א כָּל בֵּית דִּין, אֲפִלּוּ אֵינָם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם רוֹאִים שֶׁהָעָם פְּרוּצִים בַּעֲבֵירוֹת וְשֶׁהוּא צוֹרֶךְ שָׁעָה (טוּר), הָיוּ דָּנִין בֵּין מִיתָה בֵּין מָמוֹן, בֵּין כָּל דִּינֵי עֹנֶשׁ, וַאֲפִלּוּ אֵין בַּדָּבָר עֵדוּת גְּמוּרָה. וְאִם הוּא אַלָּם, חוֹבְטִים אוֹתוֹ עַל יְדֵי גוֹיִים. וְיֵשׁ לָהֶם כֹּחַ לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּלְאַבְּדוֹ לְפִי מַה שֶּׁרוֹאִים לִגְדֹּר פִּרְצַת הַדּוֹר (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם בְּפֶרֶק כ"ד מִסַנְהֶדְרִין). וְכָל מַעֲשֵׂיהֶם יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְדַוְקָא גְּדוֹל הַדּוֹר, אוֹ טוּבֵי הָעִיר שֶׁהִמְחוּם בֵּית דִּין עֲלֵיהֶם. הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁטּוֹבֵי הָעִיר בְּעִירָן כְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל, וּמַכִּין וְעוֹנְשִׁין, וְהֶפְקֵרָן הֶפְקֵר כְּפִי הַמִּנְהָג; אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין כֹּחַ בְּיַד טוּבֵי הָעִיר בְּאֵלֶּה, רַק לְהַכְרִיחַ הַצִּבּוּר בַּמֶּה שֶּׁהָיָה מִנְהָג מִקֶּדֶם אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם מִדַּעַת כֻּלָּם, אֲבָל אֵינָן רַשָׁאִין לְשַׁנּוֹת דָּבָר בְּמִידִי דְּאִכָּא רְוָחָא לְהַאי וּפְסֵידָא לְהַאי, אוֹ לְהַפְקִיעַ מָמוֹן שֶׁלֹּא מִדַּעַת כֻּלָּם (מָרְדְּכַי פ"ק דְּבָבָא בַּתְרָא), מִכָּל מָקוֹם הוֹלְכִין אַחַר מִנְהַג הָעִיר; וְכָל שֶׁכֵּן אִם קִבְּלוּם עֲלֵיהֶם לְכָל דָּבָר, כֵּן נִרְאֶה לִי. וְעַיֵּן בי"ד סִימָן רכ"ח דִּינֵי תַקָּנוֹת וְחַרְמֵי צִבּוּר. כָּתְבוּ הָאַחֲרוֹנִים בִּתְשׁוּבוֹתֵיהֶם דְּמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מַלְקוּת, יִתֵּן אַרְבָּעִים זְהוּבִים בִּמְקוֹם מַלְקוּת (מהרי"ו סִימָן קמ"ז וּמַהֲרַ"ם מֵרִיזְבּוּרְג) ; וְלָאו דִּינָא קָאָמַר, אֶלָּא שֶׁהֵם פָּסְקוּ כָךְ לְפִי שָׁעָה, אֲבָל בְּיַד הַבֵּית דִּין לְהַלְקוֹתוֹ אוֹ לִטּוֹל מָמוֹן כְּפִי רְאוֹת עֵינֵיהֶם, לְפִי הָעִנְיָן, לְמִגְדַּר מִלְּתָא. וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן תכ"ה בהג"ה.
א סָעִיף א כל ב"ד כו' עיין בתשו' מהר"ם מלובלין סי' קל"ח לענין מיגדר מילתא:
ב סָעִיף א שהעם פרוצים כו' ואפי' יחיד פרוץ יכולים לענוש אותו היחיד כפי ראות עיני הדיין (וכן משמע להדיא בטור ושאר פוסקים ובש"ס) וכ"כ הסמ"ע:
ג סָעִיף א ואפילו אין בדבר עדות גמורה כו' אפילו בלא התראה תשובת רמב"ן סימן רע"ט הביאו בסמ"ע ולדיני נפשות צריך שיהיו מוזהרין לעשות בהסכמת זקני העיר כדי שיעשו אחר צורך הגדול ובמתון בית יוסף בשם רשב"א ז"ל וכך כתב הסמ"ע:
ד סָעִיף א ודוקא גדול הדור עיין ב"ח וביש"ש פ"ט דב"ק סימן ז':
ה סָעִיף א אבל אינן רשאין לשנות כו' עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' נ"ט באריכות:
ו סָעִיף א מ"מ הולכין אחר המנהג כו' ע"ל סי' של"א ס"א בהג"ה איזה קרוי מנהג ועב"ח מ"ש עוד בזה:
א סָעִיף א כל ב"ד אפי' ב"ד של ח"ל:
ב סָעִיף א אפילו אינם סמוכים בא"י עמ"ש בסימן שלפני זה סס"ח פירושו:
ג סָעִיף א שהעם פרוצים כו' עיין בפרישה שם כתבתי דאף דאין כל העם פרוצים אלא יחיד מהם יכולים לענוש אותו היחיד ולקנסו שלא מן הדין כפי ראות עיניהם אלא כשהעם פרוצים יכולים לתקן ולגדור כל העם ולענוש את כל אחד שיעבור תקנתם אף שלא ראו אותו האיש שהיה פרוץ במעשיו אלא כדי לגדור העם ע"ש וק"ל:
ד סָעִיף א דנין בין מיתה כו' פי' ואפי' אינו חייב מיתה וכ"כ הרמב"ם והטור הביאו ועפ"ר ודריש' מ"ש בשם נ"י:
ה סָעִיף א ואפי' אין בדבר עדות גמורה גם אפילו בלא התראה שא"צ עדים והתראה אלא לדון בדין תורה אבל מי שעובר על תיקוני המדינה יכולים לעשות כפי צורך שעה כ"כ בתשובת רמב"ן סימן רע"ט:
ו סָעִיף א ואפילו אין עדות גמורה וכ' ב"י בשם רשב"א ז"ל ולדיני נפשות צריך שיהיו מוזהרים לעשות בהסכמת זקני העיר כדי שיעשו אחר צורך הגדול ובמתון עכ"ל:
ז סָעִיף א חובטין אותו ע"י עכו"ם מדלא סיים לכתוב ואמרי' לו עשה מה שישראל אומרים לך כמ"ש הטור משמע דס"ל דאפי' גמר דין יוכלו לעשות ע"י עכו"ם כיון שהוא אלם ובפרט כשבאים לקונסו דלאו דין הוא ועפ"ר מ"ש מזה:
ח סָעִיף א ויש להם כח להפקיר כו' וסיים שם ז"ל ולקנוס אלם ולנדותו ולהחרימו ולקללו ולהכותו ולתלוש שערו ולאסרו בבית האסורים ולהשביעו בשם ע"כ שלא עשה ושלא יעשה הדברים ובכל יהיה דעתו (פי' של דיין) לש"ש ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו כו' וכתב עוד שם וכן מלקין ומבזין למי ששמעותו רעה כו' ובב"י ובד"מ הביאו מ"ש הר"ן ע"ז וה"מ באינש דעלמא אבל ת"ח כסהו כליל' עכ"ל והוא מגמרא מנחות פ' שתי הלחם וז"ל אמר ריש לקיש תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר (בהושע ב') וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה עכ"ל:
ט סָעִיף א שהמחום בית דין עליהם לשון הטור שהמחום רבים עליהם ולפמ"ש המחבר ב"ד נראה דר"ל שהמחום הצבור לב"ד עליהם וק"ל:
י סָעִיף א וכן נוהגין כו' ז"ל המרדכי רפ"ב דב"מ בשם תשובת רבינו גרשון כל מי שנתמנה על הצבור הוא כאביר באבירים ויפתח בדורו כשמואל בדורו וכל מה שעשה עשוי וכ"כ הרשב"א סי' תשכ"ט דכל צבור במקומו כגאוני' לכל ישראל שתקנו כמה תקנות לכל ישראל:
יא סָעִיף א אע"פ שיש כו' וכ"כ מהרי"ק בשורש ח' ובשורש י"ד דכתב דתפי' למ"ד טובי העיר יכולי' לתקן מה שירצו היינו דווקא מה שהוא צרכי הקהל אבל להפקיע ממון מא' לחבירו שאינו צורך הקהל פשיט' דלא וכן משמע בפיסקי מהרא"י סי' רע"ג ודלא אמרי' הפקר ב"ד הפקר אלא בגדול שאין בדורו כמוהו:
יב סָעִיף א או שקבל עליהם כו' פי' דאז בדיבור בעלמא נתקיים אף בדבר שלא היה מנהג מקדם שם:
יג סָעִיף א ופסידא להאי כו' בד"מ כתב המרדכי סיים וכתב בזה ולאו למגדר מילתא הוא אין שומעין להן עכ"ל ומשמע מזה דלמיגדר מלתח כ"ע מודים דיש כח לטובי העיר ולפ"ז צ"ל דמור"ם לא כתב דיש חולקין אלא אמ"ש שכן נוהגי' ור"ל דנוהגין כן אפי' בלי צורך שעה דמגדר מלתא וא"כ קיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש ודע שראיתי שכתב במרדכי לאו מגדר מלתא ולא ולאו בוי"ו ולא למגדר בלמ"ד ולפ"ז נראה דר"ל כל כה"ג אינו בכלל היתר מגדר מלתא ואין שומעים להן ואפשר דלזה נתכוין מור"ם ז"ל ומ"ה לא הזכירו כאן כאן כלל אבל הוא דוחק לפרש כן וצ"ע:
יד סָעִיף א וכ"ש אם קבלום כו' וכתב המרדכי בב"ב דף רמ"ט ע"ג דאין רשאין בני העיר לקיים שום דבר היכא שיש דיין מומחה או אדם חשוב בעיר כ"כ רבינו והמחבר לקמן בס"ס רל"א וי"א דוקא בדבר שהוא קנס וכ"ז הביא ד"מ ע"ש:
טו סָעִיף א יתן מ' זהובים ומהר"ם מירזבורג כתב מאן דאתקנס מנה בדינא סופג ארבעים. במאתים שמונים. על כל מנה ארבעים עכ"ל. והביאו בד"מ על דברי מהרי"ו הנ"ל (דאמר דמ' זהובים הוא במקום מלקות) בל' פלוגתא וגם בש"ע לא כתב אלא דברי מהרי"ו ועמ"ש בהגד"מ וע"ל סי' ת"ך סמ"א מ"ש שם:
טז סָעִיף א אבל ביד הב"ד כתב בהגהות מיימוני פ"ז דסנהדרין מעשה בא' שישב לארץ להלקותו ולא בא הממונה להלקותו ופטרו והביא ראיה לדבר ע"ש מ"ש עוד מדיני מלקות:
א סָעִיף א בין כל דיני עונש. כתב באורים ז"ל ואף שאין רשות ביד גואל הדם להרוג רק אחר שנגמר דינו בבית דין כמו שכתב הרמב"ם פ"א מהל' רוצח עד כאן לשונו וליתא דהא דעת רש"י פ' נגמר הדין דאפילו בשוגג נמי רשות ביד גואל הדם להרוג אלא דשיטת הרמב"ם הוא דבשוגג אין רשות ביד גואל הדם להרוג אלא דוקא במזיד אך אפילו בשוגג שהוא קרוב לפשיעה דאינו נהרג בבית דין נמי רשות ביד גואל הדם להרוג וכמו שכתב הרמב"ם להדיא בפ"ו מהל' רוצח ז"ל ויש הורג בשגג' ותהי' השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיע' ודינו שאינו גולה כו' לפיכך אם מצאו גואל הדם בכסף משנה והרגו פטור ומה יעשה זה ישב וישמור עצמו מגואל הדם וכן כל הרצחנים שהרגו בע"א או בלא התראה וכיוצא בהם אם הרגן גואל הדם אין להם דמים לא יהי' אלו חמורים מההורג בלא כוונה עד כאן לשונו הרי מבואר דכל שהי' מזיד אע"פ שלא נגמר דינו בבית דין להריגה רשות ביד גואל הדם להורגו דהא שלא בכוונה או שלא בהתראה ודאי ליכא גמר דין ולשון הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח ז"ל רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו עד שיבא לבית דין וידונהו למיתה עיין שם לא מיירי מדין גואל הדם וביארו בפ"ו דכל שהיה קרוב לפשיעה אפילו אין בו מיתת בית דין רשות ביד גואל הדם אלא דבזמן הזה יש להסתפק אי שייך דינא דגואל הדם כיון דעל כל פנים בעינן קבלת עדים להודיע אמיתית הדבר שהרגו הרוצח ואנו הדיוטות אנן ואין אנו רשאין לקבל עדות נפשות והא שכתב הרמב"ם בע"א פי' בכסף משנה דהיינו עדות מיוחדת או אפשר כיון דלדעת הרמב"ם אפילו הכחישו עצמם בבדיקת נמי רשות ביד גואל הדם וכמ"ש בכסף משנה שם ועיקר שלמדוהו דלא גרע מהורג שלא בכוונה אם כן גם אנו למידין בזמן הזה דלא גרע מהורג שלא בכוונה וצריך עיון:
א סָעִיף א שהעם. כ' הסמ"ע לאו דוקא כל העם אלא אפי' יחיד מהם שפרוץ יכולים לענשו ולקנסו שלא מן הדין אלא כשהעם פרוצים יכולים לענוש את כל מי שיעבור תקנתן אף שלא ראו אותו האיש שהוא פרוץ במעשיו כדי לגדור את העם:
ב סָעִיף א חובטין. משמע דאפי' גמר דין יכולים לעשות ע"י עכו"ם כיון שהוא אלם ובפרט בקנס דלאו דין הוא. סמ"ע. ור"ל אף דלא נגמר הדין עדיין גבי ישראל מ"מ יעשו הגמר דין ע"י עכו"ם:
ג סָעִיף א שהמחום. פירוש שהמחום הציבור לב"ד עליהם. סמ"ע:
ד סָעִיף א הגדול. ז"ל המרדכי בשם תשובת ר"ג כל מי שנתמנה על הציבור הוא כאביר שבאבירים ויפתח בדורו כו' וכל מה שעשה עשוי וכן כתב הרשב"א דכל צבור במקומו כגאונים שתקנו כמה תקנות לכל ישראל עכ"ל הסמ"ע:
ה סָעִיף א כולם. פירוש דאז בדבור בעלמא נתקיים אף בדבר שלא היה מנהג מקדם. סמ"ע:
ו סָעִיף א להאי. כתב הסמ"ע דצ"ע בדעת הרמ"א אי ס"ל דדעת החולקים אפי' למיגדר לצורך שעה לא מהני או דס"ל דוקא שלא לצורך שעה אבל אם הוא צורך שעה מודים דיכולים לשנות וחילוקי דין זה הוא לפי גרסת המרדכי ע"ש:
ז סָעִיף א עיניהם. כתב הסמ"ע בשם מהרי"ק דאפילו למ"ד דטובי העיר יכולים לתקן מה שירצו היינו דוקא מה שהוא צרכי הקהל אבל להפקיע ממון מא' לחבירו שאינו צורך הקהל פשיטא דלא. גם לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר אלא בגדול שאין בדור כמוהו וכתב עוד בשם הגהת מיי' מעשה באחד שישב לארץ להלקותו ולא בא הממונ' להלקותו ופטרו והביא ראיה לדבריו ע"ש וע"ל סי' ת"ך סמ"ע:
א סָעִיף א שהעם פרוצים. עבה"ט בשם סמ"ע שכ' לאו דוקא כל העם אלא אפי' יחיד כו' וע' בס' או"ת שפקפק על זה דאם יחיד פרוץ מה צורך שעה יש ולמה נעשה לו שלא כתורה וכתב דצ"ל כוונת הסמ"ע דרואין אם יניחו להעובר ילמדו ממנו קלי הדעת ויבואו להתפרץ כו' ע"ש גם בתשובת שער אפרים סי' ע"ב כ' דלא שייך מגדר מלתא אלא היכא דיש לחוש לקלקול רבים שהדור פרוץ ע"ש אכן בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ה כ' דבספרו משפטי יעקב העלה דהעיקר אף כשהיחיד רגיל בדבר עבירה או שעשה עבירה בפרסום במידי דשכיח ג"כ מקרי מגדר מלתא ורשות לב"ד לקנסו וכמבואר ג"כ בתשובת מהר"ם לובלין סי' קל"ח ע"ש ועמ"ש לקמן סי' נ"ב ס"ב ס"ק א':
ב סָעִיף א כח להפקיר. כתב בספר ברכי יוסף בקו"א אות ג' וז"ל כתבו קצת האחרוני' דאין לב"ד כח אלא לאפקועי ממונא אבל לא לזכות לאחר כל שלא בא לידו וגדול דורינו הרב מהר"י בר דוד בספרו דברי אמת בקונטרסים דף צ"ג הוכיח מגיטין דף ל"ו ומדברי הרשב"א שם והריב"ש סי' צ"ט דהיה להם כח להפקיע מזה ולזכותו לזה קודם שבא לידו והאריך בזה עכ"ל:
ג סָעִיף א אע"פ שיש חולקין. ע' בתשו' שבו"י ח"ב סי' קמ"ג אודות שנהגו מעולם בק"ק מיץ שלא להושיב דיינים קבועים רק דנים ע"פ זבנ"א וזבל"א והאב"ד הוא השליש ועלה על דעת איזה טובי העיר להושיב ב"ד קבוע עם הרב אי שפיר דמי והשיב לכאורה ביד טובי העיר לעשות כל דבר כרצונם אע"פ שלא היה מנהג מקדם וגם אינו מגדר מלתא ואפי' במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי וכן הוכחתי בספרי תוה"ש שאלה א' שכן דעת רוב גדולי עולם ואפי' להיש חולקין שזכר רמ"א בסי' ב' היינו במידי דאיכא רווחא להאי משא"כ בנדון זה כו' אכן אחר העיון נראה דאי אפשר לשנות כלל כיון שנהגו כן מעולם והוא מנהג ותיקין ע"פ הש"ס ר"פ זה בורר שמתוך שזה בורר לו אחד וזבל"א יצא הדין לאמיתו וכבר קי"ל דמנהג שנהגו לגדר וסייג וכ"ש מה שהוא מדינא דש"ס אפי' התרה לא מהני כו' ובפרטות בזמנים אלו שע"פ הרוב מנהיגי העיר ממנים דיינים לקרוביהם אע"פ שאינם הגונים משא"כ בזבל"א אף אם יהיה אחד מהן אינו הגון שיהפך בזכות בעל דינו אף מה שהוא שלא ע"פ הדין מ"מ כיון שהשני בורר ג"כ למי שירצה הוי כקבלו עלייהו ומה"ט ראיתי בהרבה קהלות אף שיש להם דייני' קבועין מ"מ בדבר גדול מתפשרים ע"פ הרוב לדון בזה בורר כדי שיצא הדין לאמיתו לכן נ"ל פשוט שאין לשנות מנהג כזה שהיא מנה' ותיקין מיוסד ע"פ שורת הדין וההלכה וכל המשנה ידו על התחתונה עכ"ד ע"ש:
ד סָעִיף א במידי דאיכא רווחא להאי כו'. ע' בתשו' זכרון יוסף סי' ב' לאחר שהאריך בנדון הש"ס דפוס זולצבך שנדפסו משך זמן הסכמות דאמשטרדם דמותר ללמוד בתוכן (עמ"ש בזה בפ"ת ליו"ד ס"ס ר"ח) כ' בסוף וז"ל ואי משום גזירת הני תלתא רבנן סמיכי בתראי שהספרים כו' טעונין גניזה הנה לבד התמיהא שהיה להם לחקור תחלה את המדפיס מז"ב דשמוע בין אחיכם כתיב כו' עוד תמיה אחת קיימת דהאיך יוכלו לגזור אמלתא דאיכא רווחא להאי דהיינו להאחים דאמ"ד ופסידא להאי דהיינו לבני מדינתינו ושארי מדינות שכבר קנו מן הש"ס דז"ב והוי פסידא דלקוחות נפישין כו' וכי עדיפי מזט"ה ב"ד בעירם שהם כגאונים לכל ישראל שאינם יכולים לגזור לדעת מהרי"ק ורוב פוסקים אמידי דאית ביה רווחא להאי ופסידא להאי וכמ"ש בח"מ סי' ב' ואפילו למ"ש הרמ"א שם שהמנהג שאפי' בכה"ג יכולין לגזור היינו דוקא ז' טובי העיר בעירם דהוי כגאונים לכל ישראל ודוקא מצד המנהג מה דלא שייך בנ"ד דאין שייך מנהג במלתא דלא שכיח כבנ"ד כדאיתא בח"מ סי' של"א ס"א בהגה ואף אם נודה שיש להם כח לגזור כה"ג על כל ישראל מ"מ כיון שלא נתפשטה תקנתן וגזירתן במדינתינו רק עכשיו שכבר נקנו מהם בעד הון עצום ונתפשטו בקרב כל ישראל הוי גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו ולא עדיפי מתלמידי שמאי והלל שגזרו בכלל י"ח דבר על השמן וב"ד דשרו משחא התירוהו כו' ואם התירו חז"ל איסור דאוריית' דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתוב משום עת לעשות כו' מכ"ש גזרת חכמים כי אין שארי הש"ס מצויים לכל אדם ופן ח"ו תשתכח תורה מישראל כו' ואין ספק אצלי דהנך רבנים וגאונים לא גזרו גניזה רק על הש"ס שעדיין ביד המדפיס והמחזיקים בידו ולא על הנשארים (צ"ל הנמכרים) כללו של דבר דמותר ללמוד מן הש"ס דז"ב בלי פקפוק וגמגום כלל עכ"ל ע"ש. ובעיקר ענין הסכמות וגזירות שנותנים גאוני הדור על הדפסת ספרים ע' בזה בתשו' חתם סופר חלק ח"מ סי' מ"א ובס"ס ע"ט וגם בח"ס חלק ששי סי' נ"ז ע"ש ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רל"ו סק"א:
ה סָעִיף א מ"מ הולכין אחר מנהג. ע' בתשו' נו"ב סי' כ' שכ' דעל טובי העיר להביא ראיה שזה מנהג קבוע בעירם להיות ידם על העליונה במה דאיכ' פסידא להאי ורווחא להאי (ע' בס"ק הקודם) ואפי' אם יבררו שהמנהג כן מ"מ בדבר שהם עצמם נוגעים בדבר כמו בעסקי המסים שולם נוגעים בדבר לא מיחשב טובי העיר והרי הם רק כשאר יחידים ע"ש עוד ויובא לקמן סי' קס"ג ס"א ס"ק א' וע' שם:
א סָעִיף א כל ב"ד. ב"ק צ"ו רי"ף כנ"ל:
ב סָעִיף א בין ממון. מ"ק ט"ו א':
ג סָעִיף א בין שם:
ד סָעִיף א ואפי'. קדושין פ"א א' סנה' כ"ו ב' וע"ש בתוס':
ה סָעִיף א ויש להם. מ"ק שם:
ו סָעִיף א וכל מעשיהם. סנה' מ"ו א':
ז סָעִיף א ודוקא. ב"ק צ"ו ב' כנ"ל:
ח סָעִיף א או. ב"ב ח' ב':
ט סָעִיף א וכן נוהגין. שיש חולקין. שם לפי הפירוש אם להסיע כו' הוא ענין בפ"ע אי קאי למעלה להתנות ולהסיע שעד שהתנו מדעת כולם (ליקוט) אע"פ שי"ח כו'. דס"ל דמ"ש ולהסיע כו' קאי אלמעלה במידות ושערים דשם הוא דבר השוה לכולם וס' הראשונה ס"ל דהוא ענין בפ"ע ואמרי' בירו' פ"ב דמגילה ז' מבני העיר כבני העיר במאי כו' (ע"כ):
י סָעִיף א כתבו האחרונים כו'. עבפ"ד דכתובות מ"ו א' וקרי ליה לממון מלקות כו':
יא סָעִיף א לפי מגדר. יבמות צ"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.