א בְּקִנְיָן כֵּיצַד, יִתֵּן הַקּוֹנֶה לַמַּקְנֶה כְּלִי כָּל שֶׁהוּא וְיֹאמַר לוֹ: קְנֵה זֶה חֶלֶף הַקַּרְקַע אוֹ הַמִּטַּלְטֵל שֶׁמָּכַרְתָּ אוֹ שֶׁנָּתַתָּ לִי. וְאֵין נוֹהֲגִין שֶׁיֹּאמַר לוֹ הַקּוֹנֶה כֵּן, כִּי מִסְּתָמָא אַדַּעְתָּא דְהָכִי הוּא נוֹתֵן לוֹ (טוּר). וְכֵיוָן שֶׁמָּשַׁךְ הַמַּקְנֶה הַכְּלִי, נִקְנֶה הַקַּרְקַע אוֹ הַמִּטַלְטְלִים לַלּוֹקֵחַ אוֹ לַמְּקַבֵּל מַתָּנָה בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק וְלֹא נָתַן כֶּסֶף וְלֹא כָּתַב שְׁטָר וְלֹא מָשַׁךְ, וְאֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, אֲפִלּוּ אֵין עֵדִים בַּדָּבָר, אִם מוֹדִים זֶה לָזֶה. הַגָּה: וְכֵן אִם קִבְּלוּ קִנְיָן לִפְנֵי פְּסוּלֵי עֵדוּת, הָוֵי קִנְיָן, הוֹאִיל וּמוֹדִים זֶה לְזֶה שֶׁקָּנָה (הָרֹא"שׁ כְּלָל ס"ו סִימָן ח').
ב אֵין קוֹנִים אֶלָּא בִּכְלִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְרוּטָה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא עָשׂוּי מִדָּבָר חָשׁוּב, לְאַפּוֹקֵי כְּלִי הֶעָשׂוּי מִגִּלְלֵי בָּקָר (טוּר). וְאֵין קוֹנִים בְּדָבָר שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה, וְלֹא בְּפֵרוֹת, וְלֹא בְּמַטְבֵּעַ. בְּהֵמָה מִקְרֵי כְלִי, וְקוֹנִין בָּהּ, אֲבָל שְׁאָר מִטַּלְטְלִין שֶׁאֵינָן כְּלִי, אֵין קוֹנִין בָּהֶם (טוּר). מַטְבֵּעַ שֶׁנִּפְסַל לְגַמְרֵי, הָוֵי כִּכְלִי וְקוֹנִין בָּהֶם (טוּר סִימָן ר"ג). וְאֵין קוֹנִין בְּכֵלָיו שֶׁל מַקְנֶה.
ג הִקְנָה אֶחָד כְּלִי לַמּוֹכֵר, כְּדֵי שֶׁיִּקְנֶה הַלּוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַמִּמְכָּר, זָכָה הַלּוֹקֵחַ, אֲפִלּוּ הִקְנָהוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַקּוֹנֶה; וְאַף עַל פִּי שֶׁהִקְנָה לוֹ הַכְּלִי עַל מְנַת לְהַחֲזִירוֹ, נִקְנֶה הַמִּקָּח. הַגָּה: וּלְכָךְ הֻרְגְּלוּ לַעֲשׂוֹת הַקִּנְיָן בְּסוּדָר שֶׁל עֵדִים, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי הַקּוֹנֶה, לְפִי שֶׁרֹב הַקִּנְיָנִים הֵן שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַקּוֹנֶה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְהָא דְנִקְנֶה הַמִּקָּח שֶׁלֹּא בִפְנֵי הַקּוֹנֶה, הַיְנוּ בְּמַתָּנָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, דְּוַדַּאי נִיחָא לֵהּ; אֲבָל בְּמִקָּח, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לִקְנוֹת, לֹא קָנָה, וּשְׁנֵיהֶן חוֹזְרִין. (מהרי"ו סִימָן ד').
ד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּפַס הַמַּקְנֶה כָּל הַכְּלִי, אֶלָּא מִקְצָתוֹ, וְנִשְׁאַר קְצָתוֹ בְּיַד הַקּוֹנֶה, קָנָה בּוֹ; וְהוּא שֶׁיֶּאֱחֹז מִמֶּנּוּ שִׁעוּר כְּלִי, שֶׁהוּא שִׁעוּר ג' אֶצְבָּעוֹת. וְאִם אָחַז פָּחוֹת מִג' אֶצְבָּעוֹת, צָרִיךְ שֶׁיֶּאֱחֹז בְּעִנְיָן שֶׁיְּהֵא יָכוֹל לְנַתֵּק כָּל הַכְּלִי וּלְהָבִיאוֹ אֶצְלוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין קִנְיָן בְּפָחוֹת מִג' (הַמַּגִּיד פ"ה דִמְכִירָה וְרַ"ן סוֹף פ"ד דִּנְדָרִים וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם עִטּוּר ונ"י פ"ק דִּמְצִיעָא). וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לְעַכֵּב הַכְּלִי אוֹ לַחְתֹּךְ קְצָתוֹ, דִּסְתָם קִנְיָן עַל מְנָת לְהַחֲזִיר הַכְּלִי הוּא (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק הַזָּהָב). וְאֵין מַקְנִין בִּכְלִי אֶלָּא מִדַּעַת בְּעָלָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם עִטּוּר ור' יְרוּחָם וְהָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן ספ"ד דִּנְדָרִים ונ"י פ"ק דִּמְצִיעָא) ; וְלָכֵן מִי שֶׁלָּקַח סוּדָר חֲבֵרוֹ בְּלֹא דַעְתּוֹ וּמַקְנֶה בוֹ, אֵינוֹ קִנְיָן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א ח"א סי' אֶלֶף י"ט וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ק"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ הָוֵי כְּלִי שָׁאוּל לוֹ, אֵינוֹ קִנְיָן אֶלָּא אִם כֵּן הִשְׁאִילוֹ כְּדֵי לְהַקְנוֹת בּוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַסְפִינָה), וְכֵן נִרְאֶה לִי.
ה יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הַקִּנְיָן מוֹעִיל, אֶלָּא אִם כֵּן מַקְנֶה לוֹ הַחֵפֶץ הַנִּמְכָּר אוֹ הַנִּתָּן, מִיָּד, אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַקּוֹנֶה: תִּקְנֶה סוּדָר זֶה וְתַקְנֶה חֶפְצְךָ לִי לְאַחַר שְׁלֹשִׁים, לֹא קָנָה, מִפְּנֵי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִקְנוֹת כְּבָר הֶחֱזִיר הַסוּדָר לַקּוֹנֶה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: קְנֵה עַל מְנַת שֶׁתַּקְנֶה לִי מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, קָנָה. הַגָּה: וּבִסְתָם אַמְרִינָן דְּהָוֵי מֵעַכְשָׁיו, בְּאוֹפֶן הַמּוֹעִיל, דְּוַדַּאי בִּכְדִי לָא הֲוֵי עָבִיד (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן קע"ג).
ו אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמַר הַדָּבָר בְּקִנְיָן סוּדָר, כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וְאִם הִפְסִיקוּ הָעִנְיָן, אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
ז בִּשְׁאָר דַּרְכֵי הַקְּנִיָּה אֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ לְאַחַר כְּדֵי דִבּוּר.
ח יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאִם פֵּרַשׁ בִּשְׁעַת קִנְיַן סוּדָר: בְּלֹא חֲזָרָה, אוֹ שֶׁכָּתְבוּ שְׁטָר, אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ דַּיָּנִים לִפְשָׁרָה בְּקִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁעֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם אַחַר כְּדֵי דִבּוּר.
ט בַּדְּרָכִים שֶׁהַקַּרְקַע נִקְנֶה בָּהֶם, שְׂכִירוּת וּשְׁאֵלַת קַרְקַע נִקְנִין. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה בְּלֹא שְׁטָר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ק"ץ, מִכָּל מָקוֹם שְׂכִירוּת סָגֵי לָהּ בְּכֶסֶף לְחוּד (בֵּית יוֹסֵף). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם נִקְנִים בְּקִנְיָן סוּדָר:
י שְׂכִירוּת וּמַשְׁכּוֹנָא אֵינָם נִקְנִים בְּמִלְוָה. הַגָּה: מִשּׁוּם דְּהָוְיָן כְּמֶכֶר, וְאֵין קוֹנִים בְּמִלְוָה אֲפִלּוּ בְּתוֹרַת כֶּסֶף וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ד סָעִיף י'.
יא אֵין קוֹנִין בְּשַׁבָּת קִנְיָן סוּדָר; וְאִם קָנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁעָשׂוּ עֲבֵרָה, קָנוּ:
א סָעִיף א בקנין כיצד כו' ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' ר"ו:
ב סָעִיף א וכן אם קבלו קנין כו' ע"ל סי' רמ"א ס"ב בהג"ה:
ג סָעִיף ב בהמה מקרי כלי ע' בי"ד סי' קע"ז סל"ה:
ד סָעִיף ב אבל שאר מטלטלים כו' וכתב הגמ"ר דב"מ (דף ק"ן ע"ד) דכל דבר הנעשה בידי אדם בכלל כלי והנעשה בידי שמים הוא פירי וכ"כ העיטור כו' עכ"ל סמ"ע (הג"ה צ"ע דנראה שזה דעת רש"י וא"כ ז"א לפמ"ש הרב בהג"ה בהמה מיקרי כלי ודוק):
ה סָעִיף ב מטבע שנפסל ע"ל סי' ר"ג ס"ח בהג"ה:
ו סָעִיף ד בענין שיהא יכול לנתק כל הכלי כן כתב הב"ח ודוקא לענין קנין סודר ע"מ להקנות מהני כשיכול לנתקו אצלו אבל לענין שיקנה כל הכלי לא מהני מה שיכול לנתקו אצלו ודלקמן סי' רס"ט ס"ה או אפשר דדוקא במציא' אבל במכירה דדעת אחרת מקנ' אותו מהני כשיוכל לנתקו אותו לקנות כל הכלי כשאחז במקצתו והראשון נ"ל עיקר:
ז סָעִיף ה י"א שאין הקנין מועיל כו' ע' בתשו' רשד"ם סי' רע"ז ורפ"ח:
ח סָעִיף ה אבל אם א"ל קנה ע"מ כו' בפרישה כתבתי הטעם דמעכשיו הוא שיור בקנין כו' עד ומן הדין ע"מ בלא תנאי מעכשיו נמי מהני אלא שתקנו לומר ג"כ מעכשיו לפרסם הדבר שמקנהי לו מיד וכ"כ ב"י עכ"ל סמ"ע ודבריהם תמוהים דהא האי ע"מ הקונה קאמר ליה וכן הוא בפוסקים ומוכח ל' ס"ס קצ"א דמעכשיו לחוד סגי וכן מוכח בטור כאן ודוק וע"מ דנקט הטור סירכא דלישנא הוא דכל סודר קני ע"מ להקנות הוא וגם דעת התוס' בקידושין כן לשמואל דקי"ל כותיה ע"ש ודוק וע' לקמן ס"ס קצ"ז ובתשובות הארכתי עיין בהרא"ש פ' מי שמת ובטור לקמן סי' ר"י (ע' בתשו' מהרי"ט סי' מ"ו):
ט סָעִיף ז בשאר דרכי הקנייה כו'. ע' בסמ"ע סקי"ז עד ועיין בע"ש שכ' טעם אחר מלבו כו' ושלא כדת השיג עליו כי יפה כוון הע"ש והטעם שכתב הוא מדברי הרא"ש הביאו הב"י והן הן הדברים שכ' הטור והע"ש בר"ס קכ"ו דדוקא בדבר שאין הקנין נעשה בגוף הדבר יכול לחזור בו כ"ז שעסוקים באותו ענין לפי שדרך בני אדם לעשות כן פתאום אבל בדבר שנקנה בגוף הדבר כבר נתישבה דעתן דאל"כ לא הי' מניח לעשות הקנין בגוף הדבר וכן משמע ל' הגהות מיי' בשם ה"ר יונה שהביא ב"י ובלא זה אין טעם לחלק בין קנין סודר לשאר קנינים ודו"ק:
י סָעִיף ט וי"א שאינם נקנים כו' וכן משמע בתוס' פ"ק דמציעא:
יא סָעִיף יא ואם קנו כו' הוא פשוט בכל הפוסקים בכמה דוכתי:
א סָעִיף א יתן הקונה למקנה כלי כו' הכי קי"ל דמ"ש וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו ונתן לרעהו דהקונה נותן להמקנה והמקנה יקנה לו דבר חילופי זה שקיבל מהקונה ומ"ש נעלו ל"ד הוא אלא שנלמד ממנו דבעינן שיתן לו כלי ואפילו כל שהוא רק שיהי' שם כלי עליו ויהיה מותר בהנאה דומיא דנעל וכדמסיק:
ב סָעִיף א וכיון שמשך המקנה כו'. ☜ וכ' הרא"ש כלל ס"ו ס"ד ב"י מחסכ"ד ראובן היו לו בהמות לשחוט ומכר העורות לשמעון בקנין חליפין ובעוד שהוליכם לשחיטה ברחו הבהמו' וטבעו בנהר ופסק דהפסד העורות על שמעון דמאחר שלקחן בקנין נקנו לו העורות בכ"מ שהן וע"ש ד"מ ס"ה וע"ל סי' קצ"ט ס"ג דכן הדין בלוקח בשר:
ג סָעִיף א ואין שום א' מהן יכול לחזור בו. היינו דוקא לאחר שפסקו מלדבר באותו ענין או שהתנו בשעת הקנין שלא יוכלו לחזור בו וקמ"ל דבתנאי מהני מיד לאחר שקנה ממנו בכלי וכמ"ש המחבר בסמוך ס"ה:
ד סָעִיף א אפי' אין עדים כו' דלא איברי סהדי אלא להמשקרים וכופרים זה את זה וכמ"ש לעיל סימן קפ"ט:
ה סָעִיף ב אין קונים אלא בכלי כו'. ולכך מנהג האידנא לכתוב בסוף השטר וקנינא מיניה במנא דכשר למיקניא ביה. במנא לאפוקי מטלטלין. דכשר לאפוקי איסורי הנאה איכא דאמרי לאפוקי כלי העשוי מגללי בקר. למיקניא כלו' בכליו של קונה. ביה לאפוקי מטבע גמ'. ומהרא"י בסי' ט"ז כ' דאם לא כ' כן אין מוציאין ממון בשטר ההוא:
ו סָעִיף ב ולא במטבע אע"ג דיכול לשקול כנגדה או לתלות בצוואר בתו מ"מ אינה מיוחדת לאלו ועיקרו להוצא' נתנה ע"י צורה שעליו וצורה עבידא דבטלה שהמלך פוסל צורה זו ומצוה לצור צורה אחרת על המטבע ומ"ה לא סמכה דעתיה דהמקנה להקנות ע"י המקח ומינה דאם נפסלה המטבע ואין יכולין להוציאה דקונין בה וכמ"ש מור"ם בסמוך. ועיי"ל ר"ס ר"ג שם יתבאר מקור דין זה:
ז סָעִיף ב בהמה מיקרי כלי עד"ר שם נתבאר דל"ד פרה ושור דעושין בו מלאכה כגון חרישה וכיוצא בו אלא אפי' טלה והדומ' לו כיון דנהנין מהם בעינם דהטלה מגדלין לגדל עליו צמר וגוזזין אות' ולוקחין החלב והוולדות עמהן ודומים גם הם לכלי שעושים בו קנין חליפין כיון שראוי הוא לעשות בו מלאכ' ומ"ה סתם הטור ומור"ם ז"ל וכתבו בהמה דמשמע כל בהמה:
ח סָעִיף ב אבל שאר מטלטלין כו' ☜וכ' בהגמ"ר דב"מ (דף ק"ן ע"ד) דכל דבר הנעשה בידי אדם בכלל כלי והנעשה בידי שמים הוא פירי וכן כ' העיטור ועיין במהרי"ק שורש ך' איזה דברים צריכים קנין:
ט סָעִיף ב ואין קונין בכליו של מקנה לאפוקי ממ"ד בגמר' דמאי דכתיב ושלף איש נעלו ונתן לרעהו שפירושו דהמקנה נתנו להקונה ואומר לו קנה כלי זה ועי"ז קנה ג"כ מקח פלוני ופלוני קרקע או מטלטלים:
י סָעִיף ג אפי' הקנהו שלא בפני הקונה משום דמסתמא ניחא ליה להקונה ומזכין לאדם שלא בפניו ומ"ה מסיק מור"ם וכ' דהיינו דוקא במתנה כו':
יא סָעִיף ג היינו במתנה וכיוצא בזה דודאי ניחא ליה ובתשו' מהרי"ו סי' ד' כתב דאפי' במתנה י"ל דלא ניחא לה לזכות בה משום שונא מתנות יחי' מש"ה מסיק וכ' שם דאין לחלק בין מתנה למכר (ולעיל סי' קע"ח כ' הטור והמחבר בס"י פלוגתא בזה והרא"ש והטור פסקו דלא חיישינן לזה ע"ש והא דסתם כאן המחבר נראה דה"ק דהא דנקנה שלא בפני הקונה לא אשכחן אלא במתנה למ"ד דס"ל הכי לאפוקי במכר דליכא מ"ד דאף שניחא ליה עתה כו' וכדמסיק) וגם כתב דלא קנה בשניהן אא"כ ידעי' דהי' ניחא ליה בשעת הקנין כי אף שידעי' דהי' ניחא ליה מקודם לכן וגם עתה כששמע הקנין שמא חזר בו בינתים ובסוף חזר ונתרצה. ונראה דלמה שנוהגין שהקונה שולח עדים להמקנה לקנות על ידם ליכא למיחש שמא הדר בו בנתיים כיון דבשליחותו אזלי:
יב סָעִיף ד שהוא שיעור ג' אצבעות ר"ל ג' אצבעות על ג' אצבעות דאז שם כלי בגד עליו לענין טומאה וכ"כ רש"י ורשב"א והטור והמחבר רמזו במ"ש שיעור כלי שהוא שיעור ג"א דל' שיעור רמז לנו לשיעור הנזכר בבגדיה לענין דינים אחרים ומשום דסתם קנין הוא בק"ס לכן נקט האי שיעורא דג' על ג' ומינה נלמד להקונה בכלים אחרים. וק"ל ועפ"ר:
יג סָעִיף ד לנתק כל הכלי נראה דל"ד כל הכלי קאמר אלא שיעור כלי דהיינו ג' על ג' אצבעו' וכנזכר בפני זה ובטור שהעתיק ל' הרמב"ם לא כ' כל הכלי ע"ש:
יד סָעִיף ד שאין קנין בפחות מג'. פי' ולא במה שיכול לנתקו ולהביאו אצלו ועד"ר שם כתבתי במאי פליגי:
טו סָעִיף ה אבל אם א"ל קנה ע"מ כו'. בפרישה כתבתי הטעם דמעכשיו הוא שיור בקנין וכאלו אמר מעכשיו יתחיל הקנין ולא יגמור עד לאחר ל' יום וכיון שכן צריך להיות הדבר שקונין בו קיים אז ביד המקנ' ובק"ס כבר חזר הסודר למריה אבל באומר ע"מ אין כאן שיור בקנין אלא תנאי בעלמא וכאלו אמר מעכשיו קנהו בסודר זה רק שאני מתנ' שלא תקחנו עד אחר ל' יום ומן הדין ע"מ בלא תנאי מעכשיו נמי מהני שתקנו לומר ג"כ מעכשיו לפרסם הדבר שמקניהו לו מיד וכ"כ ב"י עפ"ר:
טז סָעִיף ה דודאי בכדי לא הוה עביד ☜ וכ' מהרא"י בפסקיו שם דמי שקיבל קנין לגרש אשתו לא הוי קנין וע' בא"ע סי' קל"ה ס"ט:
יז סָעִיף ז בשאר דרכי הקנייה אין כו' הטעם הוא דשאר קנינים הם בגוף המקח והיינו חזקה משיכה מסירה והגבהה וכן בכסף נותנין הכסף כל דמי המכר ונסתלק ממנו המוכר והמקנה (ולפ"ז אם קנהו בפרוטה שעושין בו המקח בקצת מקומו' וכמ"ש בר"ס ק"צ הוה דינו דיכולין לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין וצ"ע) וכן בשטר אם שדה טובה מכר הא קי"ל דאין קונה בשטר לחודה אלא שצריך שיתן גם הכסף ואז סילק נפשו ממנו לגמרי ואם מפני רעתה מכרה אז אנן סהדי דדעת המוכר הוא לסלק נפשו ונותן לו לגמרי וכמש"ר בסי' קצ"א וכן במעמד שלשתן דנסתלק הנותן מיד לגמרי משא"כ בק"ס שאין הכלי שנותן לו הוא כמו שיווי המקח וע"ל בר"ס קכ"ו וע' בע"ש שכ' טעם אחר מלבו ולא שם לבו למ"ש הטור והוא עצמו בר"ס קכ"ו:
יח סָעִיף ח או שכתבו שטר כו' דכל שכתבו בשטר אין בו חזרה וע"ש בטור והמחבר לעיל בסי' י"ג ע"ש:
יט סָעִיף ח אחר כדי דבור אבל תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממגדף ומגרש ושיעור כדי דיבור בשיעור שיכולין לו' שלום עליך רבי:
כ סָעִיף ט מ"מ שכירות סגי ליה כו' דשכירות לאו מדרך העולם לכתוב עליו שטר דסמכה דעת השוכר בלא שטר כיון דלימים קצובים שכרוהו ומטעם זה הקילו בשכירות מהעכו"ם בכסף וכמ"ש מור"ם בר"ס קצ"ד:
כא סָעִיף י אינם נקנים במלוה משום דשכירות ליומא ממכר הוא ודין מכר יש לו ולקמן בסי' ר"ד כ' הטור וגם המחבר בסעיף י' ז"ל מי שיש לו חוב אצל חבירו וא"ל מכור לי מטלטלין אלו בחוב שיש לי אצלך (והיינו מלוה) דאין קנינו קנין ושם מבואר דיכול לקנות בהנאת מחילת מלוה ה"נ דכוותי' ומשכונא דכ' המחבר כאן ר"ל שהלוה לו על קרקע להיותה ממושכן בידו ולאכול פירות בנכיית' עד שיחזיר לו מעותיו או עד זמן קצוב וכמבואר ביו"ד סי' קע"ב ע"ש דמשכונא כזו יש לו דין שכירות ומכר:
כב סָעִיף יא אין קונין ק"ס בשבת הטעם גזירה שמא יכתוב ולקמן בס"ס רל"ה כתב הטור והמחבר ז"ל המוכר או הקונה קנין בשבת וי"כ אע"פ שמכין אותו על שעבר על דברי חכמים מעשיו קיימין וע' בא"ח סי' של"ח ולקמן בסי' ר"ח:
א סָעִיף א בקנין כיצד. כ' תוס' פ"ק דקידושין דף ד' דכותי נמי קונה בחליפין וכ"כ תוס' ר"פ הלוקח עובר פרתו אלא שהקשו שם מהא דאמרו שם דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף נכרי נמי בחדא והא איכ' תרתי כסף וחליפין או משיכה וחליפין וע"ש שכתבו דעמיתך בחדא לא קאי אלא על קנין החדש כגון כסף או משיכה אבל חליפין שוה בתרווייהו וע"ש: ו לפע"ד נרא' ליישב לפי מ"ש הרי"ף בתשו' ז"ל ששאלת אם יש בחליפין אונאה או לא זה שנראה מן התלמוד הוא שאין בו אונאה וכו' והתורה ג"כ מעידה על זה באמרה וכי תמכרו ממכר וכו' במכר הוא דאזהר רחמנא בבל תונו אבל בחליפין לא והובא בשיטה מקובצת פ' הזהב וכ"כ בכסף משנה פי"ג ממכירה על מ"ש הרמב"ם המחליף כלים בכלים אין בו אונאה והטעם בשם תלמידי הרשב"א דגבי אונאה ממכר כתיב וחליפין לאו ממכר הוא ע"ש. ולפ"ז ניחא הא דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך לישראל בחדא ולכותי בחדא דגבי ממכר ליכא אלא כסף או משיכה וחליפין לאו ממכר היא ובש"ך סי' קכ"ג חולק על דברי תוס' בקנין חליפין בכותי וז"ל והראי' שהביא ר"ת מכסף מקנתו וכו' לפע"ד לאו דאי' היא דלעולם אימא לך חליפין אינו מועיל בעכו"ם והא דממעט מכסף מקנתו דלא נקנה בחליפין היינו דאפילו לישראל אין ע"ע נקנה בחליפין דודאי אע"ג דהאי קרא מכסף מקנתו בעכו"ם כתיב מ"מ בישראל נמי משתעי קרא ותדע דאל"כ הא דמשמע מכל הפוסקים דאין ע"ע נקנה בחליפין מנא להו הא אלא ודאי כדפרישית ועוד יש לו' דקרא לגופי' אתי לגלויי דאין ע"ע נקנה בחליפין ותדע דהא רב יוסף מפרש התם בקידושין דף ח' מכסף מקנתו ולא בתורת תבואה וכלים טעמיה משום דלא קי"ל אע"ג דס"ל לרב יוסף התם דכל שאר דברים בעולם אינו מועיל קנין במידי דלא קיץ וא"כ אמאי איצטריך קרא למעוטי ע"ע אלא ודאי כדפרישית וע"ש. ואיני רואה מזה שום קושיא על ר"ת דנהי דבישראל נמי אין ע"ע נקנה בחליפין וכדמשמע מהא דתנן פ"ק דקידושין דף י"ד ע"ע נקנה בכסף ובשטר ומשמע הא חליפין לא היינו כיון דגלי קרא בעבד עברי הנמכר לעכו"ם דאינו נקנה בחליפין הוא הדין בישראל דמ"ש אבל אי נימא דעכו"ם אינו בחליפין כלל א"כ מאי ענין מעוטא דמכסף מקנתו למעט חליפין גבי עכו"ם ואי בעי למעט ע"ע מחליפין ה"ל למכתב גבי ישראל אלא ודאי דכותי נמי יש לו דין חליפין אלא בע"ע הוא דאמעט ומש"ה בישראל נמי אין ע"ע נקנה בחליפין ומ"ש הש"ך ועוד י"ל דקרא לגופא לגלויי דע"ע אינו נקנה בחליפין לעכו"ם משום דאין חליפין לעכו"ם. אינו קושיא דהא תינח אי נימא בישראל ע"ע נקנה בחליפין אבל כיון דבישראל נמי אין ע"ע נקנה בחליפין א"כ תו ליכא למימר דקרא למעט עכו"ם מחליפין כיון דאפי' ישראל דיש לו חליפין נמי אין ע"ע [נקנה] בחליפין ולר' יוסף דאמר טעמא משום דלא קיץ ניחא דקרא לגופא אתי לגלויי דכל מידי דלא קיץ לא הוי כסף אבל לו' דקרא אתי למעט ע"ע מחליפין בעכו"ם משום דאין לעכו"ם חליפין א"א לו' כן כיון דאפי' ישראל דאיתי' בתורת חליפין נמי אינו קונה ע"ע בחליפין אלא ודאי דעכו"ם נמי אי' בתורת חליפין ומש"ה כי מיעט ע"ע מדין חליפין ממילא ישראל נמי אינו קונה בחליפין וזה פשוט:
ב סָעִיף ג היינו דוקא במתנה. כת' הסמ"ע וז"ל ובתשו' מוהרי"ו סי' ד' דאפילו במתנה י"ל דלא ניחא ליה לזכות בו משום שונא מתנות יחי' ומש"ה מסיק וכת' שאין לחלק בין מתנה למכר ולעיל סי' קע"א כ' הטור והמחבר סעיף י' פלוגתא בזה והרא"ש והטור פסקו דלא חיישינן לזה והא דסתם המחבר כאן נרא' דהכי קאמר דהא דיקנה שלא בפני הקונה לא אשכחן אלא במתנה למ"ד דס"ל הכי אבל במכר ליכא למ"ד עכ"ל: ונפלאתי בזה ומי איכא למ"ד דמתנה לא הוי זכות מטעמא דשונא מתנות יחיה והא משנה ערוכה שנינו בפ' מי שמת ר' יהושע אומר זכין לגדול וכן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח) בכותב ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפי' עומד וצווח כו' אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו ע"י אחר שתיק ולבסיף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן ומשמע להדיא דמתנה הוי זכות דאי הוי חוב א"כ ודאי שתיק לא מהני והא דס"ל להרמב"ם וש"ע סי' קע"א לענין חלוקת ארבע אמות דמצי אמר במתנה לא בעינא משום שונא מתנות יחיה היינו היכא דמיחה בפירוש אין מזכין לו בע"כ אבל בסתמא זכות הוי וזכין לו שלא בפניו וכ"כ הרשב"ם פי"נ שם דף קל"ח בצווח מעיקרא דלא קנה שאין מזכין לאדם בע"כ דחוב הוא לו דכתיב שונא מתנות יחיה ע"ש והיינו טעמא דש"ע בסי' קע"א דה"ל צווח מעיקרא וכ"כ הרשב"א בחידושיו פ"ק דקידושין גבי שחרור ע"י אחרים דזכות הוא לעבד וז"ל ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכא אפי' בעל כרחו נמי ומתנת ממון שאני דלאו זכות גמור הוא ואדרבה חוב הוא ומצד עצמו דכתיב שונא מתנות יחיה אלא מיהו מצד שנפשו של אדם מחמדתן קרי ליה זכות ואע"פ שהוא מצד עצמו חוב זכין לו שלא בפניו ע"ש והרי מבואר דאע"ג דחוב הוא מצד עצמו אפ"ה בסתמא זכין לו שלא בפניו ומש"ה כשמוחה מעיקרא ודאי אין חבין לו בע"כ והיינו האי דסי' קע"א וזה פשוט: ובמוהרי"ו סי' ד' לא נמצא דבר זה ונעתיק לשון מוהרי"ו ע"ש בראובן שהיה מוטל על ערש דוי והוצרך למכור ביתו והיה הקונה חתנו ועמדו בני אדם והשוו יחד במקחם וקנה הבית ממנו בק"ס שלא לחזור ושלחו לחתנו שנמכר לו הבית וטרם שחזר הציר נפטר השכ"מ והיורשין לא היו חפצים לקיים המקח והעלה דאלו הי' הקונה שם בשעת הקנין אין לאחר קנין כלום כו' ובעובדא דידן כיון שלא היה הקונה בשעת הקנין לית ביה ממשא חדא דבפ"ק דקידושין איכא קצת מרבוותא שכתבו דקנין חליפין שלא בפני הקונה ל"מ ואפילו לרש"י ור"י שכתבו דמהני היינו דוקא מתנה אבל מכר דצריך הקונה ליתן מעות דלמא לא ניחא ליה לקנות ולהוציא מעות אע"ג לכשיוודע לו אומר ניחא לי מ"מ כיון שבשעת הקנין לא אתברר לו הקנין לאו כלום הוא ודמיא להאי דפ' הספינה משך עד שלא פסק משום דלא סמכה דעתיה דאמר מוכר מי יימר דניחא ליה לקנות בהני מעות וכו' ואם נפשך לומר דהכא כבר שמעינן מיניה דקונה דניחא לי' לקנות בהני מעות וא"כ המקנה גמר ומקנה מ"מ כיון דביד הקונה למיהדר לא עדיף מאסמכתא כיון דהקונה יכול לחזור ובודאי שדעת המקנה לא היה אלא אם ירצה הקונה וכשיתרצה כבר הדרא סודרא למאריה עכ"ל ומבואר דלא אתי עלה משום דשונא מתנות אלא מכח קצת מרבוותא דסברי קנין חליפין שלא בפני הקונה ל"מ אבל בשאר קנינים כמו משיכה וכיוצא ודאי לא בעינן בפניו וזכין לו שלא בפניו. ומן התימא על הסמ"ע שכתב בשם מהרי"ו דברים שלא עלה על דעתו ובדרכי משה כתב וז"ל כתב בתשובת מוהרי"ו סי' ד' אע"ג דמהני קנין שלא בפניו היינו דוקא במתנה דודאי ניחא ליה למקבל אבל אם קבל ראובן למכור וכו' אין הקנין כלום ואפי' אם ידעינן דניחא לשמעון בכך שמא חזר בו שמעון ולכן אין בקנין זה כלום אפילו נתרצה שמעון אח"כ כששמע וכו' ואפשר דגם במתנה לא קנה דדלמא לא ניחא לי' במתנה משום שונא מתנות יחי' ולכן אין לחלק בין מתנה למכר ולא קנה בשניהם אא"כ ידעינן דניחא לי' לקונה בזה עכ"ל הד"מ. וכבר העתקנו לשון מוהרי"ו דלא אתי עלה משום שונא מתנות אלא מכח רבוותא דקנין חליפין שלא בפני הקונה לא מהני וכמ"ש ואינו אלא בקנין סודר אבל בשאר קנינים ודאי זוכין במתנה שלא בפניו ותלמוד ערוך פ' השולח ד"ז האומר כתבתי ונתתי שדה פ' לפ' והוא אומר לא כתב כו' חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר וכן פשוט בכולי תלמודא דגבי מתנה זכות הוא כל זמן שלא מיחה בפירוש וזה פשוט וברור:
ג סָעִיף ג שאינו חפץ לקנות. והוא מדברי מוהרי"ו הובא דבריו בסק"ב ע"ש שכתב דאפי' לרש"י ור"י שכתבו דמהני קנין חליפין שלא בפני הקונה דוקא מתנה אבל מכר שצריך הקונה ליתן מעות דלמא לא ניחא לי' לקנות ואע"ג לכשיודע אומר ניחא לי מ"מ כיון דבשע' הקנין לא אתברר כו' ולענ"ד נראה מוכרח מדברי תוס' דאפי' במכר מהני שלא בפני הקונה ע"ש בתוס' קידושין דף כ"ה שהוכיחו דמהני ק"ס שלא בפני הקונה מהא דכותבין שלא בפני המלוה בשטרי אקנייתא ועוד הוכיחו דאם אית' שצריך קנין בפני קונה הי' צריך לפרש בשטר שנעשה הקנין בפניו כמו שמפרשים שאר דברים במנא דכשר למיקני בי' ע"ש. ואי נימא דגבי מכר צריך בפני הקונה א"כ הדרא קושיא לדוכתי' דאמאי לא מפרשי בשטרי מכר וכן מוכרח מדברי הרמב"ם ופוסקים דעמיה שאמרו הא דכותבין שטרי מכר שלא בפני הלוקח דהיינו דוקא בשטרי קנין ועי' ב"י סי' רצ"ח וא"כ מוכח דגם במכר מהני ק"ס שלא בפני הקונה וגם בב"י סי' זה כתב להדיא דגם במקח שלא בפני הקונה מהני ועיין שם שכתב דכן משמע מדברי הרמב"ם ע"ש: אמנם בסי' רל"ה סק"ד שם מבואר אצלינו דלדעת הרמב"ם וש"ע גם במקח זכין שלא בפניו דלדעת הרא"ש אין זכין אלא במתנה אבל לא במקח ומיהו מ"ש מוהרי"ו דאפי' לדעת תוספות נמי אין זוכין במקח שלא בפניו כבר כתבנו דמוכח מדברי תוספות דאפילו במקח זכין ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דאמאי לא כותבין בשטרי מקח וקנינא מיני' בפני הלוקח וצ"ע: ואם כי אין תלמיד כמוני מכריע הייתי אומר דהיכא שהיה מקח בזול לכ"ע זכין שלא בפניו וראי' מדברי הטור בשם הרמב"ן אם בא לחצירו סחורה בזול שזוכה לו חצירו ואין אדם אחר יכול לקנותו ע"ש וכן במרדכי פ"ק דמציעא כתב דסחור' בזול חשוב כמו מציא' וזוכה לו חצירו ע"ש ומבואר דסחור' בזול חשוב כמו מציא' וזוכה לו חצירו ומכ"ש דאדם זוכה לו ואפי' החולקין שם וסברי דחצירו אינו זוכה סחורה בזול אינו אלא משום שתלוי ביד המוכר ועיין ברא"ש ובטור שם אבל הכא שמדעת המוכר הוא זוכה לקונה ודאי לכ"ע זוכה סחורה בזול. וברמ"א סי' רס"ח גבי סחורה בזול כתבה לספיקא דדינא וע"ש ואינו אלא בחצירו ומשום דתלוי ביד מוכר וכמ"ש אבל לומר שמא אינו רוצה להוציא דמים ולקנותו לא פליגי הפוסקים שם אלא משמע דסחור' בזול ודאי כל אדם קונה והוא זכות אליבי' דכ"ע. וכן מוכח ממעשי דבעלי גדושים שהיו מזכין עדשים בשביל שעורים וחשיבא זכות וכן פסק בש"ע סי' שנ"ט שכתב אסור לגזול אפי' ע"מ לשלם דבר יפה ומשמע דאם מזכה לו תיכף את התשלומין היפה ה"ל זכות ע"ש בש"ך וא"כ ה"ה הכא שהמקח יפה יותר מן הדמים ודאי הוי זכות אליבי' דכ"ע וכיון דבלא"ה דברי מוהרי"ו נראין שלא כדברי תוס' וגם מדברי הרמב"ם משמע להדיא דבמקח נמי זכין והוא דבריו להלכה בש"ע סי' רל"ה סעיף ך"ג ז"ל המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזיכה בהם ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם רצה ליקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם רצה תחזור לבפלים ע"ש ועי' רמב"ם פ' כ"ג מהל' מכיר' ומבואר להדיא שלא כדברי מוהרי"ו שכתב כיון דביד הקונה למיהדר לא עדיף מאסמכתא כו' והרי להדיא ברמב"ם דהקונה יכול לחזור ואין המוכר יכול לחזור אם ירצה הקונה ועמ"ש בסי' רל"ה סק"ד ולכן נראה עכ"פ היכא דהוי סחור' בזול דהוי זכות גמור ואין המוכר יכול לחזור ודו"ק:
ד סָעִיף ד דסתם קנין ע"מ להחזיר הוא עיין ר"ן בנדרים ס"פ השותפין שם בהאי דכתב נכסיו ע"מ להקנות לבר ברי' ואמרו עלה קני על מנת להקנות הוא וכתב שם הר"ן דאינו דומה למתנה על מנת להחזיר דזוכה לשעתו אבל כזה אינו מקנה לו לשום דבר רק ע"מ להקנות ע"ש דאמדי עלה בגמ' הא סודר קני ע"מ להקנות הוא ושמעי' מינה דקנין סודר נמי אינו זוכה בה לשום דבר אפי' לשעתו אלא ע"מ להקנו' ואינו כמו מתנה ע"מ להחזיר רק ע"מ להקנות החפץ שכנגד הסודר ועמ"ש בסי' ק"ג סק"ד:
ה סָעִיף ה על מנת שתקנה לי מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה. והוא מתוס' פ' האומר דף ס"ג ד"ה כגון דכתב לו וז"ל צריך לדקד' אליבא דר' יוחנן דאית לי' מעכשיו ולאחר שלשים שיורא איך אנו קונין שום דבר לאחר זמן כגון שידוכים ושאר דברים כיון דכבר הדרא סודרא למרי' ואומר הר"מ דשמא על מנת מהני וכו' ולכך טוב לומר על מנת וע"ש ובש"ך כתב על דברי הסמ"ע שכתב בפרישה כתבתי הטעם דמעכשיו הוי שיור בקנין וכו' עד מן הדין ע"מ בלא תנאי מעכשיו נמי מהני אלא שתקנו לומר ג"כ מעכשיו לפרסם הדבר שיקנאו מיד וכ"כ ב"י עכ"ל סמ"ע ודבריהם תמוהין דהא ע"מ הקונה קא"ל ומוכח לעיל סי' קצ"א דמעכשיו לחוד סגי וכן מוכח בטור כאן וע"מ דנקט הטור סירכא דלישנא הוא דכל סודר קני ע"מ להקנות הוא וגם דעת התוספות בקידושין כן לשמואל דקיימא לן כותי' עכ"ל: אמנם דעת הפוסקים נראה דקי"ל כר' יוחנן דאמר שיורא וכן נראה דעת התוס' שהקשו איך אנו קונין שום דבר ומשמע דאנו ס"ל כר' יוחנן וכן נראה מדברי הטור וש"ע סי' קצ"ז סעי' ז' ז"ל ואם אמר לו קנה מעכשיו לאחר שלשים קנה ואפי' היתה עומדת באגם וע"ש ומשמע דוקא באגם אבל לא ברה"ר וזה כר' יוחנן דאמר שיורא אבל לשמואל דס"ל תנאה מהני אפילו עומדת ברה"ר בסוף שלשים ומ"ש בש"ע שזה כמו שהקנה אותה עתה על תנאי לאו דוקא מדכתב דוקא אגם ועמ"ש בסי' קצ"ז סק"ה דאגם דנקט דוקא היא. ומ"ש הרמ"א בס"ס קצ"א במעכשיו ולאחר שלשים ונקרע השטר דמהני כבר השיגו בט"ז כיון דקי"ל כר' יוחנן ולא כשמואל א"כ נקרע השטר לא מהני ע"ש ואפשר דמיירי הרמ"א שהיה בפירוש דרך תנאי. ומ"ש הש"ך דהא ע"מ הקונה קא"ל שותא דמרן לא ידענא דמה לי הקונה אמר או המקנה ועיקרא דמלתא דהיכא דהוא בע"מ ודאי תנא' הוי לא שיורא:
ו סָעִיף ז בשאר דרכי הקנין. כתב הסמ"ע דחזק' ומשיכ' והגבהה הוא בגוף המקח וכן בכסף נותנין כל דמי המקח ונסתלק ממנו המוכר והמקנ' ואם קנה בפרוט' יכול לחזור כל זמן שעסוקים באותו ענין וכן במעמ"ש נסתלק הנותן מיד לגמרי משא"כ בק"ס שאין הכלי שנותן הוא כמו שיווי המקח ודלא כע"ש שכתב טעם אחר מלבו ועיין שם. ונראין דברי ע"ש דלפי מ"ש הסמ"ע טעמא דק"ס משום שאינו כמו שיווי המקח א"כ במתנה כבר נסתלק הנותן ועיקר דינא דחזרה הוא במתנה בש"ס בפ' י"נ דפריך למאן דאמר עסוקין באותו ענין מהא דשלש' שנכנסו לבקר כו' ע"ש והתם מתנה הוי ואפ"ה אית' בחזר' כל זמן שעסוקין באותו ענין ולכן נראה כדברי ע"ש דגבי דבר שאינו נעשה בגוף המקח פתאום עשאו ומש"ה יכול לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין אבל משיכה והגבהה דנעש' בגוף המקח הוא עושה בישוב הדעת:
ז סָעִיף ח אחר כדי דיבור כתב בט"ז אה"ע סימן ל"ח וז"ל וממ"ש הטור על הרמב"ם דמלתא דפשיטא הוא אם נתן בידה בלי תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי משמע מזה הנותן מתנה לחבירו ואמר הנני נותן לך מתנה זו ונותנו לו ואח"כ אומר איזה תנאי במתנה לא מהני אפילו אם הוא תכ"ד אין בתנאי זה כלום כיון שקודם לזה זכה בסתם וכו' ונראה לי ראיה לדברי הטור מהא דאמרינן פ"ק דמציעא (דף י') המגביה מציאה לחבירו ואמר אני זכיתי בה תחלה דאמרינן שם תחלה בסיפא למה לי פי' רש"י דאפי' לא אמר תחלה בפי' מסתמא תחלה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בו עכשיו והלא אינו בידו עכ"ל ואי סלקא דעתך דתכ"ד מהני אפי' אחר נתינה לא היה מקשה כלום דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות בו אחר הנתינה דהיינו תכ"ד ולכך מוכרח התנא לומר זכיתי בה תחלה אלא ודאי דגם זה פשיטא דלא מהני אפילו תכ"ד כיון שכבר מסורה בידו וה"נ כך הוא וזה ראיה שאין עליו תשובה עכ"ל. ונפלאתי איך נעלם ממנו דעת כל הנך פוסקים בטור ושלחן ערוך כאן דתכ"ד מהני חזר' וכן מבואר ברא"ש פ' י"נ וז"ל דוקא בקנין סודר הוא שנתנו חכמים זמן לחזר' אבל בשאר קנינים הגבהה ומשיכ' כו' אין בהם חזר' אחר כ"ד ע"ש משמע הא תכ"ד יש חזר' אפי' בהגבהה וב"י כת' בשם הגהות מיימוני פ"ה ממכיר' דיש לבעל דין לחלוק ולו' דמשיכ' במטלטלין וחזק' בקרקע אפי' תכ"ד אינו יכול לחזור כו' ולענין הלכ' דברי בעל דין החולק בטלים לגבי כל הנך רבוותא שכחבתי בסמוך דבשאר קנינים יכול לחזור תכ"ד עכ"ל. והראי' שכתב הט"ז יש להשיב דודאי בנותן משלו או מוכר משלו יכול לחזור תכ"ד אבל המגבי' מציא' לחבירו ונתנה לו הרי זכה אידך מהפקר כיון שלא כיון לזכות לעצמו וא"כ בתר שניתנ' לזה מהפקר וזכה בה כי חזר בו המגבי' מאי הוי כיון דלא הי' שלו מעולם ומאין לו לזכות ולזה פריך תחל' למה לי אבל נותן ומוכר משלו יכול לחזור בו תכ"ד וזה פשוט וברור:
ח סָעִיף ט שאינם נקנים בק"ס. כתבו תו' בערכין (כט ב) ד"ה לא ידענא ז"ל מקשין העולם האי דפ"ק דמציעא מעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה אמר מעשר שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו ואיתא בתוספתא דנתקבלו שכר זה מזה וליתבי האי אתרא במתנה על מנת להחזיר וליקני בחליפין דסודר א"ל לשיילי' האי אתרא ויקנה לו בק"ס ויש לו' דכל דבר החוזר לבעלים כגון מתנה על מנת להחזיר א"נ שאלה ושכירות בכולם לא מיקני בחליפין משום דהוי כמו טובת הנא' דאמרו אינו ממון לקנות בחליפין ומש"ה הוצרך שיקבלו מעות מזה לזה עכ"ל. ואיכא למידק בהא דאמרו בפ"ק דקידושין (דף ח') בכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנ' בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ע"ש ולמה לי קרא למעט חליפין בעבד עברי תיפוק ליה דכל דבר החוזר לית ביה קנין חליפין ועבד עברי חוזר לעצמו בשש או ביובל ואפי' למאן דאמר עבד עברי גופו קנוי אבל אינו קנוי אלא עד שש ולא עדיף ממתנ' ע"מ להחזיר דלית ביה חליפין ויש לו' דהיא גופה קמ"ל דכל דבר שסופו לחזור אינו נקנה בחליפין וכדאמרינן שם לרב יוסף דס"ל שוה כסף ככסף ומה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ ואמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנ' ואינו נקנ' בתורת תבוא' וכלים כו' אלא לאו דאית ביה שוה פרוט' וכיון דלא קייצי לא כו' וא"כ גלי קרא בע"ע דבעינן כסף דקץ ומינה ילפינן לכל דוכתי וא"כ ה"ה למאי דס"ד דקרא ממעט חליפין בע"ע ומשום דהוא דבר החוזר וילפינן מינה לכל דוכתי לדבר החוזר דאינו נקנה בחליפין והא דפריך שם ולרב נחמן דאמר פיר' לא עבדי חליפין מאי איכא למימר ולא אמרינן דמינ' יליף לכל דוכתי דפירי לא עבדי חליפין כיון דתני אינו נקנ' בתורת תבוא' וכלים והרי כלים ודאי עבדי חליפין. ובזה ניחא ליישב מה שהקש' במשנה למלך פ"ב מהלכות עבדים שכת' הרמב"ם עבד עברי כו' נקנ' בכסף ובשוה כסף ובשטר ומדלא הזכיר חליפין כמו שהזכיר בפ"ה שם בעבד כנעני דנקנ' בכסף או בחליפין משמע דס"ל דע"ע אינו נקנה בחליפין ומנא ליה כיון דלר' נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין ע"כ ברייתא דתני ואינו נקנה בתורת תבוא' וכלים אינו ממעט חליפין אלא פחות מש"פ וכדאית' שם בקידושין (דף ח) ע"ב ועיין יש"ש פ"ק דקידושין ומוהרי"ט בחידושיו מ"ש בזה. ולפי מ"ש ניחא דמסברא אינו נקנה בחליפין כיון דהוא דבר החוזר ולא עדיף ממתנ' ע"מ להחזיר וכיון דאינו נקנ' בחליפין ממילא אינו יוצא בחליפין וכמ"ש הריטב"א פ"ק דקידושין (דף י"ד) והפדה מלמד שמגרעת פדיונ' ויוצאה ובמה דנקנ' יוצא ועוד אפשר לו' כיון דכל דבר שסופו לחזור הוי כמו טובת הנאה דלא מיקני בחליפין א"כ ה"ה אינו קונה עצמן בחליפין כיון דאינו אלא טובת הנאה ויותר מסתבר עפ"י מ"ש הריטב"א דבכל דבר שנקנ' יוצא ויש לעיין בזה שכתבו תוס' דכל דבר שסופו לחזור אינו נקנה בחליפין והא גוף החליפין אתיא מגואל ובועז ושלף איש נעלו ונתן לרעהו והתם גואל יורש בשדה הוי וסופו לחזור ביובל דהוי בזמן שהיובל נוהג ודו"ק. איברא מדברי הרא"ש נראה דאפי' להסוברין דשאלה אינו נקנה בחליפין אבל מתנה ע"מ להחזיר שפיר נקנ' בחליפין ואע"ג דסופו לחזור ע"ש ברא"ש פ"ק דמציעא וז"ל והיה נרא' מתוך כך דאין שאילת קרקע נקנ' בחליפין ואין נרא' לי דיקדוק מכאן דאכתי תיקשי אמאי לא נתן להם הקרקע בחליפין עד זמן ידוע וכו' אבל כיון שצריך להקנות להו קרקע יותר בקל ליתן פרוטה לשכר מקנין חליפין עכ"ל ומאי קושיא דהא אם יתן להם הקרקע לזמן ידוע נמי אינה נקנה בק"ס אלא ודאי הרא"ש לא ס"ל הך סברא וס"ל דאפילו למ"ד דשאל' אינו נקנה בק"ס הא מתנ' אפי' לזמן שפיר נקנה: והנראה דמה"ט השמיט הרמ"א דעת תוס' בערכין ולא הביא דין מתנ' לזמן אלא שאל' ושכירות ומשום דאפילו לדעת הסוברין דשאל' ושכירות אינו נקנה בחליפין הא מתנ' לזמן נקנה בחליפין. מיהו נראה ראי' דאפילו שאלה ושכירות נקנה בחליפין מהא דאמרינן סוף פרקין גבי משאיל כלי בטובו וכו' והוא שקנו מידו ופי' רש"י דאם לא קנו מיניה אין צריך להחזיר לו הכלי כשבא ליד המשאיל ומשמע דמהני קנין סודר לשאל'. ואפשר דהתם כיון שמשתמש בו לעולם לא הוי כמו טובת הנאה אלא דאמרו שם נמי בהאי דשאיל גרגותני כרי ואזיל כמה דבעי. והוא דקנו מיני' עיין שם והתם אינו אלא שאלה החוזר והוא מקום שוקת ע"ש. לפי מ"ש תוספות פרק אע"פ (כתובות דף נ"ה) ד"ה מתנת שכ"מ דכל היכא דתני קנו מידו היינו קנין סודר אבל היכא דתני קנו מיניה היינו קנין המועיל ע"ש והתם אמר קנו מיניה ומצינו למימר דלא מיירי בקנין סודר אלא בקנין המועיל והוא קנין חזקה אלא דחזקה נרא' דלא שייך התם גבי גרגותני דאמרו כרי ואזיל כמה דבעי והיינו דאם לא מצא אחר החפירה חופר במקום אחר ואי בקנין חזקה היה צריך לעשות חזקה בכל קרקעותיו דמה מועיל חזקה בקרקע זו לחפור בקרקעות אחרות כיון דאין לו כלום בקרקע שהחזיק ושטר נמי לא משמע לישנא דקני מיניה ולכן נרא' מזה דשאלה ושכירות נמי נקנה בחליפין ועיין טור וש"ע סי' שמ"א:
ט סָעִיף יא אע"פ שעשו עבירה ואיכא למידק נהי דמקח הנעשה באיסור מהני ועיין ש"ך סי' ד"ח אך בקנין סודר דנהיגין למיכתב וקנינ' מינ' וגם בזמניהם נהגו כך וכמ"ש הטור בשם הרא"ש ומשום דעדי' נותנין סודר שלהם והם זוכי' להקונה ומה"ט הוא דכותבין וקנינא מיני' וכ"כ תוס' פ"ק דקידושין (דף כ"ו) ע"ש וכיון דקי"ל אין שליח לד"ע השליחות בטל לגמרי וכמ"ש תוס' פ"ק דמציעא דף י"א גבי כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דנתבטלו הקידושין ע"ש וא"כ היכי מהני בשבת ק"ס ע"י שליח והוא העדים ואע"ג דכת' מוהרי"ט ח"א סי' קי"ו דבאיסור דרבנן יש שלד"ע ע"ש דלא בריר' ליה הך מלתא ובמשנה למלך פ"ב מרוצח דעתו דאפי' בדרבנן נמי אין שלד"ע ע"ש: ולכן נראה דסודר שנותנין העדים לאו בתורת שליחות מן הקונה הוא דל"ש שליחות אלא אם הי' הקונה נותן סודר שלו ע"י שלוחו אבל סודר שנותנין העדים מעולם לא זכה בו הקונה אלא הא דזוכ' הקונה ע"י סודר העדים היינו מדין עבד כנעני וכדאמרי' פ"ק דקידושין (דף ח') הילך מנה ויהי שדך קנוי לפ' דקנה אותו ע"ש דאמרו וכן לענין ממונ' וכיון שמקבל הרב את הכסף יצא העבד לחירות אפילו בע"כ דעבד א"כ אינו בתורת שליחות אלא קבלת המקנ' גורם וגבי קידושין ומתנ' דבעי' דעת אינו אלא משום דאין מזכין לאדם בע"כ ואי אמר לא בעינ' לא קנה בע"כ אבל כל שאומר הקונ' בעינ' אינו צריך לדין שליחות וסגי לה בקבלת מוכר את הכסף אפי' בכסף דאחרים ואין צריך לשליחות כלל וה"ה בקנין סודר שנותנין העדים משלהן שיקנה אותו פ' את השדה קנה בלא שליחות כל שנתרצה דבע"כ אין מזכ' ודוקא בעבד יוצא לחירות בע"כ וא"כ בשבת נמי קנה אע"פ שעשו עבירה כיון דאין בזה חזרת שליחות כלל וז"ב. ואע"ג דקנין סודר אינו דומה לכסף ומשום שאין לו בסודר שום זכיה אלא קני ע"מ להקנות וכמ"ש בסק"ד דודאי כי היכ' דיליף כסף דאחרים מעבד כנעני ה"נ ילפינן סודר דאחרים כיון שעבד כנעני נקנה בחליפין כמו בכסף וע' תוס' פ"ק דקידושין (דף ח') והא דכת' בעל העיטור והובא בטור ז"ל משום דחזי ב"ד דאתי לאנצויי תקינו למיקני בכליו שאינו של קונה דלא חציף אינש למיתפס כלי שאינו של קונה דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו עכ"ל ואין ללמוד מזה דאתי עלה מצד זכיה דהוא מתורת שליחות דנראה דשליחות אינו אלא אם הסודר היה של הקונה ונותנה ע"י שליח אבל כיון שהסודר אינו של הקונה אין זה אלא מדין עבד כנעני דקבלת רבו גרמה וה"נ קבלת מקנה גרמה אלא משום שאין מזכין לאדם בע"כ לזה כתב דזכין לאדם שלא בפניו ובודאי ניחא ליה והרי"ף שכת' פ"ק דקידושין גבי עבד בכסף ע"י אחרים ומשום דזכות הוא לעבד שיוצא לחרות כבר הקשו עליו בזה והעלו הראשונים דאפי' בע"כ נמי כיון שקבלת רבו גרמ' וע"ש בר"ן וכבד כתבנו מזה בסי' קכ"ג סק"ה ע"ש:
א סָעִיף ג היינו במתנה. עסמ"ע ס"ק י"א דכתב בשם המהרי"ו דאפילו במתנה יש לומר דלא ניחא ליה לזכות ביה משום דשונא מתנות יחי' וכו' ע"ש ולכאורה הן דברים תמוהין לכל רואיהן דהא כל הש"ס והפוסקים מלאין מזה דזוכין מתנה ע"י אחר וכבר עמד בזה הקצה"ח ולמען אשר לא יחשב בעל הסמ"ע לטועה בדבר פשוט שאפי' תשב"ר יודעין אותו לזאת נלפע"ד ליישב דבריו קצת דלכאורה תימה ג"כ בהא שפס' המחבר דבמכר א"י לזכות ע"י אחר דמכר לא חשיב זכות ובסי' רל"ה סעיף כ"ג מבואר דאפילו במכר אם זיכה ע"י אחר דאין המוכר יכול לחזור בו אלמא דאפילו מכר הוי זכות כיון שע"י מה שיזכה ע"י אחר הברירה ביד הלוקח לקיים או לבטל המקח ולחזור בו חשוב זכות. ועוד תימה בהא דסי' ק"צ סעיף ד' באומר הילך מנה ויהי' שדך מכור לפ' שכתב המחבר דבעינן דוקא עשאו שליח או שאמר למוכר שדך קנוי' לי והוא תמוה דהא מתנה הוא ויכול לזכות לו שלא מדעתו וכמו בבגדים שצבען לשמן בב"ק ק"ב וכבר עמד בכל זה בקצה"ח ע"ש ובחידושי שם. וע"כ צ"ל בישוב זה דהר"ן בסוגיא דהיו רצין כתב דבממון בעינן שיהיה שלוחו של בעל הממון דוקא ומבואר בירושלמי בגיטין ר"פ האומר דאפילו שליח קבלה לא מהני במתנה ע"ש ומכ"ש בזכיה דעושה את עצמו שליח והנותן לא אמר לו זכה דלא מהני כמו דלא מהני בשיחרור מטעם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וה"נ הוי חב לאחרים שעי"ז לא יהיה יכול הנותן לחזור (והא דמהני בלוקח שעשה שליח לקנות אף דבממון שליח של בעל הממון בעי' ע"כ צ"ל דכיון שעשאו שליח על הממון שלו השליח הוי כבע"ד על הממון והוי כאלו השליח הוא הלוקח בעצמו ממון שלו משא"כ במתנה שעשאו שליח על ממון חבירו) . ולפ"ז נראה דהחילוק מבואר דבשלמא בסי' רל"ה שהמוכר זיכה ע"י אחר ואמר להאחר זכה לפ' ונעשה האחר שלוחו של בעל הממון וכיון שאמר בלשון זכה הרי תלה הדבר במה שיהיה זכותו של חלוקה שיזכה עבורו ולכך המוכר א"י לחזור אלא הלוקח יכול לחזור בו משא"כ בסי' ק"צ באומר הילך מנה דלא אמר לו המוכר זכה רק שאמר לו שיעשה קנין שמוכר לו וכיון שהקנה לו בתורת קנין ע"י אחר מש"ה כיון שהלוקח ודאי דיכול לחזור בו כיון שנעשה שלא בפניו וכשהלוקח יחזור בו ודאי דיצטרך המוכר להחזיר המעות להנותן כמו שאבאר בסמוך ממילא אין קנין לחצאין כמ"ש הרא"ש בב"מ דף מ"ז גבי עייל ונפיק אזוזי ומש"ה גם המוכר יכול לחזור בו קודם שנתרצה הלוקח דמסתמא הי' דעת המוכר שבזמן שיהיה הקנין נגמר נגד הלוקח שלא יהיה יכול לחזור בו באותו זמן יהי' ג"כ נגמר המקח גם נגד המוכר ולא מקודם כיון שאמר בלשון קנה ולא זכה וכ"כ הט"ז בסי' קפ"ד דבאומר הילך מנה המבואר בסי' ק"ץ סעי' ד' אין המקח נגמר עד שיתרצה הלוקח ושם בסי' ק"ץ סעיף ד' דוקא בכסף מהני אפי' כשנתאכלו המעות משא"כ בק"ס דכיון שאין המקח נגמר עד שיתרצה הלוקח ממילא נתבטל הקנין מכל וכל דהא הדר סודר למרי' ע"ש וראי' לזה דאלת"ה קשה דמה שפס' המחבר בסי' רל"ה דבזיכה המוכר על ידי אחר דאין המוכר יכול לחזור בו הוא נגד ש"ס ערוכה בחולין פ"ג דמוקי הש"ס המשנה דד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח בזיכה ע"י אחר ואפ"ה המוכר יכול לחזור בו בשאר ימות השנה וע"כ צריך לומר כמ"ש דמיירי בכה"ג שאמר המוכר לאחר שיעשה ק"ס או שאר קנין בשביל הלוקח ולכך בד' פרקים שגם הלוקח א"י לחזור דהא אם מת מת ללוקח מש"ה גם המוכר א"י לחזור שחל הקנין נגד שניהם משא"כ בשאר ימות השנה שהלוקח יכול לחזור מש"ה גם המוכר יכול לחזור שאין הקנין חל לחצאין ולפ"ז יש ליישב קצת גם דברי הסמ"ע דאף דבמזכה מתנה ע"י אחר ודאי דזכה מ"מ בראובן שרוצ' ליתן מנה לשמעון במתנה ונתן המנה ללוי ואמר לו הילך מנה דקנ' השדה לשמעון לא נקנה השדה לשמעון מטעם שכתבתי בסמוך דכיון שאם יחזור בו הלוקח יצטרך המוכר להחזיר המעות אין קנין לחצאין וגם המוכר יכול לחזור בו (והא דבצבע בבגדים שצבען לשמן שקנאן האשה התם שאני דהא הסלקא דעתך שם דהיה סבר שקנאן האשה משום זכיי' בלא הודיע ובלא הודיע אין הלוקח יכול לבטל המקח ולא שייך לומר אין המקח חל לחצאין מש"ה גם המוכר א"י לבטל ובאמת לפי הס"ד אם הודיע להצבע יכול לבטל ולפי המסקנא דהטעם בצבע משום דאקניי אקני להו ממילא אף בהודיע זכו בהן) והא דהמוכר צריך להחזיר המעות כשחזר הלוקח נראה דדין זה תלוי במחלוקת הרשב"ם והרא"ש שהביא הב"י בטור סי' רמ"ה בנותן מתנה לאחר וזיכה לו ע"י אחר וכשנתוודע להמקבל צווח מעיקרא דלהרשב"ם הוא הפקר ולהרא"ש הדרא למרא ולפ"ז הכא להרשב"ם דהוי הפקר וממילא בדין הנ"ל בהילך מנה אף ששמעון כשיתוודע לו יהיה צווח מעיקרא אין לוי צריך להחזיר המעות דהא המעות כבר יצא מרשות ראובן ולפ"ז נגמר הקנין תיכף ואין המוכר יכול לבטל המקח והרא"ש דס"ל דהדרא למאריה וממילא כששמעון אמר לקבל המעות חוזרין ומחלוקת הרשב"ם והרא"ש נראה דתליא אי חיישי' לשמא לא ירצה שמעון לקבל מחמת ששונא מתנו' יחיה דלהרשב"ם לא חיישינן משא"כ להרא"ש ולפ"ז שפיר כתב הסמ"ע דלמאן דס"ל הסברא דשונא מתנות לסברא טובה הוא דעת הרא"ש וממילא הלוקח יכול לבטל והמעות דמי קנין חוזרין ומדמה הסמ"ע ק"ס כשנותנין לו סודר ואומר הילך סודר זה ויקנה השד' לראובן להילך מנה דה"ג כיון שיכול הלוקח לבטל המקח ואז יתחייב המוכר להחזיר לו הסודר וממילא גם המוכר יכול לבטל המקח דאין קנין לחצאין ומ"מ נראה דהעיקר כהרמ"א דבמהנה הק"מ קיים שלא בפניו לכ"ע דלא דמי לגמרי להילך מנה דהא לא לקחו רק ע"מ להחזירו ולשם קנין וכבר החזירו לא שייך לומר דאין קנין לחצאין דקנין הוא רק כמו קנין ע"מ להקנות כמבואר בנדרים דף מ"ח: ועוד נלפענ"ד לפרש דברי הסמ"ע שכתב דבמתנה ג"כ אין הק"ס חל שלא בפניו דהנה כשנוטל כלי של קונה שלא בפניו נראה לכאורה דלא קנה כיון שאין לו מי שיקנה לו החפץ של קונה ובקנין דעת המקנה בעינן וכשאין כאן דעת מקנה להקנות לו הסודר אין המקנה קונה הסודר כלל וס"ל להסמ"ע דאפי' בסודר של העדים מ"מ כיון שמזכין העדים חפצם מתחלה להכונה שוב אין יכולין להקנותו להמקנה אמנם הש"ך בסי' שנ"ח כתב דבמתנה כשיש אומדנא דמוכח שאם הי' המקנה ידע מזה שהיה מקנה לו כגון בכלך אצל יפות קונה אותו למפרע ולפ"ז ה"נ כיון דמקנה לו חלף החפץ מתנה מרובה ודאי אומדנא דמוכח הוא שאלו היה יודע שנותן לו הרבה חלופי החמץ שהיה מקנה לו ולכך קנה ולזה כתב הסמ"ע דאם נאמר חיישינן לאיש שהוא שונא מתנות שוב ליכא אומדנא דמוכח ולא קנה חפצו של הקונה וממילא לא יקנה ג"כ חפצו של המקנה לקונה ומ"מ נראה עיקר כהרמ"א דבסודר של עדים מהני במתנ' כיון דק"ס רק קני ע"מ להקנות הוא מהני אפי' שלא בפני הקונה ולפמש"ל יש לתרץ ג"כ מה שהקשה בקצה"ח למאן דס"ל דבמכר לא מהני שלא בפני הקונה דהא התו' הוכיחו דין זה מהא דכותבין שטר אקנייתא למוכר שלא בפני הלוקח אלמא דמהני שלא בפני הקונה ולפי הנ"ל יש לומר דהתוס' לא הוכיחו רק דק"ס מהני שלא בפני הקונ' וכיון דהוכיחו דק"ס מהני שלא בפניו רק דבמכר לא מהני משום דלאו זכות הוא א"כ לא קשה משטר הקנא' די"ל דמיירי באמר בפי' זכה דהוי זכות כמבואר בסי' רל"ה וכמש"ל וגם מה שהקש' הא דלא כותבין בשטר מכר שהי' בפני הקונה די"ל דהרא"ש לא הקש' רק ממתנ' כיון דזכין לאדם שלא בפניו רק דק"ס לא מהני שלא בפניו והי' לנו לחוש לטעות שיטעו העדים בדיני ק"ס כמו דחיישי' לענין מה שכותבין במנא דכשר אבל במכר דהטע' הוא משום דמכר לאו זכות הוא ואין חבין לאדם שלא בפניו לא חיישי' לטעות העדים כיון דלאו בדיני קנין הוא:
ב סָעִיף ד לנתק כל הכלי עש"ך ס"ק וי"ו שהקש' מסי' רס"ט ותירוצו דחוק מאוד דמניין לו להרמב"ם לחילוקי' כאלו בלא הוכחה מהש"ס ולפענ"ד נראה ליישב קצת דהרמב"ם אזיל לשיטתו שהביאו המחבר בסי' רע"א סעי' ב' בהמת מציא' שקדם א' ואחז במוסירה שקנה האוחז המוסירה לבדו וכתב הסמ"ע שם הטעם משום דיכול לנתק והש"ך תמה שם שהוא נגד הש"ס ולכן נלפענ"ד דהי' קשה ליה להרמב"ם בהא דאמר בש"ס בהגביה חציה מעג"ק דלא קנה דמהיכי תיתי לא יקנה אותו החלק שהוא מוגבה מכחו כיון דהגבהה קנין הוא והוא אינו רוצה לקנות רק החצי וכי משום שלא הגביה החלק שאינו רוצה לקנותו לא יקנה גם החלק שרוצה לקנותו ועשה בו קנין וכן קשה במו"מ כשלא מכר לו רק החצי והלוקח הגביה החצי מה"ת לא יקנה וע"כ צ"ל הטעם משום דאוגדו ביד חבירו או ביד הפקר לא מהני ביה קנין ולכך ס"ל להרמב"ם דכל שיכול לנתקו לא חשיב שוב אוגדו ביד חבירו דהא בגט חשיב כריתות ביכול לנתקו והש"ס בב"מ דף ט' לא אמר דהא דר' אבהו בדותא הוא רק על מה שרצה ר' אבוהו לומר דקנה הכל אף בהחלק שאינו מוגבה מכוחו ולא עשה בו קנין כלל מטעם שיכול לנתקו ואז יהיה מוגבה ונחשב כאלו כבר הגביה וכבר עשה בו קנין וזהו ודאי לא מסתבר כלל וכן משמע קצת מהא דאמר בב"מ שם אלא מעתה כו' ובא אחד והגביה חצי' מעל גבי עמוד ה"נ דקמא קנה ובתרא לא קנה וקשה דלא היה לו לומר רק בא אחד והגביה חציה מעג"ק והניחה ה"נ דקנה ואין אחר יכול לזכות בו והיה מוכח מזה דלא קנה הראשון כלל אבל השתא דלא מתמה הש"ס רק מה דבתרא לא קנה כלל אפילו אותו חלק שלא הגביה הראשון ממילא יש לומר דאותו החלק שהיה מוגבה מכחה של ראשון קנה תיכף ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם מיירי שאחז פחות מג' בידו והמותר היה מוגבה מכחו דכיון שהוא דבר מועט מאוד מן הסתם הוא מוגבה מכחו כשאוחז מקצת בידו כנ"ל ליישב קצת דברי הרמב"ם וכן בסי' רע"א במ"ש שהתופס במוסירה קונה המוסירה היינו בהחלק שעשה בו קנין הגבהה והא דבאחד רכוב ואחד תפוס במוסירה דבסי' רע"א פסק רב אשי דלא קנה לא זה ולא זה באמת השיטה מקובצת תמה שם דלמה לא יקנה התופס במוסירה החצי ותי' דקנין של אחד מבטל קנין חבירו ע"ש משום דאחר עשה קנין משיכה ואחד קנין הגבהה אבל ודאי כשאחד תפוס במוסירה לבדו ואין מי שיבטלו ודאי קונה מה שמוגבה מכחו:
ג סָעִיף ה ובסתם אמרינן לכאורה קשה דממ"נ במאי מיירי דאי במכר והקנה לו בסתם מה"ת לומר דהוי כלאחר למ"ד ועוד דא"כ בכסף דלא הוי קנין בכדי דהא מהני אפילו נתאכלו המעות יהיה המוכר יכול לומר שלא הקנה לו הקנין עד אחר זמן מרובה לכן נראה בכוונתו דוקא כשתלה הקנין בלאחר למ"ד כגון שאמר לו תקנה לאחר למ"ד או אל תקנה אלא לאחר ל' אז לא קנה אבל אם הקנה לו בסתם אפי' אמר לו בפיו שלא ישתמש בו או שלא יקחנו עד אחר למ"ד והוא דבר שלא בא לעולם ויכול הקנין לתפוס בו מיד אמרינן דהוי כמעכשיו וכ"כ בתשובת הרמב"ן הביאו הב"י בסי' כ"ז:
ד סָעִיף ט וי"א שאינן נקנין בק"ס ובקצה"ח הקשה מהא דשואל אדם בטובתו ומגרגותני המבואר בב"מ ס"פ השואל ע"ש ובח"מ סי' שמ"א ולפעד"נ דדוקא שאילת קרקע שלא נפחת ואין בו רק הנאת דירה. ושימוש שאין בו ממש וקנין בגוף הקרקע דמי לטובת הנאה שאין בו ממון בגוף החפץ לא נקנה בק"ס אבל שאלת מטלטלין שנפחת גוף החפץ בתשמיש הוי כאלו מקנה לו בגוף החפץ להשתמש בו ולחסרו תדע דהא אמר התם ומהדר ליה קתי' ואין לך קנין בגוף החפץ יותר מזה וכן שאלת קרקע כששואל לחפור בו בורות כעין גרגותני הוי קנין בגוף החפץ ומהני בי' ק"ס וכן עבד עברי שמקשה שם בקצה"ח לא קשה שהרי גופו קנוי וחשוב ממון בגוף החפץ:
א סָעִיף א כיצד. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' ר"ו:
ב סָעִיף א שמשך. (ע' מ"ש הרא"ש בתשובה בדין העורות כו' ראיתי מי שכתב דאם הזכיר לו בפירוש השחיטה כגון שא"ל עורות בהמות אלו אני מוכר לך שאתן אותן לך אחר השחיטה דוקא שחוטות מכר ואז אינו מפסיד הלוקח דאין עור של מתה שוה כשל שחוטה ע"כ ואינו נכון לע"ד דגם בזה ההפסד על הלוקח וראיה מפורשת ממ"ש בסי' קצ"ט דאם נתן דינר לטבח ליתן לו בשר שחוטה ומת השור מפסיד הדינר ה"נ הי' מיד באחריות הלוקח אלא שא"י ליתן לו עד אחר השחיטה. ט"ז):
ג סָעִיף א לחזור. (נרא' שאם הלוקח לא רצה המקח עדיין וכדומה באופן שהלוקח יכול לחזור בו בטענ' שהמקח לא ישר בעיניו גם המוכר יכול לחזור בו כ"כ בס' בני חייא להגהות הטור אות ה' ומביא ראיה ממ"ש במשפט צדק ח"א סי' א' ע"ש ועיין בתשו' מהרי"ט סי' י"ט וקכ"ד) וע"ל סי' רמ"א ס"ב בהג"ה:
ד סָעִיף ב בכלי. ולכך המנהג האידנא לכתוב בסוף השטר וקנינא מיניה במנא דכשר למיקניא ביה. במנא לאפוקי מטלטלין. דכשר לאפוקי איסורי הנאה או לאפוקי כלי העשוי מגללי בקר. למיקניא כלומר בכליו של קונה. ביה לאפוקי מטבע כן הוא בש"ס וכתב מהרא"י דאם לא כתוב כן אין מוציאין ממון בשטר ההוא. סמ"ע:
ה סָעִיף ב במטבע. אע"ג דיכול לשקול כנגדה או לתלותה בצואר בתו מ"מ אינה מיוחדת לאלו ועיקרה להוצא' נתנה ע"י צורה שעליה וצורה עבידא דבטלה שהמלך פוסל צורה זו ומצווה לצור צורה אחרת על המטבע ומש"ה לא סמכא דעתיה דהמקנה להקנות על ידה המקח וע"ל ר"ס ר"ג שם יתבאר מקור דין זה. שם:
ו סָעִיף ב בהמה. ל"ד שור ופרה דעושין בהן מלאכה כגון חרישה וכיוצא בה אלא אפילו טלה והדומה לו כיון שנהנים מהן בעינם דהטלה מגדלין לגדל צמר וגוזזין אותה ולוקחין החלב והולדות עמהן. דומה גם הם לכלי שעושים בו קנין חליפין כיון שראוי הוא לעשות בו מלאכה ומש"ה סתמו וכתבו בהמה דמשמע כל בהמה שם. ועיין בי"ד סי' קע"ז סל"ח:
ז סָעִיף ב שנפסל. ע"ל סי' ר"ג ס"ח בהג"ה:
ח סָעִיף ג במתנה. ובתשו' מהרי"ו סי' ד' כת' דאפילו במתנה י"ל דלא ניחא ליה משום ושונא מתנות יחיה ומש"ה מסיק שם דאין לחלק בין מתנה למכר והא דבסי' קע"א ס"י כתב הט"ו פלוגתא בזה וכאן סתם המחבר נרא' דה"ק הא דנקנה שלא בפני הקונה לא אשכחן אלא במתנה למאן דס"ל הכי לאפוקי במכר דלכ"ע לא מהני וכת' עוד מהרי"ו שם דבשניהן לא קנה אא"כ ידעינן דהוה ניחא ליה בשעת הקנין דאף שידעינן דהוה ניחא ליה מקודם לכן וגם עתה כששמע הקנין שמא חזר בו הנותן ולבסוף חזר ונתרצה. ונרא' דלמה שנוהגין שהקונה שולח עדים להמקנה לקנות על ידם ליכא למיחש שמא הדר בו בנתיים כיון דבשליחו' אזלי. שם:
ט סָעִיף ד ג' אצבעות. ר"ל ג' אצבעות על ג' אצבעות דאז שם כלי בגד עליו לענין טומאה וכ"כ רש"י ורשב"א והט"ו רמזו במ"ש לשון שיעור דר"ל הנזכר בבגדים לענין דינים אחרים ומשום דסתם קנין הוא בסודר לכן נקט האי שיעורא ומינה נלמד להקונה בכלים אחרים. שם:
י סָעִיף ד לנתק. וכ"כ הב"ח ודוק' לענין ק"ס ע"מ להקנות מהני כשיכול לנתקו אצלו אבל לענין שיקנה כל הכלי לא מהני וכמ"ש בסי' רס"ט ס"ה או אפשר דדוקא במציאה אבל במכירה דדעת אחרת מקנה אותו מהני כשיוכל לנתקו אצלו לקנות כל הכלי כשאחז במקצתו והראשון נ"ל עיקר. ש"ך:
יא סָעִיף ד כל. נראה דל"ד כל הכלי קאמר אלא שיעור ג' על ג' אצבעות כמ"ש לפני זה ובטור שהעתיק ל' הרמב"ם לא כתב כל הכלי ע"ש. סמ"ע:
יב סָעִיף ד מג'. פירוש ולא סגי במה שיוכל לנתקו ולהביאו אצלו. שם:
יג סָעִיף ה מועיל. עיין בתשובת רשד"ם סי' רע"ז ורפ"ח:
יד סָעִיף ה מעכשיו. הטעם דמעכשיו הוא שיור בקנין וכאילו אמר מעכשיו יתחיל הקנין ולא יגמור עד לאחר ל' יום וא"כ צריך שיהיה הדבר שקונין בו קיים אז ביד המקנה ובק"ס כבר חזר הסודר למריה אבל באומר ע"מ אין כאן שיור בקנין אלא תנאי בעלמא וכאילו אמר מעכשיו קנה בסודר זה רק שאני מתנה שלא תקחנו עד אחר ל' יום ומן הדין ע"מ בלא תנאי מעכשיו מהני אלא כדי לפרסם שמקנהו לו מיד וכ"כ הב"י עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דדבריהם תמוהין דהא האי ע"מ הקונה קא"ל וכן הוא בפוסקים ומוכח בס"ס קצ"א דמעכשיו לחוד סגי וכ"מ בטור כאן ודוק וע"מ דנקט הטור סירכא דלישנא הוא דכל סודר קני ע"מ להקנות הוא וגם דעת התוספות בקידושין כן לשמואל דקי"ל כוותיה ע"ש וע"ל ס"ס קנ"ז ועיין בהרא"ש פ' מי שמת ובטור סי' ר"י ובתשובת מהרי"ט סי' מ"ו עכ"ל (גם הט"ז כתב שדברי הב"י בזה דחוקים וע"ש מה שמפרש הוא דברי התוספות בזה):
טו סָעִיף ז דרכי. הטעם דקניני חזקה משיכה מסירה והגבהה נעשו בגוף המקח וכן בכסף או בשטר או במעמד שלשתן סילק המוכר והמקנה נפשו ממנו לגמרי משא"כ בק"ס שאין הכלי שניתן לו כמו שיווי המקח ועיין בע"ש שכת' טעם אחר מלבו ולא שם לבו למ"ש הטור והוא עצמו בסי' קכ"ו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דשלא כדת השיג על הע"ש כי יפה כוון והטעם שכתב הוא מדברי הרא"ש וע"ש:
טז סָעִיף ט שכירות. דאין דרך לכתוב עליו שטר דסמכא דעת השוכר בלא שטר כיון דלימים קצובים שכרוהו. סמ"ע:
יז סָעִיף ט שאינם. וכן משמע בתוספות פ"ק דב"מ. ש"ך:
יח סָעִיף י ומשכונא. ר"ל שהלוה לו על קרקע להיותה ממושכנת בידו ולאכול הפירות בנכייתא עד שיחזיר לו מעותיו או עד זמן קצוב וכמבואר בי"ד סי' קע"ב ע"ש דמשכונא כזו יש לה דין שכירות ומכר. סמ"ע:
יט סָעִיף יא בשבת. הטעם גזרה שמא יכתוב וע"ל סי' ר"ח ובס"ס רל"ה ובא"ח סי' של"ח. שם:
כ סָעִיף יא קנו. הוא פשוט בכל הפוסקים בכמה דוכתי עכ"ל הש"ך (קנין סודר ישנו בלילה. משאת בנימין סי' ע"ח וכ' הסמ"ע בסי' ה' דאין קנין בלילה אלא לאור הנר או לאור הלבנה וכו'. בני חיי):
א סָעִיף א ולא כתב שטר. עמ"ש לעיל סי' ק"צ ס"א סק"א ושם ס"ז סק"ה:
ב סָעִיף ב אלא בכל. עבה"ט עד וכ' מהרא"י דאם לא כתוב כן אין מוציאין כו' הנה אף שהסמ"ע כ' כן בפשיטות מכל מקום לע"ד אין כן הלכה כי בד"מ אות ט' כ' עליו ונראה דעכשיו שנהגו לכתוב קנין סודר הוי כמו שכתב דכשר למקניא ע"כ. גם הב"י בבדק הבית ס"ס זה כ' על דברי מהרא"י הנ"ל ואין דבריו נראה לי דמסתמא אמרי' שקנה במנא דכשר ומה שנוהגים ככתוב בשטרות אינו אלא לרווחא דמלתא עכ"ל ועיין לעיל סימן מ"ב ס"ה בסמ"ע ס"ק ט"ז שכ' גם כן בשם מהרא"י כמ"ש כאן בשמו דאם לא כתוב במנא דכל"ב יש לחוש שקנה בקנין אחר כו' ובט"ז שם חולק עליו ופסק דהשטר כשר דסתם קנו מיניה היינו ק"ס והביא שם ג"כ דברי בד"ה הנ"ל והגאון ח"צ ז"ל שם בהגהותיו כ' דודאי גם מהרא"י מודה לזה אלא דעובדא דידיה היה ענין דלא מועיל קנין חליפין כגון מטבע כו' ע"ש והסכימו לזה בתומים ובנה"מ שם דאע"ג דכתוב וקנו מיניה לבד ולא נזכר במלא דכל"ב מ"מ אמרי' סתמא בחליפין נעשה כדרך רוב קנינים ולכך במוקום דמהני ק"ס הקנין טוב וכשר אבל אם הוא דבר שאינו נקנה בקנין סידור כגון מטבע לא אמרינן שהיה בקנין המועיל כגת משיכה או אג"ק וכיוצא אלא תלינן שהיה בק"ס ווופסול ע"ש ומהתימה על הנתיבות דבסי' מ"ב שם פסק כדעת הט"ז הנ"ל וכאן העתיק בסתם דברי הסמ"ע הנ"ל גם למה לא זכר כלל דברי הד"מ ובד"ה הנ"ל וצ"ע:
ג סָעִיף ד שהוא שיעור ג' אצבעות. עבה"ט שכ' ר"ל ג"א על ג"א. דאז שם כלי בגד עליו לענין טומאה וכ"כ רש"י כו' ועיין בתשובת באר יצחק סי' ה' שנשאל מהרב הגאון מו"ה אייזה ז"ל משאוויל דהא קי"ל דדוקא בצמר ופשתן סגי שלש על שלש אבל שארי מינין בעי שלש על שלשה טפחים (כדאי' בשבת דף קכ"ו ע"כ) אם כן אם הסידר הוא משארי מינין ליבעי שלשה טפחים והרב הגאון המחבר נ"י השיב דבאמת מבואר בתוס' ב"ב קע"ג ע"ב סוד"ה אסורי מחסרא שכתבו דאין חילוק בין עור לשק בדאמרי' בב"מ כיון דנקט שלש על שלש כו' וכ"כ תוס' בפסקי תוס' שם ובהג"א שם והטעם י"ל בכמה אנפי חדא דאף דבשארי בגדים לא אתרבי שלש על שלש לטומאה מ"מ כיון דבצו"פ נתרבה לטומאה והיינו משום דחזי לעניים כמ"ש הברטנורא פכ"ז דכלים מ"ב א"כ שם כלי עליו לעולם ולכן מועיל בחליפין ורש"י בב"מ שכ' דאשכחן גבי טומאה כוונתו על שיעור הפחות דבציר מג"א לאו שם כלי הוא בשום מקום כו' ועוד י"ל ע"פ הגמ' בזבחים נ"ד ע"א אמר אביי מטלית פחותה משלשה (כ"ה גירסת הרמב"ם) איכא בינייהו מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי כדאי בעי חשיב עליה כו' ועוד ע"פ הגע' שם צ"ה ע"א בהא דמשני אגב אביהן חשיבי פרש"י כשהוא מחיבר בבגד חשוב שלש על שלש דידיה והאריך בזה בחריפות ובקיאות עש"ה:
ד סָעִיף ה מעכשיו. עבה"ט עד וכ' הש"ך דדבריהם תמוהין דהא האי ע"מ הקונה קא"ל כו' וע' בקצה"ח שכ' עליו שותא דמרן לא ידענא דמה לי הקונה אמר או המקנה כו' וגם במה דסיים הש"ך וגם דעת התוס' בקידושין כן לשמואל דקיי"ל כוותיה ממה עליו הקצה"ח שדעת הפוסקים נראה דקיי"ל כר' יוחנן דאמר שיורא כו' ע"ש וכן בט"ז לקמן סימן קצ"ז ס"ז כתב דזה פשיטא דלא הוה הלכתא כשמואל וכ' שם דהפוסקים באה"ע סי' מ' פליגי אי הלכתא כרב או כר' יוחנן אבל כשמואל כ"ע ס"ל דלא קיי"ל כוותיה בזה ע"ש וע' בס' דגמ"ר שתמה ג"כ על הש"ך בזה במ"ש דקיי"ל כשמואל דז"א דכשמואל ודאי לא קיי"ל כו' אך לדינא מסכים עם הש"ך דמעכשיו לחוד סגי וכ' שדברי הסמ"ע תמוהים לדינא כיון דקיי"ל בסי' רנ"ח כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח אף שכ' לאח"מ קונה וא"כ אטו עדיף זמנו של שטר מהיכא דכ' בהדיא מעכשיו ולכן נראה דע"כ לא פליגי רב ור"י ושמואל אלא בגט וקדושין וכה"ג דלא שייך לומר קרן מהיום ופירי לאחר זמן אבל בדבר דשייך גוף ופירי כ"ע מודים דאמרי' הגוף תיכף ופירי לאחר זמן כמבואר בב"ב קל"ו ע"א ודברי התוס' במס' קידושין מיירי ג"כ במה דלא שייך קרן ופירי כמו קידושין ושידוכים כמבואר שם בתוס' בהדיא אם כן לדינא מהני מעכשיו לחוד במה דשייך קרן ופירי ודלא כסמ"ע וכן הט"ז השיג על הסמ"ע לדינא ובלי ספק שהדין פשוט דמעכשיו מועיל כו' עכ"ד ע"ש וע' בזה בנה"מ לקמן סי' קצ"ז וגם בקצה"ח שם ובסי' רנ"ח באורך:
ה סָעִיף ז בשאר דרכי הקניה. עבה"ט וע' בתשובת חוט השני סי' ד' שכ' דהתוקע כפו כדי לקיים המקח (במקום שנהגו התגרים לקנות בו כדלקמן סי' ר"א ס"ב) יכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין דלא עדיף מקנין הן לטעם של הרא"ש והן למ"ש הגמי"י כו' וכן נ"ל הלכה למעשה ע"ש וכן מבואר בסמ"ע אלא דלח ברירא ליה כ"כ ומסיק בצ"ע אמנם בעט"צ ובנה"מ כתבו כן בפשיטות ע"ש:
ו סָעִיף ז לחזור בו אחר כ"ד. עי' בתשובת ושב הכהן סי' י"ט דמה שמבואר כאן דתוך כדי דבור יכול לחזור בכל הקנינים אין זה מוסכם כי מדברי הרמב"ם פט"ו מה' קרבנות דין א' מוכח דבמסירה וכיוצא בו א"י לחזור אפילו תכ"ד מדפסק שא"י לחזור בהקדש תכ"ד אם הוציא בשפתיו וע"כ הטעם משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דאי הטעם משום חומרא דהקדש היה הדין דאפילו חישב בלב נמי א"י לחזור וכ"כ להדיא התוס' במנחות דף פ"א ע"ב דמש"ה א"י לחזור בהקדש אפילו תכ"ד דמשום דאמירתו לגבוה הוה כמסירה להדיוט (ע' בש"ך לקמן סי' רצ"ה סק"ה) וא"כ פשיטא במסירה להדיוט א"י לחזור אפי' תכ"ד וה"ה במשיכה או הגבהה ולפ"ז אפשר קצת לומר דגם מדברי הרא"ש בב"ב אין מוכח להדיא דס"ל שיכול לחזור תכ"ד במשיכה ומסירה דמ"ש שם אין בהם חזרה לאחר כ"ד היינו דאחר כ"ד בכל הקנינים חוץ מק"ס א"י לחזור אע"פ שעסוקים בא"ע אבל תכ"ד יש מהן שיכול לחזור כגון כסף ושטר וחזקה אבל במשיכה או מסירה או הגבהה אפילו תכ"ד א"י לחזור כו' והאריך בזה ומסיים דדין זה צע"ג ועמ"ש בפ"ת לא"ה סי' כ"ז סוף ס"ק י"ב:
ז סָעִיף ז לאחר כדי דבור. עמ"ש בפ"ת לחה"ע סי' ל"ח סק"ה בשם ס' בית מאיר דבתוך כדי דבור כמו שיכול לחזור בו ה"ה וכ"ש דיכול להפיל בו תנאי ודלא כהב"ש בשם הט"ז שם ע"ש. וע' בתשובת שלמה חח"מ סי' י"א שכ' דלכאורה אינו מובן דע"כ אמר מתחלה הריני נותן לך זה במתנה וא"כ כשאמר אח"כ תכ"ד על תנאי כך והיינו אם יהיה כך לא יהיה מתנה ואם לאו יהיה מתנה איך מהני והוי תנאי הא הוי מעשה קודם לתנאי דהתנאי בטל (לדעת רוב הפוסקים דס"ל דגם באמירה צריך להקדים התנאי) וכ' לתרץ דעיקר הקפידא בתנאי קודם למעש' הוא רק באמירת התנאי דכיון שאומר התנאי בהקדמת המעש' דהיינו יהי' מתנה או גט אם יהי' גט חזינן דמקפיד על המעשה שיתקיים וע"כ צריך להקדים בלשונו התנאי אבל אם בלשון התנאי מקדים התנאי שאומר אם יהיה כך יהא מתנה כו' אע"ג שאמר תחלה הריני נותן לך לית לן בה דממ"נ הן אם התנאי מפרש דבריו הראשונים או שנידון משום חזקה כיון דבלשון התנאי דקדק כראוי להקדים התנאי למעשה כו' והאריך בזה עי' שם וע' מה שכתבתי בזה בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות רל"ג:
א סָעִיף א כלי כ"ש. כמ"ש בס"ב:
ב סָעִיף א ויאמר כו'. כמ"ש ויאמר כו' קנה לך:
ג סָעִיף א ואין כו'. כ"מ בספ"ה דנדרים שמחולקין שם אי הקנין ע"מ להחזיר או לא ש"מ שהקנין הוא בסתמא:
ד סָעִיף א וכיון כו' בכ"מ שהוא. ב"מ י' ב' ושם מ"ה ב' אח"כ בחליפין היינו כו':
ה סָעִיף א אע"פ כו' ואין כו'. כמ"ש בפ"ט דב"ב ופ"ג דסנה' ושאר מקומות אין לאחר קנין כלום אף בש"מ ומתנה במקצת: (ליקוט) אע"פ כו'. דלא כי"א דדיניה כשטר דבמכר לא קנה עד שיתן דמים כמ"ש בקדושין ך"ו א' וליתא דהא אמרי' בפ"ק דב"מ אמר שמואל המוצא שטר הקנאה כו' אי משום כתב ללות כו' ר"ן בקדושין שם וכ"כ הרשב"א שם (ע"כ):
ו סָעִיף א אפי' אין כו'. כמ"ש בפ"ג דקדושין לא איברי כו' ופ"א דסנה' פשרה ביחיד אע"ג דבעי קנין ופ"ד דב"מ ואיכפל תנא לאשמעי' בגברא כו' ול"ק שאין שם עדים שהוא יותר מצוי מכל הנך דקאמר שם ובפרט בגורן כמ"ש ביבמות ק' א' משום ייחוד כו' אלמא סתמא לא שכיחי ומ"ש בפ"ג דב"ב קנין בשנים לאפוקי תלתא וה"ק אם רוצה לכתוב הקנין בפני שנים די:
ז סָעִיף א וכן כו'. כנ"ל:
ח סָעִיף ב ואע"פ כו'. שם ובקדושין יג א' ועירובין מט א':
ט סָעִיף ב ובלבד כו'. גמ' שם וכפרש"י:
י סָעִיף ב ולא בפירות. כר"ן דה' כוותיה בדיני ושם במנא לאפוקי כו':
יא סָעִיף ב בהמה כו'. שם ופ"א דקדושין ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא כו' הניחא לרב ששת וכגי' כל הפוסקים והספרים החליף בשר שור ועתוס' שם ושם. ושם הרי שהיה תופס פרתו כו' וערש"י שם ק' א' ד"ה המחליף פרה כו': (ליקוט) בהמה כו'. ירושלמי תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו אר"י ל"ש אלא שור בפרה או חמור בשור הא צבור בצבור לא קנה ר' ירמיה בשם רב אפי' צבור בצבור ר"ל צבור פירות ופליגי אם פירות קונין בהן בפלוגתא ור"ש אלמא דבהמה לכ"ע קונין בהם ובפ' המדיר המחליף פרה (ע"כ): (ליקוט) בהמה כו'. ערש"י בקדושין ך"ח ב' ותוס' שם ד"ה הניחא כו' וכן מחולקין בזה הרז"ה והרמב"ן בפ"ד דב"מ ודברי רש"י יותר נכונים דדוחק גדול לומר כל הסוגיא הניחא כו' ע"כ כר"ש ס"ל הכל אליבא דס"ד וקושית תוס' ממחליף פרה בחמור ל"ק לפי' ר"ת שכ' דשוה בשוה קונין אפי' בפרי וכמ"ש בתוס' דאף בקרקעות (ע"כ):
יב סָעִיף ב אבל שאר כו'. ר"ל דכ"ד שאינו כלי הוא בכלל פירות כמ"ש במנא לאפוקי כו' ושם קונין בכלי וערש"י שם מ"ה ב' ד"ה מ"ט דמ"ד כו' ועב"י:
יג סָעִיף ב מטבע שנפסל כו'. שם בדינר אנקא כו' ועתוס' שם מ"ה ב' ד"ה אין כו' ושם אידי ואידי בפרוטטות כו' ואמר לגמרי כמש"ל סי' רג ס"ח:
יד סָעִיף ב ואין כו'. כרב דקם ליה כת"ק ושם למקניא לאפוקי כו' ובפ"ד דגטין לט ב' ולא היא כו':
טו סָעִיף ג הקנה כו'. כמ"ש בב"ב קנב ב' וקנינא מיניה ושם ובכמה מקומות בש"ס וקנו מידו דקנו מיניה הכל אעדים:
טז סָעִיף ג אפי' הקנהו כו'. כמ"ש בפ"א דב"מ אלא הא דתנן כותבין כו' בשטר אקנייתא ופי' הרי"ף בשטר קנין ובפ' הנושא ובפ' הנזקין בנות דלא הוי בשעת קנין כו' דוקא משום שלא היו בעולם ובפ"א דקדושין לפי גי' הספרים אלא מאי לדמי ונקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה כו':
יז סָעִיף ג ולכך הורגלו כו'. כנ"ל וקנינא כו':
יח סָעִיף ג והא דקנה כו'. כמ"ש זכין לאדם שלא בפניו:
יט סָעִיף ג אבל כו' ושניהן כו'. דלא סמכא דעתו של מוכר כמ"ש בפ"ה דב"ב ופ"ה דע"ז לא פסק לא כו' ה"נ ואע"ג דאח"כ אמר דניחא ליה כבר הדר סודרא למריה כמ"ש בספ"ה דנדרים ואפי' ידעי' בשעת מעשה דניחא ליה מ"מ כיון דביד הקונה למיהדר לא הקנה לו אלא אם ירצה והוי כמו אסמכתא כמ"ש בפ"ה דב"מ כל דאי לא קני:
כ סָעִיף ד וי"א דאין כו'. דבגט הטעם משום כריתות:
כא סָעִיף ד ואין המוכר כו'. כר"נ בספ"ה דנדרים ואע"ג דרב אשי אמר ומאן כו' דיחוייא בעלמא הוא דאיהו גופא סבר בפ"ק דקדושין בכולהו קני לבר מאשה כו' אלמא חליפין היא מתנה ע"מ להחזיר. הר"ן ורא"ש שם:
כב סָעִיף ד ואין מקנין כו'. דהיאך יקנה כלי של אחרים לאחר וכמ"ש בקדושין קדשה בגזל כו' וה"ה למכר ששוה לקדושין כמ"ש שם: (ליקוט) ואין מקנין כו' ולכן כו'. ממ"ש בפ"ק דב"מ ש"מ האי סודרא כיון דתפיס כו' הגמ"ר שם סי' תקל"ב בשם תוס' (ע"כ):
כג סָעִיף ד וי"א אפי' כו'. דהא אפי' להשאיל אמרו אין השואל רשאי כו' וכ"ש במתנה אפי' ע"מ להחזיר:
כד סָעִיף ד אא"כ כו'. דנתנו לו באופן שיועיל וכמ"ש בספ"ז דב"ב קל"ז אלא הכא אי מיפק לא נפיק כו' ועברא"ש פ"ק דקדושין ס"ב:
כה סָעִיף ה י"א כו'. דבהא הלכה כרב אשי:
כו סָעִיף ה אבל אם כו'. כמש"ל סי' קל"א ס"ד בהג"ה ועמש"ש אלא דתוס' ביבמות שם ובקדושין ס"ג א' כ' דלר' יוחנן לא מהני מעכשיו דאמר שיורא וכ' תוס' בקדושין שם וצריך לדקדק אליבא דר"י איך קונין בק"ס לאחר זמן אפי' במעכשיו ואומר הר"מ דשמא ע"מ מהני אפי' לר"י ולא הוי שיורא אלא תנאי ולכך טוב לומר ע"מ מעכשיו. ועברפ"ט דגטין מחלוקת בחוץ כו' ועבה"ג בשם ב"י:
כז סָעִיף ה ובסתם כו'. עמ"ש בסס"ד:
כח סָעִיף ח יש מי כו'. דאף דבר שאינו קונה כלל אמרו בפ"ק דקדושין ואי פריש פריש:
כט סָעִיף ח או שכ' שטר. כנ"ל ס"ז ובס"פ א' דב"מ ובפ' בתרא דב"ב שטרי בירורין ופי' שלא יוכלו לחזור בהן ואע"ג שעסוקין באותו ענין שלאחר שפסקו בלא"ה א"י לחזור כמ"ש בסנהדרין שם:
ל סָעִיף ח או שקבלו כו'. כמ"ש ברפ"ג וסנה' כ"ד ב' לפני גמר דין וקנו מידו מאי כו' אין לאחר כו':
לא סָעִיף ט ושאלת קרקע כו'. ב"מ נ"ט ופליגא דר"א כו' תנ"ה ובב"ק שם לש"ח ולשואל כו' בעי אמימר כו' וה"ה לכל הד' שומרין כמ"ש שם:
לב סָעִיף ט ואפי' במקום כו'. שאין דרך לכתוב שטר על שכירות והוי כמקום שאין כותבין את השטר. ב"י. ועתוס' דב"ב נ"ד ב' ד"ה וישראל כו' שהיו עומדין כו' ושם נ"א א' פריך בגמ' בפשיטות פשיטא דל זוזי מהכא כו' ועתוס' שם ד"ה דל כו' ועתוס' יבמות צ"ג א' ד"ה קנויה כו' ובכמה מקומות מצינו בהש"ס כו' ואעפ"כ אמרו בב"מ מ"ח א' מ' דשכירות נקנה בכסף לבד ועתוס' שם ד"ה בלן כו' וי"ל דשכירות כו':
לג סָעִיף ט וי"א כו'. תוס' בב"מ י"א ב' וע"ש:
לד סָעִיף י שכירות כו'. דשכירות הוא מטעם מכר כמ"ש כשם שהקרקע כו' וכמ"ש בפ"ד דב"מ והאי נמי ביומיה מכירה הוא וכן משכונא ומכר אינו נקנה במלוה כמ"ש בפ"ב דקדושין מ"ז א':
לה סָעִיף יא אין קונין כו'. כ"מ בספ"ט דב"ב קנ"ו ב' אר"ל קונין מש"מ כו' ועפ"ז דב"ק ע' ב' וע"ל סי' ר"ח ובתוספתא דב"ב שם בשבת לא יעשה ואם עשה עשוי ועתוס' שם ד"ה רא"ח כו' ובירושלמי פ"ה די"ט והביאו הרי"ף ורא"ש וכולן שעשו בין מזידין כו' וכ' הרי"ף ורא"ש ושמעינן מינה כו' וע"ל ס"ס רל"ה ובב"מ ט' א' אלא מעתה הגביה כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.