאין לו מעות:
ח סָעִיף ח ומיהו הלוקח יכול לחזור. ולכאורה קשה מסי' ר"נ סעיף ב' דכשאמר פרה וטלה בכור חיטין ומשך הפרה ולא הטלה דקנה בחיטין נגד דמי הפרה ומשמע דשום אחד א"י לחזור בו מהמקצת ולמדו זה מהא דסימן קצ"ב סעיף י"ב במכר לו עשר שדות בעשר מדינות או במקום אחד ולא נתן דמי כולן דלא קנה אלא כנגד מעותיו וא"כ קשה מה"ת לא יהיה יכול הלוקח לומר במקח שלם אני רוצה אבל באמת לק"מ דשם המוכר והלוקח יודעין שהקנין לא חל רק בהמקצת דהא לא נעשה קנין רק בהמקצת מש"ה אמרינן דגמרו דעתן לקנות א' א' וכ"כ הסמ"ע בסי' ר' ס"ק ט"ו לשיטת הרי"ף והרמב"ם ע"ש משא"כ כאן שהמוכר ידע והלוקח לא ידע ועשה קנין שיחול על כל הכור והמוכר ידע שאין מקנה לו רק לתך לכך הלוקח יכול לומר במקח שלם אני רוצה ולא המוכר וכ"כ הנ"י פ' יש נוחלין בהא דהכותב נכסיו לבנו מהיום ולאח"מ שאם מכר האב הקרקע סתם דהלוקח יכול לבטל המקח ולא המוכר והוא מטעם זה כיון דהלוקח לא ידע והמוכר ידע. ואח"כ מצאתי ברמב"ם סוף ה' זכי' ומתנה במל"מ הי"ג שכ"כ אמנם מה שהקשה שם המל"מ על הרשב"א שהביא ה"ה בפ' כ"ד מה' מכירה בבעל שמכר קרקע של אשתו סתם דאפי' המוכר יכול לבטל וחולק על דעת הנמוקי יוסף פ' י"ג הנ"ל דמ"ש במכר קרקע ונמצא מקצתה גזולה דהמכר קיים להרשב"א הביאו הר"ן ר"פ האיש מקדש ע"ש לפענ"ד לק"מ ואילו דיקדק המשנה למלך בל' הרשב"א לא היה קשה לו כלל דז"ל הרשב"א גבי מכר הבעל שהבעל לא מכר אלא גוף ופירות ומקח אחד הוא וכיון שמקחו בטל בגוף ואין הפירות אלא מכח הקרקע הכל בטל וכו' ע"ש וכוונתו במכירת פירות לא מהני רק כשמוכר גוף לפירות וכיון שהבעל מכר הקרקע בחזקת שלו ומכר כל הגוף והפירות הן ממילא שלו מחמת מכירת הגוף וכיון שמכירת הגוף בטל ממילא גם מכירת הפירות בטל ולזה כ' הרשב"א דאין הפירות אלא מכח הקרקע משא"כ במקצתה גזולה שאין מקצת קרקע זה בא מכח מקצת קרקע השני' אבל ודאי דאף אם מכר לו שני דברים ונתבטל אחר לא נתבטל קנין השני אפי' להרשב"א דהא קיי"ל בסי' ר"ג דבקני את וחמור או בהקנה לו דשלב"ל עם דשב"ל דקנה מחצה והרשב"א ס"ל דאפי' בלא ידע הלוקח וא"א לו להמוכר להשלים מקחו מ"מ המקח קיים בהמקצת והר"ן חולק וס"ל דכשא"א להשלים המקח דהלוקח יכול לבטל ולומר במקח שלם אני רוצה אבל אם המוכר יכול להשלים המקח קיים בהמקצת אפי' להר"ן וכהר"ן קי"ל כמבואר בש"ע סי' רל"ב וע' בטור וב"י שם. דהנה בסי' רט"ז סעיף ה' גבי קרקע ודקלים הוא מחלוקת הרמב"ם והרשב"ם דלהרמב"ם כל שאינו קונה דקלים ונתן לו יכול הלוקח לחזור בו גם מהקרקע ע"ש וטעמו נראה דס"ל כדעת הר"ן הנ"ל דמחוייב להשלים לו וכשאינו משלים יכול הלוקח לבטל ולומר במקח שלם אני רוצה ומיירי בלא ידע הלוקח שאין לו דקלים ולכך פסק הרמב"ם דכשאינו קונה לו דקלים יכול הלוקח לבטל המקח ומה שהקש' הט"ז שם דאפי' קונה לו דקלים יתבטל המקח כיון שנתבטל המקח נגד הדקלים דהוא דבר שלא בא לעולם נתבטל ג"כ מקח הקרקע ע"ש תמוה לי מאוד דהא קי"ל בסי' ר"ג ובסי' ר"ט דהמקנ' דשלב"ל עם דשב"ל דקונה מחצ' רק שהרמב"ם מצריך שיקנ' לו השני דקלים דאף שקנ' המחצ' מ"מ כיון שלא ידע הלוקח יכול לומר למקח שלם אני צריך וחייב המוכר להשלי' לו ואז ממיל' נקנה המקצת כיון שעש' בו קנין וכן הוא כאן בסי' קפ"ב דאף שלא נקנ' לו רק לתך מ"מ יכול הלוקח לומר במקח שלם אני רוצ' כיון שלא ידע ובודאי אם המוכר המשלח רוצ' למכור לו ג"כ לתך השני דהוי כדבר שיכול להשלים דכשמשלי' נקנ' המקח וכן הוא בסי' רל"ב סעיף א' במכר לו מאה אגוזים והי' חסר דמהני כשמשלים לו אף שקונה אח"כ כדי להשלים וכשלא השלים בטל המקח מטעם שכתב הט"ז וכ"כ המ"מ ברמב"ם פ' כ"ד מה' מכירה דכל שכלל בסך אחד הוי כמכיר' אחת ויכול לו' הדבר שחסר שוה לו כל הסך ולא אקח כפי שומת הבקיאים אבל כשפסק כל א' סך בפ"ע הוי כשני מכירות וא"צ להשלים אע"פ שלא ידע הלוקח והרשב"ם ג"כ יכול לסבור כהר"ן דצריך להשלים רק שמחלק בין מין אחד לשני מינים דבשני מינים אף שאינו משלים לו המקח קיים כמ"ש המ"ל וקרקע דקלים כב' מינים דמיא ולכך בסי' רל"ב דמיירי במין אחד כתב דצריך להשלים ולא כתב כלל דעת הרשב"ם ודוקא בפרה וטלה בסי' ר"ג שהלוקח ידע שאין לו קנין רק בהמקצת ולא נתפשט כלל הקנין על מקצת האחר ע"כ סומך הוא על שומת הבקיאים וכן הדין בסי' קצ"ב גבי עשר שדות שהלוקח יודע שאין הקנין תופס רק במקצת נוטל כפי שומת הבקיאים כמה שקנה ובקנין א"צ להשלים לכ"ע ולפ"ז נראה בהמעשה שהביא הט"ז בסי' רט"ז שם במכר שני מקומות בבהכ"נ ואח"כ נמצא שאחד מהן לא היה ברשותו דכיון שכלל אותן בסך אחר יכול הלוקח לבטל המקח ולומר לא אקח החצי כפי שומת הבקיאים ונראה דהיינו דוקא שעשה ק"ס שנתפשט הקנין על שני המקומות רק שנתקלקל קנין של המקום השני מחמת שלא הי' ברשותו והלוקח לא ידע מזה לכך יכול לומר במקח שלם אני רוצה אבל בשלא עשה רק קנין חזקה בהמקום שהי' ברשותו ולא נתן לו דמי כולן דאז אפי' אם הי' המקום השני ג"כ ברשותו הי' המוכר יכול לחזור בו מחמת שלא נתפשט הקנין רק נגד הדמים שנתן ומשום שלא יהיה המקום ברשותו לא גרע ונקנה המקום שהיה ברשותו ואין הלוקח יכול לו' במקח שלם אני רוצה אמנם עדיין קשה דבסי' ר' סעיף ז' פסק הרב בהג"ה באמר לו כור בשלשים דיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה הטעם דהמוכר יכול לומר לדמי כולו הייתי צריך ע"ש בסמ"ע ס"ק י"ז וא"כ קשה על הא דסי' רל"ב במכר לו מאה אגוזים והיה חסר דמשלים לו אפי' אחר כמה ימים ונקנה המקח ואמאי הא המוכר יכול לחזור בו אפי' באגוז אחרון כמו בסאה אחרונה בסי' ר' וכן קשה מסי' ר"ג בפרה וטלה בכור חטים. ולכן נראה דדין זה ל"ש רק בכור בשלשים לבד ומיירי שיש גילוי דעת שאינו רוצה למכור רק כל הכור ביחד כגון שדרך הפיסוק דמים הוא בכל העולם רק על הסאה והוא פסק דמים על כור ביחד הרי גילה דעתו שאינו רוצה למכור רק כור ביחד וכן מוכח מהסמ"ע שם ס"ק ט"ו שכתב וז"ל כיון שדיקדק לומר כור בשלשים ולא אמר סאה בסלע וכו' אלמא דראוי היה לו לומר סאה בסלע וע"כ צ"ל דמיירי בכה"ג משא"כ בשאר דוכתי כגון בסי' ר"ג וכיוצא דלא היה לו לומר בל' אחר ליכא גילוי דעת וא"י לומר לדמי כולו הייתי צריך רק הלוקח יכול לבטל בא"י להשלים ולא המוכר אך עדיין קשה ממכר עשר שדות בסימן קצ"ב דמשמע דאפי' היה פיסוק דמים על כולן ביחד ואפ"ה אין המוכר יכול לומר לדמי כולה הייתי צריך לכן נראה דהעיקר כהרשב"א הביאו הב"י בסי' ר' דכשנתן לו מקצת דמים נגד מה שמשך דאפי' בכור בל' א"י לומר לדמי כולו הייתי צריך וכ"כ הש"מ בב"מ ד' מ"ו בשם הריטב"א ע"ש. אמנם מה שהסכים הר"ן בנמצא מקצתה גזולה שנתבטל כל המקח לפעד"נ דאם כבר נשתמש בו הלוקח דהילכתא כהרשב"א מדלא הביא ב"י דין זה בש"ע ומטעם אחר דהא הבעה"ת בשער מ"ז כת' דהגזלן בעצמו א"י לבטל הקנין של הלוקח עד דאתי נגזל וטריף ליה והגזלן מחוייב ליתן להלוקח השדה הגזולה כשעשה קנין ומוציא הלוקח מהגזלן בב"ד קודם שבא הנגזל ומקח גמור הוא נגד הגזלן מטעם שאמרו בב"מ דף ט"ז ובד' ע"ב דהשטר ניתן לכתוב משום דמהני בחזר ולקחה מהבעלים ע"ש ומטעם זה כתב הבעה"ת הביאו המ"ל בפ"ט מה' גזילה דהמעות שקיבל הן דמי מקח ולא דמי הלואה וכן הלוקח א"י לבטל המכירה ולהוציא מעותיו מן הגזלן המוכר אף שמברר ששדה זו גזולה ואמרינן ליה אחוי טירפך כמבואר בסי' רכ"ו ע"ש בסמ"ע ס"ק י"א אלמא דמכר גמור יש כאן בין המוכר והלוקח ואפי' אחר שטרפה הנגזל לא בא הלוקח על הגזלן מטעם ביטול המקח רק מטעם אחריות וגובה שבח ובשלא באחריות אינו חוזר עליו וכיון דאפי' היה כולה גזולה לא היה המקח בטל מכ"ש בשמקצת' גזולה לא נתבטל המקח ממקצת השדה הגזולה רק שחוזר על המוכר מטעם אחריות וטורף אפי' השבח ואפשר דגם הר"ן לא מיירי בנמצא מקצת' גזולה ועדיין לא נשתמש בה הלוקח דמבואר בסי' רכ"ו דהוי ביטול מקח א"נ דס"ל דגזולה הוי ביטול מקח וכהרא"ש הביאו המ"ל שם וע"ע בחלק א' מספר זה סי' ס':
ט סָעִיף ט ה"ז מעביר ע"ד. עסמ"ע ס"ק ע"ז דהטעם הוא משום אפושי שטרי ע"ש וזהו דעת הרא"ש שכתב דטבא לך לאו דוקא והעיקר הוא משום אפושי שטרי ולפ"ז במטלטלין כה"ג כגון שאמר לו מכור לי כור חטים ומכר לתך דליכא משום אפושי שטרי המקח קיים ומשמע אפי' אמר לו כור בשלשים ולפענ"ד הוא תמוה דהא מבואר בסי' ר' סעיף ז' בהג"ה דמכר לו כור בשלשים שיכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה מטעם שכתב הסמ"ע בס"ק י"ז כיון דגילה דעתו ואמר כור אמרינן דודאי צריך הי' לכל המעות וכ"ז שלא נגמר מכירת כל הכור לא נגמר הקנין אפי' עשה משיכ' או הגבה' כל סאה וכיון שיכול לבטל קנין שעשה המוכר עם הלוקח מה"ט יכול לבטל ג"כ קנין שעשה השליח עם הלוקח במקצת הכור דלא עדיף קנין שעשה השליח עם הלוקח מהקנין שעשה המוכר בעצמו עם הלוקח כיון שגילה בדעתו שצריך למכירת הכור דוקא וע"כ נ"ל דשאני שליח דשייך גבי' לו' דטבה לך עבדי לך דהא הר"ן כתב דאין מכירת השליח בלתך קיים כי אם כשיכול למכור גם הלתך השני'. ולפ"ז א"ש דבשלמא כשהוא מוכר בעצמו ע"כ צריך לכוין שלא יהי' קנין להלוקח עד שיוגמר מכירת כל הכור דאם יהי' קנין דלוקח בכל סאה חושש הוא שמא יחזור הלוקח באמצע המקח והוא צריך לדמי כולה משא"כ כשהשליח הוא המוכר ודאי ניחא ליה שימכור יד על יד ושיהיה קנין להלוקח תיכף מטעם דאמר בש"ס דטבא לך עבדי לך כיון דאז ממ"נ יהיה לו טובה שאם לא ימצא לוקח לקנות הלתך השני ממילא יתבטל המקח אף מהלתך הראשון מטעם שכתב הר"ן דזבין ליה ליתכא לא מהני רק כשהלוקח רוצה לקנות גם לתך השני והברירה יהיה ביד המוכר למכור או שלא למכור ועל כן אמרינן דהיתה כוונתו בכל קנין שיעשה במכירה יד על יד יגמר הקנין בכדי שיהיה יכול למכור על יד משא"כ במוכר ולוקח ולפ"ז הוצרך הש"ס לומר טיבותא להמשלח ודלא כמ"ש הרא"ש והא שהקשה הרא"ש דא"כ מאי פשיט מחלוק וטלית הא שם הוציא כל המעות ולפמ"ש הר"ן א"ש דבחלוק גם כן מיירי שיכול הלוקח לקנות להשלים החלוק וליקח חלוק בעד הטלית דבלא משכח להשלים ודאי המקח בטל כמ"ש הר"ן גבי מוכר וכיון דמיירי ע"כ שהלוקח יכול להשלים מקחו אם כן גם גבי חלוק שייך לומר דטבא לך עבדי לך וא"ש גם כן מה דקאמר בש"ס כ"ש דהוה שוה תרתי סרי ופרש"י ותוס' דהיינו שהיה מוזיל יותר וכו' והרווחה הששי הנותרים לא חשיב לי' ריוח שהקשה מה"ת לא יהיה חשיב ריוח ולפמ"ש הר"ן א"ש דע"כ מיירי שהמוכר רוצה למכור עוד בעד ג' הנשארים חלוק כראשון דבלא"ה ודאי דהוי שינוי בשליחות וה"נ כן הוא להיפוך בשלחו לקנות והמוכר אינו רוצה למכור יותר דהוי שינוי בשליחות א"ו דהמוכר רוצה גם כן למכור יותר ויש לו טיבותא להמשלח בשעה שקנה החלוק בג' רק שר"י סובר דמ"מ יש כאן שינוי במה שלקח על יד שאם היה קונה בו בב"א הי' מוזיל גבי' יותר וכ"כ המהר"ם שיף דהטעם הוא דא"ל זיל קח עוד. ולפ"ז אפילו במקום דליכא אפושי שטרי כגון במטלטלין או בקרקעי שמכרה בחזקה והלוקח א"ר שטר כלל אין המקח קיים רק כשהיא על האופן שכתב הר"ן שמוצא המוכר עוד מי שרוצה ליקח הלתך האחר בדמים אלו ובסמוך אברר דהעיקר דאפילו היכא דליכא אפושי שטרי כלל בטל המקח:
י סָעִיף יא בד"א כשמכרה בשטר א' עסמ"ע ס"ק י"ט והנה הרי"ף והרמב"ם לא חלקו כלל בין שטר א' לב' שטרות והרא"ש וכל הפוס' תמהו ולפד"נ דהעיקר כדברי הרי"ף והרמב"ם ועפ"ז יתיישב ג"כ הרבה קושיות בש"ס כתובות דף צ"ט וז"ל הש"ס שם כי תיבעי לך היכא דא"ל זיל זבין כורא וזבין ליתכא מאי אמרינן דטבא לך כו' א"ד אמר ליה לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי תא שמע נתן לו דינר של זהב להביא לו חלוק והביא לו בג' חלוק ובג' טלית שניהם מעלו אא"כ שליח כה"ג עושה שליחותו ומוסיף ע"ד הוי מש"ה בעה"ב מעל אלא אי אמרת מעביר ע"ד הוי אמאי מעל הב"ע דאייתי ליה שוה שש בנ' כו' תא שמע היתה כתובתה ד' מאות זוז מכרה לזה במנה כו' ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים בדאמר רב שישי בריה דרב אידי בקטיני ה"נ בקטיני פשיטא אמר לאחד כו' סתמא מאי כו' רב הונא אמר לא' ולא לשנים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי לא' ואפילו לשנים לא' ואפי' למאה עכ"ל הגמרא ויש בזה הרבה קושיות. א' למה פושט תחלה ממתני' דמעילה ואח"כ ממתני' דהכא. ב' קשה קושית רש"י ותוס' הא גבי מעילה ליכא אפושי שטרי. ג' קושיא הב"ש באה"ע סימן ק"ג על הטור שפסק בזבין לי כורא וזבין ליה ליתכא דמעביר ע"ד הוי ולא הזכירו גבי אלמנה שהיתה כתובתה ת' (מאות) זוז דמיירי בקטיני ובגמרא משמע דאי מעביר ע"ד הוי לא הוי מכירת הראשונים מכירה רק בקטיני. ד' קשה על הרי"ף והרמב"ם שפסקו דמעביר ע"ד ופסקו כרב חסדא דלאחד אפילו לשנים ולא חילקו כמו שחילקו התוס': ונראה ליישב דהנה לכאורה קשה על הא דנקט דאיבעיא דלהוסיף על דבריוהוי דמצי א"ל דטבא לך וכו' דמשמע דאלו לא הי' טיבותא להמשלח הוי שינוי בשליחות ובסוף אמר או מעביר על דבריו הוי משום דלא ניחא ליה לאפושי שטרי משמע דאלו לא היה גריעותא להמשלח לא הוי שינוי בשליחות והדיוקים סתרי אהדדי לכ"נ דהנה במ"ל פ"א מה' שלוחין הלכה ב' כתב דבדבר שלא יקשה זה יותר מזה והוא פלוגתא בב"ב ד' קס"ח ובכמה דוכתי אי אמרי' מראה מקום הוא לו או קפידא אבל כשהוא לשבח ודאי ליכא קפידא ואי איכא ריעותא להמשלח ודאי קפידא ע"ש במ"ל ולזה תפס בעל האיבעי' האיבעי' לשני המ"ד וכאלו אמר תיבעי למ"ד קפידא מ"מ אפשר דהא טיבותא הוא או לא חשיב זה טיבותא ותיבעי למ"ד מראה מקום אפשר דהא גריעותא הוא למשלח וקפידא הוא או לא חייש לאפושי שטרא ומראה מקום הוא לו ופשיט תחלה גוונא ראשונ' דנקיט באיבעי' וא"ש אף דליכא בהא דחלוק חשש דאפושי שטרא מ"מ נפשט בעי' דבעי דחשיב טיבותא דאי לא חשיב טיבותא קשה למ"ד קפידא ממתני' דמעילה ועוד דא"כ קשיא הילכתא אהילכתא דהא הילכתא כמשנה דמעילה דאפי' ר"י לא פליג רק משום דחשיב ליה ריעותא וקי"ל דקפידא הוא ועוד דברישא שם קתני בהביא מקום אחר משמע דקפידא הוי דלמ"ד מראה מקום אפילו בגט כה"ג כשר באמר התקבל לי מיום פ' כמבואר בב"ב שם ואח"כ רצה לפשוט האיבעיא דבעי למ"ד מראה מקום דדילמא חשיב גריעותא הא דאפושי שטרי ומוכיח מאלמנה דלא חשיב גריעותא וכמו שפי' הריטב"א הובא בש"מ דאי הי' השיב גריעותא הא דאפושי שטרי לא הי' האלמנה יכול' למכור בכה"ג אף דמוכרת היא ד' וה' פעמים היינו דוקא כשא"צ למכור רק מעט אבל בצריכה למכור הכל ביום אחד אסור לה למכור בשני שטרות אלמא דלאו גריעותא הוא וממילא נפשט האיבעיא דבעי למ"ד דמראה מקום דדילמא חשיב גריעות' דממתני' דהכא מוכח דזה לא חשיב גריעותא ומהא דקאמר דיקא נמי מסקינן דמעביר ע"ד הוי כמ"ש הרא"ש ומוכיח דעכ"פ לא חשיב טיבותא וא"י לומר דטבא לך עבדי לך ולזה אף דמסיק רב חסדא דלא' אפילו לשנים אלמא דלא חשיב גריעותא הא דאפושי שטרי היינו משום דאמר סתמא אבל הא דאמר כור ודאי קפידא דהא נפשט מהאיבעיא דלא חשיב טיבותא במה שמוכר על יד וכיון דלא חשיב טיבותא מה שאמר כור ודאי קפידא הוא כדמוכח בסי' ר' גבי כור בשלשים ומכ"ש בשליח דהא קי"ל דכל היכא דליכא טיבותא ולא גריעותא להמשלח דהוי קפידא וכמ"ד קפידא כמ"ש המל"מ פ"א מה' שלוחין הנ"ל וכיון דהקפיד שלא יהיה נגמר הקנין עד שיוגמר הקנין מכל הכור דמי ממש להא דסי' ר' דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה כיון דלא נגמר הקנין עדיין ומש"ה אפי' הלוקח רוצה לקנות עוד לתך שני וליקח שטר אחד על שני הלתכים מ"מ יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה כמו בסי' ר' ושפיר סתמו הפוס' ולא חילקו בין אם כבר נתן השטר או לא. וא"ש ג"כ דברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב חסדא דס"ל דלאחד אפילו לשנים דלא השיב לאפושי שטרי לריעותא כלל מ"מ פסק בראשונה בזבין כורא וזבין ליתכא דיכול לחזור בו מטעם הנ"ל דכור ודאי קפידא הוא להרא"ש ולהרי"ף דס"ל דהוא איבעיא דלא איפשטא היא מטעם ספיקא ואוקי ממונא בחזקת מרי' וכ"ז שלא נגמר הקנין מכל הכור יכול לחזור בו כמו בסי' ר' דאפילו החולקים שם מודים כאן דדוקא התם כתבו הפוס' הטעם משום דמשך והגביה כל סאה בפניו וזה ל"ש כאן. וא"ש נמי הא דבאה"ע סי' ק"ג דכיון דאלמנה לא חשיב שליח ומדרב חסדא מוכח דאפושי שטרי לאו ריעותא היא מכירתה קיימת אפי' בלא קטיני דל"ש לומר קפידא באלמנה ולא הוצרך לו' דמיירי בקטיני רק למאן דחשיב אפושי שטרי לריעותא ומיושב בזה כל הקושיות הנ"ל ולפ"ז נראה בדעת הרי"ף והרמב"ם דלא כהמחבר רק דהעיקר תלוי דכששינה מדברי המשלח כגון שאמר כור והוא מכר לתך או שאמר מכור לאחד והוא מכר לשנים המקח בטל אף דאפושי שטרי לא חשיב ריעותא מ"מ הא קי"ל כמ"ד קפידא במקום ששינה אף במקום דליכא ריעותא כל כמה דליכא טיבותא ולכך כשאמר מכור סתם אפילו מכרו לשנים המקח קיים כיון דלא שינה וקי"ל דאפושי שטרי לא הוה ריעותא:
א סָעִיף א עבירה. דדברי הרב ודברי התלמיד כו' ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו לכן אין המשלח חייב אבל אם השליח אינו בר חיובא ל"ש האי טעמא. סמ"ע:
ב סָעִיף א חיובא. עיין בש"ך שהאריך לסתור דברי הרמ"א בדין זה ע"ש וע"ל ס"ס שמ"ח:
ג סָעִיף א באמירה. ואע"ג דבקידושין וגירושין אין מעשיו קיימין כשלא נתן כסף קידושין או הגט בפני שנים וכמ"ש בא"ע סי' כ"ז ול"ה התם לאו מטעם שליחות הוא דהא איהו עצמו כי נתנן מידו בעי נמי ליתנו בפני ב' ומטעם דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים. סמ"ע:
ד סָעִיף א לחזור. היינו המשלח ולענין השליח יתבאר דינו בסי' קפ"ג ס"ד. שם:
ה סָעִיף ב משלחו. עיין בתשו' רשד"ם סי' קט"ו וקכ"ז ובתשו' רש"ך סי' קנ"ט ובס"ג סי' ס"ה ובתשו' מהר"א ששון סי' קל"א:
ו סָעִיף ב בטל. ולא מהני כאן אם התנה בין לתיקון כו' דאנו רואין דלאו שלוחו הוא כלל משא"כ בס"ג דאין שם רק טעות. (ט"ז):
ז סָעִיף ג התנאי. צ"ע למה יגרע מהוא עצמו דאפילו אמר ע"מ שאין בו אונאה אינו מועיל וצ"ל דמיירי כגון שהוא אחר זמנו או בדברים שאין בהן אונאה ודוק היטב. ש"ך:
ח סָעִיף ד לו'. ואע"פ שהמשלח טוען ברי והמוכר המוחזק שמא מ"מ אמרינן ביה המע"ה כמ"ש הט"ו בסי' רכ"ג ורכ"ד וגם יש סברא לזה דמסתמא התנה השליח עמו שיהא שליח אפי' אם יעוות כדי שלא יתחייב בתיקון שליחותו מאחר שאינו מקבל שכר על השליחות משא"כ בסי' קפ"ה וע"ש עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דנ"ל דהרמ"ה מיירי דוקא שאינהו בענין דלא הוי בטול מקח דאמרינן מסתמא התנה עמו שיהא שלוחו בין לתקן בין לעוות דמן הסתם עשאו שיהא כאילו הוא עצמו אבל לא קאי אשוה מנה בדינר דמסתמא אינו שופטני שיתנה אפי' יעוות הרבה יהי' קיים וע"ל סי' קפ"ה ס"ה עכ"ל:
ט סָעִיף ה הלוקח. וה"ה למוכר אלא חדא מינייהו נקט ופשוט וכ"כ הש"ך וע"ל ס"ס ק"ט:
י סָעִיף ו במעותיו. לאפוקי אם קנאו השליח במעות של עצמו ה"ל כמי ששולח חבירו לקנות לו סחורה ידועה והלך וקנאה לעצמו דמה שעשה עשה אלא שנקרא רמאי וה"נ לא הי' צריך לתקן העוות להמשלח. סמ"ע:
יא סָעִיף ו ודוקא. עיין בש"ך ובט"ז שהאריכו בביאור דין זה מהש"ס והפוסקים ע"ש:
יב סָעִיף ח מוסיף. כלומר אין זה נקרא עובר על דברי המשלח שיהא המשלח יכול לחזור בכולו אלא מוסיף על דבריו הוא דמכר יותר ממה שא"ל למכור והמקח קיים במה שצוהו להשליח והמותר לבד הוא חוזר. סמ"ע:
יג סָעִיף ט מעביר. דגילה דעתו שצריך מעות כדי בית סאתים והשתא דמכר בית סאה יצטרך למכור עוד בית סאה ונמצא שירבו עליו שטרות מכירה ולא ניחא ליה לאינש בזה משא"כ אם מכרם ביחד בפעם אחד דאז הי' מוכר שניהם בשטר אחד וכ"כ הסמ"ע (ועיין בט"ז שהאריך בביאור דין זה ע"ש):
יד סָעִיף יא והחתימם. והסמ"ע כת' דהעיקר כר"י דס"ל דאין חילוק בין החתימם השליח כו' אלא שמחלק בין אם מכרם בב' שטרות אפילו אם החתימם השליח המכר בטל אף דלא גילה המשלח דעתו שמקפיד בזה ובין אם מכר בשטר אחד וכן דעת הב"ח ע"ש ויש לתמוה על המחבר שכ' כאן להלכה דאם החתימם השליח המכר קיים אפילו בב' שטרות וגם תימא על הרמ"א שלא הזכיר דעת ר"י כלל ובד"מ הביאו עכ"ל:
א סָעִיף א בכל דבר שלוחו של אדם כמותו. כ' בס' דגמ"ר וז"ל ואם שלח אותו לעשות דבר שהוא לחוב לאחרים אף שהוא יה יכול לעשות בעצמו ואינו דבר עבירה מ"מ דבר שהוא חוב לאחרים לא אמרינן שלוחו כמותו ע' ברא"ש פ"ק דגיטין סימן י"ג (ועמ"ש בפ"ת לא"ה סי' קיט סק"ו ובקצה"ח כאן סוף סק"ב מזה) ואם שכיר הוא ובא בשכרו ע' לעיל סי' ק"ה בש"ך סק"א מ"ש לתרץ דברי רש"י אבל דבריו דחוקים ובתשובתי הארכתי כו' עכ"ל ועמ"ש בסי' ק"ה שם סק"ד:
ב סָעִיף א חוץ מלדבר עבירה. כ' בס' שער משפט ונראה דאף אם שכר להשליח לעשות העבירה מ"מ אמרינן אין שלד"ע אף דלענין תופס לבע"ח במקום שחב לאמרים דלא מהני אף בעשאו שליח ואעפ"כ אם שכרו מהני משום דיד פועל כיד בעה"ב דמי כמ"ש הש"ך בר"ס ק"ה מ"מ לענין אין שלד"ע לא אמרינן כן כו' וה"ה בכל הני דלאו בני שליחות נינהו כגון עו"א וחש"ו אף בשכר לא מהני ולא אמרינן יד פועל כיד בעה"ב כו' ע"ש:
ג סָעִיף א שהשליח בר חיובא. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב חלק אה"ע סי' ע"ה והנמשכים ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קס"ד שכתב שאין דברי הש"ך ברורים כ"כ והש"ך עצמו ביו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב פסק דהיכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו וכתב כן בשם המרדכי וכן מבואר בתוס' פ' מרובה (בבא קמא דף עט ע"א) בד"ה נתנו לבכורו' בנו כו' וזה נרא' דעת האגודה פ"ק דמציעא והמרדכי שם הג"מ פ"ב משלוחין ידעת רי"ו שהובא בש"ך כאן ונרא' דזה ג"כ דעת מהרש"ל בב"ק פ"ז סי' ל"ג כו' וכ"כ הסמ"ע בסי' רצ"ב סק"י כו' ע"ש. ושם בח"ב סי' קס"ה אודות ישראל שהוחזק לרמאי שהיה לו סחורה שיש בה חסרון גדול ואינו ניכר לכל והיה מתיירא למכור ע"י עצמו ומסר הסחורה לעובד כוכבים מכירו וקנאו ישראל א' לפי תומו מן העובד כוכבים ואח"כ הרגיש הקונה בהחסרון ואינו יכול להוצי' מעותיו מן העובד כוכבים ואחר החקירה נודע לו שישראל זה החשוד מסר הסחור' לעובד כוכבים בשליחותו למכור לישראל אי צריך לשלם המעות לזה הקונה והשיב בודאי אם נעשה כן בישראל. ששלח ישראל אחר למכור לזה ברמאות פשוט הוא דאין דינו כלל עם המשלח כיון דקיי"ל אין שלד"ע כו' אכן כיון שהשליח הוא עובד כוכבים דלאו בר חיובא באונאה דרך מקח וממכר הוא כבר פסק כרמ"א בר"ס קפ"ב היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו וכתבתי בתשובתי ח"א סימן קס"ד דכן עיקר להלכה ודלא כהחולקין על זה ועוד דאפילו להחולקין מ"מ אם השליח מוחזק בכך לעשות לא אמרי' אין שלד"ע כמבואר בסימן שפ"ח סט"ו בהגה (עמ"ש שם) וכל זה אם הישראל צוה בפירוש למכור לישראל אבל אם נתן למכור לאחר נראה דאין לחייבו דהוו רק גרמא בעלמא יכול להתנצל ולומר דסבור היה שימכור לאיש שאין נחשב לו לחסרון כלל והוא נאמן על זה בשבועה עכ"ד ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
ד סָעִיף א וכל מעשיו קיימין. עיין בתשו' מים חיים חח"מ סי' י"ח במעשה שראובן נתן חפץ לשמעון למכור בסך כ"ז זהובים והלך לשוק ומכרו ללוי בסך זה ממש והודיעו שהוא של ראובן וקיבל מעות מיד לוי ומסר לו החפץ ואח"כ נתוודע בעדים שקודם שנגמר מכירת שמעון ולוי קדם רחובן ומנר המפץ הלז שביד שמעון ליהוד' (בק"ס או בסטימתא) והנה שמכירתו ודאי של זה ראובן הוי כמו ביטל שליחותו של שמעון אבל נסתפקו הלומדים אי מהני בכזה ביטול שליח ואין מכירתו ללוי כלום וצריך לוי להחזיר החפץ ליהודה או לא מהני בכזה ביטול שליחות כלל וכל מה שעשה שמעון עשוי ואין מכירתו של ראובן כלום. והשיב יראה לפע"ד אם לא ידע לוי מהביטול והחזרה א"צ לוי להחזיר המקח ליהודה כי אף שיכול ראובן לבטל שליחות שמעון מ"מ אם לא הודיע ללוי ולא לשמעון הביטול לא מהני הביטול כלל ודמיא למה דאיתא בש"ע סימן קכ"ב ס"ג כו' ולפמ"ש בש"ך ס"ק י"א מבואר דבנ"ד אף אם היה שמעון השליח יודע כיון שלוי לא ידע לא מהני הביטול ע"ש:
ה סָעִיף ב בטל המקח. עבה"ט שכתב ולא מהני כאן אם התנה בין לתיקון כו' וע' בס' שער משפט שכתב דבריו תמוהים דמ"ש מהא דסימן קכ"ג ס"ס כו' ע"ש. ועמ"ש שם ס"ק ב':
ו סָעִיף ג א"צ להחזיר. עיין בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ס' שכתב דפשוט דאפילו תפס יותר מהראוי מפקינן מיניה ע"ש:
א סָעִיף א האומר לשלוחו צא ומכור. כתובות צ"ח צ"ט ק':
ב סָעִיף א או קנה. שם צ"ט ת"ש נתן לו דינר כו':
ג סָעִיף א ואין כו' אלא באמירה. ב"מ צ"ח ב' אמר לו שלח כו' שבועות מ"ד ב' אמר לחנוני כו' ודוקא גבי דיוקני בב"ק ק"ד ב' אמרו שם ואלא מאי תקנתיה כו' וע"ש תוס' ד"ה אין משלחין וד"ה ור' יוחנן:
ד סָעִיף א ולא עדים. שם תנן השואל כו' ה"ד אי כו' מ' דבלא"ה מסני. גטין ב"ר א' תנן האשה כו' ואמאי כו':
ה סָעִיף א וא"צ. שם כב"ק ה"ד אי דלא כו':
ו סָעִיף א ולכן. כמו ערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין. רשב"א. ול"נ ראיה מב"ק ק"ב ב' דשליחותיה קעביד וכי בע"ה דמירו' וע"ל סי' קפ"ג ס"ד ואין כו' וע"ש:
ז סָעִיף ב עבר. גטין ך"ט א' ס"ה א' ב' כתובות צ"ח ב' צ"ט א' ב' מעביר כו'.
ח סָעִיף ג בין בקרקע. כתובות שם:
ט סָעִיף ג בין במטלטלין. קדושין מ"ב ב':
י סָעִיף ג לפיכך אם. מדאמרינן לתקוני כו':
יא סָעִיף ג אפי' מכר כו'. ב"מ ק"ח א' אין אונאה כו' ועתוס' דכתובות צ"ט ב' ד"ה ה"ג ואזיל לטעמיה דפי' אין אונאה אפי' מנה בדינר:
יב סָעִיף ג מי כו' אם הוציא. גטין ע"ג א':
יג סָעִיף ג אבל אם לא. כתובות ע"ט ב' פ' א':
יד סָעִיף ד יש מי. למד זה מב"ב קס"ט ב' ולא בטל המקח משום דמוכר יכול לטעון כו' וא"צ לחילוק הרמב"ם בס"ב כנ"ל:
טו סָעִיף ה אם הטעה. כתובות אע"ג דטעה. מ' דוקא טעה וערש"י שם ושם לתקוני כו': (ליקוט) אם כו'. הרא"ש פי"א דכתובות בשם הר"י ול"ד למתני' דשם ע"ש (ע"כ):
טז סָעִיף ו ודוקא. נ"ד לתקוני כו':
יז סָעִיף ו י"א דוקא. כתובות שם וקדושין שם דבעוות השליח מכרו בטל לגמרי:
יח סָעִיף ז ואפי' לא. מדלא משמע שם שלא הודיעו שהוא שליח ול"ד להא דס"ב ועבה"ג:
יט סָעִיף י וי"א דוקא. נגי' רש"י וכפי' תוס' ורא"ש שם וכמ"ש בס' דלמטה בד"א כו':
כ סָעִיף יא בד"א. כתי' ר"י שם. או כשמכר. כתי' ר"ת שם:
כא סָעִיף יא אבל. כנ"ל בס"ט:
כב סָעִיף יב עשה כו'. ע"ל סי' ר"ז ס"ח והוא לשון הרמב"ם
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.