א אֵין בֵּית דִּין פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה. וְכָל שְׁלֹשָׁה נִקְרָאִים בֵּית דִּין, אֲפִלּוּ הֶדְיוֹטוֹת; דְּאִי אֶפְשָׁר דְּלֵית בְּהוּ חַד דְּיוֹדֵעַ סְבָרוֹת בְּדִינִים, אֲבָל אִי לֵית בְּהוּ חַד דְּיָדַע, פְּסִילֵי לָדוּן (טוּר בְּשֵׁם אָבִיו הָרֹא"שׁ רֵישׁ סַנְהֶדְרִין), וּמִכָּל מָקוֹם יְכוֹלִין לְקַבֵּל הַטְּעָנוֹת וּלְשָׁלְחָם לִפְנֵי מוֹרֶה (מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן מ"ג), וְהֵם דָּנִים אֶת הָאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ, אִם הַנִּתְבָּע מְסָרֵב לֵירֵד לְדִין אוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָדוּן עִם הַתּוֹבֵעַ בְּעִירוֹ; אֲבָל אִם רוֹצֶה לָדוּן עִמּוֹ בְּעִירוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בַּשְּׁלֹשָׁה שֶׁבֵּרַר הַתּוֹבֵעַ, אָז זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד. הַגָּה: כְּדִלְקַמָּן סִימָן י"ג. וְנִרְאֶה לִי דַּוְקָא בְּדַיָּנִים שֶׁאֵינָם קְבוּעִים, אֲבָל אִם דַּיָּנִים קְבוּעִים בָּעִיר, לֹא יוּכַל לוֹמַר: לֹא אָדוּן לִפְנֵיהֶם אֶלָּא בְּזֶה בּוֹרֵר, וְכֵן נוֹהֲגִין בְּעִירֵנוּ, וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן כ"ב: סוֹף סָעִיף א'
ב פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה, אֵין דִּינֵיהֶם דִּין, אֲפִלּוּ לֹא טָעוּ, אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלוּם בַּעֲלֵי דִינִים אוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה לָרַבִּים. וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין דָּנִין דִּין מֻמְחֶה לָרַבִּים שֶׁיָּדוּן בִּיחִידִי בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל אָדָם (מהרי"ו סִימָן קמ"ז). כָּל שֶׁאֵינָם שְׁלֹשָׁה וְלֹא קִבְּלוּם עֲלֵיהֶם וְאֵינָן מֻמְחִים לָרַבִּים (טוּר), אֲפִלּוּ הֵם סְמוּכִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הוֹדָאָה שֶׁמּוֹדִים בִּפְנֵיהֶם כְּמִי שֶׁמּוֹדֶה חוּץ לְבֵית דִּין, וִיכוֹלִים לְהַחֲלִיף טַעֲנוֹתֵיהֶם שֶׁטָּעֲנוּ בִפְנֵיהֶם; הַכּוֹפֵר בִּפְנֵיהֶם וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן. אֲבָל הַשְּׁלֹשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם סְמוּכִים, הַהוֹדָאָה בִּפְנֵיהֶם כְּהוֹדָאָה בְּבֵית דִּין; וְכֵן בְּכוֹפֵר וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים, הֻחְזַק כַּפְרָן וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטְעֹן.
ג אַף עַל פִּי שֶׁיָּחִיד מֻמְחֶה לָרַבִּים מֻתָּר לוֹ לָדוּן יְחִידִי, מִצְוַת חֲכָמִים שֶׁיּוֹשִׁיב עִמּוֹ אֲחֵרִים.
ד אַף עַל פִּי שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה בֵּית דִּין שָׁלֵם הוּא, כָּל זְמַן שֶׁהֵם רַבִּים הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּמוּטָב שֶׁיַּחְתֹּךְ הַדִּין בְּי" א מִבַּעֲשָׂרָה. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַיּוֹשְׁבִים בְּבֵית דִּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּרְאוּיִּים. וְאָסוּר לְאָדָם חָכָם שֶׁיֵּשֵׁב בַּדִּין עַד שֶׁיֵּדַע עִם מִי יֵּשֵׁב, שֶׁמָּא יֵשֵׁב עִם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים, וְנִמְצָא בִּכְלַל קֶשֶׁר בּוֹגְדִים, לֹא בִּכְלַל בֵּית דִּין. מִי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה, וְלֹא קִבְּלוּהוּ עָלָיו בַּעֲלֵי דִינִים, אַף עַל פִּי שֶׁנָּטַל רְשׁוּת מֵרֹאשׁ הַגּוֹלָה אֵין דִּינוֹ דִין, אֲפִלּוּ לֹא טָעָה, וְכָל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִים אִם רָצָה חוֹזֵר וְדָן בִּפְנֵי בֵּית דִּין. הַגָּה: רְשׁוּת שֶׁנּוֹתֵן הַמֶּלֶךְ בַּזְּמַן הַזֶּה, אֵינוֹ כְלוּם. וּמִיהוּ, אִם קִבְּלוּהוּ הַקָּהָל עַל פִּי כְּתַב הַמֶּלֶךְ, יָכוֹל לָדוּן (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם גָּמִיר וְסָבִיר מְהַנֵּי לֵיהּ רְשׁוּת הַמֶּלֶךְ (רִיבָ"שׁ סִימָן רע"א) אוֹ הַשַּׂר הַמְמֻנֶּה בְּעִירוֹ, דְּזֶהוּ בִּכְלַל דִּינָא דְמַלְכוּתָא לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִים וְשׁוֹפְטִים מִי שֶׁיִּרְצֶה; וּמִכָּל מָקוֹם, מִי שֶׁעוֹשֶׂה זֶה בְּלֹא רְשׁוּת הַקָּהָל, מְצַעֵר הַצִּבּוּר וְעָתִיד לִתֵּן אֶת הַדִּין (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תרל"ז).
א סָעִיף א אין ב"ד פחות משלשה כו' כתב הסמ"ע היינו מד"ס אבל מד"ת בחד סגי וכן כתב הרמב"ם בהדיא בפ"ב מה"ס דפסק כרב אחא וכן משמע באשר"י ברפ"ק דסנהדרין ודלא כמ"ש בעיר שושן ע"ש עכ"ל ולפע"ד דברי הע"ש נכונים דהא אמרינן בש"ס פ"ק דסנהדרין מאי איכא בין רבא לרב אחא לרבא לית ליה דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין לרב אחא אית ליה דשמואל וכיון דקיימא לן דלא כשמואל וכדלקמן ריש סעיף ב' אם כן ע"כ קי"ל כרבא דמדאורייתא בעינן ג' מומחים מדכתיב ג' אלהים אלא שחז"ל תקנו דסגי בג' הדיוטות משום שלא תנעול דלת בפני לוין. וגם דעת הרא"ש מוכח כן לפי מה שכתבתי דהא פסק כרבי אבהו ודלא כשמואל ומ"ש בתחלת הפרק גם דברי רב אחא אינו אלא להורות דבעינן חד דגמיר ולאורויי דבהא לא פליג רבא ארב אחא דאי פליג ה"ל לש"ס למימר הך איכא בינייהו. כן נ"ל לדעת הרא"ש ודלא כהסמ"ע ובית חדש לדעתו. וכ"כ עוד הרא"ש להדיא דהלכה כר' אבהו מדקי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ואמרינן בגמרא דרבא ל"ל דשמואל עכ"ל ומביאו ב"י ומכאן ג"כ קושיא גדולה על הסמ"ע וב"ח לדעת הרא"ש. וזה מדוקדק בדעת העיר שושן דלקמן סעי' ב' כתב וכיון דמקראי ילפינן שצריכים להיות ג' מג' אלהים לפיכך פחות מג' אין דיניהם דין כו' והיינו ממש כפי סוגיית הש"ס שזכרתי. ואדדבא על הרמב"ם קשה לי כיון דפסק דפחות מג' אין דיניהם דין האיך כתב כדברי רב אחא הא אמרינן בש"ס דלרב אחא איתא דשמואל וכן קשה לי על הסמ"ג. ועוד קשה לי על דבריהם דהא בש"ס פרק החובל (בבא קמא דף פ"ד) ובפ' המגרש (גיטין דף פ"ח ע"ב) איתא להדיא טעמא דדיינינן בהודאות והלוואות משום דשליחותייהו דאלהים עבדינן וכן כ' הרמב"ם גופי' בפ"ג מהל' סנהדרין והסמ"ג וז"ל לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ אע"פ שאין ב"ד של ח"ל אלהים שליחות של ב"ד של א"י עושוי עכ"ל אלמא דמדאורייתא לא דיינינן הודאות והלואות אלא ע"פ מומחים והיינו כרבא דלרב אחא מדאוריי' ביחיד הדיוט סגי כדמוכח להדיא בש"ס וכן הוא באשר"י ואולי יש ליישב דברי הרמב"ם והסמ"ג בדוחק אך העיקר נראה דקי"ל כרבא ודלא כשמואל וכדמשמע בפ' החובל ובפ' המגרש דבעינן אלהים וכן נראה להדיא דעת הרי"ף שלא הביא דברי רב אחא כלל וכתב תחלת הסוגיא בפ"ק דסנהדרין דאתיא כרבא דמדאורייתא תלתא מומחים בעינן ע"ש. וכ"כ ראב"ן דף קי"א ריש ע"ג דשמעתתא כרבא דבעינן ג' מומחים ומשום נעילת דלת בפני לווין סגי בג' הדיוטות כו' וכ"כ הנמוקי יוסף להדיא. בשעה שכתבתי דברי הנ"ל לא היה לפני הספר כסף משנה כי זה למדתי בברחי מן מלחמות הרקים ועתה עיינתי בס' כ"מ וראיתי שהרגיש שם בקושיא שהקשיתי לעיל על הרמב"ם דהיאך פסק כרב אחא וכתב מיד שנים שדנו אין דיניהם דין ומייתי שם תשובת הרשב"א שמיישב שם דברי הרמב"ם בזה וכן בס' לחם משנה ולפענ"ד דבריהם דחוקים בזה וגם לישנא דמאי בינייהו ואיכא בינייהו כו' בש"ס לא משמע הכי ודוק וגם מ"מ קשה על הרמב"ם שאר הקושיות שכתבתי לעיל ולא הרגיש הרשב"א והכ"מ ול"מ בזה ע"ש.
ב סָעִיף א דא"א דלית בהו חד כו' כתב הסמ"ע ואין זה גמיר וסביר כו' ופשוט הוא כדמוכח להדיא בש"ס ופוסקים מיהו י"ל דגמיר מיהא בעינן והכי משמע פשטא לישנא דש"ס חד דגמיר כו' וכ"כ מהר"מ פדאוו' בתשוב' סי' מ"ג והב"ח השיג עליו דלא בעינן גמיר ממש אלא גמיר קצת ומתוך כך יודע סברות קצת בדינים כו' ואין דבריו מוכרחים ע"ש. ועיין בתשו' ן' לב ספר ראשון סימן קכ"ג סוף דף קנ"א כתב דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמ"ה דבעינן שלשתם גמיר ואין נ"ל אלא נראין דברי הרא"ש עיקר בש"ס ואפשר גם הרמ"ה מודה ור"ל דוקא דאית בהו דגמירי לכך כתב הטור ויראה מדבריו כלומר שיראה כן לכאורה אבל אינו מוכרח כ"כ. וכן משמע דעת הר"ר זרחיה הלוי והרמב"ן ושאר פוסקים שהבאתי לקמן סי' כ"ה דסגי בדאית בהו חד דגמיר ע"ש ועיקר:
ג סָעִיף א אבל אי לית בהו כו' מיהו אם המחום רבים עליהם אפי' ג' יושבי קרנות כשרים כדלקמן ריש סי' ח' וסי' כ"ב סוף סעיף א':
ד סָעִיף א או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו כו' ע"ל סימן י"ד מ"ש בזה:
ה סָעִיף ב אין דיניהם דין כו' כתב הב"ח דלענין קדושין יש להחמיר כשמואל דדיניהם דין ולפע"ד נראה עיקר דלא קי"ל כשמואל וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וטור ושאר הרבה פוסקים וכמוכח בש"ס פ' החובל (בבא קמא דף פ"ד) וגיטין פ' המגרש (גיטין דף פ"ח) וכמ"ש לעיל ס"ק א'. וכן משמע בש"ס פ"ב דכתובות גבי קיום ופרק זה בורר גבי אודיתא דקאמר התם ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סביר' להו כו' ומ"ש התוס' שם דכשמואל ס"ל גבי קיום ואודיתא ובהא לא קי"ל כוותיה הוא דוחק גדול חדא דלישנ' דש"ס לא משמע הכי ועוד דהא שמואל לא אמר מילתא רק גבי דין ועוד דאמאי ניבעי בקיום ובאודיתא ג' טפי מגבי דין וכ"פ ראב"ן דף קי"א ריש ע"ג. ובעל העיטור דף נ"א ונמוקי יוסף וסמ"ג והריטב"א פ"ב דכתובות דלא כשמואל ע"ש ועיקר:
ו סָעִיף ב או שהוא מומח' לרבי' כו' ע"ל סי' י"ג:
ז סָעִיף ב שידון ביחידי לכתחל' אבל לענין פטור מתשלומי אם טעה או אם דן בדיעבד יש מומח' וכמו שכ' לקמן סי' כ"ה ס"ק י"ג אות ד':
ח סָעִיף ב ואינ' מומחי' לרבים כו' כתב הסמ"ע דהרמב"ם ס"ל דאפי' מומח' ואפי' ב' מומחי' וזהו שמסיק המחבר וכתב ואפי' הן סמוכי' וכל שהם סמוכים מסתמא הם מומחים ומהתימה על מור"ם שעירב שני הדיעות יחד ולא כתבן בלשון פלוגתא כמי שכתב הטור וי"ל בדוחק דמ"ש מור"ם מומחה לרבים ר"ל שהמחו' רבים עליהם דבכה"ג מהני עכ"ל ולא נהיר' דמה בכך שהמחום רבים עליהם מ"מ לא ה"ל ב"ד וגם הלשון לא משמע כן ועוד מהיכן הוציא דין זה אלא ודאי כונת הרב כפשוטו והא דלא כתבו בלשון פלוגת' היינו משום דכיון דבל' המחבר עצמו אין הכרח כל כך די"ל סמוכים שאינם מומחים (דהא הרא"ש וטור ס"ל לקמן סי' כ"ה דסמיכות מהני אפי' לשאינו מומחה ע"ש בס"ק כ"ב וכן משמע בעיר שושן שכתב דב' אפי' סמוכים אין דיניהם דין ומיד אח"כ כתב דיחיד מומחה יכול לדון בע"כ) משא"כ בל' הרמב"ם עצמו שמביא הטור מבואר להדיא אפי' מומחה ע"ש לכך כתב הטור בלשון פלוגתא וכן דרכו של הר"ב בהרבה מקומות וזה ברור ולענין דינא מ"ש הטור שמדברי הרא"ש יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר לפע"ד ליתא דלא השוה הרא"ש יחיד מומחה לג' הדיוטות רק לענין דין ולא לענין הודאה ונראה עיקר כהרמב"ם והמחבר וכ"כ בעה"ת שער מ"ב חלק א' בשם תשובה לקמאי ומביאו הטור לקמן סי' פ"א סכ"ז וכן נראה דעת הע"ש שהשמיט כאן מה שהגיה הר"ב ואינן מומחים כו' וכ"כ הבעל עיטור באות הודאה דק"ה ע"א וז"ל וה"מ בפני ג' אבל בפני יחיד מומחה אין הודאתו הודאה עכ"ל והכי משמע נמי בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"א) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף ל' ע"א) גבי קיום ואודיתא גבי ואמר לנא רבנא אשי לפי גרסת הרי"ף והרמב"ם וסייעתו שם וכן כתב רבינו ירוחם נתיב א' ס"ז גבי הודאה ע"ש דאף על גב דרב אשי מומחה הוי לא מהני רק בג' וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות בשם מורו והסכים עמו והבאתיו לקמן סימן מ"ו סעיף ד' ס"ק ח' וכ"כ מהרש"ל להדיא פ' הגוזל בתרא סי' י"א דדוקא לענין דין והתרת נדרים וכה"ג אבל לענין קיום ואודיתא בכ"מ שצריך ב"ד אין חילוק אפי' ראש גולה ויחיד בדורו וע"ש:
ט סָעִיף ב לא הוחזק כפרן כת' הסמ"ע דהיינו כל זמן שלא אמר בפניהם אתם עדי כו' ולי נראה דמיירי אע"פ שאמר לפניהם אתם עדי אלא דקמ"ל דאין להם דין ב"ד רק דין עדים לענין דלא הוחזק כפרן להבא לומר אח"כ פרעתיך כדלקמן סי' ע"ט סעי' ט' ע"ש וזה ברור:
י סָעִיף ג אע"פ כו' מצות חכמים כו' עיין בתשו' מהרש"ל סי' ל"ה שפסק דאפי' בקבלוהו והוא מומחה אסור לו לדון יחידי והביא ראיות ובתשובת שארית יוסף סי' י"ז חלק עליו ודחה ראיותיו וכ"פ הב"ח ובאמת הך עובדא דירושלמי דמייתי במרדכי הארוך ובבעל העיטור דף נ"א ע"ב הוי תיובתיה דמהרש"ל דאיתא התם להדיא דר' אבהו היה דן יחידי וא"ל תלמידיו והא תנן אל תהי דן יחידי והשיב להם כיון שבאים מעצמם לדון לפני הרי כאלו קבלוני כו' ע' שם וכן מבואר יותר בירושלמי עצמו ריש פ"ק דסנהדרין ע"ש מיהו לענין דינא האידנא בזה"ז דליכא מומחה צ"ע די"ל דשאני ר' אבהו דמומחה הוי ובמומחה דוקא מהני קבלה והכי מוכח בירושלמי שם דמוקי ר' אבהו מתני' דבכורות דדן את הדין כו' מה שעשוי עשוי וישלם מביתו בשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדינינו דין תורה דישלם מביתו כיון שהגיס דעתו לדון דין תורה דתנינן אל תהי דן יחידי כו' עכ"ל הירושלמי ומייתי לה הבעל העיטור שם (ולהכי קתני בסיפ' דמתני' דבכורות ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם) ואין לו' דשאני התם שהתנו עמו בפי' שידון דין תורה דהא כתב הרא"ש וטור לקמן סימן כ"ה דסתם קבלה לפני שאינו מומחה הוא אדעתא לדון דין תורה ע"ש אבל באינו מומחה י"ל דלא ידון לכתחלה וכן משמע להדיא בהר"ש פ' אד"מ שכ' וז"ל דכיון שנשתדל מתחלה לדון והוא אינו מומחה ראוי שישלם מביתו ואע"פ דקבלו עלייהו מ"מ לא ה"ל לדון יחידי כיון שאינו מומחה עכ"ל ולפ"ז אותן שנוהגין לדון ביחידי היכא דבאים מעצמם לדון או אפי' בקבלוהו לאו שפיר עבדי כיון דהאידנא ליכא מומחה ואפשר דאותן שנוהגים לדון ביחידי היינו בדברים שרגילים ופשוטים שהם מומחי' בהם או אפשר דהיא הנותנת דכיון דהאידנא ליכא מומחה ולית דחכים האידנא בדין וכדאיתא בירושלמי והביאו הסמ"ג סי' ק"ז והטור לקמן סי' י"ב דהאידנא לית דחכים בדין לדון דין תורה א"כ כי קבלוהו בסתם מסתמא קבלוהו בין לדין בין לטעות ודמי למ"ש הנ"י רפ"ק דסנהדרין בשם י"א שאם קבלו עליהם יושבי קרנות שדינן דין ואפי' טעו אין חייבין לשלם דהא לא מצו למימר דאדעתא דלדיינו דין תורה קבלום דהא מידע ידעי שאינן יודעים דין תורה ע"כ. אכן צ"ע בזה שהרי כל הפוסקים לא הביאו את הירושלמי דהאידנא לית דחכים לדון דין תורה ונראה דגם הסמ"ג והטור דהביאו אינו אלא לענין שיש לעשות כל מה דאפשר לעשות פשרה וכן משמע להדיא ממה שהביאו גבי עשיית פשרה וכתבו צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה דגרסי' בירושלמי כו' משמע להדיא דלכתחלה דוקא הוא דצריכים להתרחק בזה אבל ודאי דגם דהאידנא יודעים לדון דין תורה בכמה דינים המפורשים בש"ס ופוסקים א"כ ודאי כשבאים מתחל' לדון לפניו וקבלוהו מסתמא קבלוהו אדעתא דלידון דין תורה וכמ"ש הפוסקים והרא"ש וטור לקמן סי' כ"ה ועל כן יש ליזהר שלא לדון ביחידי אף שקבלוהו אם לא שמפ' בהדיא איני יודע לדון אתכם דין תורה או שהוא דין פשוט ומומח' ורגיל הוא בכך דבכה"ג איכא מומחה אף האידנא ודוק:
יא סָעִיף ד מי שאינו מומח' כו' כ' הסמ"ע פי' שאינו לא גמיר ולא סביר כו' וכ"כ עוד הסמ"ע לקמן סי' כ"ה ואין דבריו נכונים כמו שהשגתי עליו לקמן סי' כ"ה סעי' ג' ס"ק כ"ב וסעיף ד' ס"ק ל"ט באריכות וע"ש:
יב סָעִיף ד ומיהו אם קבלוהו הקהל ע"פ כתב המלך דסד"א כיון שלא מרצונם קבלוהו א"י לדון קמ"ל וכ"ש אם קבלוהו מרצונם בלא כתב המלך כ"כ הב"ח ועמ"ש לקמן סימן כ"ה ס"ק ל"ג:
יג סָעִיף ד יכול לדון אבל אינו פטור מתשלומין אם טעה מיהו אי גמיר וסביר מהני קבלתם ע"פ המלך לפטרו מתשלומין לדעת הטור ודלא כנראה מדברי הרמב"ם דכתב המלך אינו מועיל כלום היכא דטעה אפילו בקבלו עלייהו עכ"ל הב"ח ולפע"ד לא נראה מהרמב"ם כלום וגם הרמב"ם מודה לזה ע"ש ודוק:
יד סָעִיף ד דאם גמיר ואע"ג דכתב הר"ב לעיל ס"ב דלכתחלה אין מומחה בזה"ז מ"מ אם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך אף בזמן הזה לענין שיכול לדון ומכל מקום נראה דלענין שידון ביחידי לא מהני:
טו סָעִיף ד מהני ליה רשות המלך אף לפוטרו אם טעה כמו רשותא דריש גלותא דלקמן סי' כ"ה סעיף ב' וכ"כ הריב"ש והב"ח כתב דמדברי הטור משמע דאף לגמיר וסביר לא מהני רשותא ודלא כהריב"ש גם דלא כנמצא בכתבי מהרש"ל דלמומחה לרבים מהני רשות המלך לפטרו אם טעה דליתא אלא נראה ברור דאינו פטור וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות (פ' זה בורר) וז"ל אם מינה אותם מלך וכו' אם היו מומחים דיניהם דין ומקובל כיון שלא טעו וכו' אלמא דבטעו משלמים אע"פ שהם מומחים עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דהטור לא מיירי מגמיר וסביר לענין תשלומין וכן הרמב"ם שם לא מיירי כלל מתשלומין אלא כוונתו לומר אם טעו בדין חוזר וכן משמע שם להדיא למעיין שם. ואפילו שהטור לא סבירא ליה כן מכל מקום סברת הריב"ש נכונה בזה כיון דרשותא דריש גלותא שהועמד מן המלך מהני בזה כ"ש מלך או שר עצמו דדינא דמלכותא דינא שמחוקי המלך והשרים להעמיד שופטים ודיינים בארץ וא"כ לא גרע מהר"ג דאתי מחמתיה ודוק ועיין בתשובת הר"ב סי' קכ"ג:
א סָעִיף א אין ב"ד פחות משלשה היינו מד"ס אבל מדין התורה בדיני ממונות בחד סגי וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ב דסנהדרין דפסק כרב אחא וכן משמע באשר"י בסוף פ"ק דסנהדרין ודלא כמ"ש בע"ש ע"ש:
ב סָעִיף א דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות כו' ל' הטור א"א דלית בהו חד דגמיר ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים עכ"ל ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמרא ופוסקים דההוא מומחה מיקרי ויכול לדון יחידי ועפ"ר:
ג סָעִיף א שאינו רוצה לדון עם התובע בסי' י"ג יתבאר דדוקא הנתבע אינו יכול לדחותו מלדון עמו בעירו אבל התובע יכול לכופו לילך עמו לבית הוועד. ולב"ד הגדול גם הנתבע יכול לדחותו ע"ש:
ד סָעִיף ב פחות משלשה אין וכו' וכ"כ הרמב"ם פ"ב דסנהדרין ולאפוקי המרדכי פ"ב דסנהדרין והג"מ שם וברמב"ם שם ובטור כתב עוד דאי נקט רשות מריש גלות' או מנשיא שבא"י מותר לדון יחידי אפי' אי גמיר ולא סביר אלא משום דאין לנו עתה לא נשיא ולא ר"ג ליטול רשות מהם וכמ"ש הטור מש"ה לא רצה המחבר להאריך בפרטי דין זה וסמך אמ"ש בס"ס זה דמי שאינו מומחה כו' אע"פ שנטל כו' דנלמוד מיניה הא למומחה מהני נט"ר וק"ל:
ה סָעִיף ב או שהוא מומחה לרבים ז"ל הטור כל שהוא חשוב כרב נחמן בדורו ובקיאי במשנה ותלמוד ובקיאי נמי בשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שנין ומנסין ליה זימנין סגיאין ולא חזי ביה טעותא כגון האי הוה מומחה לרבים עכ"ל ופי' מומחה הוא מנוסה כדאמרינן לענין יציאת שבת דיוצאין בקמיע שהוא מומחה ועפ"ר:
ו סָעִיף ב ובזמן הזה אין דנין כו' וכ"כ הטור בי"ד סי' רכ"ח לענין היתר נדרים ביחיד מומחה ובסי' של"ד לענין נתינ' ליטרא דדהבא למי שמבייש הת"ח:
ז סָעִיף ב ואינם מומחים לרבים משמע הא אם הם מומחים אפילו אם הם פחות מג' הודאה שהיתה לפניהם הוה הודאה וכ"כ הטור בשם הרא"ש אבל הרמב"ם ס"ל דלא הוה הודאתו הודאה אפי' הם מומחין וסמוכין אם לא שהם ג' ואז אפילו בהדיוטים סגי וזהו שמסיק המחבר וכתב אפי' הן סמוכין וכל שהן סמוכי' מסתמא הן מומחין וכ"כ הרמב"ם בהדי' אפילו הוא מומחה. ואע"פ שהרמב"ם כ"כ איחיד שהוא מומחה מסתמא צ"ל כן גם כשיש שני מומחין כל זמן שאינן ג' ומהתימה על מור"ם שעירב שני הדיעות יחד ולא כתבן בל' פלוגתא כמו שכתבן הטור דפליגי אהדדי וא"ל דס"ל דבמומחה לרבים מודה הרמב"ם דהא במימוני כתב שם בהדיא דאפי' במומחה לרבים וסמוך הדין כן (ובפרישה כתבתי הטעם למה השמיט הטור בשם הרמב"ם תיבת מומחה לרבים) וי"ל בדוחק דמ"ש מור"ם מומח' לרבים ר"ל שהמחום רבים עליהם דכה"ג מהני:
ח סָעִיף ב לא הוחזק כפרן והיינו כל זמן שלא אמר לפניהם אתם עדי דזה מהני לכ"ע בכל עדים כמ"ש הטור והמחבר בסי' ל"ב ופ"א לענין הודאה ובסי' ע"ט לענין הוחזק כפרן וגם בלא אתם עדי כל שאמר בפניהם בלשון הודאה גמורה ס"ל להרמב"ם בעל סברא זו דמהני והכא איירי בדלא אמר בפניהן בל' הודאה גמורה ע"ש:
ט סָעִיף ג אע"פ שיחיד מומחה לרבים מותר כו' הטור כ"כ אמי שנטל רשות ועפ"ר ודרישה:
י סָעִיף ג שיושיב אחרים עמו כן הוא ל' הרמב"ם אחרים ול' הטור שיושיב אחר עמו ועפ"ר:
יא סָעִיף ד ומוטב שיחתוך הדין בי"א וכו' דכשהן מרובין מדקדקין כולם ויצא הדין לאמיתו יותר ומ"ש בעשרה ל"ד דהוא ב"ד שקול ועפ"ר שם כתבתי למה נקט שיעור עשרה וי"א:
יב סָעִיף ד וצריך שיהיו כל היושבי' בב"ד ת"ח וראוים ר"ל כל העשרה הנ"ל שיושבים בב"ד אבל לא קאי אתלמיד היושב לפני רבו וכמשמעות ב"י דשם א"צ שיהא ת"ח אלא שלא יהא בור:
יג סָעִיף ד עד שידע עם מי יושב בתשו' מהרי"ו סי' קמ"ז כתב למהר"ש ז"ל ואם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים ואמרו בפרק זה בורר כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים לא היו יושבים בדין אלא אם כן היו יודעין מי ישב עמהם כו' ע"ש:
יד סָעִיף ד מי שאינו מומחה כו' פי' שאינו לא גמיר ולא סביר כי הגמיר ולא סביר נקרא מומחה סתם בלשון הרמב"ם ומהני לי' נט"ר והגמיר וסביר נקרא מומח' לרבים בל' הרמב"ם כל זה הוכחתי בפרישה ע"ש:
טו סָעִיף ד אינו דינו דין. והרמב"ם והטור סיימו בזה ז"ל ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם כו' עפר"וד:
טז סָעִיף ד ודן בפני ב"ד בטור כתב בפני ב"ד אחר אבל ברמב"ם לא כתב תיבת אחר וגם א"צ לו דהני שדנו לאו ב"ד מיקרי ומשום הכי כתב שיכולין לחזור ולדון לפני ב"ד וק"ל וכך כ' המחבר לקמן סוף סי' כ"ה ע"ש:
יז סָעִיף ד להושיב דיינים מי שירצה מיהו צריך שיהא גמיר וסביר וכמ"ש לפני זה:
א סָעִיף א אין בית דין פחות משלושה. ז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות סנהדרין מותר לאחד לדון מן התורה שנא' בצדק תשפוט עמיתך ומד"ס צריך שלשה והוא כדעת רב אחא ושמואל דבר תור' בחד סגי אבל סוגי' דפ' החובל ופ' המגרש משמע דאפילו בדיני ממונות בעינן תלתא מומחין מן התורה דאמרי שם גבי הודאות והלואות דאנן שליחות דקמאי קא עבדינן ומשמע דלולי זאת אין בידינו לדון דיני הודאות והלואות ומזה הביאו כמה פוסקים ראי' דאפילו בדיני הודאות והלואות מן התורה בעינן ג' מומחין ועיין בר"ן בחידושיו חשבה לראי' מהך סוגיא דפ' החובל והמגרש ובש"ך הק' על הרמב"ם מסוגיא הנ"ל וכ' שלא הרגישו בזה הרשב"א והכ"מ והלחם משנה אבל לא נעלם מעיניהם דבר וכבר כתב בכסף משנה ז"ל ותימ' הוא לפסק שלו אמאי איצטריך למימר הודאות והלואו' שליחותי' דקמאי עבדינן וכו' וצריך עיון ע"ש. ונ"ל לפי מה שמבואר מדברי תוספות דאפילו נימא דמה"ת בחד סגי לדון אבל על כל פנים בדיני כפי' ודאי צריך מומחין וז"ל תוספות רפ"ק דסנהדרין ד"ה ליבעי נמי מומחין תימא דהכ' משמע דממעט הדיוט מדכתיב אלקים ובפ' המגרש ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטו' וי"ל דהת' ממעט מלפניהם משום דלפניה' קאי אאלקים דהכא כו' מיהו בגיטין פירש"י דקאי אע' זקנים שעלו עמו להר שהן סנהדרין ונ"ל דבגיטין לענין מילי דכפי' איירי דאהכ' מייתי לה דאביי אשכתי' לר"י דקא יתיב וקא מעשי אגיטא א"ל והא אנן הדיוטות אנן אבל אלקים לאו אמילי דעשוי מיירי אלא בדין בעלמא והא דמשמע ליה מילי דעשוי מלפניהם משום דדרשינן לקמן מאשר תשים לפניהם אלו כלי הדייני' דשייך בהן שימה עכ"ל: ומבואר מדבריהם דנהי דהדין יכול להיות ע"פ יחיד הדיוט אבל לכוף ודאי בעינן מומחין משום דאשר תשים לפניה' אלו כלי הדייני' קאי על שבעים זקנים ולהכי שם בעובדא דיתב ר"י וקא מעשי אגיט' באלו שכופין אותו להוצי' ואשכחי' אביי וא"ל הא תנן לפניהם ולא לפני הדיוטות והיינו דאין בידינו לכוף אותו לקיים אשר מוטל עליו דהא אשר תשים לפניהם אלו כלי הדיינים בעינן מומחין וא"ל ר"י אנן שליחותי' דקמאי קא עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות והיינו דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואם כן אין בו אלא משום פריעת בעל חוב מצוה ואמרינן בפ' הכותב לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניח' לי למיעבד מצוה מאי ואמרינן עלה כופין אותו והיינו דתנן לולב איני עושה סוכה איני עושה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו ואם כן גבי הודאות והלואות דכופין אותו לקיים המצוה המוטל עליו וע"כ משום דשליחותי' דקמאי קא עבדינין ואם כן הוא הדין נמי דכופין אותו בגט לקיי' המצוה המוטל עליו ואף על גב דאנן לאו בני כפי' נינהו דאנן הדיוטו' אנן ואביי ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכמה שכתבו תוספות ר"פ הנזקין עיין שם ושפיר אהדר לי' ר"י לאביי מידי דהוי אהודא' והלואו' ואפילו לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו סוף ב"ב דגם למאן דאמר שעבוד' לאו דאורייתא יורדין לנכסיו טעמא דידי' לפי דהב"ד רשאין לכוף אותו בכל מילי דכפי' לקיים מצוותו ולהכי נמי יורדין לנכסיו משום כפי' והיינו כפיי' דידי' לקיים המצוה בע"כ וע"כ כיון דאינו אלא מתורת כפי' דהא הנכסים אינן משועבדי' ואם כן מוכח דשליחותי' דקמאי קא עבדינין. וז"ל הב"ח בסימן א' ומיהו כתבו תוספות לשם דבמילי דכפי' דוקא בעינן סמוכין אפילו בשאר כל המשפטים וכדמשמע מדדרשינין אשר תשים לפניהם אלו כלי הדייני' אבל בדין בעלמא דלאו מילי דכפי' לא בעינן מומחין בשאר כל המשפטי' אלא במ"ש בפרשה עד כאן לשונו. וראיתי בתומי' סימן ח' השיג עליו וכתב שדבריו אינם עיין שם והשיג בחנם כי דברי הבית חדש מבואר בתוספות דבדין בעלמ' לא בעי סמוכין אלא במ"ש בפרשה דהיינו היכא דכתיב בי' אלקים ולמאן דאמר אין עירוב פרשיות כתיב לא בעי סמוכין גבי הודאות והלואות אבל במילי דכפי' לעולם בעינן סמוכין דקאי אשר תשים אשבעים זקנים אך לשון הב"ח שם שלא בדקדוק ז"ל שם ומיהו לפי' רש"י דלפניהם קאי אשבעים זקנים שעלו עמו להר ככתוב בסוף משפטים ואל משה אמר כו' אין חילוק כלל דבכל ענין בעינן סמוכין עד כאן לשונו ואינו דהא עיקר החילוק שכתבו תוספות בין מילי דכפי' לדינין בעלמא הוא רק לפי' רש"י דקאי אשבעי' זקנים דהא אי נימא דלפניהם קאי אאלקים דהכא וכמה שכתבו תוספות ליכא חילוק בין מילי דכפי' לדין בעלמא ועיקר החילוק הוא רק לפירש"י דקאי אע' זקנים:
ב סָעִיף ב הודאה שמודים לפניהם. נסתפקתי יחיד מומחה שדן ובע"ד הודה לפניו במקצת אם ראוי לחייב שבועה דמודה במקצת כיון דהודאה שהוד' לפניו לאו הודאה אם כן לא הוי מודה במקצת. או נימא כ"ז דלא חזר מהודאתו הוי הודאתו הודאה וחייב שבה"ת והנה בפ' שבה"ד ד"מ ד"ה והודה לו בשעורין וז"ל בס"פ המניח מסיק רבה ב"נ דפטור אף מן השעורין ותימא מנ"ל הא דהא לר"ג חייב בדמי שעורין דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל וכו' ושמא משמע לי' לרבה ב"נ לשון פטור דפטור לגמרי א"נ אף על גב דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג ואפילו הכי חשיב ליה הודאה ע"כ עיין שם מבואר מתוך תי' השני דאפילו הכי חייב שבועה אפילו אין הודאה שלו הודאה אך אין הסברא נותן לומר חיוב שבועה במידי שאין הודאה שלו הודאה וראי' מלשון רש"י בפ' האומר דס"ה ד"ה הודאות בעל דין כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאה עד כאן לשונו ואם כן כיון דעיקר הודאות בעל דין כמאה עדים ילפינן מדין מוד' במקצת משמע דהיכא דאין בו משום הודאת בעל דין כמאה עדים ליכא תורת מודה במקצת וז"ב ודברי תוספות שכתבו דמודה ר"ג דפטור ואפילו הכי חייב שבוע' יבואר בסימן פ"ז עיין שם ואם כן נראה ברור דכיון דאין הודאה שמודה לפני היחיד מומחה ממילא ליכא תורת מודה במקצת ואינו יכול לחייב שבועת מודה במקצת ובזה נ"ל ליישב קושי' הלחם משנה דהא מבואר מתוך הסוגי' דלמאן דאמר עירוב פרשיות כתיב ודאי צריך ג' ואם כן להרמב"ם דסובר בפ"ב מהל' שכירות עירוב פרשיות וכי כתיב אלקים קאי נמי אהלואה ואם כן היכא פסק דבחד סגיא ע"ש: ולפי מ"ש ניחא דודאי יחיד יכול לדון מן התורה כל כמה דיודע סברות בדינין ולא עדיף פסק של דיני ממונות מפיסקי איסור והיתר אם הוא איש חכם שבקי בדינין אלא בהודאה שמודה דבזה צריך בית דין וכל כמה דלא הוי בית דין לאו הודאה אפילו הוא חכם בדינון דהודאה אינו ענין לחכמה אלא בזה צריך בית דין וב"ד של תורה צריך ג' ומומחין ולכן עירוב פרשיות כתיב וקאי ג' ומומחין גם על הלואה אלא דגבי הלואה בעינן כי הוא זה ואם כן משום הכי נמי צריך ג' ומומחין דהודאה בעי בית דין ג' ומומחין וקאי נמי על פקדון וכיון דבפקדון לא בעינן כי הוא זה אם כן מוכח דגוף הדין צריך בגזילות וחבלות ג' ואם כן הך דינא דהרמב"ם דהודאה בפני יחיד מומח' לא מהני יש לו ראיה מן הכתוב דהא דסגי בחד ילפינן מקרא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך וכיון דעירוב פרשיות כתיב ע"כ קאי ג' ומומחין על הלואה נמי ועל כרחך צריך לומר דג' ומומחין דכתיב גבי הלואה היינו משום כי הוא זה דלא הוי מודה במקצת אלא בפני בית דין של תורה וכיון דכתיב גבי שומרין נמי שלשה מומחין מוכח דגוף הדין גבי גזילות וחבלות בעינן שלשה ומומחין וז"נ היטיב. ובזה ישבתי סוגיות הש"ס רפ"ק דסנהדרין דאמרינן שם מאי קסבר אי קסבר עירוב פרשיות כתיב. ליבעי נמי מומחין ואי קסבר אין ערוב פרשיות תלת' ל"ל ופירש"י בהלותה ל"ל תלתא כיון דאין עירוב פרשיות אם כן בהלואה לא כתיב והוא תמוה דמהיכי תיתי לחלק בין הלואה לשומרין ורב אחא בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא בחד סגי יליף לה מקרא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך אבל מסברא אין לנו לחלק וכבר הרגיש בזה הר"ן ועוד קשה קושיות תוספות שם אפילו למאן דאמר אין עירוב פרשיות ניליף ממשפט אחד. והנראה לפי דברינו לפרש הסוגי' דפשיטא ליה לש"ס דמסבר' אית לן לחלק בין הודאה לגוף הדין וכדאמרו בש"ס גבי אודיתא דלמא טעו בדשמואל ופי' תוספות דאפילו שמואל דס"ל שנים שדנו דיניהן דין מודה בהודאה דבעינן שלשה ואם כן הכי פריך מאי קסבר אי קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן אם כן ודאי מוכח דגוף הדין בעי שלשה דהא כיון דעירוב פרשיות כתיב אם כן לא קאי כי הוא זה אלא אהלואה ובשומרין לא בעי מודה במקצת ואפילו הכי כתיב שלשה גבי שומרין ואם כן מוכח דגוף הדין בעי שלשה בגזילו' אם כן הוא הדין בהלואה דמהיכי תיתי לחלק ועוד דהא משפט אחד כתיב ואם כן קשה ליבעי נמי מומחין ואי קסבר אין עירוב פרשיות אם כן שלשה ל"ל היינו אפילו בגזילות וחבלות נמי לא ליבעי שלשה דהא למאן דאמר אין עירוב פרשיות אם כן כי הוא זה קאי על פקדון ואם כן אינו מוכח דגוף הדין צריך ג' ומומחין ונימא דגם גזילות בחד סגי וכמו באיסור והיתר והא דכתיב שלשה ומומחין היינו משום כי הוא זה דלא סגי בלא ג' וממשפט א' ל"ש למילף דמה ענין משפט להודאה. לזה משני לעולם קסבר עירוב פרשיות ואם כן מוכח דגוף הדין צריך ג' ומומחין דהא בשומרין לא בעי כי הוא זה וכיון דאשכחן דגוף הדין בעי שלשה ומומחין ממילא אין לחלק בין דין לדין דהא כתיב משפט א' יהיה לכם אלא הא דסגיא בהדיוטות משום דר"ח שלא תנעול דלת בפני לוין ור"א ברי' דר"א סבר דאף על גב דמסברא אין לחלק בין דין לדין ועוד דהא כתיב משפט א' מכל מקום בפירוש ריבתה תורה דסגי בחד משום דכתיב בצדק תשפוט עמיתך והא דכתיב עירוב פרשיות על הלואה היינו משום הודאה דכתיב כי הוא זה. ולפי זה צ"ל לרמב"ח ולר"י דס"ל ד' שומרי' צריך הודאה וס"ל אין עירוב פרשיות ע"כ ס"ל דאין לחלק כלל בין הודאה לגוף הדון דאם לא כן שלשה מנ"ל אפילו גבי גזילות לגוף הדין דלמא הא דצריכי' שלשה גבי שומרין משום הודאה וניחא בזה לתרץ קושיות תוספות רפ"ק דהיכי קאמר ר"א ד"ה שנים שדנו אין דיניהם דין דהא אשכחן רמב"ח ור"י דס"ל אין עירוב פרשיות כתיב ועיין שם וק"ל. ובזה יתיישב היטב ל' הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין ז"ל. לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחו"ל אע"פ שאין בית דין של חו"ל אלקים שליחות של בית דין של א"י עושין עד כאן לשונו וכבר הקשו בזה הרמ"ך וכל הראשוני' והאחרונים דהא לדעת הרמב"ם הודאות והלואות בחד סגי ולפמ"ש ניחא דרש"י פי' בשם י"מ הודאות והלואות היינו מב"מ והלואו' היינו כופר הכל ועיין שם והיינו לענין הבי' עדי' אח"כ שהוא מוחזק כפרן וכמ"ש הטורי זהב עיין שם וז"נ פי' הרמב"ם לזה כתב דשליחותי' דקמאי קאי עבדי דהא בהודאות דהיינו מודה במקצת וכן לענין שיהיה הוחזק כפרן ודאי בעינן בית דין של תורה והוא שלשה ומומחין דעלה כתיב תלתא אלקים וכמ"ש דכל מילי דלא תליא בדין אלא הודאה או שיוחזק כפרן ודאי בעי בית דין וכל בית דין הוא שלשה ומומחין אלא הא דדנין בהודאות הוא משום שליחות דא"י אלא דלא מהני מדרבנן בשלשה הדיוטות אבל יחיד מומח' אפילו מדרבנן אינו מועיל אמנם גוף הדין בהודאות והלואות סגי ביחיד הדיוט וכמו באיסור והיתר והוא נכון וברור: ועיין בכסף משנה פ"ב מהלכות סנהדרין שהקש' ע"ד הרמב"ם דחד סגי מן התורה מהא דאמרינן בסנהדרין מקשינן ריבים לנגעים אי מה ריבים בשלשה כו' אלמא דמדאורייתא בעי שלשה ועיין שם שכתב וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא ובספר תורת חיים הניח קושיא זו ב צריך עיון. ולק"מ דהתם דברי ר' מאיר היא ור"מ ודאי ס"ל דבעי שלשה דהא בפרק קמא דסנהדרין דף ז' סובר ר"מ פשרה בשלש' וחכמים סברי בחד סברוהו דר"מ סבר דין בשלש' ומקיש פשרה לדין ודחי לא דכ"ע ס"ל דין בג' מ"ם מקיש פשרה לדין ומ"ס לא מקיש פשרה לדין ואם כן ר"מ מדסובר פשרה בשלשה ע"כ ודאי ס"ל דין בשלשה וכ"כ תוספות שם ד"ה לא דכ"ע עיין שם ואם כן ר"מ שפיר קאמר ומה ריבים בשלשה אבל אנן לא ס"ל כרבי מאיר וס"ל דין ביחיד:
ג סָעִיף ב ויכולין להחליף טענותיהם. עיין כנה"ג שכתב אפילו לדעת הרמב"ם דהודאה לא מהני בפני יחיד מומח' אבל הוחזק כפרן נעשה והביא ראי' מלשון הרמב"ם דכתב בפ"ה דהודאה לא מהני בפני יחיד מומח' ובשלש' הדיוטות מהני והוחזק כפרן ומדלא כתב ברישא דלא הוחזק כפרן אלמא דהוחזק כפרן בפני יחיד מומחה ועיין שם שכתב שכן דעת בית יוסף בכסף משנה ועיין שם ולא אדע כוונתו דהא כתב בשלחן ערוך להדי' דלא הוחזק כפרן ומהתימא שלא הביא דעת השלחן ערוך כאן ועפי"ז נתיישב מה דקשיא לי בדברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ח' בפלוגת' דר"מ וחכמים דר"מ סובר מוש"ר בג' וחכמים סברי מוש"ר בכ"ג אמר עולא בחוששין ללעז קא מפלגי ופרש"י דבעל בא לתובעה כתובתה להפסידה בטענת פ"פ בלא עדים וחכמים חוששין ללעז וחיישינן שמא יבואו עדים שזינתה ויהי' דיני נפשות והקש' בר"ן שם אם כן לר"מ דלא חייש ללעז אם כן מומחין ל"ל דהא הדיוטו' נמי סגי כמו שאנו דנין עכשיו בכתובות וירושות ומתנות וכן הקשו בתוספות שם ועיין שם ובמשנה שם משמע ג' מומחין כמו חבלות ותשלומי כפל ותירץ הר"ן דזהו הלעז שיצטרכו להוסיף עד כ"ג אם יבואו עדים ויצטרך לדון ד"נ ויאמרו שהראשוני' לא ידעו לדון לכך הוסיפ' זה הלעז לא ס"ל לר"מ כיון דעל כל פנים גם הראשונים ישבו בדין אבל אם יהי' הדיוטות אם כן ודאי אם יצטרך לדון ד"נ כשיבואו עדים אם כן יצטרכו הראשונים לצאת מהמנין ואז ודאי יהי' לעז ויאמרו הראשוני' לא ידעו לדון וישבו אחרי' תחתיה' ועיין שם ודבריו נחמדי' וקשיא לן בגווה דהא היכא דתלתא הדיוטות יכולין לדון אז ביחיד מומחה נמי סגי אם כן אכתי קשה דג' מומחין ל"ל דסגי בחד מומח' לענין כתובה ואי משום לעז הא כשיבאו לד"נ גם הראשון יהי' מן המנין ולפי שיטת הרמב"ם דבחד מומחה יכולין להחליף טענותיהם אם כן א"ש דהא טענת פ"פ ל"מ להפסידה כתובת' במכחישתו ואומרת ברי לי שבתולה הייתי וכמו שכתב הרא"ש פרק קמא דכתובות אבל אם טוענת משארסתני נאנסתי נאמנ' כר"ג עיין שם ואם כן ביחיד מומחה אינו יכול להפסיד' כתובתה דאפילו אם טוענת עכשיו בתולה הייתי ומכחישתו למחר יכולה להחליף טענותי' ותאמר משארסתני נאנסתי מה שאין כן בג' שוב א"י להחליף טענותי' ודו"ק:
ד סָעִיף ג שיושיב עמו אחרים. עיין ש"ך שהעלה דביחיד מומח' מהני קבלה אפילו לכתחלה ואפילו לא קבלוהו בפירוש אלא שבאו מעצמם בלי כפי' הוי קבלה והאידנא דליכא מומחה לאו שפיר עבדי אותן שנהגו לדון לכתחלה אם לא שמפר' להדיא אינו יודע לדון אתכם דין תורה או שהוא דין פשוט ומורגל בכך דכה"ג גם האידנ' איכא מומחה ולי נראה שלא להקל בזה כלל דהא אין לך דין פשוט יותר מדין מודה במקצת דזיל קרי בי רב הוא וכבר כתבנו בסימן ג' סעיף קטן ג' שאין היחיד מומחה דן אותו ולפי שאין הודאה לפניו הודאה וכן. שאר טענות התלוי בהודא' וכפירה דיכול להחליף טענותיו מחיוב לפטור דלא הוחזק כפרן אלא בפני שלשה כנה"ג דבפני שנים אפילו קבלוהו לא הוי הודאה וכפירה ואפילו כל זמן דלא הדר לא הוי דינו דין וכמו שאמרו בפ' י"נ גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה ועיין שם פי' רשב"ם דאי מהני חזרה לא הוי דין כלל כיון דאיתי' בחזרה לא חל הדין כלל ועיין שם ודין שאינו תלוי בטענה וכפירה ודאי צריך עיונא רבה ולכן יראה דבעל נפש ירחיק מזה וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אל תהי דן יחידי:
א סָעִיף א אין ב"ד פחות משלשה. עש"ך סק"א שהקשה על הרמב"ם והסמ"ע שכתבו דמד"ת בחד סגי כרב אחא הא ר"א אית ליה דשמואל והרמב"ם? והט"ו פסקו דשנים שדנו אין דיניהם דין ועוד דהא כתבו בהדיא דבעינן אלקים בדין רק דאנן שליחותייהו דקמאי עבדינן ואי ס"ל כר"א הא מדאורייתא בחד סגי מקרא דבצדק תשפוט. והן באמת תמיהות גדולות. וליישב קושייתו נראה דהעיקר כתירוץ התומים רק שהיה לבו מגמגם בהרבה דברים לכך הוספתי בתוך תירוצו כדי שיהיה מיושב על נכון ובכלל דברי דבריו. והוא דדעת הרמב"ם דאף רבא וכל אמוראים ס"ל קרא דבצדק תשפוט דחד כשר בד"מ דאלת"ה היה להש"ס להקשות לרבא האי קרא בצדק תשפוט מאי עביד ליה. ועוד דהא בסנהדרין דף ה' היא ברייתא מפורשת דיחיד מומחה דן ביחידי וע"כ הוא מטעם דכתיב בצדק תשפוט כמ"ש רש"י שם ואפי' אי נימא במ"ש התוס' שם דתקנתא דרבנן הוא מ"מ צ"ל ע"כ דס"ל קרא דבצדק תשפוט דבחד סגי דאי מדאורייתא בעינן ג' מומחין א"כ למה היה להם לתקן יחיד מומחה הא ליכא נעילת דלת דהא שלשה הדיוטות מצוין ומדאורייתא ג' בעינן. לכן נראה דהנה הרמב"ם בפ"ב מסנהדרין כתב וז"ל מומחה לרבים וכו' ה"ז מותר לדון יחידי אבל אינו חשוב ב"ד וכ"כ פ"ה הלכה י"ח מומחה לרבים אף ע"פ שדן ד"מ ביחידי אין הודאה בפניו חשיב הודאה בב"ד ולכאורה קשה מה ראו חכמים לחלק בתקנתם שנתנו רשות ליחיד מומחה שידון ולא יהיה לו דין ב"ד. ונראה הטעם דס"ל דאף דקי"ל עירוב פרשיות דבעינן ג' מומחין דתלתא אלקים כתיבי היינו לענין דמיירי התם בקרא בדברים דבעינן דוקא ב"ד כגון לענין טוען טענת גנב דכתיב שם בקרא דבעינן דוקא נשבע בב"ד כמבואר בב"ק ק"ו ולענין כי הוא זה דהיינו הודאה מקצת וערש"י קידושין ס"ה ד"ה הודאת בע"ד דנלמד מקרא דכי הוא זה ע"ש וגלי קרא דלא חשיב ההודאה בב"ד כ"א בג' מומחין ובפחות יכול לחזור מהודאתו וקרא דבצדק תשפוט דכשר בחד מיירי בדין בעלמא שא"צ ב"ד דסגי בחד כמו הוראת או"ה וא"ש דלא סתרי קראי אהדדי. והנה התוס' סנהדרין ב' ד"ה ליבעי נמי מומחין כתבו דמאן דס"ל ע"פ ס"ל נמי לפניהם ולא לפני הדיוטות א"כ אף דגלי לן קרא דבצדק תשפוט דבדין בעלמא חד נמי בשר מ"מ בעינן מומחה דוקא דהא כתיב נמי לפניהם ולא לפני הדיוטות משא"כ למאן דלא ס"ל ע"פ ולא כתיב כלל מומחין בקרא בד"מ לא דרשינן נמי לפניהם ולא לפני הדיוטות כמבואר בש"ס ותוס' שם א"כ כיון דגלי קרא דבצדק תשפוט דחד כשר ודאי דאפילו הדיוט כשר דמה"ת לן לומר מומחה דוקא ומה"ט הוצרך רש"י בסנהדרין ג' ד"ה מדאור' חד לומר אף דס"ל לרב אחא קרא דבצדק תשפוט דס"ל נמי אין ע"פ ע"ש שהוא תמוה ולפמ"ש א"ש דהוצרך לומר זה לענין שיהיה אפי' חד הדיוט כשר משא"כ למאן דס"ל ע"פ בעינן עכ"פ חד מומחה והא דבעינן קרא דבצדק תשפוט הא כיון דלא ס"ל ע"פ ממילא לא בעינן ג'. י"ל דאי לאו קרא היינו לומדין ממשפט אחד דשוה ד"מ לגזילות כמ"ש התוס' דף ב' ד"ה אין דיניהם דין ע"ש וגלי לן קרא דבצדק תשפוט דלענין זה לא נא' קרא דמשפט אחד וקושית הש"ס מעיקרא שהקשה אי אין ע"פ ג' נמי לא ליבעי היא ג"כ מכח קרא דבצדק תשפוט וא"ש האיכא בינייהו דקאמר בש"ס דלרבא דס"ל ע"פ ובעינן עכ"פ מומחה א"כ נהי דהקילו חז"ל בג' הדיוטות מ"מ בשני הדיוטות אפילו בדיעבד פסול ויחיד מומחה באמת בדיעבד כשר מבואר שם בדף ה' משא"כ לרב אחא דלא ס"ל ע"פ ומדאורייתא אפילו חד הדיוט כשר רק שחז"ל החמירו בג' הדיוטות מש"ה בדיעבד שנים שדנו דיניהם דין וה"ה חד כמ"ש התוס' בדף ה' ד"ה שנים שדנו ע"ש. והשתא א"ש דברי הרמב"ם והסמ"ע דאף דקי"ל כרב אחא דיליף מקרא דבצדק תשפוט דבחד סגי מ"מ הא קי"ל ג"כ דע"פ כתיב כמבואר בב"ק דף ק"ז ע"ש ובעינן מדאורייתא יחיד מומחה עכ"פ פסקו שפיר דשני הדיוטות שדנו אין דיניהם דין ופסקו ג"כ שפיר דשליחותייהו דקמאי עבדינן דבלא שליחותייהו פסולים אנחנו לדון דהא ליכא מומחה בינינו וא"ש הכל. ובסקצה"ח כ' דבחד כיון דיכול לחזור מהודאתו אין חייב שבועה דמודה במקצת. ודאי ליתא דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן ועוד דהא עכ"פ אם יודה בהודאה גמורה או בע"א באופן שלא יהיה יכול לחזור מהודאתו ודאי דיכול לחייבו שבועה דלא גרע ממחויב בתוך טענותיו. גם מ"ש דאי לא בעינן בפקדון מודה במקצת לא משכחת לה בפקדון דבר שיהיה צריך ב"ד. תמוה דהא לענין טוען טענת גנב בעינן ב"ד דוקא גם מ"ש דאי שעבודא לאו דאורי' והב"ד כופין בעי ב"ד דוקא לכפותו דהדיוטות לאו בני עישוי נינהו. נ"ל לפענ"ד דליתא דכיון דדמי לעשה סוכה ואינו עושה דכופין אותו לקיים המצוה דכל אדם מצוה להפריש חבירו מאיסור אפי' מי שאינו בכלל ב"ד כדמוכח בב"ק כ"ה גבי נרצע שכלו ימיו דיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה ע"ש ואי בעינן בגמר דין ג' והיינו לומר פ' זכאי יבואר אי"ה בסי' ה':
ב סָעִיף ב אין דיניהם דין. עש"ך ס"ק ה' עד ועוד דאמאי ניבעי בקיום ואודיתא ג' טפי מגבי דין וכו'. ויש שם ט"ס בש"ך וכצ"ל ומ"ש התו' שם דכשמואל ס"ל רק גבי קיום ואודיתא בהא לא קיי"ל וכו'. אף דלדידן יש חילוק בין אודיתא לדין כמ"ש הש"ך ס"ק ו' לענין מומחה ע"ש. היינו דוקא במומחה שהוא רק משום תקנתא דרבנן דמדאורייתא קיי"ל כרבא אבל אם נאמר דמדאורייתא קיי"ל כשמואל מה"ת לחלק בין קיום לדין כיון דמדאורייתא בחד סגי בדין כשמואל אף בקיום ואודיתא ודאי דמהני אך קשה דהא רב נחמן פסק כשמואל וסובר לענין קיום ואודיתא דבעי ג' כמ"ש התוס' סנהדרין ג' ד"ה לרבא. ועש"ך ס"ק י' ויש שם ט"ס וכצ"ל א"כ באינו מומחה וכו' תיבת אבל ט"ס:
ג סָעִיף ב ואינם מומחין לרבים. עסמ"ע וש"ך שתמהו דהא להרמב"ם אפי' מומחה לא הוי הודאה והטור כתב כן בל' פלוגתא אהמחבר ע"ש שתירצו בדוחק ולפענ"ד נראה דלכאורה תמוהין דברי הרמב"ם דלפ"ד דההודאה לפניו לא הוי הודאה ויכול להחליף הטענות א"כ מכ"ש שאין יכולין לקבל עדות דהא אין להן דין ב"ד כמ"ש הרמב"ם בהדיא ולקבלת עדות בעי ב"ד וכ"כ הש"ך בהדיא בסי' מ"ו ס"ק ע' הוא תמוה דהא הודאת והלואות פירש"י בסנהדרין עידי הודאה והלואה ואם אין יכול לקבל עדות האיך אפשר לו לדון הא ההגדה בפניו לא חשיבה הגדה ויכולין לחזור ולהגיד וגם האיך אפשר לו לדון שום דין ולו' חייב אתה ליתן דהא אפשר לו להחליף הטענות וההודאות. וגם אין הסברא נותן כן שיהיה תקנת חכמים שידון ביחידי והבע"ד יהיה יכול להחליף טענותיו עשרת מונים ומתוך דבריו ילמוד לשקר משיראה שיוצא חייב יחליף טענותיו עד שיצא זכאי. ודוחק לומר דבאמת אסור לו לדון יחידי עד שיקבל הטענות והעדות בשלשה ואח"כ דן יחידי דכל כה"ג ה"ל לפרושי ואנן סתמא תנינן בברייתא. ועוד איך אפשר שיהיה יכול לחזור מהודאה הא אין לך הודאה גמורה גדולה מזו שמודה לפני מי שדן לפניו שיכול לחייבו מתוך טענותיו. וגם בקיבלו עלייהו קשה דמה בכך שהבע"ד קיבלו עליהם הדיינים. מ"מ העדים לא קיבלו עליהם הדיינים בפי' ויכולין ממילא לחזור ולהגיד וכן הא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין דוחק לו' דמיירי שקיבלו הטענות והעדות בשלשה. לכן נראה ברור דכ"מ שמותר לו לדון יכול לקבל עדות והטענות וא"י לחזור בו לא העדים ולא הבע"ד ושלא כדברי הש"ך סי' מ"ו ס"ק ע' ומקיימין השטר עפ"י עדות שיעידו לפניו דנגד דין זה שהן יכולין לדון עושין כל מה שב"ד עושין וכ"כ הרשב"א בב"ק דף צ' ע"ב הביאו ג"כ השטה מקובצת שם וז"ל דמומחה אין יכול לדון ע"פ ראיית עצמו דראייתו של דיין מומחה אינו בדין שיהיה כשמיעה משני עדים ע"ש משמע דמומחה יכול לדון עכ"ש כששומע משני עדים רק עפ"י ראייתו א"י לדון וזהו דלא כהש"ך סי' מ"ו ס"ק ע' והא דכ' הרמב"ם בפ"ה מה"ס הי"ח יחיד מומחה לרבים אע"פ שדן ד"מ יחידי אין הודאה בשניו חשובה הודאה בב"ד כוונתו לענין שיהיה לו דין שטר וגם לענין אם בא והודה מעצמו לא מהני ההודאה כיון דאפי' בשלשה בעינן קבעו ושלחו לקמן סי' ל"ט סעיף ט'. וגם אין ב"ד אחר יכול לדון מתוך אותו כ' שכ' היחיד מומחה או השנים שהודו או שהעדות הגידו לשניהם כיון שאין עלייהו דין ב"ד הוי מפיהם ולא מפי כתבם כיון שנכתב שלא בצווי המתחייב ודין עדים עלייהו רק שדינן דין וכן אין יכולין לקבל עדות או טענות ולשלוח לב"ד אחר בכתב או להגיד בפה דהוו עדים מפי עדים. אכן הן בעצמן יכולין לדון במקום שדינו דין כגון במומחה או שנים אליבא דשמואל ויכולין לכוף על קיום פס"ד של אלו כשמגידין בפה שכך נגמר הדין מפיהם ואין מדקדקים אחריהם אבל מתוך כתבם אין דנין שדין עדים עלייהו רק שדינן דין ובסי' ך"ב שכ' ג' מומחין בקבלת עדות היינו לשלח קבלת עדותו לב"ד או באינם מומחין לרבים וגם מה שמסיק הרמב"ם דלא הוחזק כפרן היינו שנאמן לטעון פרעתי אח"כ כיון שלא הוחזק כפרן בב"ד דאין דין ב"ד עלייהו אבל לטעון פרעתי קודם אף כשדן בפני יחיד מומחה א"י לחזור ולטעון ודעת הרא"ש שהביא הטור שחולק ס"ל דדין ב"ד עליו לכל דבר ומש"ה הכא בש"ע שכ' המחבר שיכולין להחליף גם הטענות יפה הגיה הרב ואינן מומחין לרבים דבמומחה לרבים ודאי דא"י להחליף וכמ"ש. ומה שכ' הש"ך על הסמ"ע שכ' דמיירי שהמחום רבים עליהם דמנין לו להסמ"ע זה לא הבינותי דרבים היינו ציבור והציבור ודאי יכולין לתקן כמו שירצו:
ד סָעִיף ד מהני ליה רשות המלך עש"ך ס"ק י"ד עד לענין שידון ביחידי בקיבלו עלייהו כמה שכתב בס"ק י' לזה לא מהני רשות המלך:
א סָעִיף א משלשה. כתב הסמ"ע דהיינו מד"ס אבל מדין התור' בדיני ממונות בחד סגי וכ"כ הרמב"ם בהדיא והש"ך תמה על הרמב"ם בזה שפסק כרב אחא ובש"ס משמע דרב אחא ס"ל כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין וכיון דקי"ל דלא כשמואל לקמן ריש סעיף ב' וכ"פ הרמב"ם עצמו אם כן איך פוסק כרב אחא דהוי תרתי דסתרי וכבר הרגיש בקושיא זו הרב הכ"מ וע"ש מה שתירץ:
ב סָעִיף א סברות. ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמ' ופוסקים דההוא מומח' מיקרי ויכול לדין יחידי אלא פי' דלית בהו חד ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים. סמ"ע:
ג סָעִיף א בעירו. ואם התובע יכול לכופו לילך עמו לבית הוועד ע"ל סי' י"ד כל פרטי דינים אלו:
ד סָעִיף ב פחות. כתב הב"ח דלענין קדושין יש להחמיר כשמואל דדיניהם דין והש"ך חולק עליו ע"ש:
ה סָעִיף ב טעו. ונ"מ לענין זמן ב"ד. ט"ז:
ו סָעִיף ב לרבים. כתב הטור כל שהוא חשוב כרב נחמן בדורו ובקיאי במשנ' ותלמוד ובשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שנין ומנסין ליה זמנין סגיאין ולא חזי ביה טעות' כגון האי הוי מומח' לרבים ועיין בי"ד סי' רכ"ח וסי' של"ד:
ז סָעִיף ב מומחים. משמע דאם הם מומחים אפילו אם הם פחות מג' הודא' שהית' לפניהם הוה הודא' כן הוא דעת הרא"ש אבל הרמב"ם ס"ל כל פחות מג' אפי' הם מומחים וסמוכים לא מהני הודאתו בפניהם להיות הודאה ומהתימא על מור"ם שלא כתב בלשון פלוגתא על דברי המחבר וי"ל בדוחק דמ"ש מור"ם מומח' לרבים ר"ל שהמחום רבים עליהם דכה"ג מהני עכ"ל הסמ"ע. אבל הש"ך חולק ע"ז דלא נהירא לחלק בכך דמה בזה שהמחום רבים מ"מ לא ה"ל ב"ד אלא הא דלא כתב רמ"א לשון פלוגתא משום דבלשון המחבר עצמו אין הכרע כ"כ די"ל פי' סמוכים שאינם מומחים מיהו לענין דינא אפילו הם סמוכים ומומחים אין הודאתו הודא' ודלא כדעת הרמ"א וכן נרא' דעת הע"ש ע"ש:
ח סָעִיף ב כפרן. ואם אמר לפניהם אתם עידי או שאמר בלשון הודא' גמור' דעת הסמ"ע דמהני ואין כן דעת הש"ך אלא דגם אם אמר אתם עידי אין להם דין ב"ד רק דין עדים דלא הוחזק כפרן אם אומר אח"כ פרעתיך כמ"ש בסי' ע"ט ס"ט:
ט סָעִיף ג יחידי. ויש ליזהר בזה"ז שלא לדון ביחידי אף שקבלוהו אם לא שמפרש בהדיא איני יודע לדון אתכם דין תור' או שהוא דין פשוט ומומח' ורגיל הוא בכך. ש"ך:
י סָעִיף ד וראויים. היינו כל אותן היושבים בתורת דיינים אבל תלמיד היושב לפני רבו א"צ שיהא ת"ח אלא שלא יהא בור. סמ"ע:
יא סָעִיף ד יושב. וכן אמרו חז"ל בפ' ז"ב כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו יושבים בדין אא"כ היו יודעין מי ישב עמהם כו' ע"ש:
יב סָעִיף ד אין. ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם והיינו אם אינו לא גמיר ולא סביר כי הגמיר ולא סביר נקרא מומח' סתם בל' הרמב"ם ומהני ליה נטילת רשות סמ"ע:
יג סָעִיף ד מהני. אף לפוטרו אם טעה כמו רשותא דריש גלותא. ש"ך:
יד סָעִיף ד שירצה. מיהו צריך שיהא גמיר וסביר. סמ"ע:
א סָעִיף א אבל אי לית בהו חד. עי' בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ז שכ' וז"ל ואי כולהו תלתא לא גמירי כלל פסילי לדון כמו שפסק בהגה ר"ס ג' ואסור להו למידן אא"כ שקבלו עלייהו והיינו שצריך שיקבלו עליהם בפירוש כדין קרוב או פסול כמבואר בסי' כ"ב ובכנה"ג אות ט"ו כ' דהכא נמי סגי בבואו לפניו לדון לבד ולא דק דראייתו מירושלמי בר' אבהו דדן ביחידי ואמר כיון דאתו לקמיה כמאן דקבלוהו עלייהו זה קאי דוקא איחיד מומחה דמותר לדון ביחידי אלא שמצות חכמים שיושיב עמו אחרים מ"מ כל שבאו לפניו מקרי קבלה משא"כ בשנים או אחד שאינם מומחים או תלתא דלא גמירי כלל דפסילי לדון מדינא צריך קבלה בפירוש כמו בקבל עליו קרוב או פסול וכן משמעות לשון הפוסקים עכ"ל ועמ"ש לקמן סי' ה' ס"ב ס"ק ו':
ב סָעִיף א והם דנים את האדם בע"כ. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב בתשו' מגן גבורים סי' ה' כתב בשם הרש"ך ח"ב סי' רכ"ט על מחלוקת שנפל בין תובע לנתבע שאחד מהם אומר שרוצה להתדיין בד"ת והאחד אומר שאין לו להתדיין רק בדיני סוחרים שכך הוא המנהג במקום שנעשה העסק. הדין עם השני כיון דבמקום שעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרי' ולא כפי ד"ת מנהג מבטל הלכה כו' ע"ש:
ג סָעִיף א אבל אם דיינים קבועים כו'. ע' בתשו' שב יעקב חח"מ סי' א' שכ' דלפי הכלל שכ' רמ"א לקמן סי' י"ג ס"ב דכל מקום שאינו יכול לחזור לא יוכל ג"כ לומר שיוסיפו הדיינים א"כ ה"ה הכא בדיינים קבועים אף קודם שטענו דפסק הרמ"א כאן דאינו יכול לומר לא אדון לפניהם רק בזה בורר ג"כ אינו יכול לומר להוסיף דיינים וכ"כ בתשו' הגאון מו"ה ברוך כהנא אב"ד דק"ק פיורדא הנדפס שם בראש דבריו אלא שמחלק דהא דמשוה הרמ"א הוספה לחזרה היינו בנתבע ולא בתובע דהתובע יכול לטעון להוסיף דיינים אף בדיינים קבועים ואף אחר שהתחילו לטעון והגאון המחבר חולק עליו בזה ודעתו דאין חילוק ע"ש. אכן בתומים סי' י"ג סק"ב העלה דאפילו אם ב"ד קבוע בעיר דלא מצי לטעון לא אדון לפניהם מ"מ אם טוען שרוצה להוסיף דיינים שומעין לו ומסיים וזהו דלא כמ"ש בתשו' שב יעקב דבב"ד קבוע אינו יכול להוסיף בדיינים וזה אינו כו' ע"ש וכן העתיקו בס' נה"מ שם סק"ו ע"ש:
ד סָעִיף ב פחית משלשה. עבה"ט עד והש"ך חולק עליו וע' בתשו' ב"ש אחרון סי' ג' מ"ש בזה:
ה סָעִיף ב ואינן מומחים לרבים. עבה"ט שכ' אבל הש"ך חולק כו' עד מיהו לענין דינא אפי' הם סמוכים ומומחים אין הודאתו הודאה כו' ועיין בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ז שכ' דהיינו דוקא לענין הודאה אבל לענין כפירה העיקר כהפוסקים דהוה ככופר בב"ד דכיון שדנו לפניו ודינו דין א"כ ודאי מגלה טענתו והוחזק כפרן כו'. וע"ש עוד שכ' די"ל גם לדעת הרמב"ם דוקא ביחיד מומחה אמרי' כן דלא הוי הודאתו הודאה משום דיש סברא שיהא נאמן לומר להשטות נתכוין או שלא להשביע דנאמן במגו דאי בעי כפר ומכחיש להדיין שלא הודה לפניו אבל נגד שנים שקבלו עליהם ולא יוכל להכחישן גם הרמב"ם מודה דהודאתו הודאה וכדעת התוס' והרא"ש פ"ק דסנהדרין כו' והא דכתב הרמב"ם אבל ג' הדיוטות היינו שדיבר בהווה שסתם ב"ד הם שלשה או יחיד מומחה כאשר ביאר שם בדבריו אבל בקבלו עלייהו שנים הודאתו הודאה כמו בג' הדיוטות עכ"ד ע"ש ועיין בתומים ובקצה"ח ובנה"מ מזה:
ו סָעִיף ד עד שידע עם מי יושב ע"ל סי' ז' ס"י ומ"ש שם ס"ק כ"ג:
ז סָעִיף ד וכל אחד מבעלי דינים כו'. בגליון שו"ע דהגאון רע"ק זצ"ל נ"ב וז"ל אם יצא זכאי מב"ד ושוב חזר בע"ד ותבעו בפני ב"ד אחד אין זקוק לו לירד עמו לדין וגם אין ב"ד אחר רשאים לשמוע דבריהם כלל. ב"י לקמן סי' י"ב בשם תשו' הרא"ש כלל פ"ה ובתשו' שבסוף ס' חזה התנופה (דבר זה כבר הביאו הסמ"ע והש"ך לקמן סי' י"ט ובבה"ט שם סק"ב ועמ"ש שם) . וכתב מהריק"ש שם נ"ל דאם אין עדים בדבר מ"מ נאמן שכבר דן אותו על אותו תביעה שבע"פ ויצא זכאי ואפילו שבועה אינו חייב דהוי דבר שאם יודה אינו חייב ממון כ"א לדון עמו אמנם אפשר שמחרימים אותו שלא יטעון שקר ויודה אם לא דן עמו על תביעה זו עכ"ל ועי' בש"ך ובה"ט לקמן ס"ס כ"ב:
ח סָעִיף ד מצער הצבור. עיין בס' או"ת סקי"ג שכ' שהיה בזה חרם ר"ת ורשב"ם וראב"ן וק"ן רבנים והוא בתשו' מהר"ם ב"ב בסופו כו' (גם בתשו' מהר"ם מינץ סי' ק"כ ע"ש) ובעו"ה פשתה נגע צרעת ממארת הזה בזמנינו כו'. וחובה על רבני הזמן לעשות גדר בזה כו' ע"ש ועיין בתשו' חתם סופר חח"מ מסי' י"ח עד סי' כ"ב איך הוא ז"ל עמד בפרץ בכל כח ועוז נגד הפורצים גדר עולם בענין זה והזכיר שם גם דברי הגמ' במס' ברכות נ"ה ע"א אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אא"כ נמלכין בצבור שנא' כו' גם דברי המרדכי פרק החובל הביאו הב"י בא"ח סי' נ"ג על השליח צבור שנעשה ע"פ השר כו' ושם בס"ט י"ח כתב ולדינא נ"ל דכל מ"ש בגמ' ופוסקים ותקנת ר"ת וסייעתו הכל הוא בימים קדמונים שהיה רק לענין לדון בכפיה ולהיות מושל העיר ואינו נוטל פרס מהקהל ולא היה השר כופה רק פלוני ימשול וזהו מדינא דמלכותא רק שאינו מדרך המוסר שהרב יקבל ממשלתו בלי רצון הצבור אך לכוף הצבור ליתן לו פרס והספקתו והכנסתו זה אינו מדינא דמלכותא כי אילו יכוף שר לשכור לו דוקא פועל זה למלאכתו ולא פועל אחר זה אינו מחק המלך וא"כ כל פרוטה שנוטל הרב מהכנסות הרבנות ע"פ כפיית השר גזל הוא בידו ע"ש עוד:
א סָעִיף א אין. סנה' ב' ב':
ב סָעִיף א וכל. שם:
ג סָעִיף א דא"א. ג' א':
ד סָעִיף א אבל. שם ודף כ"ג:
ה סָעִיף א והם. שם ה' ותוס' שם ד"ה דן דאי בשקיבלו אפי' א' נמי כמ"ש שם ו' א' ועתוס' שם:
ו סָעִיף א או. שם:
ז סָעִיף א או. ל"א ב':
ח סָעִיף א אבל. כ"ג א' בערכאות כו' דלר"מ יכול לפוסלן ואף לרבנן משום דנתמנו ע"פ ציבור וכמש"ל סי' ח' ס"א בהג"ה וע' בתוס' ג' א' ד"ה אי אפשר כו':
ט סָעִיף ב פחות. שם כג"ל: (ליקוט) פחות כו' דסתמא דגמ' בכמה מקומות כר' אבהו שם ל' ב' ההוא אודיתא כו' ובפ"ב דכתובות ושם ופ' ג"פ במותב תלתא וחד ליתוהי ובפ"ב דב"מ זיל אייתי תלתא כו'. וכן רבא בריש סנה' ס"ל כר' אבהו וכן ר"י ור"ל בירוש' והביאו תוס' ב' ב' ד"ה ד"ה כו' (ע"כ): (ליקוט) פחות משלשה כו'. ע' במרדכי וש"פ שהוכיחו מהא דאודיתא בפ"ג דסנה' וג' שישבו לקיים השטר ומת א' כפ"י דב"ב ופ"ב דכתובות והתוס' בסנה' דקיום ואודיתא אפי' שמואל מודה ומ"ש ודלמא רבנן דר"א כשמואל היינו כשמואל בעלמא ודבריה' מוכרח לפי' הרי"ף ורמב"ם דס"ל אפי' מומחה לא מהני ביחיד אף שמועיל בעלמא (ע"כ):
י סָעִיף ב אפי'. ו' א':
יא סָעִיף ב אא"כ. שם:
יב סָעִיף ב או. שם:
יג סָעִיף ב ובזה"ז. ב"מ ס"ז ב' ועתוס' שם: (ליקוט) . והאידנ' כו' תוס' דבכורו' ל"ו ב' ד"ה פסק ומיהו כו' (ע"כ):
יד סָעִיף ב כל. סנה' ל"א:
טו סָעִיף ב ולא כו'. טור לפי פרש"י שם:
טז סָעִיף ב אפי'. רמב"ם וגאון בסי' פ"ב לפי פי' הרי"ף ורמב"ם שם וא"כ היה. רב אשי בתוכם והיו שלשה וע"ל סי' ל"ט סי"ב משמע דרב אשי לבד לא מהני וערש"י בכתובות פ"ב א' ועסי' פ"ב דהטור חולק על הגאון: (ליקוט) כל שאינם כו' אפי' כו'. וכן בקיים שטרות מאותו הראיה כמ"ש בפ"ב דכתובות וכמ"ש בסי' מ"ו ס"ד בהגה (ע"כ):
יז סָעִיף ב הודאה. שם:
יח סָעִיף ב ויכולין. ב"ב ל"א א':
יט סָעִיף ב והכופר. ב"מ י"ז א' ורי"ף שם:
כ סָעִיף ג אע"פ. עתוס' סנה' ה' א' ד"ה כגון כו': (ליקוט) אע"פ כו'. אבל קבלוהו אף בהדיו' מותר לכתחל' כמ"ש בירו' ריש סנה' ר' אבהו היה יתיב דיין בכנישתא מדרתא דקיסרין לגרמיה א"ל תלמידוי ולא כן אלפין רבי אל תהי דן יחידי אמר לון כיון דאתון חמי לי יתיב דיין לגרמי ואתון לגבי כמי שקיבלו עליהן ותני כן בד"א שלא קיבלו עליהן אבל כו' קיבלו עליהן דן אפי' יחידי (ע"כ):
כא סָעִיף ד וראוים. שבועות שם:
כב סָעִיף ד נמצא. סנה' כ"ו א':
כג סָעִיף ד מי שאינו. שם ו' א': (ליקוט) מי שאינו כו'. עבה"ג וכמ"ש בספ"ד דהוי כמקדיש כו' ועוד כ' בפ"ג דמי שמעמיד דיין שאינו הגון כאלו מעמיד מצבה כו' וטעמו מדמסמיך הכתוב הני פסוקים ולא תקים כו' לא תזבח כו' לפ' דיינים וכמו שדרשו בפ"ק דסנה' על פ' לא תטע לך כו' וראיה ממ"ש במדרש ר"פ שופטים והביאו הילקוט שם דעל כסא של שלמה היה הכרוז מכריז אלו הששה לאוים לא תכיר כו' לא תזבח כו' וצ"ל כנ"ל וכן מצאתי במהרי"ק סי' קי"ז והאריך שם וכ' דלאו לא תטע קאי על דיין רשע ולא תקים קאי על דיין בור כמו אבן דומם ולא תזבח קאי על מינוי של ר"ג ונתינת רשות שאינו מועיל כדברי הרמב"ם ע"ש (ע"כ):
כד סָעִיף ד אע"פ. שם ז' ב' וע"ל סי' כ"ה ס"ד מ"ש שם:
כה סָעִיף ד אפי'. שם ה' א':
כו סָעִיף ד רשות. שם כפי' תוס' ד"ה דהכא כו' אבל לפרש"י שם ד"ה שרודים כ"ש למלך עצמו שמהני:
כז סָעִיף ד וי"א. כפרש"י: (ליקוט) ומיהו כו' וי"א כו'. עש"ך (ע"כ): (ליקוט) רשו' כו' ומיהו כו'. ונ"מ כמ"ש בסי' ח' ס"א בהגה וכיון שקבלום כו' וכן כל ציבור כו' וכ"כ בב"י ע"ש (ע"כ): (ליקוט) וי"א דאם כו' ר"ל לפוטרו אם טעה כ"כ בריב"ש שם והביאו ב"י ומיהו עכשיו אין נ"מ בזה כמ"ש בס"ב בהגה ומיהו נ"מ כמ"ש בס"א בהגה ונ"ל דוק' כו' וזהו ג"כ מש"ל רשות שנותן כו' ומיהו כו' נ"מ ג"כ לזה וס"ל אפי' גמיר וסבי' לא מהני וע"ז קא' וי"א כו' דבלא גמיר אפי' רשו' מר"ג לא מהני כמ"ש בש"ע והרב למד רשות לענין זה מרשו' לפטו' כנ"ל וזהו שסיים על דברי ש"ע (ע"כ): (ליקוט) רשו' כו'. ונ"מ לענין טעה לג' הדיוטות כמש"ל סי' כ"ה ס"ב בהג"ה וג' הדיוטות כו' וע"ל כו' וז"ש ומיהו אם כו' דכה"ג ודאי פטור דהוי כמו מומחה וקבלוהו עלייהו וכמש"ש וז"ש ג"כ וי"א דאם כו' וכמ"ש בריב"ש שם דנ"מ לפוטרו ובזה"ז לשלשה וכנ"ל (ע"כ):
כח סָעִיף ד או השר. ב"ק קיג ב':
כט סָעִיף ד מ"מ. ברכות נ"ה א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.