א הַנּוֹתֵן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ סְחוֹרָה יְדוּעָה, וְלֹא לְקָחָהּ, אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. וְאִם יָדוּעַ שֶׁלָּקַח בִּמְעוֹת הַמְשַׁלֵּחַ, מוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ.
ב הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִקְנוֹת לוֹ קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִים, וְהִנִּיחַ מְעוֹת חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ, וְהָלַךְ וְקָנָה לְעַצְמוֹ בִּמְעוֹתָיו, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וַהֲרֵי הוּא מִכְּלַל הָרַמָּאִים. וְאִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַמּוֹכֵר אוֹהֵב אוֹתוֹ וּמְכַבְּדוֹ וּמוֹכֵר לוֹ וְאֵינוֹ מוֹכֵר לִמְשַׁלְּחוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְנוֹת לְעַצְמוֹ, וְהוּא שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ. וְאִם מְפַחֵד שֶׁמָּא יָבֹא אַחֵר וִיקַדְּמֶנּוּ לִקְנוֹת, הֲרֵי זֶה קוֹנֶה לְעַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹדִיעוֹ. הַגָּה: קְנָאָהּ סְתָם בִּמְעוֹתָיו, יָכוֹל לוֹמַר אַחַר כָּךְ: לְעַצְמִי קָנִיתִי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַ"ן פ"ב דְּקִדּוּשִׁין). וְדַוְקָא בְּקַרְקַע סְתָם, אֲבָל בְּקַרְקַע מְיֻחָד הוֹאִיל וְהוּא מִנְהַג רַמָּאוּת וַדַּאי מֵעִקָּרָא קְנָאָהּ לַמְשַׁלֵּחַ, וְלֹא יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (רַ"ן ספ"ב דְּקִדּוּשִׁין). קְנָאָהּ בְּאֶחָד מִדַּרְכֵי הַקְנָאָה בְּלֹא מָעוֹת, זָכָה הַמְשַׁלֵּחַ, וַאֲפִלּוּ מְכָרָם הַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ כְּלוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ג שָׁלִיחַ שֶׁקָּנָה לְעַצְמוֹ בִּמְעוֹת הַמְשַׁלֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁזְּקָפָן עָלָיו בְּמִלְוָה, הַמִּקָּח שֶׁל מְשַׁלֵּחַ. הַגָּה: מִיהוּ, אִם אָמַר הַשָּׁלִיחַ לִפְנֵי עֵדִים שֶׁחוֹזֵר בִּשְׁלִיחוּתוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקָנָה לְעַצְמוֹ (הַמַּגִּיד פ"ז דִּמְכִירָה וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל קַמָּא), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל עִנְיָן הוּא שֶׁל הַמְשַׁלֵּחַ (ר' יְרוּחָם נכ"ו ח"א וב"י סִימָן קע"ו שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת).
ד רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: זָבִין לִי הַאי מִידִי, וּזְבִין לֵהּ סְתָמָא, קַנְיֵהּ רְאוּבֵן מִשְּׁעַת מְשִׁיכַת שִׁמְעוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר שִׁמְעוֹן אַחַר מְשִׁיכָה וְאָמַר: לְעַצְמִי כִּוַּנְתִּי לִקְנוֹת, אֵינוֹ נֶאֱמָן, אַף עַל גַּב דְּיָהִיב שִׁמְעוֹן דָּמִים שֶׁלּוֹ, קַנְיֵהּ רְאוּבֵן וְיָהִיב לְשִׁמְעוֹן זוּזֵי. אֲבָל אִם חָזַר בּוֹ שִׁמְעוֹן קֹדֶם מְשִׁיכָה, וְאָמַר שֶׁקּוֹנֶה לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ חָזַר בֵּין מַתַּן מָעוֹת לַמְּשִׁיכָה, קָנָה לְעַצְמוֹ אִי יָהִיב שִׁמְעוֹן לַמּוֹכֵר זוּזֵי מִדִּילֵהּ. אֲבָל אִי יָהִיב רְאוּבֵן זוּזֵי לְשִׁמְעוֹן, וְאָזִיל וְיָהִיב זוּזֵי לַמּוֹכֵר בִּשְׁמָא דִרְאוּבֵן, וּמִקַּמֵּי מְשִׁיכָה הֲדַר בֵּהּ שִׁמְעוֹן וְאָמַר: לְעַצְמִי אֲנִי קוֹנֶה, לֹא קָנָה שִׁמְעוֹן עַד דְּמוֹדַע לַמּוֹכֵר וּמְכַוֵּן מוֹכֵר לְאַקְנוּיֵי לֵהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּדְאָמַר: זָבִין לִי, אֲבָל אִי אָמַר: אַיְתֵי לִי דְאִזְבִּין, וְאָזַל וּזְבִין לְנַפְשֵׁהּ, זָכָה. הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ סְחוֹרָה בְּזוֹל וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן לִקְנוֹתָהּ לָהֶם בְּיַחַד, וְשִׁמְעוֹן שָׁתַק וּקְנָאָהּ, וְשׁוּב אוֹמֵר: לְעַצְמִי קָנִיתִי, אִם קְנָאָהּ בְּמָעוֹת שֶׁלּוֹ זָכָה שִׁמְעוֹן בַּמֶּה שֶׁקָּנָה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְרַצָּה בַּתְּחִלָּה בְּפֵרוּשׁ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וְאֵינוֹ אֶלָּא רַמַּאי. אֲבָל אִם קְנָאָהּ בִּמְעוֹת רְאוּבֵן, צָרִיךְ לַחֲלֹק עִמּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם עִטּוּר וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פ"ד דְּב"מ) ; וְאֵין הַמְשַׁלֵּחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וַאֲפִלּוּ קָנָה שִׁמְעוֹן בִּמְעוֹת עַצְמוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
ה נָתַן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ חִטִּים, בֵּין לִסְחוֹרָה בֵין לַאֲכִילָה, וְהָלַךְ וְקָנָה לוֹ שְׂעוֹרִים, אוֹ בְּהֵפֶךְ; אִם הָיָה בָּהֶם הֶפְסֵד, הוּא לַשָּׁלִיחַ; וְאִם הָיָה בָהֶם רֶוַח, הוּא לַמְשַׁלֵּחַ. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם נָתַן לוֹ מָעוֹת בְּמַחֲצִית שָׂכָר נַמֵּי דִינָא הָכִי (טוּר). וְכֵן אִם שְׁלָחוֹ עִם סְחוֹרָה לְהוֹלִיכָהּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהַשָּׁלִיחַ הוֹלִיכָהּ לְמָקוֹם אַחֵר; אִם הִפְסִיד, הַהֶפְסֵד לְעַצְמוֹ; וְאִם הִרְוִיחַ, הָרֶוַח לִשְׁנֵיהֶם (טוּר סִימָן קע"ו וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם נ"ל ח"א).
ו הָיָה הַשַּׁעַר קָצוּב וְיָדוּעַ, וְהוֹסִיפוּ לַשָּׁלִיחַ בְּמִנְיָן אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִדָּה, כָּל שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ הַמּוֹכְרִים הֲרֵי הוּא שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְחוֹלֵק הַתּוֹסֶפֶת הַשָּׁלִיחַ עִם בַּעַל הַמָּעוֹת. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה, הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת. מִיהוּ, אִם אָמַר הַמּוֹכֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁנּוֹתֵן לַשָּׁלִיחַ, הַכֹּל שֶׁל שָׁלִיחַ (רַ"ן פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֵית וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ס') (עי' בד"מ דכ"כ לְדַעַת רַשִׁ"י).
ז שָׁלַח שְׁלוּחוֹ לְקַבֵּל מָעוֹת מֵהַגּוֹי, וְטָעָה הַגּוֹי וְנָתַן לוֹ יוֹתֵר, הַכֹּל לַשָּׁלִיחַ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁיָּדַע הַשָּׁלִיחַ בַּטָּעוּת קֹדֶם שֶׁבָּאוּ לְיַד הַמְשַׁלֵּחַ, אֲבָל אִם לֹא יָדַע בַּטָּעוּת הַהוּא וְנָתְנוֹ לְיַד הַמְשַׁלֵּחַ, הַכֹּל שֶׁל הַמְשַׁלֵּחַ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת). ומי שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה עִם הַגּוֹי, וּבָא חֲבֵרוֹ וְסִיְּעוֹ וְהִטְעָה הַגּוֹי בְּמִדָּה אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִנְיָן, חוֹלְקִין הָרֶוַח בֵּין שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ בְּשָׂכָר אוֹ בְּחִנָּם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הנ"ל וּתְשׁוּבַת מיי' דְּקִנְיָן סִימָן כ"ב וד"ע אַף לְהָרֹא"שׁ).
ח רְאוּבֵן שָׁלַח אֶת שִׁמְעוֹן שֶׁיִּקַּח לוֹ בֶּגֶד בְּהַקָּפָה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן נָתַן לוֹ הַמָּעוֹת לִפְרֹעַ וְנִמְצָא שֶׁהַמּוֹכֵר שְׁכָחָם, צָרִיךְ לְהַחֲזִירָם לִרְאוּבֵן וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְעַכְּבָם שֶׁמָּא אַחַר זְמַן יִזְכְּרֵם הַגּוֹי, וְגַם אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם וּלְהַחֲזִירָם לַגּוֹי (דּוֹמֶה לָזֶה בַּטּוּר וּבְדִבְרֵי הַמְחַבֵּר בסי' ע"ב סל"ח).
ט וְהוּא הַדִּין אִם רְאוּבֵן חַיָּב מָעוֹת לְגוֹי, וּנְתָנָם לַחֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ וּשְׁכָחָם הַגּוֹי, יַחֲזִיר לִרְאוּבֵן. הַגָּה: וְכֵן מִי שֶׁנָּתַן בְּיַד חֲבֵרוֹ חֲמִשִּׁים זְהוּבִים לְפַשֵּׁר עִם בַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁלּוֹ, וּפָשַׁר בְּכ"ה, הַמּוֹתָר לַמְשַׁלֵּחַ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת). וְכֵן אִם נָתַן לוֹ מָאתַיִם לְשַׁלֵּם לַגּוֹי, וְהַשָּׁלִיחַ הִטְעָה לַגּוֹי וְנָתַן לוֹ רַק מֵאָה, וְהַגּוֹי סָבוּר שֶׁנָּתַן לוֹ מָאתַיִם, דְּהַכֹּל לַמְשַׁלֵּחַ, דְּהָוָה לֵהּ כְּאִלוּ מָחַל הַגּוֹי חֲצִי הַחוֹב, דְּהָוֵי שֶׁל מְשַׁלֵּחַ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת).
א סָעִיף א הנותן מעות לשלוחו כו' עיין בתשובת ן' לב ס"ג סימן קי"ב ועיין מדיני שליחות באריכות בתשובת ר"ש כהן ספר שלישי סי' ס"ס ס"ו ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' פ"ג:
ב סָעִיף ב הנותן מעות לחבירו כו' כתב ר"י בנכ"ח ח"א ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל וב"י הביאו במחו' ג' והקשה עליו מדברי הרא"ש בפ"ט דקמא ולא ירדתי לס"ד דבהרא"ש שם משמע להדיא כר' ירוחם ע"ש גבי מ"ש דלא תיקשי מר' אבא גבי צבע שצבע לשמן ולכך כ' ר' ירוחם בפ"ט דקמא ואע"פ שאין בש"ס מפורש כן מ"מ דרך ר"י לכתוב כשמפורש בהרא"ש כן וכן הוא בכמה מקומות בר' ירוחם למי שמעיין בספרו גם בד"מ כ' וז"ל ומ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי הוא שלא כדברי ר"י נתיב כ"ח ח"א דאפי' אם קנה במעותיו ומתכוין לחבירו לא קנה חבירו אפי' אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אח"כ הודיעו למוכר ע"כ וב"י כ' דגם דעת הרא"ש אינו כדעת ר"י עכ"ל ד"מ וזה אינו וכמ"ש גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראיה דשאני התם דא"ל זיל זבין לי כן נ"ל ודו"ק. אך קשה לי על הרא"ש גופיה דא"כ היכי קאמר בש"ס התם גבי לוקח שדה בשם ריש גלותא נימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעי' שיהא בעל המעות והא התם הריש גלותא לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר ונ"ל דהתם כיון שאמר הלוקח לעדים לכתוב השטר בשם ריש גלותא א"כ העדים עומדים בשם ריש גלותא ודוק וצ"ע עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' קכ"ה וקנ"ה:
ג סָעִיף ב ואינו מוכר למשלחו כו' הוא ל' הרמב"ם וכ"כ הטור אבל אם המוכר אינו מתרצה למכרה למשלח כו' וכן משמע מפירש"י אבל ר"י כ' ודוקא שראוי לשליח יותר ממשלח כגון שהיתה בקע' אלמי' ומתייראי' משליח ולא ממשלח ונ"ל דגם דינו אמת וק"ל עיין בתשוב' ר"א ן' חיים סי' מ"ד:
ד סָעִיף ג שזקפן עליו במלוה כו'. ויש עדים כן משמע דעת הרמב"ם והמחבר וכן משמע בה' המ' שזהו דעת הרמב"ם ולשון הרב מגומגם עיין בתשובת רשד"ם סי' קע"ה וקע"ז ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ק"ג וסי' קע"ד:
ה סָעִיף ג י"א דקנה לעצמו וכ"פ מהרש"ל בב"ק פ"ט סי' ל"א בשינוי ואפשר דגם דעת הי"א מודים בזה וכמ"ש הסמ"ע וע"ש כי אין דבריו מוכרחים שם עיין בתשובת ר"מ אלשיך סס"י ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ק"ח:
ו סָעִיף ד ראובן שאמר לשמעון עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ל"ג ובמהרשד"ם סי' קנ"ה:
ז סָעִיף ד ואפי' אם נתרצה כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ג שכ' קשה דלקמן ס"ס רס"ט שם מסיק דלכולי עלמא אם נתרצה מתחלה לקנות לשניהם זכה לשניהן וא"י לחזור בו ועוד דמפיק מור"ם כו' עכ"ל והב"ח תירץ דכאן מיירי שלא עשו ביניהם מעמד גמור אלא דברים בעלמא שיקנו ביחד ולא אמר היאך יקנו ובכמה יקנו אבל לקמן איירי דעשו ביניהם מעמד גמור איך ומה אז אם נתרצו כו' או אם היה לראובן מעות כו' ע"ש עוד:
ח סָעִיף ה נתן מעות לשלוחו כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קל"א דף קמ"ג ע"ג ובתשובת מהרי"ט ר"ס קי"ו ובתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' קי"ו קי"ז דף פ"ג וס"ג סי' ס"ד ס"ה ס"ו ובתשו' ן' לב ס"א דף ק"מ:
ט סָעִיף ה הפסד הוא לשליח דוקא פחת יוקרא וזול' אבל אם אירע לו אונס והאונס לא בא מחמת השינוי שנגנב ונאבד ואין לו שום שכר להשליח מהמשלח פטור השליח תשובת מבי"ט סי' קע"ט וע"ש ופשוט הוא:
י סָעִיף ה ואם הי' בהם ריוח כו'. ודעת בעל מתיבות ובעל העיטור דחולקים אפילו בדבר שאין לו קצבה כיון ששינה וכ"כ הנ"י פ' הגוזל בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר בש"ס ואע"ג דקי"ל כר' יודא דשנוי אינו קונה מ"מ כיון שבגרמת השליח ששינה הריוח חולקים אף שרבו הפוסקים הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ותוס' ושאר פוסקים שפסקו כהטור והמחבר אך מ"מ נ"ל דיכול המוחזק לומר קי"ל כבעל מתיבות ובה"ע והרא"ה וכ"כ מהר"ר יוסף ן' עזרא בתשו' ר"ש כהן ספר שני סי' קי"ו דף פ' ריש ע"ג דיכול המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא וע"ש. עיין בתשו' מבי"ט בשאלות השניות סימן רכ"ו וח"ב סי' צ' וק"ג וקע"ט:
יא סָעִיף ה הריוח לשניהם כו' כששלחו למחצית שכר דאל"כ הריוח של משלח לבדו לדעת הטור וסייעתו:
יב סָעִיף ו מיהו אם אומר כו'. תימה שפסק כן בפשיטות דהא לדעת הרי"ף והרא"ש ובעל העיטור חולקים וכן נראה דעת הר"ן וגם בירושלמי אית' כסברת הרי"ף דהואיל ובא לשליח הנאה ע"י בע"ה חולקים עיין בתשובת רשד"ם סי' תנ"ח:
יג סָעִיף ז הכל לשליח. דין זה אתיא אפילו להרי"ף וסייעתו שהבאתי לעיל אם גנב או גזל או הטעה מה טיבו של בעל הבית בזה וכ"כ ב"י וכן מוכרח דהרא"ש כתב כהרי"ף וסייעתו וס"ל הכא דהכל לשליח ודלא כמ"ש בכ"מ ע' בתשוב' ר"מ אלשיך סי' א' ובתשו' מהרשד"ם סי' כ"ו וכ"ז:
יד סָעִיף ז הכל של המשלח כו' מור"ם הלך בדרך המרדכי שכתב דין זה כאן. מיהו נ"ל דגם בס"ו בדבר שיש לו קצבה חולקים אם לא ידע בטעות קודם שנתנו למשלח הכל למשלח דלא זכה השליח שלא מדעת ואם המשלח טוען שמא לא ידע והשליח טוען ברי שידע אוקי ממונ' בחזקת משלח כנ"ל (ג"ז כתב בימי חורפו):
טו סָעִיף ז ומי שהי' עושה סחורה כו'. עיין בד"מ שכ' דגם ר"י והרא"ש מודים כאן כיון דעסקי תרוייהו ודבריו צ"ע וע' במרדכי ובתשו' מיי' מי ששולח סחורה לחבירו ממקום אחר והיו מחוייבים במכס והשליח בערמותו ובחכמתו הבריח מהמכס אין זה מבריח ארי כו' כיון דהפסד המכס הי' ברור וצריך לשלם להשליח שכר ההנאה שההנהו וכמה חלוקים וספיקות בדין זה תמצא בתשובת רא"ן ששון סי' ר"א ע"ש:
טז סָעִיף ח ראובן שלח כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' קפ"ד:
יז סָעִיף ט דהוי של משלח כו'. וה"ה בראובן ששלח עם משכנות שלו להלוות לו עליהם ברבית מעכו"ם כפי שיוכל להמציא מהם והשליח אומר שהמציא בסך כך וכך וראובן נודע לו אח"כ שלוה בפחות מסך שאמר אין לראובן ליתן כ"א מה שנותן השליח לעכו"ם כ"כ בתשובת דברי ריבות סי' של"א והאריך בזה ע"ש והוא פשוט בעיני ונכון:
א סָעִיף א לקנות לו סחורה ידוע כו' עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהאי סחורה ידוע לאו דוקא שא"נ קנה לו בגד פלוני מאיש פלוני בפרטו' אלא שא"ל קנה לי בגד והא ראי' שבתוס' כתוב קנה לי פירות התם וכ"כ הטור והמחבר בי"ד ס"ס קע"ז ע"ש ואפי' בכה"ג יש עליו תרעומות ונקרא רמאי בשקנאו לעצמו מיהו גם כשא"ל בהדיא קנה בגד פלוני מאיש פלוני אין לו עליו אלא תרעומות:
ב סָעִיף ב לעצמו במעותיו פירוש במעות של עצמו דהיינו של השליח:
ג סָעִיף ב ואם היה יודע שזה המוכר כו' ל' היה יודע (ולא כ' ואם נודע לו) משמע שיודע זה משעה ראשונה שא"ל לקנותו לו ומ"ה אמר שמחוייב להודיעו מיד כדי שלא יסמוך עליו זה ואפי' בכה"ג אם מפחד שמא יאמר לו אל תקנ' עד שאשלח ואשתדל שימכרו לי וביני ביני יקדמנו אחר מות' לקנותו בלי הודעתו מיד רק שיודיעו אח"כ מילתא בטעמא אבל ל' הטור אינו משמע כן מדכ' ואם המוכר אינו מתרצה ולדינא נראה דמודים זה לזה:
ד סָעִיף ב ואח"כ מודיעו כדי להוציא נפשו מהחשד וגם כדי שלא יסמך ע"ז:
ה סָעִיף ג שזקפן עליו במלו' פי' שחושב בנפשו מעות הללו שנתן לי המשלח אקנ' לי בהן לעצמי ויהיו בידי מעותיו בתורת הלואה ואשלם לו היום או מחר:
ו סָעִיף ג שחוזר בשליחותו כו' דאין לך שליחות יד גדול מזה והחולקים ס"ל דגם בשולח יד לא קנה לנפשו כ"א כששינה דא"ל המשלח לקנות לו חיטין והוא קנה לנפשו שעורים דאז קנאו בהשינוי ועד"ר וד"מ:
ז סָעִיף ד זבן לי האי מידי דקדק לכתוב האי מידי דהוא ר"ל סחורה ידוע שכ' הטור והמחבר בר"ס זה:
ח סָעִיף ד וזבין ליה סתמא קניא כו' בטור כ' מסתמא קניא ועפ"ר דנראה דגם ל' מסתמא מתפרש' כמו סתמא וה"ק מסתמא כיון שלא גילה דעתו בשעת קניי' ודאי קנאו לראובן:
ט סָעִיף ד אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו כו'. דאמרי' הלוה שמעון ממעותיו ויחזור ויפרע ממנו דמסתמא אדם קאי בהימנותיה דהבטיחו לקנות לו וז"ל הטור דכיון דאמר זבין לי לזבוני מעליא קא מכוון וכמו דאמר זכי לי דמי כו' עד ודוקא דאמר זבין לי אבל אי אמר אייתי לי דאזבן ואזל וזבין זכי לנפשי' דלא שוויה שליח אלא לאתויי והא הדר ביה עכ"ל וזהו שכ' ג"כ המחבר בס"ס זה בד"א בדאמר זבין לי כו':
י סָעִיף ד אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה כו'. ז"ל הטור כיון דמעות אינן קונות נמצא דעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זכה לעצמו ואפי' מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל בין שליח והמשלח לא עכ"ל וכאן לא צריך להטעם שכתבתי בסי' קפ"ב ס"ז אלא כיון דכאן התקיים המקח להלוקח עכ"פ תו לא שייך דין מי שפרע דלא נתקן אלא על מי שחוזר בו מהמקח אחר נתיר הדמים:
יא סָעִיף ד בשמא דראובן כו'. בטור כ' אדעת ראובן ובפרישה כתבתי דנ"ל דל"ד קאמר אלא ר"ל שנתנה לו סתם ומסתמא דעת המוכר לאקנויי לבעל המעות ולאפוקי אם גילה דעתו לפני המוכר שהוא קונה לנפשו דאלת"ה קשה מאי איריא דהמעות הן של ראובן הא אפי' אם המעות הן של השליח אם נתנן להמוכר בהדיא משמי' דראובן אין השליח יכול לחזור בו דהא ברישא כשהמעות הן של השליח התחיל וכ' שנתן להמוכר סתמא ועליה קאי מ"ש דשמעון יכול לחזור בו קודם משיכה ומשמע הא נתנם בהדי' משמיה דראובן אין שמעון יכול לחזור בו:
יב סָעִיף ד ואמר לעצמי אני קונה ל' הטור ומקמי משיכה חזר שמעון וזבניה לנפשי' כו' וכתבתי בפרישה דנראה דר"ל דחזר שמעון מיד ויחד מעות אחריה משלו לתת להמשלח (דזהו זבניה לנפשי' מיקרי) ולא בקש לזקפן עליו במלוה ולהכי כשהודיעו להמוכר קנה לעצמו דאל"כ קשה הא פסק הרמב"ם וגם המחבר לפני זה דאפי'. זקפו עליו במלוה המקח של המשלח ודו"ק:
יג סָעִיף ד ואפילו אה נתרצה בתחלה כו'. קשה דלקמן ה"ה רס"ט שם מסיק דלכ"ע אם נתרצה מתחלה לקנו' לשניהן זכה לשניהן וא"י לחזור בו ועוד דמסיק מור"ם וכתב אבל אה קנאה במעות ראובן צריך לחלק עמו ושם בס"ס רס"ט מסיק דלכולי עלמא אם היה לראובן מעות אף שקנה שמעון במעותיו זכה לשניהן ויש ליישב דכאן מיירי דטוען אף שנתרצתי מתחלה לקנות לשניהן מ"מ בשעת מקח חזרתי בי וקניתי לעצמי בפי' מ"ה כתב כאן דאין מועיל לו הריצוי שהיה מתחלה כיון שחזר בו בפירוש בשעת המקח ומה"נ אף אם היה לראובן מעות לקנות בו ל"מ כיון שקנאה שמעון במעותיו אחר החזרה משא"כ לקמן ס"ס רס"ט דמיירי שאינו טוען שחזר בו בשעת קנין בפי' אלא קנאוהו סתם אלא שאח"כ בא לחזור בו והוא הדבר הלמד מענינו שהרי דימהו שם למגביה מציאה לחבירו דמיירי ג"כ בהגביהו סתם מ"ה שם לכ"ע אם איתא חדא למעליותא או שנתרצה בתחלה או שהיה לראובן מעות שהיה יכול לקנות בו זכו בו שניהן מאחר שמודה שלא חזר בו בשעת קנין כן נ"ל ליישב דברי מור"ם דבשני המקומות הנ"ל שלא יסתרו אהדדי ושניהן הן מהמרדכי כמ"ש ל' ס"ס רס"ט וכמו שאכתוב שם ועמ"ש מזה עוד שם:
יד סָעִיף ד ואין המשלח יכול לחזור כו' זהו ענין בפני עצמו ואדלעיל קאי ור"ל כל מ"ש עד הנה איירי בחזרת השליח אבל המשלח לעולם אינו יכול לחזור בו:
טו סָעִיף ה בין לסחורה בין לאכילה כו'. עפ"ר שם כתבתי דכ"כ לאפוקי ממ"ד דהשליח קנאו בשינוי להיות הריוח לנפשו דאליבי' יש חילוק בין א"ל לקנות לאכילה דמקרי שינוי מחטין לשעורין משא"כ בא"ל לקנות לסחורה ע"ש:
טז סָעִיף ה ואם הי' בהם ריוח כו'. כבר נתבאר בסימן קע"ו דשליח ושותף המשני' ידן על התחתונה דאם הפסידו יכול השני לומר אם לא שנית לא הי' בה הפסד ואם הרויח הרי הוא לאמצע כפי תנאם:
יז סָעִיף ה וכן אם שלחו עם סחורה וכו'. גם בסימן קע"ו יתבאר דין זה לענין שותפין ע"ש סי' י':
יח סָעִיף ו השער קצוב וידוע. פי' כגון שמוכרים בשר או יין במדה או במשקל וקצוב ועומד סך המדה או המשקל דרך משל בדינר וכשנתן המוכר להשליח טפי ממדה אח' בדינר מן הדין הי' הכל להשליח אלא כיון דבאתה ההנאה להשליח ע"י מעותיו של המשלח אמרו חז"ל שיחלקו בהדדי המותר והאי טעמא כ' ברי"ף והרא"ש והעיטור וכ' הר"ן דאליבי' אפי' אמר המוכר בהדיא שנותן המותר להשליח אפ"ה חולקין אבל רש"י כ' הטעם משום דיש להסתפק למי נתן הנותן המוכר למשלח או לשליח מ"ה חולקין וכ' הרמב"ן שטעם זה הוא נכון וזהו דעת מור"ם ז"ל שכתב ע"ז מיהו אם אמר המוכר בפי' כו' ועד"מ ס"ח ומ"מ כתבתי טעם הרי"ף והרא"ש והעיטור דלפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך עלייהו:
יט סָעִיף ו ואם הי' דבר שאין לו קצבה כו'. כגון טלית וחלוק וכיוצאבו שנמכרים באומד:
כ סָעִיף ו הכל לבעל המעות דאמרי' מסתמא דעל המעות שקיבל ממנו נתן לו כל כך שהרי אין לו קצבה וידוע ופעמים מוכרים כ"כ בדינר:
כא סָעִיף ז שלח שלוחו לקבל מעות כו'. עיין בטור שכ' בשם ר"י והרא"ש שדין זה הוא דוקא בהטעה העכו"ם בחשבון אבל לא בהטעהו במקח שנתן לו בעד דינר יותר ממה שהי' לו ליתן והטעם דבטעות שבמקח כיון שבעד הדינר שנתן לו עתה נותן לו מה שנתן דהי' סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ודעת המוכר הוא שיקנה זה בעד המעות שקיבל מ"ה אמרו חז"ל שחולקין בו בדבר שיש לו קצבה ולא יקחנו השליח לנפשו אף שבטעות נתנו לו כיון דעכ"פ כוונת העכו"ם המוכר ליתנו בשביל הדמים משא"כ בהטעוהו בחשבון דלא נתן להעכו"ם עתה כלום וידע העכו"ם כמה חייב לו והיתרון דבר בפני עצמו הוא כאלו גנב לו ואלו הי' רוצה השליח הי' אומר להעכו"ם טעות בחשבון והי' מחזיר לו המותר עכ"ל ודלא כר"ת שכ' הטור בשמו דס"ל דבטעות שבמקח אפי' בדבר שיש לו קצבה הכל למשלח ומהתימ' שהמחב' ומור"ם לא הזכירו הדין של טעות שבמקח והל"ל דאין חילוק בין טעות שבמקח להוספה מדעתו מאחר שפליגי בו דלר"ת בכל ענין הוא להמשלח ור"י והרא"ש חולקין בדבר שיש לו קצבה ועמ"ש מזה בסמוך ועד"ר:
כב סָעִיף ז הכל לשליח☜ וכ"כ הרמב"ן בתשוב' ס"ט על קהל שמינו את ראובן לשליח בגביות המס ולפרוע להעכו"ם והעכו"ם ההנהו משלו ממעות הקהל כו' ופסק שהכל של ראובן ועד"מ א' שהאריך בזה:
כג סָעִיף ז הכל של המשלח. דלא זכה השליח שלא מדעת:
כד סָעִיף ז וסייעו והטעה את העכו"ם כו' בד"מ כתוב הטעם כיון דעסקו תרוייהו בסחורה לכך חולקין אע"ג דהא' לבד הטעהו עכ"ל:
כה סָעִיף ח שמא אחר זמן יזכרם העכו"ם כו'. ז"ל הטור כיון דהמניה שמעון לראובן מעיקרא ונעשה ערב בשבילו בלא משכון גם עתה לא יעכבם על הספק בשביל הערבון וגם אינו יכול לומר אני רוצה לקדש השם ולהחזירם דבשלו יקדש השם ולא בשל אחרים עכ"ל. ול"ד למ"ש לפני זה בהטעה את העכו"ם דאם ירצה יכול להחזיר להעכו"ם דשאני התם דעדיין לא זכה בה ראובן המשלח מעולם אבל הכא המעות הן של ראובן וכן צ"ל ביישוב הטור דל"ת דבריו אהדדי מ"ש בס"ט ובס"י ע"ש:
כו סָעִיף ט כאלו מחל העכו"ם חצי החוב כו'. היינו משום דהמעות הן של המשלח לכן מה שנשאר מהמעות ברשותא דמרי' קיימא משא"כ לעיל בשליח שהטעה לעכו"ם דמקבל מעות מאחרים ע"כ זכה בו וכן בסייעו והטעה את העכו"ם זכו שניהן וק"ל:
א סָעִיף ב הנותן מעות לחבירו. בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב) ת"ר הנותן מעות לשלוחו לקנות לו חטין ולקח לו שעורין שעורין ולקח חטין תנא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע אמר ר' יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהוד' דאמר שינוי לא קנה מתקיף לה ר' אלעזר דלמא ע"כ לא קאמר ר' מאיר אלא במידי דחזי לי' לגופיה אבל לסחורה לא אלא אמר רבי אלעזר לא קשיא כאן לאכיל' כאן לסחורה וכו' מחכו עלה במערבא לר' יוחנן אליבי' דר' יהוד' וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנ' חטין לבעל מעות מתקיף לה רב שמואל בר ססרטי אי הכי אפי' חטין וחטין נמי לא אמר ר' אבוהו שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי תדע דתנן אחד המעריך ואחד המקדיש אין לו בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים שלקחן לשמן ואמאי ה"נ נימא מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לשמן אלא לאו דאמרינן שליחותי' קא עביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותיה קא עביד וכיד בעה"ב דמי אמר ר' אבא כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו וכו'. ובתוס' שם כתבו דאם נאמר דהיכא דהמשלח לא קנה משום דכי מי הודיעו למוכר קנה אותו השליח א"כ איכא למיפרך נמי לר' אלעזר אמאי לא אוקי נמי כר' יודא והא לאכילה והא לסחורה ולאכילה דהוי שינוי אע"פ דשינוי לא קנה מ"מ כיון דשינוי הוא א"כ מי הודיעו למוכר כיון דלאו שליחותי' הוא והא לסחורה דלאו שינוי שליחותיה קא עביד ואם נפרש מי הודיעו לבעל חטין שיקנ' חטין לבעל המעות והרי בעל המעות לא קנה וגם השליח לא קנה שלא נתכוין לקנות לעצמו וחוזר המקח כמו מקח טעות א"כ ליכא למיפרך לר"א דלא מצ' לאוקמי תרווייהו כר' יודא דכיון דשינוי לא קנה לר' יודא א"כ אמאי אם פחתו פחתו לו אפי' לאכיל' כיון דקא מקפיד ולאו שליחותי' קא עביד ואיכא למימר מי הודיע לבעל חטין שיקנ' חטין לבעל המעות א"כ חוזר המקח וא"כ אמאי אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו דמשמע שקונה אותו השליח עכ"ל ומבואר מדברי תוס' דהיכא דהמשלח לא קנה וגם השליח לא קנה וחוזר המקח נא הוי פחתו פחתו לו והא דמוקי ר"א הא לאכילה הא לסחור' ותיקשי נמי נהי דהותירו לאמצע כיון דאיכא רווחא לא הוי שינוי כלל אבל עכ"פ פחתו דאיכא שינוי ולאו שליחותי' קא עביד לא קנה המשלח ולא השליח ויחזור המקח אלא כיון דמוקי ר"א כרבי מאיר דס"ל שינוי קונה ואפילו לא נתכוין לקנות וכדס"ל לר' מאיר גבי צבעו שחור א"כ קנה השליח בשינוי אלא דתוס' כתבו דבריהם דאי נימא אידי ואידי כר' יודא א"כ אמאי פחתו לו כיון דחוזר המקח דלר' יודא שינוי לא קנה. והנה לפי מ"ש בש"ע סי' קפ"ב סעיף ב' בשינה השליח ולא הודיע למוכר שהוא שליח דצריך השליח לקנות לעצמו וא"כ מאי קושיא פחתו לו דהא כיון דלא הודיע למוכר שהוא שליח צריך לקנותו לעצמו וא"כ אכתי מצי מוקי תרווייהו כר' יודא ופחתו לו כיון דלא הודיעו שהוא שליח וכמ"ש וגם בדברי תוס' ד"ה מי הודיע לצבע תיקשי נמי כנז' דפי' קושיות הש"ס על המעות שביד האומן שיהי' הקדש דכיון דאשה לא קנה הצבע והבעל נמי לא קנה כיון שלא נתכוין לעצמו א"כ יחזור המקח כו' והצבע יחזיר ויתבע השכירות מן האשה ע"ש והא היכא שלא הודיעו שהוא שליח אינו צריך להחזיר משום מקח טעות. ותו קשיא לי בדברי תוס' במ"ש דהמעות שקיבל הצבע כיון שחוזרין לבעל יהי' הקדש והא לפי מ"ש נ"י ר"פ המוכר פירות דכל היכא דהוי מקח טעות ה"ל מעות הלואה וכן פסק הרמ"א ס"ס רל"ב דאינו אלא בעל חוב וכיון דאינו אלא חוב היכי הוי הקדש כיון דאין אדם יכול להקדיש מלוה ע"פ וכמ"ש תוס' ר"פ שור שנגח ד' וה' שם בד"ה יד עניים אנן ע"ש ואין לו' דקושיות הש"ס אינו אלא ממעריך וגבי מעריך שפיר יוכל הקדש לגבות משום שעבודא דר' נתן דהא משמע מתירוצא שם דאמרו כל המקדיש ומעריך אין דעתו כו' דקשה נמי ממקדיש ולכן נרא' דתוספות לשיטתי' בר"פ המוכר פירות שם דכל היכא דהוי מקח טעות ה"נ מעות פקדון וא"כ שפיר פריך גם ממקדיש כיון דפקדון יכול להקדיש ומיהו לפי מ"ש בסי' שנ"ד סק"ח דגם במעות פקדון כל היכא דהנפקד לא יחזירו עד שיתבע אותו בב"ד ה"ל נמי דבר שאינו ברשותו ודוקא פקדון שהנפקד אין לו שום עסק עמו דה"ל כמונח בקופס' אבל במקח טעות אע"ג דדין פקדון אית ליה אפ"ה ה"ל דבר שאינו ברשותו וע"ש וא"כ הדרא קושין לדוכתי':
ב סָעִיף ב קנאה סתם במעותיו. כת' רי"ו נתיב כ"ב ח"א שאם קנה במעותיו ומתכוין לקנות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דקמא עכ"ל ובב"י הקשה עלה מדברי הרא"ש שם בב"ק ע"ש והש"ך כת' וז"ל לא ירדתי לסוף דעתו דברא"ש משמע להדיא כדברי רי"ו ע"ש גבי מ"ש דלא תיקשי מר' אבא גבי צבע שצבען לשמן וכו' גם רד"מ כת' וז"ל ומ"ש הטור כמאן דאוזפינהו הוא שלא כדברי רי"ו דאפי' אם קנה במעותיו ומחכוין לזכות לחבירו לא קנה אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר וב"י כת' דגם דעת הרא"ש אינו כדברי רי"ו עכ"ל וזה אינו וכמ"ש גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראיה דשאני התם דא"ל זיל זבין לי עכ"ל הש"ך ועמ"ש בס"ק ג':
ג סָעִיף ד זבין לי האי מידי. והנה כבר העתקנו הסוגיא בסק"א ע"ש ומבואר מדברי הראשונים גם האחרונים דקי"ל כר' יוחנן ודלא כחוכא דבני מערבא אלא מדברי תוס' שם נראה דיש לו' דגם ר' יוחנן סבירא ליה לדינא כבני מערבא דהיכא דלא הודיעו למוכר לא קנה אלא דמוקי הברייתא בהודיעו למוכר וז"ל תוס' שאני חטין וחטין דשליחותיה קא עביד כו' דתנן א' המקדיש וא' המעריך תימא אמאי איצטריך לאתויי מהא דתנן והלא מגופה דברייתא משמע הכא דדוקא נקיט חטין ושעורין אבל חטין וחטין משמע דפשיטא אם הותירו הותירו לאמצע וכו' י"ל דברייתא מצי לאוקמי דמיירי בהודיעו שהוא קונה לבעל המעות והא דפריך מי הודיעו בעי למימר דמסתמא מיירי הברייתא בכל ענין אפי' לא הודיע ואהא פריך רב ושמואל אי הכי אפי' חטין וחטין נמי מיירי בלא הודיעו אע"כ מיירי כשהודיעו ומשני שאני חטין וחטין דשליחותי' קא עביד והשתא ודאי צריך להביא מהא דתנן דמגופה דברייתא ליכא למישמע מידי דאיכא למימר דמיירי כשהודיעו עכ"ל: ולפ"ז ר' יוחנן לא פליג בעיקר הדין עם בני מערבא אלא בפירושא דברייחא דלרבי יוחנן מוקי לה בהודיעו למוכר שהוא קונה לבעל המעות ולבני מערבא לא משמע להו הברייתא בהודיעו כיון דסתמא קתני וקשה במ"ש תוס' דמוקי הברייתא בהודיעו למוכר שהוא שליח דאם כן פחתו לו אמאי הא בשינ' השליח והודיעו למוכר שהוא שליח המקח בטל לגמרי וכמבואר בטור וש"ע סי' קפ"ה ואפשר דמיירי דליכא בירור שאמר לו המשלח לקנות חטין ויכול המוכר לו' שלא שינה אלא דלפי מ"ש הסמ"ע סי' קפ"ה סקי"ב דהיכא שאומר המשלח התניתי בהדיא שלא יתנהו אלא בחטין דהמקח בטל ע"ש א"כ קשיא: אמנם מדברי הפוסקים מבואר דלא קי"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דפליג וס"ל דלא בעי הודעה כלל ובישוב קושיות תוס' לענ"ד לפי מ"ש הרא"ש וז"ל מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות וליתי' לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אינו מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"ג שבעל החטין מזכה החטין לשליח יד שליח כיד בעה"ב שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החטין שהוא זוכה לבעל המעות ואף ע"ג דרבי אבא משני הך משנה דערכין אליביה דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוי אמרינן מי הודיע לצבע שאני התם כיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפילו אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו על ידי אחר הלכך צריך רבי אבא לתרץ כל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו אבל הכא השליח זוכה לבעל המעות עכ"ל: ומבואר מדבריו דאפי' לדידן דליתי' דבני מערבא היינו דוקא היכא שהמשלח נותן מעותיו ויר השליח כיד בעה"ב אבל היכא דליכא מעות אלא שהשליח קנאו במעותיו ודעתו לזכות לו ודאי בעינן הודעה למוכר ומש"ה גבי צבע אין האשה קונה כיון דלא נתנ' מעות וליכא הודע' לצבע וזה הוא שטת רי"ו דאם הקנ' במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אא"כ הודיעו למוכר ועיין בסק"ב ולפי"ז ניחא דבני מערבא סברי דצריך הודע' ואפילו בקנאו במעות משלחו. ולזה מתקיף לה רב שמואל אי הכי אפי' חטין וחטין נמי אע"כ כיון דאין מעות המשלח אין צריך הודעה וא"כ חטין ושעורין נמי מה"ט א"צ הודעה ור' אבהו דחי שאני חטין וחטין ודאי אין צריך הודעה דשליחותי' קא עביד וקאמר תדע דהא תנן אחד המקדיש וכו' וכי מי הודיעו לצבע דהא היכא דליכא מעות ודאי צריך הודעה וע"כ משום דשליחותי' קא עביד ומה"ט נמי חטין וחטין משום דשליחותי' קא עביד ואם כן מגוף הברייתא אינו מוכח דשליחותיה קא עביד דהא רב שמואל בר ססרטי ס"ל דטעמא דחטין וחטין נמי משום דאין צריך הודעה היכא דאיכא מעות אבל מהא דתנן אחד המקדיש כו' שפיר מוכח דע"כ אינו אלא משום טעמא דשליחותי' קא עביד דהא גבי צבע ליכא מעות ולכ"ע צריך הודעה ומה"ט דשליחותי' חטין וחטין נמי וזה נכון. וכת' בעה"ת שער א' שהשיב לו הרמב"ן והביא ראיה מפרק הגוזל קמא דלמאי דס"ד דשליחותי' קא עביד אשה זו מידו של מוכר הוא זוכה ולא היה זכות לבעל בכסות אשתו וסנדלים הללו מעולם ולמאי דמוקי ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להם כסות אשתו ובניו מעיקרא הבעל זכה בהן מיד המוכר והוא הקנה אותן לאשתו ובניו וכיון דהלכתא כר' יוחנן דאמר לא אמרינן מי הודיעו שיקנ' חטין לבעל המעות וסוגיא דשמעתין דר' אבא לתרוצי לר' יוחנן אתמר שמעינן מינה דבעל זוכה מיד המוכר והם זוכים מידו עכ"ל והובא בב"י סי' צ"ד ונראין דבריו דברי תימא דאזיל בתר איפכא דהא לפי המבואר מסוגיא שם לבני מערבא דס"ל דצריך הודע' וצריכין לתירוץ דר' אבא דנעש' כמי שהקנ' לה והאשה זוכה מיד הבעל אבל לר' יוחנן דא"צ הודעה א"כ האש' זוכה מיד מוכר כיון דא"צ הודעה ולפי מ"ש ניחא דלר' יוחנן דלא ס"ל כבני מערבא היינו דוקא היכא דאין מעות והיכא דליכא מעות ודאי צריך הודעה וא"כ ודאי צריכין אנו לדר' אבא דנעש' כמי שהקנה להם מעיקר' אבל לבני מערבא דס"ל אפי' בדאיכא מעות צריך הודעה וא"כ קשה אפי' חטין וחטין נמי וצריך לומר לדידהו דשליחותי' קא עביד וכיד בעה"ב דמי וא"כ במקדיש נכסיו נמי תו א"צ לדר' אבא אלא הטעם משום שליחותיה קא עביד כדר' אבהו דאמר משום שליחות ואמר תדע דתנן א' המקדיש וכו' וא"כ דברי ר' אבא אינו אלא לר' יוחנן דלדידיה לא אמרינן שליחותי' קא עביד וטעמא דחטין וחטין נמי הוה משום דא"צ הודעה ומשום דאין מעות אבל לבני מערבא ע"כ טעמא משום שליחותיה דא"כ תיקשי חטין וחטין נמי ודברי הרמב"ן נכונים דלדידן דלית לן לבני מערבא הוא דצריך לו' נעשה וכמ"ש. ונ"מ בין טעמא דנעש' וזוכה אשה מיד הבעל או מיד מוכר היכא דכת' לבע"ח דאקני והובא אצלינו בסי' צ"ז סקי"ג ע"ש:
ד סָעִיף ד אבל אם חזר בו שמעון כת' בטור בשם הרמ"ה וז"ל ראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי וזבין לי' מסתמא קני' ראובן משעת משיכה דכיון דא"ל זבין לי לזבוני מעליא קא מתכוין וכמו דא"ל זכי דמי ואפי' שחזר שמעון אחר משיכה ואמר לעצמי כוונתי לקנותו אינו נאמן אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו קני' ראובן דיהיב לשמעון זוזי דכמאן דאוזפינהו דמי ודוקא שלא חזר שמעון קודם משיכה אבל אם חזר בו קודם משיכה ואומר שקנה לעצמו אפי' חוזר בין מתן מעות למשיכ' קונה כיון שמעות אינו קונ' נמצא שעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זוכה לעצמו ואפי' מי שפרע ליכא שלא תיקנו מי שפרע אלא בין מוכר ולוקח אבל בשליחות לא ודוקא היכא דיהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה אבל אי יהיב ראובן לשמעון זוזי למזבן לי' מידי ואזל ויהבינהו זוזי למוכר אדעתא דראובן ומקמי משיכה חזר בו שמעון וזבני' לנפשי' לא קנה שמעון עד דמודע ומכוין מוכר לאקנוי לי' לדידי' דמעיקרא לא אכוין לאקנויי אלא לבעל המעות וכי לא הדר בי' מקמי משיכ' וכו' ע"ש. והנה לפי מ"ש בסק"ג דלר' יוחנן ור' אבא דאמר נעשה לית להו הך סברא דשליחותי' קא עביד והיכא דליכ' מעות לעולם צריך הודעה למוכר ומש"ה הוצרך ר' אבא לו' נעש' ושתהי' אשה זוכה מיד הבעל ולא מיד מוכר ע"ש סק"ג ותיקשי לפי"ז במ"ש הרמ"ה דאם קנה השליח במעות עצמו קנה המשלח והא היכא דליכ' מעות אין צריך הודעה למוכר. ובש"ך כת' על דברי רי"ו דכת' דצריך מעות וז"ל גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראי' דשאני התם דאמר זבין לי עכ"ל והובא בסק"ב ומשמע טעמא דש"ך כיון דאמר ליה זבין לי ה"ל שליחותי' ולפי מ"ש לית לי' לר' יוחנן ור' אבא האי טעמא דשליחותי' קא עביד וכדמוכח מאתקפתא דרב שמואל בר ססרטי דפריך אפילו חטין וחטין נמי ומוכח מזה דרב שמואל ס"ל כר' יוחנן דאין צריך הודע' ומשום דאיכא מעות המשלח אבל אי לאו מעות לא מהני שליחות: והנרא' לי בזה דהיכא דא"ל זיל זבין והשליח קונה במעותיו ה"ל המשלח בעל המעות דה"ל כמאן דאוזפינהו כיון דעל פיו הוציא והמשלח צריך להחזיר לו המעות ואינו אלא הלואה וה"ל המשלח בעל המעות כמ"ש. אבל בדינא דרי"ו דלא א"ל זיל זבין אלא שקונה מעצמו במעותיו ולא הוי לוה כלל על המעות דאי בעי אינו רוצה במקחו א"כ לא הוי בעל המעות אלא השליח וכן בצבע ואשה דהבעל נותן מעות ואין האשה מחזרת כלום א"כ לא הוי האשה בעלת מעות ובנדון הרמ"ה דא"ל זיל זבין ה"ל המשלח בעל המעות דכמאן דאוזפינהו וכמ"ש והא דעצי הדר בי' מקמי משיכ' אע"ג דהיכא דמשלח נותן מעותיו לא מצי הדר עד דמודע למוכר וכמ"ש הרמ"ה היינו משום דלא הוי ליה כמאן דאוזפינהו אלא אחר שקנ' השליח את המקח ואינו בחזר' וה"ל המעות שהוציא על המקח ברשות המשלח כאלו הלוה אותן לו כיון דברשותו הוציא אבל כל שלא משך דאי' בחזר' והמעות אינו אלא פקדון ביד המוכר לפי מ"ש תו' בחד תי' בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג) ע"ש וא"כ עדיין לא הוציא את המעות ואין המשלח מתחייב כלל. וכעין זה כת' הריטב"א פ"ק דקידושין גבי התקדשי לי במנה תנם על הסלע וז"ל הלכך האומר לחבירו תן מנה ע"ג הסלע שהוא מקום האבוד ואתחייב אני לך ונתנו שם על פיו חייב והוא שלא חזר ונטלו משם דאם חזר ונטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו עכ"ל ע"ש. וה"נ אחר משיכ' דתו ליתי' בחזר' ה"ל כמקום האבוד אבל קודם משיכ' דאי' בחזר' ולא הוי מקום האבוד ולא נשתעבד ותו לא הוי כמאן דאוזפינהו ודו"ק. ועוד נרא' דרי"ו מיירי שנותן מעותיו דרך מתנה להקנות לפ' א"כ ודאי לא הוי כמאן דאוזיף ותדע דהא כת' הרמ"א בסי' קצ"ה במקח שלא בפניו ולא קנה דלא הוי זכות שמא לא יתרצה במקח ואפילו נתרצ' הקונה בתר דשמע אמרינן שמא מעיקרא לא ניחא לי' ולא הוי זכות ע"ש ואי מיירי רי"ו בנותן מעותיו ע"ד לחזור וליקח מעותיו מן הקונה בכה"ג לא הוי זכות כלל אלא ע"כ דרי"ו מיירי שנותן מעותיו דרך מתנה ולא שייך בזה כמאן דאוזיף לי' וכמ"ש. והרמ"ה שכת' ז"ל דמעיקרא לא אכוין לאקנויי אלא לבעל המעות ע"ש משמע דאפי' היכא דלא אמר אדעת ראובן מסתמא דעת מוכר דוקא על בעל המעות וכמ"ש בסמ"א סק"א ע"ש ובזה ממילא מרווח שמעתא דר' יוחנן ס"ל דאין צריך הודע' למוכר ומשום דדעת מוכר אינו אלא לבעל המעות ולא לשליח וגבי צבע ואשה דבעל נותן המעות ולזה צריך ר' אבא לומר נעשה כמו שהקנ' להם מעיקרא דאשה לא זכתה ע"י הבעל כיון דדעת הצבע לבעל המעות והוא הבעל ושטת הרא"ש נראה לכאור' כשטת הרמ"ה שהוא מחלק ג"כ בין נותן מעות המשלח או לא. אבל אכתי הפרש ביניהם כמו שאפרש והוא דלפי שטת הרמ"ה בטעמא דר' יוחנן דאין צריך הודע' למוכר הוא משום דכל עיקר כוונת המוכר ממילא אינו אלא לבעל המעות וכמ"ש וגבי צבע ואשה דליכא מעות מש"ה צריך ר' אבא לומר נעש' וכו' אבל מלשון הרא"ש נראה דטעמא דר' יוחנן משום דהשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות ע"ש באשר"י ז"ל וניתי' לבני מערבא דאע"ג דשני השליח מכל מקום אינו מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"ג שבעל החטין מזכה לשליח החטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות וע"ש ולפ"ז נרא' לדבריו בהך דינא דהרמ"ה היכא דשליח זבין סתמא ולא פי' למוכר אדעת ראובן וקודם משיכה הדר ביה דאינו צריך הודעה למוכר כיון דלהרא"ש עיקר כוונת מוכר לשליח אלא דשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות וכיון דקודם משיכה דעת השליח לעצמו הרי הוא לעצמו. אמנם אם השליח אמר למוכר על דעת ראובן ורוצה לחזור קודם משיכה בזה נראה דצריך הודעה למוכר שקונה לעצמו כיון דכבר הי' כוונת מוכר לראובן ואחר כך שרוצה לחזור ולקנות לעצמו מי הודיע זה למוכר וכיון דהמשלח נתן מעות וגם אודעי' למוכר אדעת משלחו שוב אינו יכול לחזור ולקנותו לעצמו עד דמודע למוכר אלא דלשטת הרא"ש לא ירדנו דכיון דמוכר אינו מכוין אלא לשליח אמאי זוכה המשלח טפי כשנותן מעות כיון דהכל תלוי בכוונת שליח ואם כן כי ליכא מעות והשליח זוכה למשלחו נמי יזכה המשלח וביותר תמוה סוף דברי הרא"ש בזה שכת' בצבע ואשה אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר ע"ש דהא כיון דבעל מעיקרא מתכוין לזכות מיד הצבע לאשה ולא לעצמו א"כ אין זה זוכה בשלו וכיון דמעולם לא הי' שלו ובשל אחר הוא דזוכ' לאשה וצ"ע. ושטת הרמ"ה מחוור ומשום דדעת מוכר מעיקרא אינו אלא לבעל המעות וכמ"ש. והשלטי גבורים פ' הגוזל הניח דברי הרמ"ה בצ"ע וז"ל עד דמודע למוכר שמכוין לאקנויי ליה הא לא מודע לא קנה וזה הוא כבני מערבא דבעי הודעה למוכר והא אנן קי"ל כר' יוחנן ולא בעי כלל הודעת מוכר ע"ש. וכן הקשה בט"ז על הש"ע שהביא דברי הרמ"ה שהם אליבא דבני מערבא ואנן קי"ל כר' יוחנן דלא בעי הודעה למוכר וע"ש שהניח ג"כ בצ"ע ולפי מ"ש מבואר דטעמא דר' יוחנן דא"צ הודעת מוכר ומשום דכל כוונת מוכר לבעל המעות והיכא דליכא מעות בעי הודעת מוכר וכמ"ש ובזה ניחא ליישב מאי דקשיא לן בפ"ק דמציעא דף ט"ו גבי חזר ולקחה מבעלים הראשונים דמה מכר ראשון כל זכות שתבא לידו ומשום דניחא לי' דליקו בהימנותא כו' מתקיף לה רמי בר חמא מכדי האי לוקח במה קני בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא ע"ש ומאי קושיא נימא כיון דניחא ליה דליקו בהימנותא א"כ כוונת הגזלן בשעה שקונה מן הנגזל על דעת הלוקח וזכין לאדם שלא בפניו ולפי מ"ש דהיכא דליכא מעות צריך הודעת מוכר והתם ליכא מעות ודו"ק. שוב מצאתי קושיא ופירוקא בשטה מקובצת שם בשם הריצב"א ע"ש ות"ל כוונתי לזה: ובש"ך ס"ק כ"ב ז"ל. אך קשה לי על הרא"ש דא"כ היכי קאמר בש"ס גבי לוקח שדה בשם ר"ג נימא פליגי אבני מערבא דהא אפילו מאן דפליג על בני מערבא בעינן שיהי' בעל המעות והא התם הריש גלותא לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבען לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר עכ"ל וע"ש שהניח בצ"ע. והמעיין בש"ס יראה דאין זה קושיא כלל והכי אי' שם ת"ר הלוקח שדה בשם חבירו אינו כופין אותו למכור ואם אמר לו על מנת כופין אותו למכור ופריך מכלל דמקני קני' לי' נימא פליגי אבני מערבא דאמרי וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעה"ב אי משום הא לא קשיא כגון דאודעי' לבעל שדה ואודעינהו לסהדי ונראה שהבין הש"ך דקושיות הש"ס מכלל דמקני קני' לי' היינו לר"ג ומש"ה קשיא לי' דהא ר"ג לא נתן מעות ואין זה כוונת הש"ס דא"כ מאי משני כגון דאודעי' לבעל שדה וא"כ מקני קני לר"ג ומאי האי דתני כופין אותו למכור כיון דקני לי' אלא קושיות הש"ס מכלל דמקני קני לי' היינו ללוקח דכיון דתני אין כופין ר"ג למכור דהיינו לכתוב שטר ראי' ללוקח ומשמע דקני לי' לוקח לשדה וכי מי הודיעו למוכר דהא לבני מערבא אפי' היכא דאי' מעות צריך הודעת מוכר והכא דעת מוכר הי' לר"ג דמוכר לא ידע שזה רוצה לקנותו ומשני דאודעי לבעל שדה ומה שאומר על ר"ג הוא לכוונה אחרת וקמ"ל דאע"ג דשדה דלוקח הוא אין כופין ר"ג למכור והיינו שיתן שטר ראיה וזה פשוט. ומזה נראה דאי' ברורה דלדידן דלית' לבני מערבא היכא דזבין לנפשי' במעות עצמו ואומר למוכר בשם פ' דזוכה לעצמו וכמו בהאי דר"ג דקנה לוקח. ולפי מ"ש הרמ"ה דלעולם עין המוכר לבעל המעות והכא הוא עצמו בעל המעות וכן לשעת הרא"ש דהיכא דאין השליח קונה זוכ' המשלח שהוא בעל המעות וה"נ כיון דאין הלוקח רוצה לזכות לשם אותו פ' אלא לעצמו זוכה לעצמו משום שהוא בעל המעות ומש"ה בהאי דר"ג נהי דהי' דעת המוכר על דעת ר"ג אבל כיון דהקונה לא רצה לזכות לר"ג ממילא זוכה לעצמו שהוא בעל המעות ובסמ"ע ס"ק י"א כת' דאפי' נותן מעותיו אם נתנ' למוכר בשם ראובן אפילו כוונתו לעצמו אינו זוכה ע"ש. ולענ"ד הדברים כמ"ש דכל כה"ג זוכה לעצמו וכדמוכח מהאי דר"ג וכמ"ש ואין לחלק משום דעשאו המשלח שליח אבל בהאי דר"ג לא עשאו שליח דמה בכך דעשאו שליח אם בדעתו לחזור משליחות בטלה שליחות וכיון דהמעות של עצמו זוכה לעצמו אע"ג דאמר למוכר בשם משלח פ'. וגם בט"ז חלק על הסמ"ע וע"ש אלא שדעתו דתרתי בעינן שיזכור בפירוש על דעת ראובן וגם המעות יהי' של ראובן ע"ש. ומיהו בזה נראה כדברי הסמ"ע דדעת מוכר מסתמא לבעל המעות וכן משמע מלשון הרמ"ה שכת' דעת מוכר לאקנויי לבעל המעות ע"ש וא"כ עיקר כוונת מוכר לבעל המעות וכמ"ש וכן מוכח מהא דר"ג דלמאן דפליג על בני מערבא קונה הלוקח אע"ג שאמר למוכר ע"ד ר"ג אע"כ משום דכוונתו לבעל המעות והקונה הוא בעל המעות והנה מבואר מדעת כל הפוסקים דליתי' לבני מערבא וכ"כ יש"ש פ' הגוזל מדלא הביא הרי"ף דצריך הודעא למוכר ש"מ דלא ס"ל הך דבני מערבא. ואיכא למידק בדברי הרי"ף שכת' בפרק הגוזל קמא רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא לסוף אייקר כיתנא זבנא מרוותא דכיתנא אדעת' ליתן המעות לרב כהנא אתא לקמי' דרב א"ל אי קא מזבני לכיתנא אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול רב לטעמי' דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ולית הלכתא כוותי' דקי"ל כר' ינאי בפ' הריבית מה לי הן מה לי דמיהן ע"ש. ובהגוזל שם דף ק"ג בהאי עובדא דרב כהנא אמרו כמאן כבני מערבא דאמרי מי הודיע לבעל חטין שיקנה חטין לבעל המעות אטו מי יהיב רב כהנא ארבע ושקיל תמני כיתנא ממילא הוא דאייקר מגזל גזלי' ותנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אמנם התם אמנה הואי ולא משכי' רב כהנא לכיתנא ורב לטעמי' דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ע"ש: ומבואר דכל זה אינו אלא לבני מערבא דצריך הודעה למוכר אבל לדידן דל"ל הודעה למוכר א"כ כיון דזבני' מרוותא דכיתנא אדעתי' דרב כהנא ודאי שרי רב כהנא למשקל הני זוזי כיון דמיד הלוקחין זוכה ולא ממרוותא דכיתנא וא"כ למה הביא הרי"ף הך דרב לטעמי' כיון דלדידן בלא"ה זוכה רב כהנא מיד הלוקחין אפילו נימא דאין עושין אמנה בדמים ונרא' לפי מ"ש דכל שלא נתן המשלח מעות צריך הודע' למוכר והוא שטת הרמ"ה והרא"ש ורי"ו וכמ"ש ולפי מאי דס"ד בש"ס דרב כהנא משכי' לכיתנא וה"ל כיתנא דרב כהנא ואפ"ה מצריך רב הודעה ללוקחין וא"כ ע"כ אינו אלא לבני מערבא דמאן דלית ליה הודעה היכא דאיכא מעות ה"נ אין צריך הודעה דדעת הלוקחין לזכות במעות לבעל הפירות אבל למסקנא דמסקינן דמיירי באמנ' ולא משכי' רב כהנא לכיתנ' וא"כ לא הוי בעל הפירות וא"כ אפי' לדידן כה"ג צריך הודעה ואע"ג דדעתי' דמרוות' דכיתנ' לזכות במעות לרב כהנא מי הודיעו ללוקחין כיון דרב כהנא לא הי' בעל הפירות ודוק היטב:
ה סָעִיף ה הפסד הוא לשליח. כת' הש"ך וז"ל דוקא פחת יוקרא וזול' אבל אם אירע לו אונס והאונס לא בא השינוי שנגנב ונאבד ואין לו שום שכר לשליח מהמשלח פטור השליח תשובת מבי"ט סי' קע"ט ופשוט הוא עכ"ל. ומה דפשיטא לי' לש"ך תמוה דהא כיון ששינ' אינו שלוחו כלל והוי מעות הלוא' אצלו וראוי להתחייב בכל אונסין וכן משמע מדברי רי"ו במשרי' נתיב מ"ו ח"א וז"ל כתבו הגאונים המפקיד אצל חבירו סחורתו להוליכה למקום פ' ושינ' והוליכה למקום אחר חייב באחריות הסחורה ונעשית מלוה וב"ד יורדין לנכסיו לפרוע לו כו' ומדכתיב ונעשית מלו' א"כ ודאי חייב בכל אונסין כדין מלוה וכן בנימוקי יוסף בשמעתין דפחתו לו ז"ל שמעינן מיני' שמותר להלו' ע"מ שלא ילוה אלא ע"ג כספים ואם שינה ומלוה ע"י אחרים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ואע"פ שעתה קרוב לשכר ורחוק להפסד שכל האחריות עליו לא חשוב ריבי' עכ"ל. ומדכתב כל אחריות עליו משמע אפי' אחריות אונסין. שוב מצאתי במשנה למלך פ"א משלוחין הביא תשובת מבי"ט הנז' וכת' שהב"י בתשובת כ"י חולק עליו ומביא ראיות מהרבה פוסקים דחייב באונסין כששינה ע"ש. וכן עיקר לדינא (דף צ"ח):
ו סָעִיף ו היה השער קצוב וידוע והוסיפו לשליח. בפ' אלמנה ניזונית תנן אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. ובגמ' פריך עלה מ"ש שוה מאתים במנה דאמרי לה את אפסדתי' שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא אמר רב נחמן כאן שנה רבי הכל לבעל המעות כדתניא הוסיפו לו א' יתיר' הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות אמר רמי ב"ח לא קשיא כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה אמר ר"פ הלכתא דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות מאי קמ"ל שינוייא דשנינן שינוייא היא ופי' רש"י כדתניא דאי' פלוגתא דתני בהאי מלתא כו' וסתם לך רבי במתני' דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה היא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביוקר ע"ש: ובתוס' שם שאל ר' יעקב ישראל את ר"ת והשיב לו ואשר שאלת על ראובן ששלח לשמעון לקבל מעותיו מן הנכרי וטעה הנכרי בחשבון נראה שחולקין בין שניהם דהוי המעות כדבר שיש לו קצבה כו' ושוב חזר בו דכל טעות בין ע"י מקח בין שהטעה במנין הכל לבעל המעות והטעם משום דהטעות הגיעו ע"י מעות המשלח וע"ש. וקשה טובא דא"כ מאי מקשי בש"ס תימא אנא ארווחנא הא שוה מנה במאתים הוי טעות וכדמוכח בירושלמי שהובא בתוס' שם דפריך ויחזור המקח ע"ש וכיון דהוי טעות א"כ אפי' בדבר שיש לו קצבה הכל למשלח וצ"ע. ועיין בתוס' שם ד"ה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות וז"ל אין לדחות לפי הירושלמי דמוקי לה כשהוזל וכשהוקר הא לאו הכי הדר דהכ' משום דלא יצא הקרקע מרשות היתומים דא"כ גבי שוה מאתים במנה תחזור לו השד' אלא ודאי הכא והכא קנאתן כדפרישית עכ"ל. וכוונתם למ"ש תוס' ד"ה אלמנה שמכרה וז"ל וטעמא דנתקבלה כתובתה גבי מכר' שוה מנה במאתים תימ' קצת אע"ג דהוזל המקח מ"מ תחזור בה לגבי הלקוחות שהרי המכר לא הי' כלום ותחזור הקרקע ליתומים וי"ל הואיל דבשע' שקיבל' הקרקע הי' שוה מאתים מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניס לרשות הלוקח והרי הוא כמו שנתכוונ' לקנות הקרקע באות' שעה עכ"ל. ולזה כתבו דהכא והכא קנאתן האלמנה משעה שרצתה להוציא הקרקע מרשות יתומים ולהכניסה לרשות לוקח. ודבריהם צריכין ביאור דאי קנאתן א"כ הוי אלמנה בעל המעות ויהי' הריוח דיד'. והנה בחידושי מהרש"א כת' דאע"ג דקנאתן הכא גבי שוה מנה במאתים לא הוי אלא כשליח והכל לבעל הקרקע כי התם דהכל לבעל המעות אבל לחובתה כגון בשוה מאתים במנה קנאתן לגמרי שלא תוכל להחזיר להם הקרקע כמ"ש תוס' לעיל עכ"ל. ולדבריו תיקשי קושיות תוס' דהכא משום דלא יצא הקרקע מרשות יתומים כיון דלטובתה לא קנאתן ועוד דהרי כתבו תוס' להדיא דהכא והכא קנאתן ומשמע בין לזכות בין לחוב. וראיתי בבית שמואל סי' ק"ג שהרגיש ג"כ בדברי תוס' וע"ש סקי"א שכת' וז"ל כ' תוס' אע"ג דאכתי יכולה לחזור דהא בתחלת המכירה הי' מקח טעות ויכול' לחזור נגד הלקוחות ותחזור הקרקע ליתומים ותירצו כיון דבתחל' המקח הי' כוונתה ליקח בעד הכתובה אינה יכולה לחזור נגד היורשין אע"ג בדאוקיר יכולין היורשין לחזור כיון דמכרה בלא ב"ד וקיימא ברשותם מ"מ בדאוזיל קיימא ברשותה אף לדעת הפוסקים דס"ל אם מכרה בלא ב"ד המכר בטל היינו היורשין יכולין לבטל אבל בדאוזיל קיימא ברשותה עכ"ל: ונראה מדבריו דמפרש למשנתינו שמכר' בלא ב"ד ומש"ה בדאוקיר לא קנאתן. ותיקשו נמי דא"כ מאי פריך ותימא אנא ארווחנא דהא המכר בטל כל שמכרה בלא רשות ב"ד והריוח ליתומים אלא ודאי דכל שמכרה בלא רשות גם בדאוזיל לא קנאתן ומשנתינו מיידי לדעת תוס' דבעי ב"ד מיירי שמכר' ברשות ב"ד הדיוטות ולדעת הפוסקים דא"צ ב"ד א"כ הכא והכא קנאתן בלא ב"ד ועכ"פ משנתינו ע"כ מיירי שמכרה ברשות דאל"כ גם בדאוזיל לא קנאתן כיון דהמכר לא הי' מכר כלל. ולכן נראה לענ"ד דברי תוס' דודאי כיון דמיירי משנתינו שמכרה ברשות וכמ"ש ומש"ה הכא והכא קנאתן דכיון שנתכוונה להוציא מרשות יתומים קנאתן לגמרי ובדאוזיל לא מצי הדרא ליתומים דאע"ג דלעצמה אינה יכולה למכור הא כל שמכרה לאחר ויש לה רשות בכך קנאתן והא דשוה מנה במאתים דאין הריוח דיד' ולא אמרי דקנאתן היינו משום דמוקי לה כר' יוסי דס"ל בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות ומשום דכל שאין לו קצבה הכל הוא על המכר וכמ"ד רש"י דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר וכיון דהכל דמי הקרקע הוא ה"ל כמו נתייקרה ואם נישם הקרקע במנה ונתייקרה על מאתים ודאי היוקר ליורשין וכיון דהאלמנה לא קנאתן אלא בשעה שמכר' שאז נתכוונה להוציא מרשות יתומים ולהכניס לרשות לוקח וכיון דאז בשעה זו נתייקר' דהא שוה מנה במאתים מה שנותן הלוקח בעד הקרקע מאתים על הקרקע נותן והוי רווחא ליתומים וא"כ הכא והכא קנאת' אלא דגבי שוה מנה במאתים כיון שנותנין בעד הקרקע יותר הרי הוא כמו שנתייקרה בשעת המכר דרווחא ליתומים אבל במאתים שמכרה במנה נמי קנאתו לגמרי ואע"ג דלא לקחה בעד הקרקע אלא מנה אמרינן לה את אפסד' וזה ברור. וניחא בזה ליישב מה דקשיא לן בהא דפריך ותימא אנא ארווחנא דהא שוה מנה במאתים ה"ל טעות ובטעות הכל למשלח דכיון דטעמא דגבי טעות הכל למשלח הוא משום דהגיע ע"י מעות המשלח וכיון דאלמנה הכא והכא קנאתן וא"כ הרי האלמנה בעל המעות דהא הקרקע שלה דהא לפי ס"ד לא ס"ל לחלק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה וא"כ כיון דבדבר שיש לו קצבה דודאי יש יתרון ואעפ"כ אמרינן גבי טעות דהכל למשלח ומשום דע"י מעותיו היה הטעות וא"כ גבי אלמנה הרי היא בעל' הקרקע דהכא והכא קנאתן ולזה משני כאן שנה רבי הכל לבעל המעות וכו' וכדמסיק כאן בדבר שיש לו קצבה ומשנתינו דבר שאין לו קצבה והכל על הקרקע וא"כ ליכא יתרון כלל אלא שנמכר כך פעמים בפחות פעמים ביותר וכיון דליכא יתרון אלא שנותן על הקרקע ביותר והרי הוא כמו נתייקרה ומש"ה העודף ליתומים וכמ"ש. ועיין ל' רש"י כאן שנה רבי במשנתינו הכל לבעל המעות השולח שלוחו לשוק לסחורה כו' ולכאורה הלא במשנתינו גופה קמ"ל רבי הכל לבעל המעות אלא משום דלישנא דהכל לבעל המעות לא יתכן גבי אלמנה כיון דהכא והכא קנאתן והרי היא בעל המעות אלא דלישנא דהכל לבעל המעות יתכן לפרש גבי שלח שלוחו כו' וממילא הכא גבי אלמנה הריוח ליתומים כיון דגבי דבר שאין לו קצבה ליכא יתרון כלל לבעל המעות או לשליח אלא הכל הוא דמי המקח וכיון שעולה המקח של הקרקע הוא מאתים ה"ל כנתייקרה אז בשעת המקח וכמ"ש ומש"ה הריוח ל' תומים ודו"ק: ובזה נראה ליישב קושית תוס' שהקשו במ"ש רש"י וסתם לך רבי במתניתין דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה והקשו אמאי לא קאמר מתני' מני ר' יוסי היא ולמה קאמר כאן שנה רבי וכדתניא וכו' ע"ש ולפי מ"שמהא דקאמר ר' יוסי הכל לבעל המעות מתני' לא מתרצה כיון דאלמנה היא בעל הקרקע דקנאתן אלא מש"ה קאמר הא מני רבי הוא וכדתניא והיינו כדמסיק כאן בדבר שיש לו קצבה כאן בדבר שאין לו קצבה וכיון דטעמא דדבר שאין לו קצבה דליכא העודף אלא על הקרקע גופה וא"כ הריוח שעל' על הקרקע דיתומים הוי וכמ"ש ודו"ק:
ז סָעִיף ו אמר המוכר בפירוש עיין סמ"ע שכת' בשם הר"ן דלפי טעמא דהרי"ף דחולקין משום דבאה לו הנאה על ידי בעה"ב אפילו אומר בפירוש שנותן לשליח אפ"ה חולקין ע"ש. מיהו נראה דהיינו דוקא בנותן לשליח ומשום דבאה לו הנאה ע"י בעה"ב אבל אם נותן בפירוש לבעה"ב גם לדעת הרי"ף הכל לבעה"ב דאטו מי שנותן מתנה לחבירו ע"י שליח יהי' לשליח חלק בו ועיין ש"ך שתמה על הרמ"א שפסק דלא כהרי"ף ונרא' דכיון דכת' הרמב"ן בתשובה שטע' הגאון ורש"י יפה והובא בב"י וע"ש בתשו' הרמב"ן דאפילו לטעמא שכתבו לפי שבאה הנאה על ידי בעל הבית היכא שטוען שליח שהוא ההנהו למוכר ומש"ה נתן לו ודאי הכל לשליח ע"ש:
ח סָעִיף ז וטעה הגוי ונתן לו יותר. כת' הטור וז"ל והר"ר יונה כת' דגבי מקח אין חילוק בין שהוסיף מדעתו בין שטעה אלא שחילק בין טעות שבמקח ובין היכא שטעה בחשבון דגבי מקח הי' סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקיבל ונתן הכל לבעל המעות ולפיכך אם אין לו קצבה הכל לבעל המעות וחולקין כשיש לו קצבה וכו' ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וקשה לי בדבר שיש לו קצבה אמאי חולקין דהא לפי טעמא דרש"י אין לו לשליח אלא משום דאמרינן מתנה יהיב ולשליח הוא דיהיב וכאן בטעות שבמקח ליכא מתנה כלל וא"כ יהי' הכל לבעל המעות וכן לפי טעמא דרי"ף משום דבאה לו הנאה ע"י שליח נמי לא שייך אלא במתנה אבל זה שנותן בפירוש בטעות ועל המקח ודאי לבעל המעות הוא והוא בעל המקח ואפילו לפי מ"ש הר"ן דלדעת הרי"ף אפילו נותן בפי' לשליח בעה"ב חולק עמו ומשום דבאת לו הנאה על ידו כבר כתבנו דהיינו דוקא לשליח הא נותן בפירוש לבעה"ב ודאי הכל לבעה"ב וכמו שאר נותן מתנה ע"י שליח דהכל להמקבל המתנה עיין סק"ז. ולכן נרא' דהר"ר יונה ס"ל כטעמא שכת' בהגהת אשר"י דדבר שיש לו קצבה חולקין משום דלא מחמת המקח בא אלא מחמת מזל שניהם ודבר שאין לו קצבה הזלזול מחמת המקח בא בשויו ומזלו דבעל המקח גרם ע"ש ומש"ה בטעות שבא על דבר שיש לו קצבה נמי מחמת מזל שניהם בא וחולקין אבל לפי טעמא דרש"י ורי"ף כל שהיה טעות במקח בדבר שיש לו קצבה הכל לבעל המעות ומה"ט נרא' הא דהשמיט בש"ע האי דינא דר' יונה משום דלדידן דס"ל כטעמא דרש"י ורי"ף ליתיה להאי דינא ומ"ש בטור וכן הסכים א"א הרא"ש נרא' דלא קאי על טעות שבמקח בדבר שיש לו קצבה דלא הוזכר באשר"י מזה אלא קאי על מ"ש בטעות שהכל לשליח ובב"ח הגיה בטור במ"ש ור' יונה הגיה ור' יצחק והוא ר"י שבתו' ולפענ"ד תו' לא ס"ל האי דינא אלא הוא דעת ר' יונה והוא כטעמא דהגה' אשר"י:
ט סָעִיף ז אבל אם לא ידע בטעות. כת' בש"ך ז"ל דגם בדבר שיש לו קצבה דחולקין אם לא ידע השליח בטעות קודם שנתנו למשלח הכל למשלח דלא זכה השליח שלא מדעת ע"ש. ול"נ דלטעמא דרש"י דחולקין בדבר שיש לו קצב' ומשום דה"ל מתנה ושמא נתן הכל לשליח א"כ אפי' שלא בידיעת השליח זוכה השליח דאע"ג דעודר בנכסי הגר וקסבר שלו הן לא קנה והרי אינו קונה שלא במתכוין דבגר כ' הרשב"א פ"ב דגיטין ובנ"י פ' חזק' דהיינו דוקא בהפקר ומציאה אבל היכא דאין דעת אחרת מקנה אפי' אינו מתכוין לקנות ולא ידע כלל נמי זוכה וכמ"ש בסי' ק"מ בס"ק א' ובסי' ער"ה סק"ד ע"ש וכי היכי דחולקין אפילו הכל ביד השליח כן חולקין נמי היכא שהוא עתה ביד בעה"ב וכן לפי טעמא דרי"ף לפי שבאה הנאה לשליח ע"י בעה"ב א"כ ה"נ איכא הנא' לבעה"ב על ידי שליח וחולקין ומש"ה לא כת' הרמ"א האי דינא אלא בטעות גוי דהוי הפקר וליכא דעת אחרת מקנה ובזה ודאי כל שהשליח לא ידע אינו זוכה שלא במתכוין כמו במציאה ובנכסי הגר אבל בדבר שיש לו קצבה אין חילוק בין ידע או לא ידע ולעולם חולקין וכמ"ש. אמנם גם בטעות גוי והשליח לא ידע נמי מידי ספיקא לא נפקא והוא במחלוקת בין הפוסקים אם חצירו וידו זוכה שלא מדעת בדבר שאין רגיל לבא ועיין במרדכי פ"ב דמציעא אלא דרמ"א פסק בסי' רנ"ב סעיף י"ח ובסי' רס"ח סעיף ג' דכה"ג לא זכה ע"ש. אמנם אם תפס השליח אחר כך מיד בעה"ב לא מפקינן מיניה כיון דאין דעת כמה פוסקים דחצירו וידו זוכה לו שלא מדעת אפי' בדבר שאינו רגיל לבא וכל זה בטעות גוי אבל בדבר שיש לו קצבה דאין דעת אחרת מקנה לא בעינן דעת זוכ' כלל וכמ"ש:
א סָעִיף א אין לו עליו אלא תרעומת ודין זה מבואר בי"ד סי' קע"ז בסעיף י' דהנותן מעות לחבירו לקנות פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי דאין לו עליו אלא תרעומת ולכאורה ק"ל דהא מבואר בב"מ דף ע"ג בהאי דיהיב זוזי לחברי' למזבן ליה חמרא ופשע ולא זכין ליה דמשלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזול שפיט ורב אשי פליג התם ופריך הש"ס ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ועיין בש"מ שם שפי' דפריך כיון דשם תיקנו כך היה להם גם כאן לתקן כך ומבואר שם דבהא דאם אוביר דאף אם לא נכתב חייב וכן מבואר לקמן סי' שכ"ח דאף אם לא נכתב הוי כנכתב ע"ש בסמ"ע ומשני הש"ס שם התם בידו והכא לאו בידו וכתבו התוס' שם בד"ה התם בידו וז"ל דהכא אין בידו בשער הזול דשער הזול דזול שפוט לא משוך כולי האי וכו' ועסמ"ע סי' ר"ז סקכ"ח כ"ט דדוקא במקום פ' מיקרי לאו בידו ע"ש ולפ"ז אם שולח לו לקנות חיטין אתרעא דמשיך ולא קנה ונראה משאר כל הסוחרים שקנו תבואה באותו מקום שהרויח שחייב לשלם מטעם אם אוביר ולא אעביד (ועמ"ש בביאורים בסי' קע"ו ובסי' ש"ו דשותף או פועל חייב על מניעת הריוח מטעם אם אוביר): ולכן נראה דשם בי"ד מיירי בנותן לו למחצית שכר על זמן וכיון דפועל יכול לחזור בו וכמבואר לעיל בסי' קע"ו במקבל עיסקא לזמן וכיון דיכול לחזור בו מלהיות פועל פטור מלשלם וכאן נמי הטעם כיון דשליח בחנם הוא יכול לחזור משליחותו כמבואר בסימן של"ג סעיף ה' בהג"ה ולכך אין לו עליו אלא תרעומות ולפז"נ בשליח בשכר ולא נתן לו לזמן רק בקבלנות על עסק לקנות בתרעא דמשיך ולא קנה חייב לשלם לו מניעת הריוח כדרך שהרויחו שאר הסוחרים מטעם אם אוביר הנ"ל:
ב סָעִיף ב הנותן מעות. ע' ש"ך ס"ק ב' עד דא"ל זיל זבין ליה צריך ליתן טעם כיון דבצבע לא קנה כמ"ש הרא"ש כיון שקונה במעות שלו והמוכר מקנה לו אין אדם יכול לזכות בשלו לאחר ואף דזכי' הוא מטעם שליחות מ"מ ל"א דעשה עצמו שליח לזכות לחבירו מיד המוכר א"כ קשה אמאי מהני כשאמר זיל זבין ונראה דיש לחלק דבשלמא באמר לו זבין לי במעותיך דתיכף שנתן לחבירו המעות על פיו נתחייב לו המעו' דהוי כאומר תן מעות לפ' ואתחייב לך דהא הכא הוציא ג"כ המעות על פיו ומש"ה כמאן דאיזפינהו דמי משא"כ כשלא נתן ע"מ. ומה שהקשה על הרא"ש מריש גלותא נראה שהבין קושיית הש"ס דשם דמקשה אלמא מיקניא קניא ליה דקאי אריש גלותא שפי' דאין כופין הריש גלותא למכור והוא של ריש גלותא והיה ס"ד דשם דלא הודיע למוכר רק לעדים ופריך אלמא מיקנא קניא ליה פי' דריש גלותא כו' וכן משמע בתשו' הרא"ש כלל צ"ו סי' ג' ולזה מקשה הש"ך שפיר על הרא"ש אכן לפ"ד כל המפרשים קאי הקושיא על הלוקח והלוקח ודאי דיכול לזכות לעצמו וע' באסיפת זקנים ב"ק ובקצה"ח והוא פשוט:
ג סָעִיף ב בקרקע מיוחד. נראה אפילו ליכא עידי שליחות דיש לו מיגו דקנה המשלח דהקרקע קיימא בחזקת המשלח תיכף כשקנאה וא"י להוציאה מחזק' במיגו ובמטלטלין כה"ג צ"ע אם יש לו מיגו אי נאמן כיון דהוי להחזיק ומיגו מהני אפי' במקום דמשים עצמו רשע והא דא"נ כאן אף בלא מיגו דהא לפטור מממון נאמן אפי' במקום דעושה עצמו רשע מ"מ שליח שאני כיון דהוא רמאי וחזקה שליח עושה שליחותו חזקה אלימתא הוא ומ"מ במקום מיגו צ"ע דהא אפי' במקום חזק' אמרינן מיגו להחזיק אח"כ מצאתי בתומים סי' פ"ג שכ' בהדיא גבי מגביה מציאה דנאמן במגו לומר לעצמי כוונתי ודין זה מדמין אותו הפוס' למגביה מציאה כמבואר בסעיף ד' בהג"ה ובט"ז א"כ ה"נ נאמן כשיש לו מיגו ע"ש:
ד סָעִיף ג י"א דקנה לעצמו טעם ב' הדיעות דמאן דס"ל דקנ' לעצמו ס"ל דכיון דנעש' גזלן על המעות ועמדו ברשותו לענין אונסין נעשה בעל המעות וכיון דדעת המוכר להקנות לבעה"מ וכיון דהשליח כבר גזל המעות הוי השליח בעה"מ וקנאו השליח ומאן דס"ל דהמשלח קונה ס"ל דאף שנעש' גזלן על המעות מ"מ נהי דקנה לענין חיוב אונסין מחמת שנעשה גזלן מ"מ גוף המעות לא נעש' של השליח והמעות של המשלח לקדש בו אשה ולקנות בו עבדים וקרקעות והמשלח נקרא בעה"מ ודעת המוכר להקנו' לבעה"מ ואפי' אם הודיע למוכר שקונה לעצמו מ"מ קנאו המשלח כדמוכח בסמ"ע ס"ק י"ב דדוק' ייחד מעות אחרים מהני אבל זקפן במלוה לא מהני אבל כששינה כגון מחיטין לשעורין כתבו הסמ"ע והש"ך דמהני אף דקי"ל כר"י דשינוי אינו קונה נראה דבמתכוין לגזול ולקנות לעצמו מודה ר"י לר"מ דשינוי קונה וכמבואר כ"ז בש"מ ב"ק ובחי' רשב"א (ולפז"נ דמ"ש הסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק ל"ז דמשמע מדבריו שם דבמתכוין לקנות לעצמו דשינוי קונה מיירי בשותפין על עסק ידוע כגון בשותפין לקנות חיטין וקנה שעורין אז מהני שינוי אבל בשותפין בכל עסקיהם לא מהני שינוי וכמ"ש שם) אך לכאורה קשה הא דבלא שינה דקנאו המשלח הא השליח חזר משליחותו וביטל שליחותו ונתכוין בהמשיכ' לקנות לעצמו וא"כ נהי דדעת המוכר להקנות לבעה"מ שהוא המשלח מ"מ הא המשלח לא עשה קנין משיכה ואינו רק קנין מעות ומעות לא קנה וא"כ יהיה המוכר יכול לחזור בו וי"ל דהא עיקר הטעם דמעות אינן קונות הוא משום שלא יאמר נשרפו חיטיך בעליה וכדי שהמוכר יטרח ויציל והיכא דל"ש טעם דנשרפו חיטיך בעליה באמת מעות קונות וכמבואר בסי' קצ"ח א"כ הכא כיון דמשך השליח החטין לביתו אף דלא נתכוין לקנות להמשלח מ"מ ל"ש הטעם כדי שיטריח המוכר להציל מדליקה דכיון שלא הודיע למוכר ממילא אינו ברשות המוכר לשריפה כשמשכן השליח לביתו וממילא המעות קונות (ומוכח מדין זה דאף דבמעות פקדון כשהן מותרין מותר להשתמש בהן מ"מ בשליח אסור אם לא שמייחד מעות אחרים וכמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ב וכ"ח בב"י בטור י"ד סי' קס"ט דאפי' בשליח לפרוע חוב אסור להשתמש בהן) ועש"ך ס"ק ד' שכתב דגם דעת המחבר דאפי' יש עדים המקח של המשלח ואשתמיטתיה הא דבי"ד סי' קע"ז פסק המחבר בהדיא דכשיש עדים המקח של השליח ע"ש:
ה סָעִיף ד בשמא דראובן. עסמ"ע ס"ק י"א והיוצ' מדבריו דבשנתן מעות שלו בסתמא יכול לחזור בו קודם משיכה וכשנותן בשם המשלח א"י לחזור וכשנתן מעות המשלח אפי' בסתם א"י לחזור בו אפי' קודם משיכה עד דמודע למוכר וייחד מעות אחרים ועיין בט"ז שחולק עליו ולהסביר טעם דברי הסמ"ע נראה דבנתן מעות המשלח אפי' בסתם נעשה קנין מדאוריית' בין המוכר להמשלח דהמוכר מקנה לבעה"מ רק שיכולין לחזור בהן מדרבנן וכשחוזרין מחוייבים לקבל מי שפרע וכ"ז שאינן חוזרין קנין דאורייתא הוא והשליח הוי כאחר כיון שכבר יצאו המעות מת"י ולאו כל כמיניה דהשליח לחזור בו עד דמודע למוכר פי' שמודיעו שחוזר משליחותו ואין רוצה לעשות משיכה רק לעצמו וכיון דמייחד מעות אחרים תחתיהן שוב לא הוי כגזלן על המעות וכיון דהמוכר ממשיך ליה החפץ ע"פ דבריו והוא לא רצה למשוך רק ע"ד שיקנה לעצמו הרי המוכר הנותן לו אדעתא דידיה כאילו חוזר בו מקנין המשלח ומקנהו לשליח ועושה כן מיראתו שלא יחזור בו המשלח כיון דאיכא רק קנין מעו' ולכך מקנהו לשליח בקנין משיכה ועוד דכיון שהשליח ייחד מעות אחרים הרי הוא נעשה בעה"מ ואם השליח נותן מעות שלו בסתם יכול לחזור בו קודם משיכה אף דכתב הטור באם שאמר זיל זבין דהוי כמאן דאוזפינהו מ"מ נראה דלא נעשה עליו הלוואה עד אחר שקיבל החפץ בידו דהא ודאי אם נאנסו המעות ביד המוכר קודם משיכ' באופן שהוא פטור מלהחזיר המעות או שהמוכר אלם וא"ר ליתן החפץ אין המשלח חייב לשלם לשליח מעותיו דכיון דאמר זיל זבין לי לא גרע מהא דסי' נ"ח באם שהזכיר את השטר וכן בחפץ בסי' ע"ב וה"נ צריך ליקח החפץ קודם שיתן הדמים ואז נעשה הלואה על המשלח ולכך יכול לחזור בו קודם משיכה ואם נתן בשמא דראובן אינו יכול לחזור בו קודם משיכה הטעם דכיון דאמר הילך מעות והקנה השדה לפ' הוי כאלו זיכה מעותיו ע"י מוכר להמשלח והנה אם המלוה הבטיח להלו' להלוות לו וזיכה לו מעות הלוואה שלא בפני הלוה ע"י אחר ודאי דאין המלוה שוב יכול לחזור בו וכשהלוה רוצה זוכה במעות למפרע אבל הלוה ודאי דיכול לחזור בו תיכף כשנתוודע כמו בזיכה לו על ידי אחר וצווח בסי' רמ"ה א"כ ה"ג כשאמר בשמא דראובן הוי כאילו זיכה לו המעות על ידי המוכר דכשהלוה מתרצה אח"כ זכה במעות למפרע ונעשה בעה"מ וקנה המשלח החפץ למפרע וקנין דאורייתא הוא והשליח כאחר הוא וא"י לחזור בו וכמ"ש לעיל:
ו סָעִיף ד ראובן שהיה יודע סחורה בזול. עסמ"ע ס"ק י"ג מה שתמה בזה מהא דס"ס רס"ט ועט"ז ולפענ"ד ליישב והנה בלא"ה תמוה דמה"ת יהיה נאמן הא כתב רמ"א לעיל סעיף ב' בהג"ה דבקרקע מיוחד הואיל והוא מנהג רמאות ודאי מעיקרא קנאו למשלח וכ"כ המחבר סעיף ד' בא"ל זבין לי האי מידי דא"נ לומר לעצמי קניתי וגם קשה דל"ל להר"ן לתלות הטעם בקרקע מיוחד משום דהוא מנהג רמאות הא כשאמר זבין לי הוי כאמר זכה לי כמבואר בטור בשם הרמ"ה והוא דינא דהמחבר בסעיף ד' ובסי' רס"ט מבואר דבאומר זכה לי דא"נ לומר לעצמי הגבהתי ושם לא תלה הטעם בדמאי כלל וגם שם נראה דאם אמר בפירוש קודם דגבהה לעצמי אני מגביה דלא הוי רמאי כלל דלא אישתמיט תנא ושום פוסק לומר דהוי רמאי בזה כשחוזר משליחותו ומגביה לעצמו. ועכצ"ל דרק בזביני שייך לומר דטעם משום רמאי דהא עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הוי רשע וכיון שהי' משט' בחבירו שעשאו שליח לקנות וקנאו לעצמו הוי רשע משא"כ במציא' דלא הוי רשע כמבואר בסי' רל"ז ולכך גם רמאי לא הוי ולכך כתבו דפוס' טעם אחר בהא דסי' רס"ט דהיא מטעם דשתיקה הוי כהודא' וקיבל לעשות שליחותו לזכות בשבילו (וע' בתשו' הגאונים בתראי סימן כ"ג) וכיון שנעשה שליח אמרי חזק' שליח עושה שליחותו והגבי' להמשלח וזה לא שייך בזביני כשאין לו מעות להמשלח והשליח הבטיח להלוות לו המעות דבזה ליכא הוכחה שעשה שליחותו דאימר חוזר מלהלוות לו דאפשר שנתוודע לו שאינו בטוח ואינו רוצה להלוות לו ועוד דשמא לא מצא מעות להלוות לו ונגד הבטחה להלוות לו ודאי דלא שייך לומר חזק' שליח עשה שליחותו והלווה לו וכן אפילו נתן לו מעות והניח מעות חבירו אצלו וקנה במעותיו לא שייך לומר חזק' שע"ש כיון דחזינן דשינ' ולא קנה במעות המשלח רק במעותיו ולכך הוצרכו ליתן בזביני הטעם מפני שהוא רמאי דנהי דלא רצה להלוות לו מעותיו מ"מ רמאי הוא במה שקנאו לעצמו מכח הוכחא זו אמרי' שקנא' לשותפות. ולפ"ז ל"ק קושית הסמ"ע מסי' רס"ט דכאן מיירי בסחורה בזול דהוי כמציא' דלא הוי רשע כשקונה לעצמו כמבואר בסימן רל"ז ולא שייך טעמא דרמאי שהביא הרמ"א גבי קרקע מיוחד וגם לא שייך הטעם דחזק' שליח עושה שליחותו כמו במציאה כיון שצריך להלוות לו מעותיו ואפילו נתן לו מעות והוא קנה במעות עצמו הרי חזינן ששינה בשליחותו כמש"ל ואפילו לקח סתם במעות שלו והיה מעות להמשלח גם כן לא שייך חזקה שע"ש כיון דחזינן דלא לקח מעות אצל המשלח ולקח במעות שלו ולכך נאמן שקנה לעצמו כיון דלא שייך הנך תרי טעמי אבל בסימן רס"ט מיירי ששלחו רק לקנות היינו לעשות קנין במשיכה או אגבהה ואחר כך יתן המשלח בעצמו המעות ובזה שייך שפיר חזקה שליח עושה שליחותו כיון דלא היה צריך להלוות מעות עבורו דהא לא שלחו רק לעשות קנין וגם א"ל שהיה ירא לקנותו להמשלח כי שמא לא יסלק המשלח המעות למוכר ויצטרך הוא לשלם דז"א דאילו היה ירא היה יכול להודיע להמוכר שקונה בשם המשלח ולכך אינו נאמן ובזה מדוקדק לשון הרמ"א שבסימן זה כתב וקנאה במעות שלו ובסי' רס"ט כתב סתם וקנאה והשמיט במעות שלו משמע שקנא' באחד משאר קנינים: ע' בב"י בטור שהביא בשם הרשב"א נהגו בעלי חניות כשרוצין לקנות בגדים שאומרין קצת קונים וכו' אם יכולין לומר משטה אני בך כדי שלא תפסיד על המקח וכו' והשיב שיכול לומר כן נראה דמיירי שלא אמר לו חבירו בתחילה זבין לי האי מידי דבאמר לו חבירו זבין לי האי מידי ואינה סחורה בזול פסק הטור והמחבר דאינו נאמן לומר לעצמי קניתי ומ"ש הרשב"א שם אלא אפי' אמר לו קנה לי וכו' מיירי שחזר בו לפני עדים קודם שקנה א"נ שהרשב"א פליג אהרמ"א ואנן קיי"ל כהמחבר:
ז סָעִיף ה הפסד לשליח. עש"ך ס"ק ט' דאם אירע לו אונס שלא בא מחמת השינוי וכן אם נגנב ונאבד ואין לו שכר להשליח שפטור השליח תשובת מבי"ט עכ"ל הש"ך ותמיהני למה כתב זה בשם המבי"ט הא מבואר הוא ברשב"א ובש"מ ב"ק ק"ב אך לכאורה אין הבנה לדברים אלו דכיון שעבר פי המשלחו וקנה דבר אחר אינו שלוחו כלל והמעות נעשה הלואה בידו ולמה לא יתחייב באונסין וכן הקשה בקצה"ח. אמנם נראה כוונתו דהנה אם בא השליח להמשלח אחר ששינה וקנה השעורים ואמר להמשלח או קיבל עליך השעורין לשכר ולהפסד או החזיר מעותיך והשעורין הן שלי לריוח ולהפסד דלאו כל כמיניה לומר כן וע"כ הן של המשלח לריוח ולשליח להפסד עד שימכרו דכיון שקנה השעורין להמשלח נקנה להמשלח ועל השליח לתקן ההפסד כמו בסימן קפ"ב סעיף ו' וה"נ המקח למשלח ותיקון העיוות דהיינו ההפסד להשליח וראיה לזה דהרשב"א והש"מ שם כתבו דהא דהותירו לאמצע פחתו לו הוא מטעם קנס כמו כל המשנה דידו על התחתונה ואם מיירי בהותירו תיכף כשבא להמשלח דין גמור הוא דהא קנהו אדעתא דהמשלח וכשהמשלח מרוצה תיכף מדינא הן שלו וכן ההפסד תיכף כשבא להמשלח מדינא הן לשליח דהמשלח יכול לומר איני מרוצה בשינוי שלך וע"כ הקנס הוא במה שבע"ב מחייב השליח להמתין עד זמן המכירה והריוח לאמצע וההפסד להשליח וכיון שהמשלח מקבל העסק לענין הריוח ממילא ההפסד של אחריות האונסין וגניבה להמשלח אבל אם נאנס קודם בואו להמשלח או שלא נתרצה המשלח כלל בהקנין ודאי דאחריות הוא להשליח דהמעות היו כהלואה בידו:
ח סָעִיף ה ואם היה בהן ריוח. עש"ך ס"ק י' שהביא דעת הרבה פוס' דחולקין אפי' בשליח ע"ש ולפעד"נ דלא קיי"ל כן דכיון שלא קנה חטין נעשה המעות בפקדון בידו וכיון שקנה בשם המשלח השעורין ודאי דהריוח הכל להמשלח דהא מבואר בסי' רצ"ב סעיף ז' בהג"ה דבמעות פקדון כשקנה על דעת בעל הפקדון שהכל להמשלח אף דהריוח בא ע"י גרמת הנפקד ואפשר דהנך פוס' מיירי כששינה ונתכוין לקנות אדעתא שיהיה לאמצע וגם נראה דאפי' לדעת הש"ך מחייב עכ"פ לסלק חצי המעות תיכף כשרוצה לחלק בריוח:
ט סָעִיף ו השער קצוב עט"ז שהקשה על שיטת רש"י דאי מטעם ספק היה ראוי להיות הממע"ה ע"ש ונראה דזהו כוונת התוס' בכתובות ד' צ"ח בד"ה אמר ר"פ שכתבו וז"ל האי טעמא דפרישית הוא עיקר דמוחזק ידו על העליונה וחולקין שהוא תמוה לכאורה כיון דכבר הוכיחו התוס'. והירושלמי דא"א לומר דהכל לבעל המעות והספק לא היה רק אי הכל לשליח ול"ש לומר דחולקין מטעם מוחזק ולפ"ז אפשר לומר דכוונתם להוכיח בפירושם דלא כפי' רש"י דהא מוחזק ידו על עליונה וא"א לומר כפי' רש"י וע"כ מוכח דהטעם הוא כפירושם משום שהשליח נשתכר במעותיו ולכך חולקין:
י סָעִיף ז שלח שלוחו. עסמ"ע ס"ק כ"א דבטעות שבמקח דחולקין בדשיל"ק ע"ש האמת שכן מוכח בתוס' מדברי הירושלמי אבל מ"מ צריך טעם למה חולקין:
יא סָעִיף ז הכל לשליח עסמ"ע ס"ק כ"ב שהביא תשובת הרמב"ן וקיצר בהעתקתו דשם מיירי שטוען השליח שהוא ההנהו לעכו"ם בדבר אחר ולכך נתן לו ע"ש ומש"ה הוא לשליח אפי' לדעת הרי"ף והרא"ש דס"ל דהטעם דחולקין משום שנשתכר במעותיו אבל אם אין השליח טוען כך חולקין לדעת הרי"ף והרא"ש:
יב סָעִיף ז אבל אם לא ידע. עש"ך ס"ק י"ד מור"מ הלך בדרך המרדכי שכתב דין זה כאן וכו' כוונתו דדוקא כאן בטעות דדמי למציאה אין ידו קונה לו שלא מדעתו בדבר שאינו רגיל לבוא כמבואר בסי' רס"ח סעיף ג' בהג"ה אבל לעיל בסעיף ו' בהוסיפו לו אף שלא ידע השליח בהוספה ועדים ראו והגידו שהיה ע"י הוספה ומסר להמשלח ע"י שכחה צריך להחזיר לשליח דהוספה כמתנה הוא ובמתנה דאיכא דעת אחרת מקנה קונה שלא מדעתו כיון דאיכא דעת מקנה כמ"ש הרשב"א בחי' בגיטין ד' ך' ע"ש לזה סיים הש"ך מיהו נ"ל דגם בסעיף ו' בדשיל"ק דאם לא ידע דהכל להמשלח והיינו בטעות שבמקח שהביא הסמ"ע ס"ק כ"א מהטעם כיון דטעות הוא דמי למציאה דליכא דעת אחרת מקנה לא זכה בו השליח והכל למשלח:
א סָעִיף א לשלוחו. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' קי"ב ועיין מדיני שליחות באריכות בתשו' רש"ך ס"ג סי' ס"ה וסי' ס"ו ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' פ"ג. ש"ך:
ב סָעִיף א ידועה. לאו דוקא שא"ל קנה לי בגד פלוני מאיש פלוני בפרטות אלא שא"ל קנה לי בגד והא ראיה שבתוספתא כתוב קנה לי פירות סתם וכ"כ הט"ו בי"ד ס"ס קע"ז ע"ש ואפילו בכה"ג יש עליו תרעומת ונקרא רמאי כשקנאו לעצמו מיהו גם כשא"ל בהדיא קנה בגד פלוני מאיש פלוני אין לו עליו אלא תרעומות עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כ' דנ"ל לענין שיקרא רמאי אינו אלא ביחד לו שם סחורה הידועה וכדאיתא רפ"ג דקידושין דרבה בב"ח כו' אלא לענין תרעומת מ"מ מצי א"ל הפסדתני שהייתי נותן לאחר לקנות ע"כ):
ג סָעִיף ב הנותן. כת' רבינו ירוחם ואם הקנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפילו אם אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר ע"כ וב"י הביאו והקשה עליו מדברי הרא"ש בפ"ט דב"ק ולא ירדתי לסוף דעתו דבהרא"ש שם משמע להדיא כר"י ע"ש גבי מ"ש דל"ת מר' אבא גבי צבע שצבע לשמן כו' גם ממ"ש הטור כמאן דאוזפינהו דמי אין ראיה דהתם א"ל זיל זבין לי כן נ"ל אך על הרא"ש גופיה ק"ל דא"כ היכי קאמר בש"ס התם גבי לוקח שדה מריש גלותא נימא פליגי אבני מערבא דהא אפילו למאן דפליג בעינן שיהא בעל המעות והא הר"ג לא נתן מעות וא"כ דמי לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וצ"ל דהתם כיון שאמר הלוקח לעדים לכתוב השטר בשם ר"ג א"כ העדים עומדין במקום ר"ג ודוק וצ"ע. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' קכ"ה וקנ"ה. ש"ך:
ד סָעִיף ב במעותיו. פירוש במעות השליח. סמ"ע:
ה סָעִיף ב יודע. מלשון זה משמע דהיה יודע כן משעה ראשונה שא"ל לקנותו לו ומש"ה אמרינן שמחויב להודיע מיד כדי שלא יסמוך עליו ואפי' בכה"ג אם מפחד שמא יאמר לו זה אל תקנה עד שאשלח ואשתדל שימכרנו לי וביני ביני יקדמנו אחר מותר לקנותו בלי הודעתו מיד רק שיודיעו אח"כ אבל לשון הטור לא משמע כן מדכת' ואם המוכר אינו מתרצה ולדינא נראה דמודים זה לזה עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דדבריו תמוהין דבש"ס בהא דרבין אזיל לקדושי איתתא לבריה וכן במעשה דרבה בב"ח בכולן מבואר דלכתחלה לא היו יודעים עד שבאו לשם אלא אשעת המקח קאי ע"כ) ועיין בתשו' ראנ"ח סי' מ"ד:
ו סָעִיף ג במלוה. ויש עדים כן משמע דעת הרמב"ם והמחבר וכן משמע בהה"מ שזהו דעת הרמב"ם ולשון הרב מגומגם עיין בתשו' רשד"ם סי' קע"ה וקע"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ק"ג וסי' קע"ד. ש"ך:
ז סָעִיף ג שחוזר. דאין לך שליחות יד גדול מזה והחולקים ס"ל דגם בשולח יד לא קנה כ"א בששינה דא"ל המשלח לקנות חטים והוא קנה לנפשו שעורים דאז קנאו בהשינוי. סמ"ע:
ח סָעִיף ג לעצמו. וכ"פ מהרש"ל בפ"ט דב"ק סי' ל"א בשינוי ואפשר דגם דעת הי"א מודים בזה וכמ"ש הסמ"ע וע"ש במהרש"ל כי אין דבריו מוכרחים שם עיין בתשו' ר"מ אלשיך סס"י ובתשו' מבי"ט ח"א סי' ק"ה. ש"ך:
ט סָעִיף ג המשלח. (נראה דהכי קי"ל כיון שהרי"ף והרמב"ם ס"ל כן והטור מביא דבריהם וטעמם נראה דמסתמא אמרינן דודאי לא חזר בו וניחא ליה דליקו בהימנותיה. ט"ז):
י סָעִיף ב סתמא. (פירוש שלא הודיעו בפירוש שקונה לעצמו ולפ"ז הא דס"ב הנותן מעות כו' מה שעשה עשוי היינו שמפרש בהדיא בפני עדים שקנה לעצמו. ט"ז) ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' ל"ג ובמהרשד"ם סי' קנ"ה:
יא סָעִיף ד שלו. דאמרי' דהלוה מעותיו לראובן ויחזור ויפרע ממנו דמסתמא אדם קאי בהימנותיה דהבטיחו לקנות לו. סמ"ע:
יב סָעִיף ד משיכה. ז"ל הטור כיון דמעות אינן קונות נמצא דעדיין לא קנה ראובן ובשעת משיכה זכה לעצמו ואפילו מי שפרע ליכא שלא תקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח אבל בין שליח והמשלח לא עכ"ל. שם:
יג סָעִיף ד הדר. כת' הסמ"ע דמשמע אם נתן בהדיא המעות להמוכר משמיה דראובן אפילו הן של השליח אפ"ה א"י לחזור בו אפילו קודם משיכה (ואין כן דעת הט"ז ע"ש):
יד סָעִיף ד בפירוש. עיין בסמ"ע מה שיישב בזה דל"ת ממה שמסיק בס"ס בס"ט דלכ"ע אם נתרצה מתחלה לקנות לשניהן זכה לשניהן וא"י לחזור בו כו' והש"ך כת' בשם הב"ח דכאן מיירי שלא עשו ביניהם מעמד גמור אלא דברים בעלמא שיקנו ביחד ולא אמר היאך יקנו ובכמה יקנו אבל לקמן איירי דעשו ביניהם מעמד גמור איך ומה אז אם נתרצו כו' ע"ש (והט"ז כת' דל"נ לו לא כדברי זה כו' ודעתו דפליגי אהדדי ודעת רמ"א בזה צ"ע ולענין הלכה ודאי נקטינן דמהני נתרצה ע"כ וע"ש):
טו סָעִיף ד ואין. זהו ענין בפ"ע ואדלעיל קאי ור"ל כל מ"ש עד הנה איירי בחזרת השליח אבל המשלח לעולם א"י לחזור בו. סמ"ע:
טז סָעִיף ה לשלוחו. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קל"א דף קמ"ג ע"ב ובתשו' מהרי"ט ריש סי' קט"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קט"ז וקי"ז וס"ג סי' ס"ד ס"ה ס"ו ובתשו' ן' לב ס"א דף ק"מ:
יז סָעִיף ה הפסד. דוקא פחת יוקרא וזולא אבל אם אירע לו אונס והאונס לא בא מחמת השינוי שנגנב ונאבד ואין לו שום שכר להשליח מהמשלח פטור השליח תשו' מבי"ט סי' קע"ט וע"ש ופשוט הוא עכ"ל הש"ך (ועיין בספר בני חיי להגהת הטור אות ו' שהביא דעת הפוסקים בזה ע"ש):
יח סָעִיף ה ריוח. ודעת בעל מתיבות ובעל העיטור דחולקים אפילו בדבר שאין לו קצבה כיון ששינה וכ"כ הנ"י פרק הגוזל בשם הרא"ה וכן נ"ל עיקר בש"ס ואע"ג דקי"ל כרבי יהודה דשינוי אינו קונה מ"מ כיון שבגרמת השליח ששינה הריוח חולקין אף שרבו הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורש"י ותוספות ושאר פוסקים שפסקו כהט"ו מ"מ נ"ל דהמוחזק י"ל קים לי כפוסקים הנ"ל וכ"כ מהר"י ן' עזרא בתשו' רש"ך ס"ב סי' קט"ז דף פ' ריש ע"ג דיכול המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא ע"ש ועיין בתשו' מבי"ט בשאלות השניות סי' רכ"ו ובח"ב סי' צ' וק"ג וקע"ט. ש"ך:
יט סָעִיף ה וכן. בסי' קע"ו ס"י נתבאר דין זה לענין שותפין ע"ש:
כ סָעִיף ה לשניהם. כששלחו למחצית שכר דאל"כ הריוח של משלח לבדו לדעת הטור וסייעתו. ש"ך:
כא סָעִיף ו וידוע. פירוש כגון שמוכרים בשר ויין במדה או במשקל וקצוב סך המדה והמשקל בדינר וכשנתן המוכר טפי ממדה בדינר מן הדין הי' הכל להשליח אלא כיון דההנאה באה ע"י מעות המשלח אמרו חז"ל שיחלקו המותר וטעם זה כתבו הרי"ף והרא"ש והעיטור וכת' הר"ן דאליבייהו אפילו אמר המוכר בהדיא שנותן המותר להשליח אפ"ה חולקין אבל רש"י כת' הטעם דיש להם להסתפק למי נתן המוכר וכת' הרמב"ן שטעם זה נכון וזהו דעת הרמ"א שכת' ע"ז מיהו אם אמר המוכר בפירוש כו' ומ"מ לפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך על טעם הראשון כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך מתמיה על הרמ"א שפסק כן בפשיטות נגד דעת הרי"ף ושאר פוסקים הנ"ל וכת' דגם בירושלמי איתא כסברת הרי"ף דהואיל והנאה באה כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' תנ"ח עכ"ל (וכן דעת הט"ז דעיקר לדינא הוא דיחלוקו אפי' אומר המוכר בפירוש ע"ש):
כב סָעִיף ו קצבה. כגון טלית וחלוק וכיוצא בו שנמכרים באומד אמרינן דמסתמא בעד המעות שקיבל נתן הכל דלפעמים מוכרים כ"כ בדינר. סמ"ע:
כג סָעִיף ז לשליח. דין זה אתיא אפילו להרי"ף וסייעתו בסעיף שלפני זה דאם גנב או גזל והטעה מה טיבו של בעה"ב בזה וכ"כ ב"י ומוכרח כן דהא הרא"ש כת' לעיל כהרי"ף והכא ס"ל דהכל להשליח עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' א' ובתשו' רשד"ם סי' כ"ו וכ"ז. ש"ך:
כד סָעִיף ו המשלח. הרמ"א הלך בדרך המרדכי שכת' דין זה כאן מיהו נ"ל דגם בס"ו בדבר שיש לו קצבה דחולקין אם לא ידע בטעות קודם שנתנו למשלח הכל למשלח דלא זכה השליח שלא מדעת ואם המשלח טוען שמא לא ידע והשליח טוען ברי שידע אוקי ממונא בחזקת משלח כן נ"ל עכ"ל הש"ך (א"ה לדעתי הקלושה אינו מוכרע כ"כ לדמות דין זה לס"ו די"ל שם המוכר זיכה להשליח כדכתבו שם הפוסקים טעמם וא"כ אף בדלא ידע זכה משא"כ כאן וצל"ע ודוק):
כה סָעִיף ז חולקין. בד"מ כת' דגם ר"י והרא"ש מודים כאן כיון דעסקו תרווייהו ודבריו צ"ע ועיין במרדכי ובתשו' מיי' מי ששולח סחורה לחבירו ממקום אחר והיו מחויבים במכס להאנסים והשליח בערמתו וחכמתו הבריח מהמכס מיד האנסים אין זה מבריח ארי וכו' כיון דהפסד המכס היה ברור וצריך לשלם להשליח שכר ההנאה שההנהו וכמה חלוקים וספיקות בדין זה תמצא בתשו' מהר"א ששון סי' ר"א ע"ש ש"ך:
כו סָעִיף ט לפשר. וה"ה בראובן ששלח עם משכנות שלו להלות עליהם ברבית מעובד כוכבים כפי מה שיוכל להמציא והשליח אומר שהמציא בסך כך וכך ואח"כ נודע לראובן שלוה בפחות מסך שאמר. א"צ ראובן ליתן כי אם מה שנותן השליח להעובד כוכבים כ"כ בתשו' ד"ר סי' של"א והאריך בזה ע"ש והוא פשוט בעיני ונכון עיין בתשובת רשד"ם סי' קפ"ד. שם (עיין בתשו' הגאון ח"צ ז"ל סי' קמ"ז):
א סָעִיף א אלא תרעומת. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קע"ח ויובא לקמן סימן רצ"ב ס"ז בנ"צ בד"ה חייב ליתן הרויח. ועמ"ש שם:
ב סָעִיף א ואם ידוע שלקח כו'. עי' בתשב"ץ ח"ב סימן רכ"ט:
ג סָעִיף ב הנותן מעות. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת בית אפרים חא"מ סי' ל"ח מ"ש בזה:
ד סָעִיף ג השליח לפני עדים. עיין בתשובת נו"ב חח"מ סי' ל' אות ט"ו שכתב על נדון דידיה וז"ל מ"ש הדיין מהר"מ לחייב להקצין ר"ו מצד שאם ידוע שקנה במעות המשלח מוציא ממנו בע"כ כו' אין ממש בדברים אלו חדא דזהו כידוע בעדים אבל אם אין כאן ידיעה שקנה במעות המשלח רק הודאת פיו והוא עצמו הפה שאמר ששלח בהם יד וקנה בהם לעצמו פשוט הדבר שלדעת הסוברים בסי' קפ"ג ס"ג בהגה שאם אמר כן בפני עדים מהני גם כאן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ועוד מאי מעות המשלח שייך כאן ואף שמבואר שם ס"ב בהג"ה שאם קנה בלא מעות כלל רק בשאר דרכי הקנייה ג"כ זכה המשלח היינו בקרקע המיוחד שמיירי שם אבל בקרקע סחם לא ואדלעיל מיניה קאי דמיירי בקרקע המיוחד וזה פשוט עכ"ל ועוד חזר ושנה דבר זה בקצרה שם אות י"ט על דין המבואר בס"ס רס"ט רחובן אמר לשמעון קנה לנו ביחד סחורה פלונית כו' וכ' דדוקא כשידוע בעדים שקנה הסחורה כו' ע"ש. ומדבריו מבואר דנא ס"ל כהט"ז שהובא בבה"ט סק"ט שהכריע חלוטין כדעה השניה דבכל ענין הוא של המשלח רק ס"ל דהוא ספיקא דדינא ולכן מספק א"א לחייב את הקצין הנ"ל שהוא מוחזק וע' בס"ק שאחר זה:
ה סָעִיף ג של המשלח. עבה"ט שכ' נראה דהכי קיי"ל כו' וכן העלה לדינא בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ב אולם מ"ש הע"ז ומטעמם נראה דמסתמא אמרינן דודאי לא חזר בו כו' כתב הוא ז"ל שדבריו צ"ע דאין זה טעם הרמב"ם ז"ל ודעימיה ואף שאומר בפירוש בפני עדים שזוקף עליו במלוה אפ"ה הוי של המשלח שאין יכולת בידו לקנות לעצמו במעות של המשלח עש"ב וע' בס"ס הקודם:
ו סָעִיף ד הדר בי' שמעון עבה"ט עד ואין כאן דעת הט"ז ועיין בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ל"ח מ"ש בזה:
ז סָעִיף ז של המשלח. עבה"ט עד א"ה לדעתי הקלושה אינו מוכרע כו' גם בס' דגמ"ר השיג על הש"ך בזה וז"ל ולענ"ד אין הדבר דומה כיון שהמוכר נתן מדעת ביותר והיה כוונתו לוותר לשליח איך יזכה בו המשלח והשליח זוכה גם בלא דעת כיון דדעת אחרת מקנה עכ"ל וע' בנה"מ שביאר דגם דעת הש"ך כן הוא ומ"ש מיהו נ"ל דגם בס"ו בדבר שיש לו קצבה כו' כוונתו בטעות שבמקח דהביא הסמ"ע ס"ק כ"א כו' ע"ש:
א סָעִיף א במעות המשלח. כ"כ הר"ן בשם ריש מתיבתא דלא תיקשי אהא דקדושין רפ"ג וכמש"ו בס"ב:
ב סָעִיף ב והניח מעות חבירו. כנ"ל וז"ש או מטלטלים דל"ת שהחילוק הוא בין כאן להא דס"א בין קרקע למטלטלין:
ג סָעִיף ב קנאה כו' יכול. ונאמן ע"ז דמסתמא קנאה לעצמו כמ"ש בקדושין כ"א ב' וס"ד ב' הב"ע דשויתיה שליח מ"ד כו':
ד סָעִיף ב ודוקא כו'. שם מ"ה ב' כתיב שארית כו' ומסתמא לקריבה וז"ש רש"י נ"א ב' שם ד"ה דשויתיה. לכל הבא כו':
ה סָעִיף ג שליח כו' אע"פ כו'. ב"א יו"ד א' אבל אמר לו כו' לפי שמעשה ידיו למשלח וע"ש רש"י ד"ה נכש. והוא ינכה כו' וזהו כמו זקפן במלוה: (ליקוט) שליח כו'. ב"מ י' א' אבל א"ל כו' וע"כ כשהגביהו בשביל עצמו ואם בשביל בע"ה אף ברישא לבע"ה לפי המסקנא דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חכירו וכן מדפריך רבא לר"נ מ' דלמ"ד קנה חבירו ניחא ושם כיון שמעשה ידיו לבע"ה הוי כמו מעותיו של בע"ה (ע"כ):
ו סָעִיף ג מיהו אם. שם א"ל כל כמה כו' כי הדר. ודוקא אמר כמ"ש בב"ק קי"ז הכא בפועל כו' ורשב"א הביא ראיה מב"ק ק"ב ב':
ז סָעִיף ג וי"א. דל"ד להא דב"מ הנ"ל דשם כי הדר לא הוי מעשה ידיו של בע"ה אבל כאן מעותיו של המשלח וכנ"ל בס"א וס"ב:
ח סָעִיף ד זבין לי. והוא כאמר זכה לי כמ"ש למטה ולפיכך קנה ב"מ שם וא"ת משנתינו:
ט סָעִיף ד ואע"פ שחזר. ב"מ יו"ד ח'. וא"ת משנתינו כו' ולא תי' כעולא ש"מ דל"ס להא דעולה ועסי' רס"ח ס"ו ואין המגביה נאמן כו': (ליקוט) ואע"פ שחזר כו'. כמ"ש ברי"ף ב"ק ת"ר שיירא כו' הכא בפועל כו' אמר מיהדר כו' אלמא דוקא אמר כל מה כו' אבל אינו נאמן לומר שכך כיוונתי. תה"א סי' פ"ז (ע"כ):
י סָעִיף ד אע"ג דיהיב. כנ"ל במציאה:
יא סָעִיף ד אבל אם. שם במתני' ואמר אני זכיתי זכה בה לתי' ראשון שתחלה קאמר ואע"ג דפליג ר"י היינו משום דלא אמר ושם כי הדר ביה כו' כנ"ל וב"ק שם:
יב סָעִיף ד אפי' חזר. כמו בין שכירות הפועל להגבהתו וכן במתני' קודם הגבהה:
יג סָעִיף ד אי יהיב כו'. הוא כי"א דס"ג וכמו מציאה:
יד סָעִיף ד אבל כו' עד דמודע. ב"ק ק"ב ב' וכי מי הודיעו כו' דשליחותיה קעביד כו'. מ' דאם הודיעו קנה לו ואע"ג דלא עביד שליחותיה והדר בו או שינה ושם לימא פליגא דבני מערבא כו' אי משום הא ל"ק כגון כו':
טו סָעִיף ד בד"א כו' אבל. ב"מ שם:
טז סָעִיף ד ראובן כו' ושוב כו'. וצ"ל שאמר קודם משיכה כנ"ל בס"ב וס"ד כיון שהיא סחורה ידועה וע"ל ס"ס רס"ט ובבה"ג שם ס"ק ע':
יז סָעִיף ד ואפילו כו'. ואינו קדושין שם כנ"ל:
יח סָעִיף ד אבל אם. כנ"ל ס"א וסבר כי"א דבפ"ג:
יט סָעִיף ד ואין המשלח כו' ואפילו. קדושין ז' א' הילך מנה והתקדשי כו' וכן לענין כו' וע"ל סי' ק"צ ס"ד ע"ש:
כ סָעִיף ה וה"ה. גמ' שם ורצה בזה דבין לסחורה כו' דלא כמ' מלשון הרמב"ם לעיל סי' קע"ו סי"א וע"ש:
כא סָעִיף ה וכן אם. כ"מ מגמ' שם דה"ה בכל שינוי:
כב סָעִיף ו מיהו אם אמר. לפי פירש"י שם ד"ה שיש כו' וכן פי' רב החי:
כג סָעִיף ז שלח. דהוי כמו מציאה:
כד סָעִיף ז ודוקא. ך"ו א' דשתיך טפי וע"ש בתוס' והג"א שם:
כה סָעִיף ז ומי שהיה. כפי' הרי"ף ובע"ה שם בדבר שיש לו קצבה וע"פ המדרש איכה את בפריטי ואנא ברגלי כו' וע"ש ובב"י: (ליקוט) ומי שהיה כו'. כפי' הרי"ף ובע"ה דלהכי חולקין דמחמת מזל של שניהם ע"י מעותיו ושליחותו יחד וכ"כ תוס' ורא"ש וכן הכריחו מרדכי והג"א שם מדמדמי למתני דשם ובירושלמי מפורש דמתני' מיירי שהוקיר המקח והביאו תוס' שם ע"ש צ"ח א' בד"ה אלמנה כו' ועיין בירושלמי פ"ו דדמאי ועהג"א (ע"כ):
כו סָעִיף ח ראובן. ב"ק קי"ו אדעתא דארי' כו':
כז סָעִיף ט וה"ה. כנ"ל:
כח סָעִיף ט וכן מי שנתן. כתובות צ"א ב' וטרפא בכמה כו':
כט סָעִיף ט וכן אם נתן. דהמעות ברשות המשלח כ"ז שלא נתן לעכו"ם דלא אמרו תן כזכי אלא אצל ישראל והוי כהולך מנה לפלוני ולא מצאו יחזור למשלח סוף פ"א דגטין:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.