א כָּל שָׁלִיחַ שֶׁטָּעַן שֶׁאֵרְעוֹ אֹנֶס פְּלוֹנִי וְהִפְסִיד כָּךְ וְכָךְ, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים עַל טַעֲנָתוֹ, וְיִפָּטֵר. וְאִם הָיָה הָאֹנֶס בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא עָלָיו עֵדִים, אוֹ דָּבָר שֶׁהוּא גָּלוּי וְיָדוּעַ, שֶׁהֲרֵי יִמְצָא עֵדִים, הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ; וְאִם לֹא הֵבִיא עֵדִים, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וּמְשַׁלֵּם.
ב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: קְנֵה לִי אַרְבַּע מֵאוֹת גַּרְבֵּי יַיִן, מִמָּעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּיָדוֹ, וְקָנָה לוֹ וְנִמְצָא חֹמֶץ, אָמְרוּ חֲכָמִים: מִנְיָן גָּדוֹל כָּזֶה שֶׁהֶחְמִיץ, קוֹל יֵשׁ לוֹ, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְהָבִיא רְאָיָה, יָבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא הָיָה הַיַּיִן חֹמֶץ בְּשָׁעָה שֶׁלָּקַח, וְיִפָּטֵר; וְאִם לֹא יָבִיא רְאָיָה, יְשַׁלֵּם. וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים שֶׁהָרְאָיָה מְצוּיָה בָּהֶם, אֲבָל דָּבָר הַנֶּעֱלָם שֶׁאֵין רְאָיָתוֹ מְצוּיָה, יִשָּׁבַע עָלָיו.
ג וְכֵן הַדִּין בְּכָל טְעָנוֹת שֶׁיִּטְעֹן הַשֻׁתָּף כַּיּוֹצֵא בוֹ. וְכֵן הַדִּין בְּטַעֲנַת הַשּׁוֹמְרִים, אִם הָרְאָיָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת, אוֹ יָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ אוֹ יְשַׁלֵּם. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּטַעֲנַת שׁוֹמְרִין, אֲבָל בְּטַעֲנַת פֵּרָעוֹן וַהֲשָׁבָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, דַּעֲבִידֵי אִינְשֵׁי דְפָרְעֵי בְצִנְעָא, אֲפִלּוּ יֵשׁ רְאָיָה מִפְטָר בִּשְׁבוּעָה (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ"ה).
ד נָתַן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִקְנוֹת לוֹ חִטִּים, וְכֵן עָשָׂה, וְשָׂם הַחִטִּים בְּבַיִת אֶחָד וְנִרְקְבוּ מֵחֲמַת גְּשָׁמִים שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם, חַיָּב לְשַׁלֵּם:
א סָעִיף א הרי זה נשבע שבועת שומרים כו'. כן הוא לשון הרמב"ם ושבועת שומרים כתבם הטור והמחבר לקמן בסי' רצ"ד וש"ה דהיינו שישבע ש"ח שנגנב או שנאבד וש"ש שנאנס ויכללו בשבועתן שלא פשע בה ושלא שלח בה יד ע"ש ועד"ז נשבע ג"כ השליח שאירע בו כך וכך ושלא שלח בה יד ושלא פשע בה ואף שבטור לא כתוב האי לישנא דנשבע שבועת שומרים בשם הרמב"ם אלא סתם ונשבע על טענתו ויפטר נראה דסתימתו כפירושו דמי וכמ"ש בפרישה ע"ש:
ב סָעִיף א על טענתו ויפטר ואם היה כו' נלמד מדכתיב אין רואה שבועת ה' תהי' בין שניה' ודרשי' דוקא אם אין רואה אזי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולוקח התובע השבועה מהנתבע ולא ישלם הא אם נעשה הדבר במקום שיש רואה דהיינו במקום שהאנשי' מצויי' ובאם כדברי הנתבע כן הוא היו האנשים שהיו שם רואין הדבר אם היו נודע ביניהן הדבר מחמת הקול שהי' יוצא על הענין בכה"ג אינו נפטר בשבועה אם לא בעדים או ראייה:
ג סָעִיף ב וכן כל כיוצא בזה כו'. שהראיה מצויה בהן לקמן בסי' רצ"ד כ' הטור והמחבר ז"ל ה"מ דבר דשלטא ביה עינא אבל מאן דנקט חפצא בידי' דאפשר שאע"פ שרבים מצויים שם לתרע בו אונסא ולא ירגישו בני אדם דינו כבמקום שאין עדים מצויים עכ"ל:
ד סָעִיף ג וכן הדין בטענת השומרים כו'. כן הוא ל' הרמב"ם וק"ק דבטענת השומרים פשיטא דדינא הכי דהא בהו כתיב קרא הנ"ל דאין רואה כו' ועד"ר.
ה סָעִיף ג ודוקא בטענת שומרים כו'. עיין בטור שאחרי שכ' דברים הנ"ל בשם הרמב"ם כ' עליו ז"ל והרמ"ה כ' דלא אמרי' הכי אלא בשבועת שומרים אבל בעלמא כגון בטענות פרעון והשב' כו' "עד וההוא עובדא דההוא ארבע מאה דני דחמרא פקדון היה שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד אצלו ולבסוף אמר שקנאם והיו פקדון בידו והחמיצו עכ"ל ומדהוצרך הרמ"ה לאוקמי ההוא עובדא שהיה פקדון מתחלה ועד סוף ש"מ דס"ל דדוקא בפקדון דינא הכי ולא כשהיה נותן לו עתה מעות לקנות לו יין וס"ל דבזה היה נשבע שקנה יין טוב במעותיו והחמיץ בידו היין והיה נפטר אף במקום רואין ואע"פ שאין זה טענת פרעון והשבה וה"ט דס"ל דדוקא בשומרי' וטענתן היינו נגנב או נאבד מידו או נאנסו מידו דנעשו בלא בעליהן צריך השומר להוציא קול להודיע מה שאירע לו משא"כ בשאר עניני' דעל הרוב הם טענת השבה או פרעון דנעשה בינו לבינו ואינו חושדו שיכפור לו שיצטרך להודיע לרבים מ"ה אף אם אירע טענה ביניהן דהי' לו להוציא הקול כההוא עובדא דהחמיץ לו יין לא פלוג רבנן ואזלי בתר הרוב. אלא שהמחבר פסק כהרמב"ם וס"ל שגם טענת שלוחים ושותפין דינו כדין שומרי' וכ"כ הב"י וכתבתי דבריו בדרישה ע"ש וא"כ קשה על מור"ם דכתב דברי הרמ"ה אדברי הרמב"ם כאלו אין ביניהם פלוגתא ומנא ליה הא. ויש מגיהין בדברי מור"ם תיבת "וי"א דדוקא בטענת שומרים כו' וזהו דוחק ולכן נראה דס"ל למור"ם דגם הרמב"ם מודה בטענת פרעון והשב' כיון דעבידי דפרעי' ומשיבי' בצנעה ולמד כן מדכ' הרמב"ם אמעשה דארבע מאות גרבי יין כו' וכן כל כיוצא בזה משמע דקאי דוקא כיוצא בזה ולא טענת פרעון והשבה אלא שהרמ"ה הוסיף וס"ל דאפילו בטענת שומרים לא אמרי' דצריך ראיה כ"א בשומרים עצמן כיון דעל הרוב יש בעלמא טענת פרעון והשבה לא חלקו בהן ומ"ה מוקי לההוא עובדא דוקא כשהיו המעות והיין פקדון בידו ובזה פליג הרמב"ם ועמ"ש עוד מזה בפרישה ודרישה:
א סָעִיף ב מעשה בא' שאמר לשלוחו כת' בטור ז"ל והרמ"ה כת' דלא אמרינן הכי אלא בשבועת השומרין אבל בעלמא כגון טענת פרעון והשבה וכו' אפי' יש רואה מיפטר והאי עובדא דארבע' מאה דני דחמרא פי' שפקדון הי' שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד אצלו לבסוף א"ל שקנאה והי' פקדון בידו והחמיצו ועיין שם בב"י ז"ל ומכל מקום מהנך ת' דני דחמר' משמע דלאו דוקא בשומרין וכו' והטעם משום שאפי' תאמר שהי' המעות פקדון בידו מכל מקום שבועה זו לא שבועת השומרין היא ואם איתי' דלא אמר איסי אלא גבי שבועת שומרים האי עובדא דת' דני דחמרי כיון ששבוע' זו אינה שבועת השומרין לא ה"ל לרבא למימר זיל אייתי ראיה ואי לא זיל שלים אלא ל"ש בין שבועת השומרין לשאר שבוע' יש ראיה יביא ראיה ויפטר ואם לאו ישלם והרמ"ה נרא' שסובר דכיון דשבוע' זו ע"י שמירה בא לא הוי כשבועת השומרין עכ"ל. ולא ירדנו לכוונתו דודאי אם חשדו שלא קנה עדיין כלל ממעות הפקדון ושמא עדיין הפקדון ברשותם וכן אם קנה חמץ דהוי שינוי כיון דלתקוני שדרתי' ה"ל שבועה שאינו ברשותו או שבועה שלא פשעתי דהנך משבועת השומרין נינהו וצ"ע. אך דדברי הרמ"ה גופי' תמוהין במ"ש והני ת' דני דחמרא כו' ומאי קשיא ליה והא אפי' לא הי' המעות פקדון אצלו בתחלה אלא דשליח שוי' לקנות יין ונתן לו חומץ באומרו שעשה שליחותו וקנה יין והחמיץ והמשלח טוען שמא קנית חומץ או שמא חומץ זה שלך והמעות נשארו אצלך נמי שבועה צריך והוא שבועת השומרין דהיינו שאינו ברשותו וכן נמי שבועה שלא פשעתי וכמ"ש: ולולי דמסתפינא אפשר לו' דהרמ"ה לטעמיה דס"ל באומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי דכיון דשלוחו של אדם כמותו ה"ל שאילה בבעלים והובא בטור סי' של"ו ע"ש וא"כ לעולם ליכא דין שומרין בשליח דה"ל בעלים עמו וכעין זה אמרו בש"ס פ"ב דקידושין גבי אין שליח נעשה עד כיון דשליח של אדם כמותו ה"ל כגופי' והיכא דבעלים עמו ליכא דין שבועת השומרין וכמ"ש בסי' שמ"ו סק"א. ולזה כת' דמיירי שהי' פקדון ואמר לקנות ממעות פקדון ומש"ה אית בי' שבועת השומרין דשמא לא קנה יין ועדיין מעות הפקדון ברשותו ולא הוי בעלים עמו בשעת משיכת המעות ואע"ג דהשתא בעלים עמו כיון דאזליני בתר משיכת השמירה. והא דשליח ששינה חייב לאו מתורת פשיעה אלא משום דכל ששינה ה"ל מעות הלואה אצלו וכמ"ש בסי' קפ"ג סק"ה: ויותר נרא' לפי מ"ש הרמ"ה והובא בטור סי' רצ"ד כשנאנס גלימא והנפקד אומר שלך הוא דנאנס דאין בו משום שבועת שומרין וע"ש בש"ך דמפרש לה דהיינו דוקא שהעדים אומרים גלימא כזו ממש ששואל המפקיד ראינו שנאנס אבל אם אומרים ידענו שנאנס לו גלימא ואין יודעין אם הוא כזו ששואל המפקיד חייב לישבע שבועת שומרין ע"ש וא"נ ה"נ בשליח ששלח לקנות לו יין א"כ ליכא אלא תביעת יין וכיון שראינו אצלו שנאנס לו יין דהרי החמוץ לפניך אלא שאין יודעין אם הוא של המשלח או לא וכיון שהשליח אומר שלך הוא שהחמיץ תו ליכא ש"ש אבל כיון דמיירי שהי' מעות פקדון אצלו ואמר לו לקנותו במעותיו יין ואמרינן שמא מעותיו עדיין אצלו ויין שלו דהחמיץ ונשבע על המעות פקדון דתו לא הוי כזו ששואל ממנו המפקיד ודו"ק ואכתי צ"ע:
א סָעִיף א במקום שאפשר להביא עדים עליו ונראה דלאו דוקא שידוע שהיה במקום שיש עדים אלא אפילו שהנפקד בעצמו מודה שהיה במקום שיש רואה מ"מ חייב ואף שיש לו מיגו דאי בעי הי' אמר שהיה במקום שאין רואין משום דהוי כמיגו במקום עדים ודלא כמהרי"ט בתשובות ואף דבפרעון והשב' אפי' במקום שיש רואין נאמן אלמא דלא הוי כאנן סהדי התם טעמא אחרינא איכא כמו שאבאר בסמוך:
ב סָעִיף ב יביא ראיה שלא היה היין חומץ. בב"י הקשה הא שבועה זו לאו שבועת שומרין היא ותמיהני הא אפילו אם הי' מודה המשלח שקנה יין טוב וכיון דמיירי שהיה היין פקדון ביד השליח כמ"ש הט"ז בוודאי דעכשיו שנמצא חומץ הי' צריך לישבע שבועת שומרין שהחמיץ באונס ולא בפשיע' וכן אם לא הי' מכיר המשלח היין שלו ודאי דהי' צריך לישבע ש"ש שאינו ברשותו דאולי היין טוב שקנה בשבילו ברשותו היא וחומץ זה של השליח היא מכבר ולא נאנס בידו מאומה ול"ד להא דסי' רצ"ד בידוע שנאנס לו גלימא דפטור משבועת שומרין דשם עכ"פ ידוע שנאנס ת"י איזה דבר משא"כ הכא שא"י כלל שנאנס לו ת"י איזה דבר ודאי דחייב ש"ש דהיינו שאינו ברשותו ושלא פשע בה וממילא צריך לישבע גם כן בגילגול שלא היה היין חומץ וכיון דת' דני דחמר' שהחמיץ קלא אית ליה הוי כאנן סהדי שלא נאנס בידו מאומה דאפי' אם היה אירע לו אונס בשלו ג"כ קלא אית ליה מש"ה חייב לשלם ובקצה"ח כתב דהוי ש"ד משום דחושדו שלא קנה כלל ממעות הפקדון ושמא עדיין הפקדון ברשותו הו"ל שבועה שאינו ברשותו ולא נהירא דלדבריו א"כ בחנווני על פנקסו כשהקדים מעות לחנווני וטוען החנווני נתתי דמבואר בסימן צ"א דאין עליו רק שבועת היסת הא ג"כ חושדו שלא נתן לו ועדיין המעות ברשותו א"ו דטענה זו שטען שנתן למי שציווה ליתן הוי כטענת החזרתי גם מ"ש כיון שחושדו שקנה חומץ הוי כשבועה שלא פשע בו ג"כ ל"ג משום דיין וחומץ כב' מינים הם וכשקנה חומץ הרי לא קיים תנאו כלל ואין זה בגדר פשיעה רק בגדר מזיק:
ג סָעִיף ג וכן הדין בטענת שומרין. עסמ"ע ס"ק ד' שהקשה דפשיטא דהא בטענת שומרי' כתיב הקרא דאין רואה ולפעד"נ ליישב דמעיקרא כתב הדין בשבועת שומרין דהיינו במקום שהשומר חייב לישבע דחייב לשלם כשיש רואה דגלי רחמנא דכתיב אין רואה שבועת ד' ואח"כ כ' בסעי' ג' דבטענת שומרין במקום דליכא שבוע' כגון בטוען המפקיד טענת ברי שכתב הש"ך בסי' ע"ב ובסי' צ"ב דפטור השומר מש"ש ואפי' להתומים דחולק על הש"ך וס"ל דאפילו בטוען המפקיד ברי איכא ש"ש מ"מ כשיש מיגו להשומר פטור בטוען טענת ברי דהא דלא מהני מיגו לשומרין הוא רק מטעם דל"א מיגו דהעזה לאפטורי משבועה משא"כ כשטוען המפקיד ברי דלא הוי מיגו דהעזה אמרינן מיגו דהא עכשיו גם כן מעיז הוא והי' ס"ד דכיון דמהימן בלא שבועה אפי' במקום שיש רואה פטור קמ"ל דבכל טענת שומרים אף במקום דליכא שבועה מ"מ חייב כשיש רואה וגדולה מזו כתב הב"י גבי ת' דני דחמרא דאע"ג דליכא ש"ש מ"מ כאן דע"י שמירה באה לו חייב כשיש רואה:
ד סָעִיף ג אבל בטענת פרעון וחשבה נראה לפרש דדוקא בטענת נאנסו שנעשה שלא בפני הבעלים מש"ה כשיש רואה אנן סהדי דאלו היה נאנסו בידו היה מביא תיכף עדים לב"ד שלא להביא את עצמו לידי חשד ולידי שבועה משא"כ בפרעון אם באנו לחייבו מטעם זה א"כ לעולם יש לנו לחייבו דהא לעולם יכול לפרוע לו בעדים וא"כ יכול לומר לו הי' לך לפרוע בעדים א"ו דל"ש זה גבי פרעון די"ל דבהכי פרע לו שלא בעדים דאינו חושד את המלוה שיכחישו בפניו ולהכי אפי' פרע לו במקום שיש רואין ל"ש לומר שהיה לו להביאן תיכף לב"ד משום דלא חושדו כמש"ל:
ה סָעִיף ג דעבידי אינשי דפרעי. עסמ"ע ס"ק ה' דדוקא בהיו לו מעות פקדון בידו וכו' ע"ש והוא תמוה בעיני טובא דכשנותן לו עכשיו מעות לקנות ג"כ קודם שקנה היין המעות פקדון בידו ומ"ש הקצה"ח בזה הן דברים תמוהין בעיני ולפעד"נ דודאי גם דעת הרמ"ה בנותן לו עכשיו דג"כ הוי כמו במעות פקדון דהמעות שנותן לו לקנות עבורו יין הן ג"כ מעות פקדון והרמ"ה לא בא למעט רק מ"ש הריטב"א הובא בש"מ וז"ל דהאי עובדא מיירי בשעשאו שליח בעדים למיזבן ליה חמרא בממונא דשליח למיהדר לאשתלומי מיניה וכו' ע"ש והריטב"א לטעמיה דס"ל דאפי' בטענת שלא מענין שומרין לא מהני במקום רואין והרמ"ה פליג וס"ל דדוקא בטענת שומרים וכו' וכתב הב"י דאף דבהאי עובדא לאו שבועת שומרין הוא וכתב וז"ל ונ"ל שסובר כיון דשבועה זו ע"י שמירה באה לו ה"ל כשבועת שומרין ולפ"ז בהא שכתב הריטב"א דציווה לו לקנות ממעות שלו דשבועה זו שהוא כדי ליטול הוא מדין חנווני על פנקסו ומדין יורד ברשות ולאו ע"י שמירה באה לו אינו דומה לדין שבועת שומרין ואפי' ביש רואה נשבע ונוטל כנ"ל ועכ"פ למדנו מדברי הריטב"א בראובן שאמר לשמעון זבין לי האי מידי ממעותיך וטען שמעון שקנה לו ונאנס מידו נשבע שמעון ש"ש שקנה ונאנס מידו וחייב ראובן לשלם לו:
א סָעִיף א השומרים. ע"ל סי' רצ"ד וסי' ש"ה:
ב סָעִיף ב הנעלם. בסי' רצ"ד ס"ג כת' הט"ו דאם הוא מלתא דאפשר שלא ירגישו בו בני אדם אע"פ שרבים מצויים שם כאין מצוים דמי ע"ש. סמ"ע:
ג סָעִיף ג ודוקא. עיין בסמ"ע ובט"ז שהאריכו לבאר דברי הרמ"א בזה ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קמ"ז והנ"ד:
ד סָעִיף ד גשמים. עיין בס' א"א דף צ"ג ע"ד:
א סָעִיף א (ליקוט) כל שליח כו'. ממ"ש בב"מ פ"ג א' ההוא גברא דא"ל לחבריה כו' כמאן כאיסי כו' וכמש"ו בס"ב (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) ואם היה כו'. כאיסי וכעובדא דשם ההוא גברא דקא מעבר כו' וכפי' ר"ח וש"פ דאל"כ מאי חידש איסי ומאי פריך רב יוסף בריה כמאן כאיסי (ע"כ):
ג סָעִיף א (ליקוט) או דבר כו'. כעובדא שניה הנ"ל וכמש"ו בס"ב (ע"כ):
ד סָעִיף ב (ליקוט) ממעות שהיו כו'. משום סיפא דבדבר הנעלם ישבע דוקא בכה"ג דשבועת השומרים אינו כי אם לפטור ולא ליטול וכמ"ש ר"פ כל הנשבעין כל הנשבעין שבתורה כו' וכמ"ש ולקח בעליו כו'. וכן אף בשבועות דרבנן רק אותם שחשיב שם וע"ל סי' צ"ג סי"ג ולעולם אינו נוטל אלא בראיה (ע"כ):
ה סָעִיף ג (ליקוט) וכן הדין בטענת כו'. הוא דברי איסי. וה"ה לשותפין שדין שומרין להן כמ"ש בב"ב מ"ב ב' השותפין ש"ש וז"ש וכ"ה בכל כו' (ע"כ):
ו סָעִיף ג ודוקא כו' אפי' כו'. ב"ב ק"ע א' א"ל אי לא אתי כו':
ז סָעִיף ד נתן מעות כו'. שהוא פשיעותא שהוא דבר דסליק אדעתא דאינשי ממ"ש בב"מ ס"ג ב' דא"ל חטי כו' ומדנקט היזק זה ש"מ שהוא מצוי יותר משאר:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.