א דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת; אֲבָל חֲכָמִים תִּקְּנוּ שֶׁלֹּא יִקָּנוּ הַמִּטַּלְטְלִים אֶלָּא בְּהַגְבָּהָה, אוֹ בִּמְשִׁיכָה, דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַגְבִּיהַּ. וְכֵיוָן שֶׁמָּשַׁךְ אוֹ הִגְבִּיהַּ, קָנָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן הַמָּעוֹת (טוּר). כֵּיצַד, הַמְקַבֵּץ עֵצִים אוֹ פִשְׁתָּן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְעָשָׂה מֵהֶם טָעוּן גָּדוֹל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַגְבִּיהוֹ, אֵינוֹ נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְהַתִּירוֹ וּלְהַגְבִּיהוֹ עֵץ עֵץ. אֲבָל אִם הָיָה טָעוּן שֶׁל אֱגוֹזִים אוֹ שֶׁל פִּלְפְּלִים אוֹ שֶׁל שְׁקֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁאֵין אֶחָד יָכוֹל לְהַגְבִּיהוֹ, הֲרֵי זֶה נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דַּאֲפִלּוּ בְּעֵצִים וּפִּשְׁתָּן נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה, הוֹאִיל וְאִיכָּא טֹרַח לְהַתִּיר וּלְהַגְבִּיהַּ. וע"ל סִימָן ר' סָעִיף ז' בְּדִין מְשִׁיכָה וְהַגְבָּהָה (טוּר).
ב הַגְבָּהָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַגְבִּיהַ ג' טְפָחִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּסָגֵי בְּהַגְבָּהַת טֶפַח.
ג מְשִׁיכָה שֶׁאָמְרוּ, צָרִיךְ שֶׁיִּמְשֹׁךְ הַחֵפֶץ כֻּלּוֹ וְיוֹצִיאֶנּוּ מִכָּל הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ.
ד דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּם לְהַגְבִּיהַ, אִי אַגְבְּהִינְהוּ קָנָה.
ה וְלָמָּה תִקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְהוּ מָעוֹת קוֹנוֹת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִתֵּן הַלּוֹקֵחַ דְּמֵי הַחֵפֶץ וְקֹדֶם שֶׁיִּקָּחֶנּוּ יֹאבַד בְּאֹנֶס, כְּגוֹן שֶׁתִּפֹּל דְּלֵקָה וְיִשָּׂרֵף, אוֹ יָבוֹאוּ לִסְטִים וְיִטְּלוּהוּ, וְאִם הָיָה בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ יִתְמַהְמֵהַּ הַמּוֹכֵר וְלֹא יַצִּיל, לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּהוּ חֲכָמִים בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל וְיַצִּיל. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה בֵּיתוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַחֵפֶץ שֶׁנִּמְכַּר, מֻשְׂכָּר לַמּוֹכֵר, הֶעֱמִידוּהוּ עַל דִּין תּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי מָצוּי הוּא אֵצֶל בֵּיתוֹ וְיָכוֹל לְהַצִּיל. וְכֵן הַשּׂוֹכֵר הַמָּקוֹם שֶׁאוֹתָם הַמִּטַּלְטְלִים הַנִּמְכָּרִים מֻנָּחִים בּוֹ בְּאֶחָד מִדַּרְכֵי קְנִיַּת הַשְּׂכִירוּת שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ בְּסִימָן קצ"ה (סָעִיף ט'), קָנָה הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁבּוֹ וְאֵין שׁוּם אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; וְהוּא שֶׁתְּהֵא חָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְדַעַת הַשּׂוֹכֵר, אוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַמָּקוֹם הַהוּא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיוּ הַמִּטַּלְטְלִין בְּמָקוֹם דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לִדְלֵקָה, נִקְנוּ בְּמָעוֹת (הַגָּהוֹת רִאשׁוֹנוֹת דְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַזָּהָב). וְכֵן אִם הִתְנוּ בְּהֶדְיָא דְּמָעוֹת יִקְנוּ, קָנוּ (בֵּית יוֹסֵף).
ו יֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׂכִירוּת מִּטַּלְטְלִים נִקְנֶה בְּכֶסֶף, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ: נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בָּעֲלִיָּה, דְּכֵיוָן שֶׁהַגּוּף שֶׁלּוֹ טָרַח וּמַצִּיל.
ז הַסְפִינָה, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַגְבִּיהַּ וְיֵשׁ בִּמְשִׁיכָתָהּ טֹרַח גָּדוֹל, וְאֵינָהּ נִמְשֶׁכֶת אֶלָּא לְרַבִּים, לֹא הִצְרִיכוּהָ מְשִׁיכָה אֶלָּא נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם אָמַר לוֹ: לֵךְ מְשֹׁךְ וּקְנִי, אֵינוֹ קוֹנֶה הַסְפִינָה עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה כֻּלָּהּ וְיוֹצִיאֶנָּה מִכָּל הַמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה בוֹ, שֶׁהֲרֵי הִקְפִּיד הַמּוֹכֵר שֶׁלֹּא יִקְנֶה זֶה אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.
ח מְסִירָה זוֹ שֶׁאָמְרוּ, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ מִיָּדוֹ לְיַד לוֹקֵחַ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָחַז בָּהּ הַלּוֹקֵחַ בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר אוֹ בְּמִצְוָתוֹ, הָוָה לֵהּ מְסִירָה:
ט מְסִירָה אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְהִכְנִיסָהּ שָׁם שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת בַּעַל הֶחָצֵר. וּמְשִׁיכָה אֵינָהּ קוֹנָה אֶלָּא בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם. וְהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכָל מָקוֹם. הַגָּה: אָמַר לֵהּ הַמּוֹכֵר לִקְנוֹת בִּמְסִירָה אוֹ בִּמְשִׁיכָה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹנִין, לָא מְהַנֵּי וְלֹא קָנָה (רַ"ן פֶּרֶק קַמָּא דְקִדּוּשִׁין).
י לְפִיכָךְ, אִם הָיְתָה הַסְפִינָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְהִקְפִּיד הַמּוֹכֵר וְאָמַר לֵהּ: מְשֹׁךְ וּקְנִי, צָרִיךְ לְמָשְׁכָהּ כֻּלָּהּ וְשֶׁיּוֹצִיאֶנָּה מֵאוֹתוֹ רְשׁוּת שֶׁאֵין מְשִׁיכָה קוֹנָה בּוֹ, וְיַכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּת שֶׁהַמְּשִׁיכָה קוֹנָה בּוֹ.
יא הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, אֵינָהּ נִקְנֵית אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה וְלֹא בִּמְסִירָה.
יב הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא אָמַר לָהֶם הַמּוֹכֵר כְּלוּם, וְהָלַךְ הַלּוֹקֵחַ וּמָשַׁךְ, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשָׁכֶנָּה כְּדִינָהּ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִמְטָא, אַף עַל פִּי שֶׁנִּקְנֵית בִּמְסִירָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְסִירָה אֵינָהּ צְרִיכָה שֶׁיִּמְסֹר לוֹ מִיָּד לְיָד, אֲפִלּוּ הָכִי כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל לִמְשֹׁךְ כְּבָר גִּלָּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקְנוֹת בַּחֲזָקָה זוֹ שֶׁהוּא מַחֲזִיק וְתָפוּס בָּהּ, אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.
יג יֵשׁ אוֹמְרִים דִּסְפִינָה אֵינָהּ נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה אֶלָּא כְּדֶרֶךְ מְשִׁיכָתָהּ, כְּגוֹן שֶׁמֻּנַּחַת בְּמַיִם אוֹ בִּרְקַק מַיִם שֶׁהוּא בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם; אֲבָל אִם הָיְתָה בַּיַּבָּשָׁה, אֵינוֹ קוֹנֶה עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה.
יד דָּבָר הַנִּקְנָה בִּמְשִׁיכָה שֶׁהָיָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וּמְשָׁכוֹ הַלּוֹקֵחַ לִרְשׁוּתוֹ אוֹ לְסִמְטָא, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא מִקְצָתוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, קָנָה, מֵאַחַר שֶׁמְּשָׁכוֹ כֻּלּוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִכָּל הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בוֹ.
טו הַנּוֹתֵן דְּמֵי הַמִּטַּלְטְלִים אוֹ מִקְצָתָן, וְחָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ, וְאָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר: בּוֹא וְטֹל מְעוֹתֶיךָ, הֲרֵי הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ כְּמוֹ פִקָּדוֹן, וְאִם נִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אֲבָל אִם חָזַר בּוֹ הַמּוֹכֵר וְאָמַר לַלּוֹקֵחַ: בֹּא וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ, הֲרֵי הַמָּעוֹת בִּרְשׁוּתוֹ וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, אֲפִלּוּ מֵאֳנָסִים גְּדוֹלִים, עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו "מִי שֶׁפָּרַע" וְיֹאמַר לוֹ אַחַר כָּךְ: בּוֹא וְטֹל אֶת שֶׁלְּךָ, וְאָז אִי אִיתְנַהוּ בְּעַיִן הָנַךְ זוּזֵי מַמָּשׁ דְּיָהִיב לֵהּ לוֹקֵחַ, פָּטוּר; אֲבָל אִם הוֹצִיאָם וְיִחֵד אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם וְקִבֵּל מִי שֶׁפָּרַע, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחָזְרוּ הַלְוָאָה, וְחַיָּב אֲפִלּוּ בָּאֳנָסִים, עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִרְשׁוּת לוֹקֵחַ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ הוֹצִיאָם, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מִי שֶׁפָּרַע וְנוֹתְנָם לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָצָה הַלּוֹקֵחַ לְקַבְּלָם, פָּטוּר:
א סָעִיף א אלא בהגבהה ע"ל סי' קע"ו ס"א:
ב סָעִיף א וי"ח עיין בס' א"א דף צ"ד ע"ב שתמה הבל דכן דרכו של הר"ב לכתוב ויש חולקין אע"פ שהחולק הוא רק א':
ג סָעִיף ב י"א שצריך להגביה כו' בתוס' פ"ק דב"מ דף ט' סוף ע"ב ובהגהות מרד' שם משמע דחשיב הגבהה כשהוגבה מחמתו דרך עליה אפי' לא תפסו בידו וכן דעת הרא"ש שם וכ"כ ר"י נ"י ח"א אבל בתוס' פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ח ע"א) משמע דיש להסתפק בדבר וכ"כ בהגהות אשר"י שם וז"ל ר"י מסתפק אם דוקא אדייה אדוייה כשהשפיל אבל אם הוגבה קצת קנייה דה"ל כמו שקליה בידי' או דלמא אין חילוק מהר"י עכ"ל ומיהו בבעלי חיים כתבו גם התוס' בהגוזל דחשיב הגבה' כגון שהוגבהו העופות ע"י שטרף בקן ומיהו אם יורדים ע"י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא ענייתם דוקא וע"ש ובמע"מ בב"ק כתב דלהרא"ש פשיטא ליה דלא קנייה כשהוגבה בפ"ק דב"מ וכן מסקי התוס' דב"ק ודב"מ עכ"ל המעיין בתו' והרא"ש שם יראה שאינו כן אלא כמ"ש עיין ביש"ש סוף חולין ודבריו צ"ע ועמש"ל סי' רס"ט ס"ה:
ד סָעִיף ה יתמהמה המוכר כו' עיין בסמ"ע ס"ק ז' עד וא"ת השתא ר"ל כשחוזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא ל"ח שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעותיו ע"כ צ"ל דמיירי כשחוזר הלוקח דאז פטור המוכר מאונסי' אף דלא א"ל טול מעותיך דאם א"ל טול אף מגנבה ואבידה פטור וכמ"ש בס"ס זה ודוקא כשחזר המוכר כ' שם דחייב באונסים ודוק עכ"ל הסמ"ע הישני' בסוף הספר בלוח הטעיות:
ה סָעִיף ה לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' עיין בסמ"ע סק"ט עד ולפ"ז ק' על המחבר דלא ה"ל לכתוב האי דינא דסיפא בל' וכן השוכר המקום כו' כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא וכו' עכ"ל אין זה קושיא דה"ק וכן בכה"ג מצינו שאע"פ שלא משך קנה וגם ברמב"ם מוכרח לומר כן דודאי אין כוונתו ברישא כמו שרצה המ"מ לפ' משום חצרו דא"כ ל"ל בש"ס לטעמא דאי נפלה דליקה איהו טרח ומציל תיפוק ליה דחצרו קונה ליה ועוד דא"כ ל"ל נתן מעות אפי' בלא דמים נמי וגם הרמב"ם גופיה כתב ברישא שהרי המקח ברשות הלוקח ומשנתן הדמים נקנה המקח ועוד דכיון שהמוכר שכר המקום הרי הוא כחצרו של מוכר דהא חצרו של שוכר זוכה לשוכר אע"פ שעיק' המקום של משכיר וכן משמע מסמ"ג עשין פ"ב דף קנ"ז ע"א וז"ל לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש שם החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי ברשות הלוקח הוא ואם תפול דליקה טורח ומציל ומשנתן הדמים נקנה המקח וכן השוכר את המקום שאותן המטלטלין הנמכרים מונחים בו קנה כמו ששנינו בפ' הספינה עכ"ל הרי דברישא כתב הטעם משום טרח ומציל ובסיפא כתב הטעם משום שכר המקו' כמו ששנינו בפ' הספינה ובפ' הספינה שנינו להדיא דקנה ומטעם ששכר את מקומו דהוי כרשותו ע"ש וגם המ"מ גופיה חזר בו אח"כ וכ' שלא נתבאר ברמב"ם בפירוש כן ע"ש. עוד שם עד אבל להרא"ש והטור א"צ שיהא משומר אלא לדעת המוכר כו' לא ידענא מאי קשיא ליה בזה דהמחבר ס"ל בהא כהרמב"ם וכדלקמן ר"ס ר' וטפי ה"ל להקשות דלטעם כיון שהוא דר בבית ודאי יציל הפירות אין צריך שיהא משומר כלל אפילו לדעת המוכר לכ"ע כיון דלאו מטעם חצרו אתינן עלה אלא מטעם דטרח ומציל ואולי כוונתו כן ומ"ש אבל להרא"ש והטור כו' מילתא באפי נפשיה היא ודוק עיין בתיו"ט פ' הזהב:
ו סָעִיף ה וכן השוכר המקום כו' וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמש"ל ר"ס ר"ב וכ' הריטב"א רפ"ק דמציעא גבי כי זכה רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה למהוי חצרו לא זכה לו דמכאן נראה דחצר דאין לאדם בו רק דריסת הרגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר שאינה בחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחבירו חצרו לכך דלאו כחצר שאול' היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה לו אלא כשהיא שאולה לו להשתמש בו ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ"ל ונרא' דהוא הדין בשכירו' דינא הכי (עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' י'):
ז סָעִיף ה קנה המטלטלים שבו והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כא' לא וכמש"ל ר"ס ר"ב ע"ש:
ח סָעִיף ה חצר המשתמר לדעת השוכר כו' ולדעת הי"ח לקמן ר"ס ר' ה"נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב"י כאן והוא פשוט ועל כן ק' על הרב שסתם כאן כהמחבר ולקמן סי' ר' הכריע כהיש חולקין וצ"ע:
ט סָעִיף ה המטלטלים במקום כו'. והב"י כ' ריש סי' זה שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ועוד הוסיף בב"ח לכתוב כן וכן נ"ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר:
י סָעִיף ה וכן אם התנו בהדיא כו'. דין זה לא נהירא לי דמה שלמד הב"י כן מלעיל סי' ק"ץ סעיף ח' ל"ד כלל דהתם מדינא כסף או שטר קונה אלא שבמקום שכותבים שטר לאסמכה דעתיה והיכח דסמיך סמיך משא"כ הכא כיון דתיקנו חכמים דמעות אינם קונות לא פלוג וראיה ממאי דק"ל כר' יודא בכתובות פ' אע"פ (כתובות דף נ"ו) דאף בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתקנו חכמים תנאו בטל דחכמי' עשו חיזוק לדבריה' יותר משל תורה וגם מוכח דאפי' ר"מ מודה כאן דע"כ לא יכול להתנות בדבר של ממון אלא היכא דשייך ענין מחילה וכה"ג דהוי כמוחל לו אבל פשיטא שא"י להתנות לעשות קנין מדבר שאינו קנין וכה"ג כתבו התו' שם וז"ל והא דתנן ביש נוחלין האומר פלוני יירש במקו' שיש בת בתו תירש במקו' שיש בן לא אמר כלום שהתנ' ע"מ שכתוב בתורה התם ה"ט דאינו יכול לומר פלוני יירש והוא אינו יורש כו' וע"ש ודוק ותשכח דבנדון זה לכ"ע לא מהני תנא' והיינו שכתבו כל הפוסקי' סתמא דמעות אינן קונות ולא חלקו בכך שוב מצאתי בהריטב"א להדיא כדברי בפ"ק דקידושין שכ' שם אמתניתין דבהמה גסה ניקנית במסירה וז"ל דף ל"ב ע"ב והוי יודע שכל מקום שאמרו חכמים שאין קונין מן הקניני' אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אמר שיקנה באמירה בעלמא ולא אמרו בש"ס ואיפריש פריש אלא בכסף בקרקעו' שדינו לקנות אלא דבמקו' שכותבין את השטר לא סמכא דעתיה ולפיכך אם פי' שיקנה בכסף וסמכה דעתיה בהכי קונ' כדינו אבל כשאמר כו' וע"ש:
יא סָעִיף טו אפי' מאונסין. ע"ל סי' ק"ך ס"ב ובהגה"ה (ובתשובת ר"מ אלשיך סי' י'):
א סָעִיף א דבר תורה מעות קונות רש"י פי' שהוא מדכתיב ונתן הכסף וקם לו והר"ן כ' שם דאין למידין הדיוט מהקדש אלא סברא הוא כיון דרוב הקנינים נעשה בכסף ועפ"ר שכתבתי (והבאתי ראיה ע"ז) דמן התורה כסף קונה ולא משיכה ומסירה ע"ש:
ב סָעִיף א אבל חכמים תקנו כו' בסמוך ס"ה כתב המחב' טעמן בתקנה זו:
ג סָעִיף א שלא יקנו המטלטלים כו'. עפ"ר שם כתבתי שנראה שאעפ"כ שאם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח שהיא מקודשת דלחומרא לא עקרו בתקנתן דברי תורה ע"ש:
ד סָעִיף ב שלשה טפחים כדי שיצא מדין לבוד וי"א בהגבהת טפח כיון דהוא בידו הרי היא כאלו ברשותו.
ה סָעִיף ג צריך שימשוך החפץ כולו כו' פי' משא"כ בבהמה דסגי לה בעקירת יד ורגל אע"ג דלא זז הגוף ממקומו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"ז ס"ג וה"ט דשם בבעלי חיים כיון דהתחילה לעקור ידה ורגלה תזוז שוב מאיליה בכל גופה משא"כ בשאר מטלטלין:
ו סָעִיף ג ויוציאנו מכל המקום שהוא בו פי' אף כשהוא בסימטא מקום שהמשיכה קונה בו צריך למשכה בו מלא אורכו של אותו דבר שקונה ויגיע סופו למקום שהי' ראשו תחלה ואם הוא בר"ה וצריך למשכה משם לסימטא ג"כ כאשר משכה בר"ה מלא ארכ' והביאו משם לסימטא אע"ג דלא משכ' שם בסימטא מלא ארכ' סגי וכמ"ש המחב' בסי"ד ע"ש ועמ"ש עוד מזה בס"ז:
ז סָעִיף ה יתמהמה המוכר ולא יציל וא"ת מה"ט גם בק"ס לא ה"ל לקנות וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות מציל הוא הפירות כי לא ניחא ליה לילך אח"כ עם הלוקח בדינא ודיינא ומזה הטעם נמי בסיטומתא קניא כמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חיטך בעלייה ע"ש וא"ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר להלוקח אחר שנותן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך בעליי' וי"ל דבמעות דאין טירחא בהצלתן ודאי יצילם המוכר מה שאין כן בפירות דיש טירחא בהצלתן והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שלא יקנה עד דאיכא תרוייהו נתינת מעות ומשיכה משום תקנת השוק שיכולין לקנות מהר במשיכה לחוד א"נ משום חשש שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה ועד"ר:
ח סָעִיף ה כדי שישתדל ויציל ואף אם אינו יכול להשתדל ולהציל צריך להחזיר ללוקח מעותיו אף אם לא חזר בו המוכר וכ"כ הרמב"ם והטור כאן בהדיא והמחבר כתבו בסי' ר"ד ס"ב ע"ש:
ט סָעִיף ה לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' עד שהרי מצוי הוא אצלביתו כו' כ"כ גם הטור טעם הדבר ור"ל דאף דאין הלוקח דר בהבית כמו המוכר (ולאפוקי מדעת הרי"ו דכ' דבעינן שידור בו הלוקח) מ"מ כיון דהבית הוא של הלוקח מצוי הוא שם אע"פ ששכרו לאחרים כיון שהוא מצוי שם יציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יהיו גם הפירות ניצולים משא"כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ"מ אינו מנוי אצלן עדיין וגם לאו כ"ע דיני גמירי וסברו שעל המוכר להצילן כיון שהן עדיין בידו וכטעם זה כ' הטור ג"כ בדין השני במוכר שהשכיר ללוקח חדר בביתו והלוקח דר באותו חדר אף שאין הפירות מונחים באותו חדר מ"מ כיון שהוא מצוי באותו הבית שהפירות מונחים שם ודאי יתן דעתו להצילן אבל המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם שכ' דינא דסיפא במשכיר להלוקח אותו חדר שהפירות מונחים שם ומטעם דהרי הן כמונחין בחצר הלוקח ולא בחצר המוכר ולכך מסיק דבעי' שיהא אותו מקום משתמרלדעת הלוקח השוכר או שיהא עומד בצדן דאל"כ אין לו דין חצר שיקנה דבר המונח כו' וכ"כ המ"מ שם אדברי הרמב"ם ולפ"ז ק' על המחבר דלא הל"ל האי דינא דסיפא בל' וכן השוכר המקום כו' כיון דלאו חד טעמא לרישא וסיפא. ועל הרמב"ם גופא לק"מ משמעות דבריו דברישא דמעות קונות ג"כ אינו משום דמצוי הוא אצל ביתו אלא דס"ל דכיון דהבית של הלוקח הוא אע"פ שהשכירו למוכר ושכירות ליומא ממכר הוא מ"מ לענין זה מחשב כשלו שיהי' כחצירו לענין שהוא קונה לו מה שהוא בתוכו וכן פי' המ"מ בהדיא דברי הרמב"ם ע"ש בפ"גדמכירה וכ' שכן הוא משמעות לשונו דהרמב"ם שם שכ' ז"ל לפיכך אם הי' ביתו של לוקח כו' לא תקנו בו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח כו' וכן השוכר כו' ע"ש והמחבר ש"ע אזל לטעמו שכ' שם בכ"מ וגם כאן בב"י דאין נ"ל פי' דברי הרמב"ם כמו שהבינו המ"מ אלא שר"ל שהרי המקח ברשות הלוקח כלו' כיון שהוא מצוי בביתו ודאי יהי' ניצול אגב ביתו וכמ"ש כאן והוא דוחק דלפ"ז לא יהי' טעם דרישא וסיפא שווים ולא ה"ל להרמב"ם לכתבו בל' וכן וכמ"ש. גם בב"י קשה דעל דברי רבינו דכ' בסיפא ג"כ הטעם כיון שהוא דר בבית המוכר ודאי יציל הפירות כתב ב"י שכ"כ הרא"ש והביא עליו דברי המ"מ דכתב דמיירי שאותו מקום משתמר לדעת הלוקח או עומד בצדו וידוע שהמ"מ לא כ"כ אלא לשיטת הרמב"ם שמצריך שיהא אותו החדר שהפירות מונחים שם מושכר להלוקח ומטעם חצירו וכמ"ש אבל להרא"ש והטור א"צ שיהא משומר אלא לדעת המוכר וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר' ע"ש ובע"ש כ' כדברי המחבר וסיים בסוף וכ' ז"ל וכן לוקח השוכר מהמוכר המקום כו' בא' מדרכי הקניות כו' "עד והוא שדר הלוקח באותו בית או שתהא החצר משתמר לדעת השוכר כו' "עד שאם תפול דליקה הוא עצמו טורח להציל פירותיו שבבית המוכר עכ"ל הרי שעירב הדברים התחיל וכ' ששכר אותו מקום בא' מדרכי הקניות כו' דזה צריך דוקא אם ירצה שאותו מקום ששכר יקנה לו המטלטלין וא"כ לא הל"ל מיד אחר זה והוא שדר הלוקח באותו בית אלא הל"ל תחלה והוא שתהא חצר המשתמרת כו' ואח"כ הל"ל או שהוא דר שם ועליו הל"ל שאם תיפול דליקה כו' שהוא שייך למה שהוא דר שם לא למה שהוא משתמר וקנהו בתורת חצר ודו"ק:
י סָעִיף ה דליכא למיחש לדליקה כו'. ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי:
יא סָעִיף ה וכן אם התנו כו'. בין שהתנה הלוקח בין שהתנ' המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע"ד שכ' הטור והמחבר ר"ס ר"ז וע' בד"מ ובהגהותיו כאן:
יב סָעִיף ו דשכירות מטלטלין כו'. דכיון דהגוף שלו פי' אם ראובן השכיר דבר מטלטל לשמעון ושמעון נתן לראובן דמי השכירות ועדיין לא משכו לרשותו אין א' יכול לחזור בהשכירות דלא שייך כאן חשש חכמים שראובן לא יציל הטלטול מהדליקה מפני שיאמר לשמעון עליך להציל שהרי אין לשמעון בו אלא תשמיש מעט זמן מה והגוף נשאר על ראובן:
יג סָעִיף ז ואינה נמשכת אלא לרבים פי' אין יחיד יכול למושכה אלא צריכין רבים כדי למשכה שאז היא נמשכת מכחן של רבים:
יד סָעִיף ז אלא נקנית במסירה פי' כשהוא עומד בר"ה או בחצר שאינו של שניהן:
טו סָעִיף ז ואם אמר לו משוך וקנה כו'. "עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום כו' כבר כתבתי בס"ג דל' זה משמע שימשכנה מלא ארכה. ולמאי דאיירי לפני זה בעומדת בר"ה או בחצר שאינו של שניהן לא סגי במשיכה מלא ארכו בר"ה לחוד אלא בעינן שימשכנה מר"ה לסימט' או לחצר של שניהם ושם לא בעי' דיחזור וימשכנה מלא ארכו וכמ"ש המחבר בסמוך סי"ד והמחבר קיצר כאן וסמך אמ"ש שם לעיל ולא בא אלא ללמדינו דלא מהני לו בכה"ג דקפיד מסירה לחוד אלא בעינן שימשכנו כולה וכדינא דמשיכ':
טז סָעִיף ט והכניס' שם שלא ברשות דאל"כ ה"ל חצר של זה שהרשהו להכניס או של שניהם וכמ"ש בסי' קצ"ז:
יז סָעִיף ט ומשיכה אינה קונה אלא בסימטא כו' אע"פ דאין משיכה בלא מסירה ומסירה קונה בר"ה מ"מ כיון דגלי דעתי' לקנות במשיכה קנה דוקא במשיכה וכמ"ש המחבר בסמוך סי"ב ועפ"ר סי' קצ"ז מ"ש מזה:
יח סָעִיף ט א"ל המוכר לקנות במסיר' כו' הוצרך מור"ם לכתוב זה כי אין זה בכלל מ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ז"ל לפיכך אם היתה הספינה בר"ה כו' דה"א דשאני התם די"ל דדעת המוכר הוה ג"כ שיעשה משיכה במקום דשייך משיכה דהיינו שימשכנה כולה מר"ה לסימטא וק"ל:
יט סָעִיף יג כגון שמונח' במים וברשב"ם משמע דה"ה מסירה בספינה בר"ה ל"מ אא"כ מונחת על המים:
כ סָעִיף יד קנה מאחר שמשכו כולו. פי' וא"צ למשכו בחצר של שניהם או בסימטא כדי כולו דהיינו מראשו לסופו כדין משיכה אם הי' עומד כולה בסימטא אלא כיון דמשכו כולי האי מר"ה לסימטא תו א"צ למשכו בסימטא כדי כולו:
כא סָעִיף טו כמו פקדון פי' כש"ח דפטור מגניבה ואבידה:
א סָעִיף א דבר תורה מעות קונות. כתבו תוס' פ' השוכר (דף מ"ד) דהיכא דליכא כסף ודאי אליב' דכ"ע משיכה קונה דאל"כ מציא' ומתנה במה יקנה מן התור' וע"ש ובשט' מקובצת פ' הזהב כ' בשם הרמב"ן דגם מתנה אינו נקנה אלא בחליפין או בחצירו או באגם ע"ש. ותמיהני דכיון דחצירו אינו אלא מטעם יד או מתורת שליחות וכיון דידו ממש אינו קונה לו למ"ד מעות קונה מאי עדיפ' דחצר וכן למ"ד משום שליחות נמי מודה היכא דלא שייך ביה ידו דלא מהני חצר וכמו שמבואר אצלינו בסי' ר' סק"א ע"ש וצ"ע:
ב סָעִיף ה וכן השוכר מקום. כ' הש"ך ז"ל והיינו דוקא כשהשכיר לו החצר מתחלה ואח"כ הקנה לו המטלטלין אבל שניהן כאחד לא וכמ"ש בסי' ר"ב עכ"ל ודבריו תמוהין דהא אמרינן בהדי' ר"פ הזורק חציר' מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' חצירה וגיטה באין כאחד וכמו בעבד דגיטו וידו באין כאחד ע"ש. ואפשר דגבי גט דחצר דאיתתא מדין יד אתרבי וכדאי' פ"ק דמציעא (דף י"ב) התם דגיטה וידה באין כאחת אבל חצר דגבר' דהוא מתורת שליחו' לא אמרינן חצרו ומתנתו באין כאחד. אמנם בפ"ק דמציע' שם בעובד' דר"ג וזקנים כו' ומקומו מושכר לו ופריך וכי ר"ג וזקנים בצד חצר עומדין כו' אמר רב פפא דעת אחרת מקנה אותו שאני וע"ש ומבואר גם בחצר דשליחות דבאין כאחד וליכא למימר שבתחל' הקנה להם חצר ואח"כ נתן המעשרות דהתם ע"כ בבת אחת מיירי דהקש' שם במרדכי בהאי דמשני דעת אחרת מקנה שאני דהא כיון דס"ל טובת הנאה אינו ממון שם בסוגיא ואינו אלא הפקר א"כ היכי הוי ביה דעת אחרת ומתרץ כיון שהקנ' להם גם כן חצירו חשיבא דעת אחרת מקנה ע"ש ואי נימא דבתחלה הקנה להם חצר א"כ בשעה שנותן המתנות ליכא דעת אחרת מקנה כלל כיון דטובת הנאה אינו ממון וע"כ מיירי בחצר ומתנ' כאחד א"כ מוכח דאפי' בחצר דגברא אמרינן חצירו ומתנתו באין כאחד. אלא דמצאתי בשט' מקובצת כדברי ש"ך ע"ש בהא דתנן מצא בגל ובכותל ישן והקש' דליקני ליה חצירו לבעל הגל דז"ל ובתו' חיצונית תירצו דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאתה המציא' לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצירו ומה"ט ניחא הא דבעי בקידושין אי בעי צבורין ומאי בעי ליקני לי' חצירו אלא ש"מ דלא קני ליה חצירו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלין באין לחצר עכ"ל וזה הוא כדברי הש"ך וכמ"ש בסי' ר"ב כ"כ בהגה' אשר"י גבי מצא בגל שם ואכתי צ"ע:
ג סָעִיף ה וכן אם התנו ובש"ך השיג וכתב דלא מהני תנאה אלא באתר' דכתבי שטרא כיון דמדינ' כסף קונה אלא דלא סמכ' דעתיה עד דליכתוב שטרא וכל שהתנה סמיך דעתיה אבל היכא דאינו קנין היכי מהני תנאה למשוי קנין ע"ש ועיין ב"ח וט"ז ונראין דברי הב"י והרמ"א מהאי דאמרינן ר"פ הלוקח עובר פרתו איתבי' הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בהם ע"א אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואי אמר' מעות קונות משיכה למה לי הבמ"ע שקיבל עליו לדון בדיני ישראל כו' ומבואר דאפי' למ"ד משיכה אינו קונה בעכו"ם אפ"ה אם התנה לדון בדיני ישראל מהני ואינו אלא מצד התנאי וא"כ מוכח דכל מידי דהוי קנין בשום מקום מהני ליה תנאה שיהיה מועיל וה"ה בקנין כסף לדידן כיון דהוי קנין בעכו"ם לדע' כמה פוסקים וכן בקרקעות ודאי כסף קונה מהני תנאה שהיה נקנה בקנינו:
ד סָעִיף טו אפי' מאונסין גדולים. בתוס' ר"פ המפקיד (בבא מציעא דף מ"ג) כתבו דלר' יוחנן דאמר דבר תורה מעו' קונו' א"כ נהי שתקנו חכמים משיכ' משום גזירה דנשרפו חיטך אבל המעות אוקמה אדאוריית' וקנה המוכר המעות אבל לריש לקיש דס"ל דבר תורה משיכה קונה אין המוכר רשאי להשתמש במעות עד שימשוך הלוקח ע"ש ועמ"ש בסי' ס"ו סק"ד:
ה סָעִיף טו בא וטול את שלך נראה הטעם דגבי פקדון אין הנפקד חייב בהשבה לבעלים דאין חייב בהשבה ליד בעלים אלא גזלן כדכתיב והשיב וכן לזה דמלוה להוצאה ניתנה והפרעון מחויב ליתן ליד בעלים אבל שומרין לא מחייבי בהשבה כלל אלא פקדון כל היכא דאיתיה ביד בעלים הוא והמפקיד הוא שהולך לבית שומר לקבל פקדונו מש"ה יכול לומר לו בא וטול את שלך וכן נראה ומ"ש הנימוקי יוסף רפ"ק דב"ק בהא דתני יבי' עדוד' לב"ד ע"ש דהיינו דוקא היכא שמת' בפשיעה צריך להביא עדודה לב"ד אבל אם מתה באונס אומר לו הרי שלך לפניך ע"ש ומכ"ש היכא דפקדון בעינ' דאומר לו הרי שלך לפניך ובא וטול את שלך ועמ"ש בסי' פ"ו סק"ד אבל הלואה דהפרעון אינו דבר שהלוהו דלהוצאה ניתנה מש"ה צריך לפרוע ליד בעלים:
א סָעִיף א ד"ת מעות קונות נראה דמן התורה כיון דאיכא מעות אינו קונה רק במעות אבל במקום דליכא מעות משיכה הוא דבר תורה כגון שמגבהו בחובו או בהפקר דליכא מעות משיכה קונה:
ב סָעִיף א שלא יקנה עסמ"ע סק"ג שאם קידש המוכר אשה בהמעות דמקודשת דלחומרא לא נעקרו כו' לא הוצרך לטעם זה רק למאן דס"ל דאסור למוכר להשתמש במעות אבל למאן דס"ל דמותר להמוכר להשתמש בהמעות מטעם דחז"ל לא עקרו קנין המעות של המוכר כמ"ש התו' ב"מ דף מ"ג ד"ה מאי איריא ודאי דבלא טעם זה קידושיו קידושין ואחר שקיבל מי שפרע ודאי דא"י לקדש בו אשה:
ג סָעִיף ב בהגבהת טפח עסמ"ע ס"ק ד' כיון שהוא בידו הרי הוא כאילו הוא ברשותו דבריו תמוהין מאוד דודאי כשלקחו בידו אפילו ליכא טפח קנה דידו קונה מטעם חצירו כמ"ש התוס' ב"ק כ"ט ד"ה אלא אמר ר"א ע"ש רק דפלוגתייהו הוא באם לא הגביה בידו רק שיגבה מכחו ונראה דאם בולט חוץ לידו שאינה גבוהה מן הקרקע טפח אז הדין כך דאם בולט למעלה נגד אויר ידו קנה מטעם חצר כמו נגד אויר חצירו דלא בעינן מחיצות כשהוא נח כמבואר בגיטין דף ע"ט אבל אם בולט לצד ידו אינו קונה מטעם ידו רק מטעם הגבהה ובעינן שיהיה מוגבה למר ג"ט ולמר טפח וגם בעינן שיהיה על האופן המבואר בסי רס"ט:
ד סָעִיף ה יתמהמה המוכר עסמ"ע ס"ק ז' שהקשה מק"ס ותי' כיון דלא לקח המעות וכו' ובחליפין שוה שזה אף בלא"ה לא שייך הטעם דנשרפו חיטיך כיון דשייך גם כן אצל הלוקח אח"כ מצאתי בשטה מקובצת שכתב כן ובסטומתא ובק"ס נראה כיון דסתם אינו נותן המעות לא פלוג רבנן ואפילו נתן המעות ג"כ קונה ובמעות לחוד אפילו לא נתן רק מקצת מעות דלא שייך לומר נשרפו חיטיך מ"מ לא קנה רק למי שפרע כיון דעקרו קנין מעות לגמרי עקרוהו וראי' מחולין דף פ"ג בנתן דינר על הבהמה דאינו קונה רק בארבעה פרקים ולא בשאר ימות השנה ע"ש:
ה סָעִיף ה במקום דליכא למיחוש לדליקה לכאורה הדברים תמוהין דהא משנה מפורשת הוא דהכסף אינו קונה הזהב משום דכספא טיבעא אף דבמעות לא שייך לומר נשרפו מעותיך בעלי' כמ"ש התוספות בב"מ דף מ"ג ד"ה מאי אריא ובפרט דלשניהם שייך טעם דנשרפו ואפ"ה לא קנה אלמא דלא פלוג רבנן בתקנתא ונראה דלק"מ דלא מיבעיא לתי' בתרא שכתבו התוספות ב"מ דף מ"ג שם דלר"י לא עקרו הקנין מעות אצל מוכר א"כ חייב המוכר באונסי' הכסף שהן המעות ואחר שלא עקרו קנין המעות אצל המוכר אף שמעות אינו קונה וממילא אף אחר התקנה שמעות לא יקנה א"י המוכר לומר נשרפו כספך משא"כ באונסי הזהב שהן פירי ודאי שיפטר המוכר מאונסין אם נאמר שמעות קונות ואפילו לתירוץ קמא שמתרצין התוס' דלא שייך במעות לומר נשרפו מעותיך משום דכספי' אין להן שמירה אלא בקרקע מ"מ תירוץ זה לא שייך רק בהמעות שקיבל המוכר דנעשה עכ"פ ש"ח עליו דהא קיבלן לביתו מש"כ אי מעות קונות וכבר נקנו לו החיטין בקנין גמור אפילו ש"ח לא הוי המוכר עליהן כמ"ש הב"י בס"ס זה בטור דאחר שנעשה קנין גמור בהחיטין אין המוכר עליהן אפילו ש"ח עיין שם:
ו סָעִיף טו ויש אומרים דאפילו הוציאן טעם פלוגתתן עיין בב"י דפליגי אי נתינה בע"כ הוי נתינה או לא דטול את שלך הוי כנתינה ועיין בסמ"ע בסי' ק"ך ונראה ברור דאם אמר הלוה טול שלך ואמר המלוה יהיה בידך פקדון דפטור כיון דטול שלך כנתינה דמי והלה נתרצה הרי נתינה ברצוי לכולי עלמא הוי נתינה ולא דמי להא דסי' ק"ך דאם אמר המלוה יהיה בידך פקדון דלא נפטר דשם איידי שלא אמר הלוה טול או באופן שלא היה יכול לומר טול כגון בתוך הזמן דלא היה נתינה מיד הלוה אבל כשאמר לו טול דהוה נתינה והלה נתרצה כולי עלמא מודו דנתינה ברצוי הוי נתינה ולא פליגי רק בנתינה בע"כ כנ"ל:
א סָעִיף א תקנו. כתב הסמ"ע דנ"ל דאעפ"כ אם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח שהיא מקודשת דלחומרא לא עקרו דברי תורה בתקנתן וע"ל סי' קע"ו ס"א:
ב סָעִיף ב להגביה. בתוס' פ״ק דב״מ דף ט' סוף ע״ב ובהגמ״ר שם משמע דחשיב הגבהה כשהוגבה מחמתו דרך עליה אפילו לא תפסו בידו וכ״ד הרא״ש שם וכ״כ ר״י נ״י ח״א אבל בתוספות פ' הגוזל (בבא קמא דף צ״ח ע״א) משמע דיש להסתפק בדבר וכ״כ בהג״א שם וז״ל ר״י מסתפק אם דוקא אדיוה כו' ע״ש ומיהו בבעלי חיים כתבו גם התוספות שם דחשיב הגבהה אם הוגבהו העופות ע״י שטרף בקן ומיהו אם יורדים ע״י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא עלייתם דוקא וע״ש ובמע״מ בב״ק כת' דלהרא״ש פשיטא ליה דלא קני כשהוגבה וכן מסקי התוספות דב״ק ודב״מ עכ״ל והמעיין בתוספות והרא״ש שם יראה שאינו כן אלא כמ״ש. עיין ביש״ש סוף חולין ודבריו צ״ע ועמ״ש בסי' רס״ט ס״ה. ש״ך:
ג סָעִיף ב טפח. כיון דהוא בידו הרי הוא כאילו הוא ברשותו. סמ"ע:
ד סָעִיף ג בו. פירוש אף שהוא בסימטא מקום שהמשיכה קונה בו צריך למשוך מלא ארכו של אותו הדבר שקונה ויגיע סופו למקום שהי' ראשו בתחלה. שם:
ה סָעִיף ה יציל. וא"ת מהאי טעמא גם בק"ס לא ה"ל לקנות וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שיווי הפירות טרח ומציל דלא ניחא ליה לירד בדינא ודיינא עם הלוקח ומה"ט נמי (בסימטא) [בסטימותא] קני כמ"ש בסי' ר"א ולא חשו שיאמר המוכר נשרפו חטיך כו' וא"ת השתא דאמרו מעות אינן קונות יאמר המוכר ללוקח (ר"ל כשחזר הלוקח יאמר המוכר כן דמסתמא לא חיישתא שיעשה המוכר תרתי לריעותא לחזור מהמקח ולאבד מעות הלוקח עיין בש"ך) אחר שנתן לו מעות ולא משך נשרפו מעותיך וי"ל דבמעות דאין בהן טרחא כ"כ ודאי יצילם המוכר והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו שיהא דוקא משיכה בהדיה משום תקנת השוק שיוכלו לקנות מהר במשיכה לחוד א"נ שחששו שמא ימשוך הלוקח קודם נתינת המעות ויבא דליקה בבית הלוקח ולא יצילם ויאמר למוכר נשרפו חטיך בעלייה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתיו"ט פ' הזהב:
ו סָעִיף ה מצוי. ר"ל אף דאין הלוקח דר באותו בית המושכר (לאפוקי מדעת מהרי"ו) מ"מ כיון דביתו הוא מצוי שם להציל ביתו ולא יסמוך אהצלת המוכר שדר בו ואגב יציל גם הפירות משא"כ בפירות בלא בית דאף שקנאן מ"מ אינו מצוי אצלן וגם לאו כ"ע דיני גמירי וסברי שעל המוכר להציל כיון שהן עדיין בידו. סמ"ע:
ז סָעִיף ה השוכר. וכן השואל את המקום קנה המטלטלים שבו עמ"ש בסי' ר"ב וכתב הריטב"א רפ"ט דב"מ גבי כי זכי רחמנא להלוכי בה ולנקוטי פאה כו' דמכאן נראה דחצר שאין לאדם בו רק דריסת רגל ללכת בו לבית שיש לו במקום אחר אינו כחצרו לקנות לו ומי שהשאיל לחברו חצרו לכך דלאו כחצר שאולה היא לקנות לו דאין חצר שאולה קונה אלא כששאולה לו להשתמש בה ובללכת בה לחוד אין לו בה אלא הליכה לבד עכ"ל נראה דה"ה בשכירות דינא הכי עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' י'. ש"ך:
ח סָעִיף ה קנה. והיינו דוקא כשהשכיר לו מתחלה החצר ואחר כך הקנה לו המטלטלים אבל שניהם כאחד לא וכמ"ש בר"ס ר"ב ע"ש. שם:
ט סָעִיף ה השוכר. ולדעת הי"ח בר"ס ר' ה"נ אם שמור לדעת המוכר סגי וכן משמע להדיא בב"י כאן והוא פשוט וע"כ קשה על הרב שסתם כאן כהמחבר ושם הכריע כהי"ח וצ"ע. שם:
י סָעִיף ה לדליקה. ושאר אונסין לא שכיחי כולי האי. סמ"ע:
יא סָעִיף ה נקנו. והב"י ר"ס זה כתב שאין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכ"כ הב"ח וכן נ"ל עיקר וכן משמע מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר. ש"ך:
יב סָעִיף ה בהדיא. בין שהתנה הלוקח בין שהתנה המוכר ושתק הלוקח כשהתנה כן בתחלת המקח וע"ד שכתכ הט"ו ר"ס ר"ז עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דדין זה לא נ"ל דמה שלמד הב"י כן מסי' ק"צ ס"ח ל"ד כלל דהתם מדינא קונה כסף או שטר אלא שבמקום שכותבים שטר לא סמכא דעתיה והיכא דסמיך סמיך משא"כ הכא כיון דתקנו חכמים דמעות אינן קונות לא פלוג וע"ש שמביא ראיה לדבריו מהש"ס:
יג סָעִיף ז לרבים. פי' דאין יחיד יכול למשכה אלא צריכים רבים כדי למשכה שאז נמשכת מכחן של רבים. סמ"ע:
יד סָעִיף ז במסירה. פירוש כשהיא עומדת בר"ה או בחצר שאינו של שניהן שם:
טו סָעִיף ז כולה. היינו מלא ארכה ולמ"ש דאיירי בעומדת בר"ה או בחצר שאינה של שניהן בעינן שימשכנה מר"ה לסימטא או לחצר של שניהן ובזה סגי וא"צ עוד למשכה מלא ארכה. שם:
טז סָעִיף יב בסימטא. אע"ג דאין משיכה בלא מסירה ומסירה קונה בר"ה מכל מקום כיון דגלי דעתיה לקנות במשיכה קנה דוקא במשיכה וכמ"ש בסי"ב. שם:
יז סָעִיף טו פקדון. פירוש כש"ח דפטור מגניבה ואבידה. שם:
יח סָעִיף טו מאונסים. עיין לעיל סי' ק"כ ס"ב ובהג"ה שם ובתשובת ר"מ אלשיך סי' י':
א סָעִיף א אבל חכמים תקנו. עבה"ט שכ' דאעפ"כ אם קידש המוכר אשה במעות כו' ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סי' כ"ח סק"א ועיין בחידושי רע"ק איגר למס' ב"מ דף מ"ח בד"ה קאי באבל כו' מענין זה. וע' בדגמ"ר שכ' דלפי דברי הסמ"ע דלחומרא לא עקרו כו' א"כ אם קנה במשיכה לחוד וקידש בו אשה ובא אחר וקידשה נימא שצריכה גט משניהם דלא עקרו חכמים בתקנתן דין תורה שהוא לחומרא דמשיכה לא קניא וע' באה"ע סי' כ"ח ובב"ש סק"ג וסק"ו אך בתשו' הארכתי בביאור דבר זה שאין הדבר כן ואם קנה במשיכה יכול לקדש בו אשה מן התירה עכ"ד ועמ"ש לקמן סי' רל"ה ס"ז ס"ק ד':
ב סָעִיף א או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה. כ' בס' שער משפט מסתימת הפוסקים משמע דאף שכבר נתן לו כל המעות מ"מ אינה קונה במשיכה דבר שדרכו בהגבהה יותר משמע כן בהרמב"ם פ"ג מה' מכירה דין ד' כו' ע"ש:
ג סָעִיף ה ולא יציל. עבה"ט בשם סמ"ע מ"ש וי"ל דכל זמן שלא קיבל המוכר כו' עד ומה"ט נמי בסטומתא קני כמ"ש בסי' ר"א ולא משו כו' וכה"ג כ' הסמ"ע בסי' ר"א סק"ד הובא בבה"ט שם סק"ג שכ' דלא חשו לכך כ"א במקום שכבר קילל המוכר כל דמי המכר כו' ע"ש ועיין בס' נה"מ שכ' דנראה דבק"ס ובסטומתא אפילו נתן המעות ג"כ קונה כיון דמן הסתם אינו נותן המעות לא פלוג רבנן. ובמעות לחוד אפילו לא נתן רק מקצת מעות דלא שייך לומר נשרפו חטיך מ"מ לא קנה רק למי שפרע כיון דעקרו קנין מעות לגמרי עקרוהו וראיה מחולין דף פ"ג (ובש"ע לקמן סי' קצ"ט ס"ג) בנתן דינר על הבהמה דאינו קונה רק בד' פרקים ולא בשאר ימות השנה (יעוד ראיה לענ"ד מדברי הרמב"ם והש"ע לקמן סעיף ט"ו הנותן דמי המטלטלים או מקצתן וחזר בו כו') עכ"ד ומדברי הסמ"ע קצת לא משמע כן אך לדינא העיקר כנה"מ וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר צ"ל סי' קל"ד וז"ל מ"ש הסמ"ע בסי' ר"א דלא חיישי' לכך אלא במקום שכבר קיבל כל המעות כו' משמע דבלא קיבל כל המעות מעות קונות לענ"ד אינו כן דקנין מעות בכ"מ לא מהני כיון דבקנין מעות הדרך ליתן כל המעות לא חלקו בזה רק בק"ס דאין דרך ליתן המעות מש"ה אף בנתן המעות (ר"ל כל המעות) כבר קנה עכ"ל. גם בתשובת חתם סופר חח"מ סי' צ"ט הוציא מדברי סמ"ע הנ"ל דס"ל דבנתן כל המעות אפי' ק"ס וסטומתא לא מהני ושכן מבואר מדבריו בדרישה סי' ר"א והאריך לחלוק על זה וכ' דק"ס וכן הסטומתא הוה כקינה בהגבהה דלא נזכר בשום מקום חילוק בין דיהיב זוזי או לא והטעם כיון דחכמים תיקנו לו דבהגבהה קנה ובטוח במקחו בלי זוזי אם הלוקח ניתן זוז למוכר איהו דאפסיד אנפשיה ומה לכם לחכמים בזה כו' וח"כ ה"ה בסטומתא שקונה ע"פ המנהג שהוא כקנין מן הדין כו' ועכ"פ להב"י והרמ"א סוף סעיף זה דאם התנו להדיא דמעות יקנו קנה פשוט דגם הכא קנה בסטומתא אע"ג דיהיב כולי זוזי ואף להש"ך סק"י דפליג ז"ל דהיינו בהתנה לקנות במעות דה"ל כמתנה לקנות במה שאין בו קנין אבל בקונה בסטומתא מודה הש"ך ומשמעות הסמ"ע צ"ע. ושוב כ' דזה תליא בשני תירוצי תוס' בעירובין ס"פ חלון שהביאם הסמ"ע ובה"ט סס"ק זה אהא דעקרו קנין מעות נגמרי ולא תקנו שלא יקנה עד דליכא תרווייהו כו' ולתירץ ר"י עכצ"ל כסברא הנ"ל דחכמים דעביד מידי דלא שכיח ומיהו להריב"ן לא אמרי הכי והסמ"ע חשש לדברי ריב"ן וא"כ להוציא מהמוחזק (כמו בנדון ותיקנו שיקנה במשיכה ולא יצטרך ליתן מעות ואי עבר לוקח ויהיב זוזי טרם שמשך איהו דאפסיד אנפשיה ומה לנו ולו השאלה שם שנשרף המקח בבית המוכר באונס והלוקח תבע מעותיו) קשה למיעבד נגד דעת ר"י שבתוס' שם עכ"ד ע"ש עוד שכ' דלפי משמעות הסמ"ע שאם נתן כל המעות אין קנין בסטומתא לכאורה י"ל אף שהיה הגבהה מתחלה (כמו בנדון השאלה שם) אף דהגבהה ודאי קינה ואין מפסיד מה שנתן כל מעותיו מ"מ כיון ששוב חתם ועשה רושם על החבית גלי דעתיה דברושמא ניחא ליה דליקני ובהגבהה לא ניחא ליה דליקני וכדאמרי' פ"ק דב"מ כיון דנפל לו עליה גלי דעתיה כו' (עמש"ל סי' רס"ח ס"א) ונמצא לא קנה בהגבהה רק בסטומתא דלא מהני לפ"ד הסמ"ע בנתן כל המעות אך באמת ז"א נפמ"ש נ"י שם דדוקא בקנין ד' אמות דהוא קנין דרבנן כו' ואף דשיטת רש"י ר"פ הכותב משמע אפי' בדאורייתא יכול אדם לומר אי אפשי בהאי הקנתא עכ"פ א"א להיציא מיד המוחזק ע"ש וצ"ע:
ד סָעִיף ה לפיכך אם היה ביתו כו'. עש"ך סק"ה מה שפי' בדעת הרמב"ם דלא כהמ"מ ועיין בתשובת רע"ק איגר זצ"ל סי' קל"ג שתמה עליו דדבריו סותרים ממ"ש הוא עצמו לקמן סי' שי"ג דלפמ"ש שם בדעת רמב"ם דבכל ענין הוי חצירו של משכיר א"כ קשה על פירושו כאן בהרמב"ם דהא בלא"ה יקנה מטעם חצירו וסיים ויש ליישב:
ה סָעִיף ה קנה המטלטלים. עבה"ט שכ' והיינו דוקא כשהשכיר לו מתחלה התנר כו' ועמ"ש לקמן סי' ר"ב ס"ב סק"ב מזה:
ו סָעִיף ה נקנו במעות. עבה"ט דהש"ך חולק ומשום דלא נתני חכמים דבריהם לשיעורין. ומה"ט נרא' פשוט דאפי' לפי מה שנהגו עכשיו באלו המדינות שיש חבורת סוחרים שמשלמים למי שאירע לו דליקה בסחורתו באם שילם להחבורה הנ"ל פריצענט הנהוג וזה מכר הסחורה שכבר נרשם בחבורת הסוחרים הנ"ל הנקרא סאראנס הף דבזה ל"ש כלל החשש שמא תפול דליקה והמוכר יתמהמה ולא יציל דאדרבה טובה היא לגביה שישלמו לו בשליחות כפי מה ששם הסחורה בעצמו מ"מ גם בכה"ג לא נקנה במעות משום דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ועוד י"ל דגם בכה"ג ששייך תקנת מכמים כדי שלא יגיע הפסד לאנשי החבורה (ולפי טעם זה אפשר דלא מהני בכה"ג אפי' אם התנה הלוקח דמעות יקנו ע' שס"ק שאחר זה):
ז סָעִיף ה אם התנו בהדיא. עבה"ט דהש"ך כתב דדון זה לא נ"ל כו' וע' בס' נה"מ שהביא דברי הב"ח שכ' דשאני הכא כיון שלא עקרו חכמים קנין הייעות רק משום טובת הלוקח יכול להתנות ולומר לא ניחא לי' בתקנתא דרבנן שהוא לטובתי ע"ש ומשמע שכן הוא גם דעת הרב בעל נה"מ וכן הסכים בס' שער משפט ע"ש גם בס' קצה"ח כתב דנראין דברי הב"י והרמ"א מהא דאמרי' רפ"ב דבכורות מיתיבי הלוקח גרוטאות כו' הבמ"ע שקיבל עליו לדון בדיני ישראל כו' דמוכח מזה דכל מידי דהוי קנין בשום מקום מהני ליה תנאה וה"ה בקנין כסף לדידן כו' ע"ש:
ח סָעִיף ו דשכירות המטלטלים כו'. ע' בחידושי הגאון רע"ק איגר זצ"ל סוף מס' ב"מ שתמה על זה והניח בצע"ג ובסוף כתב וז"ל גם בנ"י כ' השואל בסוגיא דכשם שתיקנו משיכה בשומרים כתב בשם הרשב"א דגבי שכירות מטלטלים ג"כ אין מעות קונות וסיים וכן דעת האחרונים ז"ל ע"ש והיבא בב"י ס"ס זה (צ"ל ש"ז) עכ"ל ועיין בס' מראות הצובאות בסוף הליקוטים שתמה ג"כ בזה אדברי הנ"י דפ' השואל הנ"ל והוסיף עוד וכ' וז"ל וכן יראה להדיא מפרש"י והנ"י פ' מרובה (בבא קמא דף ע"ט) ריש ע"ב וא"כ לכל הפחות להוי ספיקא דדינא ולא ראיתי לשום אחד מהאחרונים שהתעורר בזה ולפע"ד היא תמוה קיימת והרציתי הדבר לפני רבנים גדולים והסכימו לדברי עכ"ל (וע' בשטה מקובצת ב"מ צ"ט ע"ב בד"ה שכירות שכ' דמדברי רש"י שם נראה שאין שכירות נקנה בכסף ותימהני לר"י דאמר ד"ת מעות קונות ויוה טעם כו' ואיכא למימר דהואיל ותיקון רבנן במכירה לא פלוג בשכירות דהוא נמי מכירה ליומיה כי' והאי תיריצא לא ניחא לי כו' ע"ש ועייו בתשובת בית אפרים חח"מ סי' כ"א) גם בס' שער משפט האריך לתמוה בזה על הפ"ע כאן וכ' בסוף ומעתה תימה על המחבר איך סתם כדברי הנ"י דפ' הזהב אף להוציא מן המשכיר בדבר שרש"י ותוס' והרשב"א והסכמת האחרונים (שהביא נ"י דפ' השואל הנ"ל) הוא להיפך וכ"ה דעת בעל העיטור באות ש' שכירות דשכירות מטלטלין אינו נקנה בכסף ובעי משיכה דוקא וליישב פסק המחבר נ"ל ע"פ מ"ש הה"מ פ"ד מה' גזלה כו' ולפ"ז ה"נ כיין דד"ת מעות קונות אלא שחז"ל תקנו דליבעי משיכה וא"כ כיון דאיכא ספיקא דפלוגתא דרבוותא אי תקנת חז"ל היתה ג"כ בשכירות מטלטלין מוקמינן לה אדינא דאורייתא דמעות קונות ומוציאין מיד המשכיר דלא אתי ספק תקנה ומוציא מידי ודאי דאורייתא כו' ע"ש עוד יעיין בתשובת נאות דשא סי' ל"א (הובא קצת לעיל סי' י"ח ע"א סק"ח) שכ שם בפשיטות דגבי תקנות של חכמי התלמוד לא אמרינן כן לפי שתקנות של חכמי התלמוד דין תורה נקרא וכל מה שהוא ספק בתקנתם הו"ל כמו ספק בדין דהממע"ה ושכ"כ בתשו' פרח מ"א ח"א סי' י"א אולם לא זכר שם מדברי הה"מ הנ"ל וצ"ע:
ט סָעִיף יב כבר גילה בדעתו. עיין בתשו' משכנות יעקב ס"ס נ"א שתמה על הרמ"א ז"ל דכאן סתם ולא כ' כלום ואילו בסי' רס"ח ס"א בדין קניית מציאה הביא דעת החולקים הסוברים דאף שגילה דעתו דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד' אמות אפ"ה קנה וזה שלא נדעת כרשב"א והניח בצע"ג ע"ש ותימה שלא זכר דברי המל"מ פ"ב מה' זכיה דין ט' דמבואר בדבריו ושוב לזה בטוב טעם כי יש לחלק דשאני התם דבשעה שיש לו ד' אמות באותה שעה כוון לקנות ואע"ג דאין דעתו לקנות בד"א מ"מ הרי כוון לקנות באותה שעה משא"כ הכא בשעה שנמסר לידו לא היה דעתו לקנות אלא במשיכה ועדיין לא חשד שחשיכה צריך להיות מר"ה לסימטא ע"ש (במה שרמז לעיין בדברי ה"ה פ"ג מה' מכירה דין ג' בשם הרשב"א ז"ל) ועמ"ש לקמן סי' רס"ח ס"א סק"א:
י סָעִיף יד מאחר שמשכו כולו. עיין בתשו' יעקב סי' נ"א:
א סָעִיף א ד"ת כו'. כר' יוחנן אע"ג דאמר רבא שם קרא ומתניתא מסייע לר"ל מ"מ סוגיא דגמ' בעירובין וחולין ושם כר"י ור' הונא שם ס"ל כוותיה וכן רבא מתרץ דבריהם ואמר אטו חליפין בשופטני עסקינן וכן אמר רבא ברפ"ד דיבמות הלכתא כר"ל בהני תלת וכן ס"ל לאמימר בע"ז ע"א ושם מסקנא דגמ' כאמימר:
ב סָעִיף א וכיון שמשך כו'. ע"ז ע"א ב' ואי ס"ד משיכה כו' מתיבי הלוקח כו' ת"ש המוכר כו' ושאר מקומות:
ג סָעִיף א ויש חולקין כו'. כפי' רשב"ם שם וכן לפי' ר"ח שהביאו רשב"ם והסכים הרמב"ן לפי' ר"ח ולכן לא כ' בהג"ה פשתן שנראה שהביא דעת ר"ח:
ד סָעִיף ב י"א כו' וי"א. עתוס' דב"ק כ"ט ב' ותוס' דעירובין ע"ט ב' ותוס' דקדושין כ"ו א' ד"ה א"נ וכ"כ הר"ן דבטפח סגי והביא ראי' מההיא דפ' המניח ופ' חלון ועוד הביא ראיה מירושלמי דפ"ג דמס' דמאי שאמר על מילתא דר"א דפ' המניח הדא אמרה מטלטלין נקנין בהפיכה מיהו טפח בעי בעירוב ותוס' דכתובות ל"א א' ד"ה נימא כו': (ליקוט) הגבהה י"א כו'. רש"י בכתובות ל"א א' ד"ה דאי בעי כו' ועתוס' שם ד"ה דאי כו' שסתרו והקשה עליו דבידו ודאי א"צ ג"ט ועתוס' דב"ק ך"ט ב' ד"ה אלא אמר כו' ושם בכתובות ד"ה נימא כו' (ע"כ): (ליקוט) וי"א דסגי כו'. וכ"מ במתני' דב"ב פ"ד ב' עד שיטלטלנו כו' וקא' שיטלטלנו מ' דבטילטול בעלמא סגי (ע"כ):
ה סָעִיף ג משיכה כו'. כמ"ש בספינה דלא כהרא"ש אלא כדעת הראב"ד והר' יונה וש"פ:
ו סָעִיף ה והוא שתהא כו'. כ"כ הרמב"ם כתי' הראשון שם של ההוא מרבנן ואע"ג דרב אשי פריק שם אליבא דר"פ גם ללישנא קמא צריך להאי פירוקא דהא גט אפילו בחצר המשתמרת בעינן עומד בצד שדהו. ר"ן ועבכ"מ פ"ד מה' זכייה וכ' הרמב"ן שכן מוכח סוגיא דפ"ק דקדושין מ"מ שם והיינו מ"ש שם כ"ו ב' ת"ש מעשה בר"ג כו' ת"ש עישור שאני כו' וערש"י שם ד"ה ומקומו והכי מסקנא כו' ר"ל בב"מ ונ"ל שט"ס שם:
ז סָעִיף ה וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי פ' הזהב סוף הלכה ב' מד"ת מעות קונין כו' שלא יאמר לו חטיך כו' בר נש דיהב לחבריה עשרה דיירין א"ל אית לי גבך מאתן גריוי מן גו ביתא שרי מן גו כרמא אסור מה בין כרם לבית בית אין מצוי ליפול כרם מצוי לישרף אר"י זאת אומרת ב"נ דיהיב לחבריה עשרה דינרין ע"מ דתיקום בהן מאה גריוין מכיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו:
ח סָעִיף ה וכן אם כו'. מהא דאמרינן ואם פריש כו':
ט סָעִיף ו י"א דשכירות כו'. עבה"ג ר"ל כיון שהגוף שלו טרח ומציל במקום דל"ל קונה כמו בעלייה מושכרת כו' וז"ש בב"ק ע"ט וב"מ צ"ט מטלטלי בני שטרא כו' ופריך משטרא יותר מכספא וא"צ למה שפרש"י לענין מי שפרע:
י סָעִיף ז וכן כל כו'. רמב"ם ולמד מספינה מטעם הנ"ל וכ"כ הרשב"א כל שאינה נמשכת אלא לרבים ה"ה כספינה:
יא סָעִיף ח מסירה זו כו'. ר"ל אע"ג דאמרינן בפ"ק דב"מ מאי לשון מוסירה כאדם שמוסר כו' ושם מאן קמסר ליה דליקני ל"ד מיד ליד אלא כמש"ו וראיה ממ"ש בב"ב שם אי דא"ל לך חזק כו' כ"פ היכא דא"ל כו' ואי מסר ליה מיד ליד היאך אפשר לומר קפיד הא הוא עצמו מסר לו וביטל הקפדתו ועוד מאי לך תא חזק הל"ל וכן לשון אחזה בטלפים כו' מ' מעצמו:
יב סָעִיף ח בפני כו' או. כמ"ש בפ"ג דב"ב ופ"ה דב"ק לענין חזקה ומשיכה בפניו אצ"ל כו' אלא שכאן בלא"ה לא קני אף במציאה כמ"ש מאן מסר כלומר מאן אמר וצוה לו ועתוס' בקדושין שם:
יג סָעִיף ט והכניסה שם שלא כו'. כמ"ש בב"ק מ"ח א' אמרי ברשות ה"ל כו' וערש"י שם:
יד סָעִיף ט א"ל המוכר כו'. ממ"ש בב"ב שם ותו משיכה ברה"ר מי כו' מאי עד כו' ואע"ג דאוקים שם דא"ל לך משוך וקני וכ' הר"ן ול"ד למ"ש שם פ"ו א' התם דא"ל דליקני דשם כמו שפי' רשב"ם התם כו' וז"ש בקדושין שם פיל לר"ש במה יקנה ולא קאמר בדפריש וכ' ול"ד למ"ש ואם פריש פרוש דשם כסף קונה מדינא אלא דלא סמכא דעתא עד שיכתוב את השטר הלכך אי פריש סמכא דעתא וזה סותר למ"ש בהג"ה ס"ה וכן אם כו' ועש"ך שם:
טו סָעִיף י לפיכך כו'. גמ' בב"ב שם:
טז סָעִיף יא היתה כו'. שם כנ"ל: (ליקוט) היתה כו'. מדקא' שם והגבהה קונה בכ"מ מפשטא מ' דקאי אהני דסליק מינה מ' הא אינהו לא קנה אלא כמש"ש (ע"כ):
יז סָעִיף יב היתה כו' אפ"ה כו'. כמ"ש בפ"א דב"מ כיון דנפל גלי דעתי' כו' וז"ש משיכה אינה קונה בר"ה אע"ג דסתם משיכה אוחזה בידה:
יח סָעִיף יג י"א כו'. ערשב"ם שם עו ב' ד"ה ל"ק הא כו' ומשום משיכה קאמר דאמרי' משום דר"ה הא ל"ק במשיכה אלא במסירה ולכך פי' שיש שם מים ועיטור דלא כסמ"ע וטעמו משום דאין דרך למשוך הספינה בלא מים ובמקח וממכר צריך לקנות כדרך שב"א קונין כמ"ש בפ"א דב"מ וע"ל סי' קצז ס"ה ובסמ"ע שם ה"ק יב:
יט סָעִיף יד דבר כו' מאחר כו'. כמ"ש בב"ב שם עד שימשכנה מר"ה לסמטא ובכתובות ל"א היה מגרר כו' ודאפקיה להיכא כו' ל"צ כו' ומדאמרי' איסור שבת וגניבה באין כאחד אלמא מיד שמוציא את כולו לשם קנה:
כ סָעִיף יד מאחר שמשכו כולו והוציאו כו'. כמ"ש בפ"י דשבת וע' רש"י שם צב א' ד"ה בנסכא כו':
כא סָעִיף טו הנותן כו'. ב"ב מט א' וכ' הרי"ף בשם הגאון דלא קי"ל כעובדא קמייתא אלא כמ"ש ההוא מרבנן שם דלא היו דברים מעולם דכ"כ דלא קביל מי שפרע ל"ל לקבולי הזוזי והוי בהלואה דחייב אפי' באונסים כמ"ש בפ"ד דב"ב ופ"ב דקדושין ולמד משם הרמב"ם דדוקא שהמוכר חוזר בו אבל כשהלוקח חוזר בו וא"ל המוכר שקול זיזך כיון דא"צ לקבולי מי שפרע קיימא דינא דגמ' ואמר כמו פקדון מ' דהוי כש"ח ואע"ג דבגמ' קאמר דאף כש"ח לא הוי היינו לרבא דס"ל כר"ל דאסור להשתמש בדמי אכן לדידן הוי ש"ח ועתוס' שם ד"ה אלא כו': (ליקוט) הנותן כו' כמו פקדון כו'. ואף דבשואל חייב הואיל וכבר נהנה משא"כ כאן הואיל ולא נהנה עדיין וערש"י פ"א א' ד"ה נאנסו כו' וד"ה בחזירה כו' ומהו נשיאת כו' אבל בלא"ה לא אע"ג שהיה מתחלה לוקח אבל פיקדון מיהא הוי כמו טול את שלך דהא מתחלה יכול להוציאו וערא"ש שם פ"ד סי"ג אין לפרש כו' ומיהו יש לחלק ובתחלה שכ' אין לפרש כו' הוא כתי' הראשון בתוס' שם מג א' בד"ה מאי כו' וי"ל דאע"ג כו' אבל אח"כ כ' ומיהו כו' כתי' השני שם וע"ל דלר"י כו' וכ"ד הרי"ף והגאון שם (ע"כ):
כב סָעִיף טו אפי' מאונסים כו'. כמו במלוה ועבפ"ד דב"ב ע' ב' ובפ"ב דקדושין:
כג סָעִיף טו אבל כו' י"א כו' וי"א כו'. מ"מ. וע"ל סי' קכ ס"ב. ועיקרו של דין הגאון למד ממ"ש בפ"ה דב"מ פוסק עמו על הגדיש כו' אלמא דאית ליה רשות לאשתמוטי בגווה דאל"כ מה מרויח בהקדמת מעות וכיון דיכול להשתמש ה"ל שואל אע"ג דלא אשתמש כמ"ש בפ"ב דב"מ לענין אבידה ואע"ג דשם ספ"ג קי"ל כר"ן דאמר נאנסו לא כבר כ' הרא"ש שם בשם הראב"ד דבפקדון ירא להשתמש משא"כ כאן דאדעתא דהכי נתנו לו ועוד דלר"י דאמר דתקנו משיכה משום שמא יאמר הא במעות ג"כ יאמר נשרפו כו' אלא דע"כ חייב עלייהו כיון דיכול להשתמש בהן ועתוס' שם מג א' ד"ה מאי ועי"ל דלר"י כו' ובזה א"צ לדחוקי מ"ש שם וי"ל כגון שפירש כו' א"נ כו' אבל לר"ל צ"ל כן ועוד דלר' יוחנן ע"כ צ"ל מ"ש שם נתנה לספר מעל בספר ישראל ועתוס' שם מח א' ד"ה בלן וי"ל דר"י מוקי כו' וכן קי"ל דמשיכה בעכו"ם קונה ורבא בעובדא דשומשמי שם לטעמיה דאמר מתניתא מסייע לר"ל דנתנה לספר ישראל לא מעל וע"כ ל"ל רשות לאשתמוטי בגווה דאל"כ מעל אפי' לא נשתמש בסוף המפקיד שם מאי אריא הוציא כו' ואפי' לר"ן שם מודה בכה"ג כמש"ל בשם הראב"ד וכיון דל"ל רשות לאשתמושי בגווה אפי' ש"ש לא הוי אף קודם שחזר כמ"ש שם ובפ"ב לענין אבידה דאף לרב יוסף דוקא משום פרוטה דרב יוסף הלא"ה לא וז"ש תוס' שם מט ח' ד"ה אלא כו' מדלא הוי ש"ש ושם מג א' כ' ועי"ל דלר"י כו' אלא דשם הוא לרבא כנ"ל אבל לדידן דקי"ל כר' יוחנן לא קי"ל כהאי עובדא דרבא מכ"ש ללישנא בתרא דלישנא קמא להד"ם כנ"ל ואף לאחר שאמר שקול זוזך ואמרי' טול את שלך ש"ח ואף בשואל כמ"ש שם פ"א א' א"ד אר"נ ב"פ אף אנן כו' ואף לדיחוייא שם לא טול כו' מ"מ בטול כולהו מודו דלא הוי אלא ש"ח ובשואל הוי ש"ש כמש"ש הואיל כו' אבל כאן שלא נהנה עדיין הוי ש"ח ועמ"ש בסי' ק"כ ס"ב ומ"ש למטה הא אמרי' שם דוקא לאחר שאילתה שכלתה שמירתו אבל כ"ז שלא כלתה שמירתו חייב כמ"ש שם הונא מר כו' ומשני כו' וה"נ כיון שא"י לחזור עד שיקבל מי שפרע כמו בתוך זמנו דמי ואף בפקדון תוך זמנו חייב כמ"ש הראב"ד על הא דפ"ק דקדושין מ"ד התם בתורת פקדון דבתוך זמן מיירי וז"ש הרמב"ם שאם לוקח חוזר בו דהוי ש"ח כיון דא"צ לקבל כנ"ל ואף שמגמ' שם מ' דאף ש"ח לא הוי היינו לשיטתו של רבא דאף מעיקרא לא הוי ש"ש כנ"ל. וכן לאחר שקבל מי שפרע ואמר טול את שלך הוי ג"כ רק ש"ח וז"ש עד שיקבל כו' ויאמר כו' וכ"ז שלא הוציאן אבל בהוציאן לכ"ע הוי הלואה גביה כמ"ש הרי"ף שם דאע"ג דהוי פקדון גביה ואנפיקינון קמו ליה ברשותיה וה"ל הלואה גביה כו' וכ"כ בס"פ המפקיד והלכתא כר"ן היכא דלא אשתמש בהו אבל אשתמש בהו ה"ל הלואה גביה כו' וכ"מ שם בגמ' ובפ"ב שם ובזה לא מהני טול את שלך אף לאחר מי שפרע דדוקא גבי שומרין אפי' שואל דפקדון ברשותא דמרא איתא ויכול להקדישו וכן אין השואל רשאי להשאיל וכיון שמסלק שמירתו פטור אבל מלוה להוצאה נתנה ודידיה נינהו וכ"כ הרי"ף שם ושם ובמה זכה המלוה בהן כיון שלא נתן לו עדיין וע"כ ל"פ הפוסקים מסוגיא דגמ' דגטין אלא בנתינה בע"כ אם הוי נתינה וקי"ל כלישנא בתרא דהוי נתינה ואף ללישנא קמא מודה בהלואה דהוי נתינה כמ"ש תוס' שם מהא דהלוהו ביישוב כו' וכן בתוספתא פ' הגוזל מי שבא בדרך וראה אנס בא כנגדו וא"ל טול את אלו שאני חייב לך אם קיבל עליו פטור וא"ל חייב דוקא משום אנס אבל בלא"ה פטור בכל ענין וז"ש. אבל אם הוציאם כו' י"א כו' וס' האחרונה אף שמ' מדברי המ"מ והטור דפליגי מ"מ נראה דאין כאן מחלוקת כמ"ש כיון שקיבל כו' ונותנם כו' ובזה אף ס' ראשונה מודה אלא לפי שאין נזכר זה בדבריהם להדיא ואפשר שסוברים כלישנא קמא כ' בלשון וי"א אבל לפי מש"ל דקי"ל דנתינה בע"כ הוי נתינה אין כאן מחלוקת לדינא וכ"ז שלא נתן ג"כ כ"ע מודים דחייב לא מיבעיא בגניבה ואבידה דאף שואל חייב כמ"ש שם מסתברא פטור כו' אלא אף באונסין כנ"ל ובפ"ט דב"ק ובספ"א דגטין דאף לאחר שיצאו מידו ושלח חייב באחריות ומ' אף באונסין דקאמר סתם חייב וכמ"ש בשואל א"ל שואל כו' חייב כו' וקאמר ל"ש אלא בתוך ימי שאילתה ובמלוה שם ושם מ' אף לאח"ז הלואה משא"כ ברישא דאף ש"ש לא הוי ול"ד לשואל דקא' הואיל ונהנה מהני משא"כ כאן דלא נהנה שלא הוציאן ועמש"ל סי' ק"כ ס"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.