א יֵשׁ מָעוֹת קוֹנוֹת. כֵּיצַד, הָיוּ לוֹ מָעוֹת בְּיָדוֹ בְּלֹא מִנְיָן וּבְלֹא מִשְׁקָל, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: מְכֹר לִי חֵפֶץ שֶׁלְּךָ בְּמָעוֹת אֵלּוּ שֶׁבְּיָדִי, וּלְקָחָם הַמּוֹכֵר וְלֹא דִקְדֵּק לֵידַע מִנְיָנָם, נִקְנָה הַחֵפֶץ לַלּוֹקֵחַ וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי לֹא גָּזְרוּ בֵּהּ רַבָּנָן. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הַלּוֹקֵחַ יָדַע מִנְיָנָם, רַק שֶׁאָמַר לַמּוֹכֵר: מְכֹר לִי בְּאֵלּוּ, וְהַמּוֹכֵר לֹא דִקְדֵּק בְּמִנְיָנָם, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקָנָה (עַיִּןִ בב"י).
ב וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר מִטַּלְטְלִין לְשִׁמְעוֹן בְּמָנֶה, וְקָנָה שִׁמְעוֹן הַמִּטַּלְטְלִין וְנִתְחַיֵּב לִרְאוּבֵן בְּדָמִים, וְאַחַר כָּךְ הָיָה לְשִׁמְעוֹן מִטַּלְטְלִים אֲחֵרִים לִמְכֹּר וְאָמַר לֵהּ רְאוּבֵן: מְכֹר אוֹתָם בְּדָמִים שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ מִדְּמֵי הַמֶּכֶר, וְאָמַר לֵהּ: הֵן, נִקְנִין אוֹתָן הַמִּטַּלְטְלִים לִרְאוּבֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ וְלֹא הִגְבִּיהַּ, שֶׁגַּם זֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא גָזְרוּ בֵּהּ רַבָּנָן. אֲבָל אִם הָיָה עָלָיו חוֹב שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמֶּכֶר וְאָמַר לוֹ: מְכֹר לִי מִטַּלְטְלִין בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ, וְנִתְרַצּוּ שְׁנֵיהֶם, לֹא קָנָה. הַגָּה: מִיהוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמַיְרֵי דַּוְקָא שֶׁאָמַר לֵהּ: מְכֹר לִי בַּהֲנָאַת מְחִילַת הַדָּמִים שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ, אֲבָל אִם אָמַר לֵהּ: מְכֹר לִי בַּדָּמִים שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ, לֹא קָנָה (הַמַּגִּיד בפ"ז דִּמְכִירָה וְרַ"ן פֶּרֶק הַזָּהָב, וְעַיֵּן בב"י). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ד סָעִיף י'.
ג יֵשׁ זְמַן שֶׁמָּעוֹת קוֹנוֹת, שֶׁהֶעֱמִידוּ חֲכָמִים דִּבְרֵיהֶן עַל דִּין תּוֹרָה בְּבָשָׂר בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים, וְאֵלוּ הֵם: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב הָעֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה; שֶׁאִם הָיָה לַטַּבָּח שׁוֹר שָׁוֶה מֵאָה דִינָרִים, וְלָקַח מֵהַלּוֹקֵחַ דִּינָר כְּדֵי לִתֵּן לוֹ בָּשָׂר כְּשֶׁיִּשְׁחֹט, וְלֹא נִתְקַבְּצוּ לוֹ כָּל דְּמֵי הַשּׁוֹר, מַשְׁחִיטִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ, כְּדֵי לִתֵּן הַבָּשָׂר לַלּוֹקֵחַ; לְפִיכָךְ, אִם מֵת הַשּׁוֹר, מֵת לַלּוֹקֵחַ, וּמַפְסִיד הַדִּינָר. הַגָּה: וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, דְּהוּא הַדִּין הַנּוֹתֵן מָעוֹת עַל יַיִן לְקִדּוּשׁ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, דְּקָנָה, דְּכָל כְּהַאי גַוְנָא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה (מַהֲרִי"ל).
ד יְתוֹמִים, אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלָּהֶם, שֶׁמָּכְרוּ מִטַּלְטְלִים וּמְשָׁכָן הַלּוֹקֵחַ וַעֲדַיִן לֹא נָתַן הַמָּעוֹת, וְנִתְיַקְּרוּ, חוֹזְרִים בָּהֶם, כְּדִין הַתּוֹרָה, שֶׁאֵין מְשִׁיכָה קוֹנָה אֶלָּא מָעוֹת, וּמִכָּל מָקוֹם הַלּוֹקֵחַ הָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר עַל הַמִּקָּח (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּזָּקִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס'), וּבְזוֹ בִּלְבַד חָלוּק דִּין הַיְתוֹמִים מִדִּין שְׁאָר בְּנֵי אָדָם, אֲבָל בִּשְׁאָר הַחֲלֻקּוֹת דִּין הַיְתוֹמִים שָׁוֶה לְשֶׁל כָּל אָדָם לְעִנְיָן זֶה. הַגָּה: וְדַוְקָא יְתוֹמִים, אֲבָל הֶקְדֵּשׁ וּצְדָקָה קוֹנֶה בְּמָעוֹת; וְלָכֵן, אִם נָתַן אֶחָד דָּמִים לְהֶקְדֵּשׁ עַל הַמִּקָּח, וְנִתְיַקֵּר, אֵין הֶקְדֵּשׁ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּזָּקִין ור"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין).
א סָעִיף ד אם נתן אחד דמים להקדש כו'. וה"ה איפכא באם נתן גבאי דמים לאחר לצורך הקדש אין הגבאי יכול לחזור דהא בהדיוט קאי במי שפרע ולא תיקשי מהא דהזהב לספק סלתות כו' כמו שתירץ הר"ן פ"ק דקידושין ע"ש ודלא כהרמב"ם והראב"ד ודוק ע"ש:
ב סָעִיף ד יכול לחזור בו אבל מי שמשך חפץ של הקדש והוזל א"י לחזור דלא יהא כח הדיוט כו' ואי הוקר אינו קונה במשיכה אלא בכסף דרשות הגבוה אינו נקנה אלא בכסף ש"ס דקידושין:
א סָעִיף א היו לו מעות בידו בלא מנין כו' ל' זה כתב ג"כ הרמב"ם והטור ומשמע מזה דבעינן שגם הלוקח לא ידע מנינם מיהו מדמסיים הטור והמחבר וכתב ולא דקדק לידע מנינם ולא כתב ולא דקדקו לידע מנינם או הנ"ל וגם הוא לא דקדק משמע דהדבר תולה במוכר לחוד ומ"ש בתחלה הי' לו בידו מעות בלא מנין כו' כ"כ לאורחא דמילתא דמסתמא כשידע הלוקח כמה מעות בידו אז אומר להמוכר מכור לי חפץ שלך בסך מעות הללו שבידי וגם הב"י כתב די"ל כן גם לדעת הרמב"ם והטור הנ"ל ושכן כתבו תלמידי רשב"א בהדיא וכמ"ש גם מור"ם ז"ל כאן בהג"ה די"א כן עפ"ר:
ב סָעִיף א מפני שהוא דבר שאינו מצוי כו'. פירוש דמכירה וקנין כזו במעו' שלא נודע מנינם אינו שכיח ובדבר שאינו שכיח לא גזרו לומר שמא יאמרו נשרפו חיטך בעלייה אשר"י:
ג סָעִיף ב אבל אם הי' עליו חוב כו' הטעם דשאר חובות מחמת הלואה הוא שכיח וגזרו בזה משא"כ חוב הבא מחמת מכר וכן נראה לי וא"ת אעפ"כ במאי יקנה כיון דעתה אין המעות בעין י"ל דעשאו חז"ל כאלו המכר הראשון הוא בעין והחליפו עם הדבר שמוכר לו עתה כ"כ המ"מפ"ה דמכירה:
ד סָעִיף ב ונתרצו שניהם לא קנה ע"ל סי' ר"ד ס"י דהמחבר ס"ל דהחוב הבא מחמת הלואה דינו כאלו המעות היו בעין ביד הלוקח ונותנין להמוכר בעד החפץ שקונה ממנו דאף דאין מעות קונות מ"מ חייב במי שפרע: הה"נ בחוב והוא דעת הרמב"ם ושיש חולקין בחוב והוא דעת הרא"ש וב' הדעות כ' הטור שם מ"ה סתם כאן וכ' דלא קנה בחוב דעלמא כי לדעת שניהן אינו קונה בו קנין גמור ובמי שפרע לא איירי כאן:
ה סָעִיף ב מיהו י"א כו'. פירוש ואז קונה אפי' במטלטלין בהנאת מחילת המלוה ודוקא במחילת חוב כזה הבא מחמת מכר דאינו שכיח אבל מחיל' שאר חוב לא עדיף ממעות. עצמן דאין קונין במטבע מטלטלין קנין גמור כ"א לענין מי שפרע וכמ"ש בסי' רי"ד אבל בקרקע דנקנית במעות נקנית בכה"ג:
ו סָעִיף ג ערב י"טהאחרון של חג שהוא חג בפני עצמו ומרבין באכילת בשר אבל ערב י"ט ראשון של חג טרודים במצות סוכה ולולב ואחרון של פסח אינו חג בפ"ע ועי"כ אוכלים בשר עוף:
ז סָעִיף ג משחיטין אותו בע"כ כיון דהמעות קונות ד"ת צריך הטבח לקיים מכירתו ואע"ג דיפסיד דאין לו קונים לקנות ממנו מותר הבשר:
ח סָעִיף ג ומפסיד הדינר פירוש הדינר שנתן להטבח ליתן לו בעדו בשר והמותר הוא ברשות המוכר וה"ה אם נתן להמוכר עד כדי דמי כל הבשר ומת דמפסיד דמי כולו ופשוט הוא וע"ל סי' קצ"ה ס"א מ"ש בזה:
ט סָעִיף ד הוי כשומר שכר. פי' להתחייב בגניבה ואבידה בהנאה דהי' ברשותו דהלוקח לאכלן ולעשות בהן כל מה שירצה קודם שחזרו בהן היתומים ולא חששו בזה שאם נעמידנה על דין תורה יאמר הלוקח להאפטרופסים או יתומים נשרפו או נאבדו חיטך בעלייה וכמ"ש בסמוך כיון דבגניבה ואבידה ושמירת הפירות הלוקח נתחייב כש"ש ואינו נפטר אלא בשריפה ובשאר אונסים והוא דבר שאינו שכיח לא חששו לזה ולא תקנו משום חשש שיאמר נשרפו חיטך אלא כשיש זולתו עוד חששות והזיקות השכיחות שיהי' לו מתוך הקניה:
י סָעִיף ד אבל בשאר החלוקות דין היתומים כו'. כן כ' הטור ומטעם דאם הוזלו הפירות אחר שמשכן הלוקח אין הלוקח יכול לחזור בו (לומר כשם שהיתומי' היו יכולין לחזור בהמקח אם הוקרו משו' דביתומי' מעות דוקא קונה כך בידינו לחזור בהוזלו) שלא אמרו שיהא נכסיהן דוקא נקנין בכסף אלא לטובתן קבלו היתומי' הדמי' ולא משך הלוקח הפירות ונתיקרו הפירות חוזרין בהן כשאר כל אדם ואם הוזלו ורוצה הלוקח לחזור חוזר ומקבל עליו מי שפרע דאל"כ אם יצטרכו מעות לא ימצאו מי שיתנם להם עד שיתנו הם פירות לקחו היתומי' פירות ומשכום ולא נתנו הדמי' והוקרו קנאו כשאר כל אדם הוזלו לא נאמר שנעמידם על דין תורה שלא יקנום אלא בכסף ויחזרו בהן שא"כ כשיצטרכו הן פירות לא ימצאו מי שימכרו להן עד שיתנו המעות קודם נתנו הן המעות ולא משכו הפירות והוזלו חזרו בהן כשאר כל אדם הוקרו יכול המוכר לחזור בקבלת מי שפרע דאל"כ יאמר המוכר נשרפו חיטך או נאבדו בעליה שברשותכם הי' משעה שנתתם המעות ואין לומר דכשישרפו יחזרו בהן כמו בשהוזלו דאינו מן הסברא דיהא הפירות בזמן היוקר ברשותן ואח"כ כשישרפו יחזרו לרשות המוכר ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
יא סָעִיף ד ודוקא יתומי' ר"ל דדוק' ביתומי' בשאר החלוקות דאין המעו' קונות משא"כ בהקדש וק"ל:
יב סָעִיף ד אם נתן א' דמי' להקדש ונתייקר כו' נקט האי בבא לרבות' דאע"ג דיש להקדש פסידא בזה אפ"ה אינו יכול לחזור בו וק"ל:
א סָעִיף ב שיש לי בידך מדמי המכר והקשו בתו' דהא מלוה אינו קונה ותי' דמיירי בהנאת מחיל' מלוה והרב המגיד פ"ה ממכיר' כתב לדעת הרמב"ם דעשאו חכמים כאלו המכר הראשון הוא בעין והחליפו עם הדבר שמוכר לו עתה ע"ש ובשטה מקובצת פ' הזהב כתב וז"ל ולדידי לא קשה אלא הבמ"ע כגון דאית ליה לשמעון הני זוזי ברשותו שנתחייב לו מדמי השור ולא דמי למלוה דאית ליה רשותא לאפוק' אבל הכא מעת שנתחייב לו דמי השור ואית ליה לא מצי לאפוקי ומחייב למיפרע ליה מיד הלכך הוי כפקדון גבי' והוי כנתינ' מעות בעין כנ"ל שיטה עכ"ל. ודבריו צ"ע דאטו מי שנתחייב מעות בעד מקח קנה להני זוזי דאיתנהו ברשותו כיון דאפי' יחד לו מעות אין מטבע נקנה בחליפין ומכ"ש היכ' דלא יחד לו וא"כ ודאי יכול להוציא הני זוזי ואי משום דלא ליהוי רשע ולא ישלם במלוה נמי כל שהגיע זמנו אינו רשאי לדחותו בלך ושוב וצריך לפרוע:
ב סָעִיף ג יין לקידוש וה"ה נותן פרוט' לנחתום על חלת לחם לשבת דקנה כיון דמקדשין נמי על הפת:
ג סָעִיף ד הקדש וצדקה קונה במעות בפ"ק דקידושין (דף כ"ט) פדאו במנ' ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים מה שפד' פדוי ואינו נותן אלא מנה אמאי ה"נ נימ' לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי והקשו בתוספות האמר בהנזקין (דף נ"ב) דיתמי הרי הן כהקדש ולא מיקני אלא בכספא דקא יהיב דמי ליתמי אפירי וזל אין לוקח יכול לחזור בו אייקר יתמי יכולין לחזור בו שלא יהא כח הדיוט חמיר מכח הקדש ואמאי הא בהדיוט נמי איכ' מי שפרע וי"ל דלא דמי דהתם גבי יתמי מדאורייתא דינם כהדיוט וא"כ אינם קונים בלא משיכ' אלא שייפו חכמים כחם לעשות כהקדש שיהיו קונים בכסף הלכך במקום הפסד של יתומים אוקמה אדינ' אע"ג דהדיוט קאי במי שפרע כדי שלא יהא כח הדיוט מרובה משלהן ולא יבואו לידי הפסד ע"י תקנ' חכמים כי לולי התקנה היו חוזרים בהם אפי' קיבל המעות כיון שלא משך אבל הקדש דמדאורייתא הוא דמיקני בכספא אבל רבנן תיקנו משיכ' להרויחן כדי שלא יהא כח הדיוט חמיר מכח הקדש וכיון דהדיוט אינו יכול לחזור בו אא"כ מקבל מי שפרע אוקמה אדינא בכסף ולא יוכל הקדש לחזור בו כלל כיון שקיבל הכסף עכ"ל ולפ"ז נראה ברור דה"ה הקדש וצדק' דין נכסי יתומים ממש אית להו דהא צדק' לעניים לאו דין הקדש הוא דהא קי"ל דנשבעין עליהם וכן לענין ריבית דין הדיוט היא כמבואר בי"ד סי' ק"ס וכן לענין נדיב לב דמהני בהקדש ולא בצדק' לעניים כמבואר סי' רי"ב וכיון דצדקה דין הדיוט א"כ מדאוריית' דין הדיוט ולא מפסדי ע"י תקנה ויכולין לחזור אחר שקיבל המעות כמו בנכסי יתומים וה"ה הקדשות שלנו דין הדיוט אית להו כמבואר בטור וש"ע סי' צ"ה וא"כ מ"ש הרמ"א בהקדש וצדקה דאין יכולין לחזור אחר שקיבל המעות נראה ברור כמ"ש דיכולין לחזור ולא מפסדי ואין להם דין הקדש אלא למעליותא דידהו וכמו בנכסי יתומים וז"ב.) (ולפי שהרמ"א הוציא דבריו מדברי המרדכי פ' הנזקין ומדברי הר"ן פ"ק דקידושין ולענ"ד מדברי המרדכי לאו ראי' חדא דבמרדכי לא מיירי מדין הקדשות שלנו אלא דינא דגמרא הוא דכתב והוא הקדש בדק הבית ועוד דלפי מ"ש המרדכי ליישב קושיות תוס' אפשר דה"ה בהקדשות דידן ע"ש שהקשה מהא דיתומים יכולין לחזור שלא יהא כח הדיוט חמור דהא בהדיוט נמי מקבל מי שפדע וכתב עלה וז"ל וי"ל דדוקא גבי הקדש הואיל והדיוט קאי במי שפרע הוי זילותא דהקדש אבל גבי יתמי ליכא זילותא ע"ש ולענין זילותא אפשר דהקדשות דידן נמי הוי זילות' ואע"ג דלענין שבוע' ואונאה וריבית דין הדיוט הוא אבל לפי מ"ש תוס' לחלק בין יתומים להקדש משום דיתומים מדינ' הדיוט הוא אלא דחכמים ייפו כחם ככח הקדש אין להם להפסיד ע"י תקנתם א"כ הקדשות דידן וצדק' נמי כיון דמדינא הדיוט נינהו לא הוי כחם כח הקדש אלא למעליותא אבל לא לגריעות' וכמ"ש וגם הרשב"א בחידושיו והר"ן כתבו לחלק יתומים מהקדש כמ"ש תוס' א"כ עיקר כמ"ש תוס': ומ"ש הרמ"א מדברי הר"ן פ"ק דקידושין כד דייקינן בלשון הר"ן נראה מדבריו דאינו אלא למעליות' וז"ל הר"ן ובמאי דאמרינן פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמדו במאתים כו' וכתבתי סוגיא זו ומה שדקדקו עליה מפני שיש ללמוד מינה לצדקה דצדק' נמי קניא באמיר' כדכתיב בפיך זו צדק' ומשמע לי נמי דכי היכי דאמרינן בפ' הניזקין דנכסי יתומים הרי הן כהקדש ה"נ דיינינן בצדק' שאף היא נכסי יתומים ועוד דבפ"ק דנדרים (ד"ז) מיבעיא לן יש יד לצדקה או אין יד לצדקה מי אמרינן כיון דאתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה יש יד או דלמא כי אתקש לבל תאחר הוא דאתקש או דלמא אין היקש למחצה ובתר הכי אמרינן את"ל יש יד לצדק' ופסקו הראשונים ז"ל כאת"ל אלמא ס"ל דאין היקש למחצ' ומעתה יש ללמוד לענין צדק' מהדינים האמורים כאן ובפ' הניזקין עכ"ל ונרא' דמ"ש הר"ן ומשמע לי' נמי כו' ה"נ דיינינן בצדקה שאף היא נכסי יתומים מבואר מזה דאינו מדמ' צדק' לעניים אלא לנכסי יתומים וא"כ ממילא אין להם כח הקדש אלא למעליותא וכמו בנכסי יתומים ומ"ש להביא ראי' מנדרים דאתקש לקרבנות נמי אינו אלא לו' דיש להם צד הקדש והכל למעליות' דידהו וכמ"ש דאין לו' דאתקש לגמרי לקרבנות וכהקדש גמור דא"כ לענין שבועה וריבית ואונאה אמאי אית להו דין הדיוט אלא ודאי לא בא הר"ן אלא ללמד שמצינו לצדקה צד הקדש לענין יד א"כ ה"נ לקנין והכל למעליותא ולזה קאמר דהוי כנכסי יתומים ועוד דגם צד הקדש מצינו לענין יד א"כ ראוי להם דין הקדש עפ"י תקנת חכמים כמו ביתומים וגם בעיקר דברי הר"ן שכ' שפסקו הראשונים גבי יד כאת"ל הוא שטת הרמב"ם אכל הרמב"ן והרשב"א נחלקו עליו הובא בר"ן פ"ק דנדרים וכ"כ הרא"ש שם דאינו אלא ספיקא וא"כ לגריעותא הוי עניים מוחזקין ועיקר כמ"ש דאפילו נימא יש יד לצדקה נמי לאו הקדש הוא אלא דין הדיוט לקנין ולכל מילי דהיינו לשבוע' וריבית וכיוצא וכמ"ש א"כ מ"ש הר"ן מדין יד לצדק' אינו אלא לאורויי דיש בו צד הקדש ואינו אלא למעליות' וכמ"ש וכיון דתחלת דברי הר"ן אינו אלא לדון שיהי' כנכסי יתומים וא"כ אינו לגריעותא ודאי דברי הר"ן מ"ש לבסוף מדין יד לצדקה נמי על דרך זה וכמ"ש וכל מוכח מסיום דברי הר"ן שכ' ומעתה יש ללמוד לענין צדקה מהדינים האמורים כאן ובפ' הנזקין עכ"ל ואלו הי' כוונתו לדין הקדש ממש אפי' לגריעותא מה היה לנו ללמוד מפ' הנזקין דהתם בנכסי יתומים מיירי ואינו אלא לטיבות' אלא ודאי כוונת הר"ן בא ללמוד שיש לצדקה כח הקדש לטיבות' כמו בנכסי יתומים ולפ"ז אם א' קנה מהקדשות דידן או מצדקה מעות או הם קנו במעות יכולין לחזור ביוקר וזול וכמ"ש והארכנו בזה יען שהאחרונים סתמו בזה כדברי הרמ"א ולענ"ד נראה כמ"ש וזה ברור:
א סָעִיף א היה לו מעות בידו ואם המעות ידועים והפירות אינן ידיעום כגון שאמר מכור לי פירות אלו שאין מניינם ומשקלם ידוע במנה הוא מחלוקת הט"ז והסמ"ע בסי' רכ"ז סעיף י"ט דלהסמ"ע פירות אכסרה שכיח ולהט"ז הוא לא שכיח והעיקר כהט"ז דבהדיא כתב הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות מכירה דבין לוקח בדמים אכסרה דקנה בחליפין וה"ה לוקח פירות אכסרה בדמים ידועים כו' מוכח דתרווייהו כחליפין דמי אמנם זהו דוקא כשאין המדה ידוע שזה אין אדם יכול לכוין במחשבתו אבל בחמץ שאין שומתו ידוע לא דמי למעות אכסרה דשכיח הוא ועיין מ"ש לק' סי' ר"נ:
ב סָעִיף ב אבל אם היה עליו חוב עסמ"ע ס"ק ג' הטעם דבחוב הבא מחמת מכר עשאו חז"ל כאילו המכר האחד הוא בעין וכו' ונראה הטעם לממש"ל בסי' קצ"א בשם השיטה ובשם המחנה אמרים דכשמכר לו בעד מזומן ואינו רוצה לסלק לו במעות דהרשות ביד המוכר לבטל המקח ואין כאן מקח כלל וכיון שיכול לבטל המקח שפיר הוי כחליפין ולפ"ז נראה דבעינן שיהיה בעין החפץ הא' אמנם יש פוסקים ס"ל כדעת הרמב"ם דאפילו חוב שלא מחמת מכר קונה ותמהו עליו דהא בקידושין דף ו' אמרינן דאף במכר מלוה לא קנה וליישב קצת דברי הרמב"ם נראה דהרמב"ם היה לו הוכחה דמלוה קונה במכר מהא דב"מ ד' מ"ו שיש דמים שהן כחליפין כמ"ש מפרשי דבריו והא דקידושין דקאמר בפשיטות דמלוה במכר לא קנה לפעד"נ לחלק דהנה הא דמלוה לא קנה הטעם הוא דמלוה להוצאה ניתנה ואין לו במה לקנות ולפ"ז אפ"ל לאביי דס"ל בע"ח למפרע הוא גובה בפסחים ל"א ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה מוקדש ומכור אלמא דס"ל דהוי כאלו קנו ליה הקרקע להמלוה בשעת הלוואה כשנותן הכסף לידו והוי כאו' לו קנה מעכשיו ולכשאגבך וכיון שנתרצה להגבותו מזה קנה למפרע משעת נתינת המעות כיון דאדעתא דקנין נתן לו המעות בתחלה והגוביינא הוא רק כקיום התנאי דלא בעי קנין ואף דאנן קיי"ל כרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ בסי' ק"ג ס"ו פסק די"א שאם עבר הזמן שקבע לו לפרוע שיכול המלוה למוכרו וע' בבעה"ת שער מ"ג ח"ב שכתב דהנך רבוותא ס"ל דאפילו רבא מודה דאחר זמן פרעון למפרע הוא גובה וע' באו"ח סי' ק"ג ולכך שפיר פסק הרמב"ם דלענין מכר כשמגבה אותו הקרקע או המטלטלין בעד כל חובו דקנה והרמב"ם מיירי אחר זמ"פ כמ"ש הסמ"ע בסי' ר"ד ס"ק ט"ו לענין הרווחת זמן דמיירי אחר זמ"פ ואפשר דהרמב"ם ס"ל דאפילו תוך זמ"מ דמהני כיון שהלוה כאן ומחל לו הרחבת הזמ"פ הוי כאלו כבר הגיע הזמ"פ משא"כ בקידושי אשה דל"ש ביה גוביינא אינה מקודשת ובקידושין דאמר בפשיטות דמלוה אינה קונה במכר מיירי שאינו נותן המלוה שיש לו אצל חבירו רק לקנין כגון שקונה קרקע של מאה מנה ויש לו אצל חבירו חוב פרוטה נותן אותו להלוה בתורת קנין שיקנה בו השדה דהקרקע נקנית בכסף ואפילו בפרוטה ואפילו כשנותן לו הפרוטה במתנה ע"מ להחזיר כמבואר בסי' ק"ץ ובכה"ג ודאי לא קנה כיון דלאו גוביינא הוא וכסף לא הוי כיון דלהוצאה ניתנה ואין בעין כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם:
ג סָעִיף ד הקדש וצדקה בקצה"ח הקשה דהא התוס' מחלקין בין הקדש ליתומים דבהקדש מדאורייתא בכסף משא"כ יתומים דרק משום תקנה עשאו כהקדש וא"כ כיון דקי"ל דצדקה הוי כהדיוט לכל מילי לענין שבועה בסי' צ"ה ולענין ריבית ואונאה וכן לענין נדיב לב עולות בסי' רי"ב א"כ ה"נ לענין קנין מעות דינו כהדיוט ודין יתומים ממש להן ויכולין שניהן לחזור בהן אחר נתינת המעות ע"ש והנה מ"ש דלענין נדיב לב עולות קיי"ל בסי' רי"ב דהוי כהדיוט ליתא דבהדיא מבואר בי"ד בס"ס רנ"ח דצדקה דין הקדש יש לו לענין נדיב לב ואפילו לא הוציא בשפתיו חייב דהא סיים שם דהעיקר כדיעה א' ע"ש אך מ"מ טעמא בעי אמאי לענין שבועה וריבית ואונאה ה"ל כהדיוט לכן נראה דדוקא לענין גוף חלות הנדר והתפסת הקדושה ילפינן צדקה מהקדש דבקרא דבל תאחר ומוצא שפתיך הוקש צדקה להקדש והקרא לא מיירי רק לענין זה אבל לענין שבועה וריבית ואונאה דנתמעט הקדש מקרא דרעהו ודאי דעניים נמי רעהו מיקרי וא"כ הכא לענין קנין שיותפס קדושת הצדקה על המעות דין הקדש יש לו דלענין זה הוקש וא"ש:
ד סָעִיף ד יכול לחזור בו עש"ך ס"ק ב' שכתב אבל אם משך חמץ של הקדש א"י לחזור דלא יהא כח הדיוט וכו' ואי הוקר כו' ולכאורה קשה דהא התוס' בגיטין נ"ב ד"ה ואתו למימר הקשו בהא דמשוך פירי מיתמי וכו' הא רעה הוא דיאמרו להו הלוקחין נשרפו חיטיך ותירץ דהלוקחים נעשו ש"ש כיון דיכולים לאוכלם וכו' ולפ"ז קשה בהקדש דאין בו דין שומרים וגם לא שייך בהקדש לומר דיכולים לאוכלם דהא כ"ז שלא נתן דמים לא יצא ההקדש מקדושתו ומועלין בו קודם שנתחלל קדושתו על הכסף דהא אין מחללין הקדש רק על כסף א"כ יכול הלוקח לומר להקדש נשרפו חיטיך והרי רעה הוא להקדש לכן נלפענ"ד לתרץ דדוקא במשיכה בהדיוט שבין אדם לחבירו ששייך החשש דנשרפו חיטיך דיותר מטריח אדם בהצלה על שלו משל אחר דאדם בהול על ממונו משא"כ בהקדש שהוא ת"י הגזבר ומשכו אדם אחר ממנו דהקדש אינו לא של הגזבר ולא של האחר רק של גבוה ולא חשו חז"ל לומר שאולי יטריח הגזבר יותר מהאחר דכשיהיה ההקדש ת"י אחר האחר הוא גזבר עליו וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והא דאמרינן גבי משכו במאתים לא יהיה כח הדיוט כו' ואף דבהקדש לא שייך נשרפו חיטיך מ"מ כיון שכבר עשו משיכה לקנין גבי הדיוט אמרינן לא יהא כח הדיוט דלא פלוג רבנן תדע דאפילו במקום דל"ש נשרפו חיטיך כגון באומנים המבוארים בסימן קצ"ח ומ"מ משיכה קונה ועוד נראה לתרץ דבהקדש במשך ולא נתן דמים לא היו יכולין חז"ל לעשות תקנה שיהיה משיכה קונה משום חשש דנשרפו חיטיך כיון דמדאורי' אינו יוצא מרשות הקדש ואינו יוצא לחולין בלא מעות אין החכמים יכולין לעקור ד"ת בקום ועשה רק בשאו"ת כמבואר ביבמות דף צ' ע"ש:
א סָעִיף ב מחילת. פירוש ואז קונה אפילו במטלטלים ודוקא במחילת חוב הבא מחמת מכר דאינו שכיח אבל מחילת שאר חוב לא עדיף ממעות עצמן דאין קונין במטבע מטלטלין קנין גמור כי אם לענין מי שפרע וכמ"ש בסי' ר"ד אבל קרקע דנקנית במעות נקנית גם בכה"ג. סמ"ע:
ב סָעִיף ג האחרון. שהוא חג בפ"ע ומרבין באכילת בשר אבל עי"ט הראשון טרודים במצות סוכה ולולב וי"ט אחרון של פסח אינו חג בפני עצמו ועי"כ אוכלין בשר עוף. שם:
ג סָעִיף ג הדינר. שנתן טבח ליתן לו בעדו בשר והמותר הוא ברשות המוכר וה"ה אם נתן להמוכר דמי כל הבשר ומת דמפסיד דמי כולו ופשוט הוא וע"ל סי' (קצ"א) [קצ"ה] ס"א. שם:
ד סָעִיף ד התורה. ולא חששו בזה שיאמר הלוקח ליתומים או לאפוטרופסים נשרפו חטיך בעליה כיון דהלוקח הוי כש"ש ונתחייב בגניבה ואבידה ולא מיפטר אלא בשריפה ובשאר אונסים והוא דבר שאינו שכיח לא חששו לזה כשאין זולתו עוד חששות והזיקות השכיחות שיהיו מתוך הקנייה. שם:
ה סָעִיף ד החלוקות. עיין בסמ"ע שמבאר כל חילוקי הדינים שיש בזה אימתי יכולין היתומים לחזור אם מכרו או לקחו שום דבר. ע"ש:
ו סָעִיף ד ודוקא. קאי אשאר החלוקות ביתומים דאין המעות קונות משא"כ בהקדש שם:
ז סָעִיף ד להקדש. וה"ה איפכא אם נתן הגבאי דמים לאחד לצורך הקדש אין הגבאי יכול לחזור בו דהא בהדיוט קאי במי שפרע. ול"ת מהא דהזהב לספק סלתות כו' כמו שתירץ הר"ן פ"ק דקידושין ע"ש ודלא כהרמב"ם והראב"ד. ש"ך:
ח סָעִיף ד לחזור. אבל מי שמשך חפץ של הקדש והוזל א"י לחזור דלא יהא כח הדיוט כו' ואי הוקר אינו קונה במשיכה אלא בכסף דרשות הגבוה אינו נקנה אלא בכסף. ש"ס קידושין שם:
א סָעִיף ב מטלטלין אחרים למכור. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' ק"ע שכ' דה"ה וכ"ש אותן מטלטלין עצמן שזהו אינו מצוי כלל שימכור ואח"כ יחזור ויקנה אותן כלים עצמן רק שדברו הפוסקים בהווה יותר ותו דלא נוכל לפרש כן לשון הש"ס יש דמים שהן כחליפין דלא שייך אלא בחפץ אחר ידין זה נלמד מכח כ"ש כו' והחולק בזה הוא מן המתמיהין עכ"ד ע"ש. ולכאורה מדברי הה"מ שהביא הסמ"ע שכ' לפי דרואין כו' לא משמע כן ע' בס"ק שאח"ז וגם בנ"צ בד"ה רבל וצ"ע:
ב סָעִיף ב ונתרצו שניהם לא קנה. עסמ"ע סק"ה שכ' ע"ל סי' ר"ד ס"י דהמחבר ס"ל דהחוב הבא מחמת הלוחה דינו כאילו המעות היו בעין ביד הלוקח כו' עד והוא דעת הרמב"ם. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ק"ע שכ' דלכאורה משמע דס"ל להרמב"ם מלוה הוה ככסף ממש וקונה מה"ת קנין גמור כמו כסף ואך מדרבנן אינו קונה שלא יאמר נשרפו כו' ולפ"ז באותן שקונים בכסף קנין גמור כגון בד' פרקים כבסעי' שאח"ז גם במלוה קונה קנין גמור אך מדברי ה"ה רפ"ה דמכירה (שבביא הסמ"ע בס"ק הקודם) לא משמע כן דכ' דמש"ה קונה ק"ג בבא מחמת מכר אע"פ שאין כאן במה לקנות מ"מ רואין כאילו החליף הפרה בשור ולא דמיהן שאינם בעין ומש"ה קונה ק"ג ורק דה"ל למגזר שלא יאמר נשרפו כו' ע"כ אמרו בש"ס דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן משמע דס"ל דאי לאו דהוה כמחליף מטולטלים זה בזה לא היה המלוה קונה ק"ג דאיננו ככסף וצ"ל הא דקונה למי שפרע אפי' לא בא מחמת מכר כמבוא' פ"ז ממכירה היינו דקנין מלוה עדיף מדברים וגרוע מכסף ועיקר דינו שמוסרים אותו למי שפרע ולפ"ז הקונה במלוה גם בד' פרקים אינו קונה ק"ג רק למי שפרע עכ"ד ע"ש. ולע"ד דבריו צ"ע עיין בנ"צ מ"ש בזה:
ג סָעִיף ד דמים להקדש. עבה"ט מ"ש וה"ה איפכא אם נתן הגבאי כו'. ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' מ"ז מ"ש בזה:
א סָעִיף א ואפי' כו'. עבה"ג וכמש"ש כיון דמילתא דלא שכיחא כו' וה"נ:
ב סָעִיף ב וכן ראובן כו'. אע"ג דהאי שקלא וטריא ליתא אלא לפום מאי דס"ד מ"מ אי לאו דהלכתא הכי לא שקלא וטריא בה. רי"ף. ועוד דדמיא להא דרב הונא בס"א. הרא"ש:
ג סָעִיף ב וא"ל ראובן כו'. כ"כ הרי"ף ורש"י כ' ששמעון אמר ועב"י ודר':
ד סָעִיף ב אבל אם כו'. ר"ל דאינו קונה לגמרי אבל לענין מי שפרע קונה כמ"ש הרמב"ם בפ"ז וש"ע בסי' ר"ד ס"י לדעת הרמב"ם כמו שאר מעות:
ה סָעִיף ב מיהו י"א כו'. שהקשו עליו ממ"ש בפ"ב דקדושין ושוין במכר שזה קנה א"א מלוה כו' אלמא אף בקרקע אינו קונה וכמו בקדושין וכ"ש במטלטלין אף במקום שאוקים אד"ת לא עדיף מקרקע אלא שהראב"ד פי' דרישא לענין מי שפרע וסיפא אף מי שפרע א"צ אבל הרמב"ן ורשב"א פי' דאף רישא א"צ לקבל מי שפרע כיון דמלוה הוא וכנ"ל וכמ"ש בירושלמי ר"ח בשם ר"י קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע והביאו המ"מ פ"ז אלא דהסוגיא הנ"ל בהנאת מלוה היא כמ"ש שם ו' ב' דאשה מתקדשת בהן וערש"י שם ד"ה ל"צ כו' וכ"ש כו'. אבל הרמב"ם דוחה הסוגיא דפ"ב דקדושין מפני סוגיא ההיא יש דמים שהן כחליפין שמפ' אותה כפשטה וסוגיא דב"מ מח מסייעתו דאמר רבא קרא כו' ואילו תשומת יד כו' ואם איתא אפי' לר"י דמעות קונות הא מלוה היא אלמא דקונה במקום שמעות קונות והם דוחין ומפרשין שייחד בשעת הלוואתו וע"ל סי' קצה ס"י שסתם כמ"ש בהגה כאן וכ' המ"מ שכן דעת כל האחרונים והסכים עמהם וע"ש פ"ה ופ"ז: (ליקוט) מיהו י"א כו'. וכ"כ תוס' שם ד"ה יש דמים כו' וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקדושין ס"ה וערש"י שם ו' ב' ד"ה אינה כו' (ע"כ):
ו סָעִיף ג ויש כו'. למד מהנ"ל ואע"ג דרבנן פליגי על ר"א בספ"ז דעירובין וס"ל דלא עשאוהו כד' פרקים שם אינו חובה כמו יין לקידוש ומ"מ דברי מהרי"ל אינו מוכרח:
ז סָעִיף ד ומ"מ כו'. דאל"כ הא רעה לדידהו שיאמרו חיטכם נשרפו וכו' כמ"ש שם והטעם כמו לוקח כלי מבית האומן ועתוס' שם ד"ה דאתו כו':
ח סָעִיף ד ודוקא כו' גמ' בקדושין כט א' ד' בבות וכן בצדקה דאיתקש להקדש כמ"ש בנדרים ז' א' וכשיטת הגאונים לפסוק כאת"ל וכמ"ש בר"ן פ"ק דקדושין שם ואין חילוק אלא בזה הבבא בין הקדש ליתומים וע' בתוס' שם ד"ה אטו כו' וקשה כו' וי"ל כו': (ליקוט) אבל כו' ולכן כו'. וה"ה אם הוזל כמ"ש בגמ' שם אלא דרבותא קא' וז"ש אבל הקדש כו' ור"ל אבל במשיכה מיד הקדש הדין כמו ביתומים כמש"ש בגמ' וד' חלוקות האחרות שאמרו ביתומים משיכה ודמים ביתומים ממוכר אם הדין כן בהקדש ערמב"ם פ"ט מה' מכירה ובר"ן בקדושין שם (ע"כ):
ט סָעִיף ד (ליקוט) וצדקה כו'. דצדקה נמי אמירתו לגבוה כו' כמ"ש בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה ובפ"ק דנדרים איבעיא להו ויש יד לצדקה כו' ואת"ל יש יד כו' ופסקו הראשונים ז"ל כאת"ל. ר"ן בקדושין שם וע"ש בנדרים (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.