א עֶבֶד כְּנַעֲנִי דִּינוֹ כְּקַרְקַע לִקְנִיָּה; נִקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה אוֹ בְּקִנְיָן סוּדָר. הַגָּה: וְנִקְנֶה גַם כֵּן בִּמְשִׁיכָה, כְּגוֹן שֶׁתְּקָפוֹ וְהֵבִיאוֹ אֵלָיו (טוּר), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְמַטָּה:
ב מַה הִיא הַחֲזָקָה בְּקִנְיָן הָעֲבָדִים, שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בִּפְנֵי רַבּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמְשִׁין בָּעֲבָדִים. וְאִם הוּא שֶׁלֹּא בִּפְנֵי רַבּוֹ, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ: לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי.
ג כֵּיצַד, הִתִּיר לוֹ מִנְעָלוֹ, אוֹ שֶׁהִנְעִיל לוֹ מִנְעָלוֹ, אוֹ שֶׁהוֹלִיךְ כֵּלָיו אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, אוֹ שֶׁהִפְשִׁיטוֹ אוֹ סָכוֹ אוֹ גֵרְדוֹ אוֹ הִלְבִּישׁוֹ אוֹ הִגְבִּיהַ אֶת רַבּוֹ, קָנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין אִם הִגְבִּיהוֹ רַבּוֹ:
ד עָשָׂה לוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ בְּשִׁמּוּשׁ גּוּפוֹ, כְּגוֹן שֶׁתָּפַר לוֹ בֶּגֶד וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, קְנָאוֹ רַבּוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא קְנָאוֹ.
ה תְּקָפוֹ וְהֵבִיאוֹ אֶצְלוֹ, קְנָאוֹ. אֲבָל אִם קְרָאוֹ וּבָא אֶצְלוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ הָרִאשׁוֹן: לֵךְ אֵצֶל הַלּוֹקֵחַ, וְהָלַךְ אֶצְלוֹ, לֹא קָנָה; וְאִם הוּא עֶבֶד קָטָן, קְרָאוֹ וּבָא אֶצְלוֹ קְנָאוֹ:
א סָעִיף א דינו כקרקע דכתיב גבי עבדים והתנחלתם אותם לבניכם הרי הוקשה לנחלה דהוא קרקע ולפיכך דינם כקרקע:
ב סָעִיף ג כיצד התיר לו כו' פי' כל אלו הן בכלל חזקה דמה חזקה היא בגופא של קרקע שנעל או גדר או חפר בה אף בעבד בעינן שיהנה מגופו של עבד:
ג סָעִיף ג ה"ה אם הגביהו רבו טעם פלוגתתן נתבאר בדרישה ע"ש:
ד סָעִיף ד וי"א שלא קנאו דס"ל דמלאכות אלו דומיא דאכילת פירות משדה וכבר נתבאר בסי' קצ"ב די"א דאין גוף הקנין נעשה באכילת פירות דהשדה וי"א שם שקונין בו גוף הקרקע והן הן דס"ל כאן ג"כ דקונין העבד במלאכות אלו ועפ"ר:
ה סָעִיף ה אבל אם הוא קראו כו' דעבד גדול אדעתא דנפשו הולך ולא מחמת קריאת הלוקח ולכך אינו דומה למשיכה משא"כ כאשר קורא לעבד קטן דהוא דומה לבהמ' ואדעתו דרבו הלוקח נמשך אחר קריאתו והולך☜ ונראה דה"ה נמי דמהני כשרבו הראשון א"ל לך אצל הלוקח ועפ"ר:
א סָעִיף א ונקנה ג"כ במשיכה הפ"י בחי' תמה הא עבד איתקש לקרקע ותי' דאין דנין אפשר משאי אפשר דקרקע א"א במשיכה וק"ל הא מבואר בסי' ר"ב גבי עציץ נקוב דאינו קונה הזרעים במשיכה משום דאין קרקע נקנה במשיכה והוא ש"ס מפורש בגיטין כ"ב אלמא דקרקע אף דאפשר במשיכה לא נקנה במשיכה והעיקר כתי' הא' שכתב הפ"י שם ע"ש גם מה שהקשה הפ"י שם הא בעבד ל"ש הטעם דנשרפו חיטיך לא ידענא דודאי אף במקום דל"ש הטעם דנשרפו חיטיך מ"מ לא עקרו רבנן קנין משיכה ולא פלוג רבנן תדע דהא בהנך המבואר בסי' קצ"ח דמהני קנין מעות משום דל"ש התקנה דנשרפו חיטיך וכי לא יועיל בהו משיכה א"ו דלא מהני בהך דל"ש הסברא דנשרפו חיטיך רק לענין שלא לקלקל קנין מעות אבל קנין משיכה לעולם לא בטל:
ב סָעִיף ג שה"ה אם הגביהו רבו נראה דל"פ רק בהגבהה שהוגבה מכחו וכעין מ"ש בסי' קצ"ח ס"ב אבל בהגביה בידו הגבהה גופיה משיכה הוא שמשכו לרשותו דידו עדיפא מחצירו:
ג סָעִיף ה אם קראו ע' סמ"ע ס"ק ח' עד דה"ה כשרבו הראשון אמר לו לך אצל הלוקח והוא תמוה מאוד כמו שתמה בקצה"ח דהא מה דאזיל מחמת המוכר לאו כלום הוא:
א סָעִיף א ונקנה ג"כ כו'. שם אמר שמואל כו':
ב סָעִיף ב במה כו'. שם וכמ"ש בס"ג:
ג סָעִיף ג וי"א שה"ה כו'. כ' הראב"ד נראה מדבריו דל"ג בה פלוגתא אלא הגביהו רבו אר"ש לא כו' וה"ג הרב ז"ל וכן הגי' בתוספתא דקדושין שם וכתב המ"מ מיהו בהלכות שלנו בלשון פלוגתא הוא ואעפ"כ כ' הרשב"א דקי"ל כר"ש דהא אפי' משיכה קני כמ"ש שמואל ורב אשי וכ"ש בהגבהה דעדיף ממשיכה כמ"ש בקדושין ובב"ב: (ליקוט) וי"א כו'. עבה"ג ות"ק ל"ל הא דרב אשי דנקנה במשיכה שהוא איתקש לקרקע (אבל ר"ש ס"ל דבהא איתקש למטלטלין) וכן ס"ל לרב אשי וטעמו כמ"ש תוס' בב"ק י"ב א' ד"ה אנא כו' דבדאורייתא הוא כקרקע ובדרבנן כמטלטלין וכ"כ הרא"ש שהפ"ט ס"ו ורמב"ן וש"פ דלא כהרי"ף וכמש"ל סי שס"ג ס"א וז"ל הירוש' פ"א דקדושין ריש הלכה ג' מתני' אמרה עבדים הינן כמטלטלין דתניא איזהו חזקת עבדים נעל לו כו' ר"ש אומר כו' ואף שהירוש' שם לא ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן מ"מ נשמע דבזה פליגי אלא דירוש' סבר דל"פ דת"ק מודה לר"ש וגמ' דידן ס"ל דפליגי (ע"כ):
ד סָעִיף ד וי"א שלא קנאו. דלא אמר שם אלא שימוש גופו וכן המציע מצעות בנכסי הגר דגופו נהנה מהן אבל אכילת פירות אינו חזקה לקניה כמ"ש בפ"ג דב"ב והרי אכילת פירות וכ' הרשב"א והרמב"ם לא כ"כ ור"ל דס"ל דגם בקרקע מהני אכילת פירות וז"ש כאן הס' ראשונה וע"ל סי' קצ"ב ס"י:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.