א אֵין הַגּוֹי נַעֲשָׂה שָׁלִיחַ לְדָבָר מֵהַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם, וְכֵן אֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה שָׁלִיחַ לְגוֹי לְדָבָר מֵהַדְּבָרִים.
ב עוֹשֶׂה אָדָם שָׁלִיחַ, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ; וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה, הוֹאִיל וְהֵם בְּנֵי דַעַת וְיֶשְׁנָם בְּמִקְצַת מִצְוֹת, נַעֲשִׂים שְׁלוּחִים לְמַשָּׂא וּמַתָּן. אֲבָל מִי שֶׁאֵינָם בְּנֵי דַעַת, וְהֵם: חֵרֶשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אֵינָם נַעֲשִׂים שְׁלוּחִים וְלֹא עוֹשִׂים שָׁלִיחַ, אֶחָד הַקָּטָן וְאֶחָד הַקְּטַנָּה. לְפִיכָךְ, הַשּׁוֹלֵחַ בְּנוֹ קָטָן אֵצֶל הַחֶנְוָנִי, וְנָתַן בְּיָדוֹ פֻּנְדְּיוֹן שֶׁהוּא שְׁנֵי אִסָּרִין וּנְתָנוֹ לַחֶנְוָנִי, וּמָדַד לוֹ בְּאִסָר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָר, וְאִבֵּד אֶת הַשֶּׁמֶן וְאֶת הָאִסָר, הַחֶנְוָנִי חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶלָּא עִם בֶּן דַּעַת; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְעַל הַצְּלוֹחִית שֶׁנָּתַן הַמְשַׁלֵּחַ לְיַד הַקָּטָן וּמָדַד הַחֶנְוָנִי לְתוֹכוֹ, אִם שִׁבְּרוֹ הַקָּטָן, הַחֶנְוָנִי פָטוּר, אֶלָּא אִם כֵּן לְקָחוֹ מִיָּדוֹ וּמָדַד לַאֲחֵרִים וְהֶחֱזִירוֹ לְיָדוֹ (טוּר). וְאִם פֵּרַשׁ וְאָמַר: שְׁלַח לִי עִם הַקָּטָן, הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
ג הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ, בֵּין מִלְוָה בֵּין פִּקָּדוֹן, שְׁלָחֵהוּ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי, אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן, אִם רָצָה לְשַׁלְּחוֹ בְּיָדוֹ, נִפְטַר וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ.
ד הַשּׁוֹלֵחַ לַחֲבֵרוֹ לִשְׁלֹחַ לוֹ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ מָעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּיָדוֹ מִלְוָה אוֹ פִּקָּדוֹן, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ"א.
ה כָּל הֵיכָא שֶׁהַשָּׁלִיחַ מְשַׁנֶּה מִדַּעַת הַמְשַׁלֵּחַ, בָּטֵל הַשְּׁלִיחוּת מִכֹּל וָכֹל.
ו מִי שֶׁהִגִּיעַ לוֹ הֶזֵּק בְּמָמוֹנוֹ מֵחֲמַת שְׁלִיחוּת שׁוֹלְחוֹ, אוֹ שֶׁהֶעֱלִילוּ עָלָיו מֵחֲמַת הַשְּׁלִיחוּת וְהִפְסִידוּהוּ מָמוֹן, אֵין הַמְשַׁלֵּחַ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ נִזְקוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קע"ו סָעִיף מ"ח.
א סָעִיף א אין העכו"ם נעשה שליח לדבר מהדברים כו'. ילפינן מדכתב גבי תרומה גם אתם ודרשינן גם אתם לרבות שלוחכם שגם הם יכולין לתרום במקום בעל התבואה ומדלא הוצרך גם לרבות שליח דהא כברנילף ממ"ש בפסח וגיטין ובצריכותא (וכמ"ש בסי' קפ"ב) דרשו מגם להקיש השליח לאתם ונכתב למילף מה אתם בני ברית ובני מצוה אף שלוחכם יהיה כן לאפוקי עכו"ם. גם י"ל דאי לאו דנלמד מפסח וגיטין להיות שליח של אדם כמותו היינו מוקמינן יתורא דגם לענין אחר השתא דנילף שליח משם מוקמינן יתורא דגם לזה ללמדינו שהשליח הנלמד ממקום אחר יהיה כמותו גם מ"ש הטור והמחבר דאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם מהאי היקש הוא ילפינן דבעינן שיהא המשלח והשליח בענין א' וכן הוא בגמ' בהדיא עפ"ר:
ב סָעִיף ב ואפי' אשת איש כ"כ הרמב"ם ובפרישה כתבתי דנ"ל פירושו דאפי' איש זה לאשתו של איש אחר וקמ"ל בזה דאע"ג דרשות אחרים עליה ואינו דומה כ"כ להמשלח מ"ש:
ג סָעִיף ב ואפי' עבד ושפחה. פי' אפי' כנענית שהם בני מצות קצת ואע"ג דלענין זיכוי עירוב על ידן וע"י אשתו שנותן לה מזונו' אינו מזכה וכמ"ש הטור והמחבר באו"ח בסי' שפ"ו שאני התם דבעינן שיזכו בו האחרים שמזכה להן העירוב שנשאר בידם ה"ל ידם כיד המזכה וכאלו הן עדיין ביד המזכה משא"כ בשליחות דלא שייך זה דהן מוסרין הדבר ליד מי שנשלחים אליו ועפ"ר:
ד סָעִיף ב וישנם במקצת מצות. ר"ל אע"פ שאינו דומי' להמשלח ישראל לגמרי שחייב בכל המצות מ' מ ישנם במקצת המצות:
ה סָעִיף ב שלא שלחו אלא להודיעו. פי' להודיעו שהוא צריך לשמן:
ו סָעִיף ב ולאהי' לשלחואלא עם בן דעת. ודוקא בפונדיון שנשאר בעין ביד החנוני הוא דאמרי' הכי דכיון דהפונדיון דאבי הקטן הוא אין לו להנות ממנו עד שיגיע לאב חליפין בעדו משא"כ בצלוחית שלא נשאר ביד החנוני אין עליו לשומרו יותר מהאב עצמו שמסרו להקטן ואף שלקחו החנוני בידו למדד ביה להקטן מה בכך אבידה מדעת אביו מעיקרא הי'☜ וה"ה אם הי' מחזיר הפונדיון בעין ליד הקטן ולא הי' רוצה לשלוח ע"י כלום ונאבד מיד הקטן הי' פטור החנוני ועפ"ר:
ז סָעִיף ב ומדד לאחרים כו'. דאז ה"ל שולח יד בשל חבירו וחייב באונסים עד שיעשה בו חזרה גמורה:
ח סָעִיף ב ואם פירש ואמר כו'. הטעם פשוט דהא אין שייך לומר דכוונתו הי' לשלוח ע"י בן דעת דהא בפירוש אמר לי' לשלוח ע"י בנו הקטן:
ט סָעִיף ג האומר לחבירו מנה כו'. כל' המחבר כן הוא לשון הרמב"ם שם בפ"ב דשלוחין והא דחזר וכתב הרמב"ם והמחבר דין זה כתוב שם בכ"מ ז"ל עד הנה איירי דשולח לקנות והכא בשולח לו חובו או פקדונו עכ"ל והיותר נראה דבא לחדש כאן וללמדינו של"ת דוקא כשאומר בפירוש שלח לי עם הקטן כדלעיל הוא דאינו חייב הא אם אמר שלח לי עם פלו' די"ל דלא ידע שהוא קטן וחייב קמ"ל אע"פ שהוא קטן כיון דעכ"פ קיים מאמרו פטור השולח:
י סָעִיף ה בטל השליחות מכל וכל. ע"ל סי' קפ"ב שם כ' הטור חילוקי דינים בזה והוא דאם אין השליח הודיע להמוכר שהוא שליח המשלח אזי המקח קיים והדין הוא בין השליח והמשלח עוד כתב שם חילוקים אחרים ע"ש:
יא סָעִיף ו ועיין לעיל סוף סי' קע"ו. כצ"ל ור"ל דשם כ' רמ"א פלוגתא באם נתפס בגופו אם חייב לפדותו באם הי' שלוחו בחנם ואפשר לומר דדוקא שם הכריע מ"ו רמ"א דיש פלוגתא משום דאמרי' דהוה גופו כשאול לו מ"ה ס"ל חד מ"ד דחייב לפדותו משא"כ כאן דניזק השליח בממונו י"ל דכ"ע מודים דפטור המשלח מ"ה סתם רמ"א ולא כתב כאן דיש חולקין אזה ודו"ק:
א סָעִיף א אין הכותי נעשה שליח. כת' הש"ך בסי' רמ"ג וז"ל וכותי לכותי הוי שליח כ"כ משאת בנימין והוא פשוט עכ"ל. ועיין בית שמואל באה"ע סי' ה' סק"ט ז"ל כותי לכותי אחר דאז הוי לפני דלפני ומותר דאפילו אם נתן לשלוחו אין שליחות לכותי שם בתה"ד ש"מ אפי' כותי לכותי אין שליחות ולא כמ"ב סי' צ"ו שפסק בפשיטות כותי לכותי יש שליחות עכ"ל. ואין ראיה מדברי תה"ד וז"ל בסי' רצ"ט כותי הלוקח תרנגולים לסרסן שרי לישראל למכור כו' תשוב' כו' להתיר אם הכותי הקונ' אינו מסרסן בעצמן אלא מוסרן לעבדו וכו' ונדון דידן נמי לפני דלפני כו' אע"פ שמסרום לשליח לסרסם אין שליח לדבר עבירה ואפשר גם כן לגבי כותי מכותי ונוכל לו' דכל שכן הוא דהא קי"ל בעלמא דאין שליחות לכותי עכ"ל: ומבואר דלא אתי עלה אלא משום דאפי' בישראל אין שלד"ע ודלא נימא בישראל דוקא הוא דאשלד"ע אבל בכותי יש שליח לד"ע לזה כת' דכ"ש הוא כיון דשליחות דכותי דאין לו שליחות לישראל וכיון דאפי' בישראל אשלד"ע מכ"ש בכותי אבל היכא דליכא עבירה אדרבה משמע מדבדי תה"ד דיש שליחות כה"ג וכדברי מ"ב בתשובה:
ב סָעִיף ב שאינם בני דעת. וראוי לספק היכא דהי' פקח בשעה שעשאו שליח וקודם שגמר השליח שליחותו נשתטה המשלח אי אזלינן בתר מעיקר' ובשעה שעשאו שליח פקח הי' ועומד במקום המשלח או אזלינן בתר בסוף והרי בשעת גמר השליחות נשתטה המשלח ובטלה שליחות. אמנם מצאנו שנחלקו בזה קמאי דלדעת הרמב"ם פ"ב אם הי' בריא בשעת מינוי שליחות ואח"כ אחזו חולי שטות דאם נתנו השליח ה"ל גט מן התורה ואינו פסול אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין ולדעת הטור באה"ע סי' קכ"א כה"ג הגט פסול מן התורה. ועיין פר"ח הל' גיטין שהעלה כדעת הרמב"ם וכת' דאפי' גוסס דאינו בר גירושין אם עשאו שליח קודם ואח"כ נעשה גוסס נמי מהני שליחותי' וע"ש. ולדעת הרמב"ם דמן התורה הוי גט ואינו פסול אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין א"כ הכא גבי ממון כה"ג לא אמרינן אבל לדעת הטור דהוי מן התורה ביטול השליחות כל שנשתטה בשעת גמר השליחות א"כ בממון נמי ליכא שליחות: אמנם אכתי צריך להתבונן לפי דעת הרמב"ם דלא מיבטל שליחות אפי' נשתטה בשעת גמר השליחות ומשום דכבר עמד השליח במקום המשלח בשעה שעשאו א"כ הא דתנן פ"ק דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ואמאי נימא כבר עמד השליח במקום המשלח דהא גוסס או נשתטה נמי אין במעשיהם כלום ואמרינן כבר נעשה כמותו. ובתוס' שם פ"ק דגיטין (דף י"ג) ז"ל וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה אע"ג דבהדיא תנן פ' מי שאחזו דאין גט לאחר מיתה הכא אצטריך לאשמעינן דאע"ג שמינה המגרש השליח בחייו לא חשיב להיות כמותו לאחר מיתה כאלו הוא עצמו קיים דלא חשיב גט לאחר מיתה עכ"ל וכ"כ תוס' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) ע"ש והיא גופה קשיא דלמה לא יהי' השליח כמותו לאחר מיתה כיון דכבר נעשה שליח בחייו וגוסס נמי הרי הוא כמת לדעת כמה פוסקים ואפ"ה כל שמינה אותו לשליח קודם שהי' גוסס דהשליח במקומו אפילו אחר שנעשה גוסס וע"ש פר"ח. ונרא' לי בזה דנהי דשלוחו כמותו אפי' אחר מותו כיון דאיהו גופיה אלו בעי לשחרר את עבדו אחר שמכרו אותו לאחרים אפי' כבר עשה שליח לשחרר עבדו וקודם שנתן השליח שחרורו חזר ומכרו לאחר תו לא מצי שליח לשחררו כיון דאיהו גופי' אין לו רשות בו וכאחר הוא וכן באשה כיון דמיתת הבעל מתיר ותו לא אגידא בי' כלל ומש"ה לא אמרינן בי' שלוחו כמותו כיון דאיהו גופי' אחר שמת לית ליה רשות כלל לא בעבד ולא באשה כמ"ש אבל בנשתטה או בגוסס כיון דאכתי זה עבדו וזו אשתו אלא שמחוסר דעת ויד לגרש ולכן השליח שכבר נעשה במקומו והשליח בר דעת ושלוחו כמותו וכן נרא' מדברי רש"י פ"ק דגיטין שם (דף י"ג) במשנה שם לא יתנו לאחר מיתה וז"ל דגיטא לא הוי עד דמטי לידי' מכי מטא לידי' הא מית' משחרר ופקאה לי' רשותא עכ"ל. וכ"כ רש"י פרק דגיטין (דף ט') ז"ל לא יתנו לאחר מית' וכו' וכיון דמית קודם תו לא הוי שחרור דנפקא לי' רשותא מיני' וחייל עליו רשות יורשין עכ"ד והיינו כמ"ש כיון דכבר יצא העבד מרשותיה ונכנס לרשות יורשין וכה"ג בעושה שליח לשחרר ומכרו לאחר דתו לא מהני שלוחו דשחרר כיון דכבר יצא מרשותו והיינו נמי טעמא דאשה דכבר יצאה מרשותו במיתת הבעל וכמ"ש ומדכתב רש"י טעמא משום דפקע רשותי' ונכנס לרשות יורשין ותיפוק לי' דלאחר מיתה ליכא משלח משמע דס"ל לרש"י נמי כשיטת הרמב"ם בנשתטה קודם נתינה הוי שליחות ומתני' דלא יתנו לאחר מית' משמע דאפי' מן התורה פסול. וכן נרא' לענ"ד מוכח דאפי' אחר מיתת המשלח שליחות לא בטל ונכנס השליח החי במקומו דהא קי"ל בשליח שחלה דעושה שליח אחר וכמבואר בפרק כל הגט ואע"ג דשליח שני מכח שליח הראשון בא ושליח דראשון הוא מדכתב מוהר"ם פאדואה בסדר הגט דאם שליח הראשון מבטל שליחות השני הרי השליחות בטל ע"ש והובא בט"ז באה"ע סי' קמ"א ועיין משנה למלך פ"ו מגירושין וא"כ היכא דמת משלח הראשון היכא נותן שליח השני אלא ודאי דשליחות לא בטל אפי' אחר מות הראשון וטעמא דמתני' הנזכר דלא יתנו לאחר מיתה היינו משום דפקע רשותי' וכאחר דמי ואכתי יש מקום עיון לפי זה דשליחות לא בטל אפי' אחר מות המשלח אלא משום דפקע רשותי' וכמ"ש דנכנס לרשות יורשין א"כ למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו ואם נתן לאחר בין חתימה לנתינה ומטא לבסוף ליד הראשון עבז"ל למפרע וכמבואר פ"ק דמציעא (דף י"ג) וא"כ גבי עבד דזכות הוא לו לימא עבז"ל למפרע כיון דמטא לידיה לבסוף כיון דשלוחו כמותו והרי הוא כאלו הרב מסרו עכשיו לידו ואי משום דכבר פקעה רשותו ונכנס לרשות יורשין והא אפי' מכרו לאחר נמי עבז"ל למפרע כל דמטא לידי' בסוף מיהו לפי מ"ש בטור סי' מ"ה דלא אמרינן בשטר שחרור עבז"ל ניחא ועיין ש"ך סי' ת"ה שם ס"ק ל"ג. אלא דגם בשטר מתנ' משמע דלא יתנו לאחר מיתה ע"ש פ"ק דגיטין (דף ט') דפריך ותו ליכא והא איכא האומר תנו גט זה לאשתי כו' לא יתנו לאחר מית' ומשני כי קתני מלתא דליתי' בשטרות מלתא דאיתא בשטרות לא קתני דשלחו רבנן משמיה דר' אבהו כו' שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין לאחר מיתה כו' ואין שטר לאחר מיתה וכתב רש"י ז"ל ואין שטר מתנה לאחר מיתה דהא פקעה לי' רשותא דנותן ע"ש וגבי שטר מתנה נימא עבז"ל דמהני לי' אפי' פקעה רשותא דנותן בין חתימה לנתינה ואפשר דסוגיא אזלא למ"ד דלא אמרינן עבז"ל והוא פלוגתא פ"ק דמציעא (דף י"ג) בין אביי לרב אסי ע"ש:
ג סָעִיף ב ולא עושין שליח א' הקטן וא' הקטנה. כת' רש"י בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"א) וז"ל קטן לית לי' שליחות דכי כתיב שליחות בגדול כתיב ובראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש וכו' ע"ש וקשה לי דהא דקי"ל מופלא סמוך לאיש נמי תרומתו תרומה והקדשו הקדש והוא דאורייתא כדאי' בפ' יוצא דופן ע"ש א"כ שפיר משכחת לה בראוי לתרום אפי' בקטן. ובר"פ האיש מקדש כת' רש"י דאין הקטן עושה שליח משום דעיקר שליחות גבי גט כתיב ושלח ושלחה היינו בגדול ומהכ' נפקא לן בפ' א"נ דאין הקטן עושה שליח ע"ש. ולא ידענא טעמא מאי כת' רש"י טעם אחר ועוד דהא מושלח מרבי דאיש עושה שליח ושלחה מרבי דאשה עושה שליח וא"כ קשה נהי דושלח דאיש עושה שליח ע"כ מיירי בגדול דקטן אין לו אשה אבל ושלחה דמרבי אשה וגבי אשה משכחת לה נמי בקטנה כיון דקטנה נמי מתגרשת ומקבלת גיטה כשאין לה אב וצ"ע: והרמב"ם כת' פ"ו מגירושין וז"ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצירה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן עכ"ל ולפי זה ניחא דקטן אין עושה שליח כיון דשליחות דאיש ע"כ בגדול מיירי דקטן אין לו קידושין ומהכא נפקא לן דאין הקטן עושה שליח וקטנה לא נפקא לן מקרא כיון דקטנה נמי מתגרשת וכמ"ש אפ"ה אין לה שליחות משום ששליח קבלה צריך עדים וכמ"ש הרמב"ם ושליח להולכה דאין צריך עדים לדעת הרמב"ם כמבואר מדבריו פ"ג מה' אישות וע"ש משנה למלך אבל כיון דקטן אין לו גירושין ע"כ בגדול משתעי וכיון דעיקר שליחות בגט כתיב וכמ"ש רש"י רפ"ב דקידושין א"כ כיון דשליח דאיש ע"כ בגדול משתעי ושליחות דידה נמי ע"כ בגדולה מיירי משום דשליח קבלה צריך עדים וכמ"ש הרמב"ם ממילא ה"ה בכל דוכתי אין הקטן ולא הקטנה עושין שליח ובזה ניחא ליישב מה שהקשה בלחם משנה שם דבממון דא"צ עדים נימא דקטנה עושה שליח ע"ש. ולפי מ"ש ניחא כיון דגבי גט ודאי אין הקטנה עושה שליח וכמ"ש הרמב"ם משום דצריך עדים וע"כ בגדולה מיירי ממילא ה"ה בשאר דוכתי כיון דעיקר שליחות בגט כתיב ועיין שם בהשגות שכת' הראב"ד ז"ל זה הטעם אין לו טעם ולא ריח אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והמשלח צריכין להיות בני דעת עכ"ל וזה כדברי רש"י הנזכר בפרק איזהו נשך. ולפי מה שכתב' נרא' דהרמב"ם לשטתו דסבירא ליה מופלא סמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה מן התורה וכמו שכת' הרמב"ם פרק י"א מנדרים א"כ מאתם בני דעת לא ממעט קטן כיון דסמוך לאיש אכתי קטן הוא אבל הראב"ד לשטתו דס"ל מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא וכמ"ש הראב"ד בהלכות נזירות וא"כ יליף שפיר למעט קטן מאתם דכתיב בתרומ' דתרומה אינה אלא בגדול:
א סָעִיף ב חרש שוטה וקטן. ואם היה בריא בשעת שליחות ונשתט' הוא מחלוקת התוס' ועקצה"ח שכ' דבמתנ' למאן דאמר עבחז"ל אם שלח שליח עם השטר מתנ' להוליך ליד המקבל ומת הנותן קודם שמטא שטרא לידי' זכה בהמתנה ולפעד"נ דהא ודאי ליתא דכיון לחזור בו מת לא גרע מחזר' כמבואר בכמה דוכתי ומה שלמד דין זה ממכר השדה בנתיים ל"ד כלל דשם אף שמכר ואף דלהרא"ש הוי חזר' מ"מ לדעת רוב הפוס' לא הוי חזר' ואמרינן שלא חזר מהשטר כלל רק שהי' דעתו למכור כמוכר דבר שאינו שלו והי' בדעתו בשעת מכירה להשני שאם ירצה לעשות מתנה הא' מתנה למפרע שיבטל מכירת השני משא"כ במת שכבר פסק כחו ורשותו מהחפץ. (נסתפקתי) באם שכר לאותן שאינן בני שליחות והן פועלים אצלו לעשות קנין חזקה כגון לבנות או לחפור בשדה הפקר או בקניית בית או אם משך ע"י פועלים שאב"ש או הגבי' אי מהני והביאני לזה דהא חזינן במגביה מציאה לחבירו דאף דמאן דס"ל דלא קנה חבירו אפי' עשאו שליח מ"מ בטוען שהוא שכיר קנה משום דיד פועל כיד בעה"ב אלמא דפועל לאו מטעם שליחות הוא א"כ מה"ת נמעט הנך דלאו בני שליחות נינהו דהא אפי' לענין שליחות אי לאו דכתיב אתם גם אתם למעט אותן שאינן בני ברית ואותן שאינן בני דעת לא היינו ממעטים אותם וא"כ פועל הא דידו כיד בעה"ב לאו מקרא דשליחות נפקא דהא מהני במציא' בפועל אף דשליחות לא מהני וכ"כ הש"ך בסי' ק"ה בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דל"מ ע"י שליח וע"י פועל מהני וכיון דפועל לאו מאתם גם אתם אתי לה מה"ת לן למעטינהו אכן גם שם בב"מ דף י' דמהני פועל במציא' וכן מציאת עבדו כנעני דמבואר בב"מ דהוא של האדון קשה דמה"ת יהיה מועיל ולא יהא אלא עבד כנעני דידו כיד בעה"ב והא מבואר בגיטין דף כ"א ודף ע"ח דאם נתן גט ביד עבדו דלא מהני רק בכפות משום דהוי חצר מהלכת אלמא דעבד לא הוי רק כמו חצר וכשהוא מהלך לא קנה דחצר מהלכת לא קנה א"כ מה"ת יהיה מועיל פועל גבי הגבהת מציאה כיון דשליחות לא מהני במציאה רק מטעם פועל ומטעם דידו כיד בעה"ב וכיון דפועל אין לו רק דין חצר וכשהוא מהלך לא קנה מה"ת יקנה במציאה. אח"כ בא לידי ס' אפרים שחיבר גאון קדמון שעמד ג"כ בה' מכירה סי' ט"ו בספק זה אי מהני הגבהה ומשיכה ע"י פועלים עכו"ם וכתב דלא מהני מטעם הנ"ל דאף דיד פועל כיד בע"ה לא מהני מטעם דהוי כחצר מהלכת מהא דגיטין הנ"ל וכ"כ בה' שלוחין סי' י"א בשם הרשב"א והריטב"א דפועל לא עדיף מעבד כנעני ולא שת לבו להא שהקשיתי מהא דב"מ ד"י דא"כ אמאי מהני במציא' הגבהת הפועל הא חצר מהלכת הוא והוא תמו' בעיני עוד כ' שם לצדד בפועל דכי אימעיט גוי משליחות היינו במידי דבעי שליחות ואם עשהו שלא מדעת בעה"ב אין מעשיו כלום אבל במידי דלא בעינן שליחות כגון מי שאמר לעכו"ם לעשות מעקה ועשה מה שעשה עשה ע"ש ולא ידעתי כוונתו דמאי שייכות הוא לכאן לעושה קנין משיכה והגבהה ע"י פועל הא בקנין מידי דבעי שליחות הוא ואם עשאו שלא מדעת בעלים אין מעשיו כלום וא"כ מה"ת יהי' מועיל פועל עכו"ם. לכן נלפענ"ד לחלק דהנה בקנין הגבהה יש שני ענייני קנין א' כשהוא בידו קנה אפי' לא הגביה כלל כמ"ש התוס' בב"ק ך"ט ד"ה אלא דלא גרע ידו מחצירו (וע"ל סי' קצ"ח מה שתמהתי על הסמ"ע שם) ויש עוד קנין שהוגב' מכחו אפי' לא נטלו בידו כלל כמ"ש התוס' בב"ק ע' בד"ה דהואיל ויכול (וע' בסי' קצ"ח מ"ש בזה) ולפ"ז א"ש דבגיטין ע"ח כיון דלא מהני הגבהה בגט כשלא נטל' ביד' דבגט ידה דוקא בעינן מש"ה ביד עבד' לא מהני כיון שהיא חצר מהלכת דהא ידה גופי' כ' התוס' בב"מ ד"ט בד"ה ספינ' דהוא מטעם דל"ה חצר מהלכת כיון דמינח נייחא וממטי לה עם גופה וכיון דעבד' מהלך ממש היא לא קני אבל בקנין דסגי ג"כ בהוגב' מכחו ולא בעינן ידו דוקא דהא אפי' טרף אקן והאפרוחים מגביהין את עצמן כמ"ש התוס' בב"ק דצ"ח בד"ה והנ"מ דאדי' אדויי ע"ש אלמא דאפי' הי' גורם שיהיו מוגבהין קנה א"כ ה"נ אם ציוה לפועלים להגביהן אין לך גורם גדול שיהיו מוגבהין מזה כיון דיד וכח פועל כיד וכח בעה"ב ואה"נ אם לא הגבי' הפועל המציא' רק שנטל בידו המציא' והחזיקה סמוך לארץ ולא הגביה שלשה דאין שם קנין רק מטעם יד לא קנה הבעה"ב כיון דיד פועל הוי חצר מהלכת דהא אפי' בידה ממש בעי' טעם לומר דל"ה חצר מהלכת והוא משום דמינח נייח' וממטי לה עם גופה, וכיון דביד פועל ל"ש סברא זו לא קני הבע"ה משום יד פועל אבל בשציוה לפועל להגבי' ג' שקנ' מטעם שגרם שיהי' מוגבה אין הפרש בין גורם בכחו או בכח פועל דיד וכח פועל כיד וכח בעה"ב דמי וכן בקנין משיכ' כיון דאפי' קורא לה והיא באה לרשותו מהני אלמא כל שנמשך לרשותו ע"י גרמתו מהני ה"ה כשציוה לפועל למושכו לרשותו מהני דאין לך גורם גדול מזה ואפי' הפועל אינו בר שליחות וגדול' מזו נראה דאפי' שיסה כלב על הבהמה לגרשה לרשותו דמהני כמו קורא לה והיא באה דהוי ג"כ גורם להמשיכה אמנם אם פועל עכו"ם משכו לרשות עצמו אפי' עשאו שליח לא מהני כיון דאין שליחות לעכו"ם ולא מצינו רק דיד פועל כיד בעה"ב אבל רשות פועל לא הוי כרשות בעה"ב ואין כאן משיכ' כלל וכן משיכ' בסימטא לא מהני ע"י עכו"ם דסימטא הטעם דרשותו של העומד שם הוא כמ"ש התוס' קידושין ך"ה ומשיכ' לרשות עכו"ם הפועל לא מהני כמש"ל ואם אמר לשליח עכו"ם שאינו פועל שימשוך לרשות בעה"ב נראה דלא מהני כיון דאין שליחות לעכו"ם ולא הוי יד עכו"ם כיד בעה"ב ולא הוי בעה"ב גורם במשיכה זו כלל ול"ד ג"כ למשס' כלבו בבהמה שתבוא לרשותו דעכו"ם אדעתא דנפשי' עביד ולא הוי הבעה"ב גורם במשיכה זו כלל וכן נ"ל בחזק' דאם נעל גדר ע"י פועל עכו"ם דמהני כיון דאפי' לקח או הניח אבן מרחוק והי' גורם לתיקון השדה קנה א"כ ה"ה בפועל עכו"ם וכ"כ בתשו' רשד"ם בח' ח"מ סי' שע"ו דחפיר' ע"י פועלים מהני וכן מוכח מהרא"ש בב"ב ד' נ"ב שהוכיח דחזקה דנעילה לא הוי תיקון מנעל מגיטין ע"ז דאמר תיזיל ותיחוד ותיקון מנעל לא התירו בשבת אפי' ע"י אמירה לנכרי וכו' ע"ש מזה מוכח דחזקה דתיקון מנעל מהני ע"י נכרי רק שלא התירוהו בשבת ואף דבקנין בעי כוונה לשם קנין מ"מ כוונת פועל ככוונ' בעה"ב דהפועל כבעה"ב דמי לגמרי דק דיד פועל לא מהני מטעם דהוי חצר מהלכת ונראה דבחזק' מהני ע"י פועלים אף שהפועלים לא נתכוונו לזכות כיון שהבעה"ב נתכוין לזכות כיון דבגרמתו נתקן השדה הוי כאילו החזיק בעצמו דמ"ל אם חפר ע"י שורו או ע"י פועלו דמה שחפר פועלו ע"י קולו וציוויו הוי כאילו חרש שורו ע"פ קולו וכיון שהוא נתכוין לזכות ע"י הפועלים מהני והא דבסי' ער"ח סעיף כ"א בסמ"ע ס"ק כ"ו כתב דבשאין דעת פועלים לקנות לא קנה שם מיירי דגם הוא לא נתכוין לזכות בעצים ע"י הגבהת הפועלים רק שא"ל סתם לבנות בעצים של גר סתם רק דכשבונ' בעצמו צ"ל דמיירי שאמר בפי' שא"ר לזכות רק בבנין דבסתם כיון שבנה בידיו ידו קונה לו אפי' שלא מדעת קנין משא"כ ע"י פועלים אפי' בסתם לא קנה עד שיתכוין לקנות בציוויו ע"י הגבהת פועלים (ומ"ש בספר מחנה אפרים לחלק באינו מתכוין לדעת אחרת מקנה או לא מבואר אצלינו במקום אחד) היוצא לנו מזה דהגבה' או משיכ' וחזקה ושאר קניינים שנעשו ע"י פועלים נכרים מהני כמו שעשה בעצמו אבל ע"י שלוחים נכרים לא מהני וע"י פועלים מהני אם נתכוין בעצמו לקנות ע"י הקנין שעושין הפועלים אף שלא נתכוונו הפועלים אמנם כשהפועל קונה מטעם יד לא קנה הבעה"ב וגם לא מהני משיכת פועלים רק כשמושכין לרשות בעה"ב אבל כשמושך לרשות השליח וכן כשמושך בסימטא לא מהני ע"י פועלים כשאינן בני שליחות וע"י בר שליחות זכה בכה"ג ואין להקשות הא מבואר בירושלמי ר"פ האומר דבמתנה לא מהני שליח לקבלה דבממון בעי' שליחות של בעל הממון דוקא וכ"כ הנ"י בשם הר"ן בב"מ במשנה דראה אותן רצין ומשמע דלא מהני משיכה של שליח המקבל שעשאו לקבלה ומה"ת יהי' מהני בשליח של הלוקח שמשך נראה דשאני לוקח שעשאו שליח על ממון שלו והוי כאלו מסר בידו שיהיה השליח בעל הממון וכיון שדעתו לאקנויי לבעה"מ והלוקח עשאו לשליח שיהי' הוא הבע"ד כאלו הוא הקונה בעצמו וקונה ע"י משיכתו משא"כ במתנה שעושה אותו שליח על ממון חבירו ומש"ה בעי' שיאמר לו הנותן כשמוסר בידו שיהיה שלוחו של בעה"מ. ולפ"ז צ"ל שלא בדברי הש"ך בסי' ק"ה ס"ק א' שכ' דבתופס לבע"ה במקום שחב לאחרים מהני ע"י שליח בשכר מטעם פועל ועמ"ש שם בסתירת דבריו ולפמ"ש כאן ג"כ נסתר דבריו דלא מהני משיכת פועל רק כשמשכו לרשות בעה"ב אבל לרשותו של פועל או בסימטא לא מהני במקום שאין בו דין שליחות ואם משכו לרשות הבע"ח ודאי מהני דאפי' אם בא מעצמו לרשות הבע"ח הוי תפיסה וקנין הגבה' שמוגבה מכחו נראה דלא מהני בתופס לבע"ה כי מעולם לא שמענו רק תופס לבע"ח דהיינו שהגיע לרשותו כבר וה"ה משיכה דהוי כתופס לרשותו אבל קנין הגבהה שיהיה מועיל מה שהוגבה מכחו לא שמענו שיהיה מועיל: (עוד ראיתי בספר מחנה אפרים סי' י"א מה' שלוחין ראי' דפועלים מהני מירושלמי דפאה בקצרוהו כותים פטור' משום קצירך ולא קציר כותיים ואם קצרוהו פועלים כותיים חייבת וכו' ע"ש והוא תמוה לפענ"ד דשם לא ממעטינן קציר כותיים רק כשקצרוהו לעצמן אבל כשקצרוהו לצורך בעה"ב אפי' בחנם חייבת וע' בבר"ט ובתיו"ט שם):
ב סָעִיף ב ואם פי' ואמר. נלפענ"ד דהרמ"א קיצר במקום שה"ל להאריך והי' לו לבאר דבנטלו למוד בה לאחרים דחייב על הצלוחית אפי' פי' דהא בש"ס בב"ב דף פ"ח מוקי פלוגתא דר"י ורבנן בנטלו למוד בה לאחרים ופליגי בשואל ש"מ אי שואל הוי או גזלן הוי ור"י דפוטר ס"ל דשואל הוי אלמא דאי הי' ס"ל דגזלן הוי הי' חייב אף דר"י סובר דלשדורי' שדרי' וכ"כ שם הרמב"ן בחידושיו בהדיא דלמאן דס"ל דשש"מ גזלן הוי הי' חייב דאף אי אמרי' דלשדורי' שדרי' וא"כ לדידן דס"ל דגזלן הוי חייב בנטלו למוד בה לאחרים אף דפי' שלח לי עם הקטן:
א סָעִיף א שליח. (אם מומר לעכומ"ז יש לו דין עובד כוכבים לענין שליחות ע' בתשו' ב"י דיני גיטין סי' י"ד מערכה מול מערכה גם ריא"ז בהגהותיו סביב הרי"ף פרק המביא גבי מתני' דהכל כשרים להביא את הגט כתב דמומר לעכומ"ז ראוי להביא שליחות לאשת ישראל ועיין בספר פני משה ח"ב סי' ל"ח ובתשובת המבי"ט ח"ב סי' קמ"ה ובתשובת הרשד"ם סי' נ"ח. בני חיי):
ב סָעִיף ב איש. פי' אפילו איש זה לאשת אחר וקמ"ל אע"ג דרשות אחרים עליה ואינה דומה כ"כ להמשלח. סמ"ע:
ג סָעִיף ב לאחרים. דאז ה"ל שולח יד בשל חבירו וחייב באונסין עד שיעשה בו חזרה גמורה. שם:
ד סָעִיף ה וכל. פי' אפילו השליח רוצה להשלים חסרונו וע"ל סי' קפ"ב. ש"ך:
ה סָעִיף ו קע"ו. דשם כת' הרמ"א פלוגתא אם חייב לפדות למי שהיה שלוחו בחנם ואפשר לומר דדוקא התם הכריע די"ח משום דאמרינן דגופו הוי כשאול לו מש"ה ס"ל לחד מ"ד דחייב לפדותו משא"כ הכא דניזוק השליח בממונו יש לומר דכ"ע מודים דפטור המשלחו ולכך סתם הרמ"א כאן. שם:
א סָעִיף א לדבר מהדברים. שם:
ב סָעִיף ב איש או אשה. גטין ס"ב ב' קדושין נ"ב א':
ג סָעִיף ב ואפי' אשת איש. ערובין ע"ט ב"מ י"ב נדרים פ"ח גטין ס"ד ס"ה: (ליקוט) ואפי' אשת איש. גטין ך"ג ב' במתני' אף הנשים כו' ויבמתה כו' (ע"כ):
ד סָעִיף ב ואפי' עבד. שם ושם וב"מ צ"ח ב' לא ע"י עבדו הא עבד של אחרים ש"ד ובגטין ך"ג אין העבד כו' הא במילתיה דאיתיה כשר ושם נראים דברים כו' ואם לחשך כו' וז"ש ושפחה וכן שם ושם:
ה סָעִיף ב הואיל כו' וישנם כו'. שם:
ו סָעִיף ב אבל מי כו'. שם ע"א במתני' וגמ':
ז סָעִיף ב ולא עושים כו' וא' כו'. ב"מ ע"א ב' וגטין ס"ה א' ושם וב"מ יו"ד י"א:
ח סָעִיף ב לפיכך כו'. ר"ל שלא שלח הבע"ה ביד התינוק לא הפונדיון ולא הצלוחית ולכן חייב החנוני על שניהם ומפ' כמ"ש רשב"ם בשם אית דמפרשי כו' ואע"ג דמתני' מיירי בצלוחית שמסרה לו הבע"ה כ' כאן בחנוני שמסר משום קושית הגמ' שם בשלמא כו' והתי' כגון שנטלה לא כ' כאן אלא במקומו בה' גזילה וע"ל סי' שנ"ט ס"ה:
ט סָעִיף ב ונתן בידו כו'. כפי' רשב"ם ותוס'
י סָעִיף ב ואם פי' כו'. שם ור"י סבר כו' אלמא דבהא מודי רבנן:
יא סָעִיף ג בין מלוה. ב"ק ק"ד ועתוס' שם ד"ה שליח וד"ה רבה:
יב סָעִיף ג בין פקדון. ב"ק שם וב"מ צ"ח ב':
יג סָעִיף ג אפי' היה כו'. כצ"ל ואם פירש כו':
יד סָעִיף ה כל היכא כו'. כנ"ל סי' קפ"ב ס"ב ועמ"ש שם:
טו סָעִיף ו מי כו'. עמש"ל סי' קע"ו סמ"ח ובב"ק קט"ו ב' ואם אמר לו אני כו' דוקא שאמר ואתה נותן כו':
טז סָעִיף ו או שהעלילו כו'. ירושלמי וע"ל סי' קכ"ח ס"ב וסי' קע"ו שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.