א בְּהֵמָה בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָה אֵינָהּ נִקְנֵית בִּמְסִירָה, אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף מְסִירָה קוֹנָה בִּבְהֵמָה גַסָּה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ב דִּמְכִירָה בְּשֵׁם ראבי"ה) ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף בְּדַקָּה (טוּר תוס' וַאֲשֵׁרִ"י רֵישׁ פֶּרֶק הַסְפִינָה ופ"ק דְּקִדּוּשִׁין בְּשֵׁם רַשִׁ"י ור"ת), אִם הוּא בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר (רַשִׁ"י וְרִיבָ"א). וע"ל סִימָן קצ"ח סָעִיף ח' עַד י"ג בְּדִינֵי מְסִירָה. אָמַר לוֹ לִקְנוֹת בִּמְשִׁיכָה וְשִׁנָּה, בֵּין לִגְרִיעוּתָא כְּגוֹן לִמְסִירָה, אוֹ לִמְעַלְּיוּתָא כְּגוֹן שֶׁהִגְבִּיהַּ, לֹא קָנָה אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְהָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ).
ב הַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל מְשִׁיכָה אֵינוֹ קוֹנָה אֶלָּא בְּסִמְטָא אוֹ בֶּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, אֲבָל לֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם.
ג כֵּיצַד קוֹנִין אֶת הַבְּהֵמָה בִּמְשִׁיכָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מְשָׁכָהּ וְהָלְכָה, אוֹ שֶׁרָכַב עָלֶיהָ וְהָלְכָה בּוֹ, שֶׁקָּנָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ קָרָא לָהּ וּבָאָה, אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל אוֹ שֶׁהִנְהִיגָהּ בְּקוֹל (טוּר) וְרָצְתָה בְּפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁעָקְרָה יָד וְרֶגֶל, קְנָאָהּ, וְהוּא שֶׁיִּמְשֹׁךְ בִּפְנֵי הַבְּעָלִים. וְאִם מָשַׁךְ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בְּעָלִים, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְשֹׁךְ: לֵךְ מְשֹׁךְ וּקְנִי. וְע"ל סִימָן רע"א מִדִּינִים אֵלּוּ.
ד הַמּוֹכֵר עֵדֶר לַחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּמַתָּנָה, כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ מַשְׁכּוּכִית, הִיא הַבְּהֵמָה הַמְהַלֶּכֶת בְּרֹאשׁ הֶעֵדֶר וְהַכֹּל נִמְשָׁכִים אַחֲרֶיהָ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: מְשׁוֹךְ וּקְנִי, וְאִם מָשַׁךְ הָעֵדֶר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְפָנָיו, קָנָה, דִּמְסִירַת מַשְׁכּוּכִית הָוֵי כְּאוֹמֵר לוֹ: מְשֹׁךְ וּקְנִי. הַגָּה: מָכַר לוֹ סֵפֶר אֶחָד וְנָתַן לוֹ חֶצְיוֹ, וְהָלַךְ וּמָשַׁךְ אוֹ הִגְבִּיהַּ הַשֵּׁנִי (שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ), לֹא קָנָה, דְּלָא דָמֵי הַחֵצִי שֶׁנָּתַן לוֹ לְמַשְׁכּוּכִית (הַגָּהוֹת מיי' פ"ה דִמְכִירָה וּתְשׁוּ' מיי' דְּקִנְיָן סִימָן י"ח). לֹא מָסַר לוֹ הַמַּשְׁכּוּכִית וּמָכַר לוֹ רַק י' בְּהֵמוֹת, אִם קוֹנֶה בִּמְשִׁיכָה לֹא קָנָה אֶלָּא אוֹתָהּ שֶׁמָּשַׁךְ; וְאִם קוֹנֶה בִּמְסִירָה, אִם מָסַר לוֹ בְּאַפְסָר אַחַת וְנָתַן לוֹ דְּמֵי כֻּלָּן, קָנָה, לֹא מָסַר לוֹ דְּמֵי כֻּלָּן, לֹא קָנָה רַק כְּנֶגֶד מָעוֹתָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל גַּבֵּי קַרְקַע, סוֹף סִימָן קצ"ב (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"י ח"ד).
ה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ אוֹ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה וְאָמַר: קְנֵה כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹנִים, אִם מָשַׁךְ אוֹ הִגְבִּיהַּ, קָנָה. אֲבָל אִם רָכַב עָלֶיהָ, אִם בַּשָּׂדֶה אוֹ בְּסִמְטָא (טוּר), קָנָה; וְאִם בָּעִיר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, לֹא קָנָה, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִרְכֹּב בָּעִיר. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה אָדָם חָשׁוּב שֶׁדַּרְכּוֹ לִרְכֹּב בָּעִיר, אוֹ אָדָם מְזֻלְזָל בְּיוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל הִלּוּכוֹ בָּעִיר וְרוֹכֵב, כְּגוֹן הַמְטַפְּלִין בְּגִדּוּל הַבְּהֵמוֹת אוֹ הָעֲבָדִים, אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה, אוֹ שֶׁהָיָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁהָרַבִּים דּוֹחֲקִים שָׁם, הֲרֵי זֶה קוֹנֶה בִּרְכִיבָה, וְהוּא שֶׁתְּהַלֵּךְ בּוֹ.
ו הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: מְשֹׁךְ וְתִקְנֶה, אוֹ: חֲזֵק וְתִקְנֶה, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, וְהָלַךְ וּמָשַׁךְ אוֹ הֶחֱזִיק, לֹא קָנָה, שֶׁמַּשְׁמָע תִּקְנֶה לְהַבָּא, וַעֲדַיִן לֹא הִקְנָה לוֹ. וְהוּא הַדִּין לְאוֹמֵר לוֹ: מְשֹׁךְ חֵפֶץ זֶה לִקְנוֹתוֹ. אֶלָּא צָרִיךְ לוֹמַר: מְשֹׁךְ וּקְנֵי, אוֹ: חֲזֵק וּקְנֵי (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם).
ז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: מְשֹׁךְ פָּרָה זוֹ וְלֹא תִקְנֶה אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּמָשַׁךְ, לֹא קָנָה. וְאִם אָמַר לֵהּ: קְנֵה מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר ל' יוֹם, קָנָה, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה עוֹמֶדֶת בָּאֲגַם בְּיוֹם ל', שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁהִקְנָה אוֹתָהּ מֵעַתָּה עַל תְּנַאי, נַעֲשָׂה הַתְּנַאי נִתְקַיֵּם הַקִּנְיָן. וְכָל הָאוֹמֵר: עַל מְנַת, כְּאוֹמֵר: מֵעַכְשָׁיו, דָּמֵי:
א סָעִיף ד משכוכית היא הבהמה כו' פסק כרבי יעקב ולאפוקי מאן דמפרש אזוג ומהרש"ל ביש"ש פסק דהכל תלי במנהג:
ב סָעִיף ו וה"ה לאומר לו כו' ע"ל סי' רס"ו:
ג סָעִיף ז ומשך לא קנה ה"ט דבעת שיחול הקנין כבר הדר' סודריה למאריה עכ"ל סמ"ע כלו' כלתה המשיכה:
ד סָעִיף ז ואפי' היתה עומדת באגם פי' וכ"ש כשעומדת ברשות הלוקח או ברשות שניהם ומ"מ בעינן שיעמוד באגם ולא בר"ה כו' עכ"ל סמ"ע וזה אינו כדאיתא בפוסקים ולעיל ס"ס קצ"א וסי' קצ"ה סס"ה א"ו כמ"ש ה"ה דאגם ל"ד וה"ה לר"ה אלא אורחא דמלתא נקט ומה שתמה הב"י עליו לק"מ כדאי' בר"ן פ' הכותב ע"ש ודוק וכן הוא בר' ירוחם כמ"ש ה' המגיד ומה שתמה הב"י על ר"י לא דק ע"ש בר"י ודוק וע"ל סי' ר"י בסמ"ע ס"ק ב' ראיה לדברי:
א סָעִיף א אינה נקנית במסירה כ"כ הב"י שהוא דעת התו' והרא"ש ורוב הפוסקים ושהטור טעה ובדרישה ובהגד"מ כתבתי מה שנ"ל מוכרח מדעת התוס' והרא"ש ורוב הפוסקים כדעת הטור שגם מסירה קונה בכה"ג אם היא עומדת בר"ה או בחצר שאינה של שניהם דהן מקומות שאין קונין שם במשיכה מ"ה לא הטריחוהו חז"ל למושכה מר"ה לרשותו או לסימטא אלא די במסירה ומיהו דוקא בבהמה ס"ל דמהני מסירה דומיא דספינ' דמסיר' דידהו הוי כמו משיכ' דבניענוע כל דהו הולכת הספינ' מעצמה וכיון דשם משיכה עליו אע"פ דבשאר דברים בעינן שימשוך מר"ה לרשותו או לסימט' בהני שבמשיכתן לרשותו יש טורח הקילו בו לו' שסגי במסירה כזה ששם משיכה עליה משא"כ בשאר מטלטלין אפי' כשהן בר"ה וכמ"ש הטור בשם ר"י ורא"ש בסי' קצ"ח סי"ב ע"ש ובדרישה בסמוך ס"ז:
ב סָעִיף א וי"א אף בדקה בטור מוכח דס"ל דמסיר' קונה בבהמה דקה שהרי בר"ס זה כ' ז"ל בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה כו' ועלה מסיק וכ' בס"ז ז"ל ומסירה ג"כ קונה בבהמה ומדסתם משמע דקאי גם אבהמה דקה שהתחיל בה וכן מוכח מדכ' לשון ג"כ ועוד דבסי' קצ"ח סי"ד כתב הטור בשם ר"י והרא"ש ז"ל דלא מקנה במסירה אלא ספינ' וב"ח כו' הרי דכ' סתם ב"ח וגם הטעם דכ' שם משום דגם משיכתו הוא בכל דהוא וכנ"ל וזה שייך ג"כ בבהמה דקה:
ג סָעִיף ב הגבהה קונה בכ"מ הטעם משום דאף אם הוא בר"ה או ברשות המוכר מ"מ במה שמגביהו בידו מביאו אותו לרשותו דכל מה שהוא ביד האדם הרי הוא כאלו מונח בביתו:
ד סָעִיף ב ולא בחצר שאינה של שניהם. פי' והכניסה ומושכה שלא ברשות בעל החצר אבל כשנותן רשות לזה הרי הוא כחצר של שניהן או כחצר של זה שהרש' לו וכמ"ש מור"ם בסי' קצ"ח ס"ט ע"ש:
ה סָעִיף ג או שרכב עליה זהו דעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דרכיב' לחוד קנה ולא כהרא"ש והטור דס"ל דלא קנה ברכיבה עד שימשכנ' ברגליו ע' בטור בס"ה:
ו סָעִיף ג או שהנהיגה בקול כו' מדסתם המחבר ומור"ם כאן משמע דס"ל דמשיכה והנהג' קונין בכל הבהמות וכ"כ הב"י בפני' דהלכ' הוא כהרי"ף והרמ"ה דס"ל הכי ולא כדע' הרא"ש והטור דבסי' זה דכתבו בחמור וגמל דאיכא חד מינייהו דלא קנה ודעת הרמב"ם כתבו המחבר לקמן בסי' רע"א דס"ל ג"כ דקונין בכל הבהמות בין במכר ומתנה בין בהפקר אלא שכ' דהיינו דוק' בא' שבא לקנות בהן אבל כששני' באים כא' לקנות הגמל וא' משכה וא' הנהיגה שבזה הנהגה במקום משיכה לאו כלום הוא ע"ש בסמ"ע:
ז סָעִיף ג ורצתה בפניו נראה דאהכיש' במקל קאי דאלו להנהיג' בקול א"צ לרצת' בפניו כיון שהנהיג' לכן הי' נראה להפך להעמיד ההגה"ה דהנהיגה בקול רם אחר רצת' בפניו:
ח סָעִיף ג וע"ל סי' רע"א מדיני' אלו ר"ל דשם בש"ע בסי' רע"א כ' מדין קנייה וכנ"ל אבל לא כ' בזה דבעינן שיאמר לו וע"ל סי' קצ"ב ס"ב שם כ' מזה לענין חזקת קרקעות ע"ש:
ט סָעִיף ד ואם משך העדר אפי' שלא בפניו פי' ואם משך הנשאר שלא בפניו ובלא כוון קנה אבל משיכה עכ"פ בעי גם בשאר העדר ולא סגי במסירה המשכוכית לחוד ועפ"ר:
י סָעִיף ד מכר לו ספר א' כו'. ז"ל הג"מ ראובן שמכר ספר א' חלוק לשנים ומסר לו חצי הא' והלך שמעון והגביה חצי השני שלא בפני ראובן לא קני חצי השנייה ול"ד למשכוכית דבחציו של ספר אין רגילין להחזיק בחציו השנייה עכ"ל:
יא סָעִיף ד ה"ג לא מסר לו המשכוכית ומכר לו (רק) י' בהמות וה"פ דמתחל' כ' דאם מכר לו י' בהמות בלא משכוכית אז יש חילוק בקניני המכירה דאם הקנה לו במשיכה אז לא קנה כל הי' בהמות אף שנתן לו דמי כולן דמעות אינן קונות מטלטלים וב"ח ולא קנה אלא אותן שמשך ואם הקנה לו במסירה כו':
יב סָעִיף ה ואמר קנה כדרך שבני אדם כו'. עד"ר שם כתבתי דעת רי"ו דס"ל דלא בעינן שיאמר כן בפירוש אלא סתמא נמי ה"ל כא"ל הכי ושכן נראה מוכח מלשון הטור ע"ש:
יג סָעִיף ה אם משך או הגביה קנה פי' הגביה בכ"מ שהוא אבל משיכה צריך שתהי' במקום שנוהג והיינו דוקא בסימטא או בחצר של שניהם וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ז ס"ב ועפ"ר ואף שכתב הטור משכה או הנהיגה או הגביה בכ"מ קנאה כתבתי והוכחתי בפרישה דהאי בכ"מ אהגבהה לחוד קאי ע"ש:
יד סָעִיף ה ואם בעיר ברה"ר צ"ע דלדברי מור"ם דהגיה בדברי המחבר שהוא כדברי הרמב"ם בר"ה כאלו פירש דברי המחבר כן א"כ יהיו דברי המחבר סותרין זא"ז דכאן ברישא כ' דאפי' בר"ה לא קנה לפי שאין דרך כו' אם לא אדם חשוב או אשה או מזולזל וכדמסיק ואח"כ בסיפא כ' או שהיו בר"ה דמשמע דבר"ה בכל אדם קונה ומטעם דמסיק דרבים דוחקים ועוברים שם בינו ובין הבהמה וישמט הבהמה מידו בדרך הליכתו ועבד"ר דכתבתי דנ"ל דלהרא"ש והטור הי' גירסא אחרת בגמ' מאש' הי' בפני רש"י והרמב"ם והמחבר העתיק לשון הרמב"ם וע"פ גרסתו ומור"ם הגיה והוסיף בדברי המחבר מ"ש הטור לפי גרסתו והן שני הפכי' בנושא א' ומ"מ אפשר ליישב בדוחק ולומר דס"ל למור"ם דאף דהיה להטור גירסא אחרת מ"מ אינו חולק עם הרמב"ם בדינא ומודה להרמב"ם דבר"ה גמור דבקעי בה רבים ודוחקים שם זא"ז דקונה בר"ה ברכיבה ושהטו' מיירי בר"ה דלא שכיחי בי' עוברי' ושבים כולי האי דשם אין דוחקים ולא שייך טעם יפסיקו עוברים ושבים בינו לבהמתו ומ"מ איכא בושה לבינונים שמביישין לרכוב כיון דעכ"פ רבי' נמצאים שם ועפ"ז י"ל דלא סתרי זא"ז דמ"ש מור"ם ברישא בעיר בר"ה מיירי בר"ה דלא שכיח ביה טובא כולי האי ובסיפא מיירי במקום דשכיח ביה טובא וכן נראה שהיה דעת הע"ש "דכתב ברישא כאשר הגיה מור"ם רק בסיפא הוסיף תיבה אחת וכתב ז"ל וכן אפי' אדם בינוני שהי' בר"ה במקום שרבים דוחקים כו' הרי לפנינו דהוסיף תיבת במקום ללמדנו שברשות הרבים עצמו יש הפרש בין מקום למקום אבל זה דוחק דא"כ לא ה"ל למור"ם לסתום ולכתוב ברישא ר"ה סתם וגם הטור ה"ל לחלק בין ר"ה לר"ה וצ"ע:
טו סָעִיף ו וה"ה לאומר לו משוך חפץ כו' מדכ' המחבר לשון וה"ה משמע דס"ל דחד טעם לשניהם דגם מלשון משוך לקנותו להבא משמע וכ"כ המ"מ בהדיא בפ"ב דמכירה והביאו הב"י אבל הטור לא כ' בלשון וה"ה אלא בלשון וגדולה מזו וכ' טעם אחר ז"ל משום דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך וכתבתי בפרישה דהטור ס"ל דמשוך לקנותו אינו משמע להבא ע"ש ולא כע"ש דכ' כל' המחבר בל' וה"ה וכ' טעם של הטור בצדו דמשמע אני איני מקנה לך כו' ע"ש דערבב הדברים ולא דק:
טז סָעִיף ז ומשך לא קנה ה"ט דבעת שיחול הקנין כבר הדרא סודרא למאריה וכמ"ש הטור בס"ס קצ"ה והמחבר שם ס"ה ע"ש:
יז סָעִיף ז ואפי' היתה עומדת באגם פי' וכ"ש כשעומדת ברשות הלוקח או ברשות שניהן ומ"מ בעינן שיעמוד באגם ולא בר"ה וכ"ש ברשות מוכר דא"כ לא סגי ליה במעכשיו אלא הוה צריכין שיתנה בע"מ וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס קצ"ה ועד"ר ופרישה שם וכאן:
א סָעִיף ב הגבהה קונ' בכ"מ. כ' בסמ"ע הטעם משום דאף אם הוא ברה"ר או ברשות המוכר מ"מ במה שמגבי' בידו מביא אותו לרשותו דכל מה שהוא ביד האדם הרי הוא כאלו מונח בביתו עכ"ל: ונראה דאפי' היכא דאינו מגביה בידו ממש אלא מוגבה מכחו דהיינו כשהוגב' מכחו דרך עלי' נמי חשיב הגבהה אפילו אינו בידו כלל וכמ"ש תוס' פ' הגוזל (בבא קמא דף צח) ואע"ג דהגבהה מכחו הי' ברה"ר ומשום דלא בעי סימט' אלא משיכה אבל הגבהה קונ' בכ"מ אפי' ברשות מוכר וברה"ר ואין לחלק בין הגבהה בידו ממש או מוגבר מכחו וז"ב ועמ"ש בסי' רע"ג סק"ד:
ב סָעִיף ה ברה"ר שהרבים דוחקים שם ויש לדקדק כיון דרכוב דקונה הוא מטעם משיכה במאי דאזל' מחמתי' ואין משיכה ברה"ר אלא בסימטא:
ג סָעִיף ז לאחר שלשים יום עיין ר"ן פ' הכותב שהעלה במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים אם עומדת באגם בסוף שלשים קונה לו משיכה למפרע אפילו לא אמר מעכשיו ע"ש וקשה מהא דאמרי' ר"פ המפקיד נעשה כאומר לו הרי פרתי קנוי לך מעכשיו לכשתגנוב ותרצה ותשלימני ולחד לישנא נעשה כאומר לו פרתי קנוי' לך סמוך לגניבה ואמרי' מאי בינייהו א"ב דקיימ' באגם ע"ש ולפי דברי הר"ן א"כ להך לישנא נמי דנעשה כאומר קנוי סמוך לגניבה נמי מהני עומדת באגם: ונראה לפמ"ש בשטה מקובצת שם ר"פ המפקיד וז"ל דקיימא באגם הקשו בתוס' תימ' דנעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה וחשלימני הרי פרתי קנוי לך מעכשיו וסמוך לגניבה דהשתא קנוי אפי' עומדת באגם וכו' יש לו' דלא מצי לאוקמי הכי דא"כ המשיכ' אינ' נגמרת עד סמוך לגניבה והקנין לא יגמור עד סמוך לגניבה וא"כ כל ימי היותה אצלו עד שעת הגניבה צריך שתהי' במקום שהמשיכה והקנין מהני דהיינו בסימט' ואי אפשר באותן הימים שלא תלך לרשות הרבים הלכך לא קני עכ"ל וא"כ ה"ה לפמ"ש הר"ן דקונה במשיכה דקמא היכא דעומדת באגם אבל צריך שלא תצא הפרה מרשות סימט' כל אותן הימים דהא טעמא דבעי אגם ול"מ עומדת ברה"ר הוא מטעמא שכ' שם הר"ן כיון דאפי' ממון שלו יוצא מרשותו ל"מ ע"ש ואי אפשר שלא תצא מרשות הנפקד לרשות הרבים וכלת' משיכה אבל למ"ד נעשה כאומר משעת משיכה א"כ כבר קנאה משעת מכירה לגמרי ואפי' תצא לרה"ר כבר קנה. ובזה יתיישב לשון הר"ן דנראה תמוה וז"ל וכן נמי הא דרב נחמן אי במעכשיו הוא אגם דנקט לאו דוקא דמ"ש אגם אפי' עומד ברה"ר ממש או אפי' ברשות נותן נמי קנה וכדמוכח ר"פ המפקיד (בבא מציעא דף ל"ז) עכ"ל והוא תמוה דהא לא הוזכר ר"פ המפקיד אלא עומדת באגם וברה"ר לא הוזכר וא"כ איך מוכח שם דבמעכשיו אפי' ברה"ר קנה ולפמ"ש ניחא כיון שא"א שלא תצא הפרה באותן הימים לרה"ר א"כ מוכח דלמ"ד מעכשיו מהני אפי' תהי' הבהמה אח"כ ברה"ר וה"ה לרשות נותן ואכתי צ"ע אמנם בתוס' יבמות (דף צ"ג) ד"ה קנוי לך מעכשיו ע"ש שכתבו דלר' יוחנן דס"ל מעכשיו ולאחר שלשים יום שיור' הוי ומהני עומדת באגם לגמר הקנין דאפי' יצאה מן האגם תוך שלשים או אפי' היתה בתוך הימים ברשות נותן כל שעמד' בגמר הקנין באגם קני לה ע"ש ומה"ט לא תירצו בתוס' ר"פ במה שהקשו דנימא דנעשה כאומר מעכשיו וסמוך לגניבה יוגמר ע"ש ולא תירצו כדברי השטה דאי אפשר שלא תצא לרה"ר באותן הימים משום דכה"ג נמי קני כל שעומדת באגם בגמר הקנין. ומאי דקשי' לן בדברי הר"ן נראה לפמ"ש בשטה שם דלהך לישנא דאמרו נעשה כאומר לו סמוך לגגיבה לאו כאומר לו בשעת משיכה הרי פרתי קנוי לך סמוך לגניבה אלא דהך נעשה באומר הוא סמוך לגניבה נעשה כאומר הרי פרתי קנוי' לך לכשתרצה ותשלימני וע"ש וזה דלא כשטת דש"י דמפרש גם להך לישנא נעשה כאומר משעת משיכה ע"ש וכיון דהך נעשה כאומר הוא סמוך לגניבה ובשעה זו עומדת באגם א"כ ליכא משיכה כלל ועמ"ש בסוף סי' ס"א להכריח כדברי השטה דהך נעשה כאומר הוא ממש סמוך לגניבה:
ד סָעִיף ז עומדת באגם ז"ל הסמ"ע וכ"ש ברשות לוקח או ברשות שניהן אבל ברה"ר לא וכ"כ ברשות מוכר דל"מ עכ"ל. ובש"ך כ' עלה ז"ל וזה אינו כדאי' בפוסקים ולעיל סי' קצ"א אלא ודאי כמ"ש הרב המגיד דאגם לאו דוקא וה"ה לרה"ר אלא אורחא דמלתא נקט ומה שתמה הב"י עליו לא קשה מידי כדאי' בר"ן בר"פ הכותב ע"ש ודוק וע"ל סי' ר"י בסמ"ע סק"ב ראי' לדברי עכ"ל. והנה בר"ן שם פ' הכותב מבואר דס"ל דאגם דוקא ע"ש ז"ל וכן הא דאמר רב נחמן אי במעכשיו הוא אגם דנקט לאו דוקא דמ"ש אגם אפי' ברה"ר כו' וא"כ היכי משמע בסוגיין דדוקא באגם הוא דאמר הכי אבל לא ברה"ר עכ"ל והיינו משום דפליגי שם בצדי רה"ר כאגם דמי א"כ מוכח להדיא דאגם דוקא ולזה העלה בר"ן דרב נחמן מיירי בלא מעכשיו וקני בעומדת באגם ע"י משיכה דמעיקרא אבל הרמב"ם דס"ל דהיכא דלא אמר מעכשיו לא קני במשיכה דמעיקרא אפי' בעומדת באגם וע"כ מיירי ר"ן במעכשיו וא"כ אגם דקאמר היינו משום דס"ל כר' יוחנן דאמר שיורא ואין הקנין נגמר אלא לאחר שלשים ומש"ה צריך אגם בגמר קנין. ומ"ש הש"ך דאגם לאו דוקא אינו נראה דהא מוכח בש"ס להדיא דאגם דוקא מדפליגי בצדי רה"ר כאגם וכמ"ש ומ"ש הש"ך דבסמ"ע סי' ר"י סק"ב מוכח כדבריו אדרבה שם מבואר להדיא דהיינו דוקא שהוא ברשות זוכה בשע' שנולד העובר או עמד באגם או קרקע והשטר קיים ביד הזוכה עכ"ל אבל רה"ר לא הזכיר כלל אלא אגם ע"ש. וגם בטור סי' ר"י ז"ל אבל ר"ח אמר לכשיולד קנה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ומיירי נמי כשלא הקנה בקנין סודר דא"כ לכשיולד הדרא סודר למארי' וגם לא בחזק' אלא במשיכ' וישנו ברשות הזוכ' כשנולד העובר או עמד באגם כו' ומבואר דאגם דוקא: אמנם קשי' בדברי הרא"ש והטור שכתבו גבי עובר דאם הוא ברשות הזוכה או באגם דמהני דהא משוך פרה ולא תקנ' אלא לאחר שלשים בעינן רשות זוכה ואגם לא מהני אלא באומר מעכשיו שיתחיל הקנין מעכשיו ויוגמר לאחר שלשים דהוי שיורא אבל עובר דהוי לדבר שלא בא לעולם ולא מהני אלא לכשיולד והרי הוא כאומר לא תקנה אלא לאחר שלשים וכבר הקש' דבר זה במשנה למלך. ונרא' דהתם גבי עובר נמי מהני מעכשיו והקנין חל אחר שיולד ואע"ג דהשת' אינו בר קנין אלא לכשיולד כיון דקי"ל בדבר שלא בא לעולם לא מהני אפי' באומר לכשיהי' בעולם וא"כ הא דמהני בעובר לכשיולד היינו מטעמא שכ' הרשב"ם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) גבי עובר חשיב ליה כישנו בעולם אלא שצריך לתקן לשונו ולומר לכשתלד דאז ראוי לקנות לגמרי ע"ש וא"כ מוכח דעובר נמי חשיב קצת בר קנין מעכשיו אלא שאינו קנין שלם עד שיולד דאם לא הי' בו שום צד קנין כלל מעכשיו א"כ מי איכא מידי דהשת' לא קני ולאחר זמן קני וכראי' פ' אע"פ (כתובות דף נ"ט ע"ש) וכיון דהוא קצת בר קנין א"כ שפיר מהני בי' מעכשיו שיתחיל קצת מהקנין מהיום ויוגמר לכשיולד לכשהי' ברשות זוכה או באגם וזה נכון ודו"ק ובמשנה למלך פ"ה מעבדים הקשה במ"ש הרמב"ם פ"ב ממכירה באומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ולאחר שלשים כו' דאמאי לא אמרינן גופא מהיום ופירי לאחר שלשים יום דומיא דכותב נכסיו לבנו דכותב מהיום ולאחר מיתה דהוי גופה מהיום ופירי לאחר מיתה ע"ש בשם ה"ר יחיאל באסאן וכבר הקשו קושי' זו בתו' יבמות (דף צ"ג) ותירצו במהיום ולאחר מיתה משמע טפי לקנות גוף מהיום כיון דאמר לאחר מיתה להבריח נכסים משאר יורשין קאי אתי ומקני ליה גוף מהיום ע"ש ותמיהני שיהי' נעלם זה מעיניהם:
א סָעִיף ג או שרכב עליה כולן תמהו על הרמב"ם שפסק דרכוב לחודי' קנה כיון דר"י אליבא דשמואל מסיק דרכוב לחודי' לא קנה וכל מה דאקשי' לי' שני' לי ולפעד"נ דהרמב"ם אזיל בשיטת הריצב"א שהביא הש"מ דלא אמר בש"ס דרכוב לא קנה רק ברוכב עליה והבהמה עומדת במקומה אבל כשהולכת ודאי קנה דהוי משיכה ע"ש והא דמיבעיא ליה התם ברכוב במקום מנהיג הוא מטעם כיון דרואין שהבהמה הולכת יש ספק דילמא אחד מהן מבטל כח חבירו שלא תלך רק מחמתו ולא מחמת השני ובחידושי לסוגיא זו הארכתי בישוב סוגית הש"ס ע"ש וע"ש עוד שכתבתי דאפי' למאן דס"ל לקמן בסי' ר' סעיף א' דד' אמות קונין אף במו"מ מ"מ כיון דרכב עליה גלי דעתיה דברכיבה ניחא ליה דנקנה ולא בד"א דאפי' למאן דחולק בסי' רס"ח וס"ל דבנפל ל"א גלי דעתיה היינו דוקא בנפילה דלאו קנין הוא כלל אבל למ"ד דרכוב קנה כיון שהתחיל לעשות קנין דאורייתא מבטל הקנין דרבנן דהא אפילו בקניינים דאורייתא כשהתחיל לעשות קנין המעולה אמרינן דגלי דעתי' שלא יקנה בקנין הגרוע כמו במוסירה ומשיכה בסי' קצ"ח סעיף י"ב ע"ש ומכ"ש קנין דרבנן נגד קנין דאורייתא ולכך בעי התם הש"ס ברכוב במקום מנהיג ול"א דמי שבא קודם לתוך ד' אמות קנהו אבל למאן דס"ל דרכוב לא קנה כלל ל"א גלי דעתיה כמו בנפילה וממילא קונה רכוב מכח הד"א למאן דס"ל דאף במקח וממכר קונה ד' אמות וע"ע לקמן ס"ה בדין רכוב:
ב סָעִיף ה שהיה בר"ה עסמ"ע ס"ק י"ד ובקצה"ח הקשה הא רכיבה הוא מטעם משיכה ומשיכה לא מהני בר"ה והוא לכאורה תמוה בעיני כל מעיין ואפשר דס"ל כדעת התוס' ב"מ דף ט' בד"ה ונקנה נמי רכוב במוסירה דמשמע מדבריהם דאי אמרינן רכוב קנה קנה מטעם מוסירה ע"ש ואף שכתבו לעיל בד"ה רכוב עדיף דבעינן ג"כ אזלא מעט מחמתי' ע"ש וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דמצרפין קנין מוסירה לקנין דאזלא מחמתי' ובצירוף שניהם קונה וכ"כ הש"מ רק שכתב דבמציאה אין מצרפין משום דל"ש מוסירה כלל במציאה דמאן מסר ליה אבל במו"מ דשייך מוסירה מצרפין וכיון דע"י צירוף של משיכה דאזלא מחמתי' וע"י מוסירה נגמר הקנין ומוסירה אינו קונה רק ברה"ר ומשיכה אינו קונה רק בסימטא א"כ אין לחלק ברכיבה בין סימטא לרה"ר כיון דע"י צירוף שניהם באה הקנין לכך אין לחלק בין סימטא לרה"ר: ועוד נראה דמיירי הכא ברכב עליה מרה"ר לסימטא דאז א"צ להוליכה לסימטא רק כל שהוא כמבואר בסי' קצ"ח סעיף י"ד מטעם כיון דעכ"פ משכה כולו משום הכי קנה משא"כ ברה"ר שאין רבים דוחקים שם לא קנה והטעם דכיון שמצרפין להקנין שעשה בסימטא מה שרכב עליה ברה"ר שהוא לא כדרך ב"א מש"ה לא קנה אבל אם רכב עליה מר"ה לסימטא ועשה שם משיכה גמורה דהיינו שבא עם כל הבהמה לתוך הסימטא נראה דקנה אפי' ברה"ר שאין רבים דוחקים כיון שעכ"פ עשה קנין גמור כדרך ב"א מה שרכב עליה בסימטא מה בכך שעשה מתחלה שלא כדרך בני אדם:
ג סָעִיף ו משוך ותקנה. עיין בהשגת הראב"ד שהקשה ע"ז דהא מצינו לשון זה הרבה פעמים כגון אחת מכם תתקדש לי וכן עקוץ תאנה ותקנה לך גנבותי וכו' ע"ש ולפענ"ד לק"מ דבשלמא בקנין כסף כגון בקידושין או במכירה בקנין כסף אפי' אם דעתו שיקנה אחר נתינת הכסף קנה דהא אפי' באומר קנה אחר ל' קנה דהני זוזי לאו למלוה דמי משא"כ במשיכה דאינו מועיל שיקנה אח"כ דכלתה משיכתו:
ד סָעִיף ז ומשך לא קנה. מדברי המחבר משמע דאפי' עומדת בביתו בסוף ל' לא קנה כדעת הרמב"ם וכן משמע בב"י בטור ולכאורה קשה דבב"מ בריש המפקיד עביד נ"מ בין לישנא דאמר לכשתגנוב ותשלימני תהי' פרתי קנוי' לך מעכשיו ובין לישנא דאמר סמוך לגניבותה קנוי לך קאמר נ"מ דקיימא באגם משמע דבעומדת בחצירו אפי' בלא מעכשיו קונה דאלת"ה לא משכח' אופן שיקנה אמנם אחר העיון ל"ק כלל דבכאן לא מצי למיקני מטעם חצר כיון דאמר משוך וקנה הרי גילה דעתו שא"ר להקנות רק במשיכה וכמבואר לעיל סעיף א' בהג"ה משא"כ בהמפקיד דלא אמר מידי רק דאיכא אומדנא ודאי דרוצה להקנות בכל מה שיוכל באיזה קנין שירצה מש"ה קונה מטעם חצר אמנם הר"ן יש לו דרך אחרת בזה בכתובות פ' הכותב דאפי' עומדת באגם קנה ולכאור' קשה עליו ג"כ מש"ס זו דמשם מוכח דבלא מעכשיו לא קנה בעומדת באגם ונראה ליישב דברי הר"ן דהנה יש לעיין בהא דאמר שם נעשה כאומר לו לכשתגנוב ותשלימני תהיה פרתי קנוי' לך הא בעינן בקנין דעת מקנהו ודעת קונה וכאן במפקיד ודאי דלא היה דעתם לכך לשם קנין וע"כ צ"ל הטעם מדעת דלא משום דכ' הש"ך בסי' שנ"ח סק"א דאי איכא אומדנא קנה אע"ג דלא הוי ידע המקנה ול"ד ליאוש שלא קנה כיון דהוא בע"כ משא"כ במתנה איכא אומדנא דאילו הוי ידע הוי נתן אפי' שלא מדעת קנה ע"ש א"כ ה"נ קים להו לחכמים דאילו הוי ידע שיוגנב וישלם ודאי הוי מקנה ליה מש"ה קנה אפי' שלא מדעת וזהו אמרם נעשה כאומר משום האומדנא אמנם בקנין בעינן דעת מקנה ודעת קונה והאומדנ' נראה דאינו מועיל רק לתקן דעת מקנה אמנם במקום דלא נתכוין הקונה לקנות בהקנין נראה דאפי' איכא אומדנא דמוכח דאילו הוי ידע הוי קונה נראה דלא קנה כל כמה דלא נתכוין לקנות בקנין זה דכל הקנינים בעינן שיהיה כוונה לשם קנין וראיה לזה דהא עודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו לא קנה אף דאיכא אומדנא דמוכח טובא דאילו הוי ידע שהן נכסי הגר ודאי דהוי מתכוין לקנות אפ"ה לא קנה מטעם דקנין בלא כוונה לאו קנין הוא וא"כ קשה בכאן דנהי דאיכא אומדנא מ"מ הא אומדנא לא מהני כל שלא הי' בכוונה לשם קנין דקנין כוונה בעי דמשיכה בלא כוונת קנין לאו כלום הוא ואף דהרשב"א בגיטין ד' ך' כתב דמו"מ דדעת אחרת מקנה אותו מהני בלא כוונה היינו דוקא כשהמקנה נתכוין שיהיה לשם קנין ועמש"ל סי' ר' סעיף ח' והכא לא הי' דעת קונה סמוך לגניבה וע"כ צ"ל דכאן בהמפקיד מטעם חצר קונה דבלשון השני בש"ס לא נקט לשון משוך רק סמוך לגניבה קנויה לך וחצירו קונה שלא מדעתו וכיון דאיכא אומדנא דמוכח שהמפקיד רוצה להקנות קונה הלוקח מטעם חצר וכיון דבעינן חצירו מש"ה לא קנה בעומדת באגם משא"כ במשיכה אדעת קנין קנה אפי' בעומדת באגם דמשיכ' אריכתא היא כמ"ש הר"ן משא"כ בהמפקיד דלא קנה מטעם משיכה כנ"ל רק מטעם חצר בעינן שיהיה עומדת בחצר כנ"ל ועוד נ"ל ליישב לדעת הר"ן דהנה הר"ן כ' בתשובה ס"צ גבי אין מתירין הנדר עד שיכול כ' דוקא נדר שהוא על תנאי דאז מיקרי לא חל הנדר משא"כ בנודר לזמן מתיר אפי' קודם הזמן דזה מיקרא חל הנדר כיון דזמן ממילא קאתי וא"כ ה"נ יש לחלק כך דדוקא במשך לאחר למ"ד כיון דזמן ממילא קאתי מיקרי חל הקנין וא"כ המשיכה היתה בשעת חלות הקנין ונוכל לומר משיכה אריכתא היא משא"כ בהמפקיד דנעשה כאומר לכשתגנוב ותשלימני דעל תנאי היא הרי המשיכה קודם חלות הקנין דלא מהני ולפ"ז י"ל דאף הר"ן מודה להרמב"ם בעל תנאי דאינו מועיל אף כשעומד' בחצירו ומיישב הסוגיא כמו הרמב"ם כמש"ל אמנם עדיין צריך ליישב לדעת הרמב"ם מה שתמה עליו הר"ן דבגט מגורשת אפי' בלא מעכשיו ובקנין לא קנה כ"א כשאמר מעכשיו וכן קשה על הש"ע דגם המחבר פסק באה"ע דמגורשת אפי' בלא מעכשיו וכבר תמה הב"ש שם ע"ש ונראה דהרמב"ם והש"ע מפרשי' כשאמר ה"ז גיטך ולא תתגרשי עד לאחר ל' דהכוונה שמקנה לה הגט מיד רק שמתנה עמה שלא תתגרש עד לאחר ל' דאף שקנתה הגט קודם הגירושין מ"מ מגורשת תדע דבמגרש חוץ מפ' דקנאהו לפסול לכהונה ואפילו הכא מהני כשנוטל הימנה וחוזר ונותן לה ואומר לה הא גיטך ולא הוצרך שתקנה לו האשה הגט וסגי כשנוטל הימנה וכן מוכח ג"כ באה"ע סי' קל"ח סעיף ד' באמר לה זכי בשט"ח דסגי כשנוטל הימנה ומכ"ש הכא שבשעת נתינה הקנה לה הגט מיד רק שהתנה עמה שלא תתגרש עד אחר ל' ודאי דמהני וכיון שקנתה הגט והניחה בסימטא נקנה מקום הסימטא להאשה מטעם שכ' התוס' בקידושין דף ך"ח שמקום הכלי קנוי לבעל הכלי נמצא הגט מונח ברשותה בשעה שנגמר הגירושין משא"כ במשוך פרה ולא תקנה עד אחר ל' שכלתה משיכה ואין לו במה לקנותו אחר ל' לא קנה כיון דקודם ל' הכלי של המוכר וכשהניחן בסימטא נעשה גם הסימטא של המוכר:
ה סָעִיף ז ואפי' היתה עומדת באגם. עסמ"ע ס"ק י"ד עד אלא הוה צריך שיתנה בע"מ וכו' וע' בט"ז שהקשה דהא לא קיי"ל כשמואל ע"ש ומה מאוד תמה אני על הגאונים הנ"ל שלא שמו לבם להא דמבואר בסי' רנ"ז ס"א בהג"ה דמקדיש נכסיו וכו' דא"א לומר גוף מהיום וכו' אלמא דבממון מעכשיו לאו חזרה ולאו תנאה ולאו שיורא הוי אלא אמרינן גוף מהיום ופירי לאחר זמן וכן היא בב"ב בהדיא דאי מעכשיו תנאה או שיורא הוי אף בהקדש קדוש והתו' בקידושין ס"ג בד"ה כגון דכתב לה שכתבו דבעינן ע"מ מעכשיו אזלי לשיטתייהו שכתבו ביבמות צ"ג ד"ה קנויה לך דבמעכשיו ולאחר ל' ל"א גוף מהיום ופירי לאחר זמן אבל מדברי הש"ע מוכח דס"ל דאפי' במעכשיו ולאחר ל' אמרינן גוף מהיום כנ"ל והוא דעת הר"ן כתובות ד' פ"ו ומ"ה פסק שפיר כאן דבמעכשיו לבד קנה כנ"ל ברור וכן הוא דעת הש"ך בס"ק ד' במה שרימז להר"ן פרק הכותב ע"ש: אמנם באמת קשה אהא דסי' רנ"ז שפסק שאינו קדוש דהא אדרבה י"ל דכיון דליכא למימר גופא מהיום נימא דתנאי הוה כמו בגט כיון דלא מ"ל גופא מהיום אמרינן דתנאה או קנה שיורא הוי כמבואר בב"ב דף קל"ו ה"נ נימא כן וראיתי בתשובת הרשב"א סי' תקס"ג שממנו מקור הדין והלשון משובש ע"ש שכתב דאפי' תנאי לא מועיל וכו' ע"ש דקשה מה"ת לא יועיל תנאי ועוד דגם בהפקר כתב הרשב"א כך ובהפקר מבואר בירושלמי דלרבנן דתנא' הוי הפקר ועוד דבירושלמי מבואר דבהקדש הוי הקדש במעכשיו ולאחר ל' ע"ש לכן נראה כנ"ל ברשב"א משא"כ הכא דספק תנאי אינו מועיל מטעם דאוקי ממונ' בחזקת מרי' ודיינין לי' בחזר' וכן מוכח מהירושלמי דבגט קאמר דלרבנן הוי ספק מגורש' משום ספק תנאי ספק חזרה ובגט שיחרור קאמר דלרבנן לא הוי משוחרר וע"כ הוא מטעם זה משום דאוקי ממונא בחזקת מרי' ומוכח מהירושלמי דבספ' שיחרור ל"א דהעבד מוחזק ותפיס בעצמו (וע' ברמב"ם פ"ח מה' עבדים ואין כאן מקומו) וזה הטעם ג"כ בהפקר כמבואר בירושלמי מטעם אוקי ממונא בחזקת מריה ודוקא כשחוזר בו תוך ל' דהא מטעם חזרה אתינן עלה אבל כשלא חזר בו ודאי דהוי הפקר ושיחרור דהא אפי' בלא אמר מעכשיו רק סתם לאחר ל' מהני בשלא חזר בו ומה"ת יגרע כשאמר מעכשיו מכשלא אמר רק סתם לאחר ל' והא דבירושלמי משמע דבהקדש מהני כשאמר מעכשיו ע"ש הוא מטעם שכתב הר"ן בנדרים ד' ל' ע"ש דאיכא פלוגתא בירושלמי במקדיש לאחר ל' אפי' בלא מעכשיו דאיכא מ"ד דא"י לחזור בו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ע"ש בר"ן וכ"ה טעם הירושלמי והרב פוסק כהרשב"א שמביא הר"ן שם דיכול לחזור בו כשלא אמר מעכשיו ע"ש ומש"ה פסק גם במעכשיו כן משום דספק חזרה הוא ואוקי ממונא בחזקת מריה והוי כחזר בו ממה שאמר מעכשיו כשאמר אחר ל' דיכול לחזור בו כנ"ל אמנם במקום דאיכא למימר גופא מהיום ופירי לאחר זמן ודאי דאמרי' כדמוכח כאן ובסי' רנ"ז אמנם זהו דוקא במעכשיו ולאחר ל' אבל במעכשיו אם לא באתי או שאר תנאים ודאי דמעכשיו תנאה הוי ולא אמרי' בי' גופא מהיום ופירי לאחר שיתקיים התנאי וראי' מהא דהלוהו על שדהו בב"מ ד' ס"ח ובכמה דוכתי דמעכשיו דתנאה תנאה הוי ונראה דבמעכשיו דתנאה אפי' בקידושין יכול לגרש קודם קיום התנאי דבמעכשיו דתנא' הוי גילוי מילתא למפרע דדוקא במעכשיו ולאחר ל' כתב הרשב"ם דא"י לגרש קודם הזמן דל"א ביה איגלאי מילתא למפרע רק במעכשיו מתחיל ולאחר ל' נגמר משא"כ במעכשיו דתנאה תדע דבסי' קמ"ג באה"ע מבואר דבמעכשיו יכולה להנשא קודם קיום התנאי בגט אלמא דבמעכשיו דתנאה קיום התנאי הוי גילוי מילתא למפרע. ושפיר כתב הרמ"א בסי' רי"א סעיף ז' דיכול למכור לאחר קודם קיום התנאי וכללא הכי הוא דבאמר מעכשיו אז אם אמר בלשון תנאי מעכשיו תנאה הוי וכשיתקיים איגלאי מילתא למפרע ובמעכשיו ולאחר ל' הוי גוף מהיום ופירי לאחר זמן. ועי' במל"מ פ"ו מה' גירושין:
א סָעִיף ב מקום. הטעם דאף אם הוא בר"ה או ברשות המוכר מ"מ במה שמגביהו בידו מביאו לרשותו דכל מה שהוא ביד האדם הרי הוא כאילו מונח בביתו. סמ"ע:
ב סָעִיף ב שניהם. פי' והכניסה ומושכה שלא ברשות בעל החצר אבל כשנותן רשות לזה ה"ל חצר של שניהם או כחצר של זה שהרשה לו וכמ"ש הרמ"א בסי' קצ"ח ס"ט ע"ש. שם:
ג סָעִיף ג שרכב. זהו דעת הרי"ף והרמב"ם דסבירא להו דרכיב' לחוד קונה ולא כהרא"ש והטור דס"ל דלא קנה ברכיבה עד שימשכנה ברגליו עיין בטור ס"ה. שם:
ד סָעִיף ג שהנהיגה. מדסתם המחבר והרמ"א כאן משמע דס"ל דמשיכה והנהגה קונה בכל הבהמות וכ"כ הב"י בפירוש דהלכה כהרי"ף והרמ"ה דס"ל הכי ולא כדעת הרא"ש והטור דכתבו דבחמור וגמל איכ' חד מינייהו דלא קנה ודעת הרמב"ם כתבו המחבר בסי' רע"א דס"ל ג"כ דקונין בכל הבהמות בין במכר ומתנה בין בהפקר אלא שכתב דהיינו דוקא באחד שבא לקנות בהן אבל ב' שבאים כאחד לקנות הגמל ואחד משכו ואחד הנהיגו בזה הנהגה במקום משיכה לאו כלום היא וע"ש בסמ"ע:
ה סָעִיף ג ורצתה. נראה דאהכישה במקל קאי דאילו במנהיגה בקול א"צ שתרוץ לפניו כיון שהנהיגה לכן הי' נרא' להפך ההג"ה דהנהיגה בקול אחר רצתה לפניו. שם:
ו סָעִיף ג רע"א. דשם כת' מדין קנייה וע"ל סי' קצ"ב ס"ב שם כתב בזה לענין חזקת קרקעות. שם:
ז סָעִיף ד העדר. פסק כרבי יעקב ולאפוקי מאן דמפרש אזוג ומהרש"ל ביש"ש פסק דהכל תלוי במנהג. ש"ך:
ח סָעִיף ה בר"ה. צ"ע דלדברי הרמ"א יהיו דברי המחבר סותרין זא"ז דברישא כ' דאפילו בר"ה לא קנה לפי שאין דרך כו' אם לא אדם חשוב כו' ובסיפא כת' או שהיו בר"ה משמע דבר"ה כל אדם קונה מטעם דרבים דוחקים שם ונ"ל דלהרא"ש והטור הי' גירסא אחרת בש"ס והמחבר העתיק ל' הרמב"ם ע"פ גרסתו והרמ"א הוסיף מ"ש הטור לפי גרסתו והן ב' הפכים בנושא א' ומ"מ אפשר ליישב בדוחק ולו' כו' וצ"ע עכ"ל הסמ"ע (וכתב הט"ז דיפה תמה על הרמ"א אלא שתמוה לי למה לא תמה ג"כ על הג"ה ראשונה או בסימטא הא א"א לקיימו על ל' המחבר דהא להרמב"ם עיקר החילוק שבין אדם חשוב לאחר הוא בסימטא והרמ"א החליט דבסימטא קנה כל אדם עד כאן לשונו:
ט סָעִיף ז לא קנה. ה"ט דבעת שיחול הקנין כבר הדרא סודרא למריה וכמ"ש הט"ו בסי' קצ"ה ס"ה ע"ש סמ"ע:
י סָעִיף ז באגם. עמ"ש הש"ך והט"ז בזה ע"ש:
א סָעִיף א בהמה כו'. בקדושין כ"ה ב' הוא דאמר כו' וכפי' תוס' שם דמ"ש במסירה ר"ל אף במסירה וכ"ש במשיכה וכמ"ש כפ"ה דב"ב ספינה נקנית במסירה ד"ר וחכ"א לא קנה עד שימשכנה ועוד דליכא למ"ד דבהמה לא נקנה במשיכה דמתני' היא בריש ב"מ היה א' רוכב וא' מנהיג ושם בגמ' מנהיג מי איכא מ"ד דלא קנה ור"א דאמר בקדושין במסירה איהו אמר שם מנהיג בעיר קני ומוקי שם במקח וממכר ומאי פריך שמואל והאנן במסירה תנן ובב"מ שם שמעית מיניה דמר שמואל כו' מנהיג לחודיה כו' אנא רכוב כו' ניחזי אנן כו' אלא דפריך דרב אמר דוקא במשיכה: (ליקוט) בהמה כו'. וכ"מ שם ז' ב' ופרתך במשיכה ואם איתא ניתני מסירה שהוא יותר פשוט ואליבא דכ"ע לדבריהם (ע"כ):
ב סָעִיף א וי"א דאף כו'. כסתם מתני' וכחכמים:
ג סָעִיף א וי"א כו'. כרב וכחכמים דברייתא וכפרש"י דמתני' במסי' ולא במשיכה ורב קאמר אף במשיכה. וכמעט כל הפוסקים מסכימים לס' ראשונה: (ליקוט) וי"א כו'. כן פיר"ת דמסירה עדיף ממשיכה שהוא בפני המוכר ומיד ליד ולכן מסירה קונה בר"ה ובחצר שאינה של שניהם וכ"ש בסימטא ובחצר של שניהם ומ"ש כאן בהמה נקנית במשיכה היינו אף במשיכה אבל תוס' ורא"ש חלקו עליו וכ' דמשיכה עדיף וחלקו על כל מ"ש לעיל דא"צ לא בפניו ולא מיד ליד כמש"ל סי' קל"ח ס"ח וגם אינה קונה בסימטא ובחצר של שניהם ועתוס' דקדושין שם וברפ"ה דב"ב והרא"ש ודבריהן ברורין וכמ"ש בסי' קנ"ח שם ושם ולא כ' הרב שם כלום (ע"כ):
ד סָעִיף א בפני המוכר. ע"ל סי' קצ"ח ס"ח:
ה סָעִיף א א"ל לקנות כו'. ב"ב ע"ו ב':
ו סָעִיף א כגון למסירה. כאן סתם כס' ראשונה:
ז סָעִיף א או למעליותא. כמ"ש בקדושין מ"ח הב"ע כגון כו' מ"ס קפידא כו' וקי"ל כת"ק שם דר"ש קאים ליה בשיטה:
ח סָעִיף ג אצ"ל אם כו' מתני' דריש ב"מ א' רכוב וא' מנהיג ועסמ"ע ס"ק ה' ו' ור"ל דסוגיא דגמ' שם לפי מאי דס"ד דרכוב לא קני ועתוס' שם ד"ה א"ה ליערבינהו בו' וע"ל סי' רע"א ס"א דהרמב"ם וש"ע שם פ' כסוגיא דשם אלא שפי' דמ"ש איכא חד צד דוקא בא' מושך וא' מנהיג דבמקום חבירו לא קנה ופ' כא"ד כסוגיתו בכ"מ לפסוק כא"ד דהנהג' בגמל לא קני במקום משיכה אבל שאר חילוקים קנה מ"מ וגם מ"ש הרא"ש דרכוב לא קנה אפי' לחודיה כשמואל כ' בה' כלאים שהרי"ף השמיט להא דשמואל משום הקושיות שהקשו בגמ' ואע"ג דשנינהו שינויי דחיקי נינהו וכ"פ הרמב"ם דלא כשמואל אלא כסתם מתני' היושב בקרון סופג את הארבעים ועבב"י כאן ובי"ד:
ט סָעִיף ג או שהוגבה בקול. כמו קורא לה והיא באה. הרא"ש וראיה דאמרינן בפ' השוכר את הפועלים דמנהיג בקול לוקה ובפ"ק אמרינן דהא בהא תליא ניחזי אנן כו':
י סָעִיף ג והוא שימשוך כו'. ב"ק פ"ה:
יא סָעִיף ד היא הבהמה כו'. ופ' הרמב"ם וטור כר' יעקב כמ"ש הרמב"ם בפי' ל"ב דסוטה דהלכה כר' יעקב בפ"א דעירובין לפי שמילתיה נאמר בגמ' באחרונה ע"ש וכן בירושלמי רפ"ג דב"ב הוא לישנא בתרא ואית דאמרי תיישא רבא:
יב סָעִיף ד מכר לו ספר כו'. ממ"ס דוקא בריש עדרא דוקא הא אחרת לא קנה כולו וז"ש דל"ד כו' כמ"ש רש"י שם:
יג סָעִיף ד לא מסר כו' לא קנה כו'. כנ"ל:
יד סָעִיף ד רק. ט"ס ועסמ"ע:
טו סָעִיף ד אם מסר כו'. כלישנא קמא בקדושין כ"ז ב' ולי' בתרא משום שאמר זו קני אבל סתמא מודי ועתוס' שם ד"ה עשה. ונראה דדוקא כו' ומ"ש מסר לו באפסר אחד אפי' לא אחז אלא בטלפה אי בשערה של אחת מהן כמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל וכ"כ רי"ו שם ודוקא במסירה שהיא אחיזה דוגמת חזקה בעשר שדות כמ"ש בגמ' שם אבל שאר קניינים לא קנה בא' מהן השאר כמ"ש שם ויפה כח חזקה כו' וה"ה למטלטלין במשיכה:
טז סָעִיף ה אם משך או הגביה. שם מנהיג בעיר קנה וכ"ש להגבהה:
יז סָעִיף ה בסימטא כו' בעיר בר"ה כו'. הגיה כגי' הרא"ש והטור וכמ"ש בבד"ה דגי' הרא"ש בגמ' ואי רה"ר הוא אי אדם חשוב הוא כו' אבל הש"ע כ' כלשון הרמב"ם וכגירסתינו ואי רה"ר הוא קנה ואי כו':
יח סָעִיף ו וה"ה כו'. הוא לשון הגמ' שם: (ליקוט) האומר כו'. אבל לפרש"י שם דוקא בלקנותו והרא"ש כ' אפי' בלקנותו קנה ודוקא במשוך בהמה או קופה לקנות כלים ע"ש (ע"כ):
יט סָעִיף ו אלא צ"ל כו'. שם:
כ סָעִיף ז שזה כמי כו'. כאן מ' דבקנין דכ"ע מעכשיו תנאה הוא כמש"ל ס"ס קנ"א:
כא סָעִיף ז וכל. פ"א ופ"ג דקדושין ופ"ז דגטין ושאר מקומות וע"ל סי' קצ"ה ס"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.